כל המילונים מגדירים את הגראפומאן כאדם חסר־כשרון, האחוז תאוות־כתיבה חולנית והמגבב מלים ומשפטים ללא משמעות של ממש. הגדרה זו, עם כל אמיתותה, היא פשטנית מדי ונוטה לצד אחד. אילו היתה ממצה את טיבו של הגראפומאן, היינו מבחינים בבירור מי הוא זה ומה הוא זה. אך דא עקא: כשם ששבעים פנים לתורה, כך, להבדיל, שבעים פנים לגראפומאן, וביחוד לגראפומאניה, ולא כולן גלויות. יש כתבנים שהם אמני־ההסוואה, העושים מעשה־גראפומאן ומבקשים תואר־סופרים. ולאו כל אחד מסוגל לעמוד על טיבם ולהסיר את מסכתם מעל פניהם. מן הראוי לחזור ולעיין בחזיון־תעתועים זה, שהוא אבי רעה גדולה ואוכל כבדה וכבודה של הספרות.

קודם שנתבונן בכתיבתו של הגראפומאן, מן הראוי להתבונן תחילה, ולו במרופרף, בכתיבתו של סופר. משום שרק בדרך ההקבלה אפשר להגיע לידי הבחנה ביניהן.

בשלושה דברים ניכר הכותב: במניע־הכתיבה, באיכות־הכתיבה ובתכלית־הכתיבה. הסופר האמיתי והגראפומאן, לשניהם מניעים ומטרה, אך שונים זה מזה, וצורך הוא לרדת לשורש ההבדל. הסופר נדחף לכתיבה בכוחו של דחף־בראשית, שלפי דעתם של חוקרי־לשון והוגים הריהו גילגול הדחף של האדם הקדמון לצעוק. אדם הראשון, שהיה מלא רחשים ורגשים עד להתפקע, הצעיק את מאווייו ואת אלם־תהיותיו, זאת היתה צעקה משחררת, שממנה נתגבשה ההבעה המחותכת והמנוגנת. משהו מזה מן הדין שיהיה – והוא ישנו – בכל סופר הראוי לשמו, הכותב לשם שיחרור עצמו ממטען של חוויות ותחושות וחזיונות וציורים ומכאובים. הלה כותב איפוא מתוך התעוררות, מתוך כורח פנימי, שבמקרים רבים אפשר לכנותו בשם כורח קדוש. הוא חש מליאות, ויש לו צורך גדול בפורקן המעמס האפל והמעיק.

גם איכות כתיבתו מפעימה אותנו בגילויי־עצמיותה, בצירופי־לשונה ובחן־סיגנונה, בדימוייה ובריתמוס שלה, ברצינותה ובאמונתה. לפיכך רבים בה המחיקות, התיקונים, וההעתקות, הממחישים את המאמץ להגיע אל השלימות האמנותית הנרצית.

ואף תכלית כתיבתו ברורה, שכּן הכרה עמוקה בו, שהוא מביע דבר של חידוש, שברכה והנאה בו לזולתו. מבקש הוא לעשות את החוויה, המחשבה או הדיעה, שהיו תחילה קניינו האינטימי, לנחלת הרבים, כדי להעשירם, כדרך שהוא מתעשר מנכסי החוויה והנסיון של אחרים. בלב הסופר מתגבשת הרגשת יעוד. נראה לו, שהוא מביא לעולם קב אחד של שירה ומחשבה משלו. יעוד זה נותן טעם לחייו ומגביר בו את חוש החובה והאחריות לכל תיבה ולכל ביטוי. הוא שוקד על הניפוי והליטוש, נזהר מן החיקוי ומן הזיוף, וטובע את הכל בחותמו.

