פנאי יתום    🔗

מתח־עולם בנפש האדם בין הצורך בעבודה ובתנועה ובין הצורך במנוחה ובשבת. לשתיהן הוצב גבול, ובעוברוֹ את הגבול הריהן מעייפות אותו. לפיכך יש שהעבודה מרעננת את המנוחה, כדרך שהמנוחה מרעננת את העבודה. אולם מחזור תמידי זה של עבודה ומנוחה, של חול ושבת, הנראה טבעי כל־כך, מביא לעיתים קרובות לידי שיגרה וקהות, כלומר, לידי שיעמום. והשיעמום הוא לא פעם אבי ההתקוממות. רואה אדם שיומו דומה לאתמולו, ומחרתו דומה לשניהם, שחייו הולכים במסילה הלוך וחזור, מיד תוקפת אותו הרגשת סלידה לקבוע ועומד, לחוזר ונשנה, והוא מורד במנהגו של עולם או במנהגה של חברה, או בשניהם כאחד. יש להדגיש: לא הבטלה מביאה בימינו לידי שיעמום, שכּן אין כמעט אדם מן היישוב שהולך בטל. כמעט שבטל קיומו של “מעמד בעלי־הפנאי”, הפטור מכל תפקיד או עיסוק בחיי־המעשה ומבלה את כל זמנו בדברי־בטלה. על כל פנים, אין זה מעמד מגובש כפי שהיה. הכל עמלים וטורחים, איש־איש במקצועו ובחלקת־פעילותו. להיפך, השיעמום בא מרוב עיסוק שיטתי. זמנו של בן־דורנו חתוך מנות־מנות ומקוצב קיצוב אכזרי. משעה זו ואילך הוא עושה כך, ומשעה אחרת ואילך הוא עושה כך. מלאכתו איננה רשות אלא חובה, ולא בו היא תלויה, אלא בדעת אחרים. ואפילו הפנאי שלו מתוכנן ומעוצב על ידי אחרים. זהו פנאי יתום, שאפוטרופוסיו רבים, ואין האדם הזוכה בו יכול לעשות כרצונו.

חזרתם של סדר־יום ואורח־חיים, בלא שינוי של ממש, מולידה תשוקה לוהטת לשינוי־וסתוֹ של הזמן ולחידוש סדרי החיים. תשוקה זו היא יסוד כל מהפכה ומהפכנות. אולם לא כל יחיד מעיז לחשוב על הפיכת הקערה על פיה, ולא כל אחד מסוגל לחולל תמורה: רוב הבריות מסתפקים בבדק־ביתם הקטן, בשינוי סדר־יומם, ואינם מחברים אותם לתמורה כוללת ומקיפה. הם משתדלים להפיג את השיעמום בעולמם הקטן באמצעים קטנים: בבידור, בנסיעה, בסרטי־מתח־ורצח בטלוויזיה, במשחקי־ספורט, במשחק־קלפים, במסיבות חברתיות, בהנאה מלהטוטים, ברכילות קיבוצית, ולא מעטים ביניהם אף בשתיה, בזלילה ובמעשי־גירוי ומתירנוּת; והמשׂכילים שבהם – בקריאה, בכתיבה, בוויכוחים, בתיאטרון, במחקרים, בסיורים, בבריכת־שחיה, בספורט, בפעילות ציבורית וכיוצא בהם. תכלית המעשים האלה למלא את הריקנות ולהביא לידי תנועה חדשה את השיגרה והקפאון, שהשתררו בחיים. ההמון הגדול די לו בקצת בידורים חריפים כדי לגוון את האפרורית הכבדה בהווייתם, ואינו מבקש תמורות מרקיעות־שחקים.

פנאי לעובד, פירושו חופש מפעילות שתכליתה להשיג פרנסה, ומתן אפשרות לעסוק בכל מיני עיסוקים של רשות או לשבת בטל, כלומר, קבלת פטור (פ' שוויה) ממצוות־עשה וממצוות־לא־תעשה, שמקורו בחוץ. כל פעילות, המחייבת את האדם לחזור עליה במועד מסויים ושוללת ממנו את הבחירה החופשית לעשות מה שליבו חפץ, משעבדת אותו ונוטלת את הפנאי שלו. פנאי משמע זמן, העומד לחלוטין לרשות האדם. כלומר: עיסוק בלא עול. מכאן, שמי שעובד שמונה שעות או עשר שעות ביום, אין שאר שעות היום והלילה נחשבות לפנאי אלא למנוחה, לנשימת־הרווחה, כדי שלא יותש כוחו, ויוכל לחזור רענן לעמלו הקבוע והקשה.

