א    🔗

השיעמום בשיאו הוא מצב של אדישות, של אזלת־יחס לכל הדברים המקיפים את האדם. כל מה שריתק את תשומת־ליבו ונתן לו תוכן, היה לזרא, ועניין חדש לענות בו – אין. ניתק החוט המחבר עם אוצרות־החיים הגנוזים. כמין ליאוּת ולא־איכפתיות יורדות על אדם, עיניו ננעצות בחלל ריק, מוחו שובת ממלאכתו, הרגשת תיפלוּת משתלטת עליו: נתאַפסוּ הערכים, בטלו ההווה והעתיד, ולא נשתיירה בו אלא כסיסה עמומה בלב ללא סיבה וללא תכלית. בלימה. הוד־מלכות השממון. וכבר אמר דיזנדרוק, כי “השיעמום הוא המצב היותר מעיק, שמועמד בו האדם, מועמד בו מתוך עקת אנושיותו; מתקנא הוא אז בבהמת השדה ומשבח הוא את המתים אשר כבר מתו; צר לו המקום – בעורו שלו”. (“מן השפה ולפנים”, עמ' 192)

ודאי, דרגות שונות לשיעמום. השיעמום הוא הרגשה פרטית, אינטימית, כאהבה ושנאה. אי־אפשר לו לאדם להשתעמם במקום חברו, כשם שאי־ אפשר לו לאהוב במקום חברו. תנאי פנים וחוץ מחוללים את השיעמום האישי, אבל אותם תנאים עשויים להביא שיעמום באדם זה ועניין רב באחר. קונצרט או הרצאה מדעית עלולים לשעמם את פלוני, ולעורר התעניינות גדולה בפלמוני. מאורעות מהפכניים מסעירים עשויים למלא את נפשו של זה תוכן רב ועמוק, ולהביא שממון בנפשו של אחר. הכל לפי נטייתו של אדם, או לפי תחושתו ומושכלו. חוקי־השיעמום, כחוקי־ההתעניינות, נעוצים באישיות.

אף־על־פי־כן, אפשר להבחין בתנאים מסויימים, המשפיעים על כל אדם ומכשירים אותו לשיעמום, או לעניין. למשל: אין לך אדם, שאהבה גדולה לא תחולל בו התעוררות וציפיה ומתח, כדרך שגם ניגודה, השנאה, יפה כוחה בכך. אף אסון דרכו להוציא אדם מאדישותו ורפיון־עניינוֹ, כגון מוֹת אדם קרוב, תאונה בעבודה או בנסיעה, המחייבת טיפול ממושך בפצע, או שינוי מכריע בתכנית החיים והעבודה. משמע, שהעיסוק הממשי או המחשבתי, בין חיובי ובין שלילי, בין שהוא נעשה במצב של בריאות ובין במצב של החלמה ממחלה או מוּם – הוא אבי כל עניין ומבריח השיעמום. בתנאי – שהעיסוק לא יהיה כפוי ומשעבד ובולע את כל זמנו של האדם.

הוא הדין בגרימת השיעמום. אדם המחכה בחדר־ההמתנה, יארך לו הזמן עד מאוד. ואפילו יודע הוא להעסיק את עצמו במחשבות ובזכרונות, לא יימלט מן השיעמום. כל רגע – שעה היא לו; כל פתיחת דלת לשווא ונעילתה, גורמת לו מפח־נפש. זמן־ההמתנה יוצא, כביכול, מסדר־הזמנים; הוא כפוי עליו. הוא חי זמן דומם. כיוצא בו: הישנוּתו של פזמון או נאום או תקליט נשמעת לאוזן כצירצור הצרצר. היא מייגעת עד לטירוף־החושים. אך גם עבודה עלולה, בתנאים מסויימים, לעמעם ולשעמם.

