א    🔗

הכינוי־של־דוֹפי “סנוֹבּ”, אין לו הדרת־שיבה, ואינו אלא כבן מאתיים שנה. מניחים, שמקורה של מלה זו בכתובת, s(ine) nob ilitae, כלומר: ללא ייחוס וללא אצילוּת, שהסטודנטים באוכּספורד היו רושמים בראשית המאה ה־19 על דלתות החדרים של חבריהם, שלא היו ממוצא מיוחס. ועל יסוד זה התחילו מכנים בשם זה כל מי שאינו־אציל, המבקש לאַמץ לו תכונות להידמוֹת בהליכותיו ובנימוסיו לאצילים. מכאן ואילך פלש הכינוי הזה לתוך כל הלשונות והארצות, ונעשה בהן אזרח רענן. ודאי חלו שינויים בתפיסת התואר הזה, בעיקבות התמורות החברתיות שחלו במשך מאתיים השנים הללו בעולם. ברם, הגדרתו של הסופר האנגלי ו. מ. תּקרי, בחיבורו “ספר הסנוֹבּים” (בשנת 1846), עדיין כוחה יפה בימינו, שכּן צורות החיים נשתנו, אבל לא נשתנתה מהותו של הסנוֹבּ. לפי תּקרי, סנוֹבּ זהו איש או אשה, שאינו מגזע־יוֹחסין, המתיימר תמיד להיות נבחר ואציל יותר, ובעיקר עשיר יותר, מהוּדר יותר ומבין יותר ממה שהוא באמת, כדי להצטרף למרום־עם־הארץ, לאצילים ולרוזנים. הוא “מעריץ דברים ניקלים באורח ניקלה”, כתב תּקרי. שלושת היסודות, המצויים בהגדרה זו: העמדת־פנים, שאיפה למעמד עליון, ובוּז כלפי הנחותים ממנו – כלוּלים גם בכל הגדרותיהם של האחרונים. שכן סנוֹבּ הוא אדם, המתאמץ לסגל לו הרגלים ומידות הנוגדים לטבעו, ולאחר שהתבסס ושפר עליו חלקו הריהו מביט מגבוה על הולכי־רגל נמושות, הנחשלים אחריו.

וכשם שהמושג סנוֹבּ חדר לתוך כל המילונים, כך חדר הטיפוס הסנוֹבּי לתוך כל אוּמה וחברה. הוא לבש, כמובן, צורה מקומית, “לאומית”, בהתאם לתנאי העם והארץ. אין דומה סנוֹבּ בחברה האנגלית, שהיתה הירארכית ביסודה והיא כך גם בימינו, אף־על־פי שנתחוללה בה אינפלאציה של תארים ניקנים, לסנוֹבּ בחברה הצרפתית או הגרמנית, שסדר־המעלות־והתארים איננו מחודד בה כל־כך. אולם לסנוֹבּים סימני־היכר ברורים ומשותפים בכל מקום שהם מצויים, והם אמנם מצויים בכל מקום. לית אַתר דפנוּי מהם. אף לא מדינת ישראל. ולא עוד אלא שרושם הוא בנוּ, שבדומה לתופעות אחרות, גם הסנוֹבּיזם קיים אצלנו בשפע ובעוצמה רבה מדי. צא וראה: מצויה בחיינו מידה גדולה של מסירות־נפש, חזון־העתיד, חלוציות, יצירה, בניין, התנדבות, ויתורים, וכנגדם מידה גדושה של אנוכיות, חמרנוּת, ספסרות, מעילוֹת, בערוּת, שביתות, מתח סוציאלי. ואולם, בצדם ובתוכם ומעליהם עולה כפורח הסנוֹבּיזם הישראלי. תכונותיו דומות לאלו של כל סנוֹבּיזם אחר בעולם, והן יונקות מן המקור הדלוח שבנפש כל אדם. אבל הוא בא לידי גילוי בנוסח מיוחד, ולכן יש לראותו כזן מקורי, פרי האקלים החברתי והמוסרי שלנו, תוצרת הארץ. ולפי שהחברה שלנו שרויה במזל מולד ואיבריה רופסים עדיין, קשה לה ריבוי זה, וסכנה בו. ראוי איפוא לעקוב אחרי ביטוייו השונים והמגוונים של הסנוֹבּיזם, שפעמים הוא מגולה ופעמים מוסתר, אך תמיד הוא רוחש במרכזם של החיים ומטיל בהם את מתק־ארסוֹ.

 

ב    🔗

הקמת המדינה, המעבר מיישוב יהודי בארץ־ישראל, הנאבק על זכויותיו עם ממשלת המנדט, לחיי ריבונות ולממלכתיות, הכשירו את הקרקע לסנוֹבּיזם. אטריבוטים של מדינה, שׂרים ויועצים, קצינים ואלופים, שגרירים וצירים, שופטים ושוטרים, מנכ“לים ומפקחים, ראשי־משרדים ומייצגים, מנהלי־בנקים וסוכני־אניות, שליחים ובלדרים, דיילים ומלצרים, טקסים וגינונים, תערוכות ותצוגות, תארים וצל”שים, וכיוצא בהם, לא זו בלבד ששינו את נוסח־החיים ודפוסי־ההווי המקובלים והעלו צרכים חדשים וסיפוקיהם, אלא הם עירערו כמה ערכין וקבעו קני־מידה חדשים לטוב ולרע, ליפה ולמכוער, לנעלה ולנחוּת, למעמד של מעלה ולמעמד של מטה. הם רוממו שאיפות חדשות ונעצו מטרות חדשות, בבחינת כזה ראה וקדש. ודאי, החברה הישראלית בעיקרה היא חברה יוצרת תרבות־יסוד ותרבות עילית, ולכן נתקלים גילויי הסנוֹבּיזם בהתנגדות מצד בני־עליה, הדבקים בצורות־חיים שרשיות, שעדיין מעוּרוֹת בארץ ואינן קלות לעקירה; מכל מקום, עובדה היא, שמבצבצת ועולה שיכבה נרחבת בקרב האוכלוסיה, שבידה גינוני המדינה וטקסיה, וזו מתאמצת להשרות את רוחה ולהשריש את מושגיה ולהקנות תוקף כללי לקני־המידה שלה.

שיכבה זו היא שורש פורה סנוֹבּיזם, המשׂתרג על צווארם של חיי תרבותנו ומתפשט על־פני שכבות אחרות, שכשלעצמן עוסקות במלאכת יצירה ובניין ואירגון בשדה ובתעשיה, בבטחון ובצבא, בים ובאוויר, בתיכנון ערים ובסלילת דרכים. בני שיכבה זו, שהם בחינת מולכים־מעצמם, שתנאי החיים במדינה הצעירה עקרו אותם מבית־מרבעתם הטבעי, הולכים ונהפכים, כביכול, לאנשי־מופת, לדוגמה של מעלה, שראוי לחקותם ולעשות כמתכונתם, ואם אי־אפשר להצטרף אליהם בגוף, הרי לפחות להזדהות עימהם נפשית. והלוא חיוּתוֹ של הסנוובּ בכך, שהוא מוצא לפניו דוגמה, סמל, אבטיפּוּס, והריהו מבקש בכל נפשו ובכל מאודו להיות כמותו, להתגלם בו.