שעות הפנאי הן שעות סגולה בחיי האדם, שבהן הוא חי לפי בחירה חופשית ופועל להנאתו בלבד. אין מצווה ואין נוגש, אין ריתמה ואין מעמס, אלא אדם הולך למקום שהוא נמשך ועושה מה שליבו חפץ, בתנאי שלא יהא מקפח את חלקו של הזולת ולא יפריע לאחרים בפעולתו בת־החורין. הוא פורק עוּלוֹ של שיעבוד לעבודה משעממת וכפויית־חוץ, אך נתון תמיד לפיקוחה של החברה, וזיקתו לערכיה ולתפיסותיה בתחום ההתנהגות אינה פוקעת לעולם. איש־הפנאי רשאי לפנות את ליבו לבטלה. אבל אינו רשאי לבטל את הנימוסים ולא את דפוסי־ההתנהגות היסודיים המשווים לחברה דמות תרבותית מתוקנת.

תכלית הפנאי לא רק לגרש את השיעמום, שכל אדם מתנסה בו בחייו ובסדר־יומו־ועבודתו הרגיל, אלא גם לחדש את חייו על־ידי שינוי מקום ואקלים, תוכן וצורה, צבע וריח.

אין כיום ספק בכך, שדרך השימוש בשעות הפנאי השפעה מרובה לה על עיצוב האופי של היחיד ושל החברה כולה. יתר על כן, היא עשויה לקבוע את גורלם של חיי־התרבות, ואולי גם של יצירת־התרבות. שכּן, לעולם אין לנתק ניתוק גמור את היצירה הרוחנית מן הביקוש. ואם האנושות תקנה לה הרגלי צריכה והנאה בתחום התרבות, והם ישתרשו כטבע שני, דין הוא שזה ישפיע גם על היוצר המחונן והעצמאי ביותר. ואפילו נוציא מכלל זה כמה גאונים, שאינם נכנעים לטעם הרבים או לרצונם, הרי רוב היוצרים הטובים, שהם היכין והבועז של כל ספרות ואמנות, יהיו חשׂופים לסכנת ההסתגלות, וממילא למיעוט דמות יצירתם. ואין זו נבואה לעתיד הרחוק, אלא יש בכך ראיה וזכר בחיי ההווה, שאנו עדי־הרגשה להם יום־יום.

חרושת הבידור, הבאה לספק שעשועים ופורקן לעובד בימי חג או פגרא, או בזמן שנתפנה לו אגב קיצור יום־עבודתו או שבוע־עבודתו, יש בה כדי להטיל חזות קודרת עלינו. רק מעטים ויחידי־סגולה מעצבים במו־מחשבתם ובמו־יוזמתם את תוכן הפנאי שלהם. מה מועט מספר האנשים, המעסיקים את עצמם בפנאי שלהם במשחקי־ספורט, בהתעמלות, ברחיצה בים, בסיורים ובטיולים מבריאים, בתחביבים של טעם, בחניה באוהלים תחת כיפת־השמיים, בטיפוס בהרים, בשיט בסירה, בביקור במוזיאונים ובתערוכות, בכתיבה או בלימוד משהו חדש. מפני שלשם כך דרושים העזה להיות יוצאי־דופן, דמיון יוצר וכוח־המצאה. הרוב המכריע יוצא לחירות מן העבודה ונכנס לשיעבודם של בידור ושל בילוי, והללו ממושטרים הם, מחושבנים וממוּכּנים. כמעט שאין בהם מקום לשום הפתעה או הפעלת עצמו של בעל־הפנאי. הכל ניתן כאן במשׂוּרה, תוך חישובי הפסד וריווח, בצורה אפרורית ועל הקו־המשווה. התקן והנוֹרמה שליטים בכל. רוב פריטי הבילוי מספקים את האדם הנופש במקומו או בבית־הבראה סיפוק פאסיבי גמור. אין הוא נתבע לפעילות כלשהי, אלא לקליטה בלבד. בשבתו בקולנוע, או בחזותו בטלוויזיה, או בהקשיבו לראדיו, או אפילו בשמעו הרצאה, הריהו נידון לאלם גמור ולראיה קפואה, שיש בהם יותר משמינית של רדימוּת ונימנום. אין הוא מחדש את כוחותיו, ואינו מתרענן, ואינו מפרק מתיחותו, ואינו מוסיף חיוּת לנפשו, אלא שוקע בתוך אפס־מעשה ואפס־מחשבה ואפס־דמיון, כאילו באה עליו התפשטות הגשמיות והרוחניות כאחת.