מה שאין כן הגראפומאן. אין לנו כאן עניין להיכנס ביסודות הפאתולוגיים והקליניים של הגראפומאן, שבבדיקתם עסק לומברוזו ושלפי דעתו הם יסודות מוטבעים מלידה. הוא אף הצביע על התנהגותו החולנית של הגראפומאן בתחומי־חיים אחרים. לענייננו די בכך שנציין, כי באחד משלבי חייו והתפתחותו השתלטו בנפשו הנטיה וההכרה המוחלטות, שהכתיבה היא האמצעי הבדוק והמנוסה ורב־התהילה, שבכוחו הוא יכול להתקיים, להתבלט, להפנות אליו תשומת־לב, לתפוס את מקומו בחברה – ולהגיע לפיסגת שאיפתו. לא חוויות והרגשות דוחפות אותו. אין הוא כותב מתוך מליאות, אלא דולה מן הריק אל הריקן. הכתיבה ממלאת את ריקותו. תכלית כתיבתו – הכתיבה, והיא חסרת אופי ובלולה בסיגנוני־הבעה שונים. כליה שאולים ותוכנה שדוף ורדוד. שאלת ה“איך” איננה מעסיקה אותו כל־עיקר. אין דרכו של הגראפומאן למחוק ולתקן, מפני שאין בעיניו כל הבדל בין נוסח לנוסח.

היו שביקשו להעמיק גם את המניע שלו ואמרו, שאף מעשי הגראפומאן נעוצים בפחד מפני המוות ובשאיפתו אל הנצח; וכשם שכל סופר מוכן להקריב את נפשו למען השארת־הנפש ומילוי יעודו, כך מוכן הגראפומאן לסבול ולהתענות כל חייו למען המאניה שלו – הכתיבה – ולזכות בנתח של נצח. ודאי יש אמת בהנחה זו, אך אין בה כדי לגרוע כהוא־זה מן הדברים שנאמרו על ערך כתיבתו.

אין הגראפומאן אומר למלא שום תפקיד רוחני, תרבותי או אפילו אינפורמאטיבי. אין בפיו ולא בליבו כל בשורה. אינו מתכוון להודיע איזו אמת חדשה, ולא לחלוק על אמת ישנה, או לפתור בעיות ציבוריות, ספרותיות ותרבותיות, או לגרום הנאה או לשפר את החיים. הוא מנוער מכל המגמות והרצונות הללו. אין הוא מגביל עצמו בנושא מסויים ואינו גודר את עצמו משום נושא, מפני שאינו מייחס חשיבות לנושא. כל הנושאים כשרים בעיניו, ובלבד שישמשו עילה לכתיבה, יקרבוהו אל המטרה, ויפיקו רצון מאת העורך או המו"ל או הקורא. אחת היא לו אם יחבר שירים או סיפורים, מאמרים או מסות, כריסטומאטיות או אנתולוגיות, קונקורדאנציות או לכּסיקונים, ילקוטים או אסופות, תקצירים או תסכיתים, תזכירים או תסקירים, קונטרסים או פנקסים, הגהות או הערות, אגרונים או מפתחות, תמציות או תשקיפים – העיקר לכתוב ולהדפיס את הכתוב ולראות זאת במו־עיניו, שחור על־גבי לבן. על־כן הוא משמר כל פיסת־נייר וכל שורה מודפסת, שבהן נזכר שמו.

נמצא, שסימן מובהק לגראפומאן, שאין לו זיקה לנושא כתיבתו. אין כל קשר בין המביע והמובע, בין הכותב והנכתב, ולכן הוא מגבב רעיונות יתומים ואף מנוגדים זה לזה, מכל אשר יעלה המזלג. לעיתים קרובות הם עומדים בסתירה לתפיסתו ולהתנהגותו, כי לא מנפשו שאב, אלא מזכרונו הרדוד, ואין שום תכלית כללית לנגד עיניו. הוא אומר וכותב ומפרסם לשם עצמו בלבד, למען שמו וזכרו. יש גראפומאנים המחברים את דבריהם בצורה כזאת, שכל משפט לעצמו עומד בפני ההגיון, אלא שהבניין כולו עומד על כרעי תרנגולת. ויש שכל החיבור הוא הגיוני ללא פירכא ועשוי הוא לפי כל חוקי הכתיבה: השיר בנוי על משקל ומיקצב וחריזה; במאמר יש פתיחה, אמצע ונעילה, והסיפור מכיל עלילה ותיאורי־טבע ודו־שיח, אולם הכל בחינת קמח טחון, ושום בר דעת או בר־טעם לא יתפעם מהם ולא ייהנה מהם. זהו פסבדו־ספרות, העושה את היצירה פלסתר. הוא מכניס צלם בהיכל הספרות ותובע שיסגדו לו.