מבחינה זו חמוּר הדבר בישראל. באנגליה, למשל, סדר־המעלות נתפתח בהדרגה ויש לו מסורת עתיקת־ימים. מעמד־האצילים מושרש בה, ותנאי חייו ומושגיו הקנו לו הכרת ערך עצמו וסיגנון מיוחד של דיבור והתנהגות. יש כאן שלשלת־יוחסין המתמשכת דורות. הסנוֹבּ רוצה איפוא להסתגל לרובד חברתי דק, רב־יוקרה, הקיים מאות שנים. הוא צריך לעמול קשה עד שיעלה בידו למחות את עיקבות מוצאו ה“נחות” ולסגל לו תכונות ומידות של אציל.

היהודים לא האמינו במציאותו של “דם כחול”, אצילי. “מאי חזית דדמא דידך סוּמק טפי”¹, או “כל ישראל בני מלכים הם”; “אדם נברא יחידי בעולם, מפני המשפחות, שלא יהיו מתגרות זו בזו” – מימרות אלך ורבות אחרות מעידות על שלילתה של חלוקת בני־אדם לעליונים ולתחתונים. רק מוסר האדם ותורתו מבדילים ביניהם. “מאן מַלכי? רבנן”, אמרו חז“ל. וכבר נכתב בספר “בן המלך והנזיר”: מי שאין לו יחס עצמו, לא יועילנו יחס אביו ואמו”. ואמנם השיכבה האצילה האמיתית היתה מורכבת תלמידי־חכמים ולמדנים ומורי־הוראה וראשי־ישיבה ואנשי־מוּסר. לא בירושה בא אליהם הייחוס, אלא בעמלה של תורה ובשקידה על מעשים טובים. “אצולה” זו הנהיגה את האומה והיתה לתלפיות, והכל פנו אליה וראו בה מופת; ייחוס־אבות היה חשוב, אך לא מכריע, שכן גרסו: “ממזר תלמיד־חכם קודם לכוהן גדול עם־הארץ”; או “תלמיד־חכם קודם למלך”. ואם בגולה לא היה הייחוס עיקר, קל וחומר בישראל, שבה נתערבבו שלשלות־היוחסין.

ולפי שישראל היא ארץ עליה מכל ארצות תבל ואין שום סטאטוס עובר כאן בירושה, חייב כל אדם לנַגד את גורלו ו“לעשות את עצמו” במו־ידיו ראוי או מסוגל להשתייך לרובד של מעלה. וכמה דרכים לכך: מילוי שירותים מדיניים ואזרחיים חשובים ובולטים, הישגים כלכליים ומשקיים, נדבנות גדולה ומנקרת־עיניים, הצטיינות אינטלקטואלית גבוהה, וכדומה. העילית הישראלית היא איפוא טירונית, שרק למדה להציג את כף־רגלה על אדמת המציאות, גילה רך, ידיעתה דרדקאית, כי לא הספיקה עדיין לשנן לה את פרקה ולגדל את פימתה. היא בלא חתימת־זקן. לפיכך גם יצריה לוהטים יותר והיא דבקה במטרתה, ובהופעות־הבכורה שלה ישנם גילויים גרוטסקיים. היא חסרה הוּמוֹר, הזורה אבק סלחנות אפילו על חזיונות־חיים כבדים. היא הססנית ואין לה בטחון עצמי, על־כן היא נוחה לפגיעה ועומדת תמיד על נפשה בהתפקקות כל החוליות שבשידרתה. היא עצמה מין חיקוי לדוּגמה זרה, והסנוֹבּ הישראלי מחקה את החיקוי. העילית עצמה סנוֹבּית, והסנוֹבּ המבקש את קירבתה הוא סנוֹבּ לסנוֹבּ. אולם כבר טבועים בה כל סימניו המובהקים של הסנוֹבּיזם בעולם, והיא משתדלת אפילו לעלות עליו ומדקדקת הרבה במצוותיו. ואם היינריך בּל אמר על הסנוֹבּ הגרמני, שהוא משתדל להיות יסודי (gruendlich), כדרכה של אומה זו, אי־אפשר לומר כך על הסנוֹבּ הישראלי, שאין לו שהוּת ולא רצון ליסוֹדיוּת. הלה אינו לומד את תפקידו כראוי. די לו במראית־עין, בהעתק מן המקור, ובלבד שישמש אותו כראוי להשגת התכלית הנרצית – להיות ניפלה ומיוחד ומוּבדל מן השאר בכוחם של סייגים, סימנים, דרגות וזכויות יתירות. כל סנוֹבּ, והסנוֹבּ הישראלי במיוחד, היינו־הך לו מה הוא באמת בינו לבין נפשו, בחדרי־חדרים, מה משקלו ומה ערכו, אלא העיקר בעיניו איך הוא נראה, למה הוא מוחזק, ואיזה דימוי רוֹוחַ עליו ב“חוגים הנוצצים” שהוא רואה אותם בנותני־הטון. והמפתח לשערים אלה הוא ה־high life, כלומר, נוסח של חיי־עילית, שרמתם גבוהה, זוהרת, שניתנת בהם שעת־כושר להיכרות חדשה עם אישים נודעים ממין זכר וממין נקבה. דרך זו מקנה לסנוֹבּ הרגשה, ששוב איננו איזה מוּפּים וחוּפּים, אלא אחד מקרוּאי־העדה, שווה בין שווים חשוב בין חשובים, אף־על־פי שלרוב הוא רק מַשלה את עצמו; שכּן לאמיתו של דבר אין הוא אלא טפל לעיקר, גרר וסרך לנבחרים ולמכובדים ממש.

 

ג    🔗

הנסיון לעמוד כראוי על טיבו של הסנוֹבּ הישראלי מן הדין שלא יסתפק בהגדרה כללית, אלא יציין כמה מיני סנוֹבּיזם, הרוֹוחים בחברתנו, כדרך שהם רווחים בארצות אחרות, מתוך הבלטת ייחודם הישראלי. הבה נפרק את השלשלת חוליות־חוליות ונבדוק כל אחת ממנה.