שכּן אין לך אדם שעבודתו היא חופשית לחלוטין. היא נעה, בדרך־כלל, בין עבודה כפויה לעבודת־חובה. אפילו עבודה שיש עימה שררה, שבה אדם איננו רק אדון לעצמו אלא גם אדון לאחרים, כרוכה בשיעור־מה של עבדוּת, בשיעבוד עצמו. ואותו קוֹרט של עבדוּת פוגם בהרגשת־האדנוּת ובחופש־ההתנהגות. קל וחומר, עובד הכפוף למרוּת הזולת. אפילו בימינו, שהמכונה הקלה מטירחתו ומעוֹמסוֹ של עובד והקטינה את זמן עמלו והחברה מעניקה לו מנוחה ונופש, עדיין נשתייר בעבודה מקללתה של חובה, בת־בתה של כפיה. יתירה מזו: אף עבודת־יצירה, שאדם מקיימה דרך־חירות ומתוך בחירה חופשית, מרובה בה יסוד העשיה והכורח והטורח. דרך־משל: סופר, שבדעתו לכתוב רומן, חייב לצבוֹר עפרות־יצירה מן החיים ומן העיתונות ולעשות מעשי־הכנה מרובים בקריאת ספרים, בניפוי החומר, בבדיקת עוּבדות וברישום רשימות. הוא הדין במבקר ובמסאי. התקנה זו, שהיא בחינת עיסוק בשפיר ובשיליה, ויותר משהיא תענוג היא טירחה, היא פרי כורח טכני; היא תנאי ליצירה, אך אין בה מהנאת היצירה ועניינה. זהו יסוד הבורסקי שבהבאת בושׂמי־יצירה לעולם. כל ימי ההכנה דומה הסופר לסמבטיוֹן המושך אבנים, והן משמשות לו אבני־בניין ליצירתו. עבודה זו עוֹל בה. עומס בה, שיעבוד בה; עשרה ימים של יצירה מתוך השראה – ולא יום אחד של יגיעה באיסוף חומר ובדיקדוקי הכנה טכנית! ופעמים אף שיעמום בה. הוא הדין בעמלו היומיומי של פועל פשוט בבית־חרושת או בחקלאות, שאם אינו עניין של רשות וחירות, הריהו נעשה עניין של חובה ומשמעת, וממילא כרוכות בעמל כל ההרגשות של עבודת־חובה: אי־נחת, רצון להפחיתה וצורך להמתיקה ולהמעיט את כובד־עוּלה.

ב    🔗

נאמר לעיל, שהשיעמום ביסודו מקורו בשיגרה, בסדר־יום חדגוני שאינו משתנה, בחיי גרר וסרך, שאין בהם חידוש. בספרו “חזון ואמת” מספר גיתה על אנגלי אחד “שתלה את עצמו, כדי שלא יצטרך להתלבש ולהתפשט יום־יום”. זוהי, כמובן, תגובה נוירוטית קשה ביותר ויוצאת־דופן, אך היא ממחישה את כל חומרתה של ההישנוּת המתורגלת והשפעתה על הבריות. לשם הקיצור והבהירות אפשר לומר, שהשיעמום בא מחמת חוסר־תבלינים. דבר ידוע הוא, שכל תבשיל, אפילו הוא מורכב הרכב־יסודות יפה ביותר, אם אין בו מלח הריהו תפל וחסר־טעם. אבל לא די במלח, אלא יש צורך בתבלינים אחרים: בפלפל, בחומץ, ביין, בחזרת, בקנמון, בזעפרן ובכיוצא באלה. ולא עוד אלא שמתהווים בנו חילופי־טעם: אתמול תבלין חמוץ; מחר – מתוק; ומחרתיים – מריר. גם התבלינים תלויים במזל, ונתונים לשינויים. תבלין בא ותבלין הולך. מאכלים, שהיינו מואסים בילדותנו, חוזרים ומגרים במרוצת השנים את תאבוננו כ“מאכלי אמא”. זה הכלל: תפריט מתמיד – משעמם.