ביותר מתגלה הגראפומאן בלשונו. הלשון היא כלי אומנותו של הסופר, וחותם אישיותו טבוע בה. הוא מתרחק מגלופות־ביטוי וחותר לצמידות התוכן והביטוי. גדולה אחריותו לכל תיבה, ואהבתו ללשון מטילה עליו חובת זהירות וכללי טהרה. ואילו לשונו של הגראפומאן היא, במקרה הטוב ביותר, קניה־במשיכה או חיקוי ושיגרה, ובמקרה הגרוע – להג ומעשה־טלאים. זוהי לשון שרועה, שאין עליה עול משמעת, ולכן כל כתיבתו היא הדיוטית, אספסופית, ערב רב של דברים קלוקלים העשויים לפי מתכון. הוא הופך את הלשון, זה מכשיר־הפלאים של האדם, לכלי־משחק תפל ומשעמם. מתוך רצון להדהים או למשוך את העין, הריהו מרבה בסימני־קריאה ובסימני־שאלה ובריבוי נקודות, בדגשים ובפסקי־טעמים. ודע, שאף אלה מעידים על לקות גראפומאנית, כי לא מצרכי הכתיבה היפה והשלמה הם נובעים, אלא הם פרי התגנדרות אנוכית. באין השראה – באה שרירות־לב; במקום הניגון המיוחד, המתלווה לכל יצירה של אמת, אתה חש קול חריקתם של סימני־פיסוק באנאליים ורברבניים. אכן, חוסר־כשרון לכתוב בצורה משוכללת איננו סימן־ההיכר היחיד של הגראפומאן, מפני שמצויים גם גראפומאנים מוכשרים ולמדנים גדולים. הללו משתמשים בידיעותיהם ובבקיאותם לריק, כדי למלא בהן כרכים גמלוניים. לפיכך, אין זה מן הנמנע, שבתוך ערימת הדברים המדושדשים יבהיקו גם גרעין מקורי או ברק־מחשבה, שראוי לשים לב אליהם. אולם אובדים הם בתוך השפך הגדול הזה ונראים כאילו נתעו או נגררו לכאן אגב שיטפא דלישנא.

לעיתים מופיע לפני העורך אדם הדור בלבושו, מוכתר בנימוסים, חיוך על פניו, וברכת־שלום לוטפת בפיו. הוא מושיט לו כתב־יד צפוף־שורות, אך אותיותיהן ברורות ומצוחצחות. צפיפות־השורה וזעירות־האותיות אף הן אחד מלהטוטיו של הגראפומאן, המבקש להטעות את העורך שיחשוב שהמאמר המוצע הוא קטן בשיעורו ולא יתפוס מקום רב בעיתון. כי מן הנסיון למד, שהאריכות היא נימוק מספיק בפי העורך להשתמט מן ההדפסה, והוא מקדים איפוא רפואה למכה. ולכאורה, הכל כשורה. עד שאתה מצליף מבט ראשון על הכתוב. או־אז אתה רואה לפניך שוטה־בפרוזה או שוטה־בחרוזים, או כתבן מפוכח מאחז־עיניים. הנושא נדוש, הסיגנון מַהביל, התוכן תפל, וכל עיקרו מופרך. בושה ממש לקבל “נייר” כזה ביד. אך בעל־הדבר איננו מתפעל מעוויות הסלידה שלך, והוא מצפה בסבלנות למשפט חיובי. הצניעות אינה ממידותיו, והוא עומד ומפליג בערך דבריו. לא לחינם מורגל בפי הבריות לומר, שגראפומאנים מוכנים ומזומנים לא רק לוותר על שכר־סופרים, אלא אף לשלם לעורכים דמי־איכסון בבמותיהם. מפני שלא לטובת־הנאה חומרית שאיפתם, אלא להגדלת יוקרתם ולהשגת קורטוב של נצח, כביכול.

אגב, כתיבתו של סופר לשם קבלת שכר בלבד היא, אולי, פגם אסתטי, אך אינה בעיקרה סימן לגראפומאניה. פעמים שסופרים עושים זאת מתוך כורח כלכלי, ופעמים מתוך שאיפה לממון ולמותרות. הכותב למען טובת־הנאה חומרית בלבד, עלול ליהפך לבעל־מלאכה בעלמא, לזרזיר־עט, שכתיבתו גמודה ורדודה ומסתגלת לטעמם של ה“לקוחות”; ואף־על־פי־כן, עדיין צמודה היא לאישיות יוצרת, והיא בחינת פסלתם של לוחות. במרוצת הזמן, כשהם זוכים לכינוס, מתברר שיש ביניהם גם פניני־יצירה.