הסוג הרגיל ביותר של סנוֹבּיזם מצוי בקרב שיכבת הפקידות הבכירה הנושאת משׂרות ממשלתיות, או בקרב מנהלי מפעלים כלכליים גדולים, ממלכתיים או קאפיטליסטיים, ושאר נושאי משרות־צמרת, היוצאים לעיתים מזומנות לחוץ־לארץ. הלה ניכר בהידור בבגדיו ובקמט שבמכנסיו; ב’פייפ' (מקטרת) האנגלי, הנעוץ בזווית־פיו, בגירגור ה־R במיבטא בריטי או אמריקני; בהפטרת “אוֹ־קיי” בשפה רפה; בעירוב ביטויים אנגליים או צרפתיים בשיחתו; בגימגום דיפלומאטי, כביכול; במין רישול אצילי, המעיד על אחריות מרובה לכל מלה. ובזמן האחרון כבר התחיל לפלוש ביטוי אנגלי אחר בשעת פרידה: “ובכן, חביבי, bye bye”. אף תיבת־הזהב “שלום” כבר נמאסה עליו. על־פי הרוב משתדל הפקיד הבכיר להיות בן־דמותו של השר, שלמשמעתו הוא סר. אם הלה מקפיד בלשון עברית, מעברת את השמות ומחליף את המלים הלועזיות – אף הוא כך; אם הלה מעריץ את התנ“ך וקובע עיתים ללימודו ועורך חידונים לאומיים ובין־לאומיים – אף הוא נעשה חסיד נלהב של התנ”ך, ואם לאו – לאו. סביבו רוחשים תמיד מזכירים ומזכירות קטנים, המשמשים אותו לצורך ושלא־לצורך. מרהט הוא יפה את משרדו, ומקשטו בתמונות מודרניות. הוא משתדל להופיע לעיתים תכופות בטלוויזיה ובראדיו ובמדור החברתי של העיתונות. פעמים שהוא נעשה פטרון לאמנים ופותח תערוכות־ציור, כשבצדו אשתו המרהיבה בתלבושתה. אם שיחקה לו השעה והוא נתמנה מטעם הממשלה לאיזו ועדת חקירה או יעוץ, הריהו מגלה בה תקיפות מיוחדת, שלא תמיד היא לעניין. הוא רגיל להסתייע בדברי השר שלו, ולשם אובייקטיביות גם בדברי שר אחר. הפקיד הבכיר מאַחר תמיד להגיע לישיבה או למסיבה, שיש באיחור תוספת נופך של יוקרה: “חילק ובילק מדקדקים לבוא בזמן; אני – לא”. ובעניין זה שתי מידות, שהן אחת. זה בא ברגע האחרון ממש, וזה – זמן־מה לאחר השעה היעוּדה. על דרך זו עושה כניסתו רושם.

המתקבל אצלו לשיחה במשרדוֹ לא ישמע מפיו תשובה ברורה בו־במקום, אלא תשובת־עקיפין: “שמעתי, אחשוב בדבר, אחליט ואודיעך”. על־ידי כך מזדקק אליו האיש שנית ושלישית. בהישאלו באסיפה או במסיבת־עיתונאים על נושא המסעיר את הציבור, הוא מעמיד פנים של יודע־הכל, מהמהם הרבה ורומז שאין זה מן המידה לגלות בפומבי את הידוע לו ממקור־סתר. האידיאל שלו הוא להיות שגריר, ובמסתרי־ליבו – שר־החוץ. סנוֹבּ זה נהפך לדוגמה לרבים, שאינם מעיזים עדיין לחקות את הגבוה מעל גבוה ומסתפקים, לפי שעה, במופת זה עד שיגדל תאבונם ותזדמן שעתם.

סנוֹבּיזם ממין אחר סיגלו להם אלה, שעלו בחברת השפע בסולם הכלכלי, כגון דלים שהעשירו פתאום, יורשי ירושה, קבלנים ובעלי־תעשיה, יבואנים ויצואנים, אנשי בורסה שחורה וספסרים, פועלים בעלי מקצוע מיוחס, מומחים מיוחדים וכיוצא בהם. חסכונותיהם גדולים, מצבם החומרי איתן, עתידם מובטח, ושלטונם בחיי הכלכלה גדל והולך; אך הדבר היחיד המעכיר את רוחם הוא זכר הימים הראשונים, עת היו קטנים, עלובים ונחותי־דרגה, ולפיכך הם חותרים בכל כוחם לעלות במעלות החברה בכל הדרכים והאמצעים. הם משתכנים בחווילה בפרבר אלגנטי, או לפחות בדירה מרובת־חדרים ומשופעת בסידורים נוחים, הנמצאת ברובע אמידים, מציבים שתי מכוניות הדורות במוּסך הבית, רוכשים להם תמונות של ציירים נודעים וספרים מוזהבי־גב, מבקרים בארצות רחוקות. משגרים את בניהם ובנותיהם להשתלמות בחו"ל, מגביהים את סיגנון־חייהם עושים תרגילים להתהלך בתילוי־ראש ולהתעטר בנימוסים, משפרים את שפתם, ומרגילים את לשונם לשיחות על נושאים רוחניים, ולשם כך הם מתעניינים בדברים שמחוץ לעיסוקם החילוני. לעיתים הם מנדבים סכום גדול להקמת מוסד חינוכי או בניין לצרכי־הציבור. או־אז נחגגת הנחת אבן־הפינה בטקס מַרשים, ושמם מתנוסס למחרת בעיתונות. אלא שמן הדין לומר, שכיסם של אלה אינו פתוח לרווחה, וההתנדבות הגדולה אינה בארצנו סימן היכר מובהק לחוג זה של רשׁים שהעשירו, המטפסים במעלות החברה. השאפנים בין אלה, מזומנת עימהם תמיד תכנית כלכלית או מוניטארית גואלת. הם “מתירים” לעיתונאים להגניב את מקצתה לעיתונות, אך רוּבה ככולה היא בגדר־סוד עד שיעלו אותם בפורום רשמי. בינתיים, עד לאותה שעה, שעל־פי־הרוב אינה מגיעה, מתנוסס שמם כהוגי מחשבות הצלה למדינה הנתונה במצב דחוק.

כדי להתקרב לנכבדי־עם ולנשואי־פנים ולהתבשם בשמם, יש שעורכים בטרקלין הנרחב או בגינה מסיבות או נשפים, שאליהם מוזמנים כל ה“מי ומי”, מתוך הקפדה מיוחדת שגם שר או תת־שר או אלוף, או לפחות חבר־כנסת (מוטב ממפלגת האופוזיציה) יהיו נוכחים במעמד זה. אם אפשר להשפיע על אחד העיתונאים, ש“יסַקר” את האירוע הזה ויודיע עליו ברבים – מה טוב, שהרי מסיבות כאלה אין הצנעא יפה להן. אגב־כך פותח המזמין האדיב את אוצרותיו לפני הבאים הנכבדים, אף מתעטף באיצטלא של מבין־דבר, עולה לשעה קלה על קתידרה, ומתאר את אוספו האמנותי או הארכיאולוגי בלשון־מלוּמדים. תוכן כזה של מסיבה השיג את מטרתו. לסנוֹבּ נדמה, שעלה שלב אחד כלפי מעלה. על כל פנים, על־ידי כך מתגשם חלק אחד של משא־נפשו: הוא דוחק את זכר העבר האפור, ומתדמה לאנשי־מעלה. המשקל הלקוי שלו בא, כביכול, על תשלומו.