הוא הדין במלבושים. בראשית היה עלה־התאנה. זה היה בגדם של אדם וחווה. ממנו השתלשלה האופנה לכל גילגוליה וצורותיה, עד לביקיני, שהוא צורה מתוחכמת של עלה־תאנה. המלבוש הפשוט, המחמם את הגוף ושומר עליו מפני מזיקין, נתמאס על האדם, והרגיש צורך ביתר־הידור, בשינוי הגיזרה, בריבוי המחשופים או במיעוטם, בגילוי מקומות־הגירוי או בכיסוים. אולם אין לך כל אופנה ואופנה, שהרעישה בשעת לידתה והופעתה את החברה, שלא פינתה מקומה לאחרת, נאה ממנה או נפסדת ממנה, ובלבד שהיתה שונה מקודמתה. הסיפוק בא לידי רוויה. החדש נתיישן, ונתקהה גירוּיוֹ. האופנה ירדה ל“רחוב הסנדלרים”, ושוב לא היה בה כדי להבליט את מעמדו של המשתמש בה ולהנחיל לו הרגשת שוני וייחוד, שלשמם קיבל את עוּלה ונשתעבד לה. ולפי שנעשתה קניין־הכלל – נשתעממה עליו.

אף הדיבור, הכתיבה או ההרצאה כפופים לכלל זה. המדבר אלינו בלשון מדוייקת ומתוקנת ומגוהצת, אף־על־פי שהיא ללא דופי מצד הדיקדוק והתחביר, עלול לתופף על אזנינו תפיפה חדגונית ומשעממת. דווקא הקפדנות היתירה בהיגוי, בשימוש־הלשון, בצירופי־המלים, ובבחירת־התארים, מביאה אותנו, לאחר תשומת־לב־ואוזן ראשונה, לידי אדישות ואי־ נחת, כאילו שתינו מי־פושרין. ההליכה במסילה סלולה, עם שהיא קלה, מטילה תרדמה על ההולך. סטיה מן המסלול, ואין צורך לומר: תעיה, מביאה לידי התעוררות. ואמנם, כל סופר ראוי לשמו מטה את הלשון המסורתית לצרכיו, מעשירה ומוזג בה צבע משלו, ואף מוציאה מגדרה וקובע בה שימושים חדשים, המתגבשים לכדי כללים חדשים. סופר־מופת, אף דילוגיו נעשים דוּגמה ומופת, ומכאן ואילך חייב חכם־הלשון לראות אותם כחוקים ולהכלילם בלשון התיקנית, וחוזר חלילה. על כל פנים, אשגרת־לשון מביאה לידי שיעמום, ואילו פתיעות בלשון וחידושי־גירסא מוסיפים עניין וחיוּת בשומע ומרכינים את אזנו לדברים. החידוש מפעיל, השיגוּר מעציל.

וכלשון הדברים כן תוכנם. נושאים נדושים בספרות ובאמנות, הנדונים בפעם המאה ואחת, דעתנו גסה בהם, ושוב אין אנו מרגישים בקיומם. הם מַלאים אותנו בזימזומם עד כדי־כך, שנפשנו סולדת בהם. הבריות בורחים מפניהם לקולנוע ותיאטרון, לבתי־מרגוע ולמסעות, אל המין או אל המסתורין. אולם גם שם נקלוט רשמי־שיגרה ותרגילי־חזרה. ויש מי שמבקש מפלט ב“איזמים” השונים, שיש בהם כדי להמציא לו חידוש מרענן, אך אין זאת אלא תרופה־לשעה. משום שגם הם מתבּלים ומתיישנים, וכוח־הגירוי הולך ונפקע מהם. לפיכך צורך הוא באדם להפיג את שממון המורגל והמושגר במשחקי־שיטה מגרים ובתבלינים חריפים וריחניים. הללו מפקיעים אותו מן ההוויה האפרורית והמהוהה, אם בתחום חיי־המעשה ואם בספירת היצירה והאמנות.