מספרים בשם פושקין, שהיה אומר, שכתיבתו מתוך השראה ופירסומה לשם פרנסה. נמצא, שהכל מודים, שלאחר גמר לידתה של היצירה אין בהכנסה הכספית, שהיא מביאה עימה, כל פגם או גנאי לסופר. ואילו המניע הכספי קודם ליצירה אינו מעלה, ואף עלול לפגוע בטיבה ובכבודה.

גדול כוח־משיכתה של המלה הכתובה והמודפסת לגבי רבים, סופרים והדיוטות, ואולם הגראפומאן משוגע לכתיבה, פשוטו כמשמעו. לכן הוא כותב מלים, הרבה מלים, ומכסה בהן גליונות לאין־שיעור. אין הוא מחשיב את תוכנן ולא את עניינן, אלא את כתיבתן, וביחוד את פירסומן. אימתו מפני הנייר הריק מזרזתו לכתיבה. רואה הוא, שלדברי־דפוס יש כנפיים והם מתעופפים ומתפשטים בעולם ורבים הנזקקים להם, לכן משאת־נפשו “להדפיס” ולהתפרסם. לשם השגת מטרה זו יעשה הכל, ושום מעצור לא יעכב אותו. מוכן הוא להבקיע חומות ולהתייסר בייסורים קשים. רצונו רצון־ברזל, טכסיסיו רבים ומחוכמים, ולסבלנותו אין קץ. הוא מסתער על כל מערכת, ופונה לכל מי שיכול לסייע לו בהדפסת דבריו. שום דחיה או פסילה אינה מרתיעה אותו. הגראפומאן הוא מטבעו אופטימיסטן, ומאמין כי סוף הפירסום לבוא. אם לא הצליח היום, ימתין לשעת־כושר אחרת. הוא מסיח את דעתו מתשובתו של העורך, המרמזת על התיפלות שבדבריו, ועושה את עצמו כאינו מבין. וכשהוא חוזר לאחר זמן ושולח אותו דבר או משהו אחר למערכת ומוציא בזה את העורך מגדרו, המחליט להשיב לו הפעם תשובת־דחיה בשפה ברורה יותר, אפילו אז אינו מתרגש מזה ומוסיף לתמרן במשלוח כתבי־יד חדשים מתוך המגירות המתמלאות בלי הפסק. כי בנפשו יביא כתב־ידו. בינתיים אין הגראפומאן מזלזל גם בהדפסות לעת־מצוא, כגון מכתבים־למערכת, איגרות לאנשי־שררה, לעסקנים ולספורטאים מפורסמים, או הערות, תגובות, הצעות לתקנת הכלל, וכיוצא בזוטות־דפוס, שהפיקוח עליהן ליבראלי יותר ואפשר להחדירן

למערכות בערמומיות ובלא יגיעה יתירה.

ויש שהלה מגיע סוף־סוף עד שערי היאוש ומשמיע במערכת טענות ותגובות קשות, הקוראות תיגר על העורך ועל כל המשטר, ואף אינו נמנע מאיום בהתאבדות: “אם כל הימים ישיבו את פני ריקם ולא יתנו לי לבוא לידי ביטוי – למה לי חיים?” ולא תמיד יש בכך טכסיס אימתני בלבד. פעמים שאמת נפשית מרה מדברת מתוך גרונו. שהרי כל עיקר כתיבתו לא בא אלא כדי להדגיש את ישותו, להגביר את הרגשת קיומו, ולהעלות את ערכו בעיני עצמו ובעיני אחרים. והנה אלה לא זו בלבד שאינם מגיעים לידי הבלטה, אלא שהם מתערערים והולכים. אותה שעה הוא חושב על הרס עצמי. ויש שילך הביתה וינסח “מכתב אחרון”, המסביר את סיבת התאבדותו. על־פי רוב יתעשת ויגנוז את המכתב הזה, וחוזר חלילה.