 

ד    🔗

גם בבחירת השקפותיו ניכר הסנוֹבּ, הנמשך תמיד אל האופנה הצעקנית, ולכן נודעת ממנו היום חיבה יתירה לשמאלנוּת. הוא עצמו בן למעמד בינוני אמיד, או איש־קיבוץ מפונק שלא ידע צער־גידול, ודווקא משום כך הניח את כל מיגוון הדיעות ובחר לו את הנוטות באורח קיצוני שמאלה. במעשה זה הוא משיג כמה תכליות: הוא מורד בהוריו ומוריו, בועט במימסד, פוסל את המשטר כנסוג־אחור, פורץ מחברתו הסגורה מגובשת־הערכים, מעצב לו דימוי של מהפכן, נותן פורקן־מה ליצר ההרפתקנות. יש כאן מין סנוֹבּיזם הפוך: בעוד שהסנוֹבּ הרגיל שואף להיכנס אל היכל המוסכמות, להצטרף אל הקונפורמיזם, להימנות עם בוני המשטר הקיים, שואף השמאלני לצאת מתוכם, להיות נוֹנקוֹנפוֹרמיסט, לשלול את צורות החיים, את המוסר השליט, ולהימלט מן ההתחייבויות שהוטלו עליו בחברה הקיימת. בשעה שהסנוֹבּ הרגיל מעריץ את ראש הממשלה ופמלייתה ובליבו ערגה להתקרב לרשוּת, הסנוֹבּים ה“מהפכניים” שוללים אותם ומתקרבים אליהם בזעם, על־ידי התפרצות דרך הגדר תוך התנגשות עם המשטרה, כשבפיהם סיסמאות גנאי וגידוף. בחינת פריצה צורך עליה. אפשר לכנותו בשם סנוֹבּיזם אנטי־סנוֹבּי. אולם אורח־חיים זה תובע אומץ־לב וכוח־התמדה וקרבנות, ולפעמים ויתור על קאריירה פרטית. ודאי, לא כל המעשים נעשים ביודעין, קצתם מקוֹרם באפילת ההכרה. לפיכך, אם רוח־עיוועים לא עברה על הסנוֹבּ השמאלני, כלומר, אם אין שמאלנותו פאתולוגית, לא יעברו ימים מרובים ויפרוש מדיעותיו אלו, המביאות אותו גם לידי מעשים מסורסים. שהרי השמאלני הישראלי, שהוא בדרך־כלל מבני־התשחוֹרת, אינו יכול זמן רב לחיות בשלום עם השקפה, שעל־פי חוק האסקאלאציה הוא מגיע במוקדם או במאוחר לידי הזדהות עם מעשי החבלנים ונותן יד בעקיפין למחריבי ארצו וקיבוצוֹ ומשפחתו. אי־שם בנפשו באה התפוצצות. אותה שעה רק חולי־ הנפש מסוגלים להתמיד בסנוֹבּיזם הרסני כזה. החזרה־בתשובה היא מחוייבת־המציאות. ואמנם, גם הסנוֹבּיזם השמאלי בעולם כוחו תש תוך התבגרות נושאיו, לאחר שנתברר להם, שנדחקו למבוֹי סתום. יצר־החיים מתגבר בהם על יצר ההרס העצמי. ואם השמאלני אינו מגיע מתוך הרגשת תיסכּוּל לידי סתגלנות וציניזם מופלג, הריהו חוזר בתשובה, פשוטו כמשמעו.

בתחום הספרות והאמנות, הסנוֹבּיזם הוא מן המובהקים ביותר. כאן שדה נרחב, שכל מיני עשבים רעים וגידולי־פרא עולים בו. הבנת היצירה הספרותית והאמנותית אינה קלה ומחייבת לימוד ויחס של כובד־ראש, אולם הסנוֹבּ אינו שואל לנתיבות היצירה ואין לו עניין בערכים כשלעצמם. דעת־הקהל היא שמדריכה את טעמו ויחסוֹ. מה שנחשב בחברה, מה שמקובל על אותו חוג או אותו ראש־אסכּוֹלה שהוא רואה ככוכב מַנחה – זה הדבר שיהא מאַמץ לו, וזאת ההערכה שיהא קונה לו קניין־עולם. ישותו מתבטלת בפניהם. כך בעולם וכך בישראל. הוא מתפעל משירה מודרנית, שאינה מובנת לו; הוא מעריץ ציירים מופשטים, שלא עמד על כוונת מלאכתם, ומגלגל כבעדשים ב“איזמים” שונים ובהגדרותיהם המפותלות. בעניין הספרות העברית מצויים שני סוגי סנוֹבּים: אחד שמחייב ספרות עברית מודרנית, שתוכנה אהבה נועזת, ומיניוּת חשופה וחצופה, ועלילה שסיגנונה מפולפל ושאינה נעצרת ליד שום גבול. אגב־כך הוא מוצא מומים בקלאסיקנים העברים או בשמרנים הנאמנים לרוחם וממעט את דמותם, הכל לפי רוחה של אותה אסכולה. סנוֹבּ זה מצוי במיוחד בין העיתונאים, והוא עֵר וקשוב לחידושי־לשון שלא עוכלו וקולטם מיד ליציאתם לאוויר־העולם. אם פיו או עֵטוֹ של מישהו פלט מיסוי או עיתוי, גיבוי או אתגר, היגב או היבט, או היגש – הוא תופסם רגע כּמימריה בזנבם, ולמחרת יתנוססו בשירו, ברשימתו או במאמרו, וידחקו את כל המלים, ששימשו אותנו במשך אלפיים שנה עד אתמול. על־כן אנו רשאים לכנותו בשם סנוֹבּ־הלשון.

והסוג השני מזלזל בכלל בספרות העברית, או מודה בסופר אחד או שניים, או רואה אותה כאילו איננה. כנגדה הוא מעלה על נס את הספרות הלועזית, ופיו מלא שבח ותהילה לכל ספר מתורגם, יודע את שמו במקורו ואת גדוּלת מחברו, שקרא עליו ברצנזיוֹת או בתקצירים או ברידרס דייג’סט. המשכילים שבהם רגילים להשמיע במקורן ציטאטות משל סופרים גדולים, החביבים עליהם, בכל לשון שהם כתבו. על־ידי כך הם מביאים ראיה למהימנותם כנבוני־דבר ובעלי־טעם. הוא הדין בתיאטרון. כל מחזה אמריקני או צרפתי, המוּצג על הבמה העברית, מעורר בו התלהבות, והוא נמנה עם צופי הצגות־הבכורה; ואילו במחזה עברי מקורי הוא נוהג קלוּת־ראש וסבור, שנוח לו שלא נברא משנברא. הדיבוק הלועזי הוא אחד מסימני־ההיכר של הסנוֹבּ הישראלי. זוהי דרכו גם באמנות הפלאסטית. לפי אלדוס הכּסלי, ישנם שני טיפוסים של סנוֹבּי־אמנות: טיפוס אפלאטוני, וטיפוס שאינו־אפלאטוני. האפּלאטוני רק מתעניין באמנות ודורש עליה ברבים, ואילו חברו קונה באמת חפצי־אמנות, תמונות ורישומים, והוא מקפיד שיהיו אוּלטרה־מודרניים, מאלה שמרבים לדבר בהם, ועד־מהרה הוא נעשה מומחה להם ומסביר לכל מי שבא לביתו מה עניינו של כל ציור התלוי על הקיר או של פסל המוּצב על כּן, ומי הם האמנים. אוסף כזה מסמל, אגב, גם עושר, המבריק ומנחיל כבוד יותר ממטבעות או משטרות־נייר. מובן מאליו, שהוא מבכּר מעשי־אמנות מן החוץ על־פני תוצרת־הארץ. ויש סנוֹבּ, הלהוט דווקא אחרי תמונות של ציירים ישראליים, ואפילו עושה עצמו פטרון עליהם ותומך בהם, ופותח את תערוכותיהם. ופה ושם תיתקל גם בסנוֹבּ, המכריז תמיד על עצמו שאין שום יצירה אמנותית זרה לו, והוא קונה מן הבא ביד וממלא את חדריו המרווחים דברי־אמנות רבים ומשונים. הכל לפי התנאים ולפי אפשרות ההתבלטות. גם הקונצרטים והמוזיאונים אינם מחוץ לחוג־ראייתו של הסנוֹבּ. אף בהם הוא מגלה “מבינוּת” גדולה, מתערב עם יוצרים ומבקרים ועושה מעשה־ווּלגאריזאציה, בהביאו את הכל לידי מכנה משותף־נמוך, ההולם את דרגתו. הוא עוסק תמיד בקליפות צבעוניות, שכּן כדי שאדם יבין וישיג כראוי ערכים אמנותיים, אסתטיים ורעיוניים של התרבות העילית, הוא זקוק לא רק לקורטוב של חסד ולנטיה־מלידה, אלא גם להשכלה, להכשרה עצמית, לקשר פנימי ולכוח־הבחנה, תכונות שלא תמיד הן נחלת הסנוֹבּ. הלה רוצה להשיג הכל בקפיצת־הדרך, על־ידי שריטה על הקליפה ועקיפת התוך הקשה. חסרה לו הגישה הרצינית, השקודה, ואין לו צורך בחוויה אמנותית ולא בהנאה אמיתית, המביאות לידי היסח־הדעת מן המציאות. הסנוֹבּ הוא אבר מן החי של המציאות, בתוך כתליה הוא נע תמיד, ולעולם אינו זז מתוכה. הוא רק שׂם לו סתר־פנים, הוא מסתווה בתוך המציאות. סיפוקו איננו בא בדרך הסובלימאציה, אלא בדרך הווּלגאריזאציה. חיקויו “חיקוי של התבטלוּת”.