נמצא, שבכל אזורי החיים והפעילוּת אורב שד־השיעמום, שעמומיאל, המהלך אימתו על הכל. הוא שׂם קינו במיוחד תחת גג ההרגליות, השיגרה והחזרה. משם הוא מצפצף ועושה בתעלוליו. קשה לגבוֹר עליו, משום שממשלתו פרושה על פני מרחבי־שיכון גדולים, אבל קמיע אחד יש כנגדו, המתיש את כוחו ומבריחו – הלא הוא התבלין במובנו הרחב: שינוי, חידוש, קישוט, גיווּן, חגיגיות, סממני־טעם, חריפות, גירוי. הללו, סם־חיים הם לעירנות וסם־מוות לשיעמום. השיעמום מתיישב על הקבוע ועומד, על הנוסח הבלתי־משתנה, על המאובן והקפוא, על החוזר ונשנה.

בזה לא אמרנו, שהטעם, הסיגנון או האופנה, הבאים במקום קודמיהם, טובים ויפים מהם. לעיתים קרובות פחותים הם מן הישנים. אך כוחם בחידושם, בהיותם שונים ואחרים. הקהל כבר מיצה, כביכול, את כל הלחלוּחיות החיונית של הערכים הוותיקים, המוסמכים והמקובלים, ושוב אינם מתסיסים אותו ואינם מרווים את צמאונו. ואם כורה חיצוני כופה עליהם לטפל בהם, הריהם לוקים בשיעמום. השאיפה לתמורה וחדוות־ התמורה נעשית ערך בפני עצמו, והתמורה היא שיא ההישג, אף־על־פי שימיה קצרים. ביחוד נודעת חשיבות לדרך הופעתו של החדש או השינוי. הקולות והברקים, הכרוזים והמינשרים, הביקורת והמרד, המלווים את האסכולה החדשה או את התורה החדשה, מניסים את השממון ומרבים עניין.

ברם, גם התבלין נושא עימו סכנת שיעמום, שכבר אמרו הקדמונים: מיעוטו יפה וריבויו קשה. אם תבזוק הרבה מלח על התבשיל – תקדיחוֹ; אם תפלפל מאכלך למעלה מן השיעור – תקלקלוֹ; אם תכתוב פרוזה גדושה מליצות־לשון, תחבל בה; אם תפריז בנימוסים – תימאס על הבריות; אם תתקשט אשה בכל פניניה ויהלומיה, עדייה ותכשיטיה – תתגלה תיפלותה; אם המשורר יגבב בשירו דימויים על־גבי דימויים ודימויים בתוך דימויים, אפילו כל אחד יפה לעצמו ומרהיב – יגזור עליו חנק.

ג    🔗

כל מי שיהא סבור, שתיאור זה ממצה את גורמי השיעמום ותוצאותיו ומורה על סלידתו של אדם בן־זמננו בחיים, יטעה טעות גדולה. כבר נרמז, שההשתעממות היא נטיה מוטבעת, ששרשיה מסתוריים ושיעורה שונה אצל כל אדם ואדם. מי יירד לסוד השיעמום? ולא עוד, אלא שגם תנאי התקופה והארץ משפיעים על מידת פעילותה של נטיה זו. בארץ של שוֹבע ורוֹגע, ובחברה השוכבת על דינרי העבר, ונהנית מעצלות רוחנית, ומנמנמת על כר נוח, סיכויי השיעמום גדולים יותר. ה“מימסד” המבוצר, שבצרונו נמשך דורות, משרה דימדומי־ליאות. תשושי־הרצון מקבלים את דין השיעמום בהכנעה, ואילו התוססים והחיוניים, וביחוד בני־הנעורים, מתקוממים נגד קפאון זה במדינה ובחברה ונגד השיטה הנוּקשה בחינוך. התקוממות זו כבר קיבלה ביטויים מופלגים בתנועות המרד לסוגיהן (היפיס, ביטניקים, ביטלס, מרד הסטודנטים וכו'), שחרגו מן המסגרות הקיימות, התרחקו מבתי אבותיהם הנוחים, וסטו מן המקובלות בענייני חברה, נימוסים, לבוש ומין. סוררים־ומורים אלה שללו את הכל, אך מהפכתם היתה עיוורת. הם ירו, כביכול, לתוך האפילה, באין מטרה מוּדעת לפניהם; הם חשו נגד מה הם מתקוממים, אך לא ידעו לשם מה, לאיזו תכלית, אך הרגשת השממון והעממון בכפיפת הוריהם ומוריהם עקרה אותם מבית־מרבעתם ומבתי־האולפנא והוליכה אותם, לפעמים בדרך־לא־דרך, לחיי־קהילה עצמאיים, ולא פעם אף טרופים ושקויי־סמים.