סוג אחר של גראפומאנים, המתאכזבים מקבלות־הפנים על־ידי העורכים ומן האפשרות לפרסם את חיבוריהם, מערימים על עצמם ועושים ממאמריהם פנקסים או כריכות דמויות־ספרים, ובעלי־הכסף אף מבזבזים הון עתק כדי להוציא את ספריהם לאור על דעת עצמם ועל חשבון עצמם ומפיצים אותם תפוצה גדולה. הם מציירים את שערי ספריהם, מקשטים את התוכן ואת שם המחבר, ומעטרים את הכותרות באותיות מסולסלות. בדרך זו הם נוטעים בקרבם את האשליה, שסופרים הם אשר ספריהם מצויים בכל מקום, הם שוקדים על פירסומם, וכבר אירע לא פעם שכתבו גם דברי ביקורת על עצמם בעילום שמם, תוך גניבת דעתו של העורך.

מן הדין להבדיל בין הגראפומאן והפלאגיאטור. זה האחרון תאוות־הפירסום שלו מביאתו לידי גניבת דברי אחרים וקריאת שמו עליהם. אחת היא לו באיזה אופן יתפרסם, אם על יסוד דבריו, או על יסוד יצירתם של אחרים. רוצה הוא להגיע אל מטרתו בדרך הקצרה ביותר, ולכן נוטל היא מן המוכן ואינו טורח אלא להעלים את המקור. מה שאין כן הגראפומאן, שהכתיבה כשלעצמה היא נשמת־אפו. ואף־על־פי שהוא להוט אחרי פרסום דבריו, אין אי־הפירסום עלול להשבית את כתיבתו אפילו יום אחד. לפיכך מצויים אנשים, שבארגזיהם נעולים מאות כתבי־יד, קונטרסים וספרים שלא זכו לראות אור, ואולי לא יזכו לעולם.

ואמנם גם זוהי אחת מתכונותיו של הגראפומאן, השוכב על “אוצרותיו”. הוא אינו יודע מחיקה מהי, ולעולם אינו משמיד דבר שכתב. סופר נחשב מחונן בחוש לביקורת עצמית, ולא־אחת הוא נוהג בחומרה כלפי ילדי־רוחו ודן אותם לגניזה או לשריפה. עדות לכך אנו לומדים מאפלאטון, ששרף את כל הטרגדיות שכתב בימי־נעוריו, ועד קאפקא, שציווה לשרוף את כתביו אחרי מותו. אף קטנים מהם מתייסרים בספיקות בדבר ערך יצירתם, וגוזרים לפעמים ביעור על מקצתה. לא כן הגראפומאן, שאינו מטיל אפילו ספק קל בחשיבות כתיבתו. מעודו לא ידע מה זה קוצר־המשיג או עומק־המושג, אלא הכל נראה לפניו כמישור, והוא הולך בו בטפיפה וברקידה ומשלשל משפטים ארכניים מעטו. הואיל ואין בו מוסר־הכתיבה ולא משמעת־הכתיבה, אין בידו קנה־מידה להערכת הנכתב, וכל מה שיוצא מתחת קולמוסו, אפילו הוא קלוקל ביותר, כשר ונחשב בעיניו. הוא מחוסן בפני כל ביקורת, ומתייחס אליה בביטול גמור. לא הוא מסמיק, ולא הנייר מסמיק. בתחומי חיים ועיסוק אחרים ייתכן שהגראפומאן הוא אדם מן היישוב, בעל־בעמיו, מומחה במקצועו ומועיל מאוד לחברה, ואף בתחום הכתיבה אינו עושה שקר בנפשו, אך חולני הוא וחסר־הבנה ומזיק. הוא מאמין בכוחות שאינם מצויים בו, ולכן הוא סוטה מן המסילה ורוצה להשיג את שיא הישגיו דווקא בספרות, שהוא זר לה והיא זרה לו.

אמור מעתה: הכתיבה לגראפומאן היא עולם ומלואו, אמצעי ותכלית, ובלעדיה חייו אינם חיים. בשיר אחד של משורר גרמני, גרט קאלוב (Kalow), מצאתי אימרה שנונה על הגראפומאן, הנסמכת על זו של דיקארט:Scribo, Ergo Sum כלומר, אני כותב, שמע מינה: אני חי! זהו סוד־נפשי ותמצית־הרגשתו של הגראפומאן, ועילת־העילות לכתיבתו חסרת הערך והמעצורים.

ערב פסח, תשל"ג