 

ה    🔗

כל מה שנאמר כאן על סנוֹבּ־גבר כוחו יפה גם לאשה, אף־על־פי שיש לומר בפה מלא, שנשים רבות בארצנו מקדישות את זמנן ומרצן לענייני חברה ומתנדבות לתפקידים ראשונים־במעלה, כגון אירגון אמהות עובדות. ויצ"ו, למען חולי סרטן, למען החייל, למען ילדים נכים, טיפול בשכונות־עוני וכו' וכו'. אך כאן מדובר באשה הסנוֹבּית. וכמה סימני־ייחוּד לה, המזדקרים לעין. הן נוחות יותר להיתפס לרוחות מנשבות, ולהשתעבד לאופנה. אפילו הצנועה והמתונה שבהן נענית לשגיונותיה ולחליפותיה בתחום התסרוקת והתספורת, התלבושת והתנעוֹלת, התקשוֹטת והתמרוֹקת, התסעוֹדת והתקרוֹבת, התסרוֹגת והתפנוֹקת. כמעט שאין בת־חורין מהן, אף לא בקיבוץ ובמושב, אם כי מנות הסנוֹבּיזם שונות כמובן בתכלית השוני. בספרו The Trail of The Dinosaur מנתח אַרתוּר קסטלר את יחסם האסתטי של הסנוֹבּים ומספר על ידידתו, שקיבלה תמונה של פיקאסו. ולפי שהיתה סבורה, שזוהי רפרודוּקציה, תלתה אותה בחדר־המדרגות. לימים נתגלתה התמונה כמקורית, מיד העבירה אותה משם למקום־כבוד בטרקלינה. כששאל אותה קסטלר לפשר השינוי הזה ביחסה, שהרי אחרי־ככלות־הכל התמונה לא נשתנתה, ומפני מה העלתה אותה בדרגה? היא השתוממה על אי־הבנתו והשיבה לו שכמובן התמונה לא נשתנתה, אבל ראייתה והערכתה, הואיל והיא נוכחה לדעת שהתמונה היא מעשה־ידי פיקאסו ולא רפרודוקציה או ליטוגראפיה. שכּן הסנוֹבּ אינו נהנה מערכה של התמונה כשלעצמה, אלא מחשיבותה בעיני אחרים, המודים ביוקרתה. הודאה כללית זו היא שקובעת את מעלתה של התמונה, ולא ההנאה ממנה.

פעמים שהנשים, שנהפכו לגבירות כבודות, עומדות בראש הבית ומעצבות את דמותו הסנוֹבּיסטית, ופעמים שהן עומדות ברשות עצמן ויוצרות “סאלון” משלהן, כשבעליהן עוסקים בעסקי־חומר מכניסים. סנוֹבּיזם זה של גבירות אינו מעוֹר אחד, ויש לו גוֹנים שונים. ישנם סאלונים ספרותיים ואמנותיים, שרוח שמאלנית שליטה בהם, או רוח ימנית או אוואנגארדיסטית או אופנות אחרות. בכל אחד מהם מצוי הארי־שבחבורה, שמשתחווים לו. במרכז של סאלון לאומי – ביאליק וז’בוטינסקי; באוואנגארדי – משורר צעיר מופלג בשפמו ובבלוריתו, אשר לשונו מעורבת בניבול־פה, שאינו משמש מכשול לגבירות, או צייר מגודל־פרע, המטיל כתמים צבעוניים על הבד ומביא אותן לידי התפעלות; או המצייר באורח מופשט, כשדווקא האיברים הצנועים והמצבים העדינים שבאדם ניכרים יפה בעירומם האבסטראקטי. אחרי ארוחה דשנה נפתחת שיחה על זרמים חדשים בספרות ובאמנות; והשיחה פוזזת ומפזזת, טופפת ומרפרפת וסובבת על ג’ויס או על אליוט, על תומאס מאן וגינטר גראס, על פיקאסו, ועל שאגאל, על אקספרסיוניזם, קוּבּיזם או ניאו־קלאסיציזם ועל קולאז’ים, על מוסיקה קאמרית ואלקטרונית, סריאַלית או דודיקאפונית, על כדורגל, על מירוץ־סוסים ועל כוכבי־על מהוליווד. לעיתים מוּסב הדיבור על דייטה והרזיה על צפרדעים וסרטנים. והמשוחחים מעוּדכּנים תמיד.

מסייע לסיגנון־חיים זה המדור החברתי שבעיתונים, שרפורטר מיוחד לכך מתאר בו בהתפעלות רבה ובלשון גדושת־סוּפרלאטיבים את קבלות־הפנים, רשימת־השמות ההדורה של המוזמנים לחנוכת התערוכה, לסעודה החגיגית או לקוֹקטייל, שהם מסלתה ושמנה של החברה; את מערכת הכלים, התפריטים דקי־הטעם, המתנות וההגרלות; מתפרסמים צילומיהם של היפיפיות והגבירות ואישי־הציבור ואורחים בעלי־מוניטין ושל שאר אשלי רברבי. וכן מספר הוא על חידושי־האופנה ושמלות־הפאר ומחרוזות־הצוואר, נזמי־האוזן ותכשיטי־החזה של הנשים הכבודות, שבאו לנשף כדי לראות ולהיראות. ואפילו שיחות־הלחש המפולפלות שבינו לבינה בשעת ריקוד נפוצות במהירות ביום המחרת, כעדות לחכמת המתכנסים.