גם בישראל מצויים גורמי־מרי ובני־מרי, המבקשים להפוך את הקערה על פיה, ואף מטיחים דברים קשים כלפי ה“מימסד” המאובן והמשעמם. אלא שלא כשאר המדינות ישראל. בה ה“שיעמום” מפורץ על־ידי מעפּילים ומפעלים. בצד המשטר המימסדי תוססת ראשית חדשה, צמיחה וגידול. סדר־היום איננו קפוא. סעיפיו משתנים. אסונות וששונות חודרים לתוכו חליפות ומגוונים אותו. קיים מתח־תמיד, צבאי ומדיני, שאינו מתרופף אלא לשעה קלה. שום דבר איננו מובטח בישראל בטיחה גמורה, לא החיים ולא המחיה, לא ההווה ולא העתיד. כל יום הם טעונים כיבוש מחדש ושמירה מעולה. הכל שרוי במזל של התהוות ושינוי: דמותה הפיזית והרוחנית, הגבולות והבטחון, הכלכלה והמשק, הלשון והספרות, החברה והתרבות. לכל אחד יש, או יכול להיות, חלק במעשה־בראשית. לא יהיה בכך משום הפלגה אם ייאמר, כי החיים בישראל מלאים ציפיה. כל אחד, ממש כל אחד, מצפה לאיזה מאורע או בשורה, מתוך אמונה ברורה או סתומה. השיעמום, הפוקד רבים, הוא ממשי, אך בן־חלוף. תבלינים רבים מרים, חמוצים ומתוקים, יורשים את מקומו. לפיכך אין ה“איזמים” בספרות ובאמנות מכים שורש באדמתה, אלא נוגעים ואינם־נוגעים בה, בחינת “כאשר יחנו כן יסעו”, נראים כמבריקים, אך משעממים רב־יתר מן הזרמים והאסכולות הוותיקים. מובן, שאין לבטל את ערכה של האשליה, שהחדש מוכתר בכל המעלות וממנו עתידה להיברא יצירה מושלמת או הוויה של תפארת. ברם, אשליה זו היא רק עד־ארגיעה. בהיתקלה בכותלי המציאות היא נסוגה אחור ומייאשת את בעליה, וגדול היאוש האחרון מן היאוש הראשון.

ד    🔗

סרן קירקגור אומר בסוגיה זו כך: “בראשית היה השיעמום. האלים השתעממו. הם בראו את האדם. אחר־כך השתעמם אדם. הוסיפו לו את חווה. ואדם וחווה השתעממו במשפחה. לבסוף השתעממה כל האנושות כולה. ולאחר שבנו את מגדל־בבל, כבר היה גודל השיעמום כגובה המגדל”.