הא למדת: בסופו של דבר, מטילה דרך זו של בילוי בשעות הפנאי שיעמום על האדם. זה שיעמום של פגרא, שהוא תחליף לשיעמום של עבודה מתוּרגלת ושיגרתית, החוזרת על עצמה יום־יום. יש כאן עיוות הפנאי וסילוף משמעותו וטעמו. אף הוא נהפך למצוות אנשים מלומדה. יעודו של הפנאי להחזיר את האדם לעצמו ולאפשר לו חשבון־נפש וגם חשבון־גוף, והנה הוא משתנה להיות צופה ניקשה או מאזין חסר־תנועה, ונהפך למין שווא נח. העניקו לו פנאי להרפיית המתיחות, תוך הנאה מדברי־תרבות, ונמצא שטוף בווּלגאריזאציה של ערכי־תרבות ומגיע לרפיון־הדיעה; נתכוון להתייחדות עם עצמו, למעט חשבון־נפש, ונמצא נתפס להיסח־הדעת, לאסקייפיזם, להתחמקות מן המציאות. לאותו פנאי פנים נמוכות.

פנאי סגולי    🔗

יש סוג עליון של בטלה, של פנאי, שהדיבור בשבחו אינו בא להנמיך את קומתה של העבודה ולהסיר את כתרה מעליה. אף לא לזלזל בפנאי, שעובדים רכשו להם בדי־עמל למען ימתיקו קצת את חייהם וחיי משפחתם. חלילה. כבודה של העבודה וערכה ליחיד ולכלל, לציוויליזאציה ולמוּסר האנושי, במקומם מונח. אין ערוֹך גם לנופש של העובד כגורם המעלה את הרגשת חיותו ומאפשר לו הנאה מערכי תרבות ואמנות והרחבת דעתו ואופקו. הכוונה להדגיש צד מיוחד בחשיבותה של הבטלה, הנעלם מעיני רבים: הבטלה, הפנאי, כאחד מגורמי היצירה. כלומר, הבטלה לא כמנוחה פאסיבית, כשביתת ידיים ומוחין, או כהזדמנות לעסוק בדברים טפלים, אלא ימי הבטלה כהוויה צרוּפה, כימי הכשרה ליצירה, כעונת ההריון. אין זה פנאי טכני לכתוב, להעלות על הנייר או לחבר לחנים. ודאי, כתיבת שיר או רומן, או מונוגראפיה או מסה, מצריכה זמן פנוי. אולם אותו פנאי, הנדון כאן, משמעו חירות מכל עשיה ומכל עול חיצוני, אלא הוא כולו הלך־רוח והלך־נפש, לשם ייחוד עם הנפש: פנאי לרחיפה, לטבילה בנהר־החיים, לתהייה על עצמו, ועל כל הברואים שנבראו ושהוא עומד לברוא, להתמזגותו עם ההוויה, לזימון עם בת־השירה או בת־היצירה. אלו הן שעות של צפיה בעינו של עולם, של הירהורים לשמם, של התבוננות לשמה, של ספיקות לשמם. זוהי הפוגה לשם ספיגה פנאי לצורך מלאי. זוהי – בלשונו של קלצ’קין – “שעת בטלה של דימדומים ודמיונות פורחים ותועים, של היסוסים והירהורים נדים ונעים בחלל העולם ללא כיוון מסויים, כשהנשמה נפנית ממלאכתה הקבועה וננערת מאבק חיים רודפי־מטרות, פורשת לה לעצמה ומטיילת לה בת־חורין מתוך התרפות ושלווה, והתחטאות רשלנית – יש בה לעיתים הרבה מן המעשה: מעשה של היטהרות מאליה. – – – ופעמים חלקה של שעת הבטלה בכיבושי הרוח מרוּבה משל ימי העבודה והמעשה”. (כתבים, עמ' 95)