כנגד זה ראוי להזכיר, שיש גם “סאלונים” אנטי־סנוֹבּיים, שבהם מופיעים המוזמנים והמוזמנות בבגדי־חול, בקרעים־של־חן, בראשים מדובללים, בשיניים שלא רוחצו, בריחוֹת משוּנים, בקולות משסעים זה את זה, בחיבוקים מפרכים ובחישופי־גוף “מאוּלתרים” לפני הראי בבית. כאן מדברים נגד המימסד; נגד הצנזורה הפוסלת הצגות ותסריטים שיש בהם עירום ומין; נגד הזקנים חסרי־הטעם שהשתלטו על חיי התרבות והאמנות. המלה “צביעוּת החברה” נישאת כאן על כל פה. הן היא, החברה, עושה כל מעשי־תועבה בסתר, ומפחדת לראות את מעשיה בתיאטרון. כאן מתמלאים האמנים המודרניים אומץ־לב ומחליטים למלא את תעודתם ולהמשיך בקו שלהם, כדי להרגיז את אילי־החברה ועתוּדי־המשטר, השרים והממשלה, המחנכים והסופרים־מטעם, המבקשים בשם מוּסר־הצבוּעים להחניק כל גילוי של יצירה חופשית. חזיון מצוי הוא, שהללו השוללים את המשטר הקיים נהנים מן הדבש והחלב שהמימסד זב, והם עולים על הבמה הלאומית והבין־לאומית מכופתרים ומעונבים ומקבלים פרסים, מילגות ומענקים, וברדתם מעל הבמה הם לובשים שוב סרבל של בועטים ומורדים במשטר זה. בכפיפה זו שרויים גם שותי־סמים, מעשני־אופיום ולוקחי־הירואין, המנַבלים את עצמם לדעת ומשחיתים חלקות טובות בחברה. ואף מעשים אלה נעשים, כשנס־המרד בחברה בידם השיכורה.

 

ו    🔗

חותם מיוחד טבוע על הסנוֹבּיזם של כמה וכמה עסקנים פוליטיים. תנאי חייהם הקשים, הצרים מהכיל את כל התפקידים והחובות הציבוריים והחברתיים המוטלים עליהם, מונעים מהם השתלמות רצינית מתמדת בתחום ההשכלה והספרות. הם רותחים תמיד ומרתיחים. עליהם לקרוא דינים וחשבונות ותזכירים ועצומות והצעות ולהתכונן לנאומי־פתיחה, לנאומי־ויכוח, ולנאומי־חגיגה, הם צריכים להתגונן מפני מתקיפים ולבקר בסניפים, ולהשתתף בוועדות ובישיבות לעשרות ולמאות, באופן שלרבים מהם אינו משתייר זמן אפילו כזית כדי לעיין בספר כבד־תוכן ולחַשב חשבונו של עולם. אולם מצד שני, אין הם רוצים לפגר או להינתק מן המתרחש בתחום התרבות, והריהם אוספים מידע – זוהי המלה המגדירה אל־נכון את מבוקשם – בתחום האירועים הספרותיים, האמנותיים והחברתיים. אותו מידע הם אנוּסים להשיג בדרך קצרה על־ידי קריאת רצנזיוֹת, הצגות קולנוע, שיחות בראדיו ובטלוויזיה, סיכומים ותקצירים; לפיכך הם נוחים לקלוט אימרות־כנף על סופרים ואמנים, והערכותיהם מעוּצבוֹת בצלמה של האופנה המתהלכת. יוצר, שאין מרעישים עליו את העולם, ותהי חשיבותו ככל שתהיה, אינו מגיע לידיעתם אלא במקרה וכלאחר־יד. קצתם מתגנדרים בגירסא־דינקוּתא ומשלבים בנאומיהם פסוקים מן המקרא ומימרות מן התלמוד (לפעמים במשובש) וסיפורים מן הפולקלור, כדי שיהיו נראים מעניינים. כללו של דבר: הסנוֹבּ הוא אדם אפור המשתדל ללבוש בגדי־ארגמן, הדיוט המבקש לשמש בכהונה גדולה.

עושה לו העסקן כמה דמויות־מופת במפלגה או במדינה, שבמחיצתן הוא שואף להיות ואת קולן ותנועותיהן הוא מחקה בלא־יודעים. אחד הסימנים לאותה שאיפה להזדהות היא בקריאתם בשמם הפרטי. אלה שביקשו להרגיש את עצמם מקורבים לארלוזורוב היו קוראים לו בשמו הפרטי בלבד: חיים… וכן משה (שרת), ברל (כצנלסון) ויבל“א גולדה (מאיר), יגאל (אלון) וכיוצא בזה. מאותו מעיין שואב הסנוֹבּיזם שלהם, שראוי לכנותו בשם סנוֹבּיזם חסידי, בעיקר חב"די. מי שהוא בנו או בן־בנו של חסיד חב”די, עושה עטרה לעצמו, נוסע לכפר החב“די, קושר קשרים עם אחד מראשיו, מקבל “מצה שמוּרה” לפני חג הפסח, ומשתתף בכל האירועים החסידיים שבחיי הכפר הזה. המהדרין, המגיעים לרגל תפקידיהם לארצות־הברית, אף זוכים לראיון ולשיחה עם הרבי מליובוויטש הרב שניאורסון, מקבלים את ברכתו, מתפרנסים ממנה, ומפרנסים גם את חבריהם ומכריהם בסיפורי־נפלאות על אותו ביקור כאושפיז בחצר של הרבּי. השפעת־לוואי של נהיה חסידית זו ניכרת בכך, שאחדים מהם נעשו שבתאים. כלומר: שומרי־שבת. מכל תרי”ג המצוות בררו להם מצווה זו, ומפגינים בה את דביקותם החב"דית. גם אוספי חנוכיות, מזוזות ותשמישי־קדושה אחרים שבביתם, מעידים־מגידים את ייחודם ומעמדם כאֶפרתים. זהו זן סגוֹלי של סנוֹבּיזם, שאין לו באמת אָח בעולם.

 

ז    🔗

כבר נאמר במקום אחר, שמקורו הלשוני והמהותי של הסנוֹבּיזם נעוץ בבתי־האולפנא. תּקרי מצא מונח זה מוכן ומזומן לפניו באוניברסיטת קאמברידג'. אותה שעה היו הסטודנטים רושמים לא רק את שמותיהם הפרטיים וחניכותיהם, אלא גם שייכותם או אי־שייכותם למשפחות האצילוּת. החלוקה לבני מעמדות רמים ונחותים ושאיפתם של פשוטי־העם לעלות למעלת אציל, הן אבי־אבות־הסנוֹבּיזם. האוניברסיטאות בימינו שוב אין בהן חיתוך מעמדי כזה, אבל השוויון רחוק גם מהן, והסנוֹבּיזם מצא לו בקעות אחרות להתגדר בהן. על כל פנים, קריית־האוניברסיטאות בישראל היא מנבּטה נוחה לסנוֹבּיזם של פרופסורים ותלמידים. אחד הביטויים לכך הוא בולמוס החתימות של הפרופסורים. אם מתעוררת מחלוקת במדינה בעניין מדיני או חברתי מסויים, כגון ענייני בטחון, גבולות הארץ, שלום עם הערבים, שחיתות, פיחות המטבע וכיוצא בזה, מיד מתגייס מספר ניכר מביניהם ויוצאים בגילוי־דעת שולל או מחייב, שעליו חתומים פרופסורים מפאקולטות שונות. והלוא הכל יודעים שהתמחותם במקצוע הספרות, הארכיאולוגיה, הפיסיקה או הרפואה, לא הכשירה אותם בשום פנים ואופן להבין במדיניות־החוץ המורכבת או בדרכי משא־ומתן עם הערבים, או בענייני בטחון, אסטרטגיה וטאקטיקה. בתחומים אלה הריהם ככל אדם בישראל, ויש ביניהם בעלי שאר־רוח וגם בלי שאר־רוח ומחוסרי תפיסה מדינית. סנוֹבּיזם־החתימות הלזה כבר נעשה שם־דבר, והוא אחד מאביזרי־היוקרה שלהם. הוא ניזון מן הרצון להפקיע עצמם ממעמדם, ולוּ לשעה קלה, לפשוט את גלימתם כמרצים מעל הקתידרה, ולהידמות לאלה הקובעים גורל האומה.