הנה כי כן, מתוך גנותו של השיעמום אנו למדים שבחוֹ, מפני ששיעמומו של אלוהים ברא את האדם ושיעמומו של האדם ברא את האשה ואת מגדל־בבל; כלומר, את כל התרבות. שכּן, השיעמום, אף־על־פי שהוא נולד מן הליאות והקפאון, מן המדושדש והניקשה, יש בו כוח־המוליד. הוא מצביע תמיד על הנוֹשן הפגום. משל למיחוש, המורה על שן רעוּעה הטעונה עקירה, או על איצטוּמכה מקולקלת הטעונה ריפוי. על דרך ההומור הלשוני אפשר לומר, שהשיעמום מעורר את דעתנו על המוּם. הוא קץ כל עניין, ולכן הוא בראשית חדשה. הוא יליד הריקנות, ולכן – תחנה להתמלאות חדשה. מין אַין הוא, שממנו נברא יש; אדישות המכשירה להתחדשות; קהיון־החושים המביא עימו קוממות־החושים. יאוש המוליד אמונה. רק השיעמום הקטן, הבעלביתי, הוא קללה; ואילו השיעמום הגדול, הנגרם על־ידי הרגשה שתכנים נתבלו והפסידו את ערכם, או נתמאסו ופקעה חיוּתם, הוא קללה שברכה בו, ועשוי להיות שאור לעיסת־חיים ויצירה חדשה. לשיעמום כוח דינאמי.

התנועות החברתיות, הספרותיות והאמנותיות, אף הן כפופות לחוק השיעמום. צורת־משטר או זרם ספרותי או ז’אנר אמנותי, שקצת מבני־הדור סבורים שכבר נתמצה טובם ואזלה תועלתם, ורואים אותם בחינת מוקצה מחמת מיצוי וריקון, הריהם מתעייפים או נושאים את נפשם לאמצעי־יצירה ולתוכני־יצירה חדשים. ולא פעם יקרה, שמרוב להיטוּת אחרי החדש והחדיש הם דורסים ערכי יופי ומוסר יקרים וּותיקים, שדורות עמלו בכיבושם ובגיבושם, ואף מעוותים ומערבבים אותם ומכניסים צלם בהיכל. אולם הנסיון יורנו, שחידושים אלו משתחקים ומזדלזלים רב־יתר מערכי־המופת. מן השיעמום באו, והשיעמום יאכלם. פרקי הנבואה, הוֹמר ושקספיר, “משעממים”, ויש מקום ליצירה חדשה וצעירה בצדם; אך האנושות הנאורה לא תיטשם לעולם ותחזור אליהם לבקש מקור להשראה, לנוי ולחכמת־חיים. כאן נעוץ החזיון רב־הלמד, שתנועות חברתיות וספרותיות מתחדשות בדרך ההתפתחות או המהפכה. הזרמים: קלאסיציזם, רומאנטיזם, נאטוראליזם, ריאליזם, אֶקספרסיוניזם, אֶסתטיזם, אוואנגארדיזם – אינם אלא שמות אחדים של ראשי־אסכולות, שנאבקו זה עם זה וכל אחד זכה לתקופת שלטון קצרה או ארוכה. חוש לוחש לנו, שגם גידולי־הפרא וצמחי־הרעל, שהשתרגו על צווארה של הספרות והתיאטרון בעולם עד כדי סכנת חנק, עתידים להתנכש ולהתכסח. סממני־התועבה בשירה ובסיפורת, בציור ועל הבמה, כבר מטילים שיעמום ופיהוק, וזרם של טהרה ושל אמנות יפה מזומן ועומד לפרוץ לתוכם. חוש־הקיום יעמוד לה לאנושות בכך. מי־זוהמה יפים להפצת מגיפות ולא לטבילה, והרוצה בבריוּת־גופא ונהורא מעליא, חייב לנקזם.

השיעמום הוא צל המלווה את האור. פעמים שצל זה מתעבה עד כדי חשיכה. חלושי־העצבים ישקעו ביאוש ולא יקוו לאור, אך הברורים והחזקים לא ישקטו ולא ינוחו עד שיפציע אור חדש.

אלול תשל"ה