על מדוּכה זו של בטלה פוריה ישבו עוד שני סופרים עברים חשובים וכל אחד מהם הגיע בדרכו שלו לאותה מסקנה. צבי דיזנדרוק אומר:

“יותר ויותר מתנשאת הבטלה ונושאת את עצמה ונעשית אקטיבית. ככל שהאדם מתעלה על המכוֹנה, כלומר, על החומר המתמיד בתנועתו הודות לכוח חוק אחד שהונח ביסודו – והוא הולך ומתקרב אל הרוח, המתחדש מעצמו ומרצון עצמו. ‘הוא’ נח ואולם רוחו ‘עובד’ – כך יתרגמו להם האנשים מצב זה ללשונם. אבל אין הוא נח, כשם שאין עבודה אצל הרוח וכשם שאין הוא ורוחו סובלים כל הבדלה ביניהם. עשייתוֹ רק הופנתה פנימה ומתוך־כך נתבדלה לגמרי מן העבודה. – – – ידועות לאמן שעות־הייחוּם החומות, אלה שעות ההתבטלות ואובדן־עצמו בהמון היצירה”.

(“מן השפה ולפנים”, עמ' 179)

אליעזר שטיינמן הירבה לחרוש בחלקת הבטלה, ואמר בה, כדרכו, דברים של אמת ויופי. “המתבטל לשמו – כתב – אף בשעת אפס־מעשה אינו באפס־דבר. אדרבא, ליבו ומוחו שוקקים דברים. האדם כולו הוא אותה שעה כוורת של מחשבות, הזיות, חלומות, רגשות, חשבונות, מראי־מקומות וגזירות־שוות, המזבּלים לעתיד את כוח־הפועל שלו. אף זו: המתבטל לשמו מתייחד עם עולם ומלואו מתוך רחשי־אהבה. – – – דומה, שכשרון הבטלה כבר ניטל בימינו מן הבריות כשם שניטלה מהם, למשל, סגולת הנבואה” (“צרור מפתחות”, עמ' 39). הוא התפעל כל־כך ממנה, עד שהכתיר אותה בשם “הבטלה הקדושה”, להבדילה מן הבטלה־של־חולין, שהיא צורך לכל אדם עובד, אך תכליתה קטנה והיא דומה לשינה שמחדשת את כוחו של היגע.

גם הרב קוּק הגיע במשעול־היחיד שלו למחשבות דומות, וזו לשונו:

“לפעמים אדם צריך להתיישב בדעתו, שלא להיות רדוּף תמיד מחובת המעשה והתלמוד, אלא ליתן לעצמו הנחה וריווח, כדי שתתעלה נשמתו בעצמה, ותתרחב בטיוּלה הפנימי, בלשד החיים האצוּרים בתוך כל המעשה והתלמוד, בתוך כל העבודה והתפילה. ואחרי שביתה כזאת, שקדוּשת שבת יש בה, מתאמצת הנשמה לשוב ברוב כוח לעבודה רוחנית ומעשית, שכל פרטיה יהיו רעננים, יונקים ממקור החיים של הדעת המלאה, מוּארה באור החיים”.

(“אורות הקודש”, חלק שני, כרך שלישי, דרך הקודש, עמ' רנ"ח)

נמצא, שיש פנאי שאינו בגדר מנוחה מעבודה רגילה, אף־על־פי שהוא מתאַפשר על־ידי השתחררוּת מאותה עבודה. זהו סוג של פנאי, שחיי־נפש הוֹמים בו וברקי־מחשבה מבהיקים בו, וכוח־הקשב מושחז וכוח־הראיה מחודד, והלב פתוח לקליטה; בחללו של פנאי זה מתרקמים עוּבּרי־יצירה ומבשילים בחשאי ילדי־רוח. פנאי זה הוא נחלת יחידים ואינו מזוּמן לרבים, שאין להם צורך בו ואף אין בהם יכולת ליהנות הימנו. לפנאי זה פנים שוחקות.

ערב ראש־השנה תשל"ד