הסנוֹבּיזם של התלמידים הוא תמים יותר. יש בו חן־נעורים ומשוּבת־טירונים. הוא קצר־ימים, כקוצר־ימיה של השהיה באוניברסיטה. ואף־על־פי־כן זהו סנוֹבּיזם, שכּן התלמיד קולט ומוציא עימו מבית־האולפנא לא רק את השכלתו המקצועית, אלא גם את רשמי־חייו באחת מתקופות גידולו הרגישות והעירניות ביותר, והם נעשים שותפים בעיצוב אישיותו העתידה. הסטודנט, אפילו הוא בן־עניים ומפרנס את עצמו בדוחק תוך לימודיו, הריהו בדרך־כלל צעיר שאינו מתייחס בכובד־ראש לקשיים ורואה את החיים לפניו כמישור. רבים מהם מחבבים את הפּוֹזה, את העמדת־הפנים. מה שאין הוא יכול להשיג בממש, הוא מדמה להשיגו בדיבור. מתחזה כגיבור, ומתגנדר בהישגי־אהבה כדון־ז’ואן; מתפאר בהזנחת לימודיו, או בשקדנותו; מעלה על נס זילזולו בהורים ומורים, מתקיף פרופסורים. מפריע לנואמים פאשיסטיים או קומוניסטיים, או מעולל תעלולים אחרים בציבור.

הסטודנט הישראלי הרציני קורא על הנעשה בקאמפּוּסים בעולם, ונדמה לו שהשקט השורר כאן אינו לפי כבודו, שגם הוא קרוא לגדולות ולנצורות מרעישות. אולם תנאי חייו כתלמיד עני וכאיש־מילואים של עם במצור מכתיבים לו אורח־התנהגות אחראי יותר והשתתפות באירועים לאומיים וחברתיים כלליים. על־כן מתהלך קצתם בהרגשת קנאה ואכזבה, שאיתרע מזלם ואין הם חיים חיי־נעורים מלאים, ככתוב בספר דברי־הימים של הסטודנטים. מזמן לזמן מוצא הוא את עצמו לוקח חלק בהפרעות ובהפגנות, במחאות ובקריאות־בוז, שבהן יתן פורקן־מה ליצריו הפצועים. הסטודנט־הסנוֹבּ רואה איפוא את הסטודנט הצרפתי או האמריקני כטיפוס־מופת בשבילו, ואף הוא רוצה להיות איש־מרי, הבועט במימסד ויוצא לרחובה של עיר בהפגנת־זעם. ואמנם מזמן לזמן חודרת גם לתוך הקאמפוס הישראלי האופנה השמאלנית, המהלכת בעולם ותופסת בליבם של קצת סטודנטים מגודלי בלורית וזקן, אך אין היא בת־קיימא, ורק מעטים, הנוטים למפלגה הקומוניסטית, נדבקים הימנה ומחזיקים בה בקנאות. מכל מקום, השאיפה הסנוֹבּיסטית של הסטודנט להיות לא־הוא, לעשות כמתכונתו של זר ולהזדהות עם דוגמאות־של־חוץ, חיה וקיימת בקרבו.

סוג משעשע של סנוֹבּיזם מצוי בין קצת מן הסטודנטיות, שעצם לימודן באוניברסיטה איננו לשמו, ולפיכך אין תורתן מתקיימת בידן והן “נושרות” עוד לפני תואר ראשון או בדרך לתואר שני. כבר נטבעו כמה וכמה מטבעות של הגדרות שנוּנוֹת כלפיהן, כגון שהן לומדות בפאקולטה למריוֹלוֹגיה, היינו, לתורת־הנישואין, או, בגירסא אחרת: לחוּפּוֹלוגיה. ואמנם הללו נעלמות מן הקאמפוס עם כניסתן בברית־הנישואין. ברור שהן מקור לסנוֹבּיזם, הואיל וחייהן והתנהגותן ניזונים מן המדומה, מן הכאילו. הן כביכול סטודנטיות; הן כביכול שואפות למדע; הן כאילו מתכוונות לשמש מורות ומרצות ולמלא תפקיד חברתי. בעוד שאליבא דאמת ליבן הולך אחרי מטרות אחרות, ולכן מטפחות אופנות בלבוש ובהופעה ומדקדקות בגינוניים חיצוניים, באירוחי־חברה ובעריכת נשפי־מחול, וקובעות הלך־רוח סנוֹבּיסטי מובהק, המזדקר ביותר דווקא לנוכח אותן הסטודנטיות השוקדות בכובד־ראש על לימודיהן ומתקדמות בהם תוך היאבקות קשה עם תנאי מחייתן.

 

ח    🔗

ואין הסנוֹבּיזם נחלת מעמד אחד בישראל; כל המעמדות יש להם חלק בו, והפועלים בכלל זה, אם כי חלקם קטן יותר ולהיטותם פחותה. תנאי־חייהם, עבודתם, הלך־רוחם ודאגותיהם הקטנות והמוחצות מַשרים עליהם כובד־ראש ומונעים אותם מהפרזה. אף־על־פי־כן עדים אנו לכך, שמקצתם, ביחוד פועלים מקצועיים שזכו להישגים כלכליים ניכרים, מביאים לידי ביטוי סנוֹבּיסטי את היצר הסוכן בכל אדם לראות את עצמו עליון על אחרים. בעל־המקצוע מתגאה על ה“פועל השחור”; הוותיק על הטירון; המומחה בענף מסויים במשק מקל ראשו ב“פקק”, הנשלח לכל עבודה שהיא; הפועל הזמני או היומי נחוּת בעיני הפועל הקבוע; וכיוצא בזה. הצורך להתדמות לחברה העליונה ולברוח מן המעמד הנחות, באים לידי גילוי חריף בחגיגות בר־מצווה ובנשפי־הכלולות. חזיון רגיל הוא, שהורים דלי־הכנסה, ואפילו עניים, שוכרים אולם מפואר ומזמינים מאות אורחים לשולחנות ערוכים כל טוב, שהוצאותיהם מסתכמות באלפי לירות, לפעמים גם בעשרות אלפי לירות. הוא הדין בחתונות, הנערכות בפומבי גדול, בהידור רב ובסעודת־מלכים, לקול צליליה של תזמורת נבחרת ויקרה. בגלל זה שוקעים ההורים והזוג הצעיר בחובות לשנים רבות. לעיתים קרובות אין לזוג ביום המחרת דירה מתאימה, אך הצגת החתונה חלילה לה שתקוּפח אפילו בפרט קטן מחמת קמצנות. ביזבוז זה בא להשביע את הנטיה הרדומה להשתוות לעילית, לאמידים החדשים, המפזרים הון־עתק בעת נישואי בניהם. הוא מפגין בזה את ערכו השווה, ומוכן למען ראוותנוּת זו אפילו להתרושש. אין נטיות אלו מבטלות את הרגשת העריבות ההדדית, החיה בלב הפועלים, המתגבשת לעיתים כדי הקרבת האינטרס הצר. אך עובדה פסיכולוגית היא, שגם נפשו של העובד נוטה להירארכיה, לפולחן־המעלות – לסנוֹבּיזם. אילולא דמיסתפינא, הייתי מחדד את החזיון הזה ואומר, שסימן־היכר ראשון לפועל סנוֹבּ מתגלה בכך, שהוא מפסיק את מנויו על “דבר” וחותם על “הארץ”, בעוד שלפני דור היתה החתימה על “דבר” מעין עדוּת להשתייכות לעילית פרולטארית. החוש הסנוֹבּיסטי לוחש לו, שהוא מתעלה על־ידי שהוא חדל לקרוא עיתונם של ה“ירחמיאלים”, התובע, המייסר והרציני תמיד. הטענה, ש“דבר” משעמם ועיתון אחר מעניין, אינה אלא ראציונאליזאציה של הרצון שאינו־ראציונאלי, להינתק כלשהו ממעמדו ולהשתייך, ולוּ על דרך־הסמל, לשיכבה אחרת. כל ניתוח סוציולוגי של מנויי “הארץ” ה“גיורים” מבין הפועלים בעיר ובקיבוץ, יוכיח אמיתותם של דברים אלה.

ואף־על־פי שנאמר כאן, שהסנוֹבּיזם הוא נחלת כל רובדי החברה וחלקיה, יש להבין זאת על דרך שאנו אומרים, כי לכל שכבות החברה יש כסף. וברור, שאנו מתכוונים לא למי שיש לו משכורת בינונית או חסכון־מה בבאנק, אלא לבעלי־כיס ממש, לנטילי־הכסף, לגבירים. הוא הדין לסנוֹבּ. כוונתנו לסנוֹבּ האמיתי, הגדול והמופלג, לאריאל־הסנוֹבּיזם, שכל חייו ושאיפותיו ותכניותיו שרויים בסימן זה תמיד, ולא לסנוֹבּים זוטרים, אצבעוניים, המבשמים את שממון חייהם בקצת שאיפה אל־על.

 

ט    🔗

נחלקו חוקרי־התרבות על הסנוֹבּיזם, אם הוא גורם חיובי או שלילי בהתקדמות החברה. יש שרואים בו השׂאור שבעיסת החברה, על־אף צדדיו השליליים הבולטים. הם מחשיבים אותו בהיותו מעורר תשומת־הלב לערכי תרבות וחברה, כורה אזניים להם ומוציא מוניטין ליצירות וליוצרים, שאילמלא הוא היו מונחים בקרן־זווית. אמנם הדבר מושג לא בדרך של עילוי־הנשמה אלא בדרך של גירוי האמביציה וחנופה ליצרי היהירות וההתלבטות, אף־על־פי־כן – כך הם טוענים – התוצאה הכללית טובה היא וברכה בה, בחינת “מתוך שלא לשמה בא לשמה”. עצם התעוררות ההתעניינות בספרי הסופר, בתמונות הצייר ובנגינת המלחין, ועשייתם לשיחה בחברה הגבוהה וממילא גם בפי הבריות דרי־מטה, מסייעים ליצירתם, לשיגשוגם, להפצתם ולהפיכתם לקניין הרבים. והלוא זהו מבוקשנו.

ודאי, יש קורט של אמת בדיעה זו, אלא שקורט זה בטל בשישים שכּן שכרו יוצא בהפסדו. אפשר שנכון הדבר, שהסנוֹבּיזם גורם להחדרתם של חפצי־אמנות לרשות־הרבים ולפירסומם של יוצרים ואמנים, אבל הוא עושה זאת בדרך הוולגאריזאציה ועל חשבון האיכות והדקוּת, שהן סגולות־יסוד בתרבות. הוא מאיר את הבאנאלי והטפל, ונאחז במבריק וברעשני. הדממה, שהיא חיוּתה של יצירה לשמה, זרה לו. להוט הוא אחרי הפרהסיא. אך אפילו היה הסנוֹבּיזם גורם חיובי בעולם, הריהו שלילי בישראל. אצלנו הוא שטן מעכב. היצירה הרוחנית החדשה שלנו היא בראשית צעדיה, ואילו הסנוֹבּיזם מתפשט כאילו היינו כבר בשׂיאה. ביסודו של דבר, אין היצירה מתקיימת אלא במי שנותן את כל עצמו עליה; את דמו, דמיונו, חזונו, השכלתו, השראתו, יומו ולילו. אי־אפשר לברוא דבר בלא רוח־אלוהים, בלא התקדשות ובלא התנזרוּת מכל תיפלות וטיפלות. קל וחומר הסופר העברי, ההוגה העברי, האמן העברי והחברה העברית. הם זקוקים לכנפיים, לדמיון יוצר, לאווירה של הערכה כנה וקליטה לשמה. הם ניצבים על אדמות־בראשית, וצריכים לפלחן ולעבדן תוך שיכחת־עצמם ושבירת־היצר. מה יועילו להם גינוני־טרקלינים, ברק־אופנות, שגיונות־מטרוניתות, תצוגות־ראווה, נשפי־סנוֹבּים, טרזני־חברה וציחצוחי־תארים? אפילו נהיה בין המקילים וממתיקי־הדין ונניח בקעה קטנה גם לחולשת האדם וליצר הסילסול העצמי והראוותנות, לא יהיה מקום לצידוק־הדין ולא נוכל בשום פנים להשלים עם הסנוֹבּיזם הישראלי כמות שהוא, מפני שמיעוטו נסבל אך ריבויו קשה כמחט בבשר החי. היוצר הישראלי והאזרח הישראלי זקוקים למתח רוחני ולמטען רב; ואילו הסנוֹבּ הוא קל־דעת וקל־משקל, ובידו תיק נוצץ, שבתוך תאיו מַתכּוֹנים המורים לו כיצד לרכוש במעט־מוהר רוב־תואר, וכיצד להגיע בדרך מהירה להצלחה חברתית. מספרים על המלך פרידריך וילהלם השני, שהציע לספק בדרך מקורית את יצר־הכבוד של רבים, שנפשם יוצאת לאיזה תואר שהוא: להעניק גם אותות כבוד ויקר כלפי מטה, היינו, שיפנה אדם לחברו בלשון: כבוד־אַפסותך, הוד־הבלותך, רוֹממוּת עניות־דעתך, הדר גאון־נקלותך, קדושת־חזירותך וכדומה… שכּן סיסמתו של הסנוֹבּ היא: “אני נחשב – שמע מינה: אני חי”. ואין חשיבות בלא תואר, ואפילו הוא אלוף־בצלות ואלוף־שוּם.

ברם, ניזהר מן הסנוֹבּ הישראלי, העלול לטפס כלפי מעלה וליטול זכות לעצמו להעניק תארי־כבוד לסופרים, לשחקנים, למלחינים, לציירים, להוגי־דיעות ולמנהיגי־אוּמה.

י' באב תשל"ב