אנו יודעים את תארי־הגוף הרצויים וההכרחיים של המדינה היהודית על בורים, מה שאין כן תארי־הרוח; הללו חתולים בערפל. דמות־הגוף של המדינה היהודית, הקרובה לבוא, מועתקת בפשטות מעמים אחרים, היושבים על אדמתם. אנחנו מסתכלים בבבואתם ואומרים לעצב על פיה גם את מדינתנו. שטח, צבא, משטרה, ממשלה, שיטת־מטבע, מדיניות־חוץ ומדיניות־פנים, חוקה וכיוצא בהם, מוחזקים כאטריבוטים מחוייבי־מציאות של כל מדינה ראויה לשמה, ואף אנו חושבים לזכות באלה ולהיות ככל המדינות. מבחינה זו אין כל פגם ברצון ההתדמות. אדרבא, כל אחד הוגה תפילה בלבו; הלואי ונהיה כמתוקנים שבהם. פרשיות אלו עלינו ללמוד מפי אחרים. כי בתחום זה אין העבר שלנו יכול להורותנו הרבה. שכן לא זו בלבד שאין אנו יודעים כהלכה את מבנה הממלכה הישראלית ואת סדרי חייה ומשפּטיה בימי הבית הראשון והשני, אלא אף זו; אילו גם ידענו רב־יתר משאנו יודעים לא היינו יכולים לעשות כמתכונתם. כאלף ותשע מאות שנה גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, וזוהי תקופה ארוכה רבת־חליפות, שבה הכל נשתנה תכלית השינוי, וכשם שלא נעשה כמעשה אבותינו שקיררו את משקאותיהם בשלג החרמון, אלא נשתמש לצורך זה במקררים מודרניים, כך לא ננהיג את סדרי חייהם של אבותינו הקדמונים ולא את דרכי חינוכם ולא נשתמש בנשקם ולא ננקוט באסטרטגיה שלהם ולא נתגונן על פי הדוגמאות, שנשתיירו פה ושם בספרותנו העתיקה. שהרי ברור: לולא גלינו מארצנו והיינו מאריכים לחיות עד היום הזה, ודאי הוא, שהציביליזציה היתה מנת־חלקנו והמדינה הישראלית היתה מצויידת בכל הציוד המודרני. בענינים אלה ננקוט איפוא בלי ספק “לשון אחרון”.

אולם, אם לא קשה לנו לצייר את השלד החיצוני של המדינה היהודית, את מערכת־האיברים שלה ואת מה שקורין מנגנונה, הרי שאין לומר כך על “נפש” המדינה. ויש נפש לכל מדינה, המרחפת על פני רשת מדורותיה ומחלקותיה ופרקי מכונותיה וספרי חוקיה. ובשעה שהמדינה נופחת את נפשה זו, שום צבא ממוכן ושום אוצרות חמריים ושום ריבוי טבעי אינם יכולים להצילה, ואם כך הדבר בעמים נורמליים, שגלגלי מדינת מונעים על ידי נסיון של דורות ויכולים לחיות זמן־מה בכוח האינרציה, על אחת כמה וכמה מדינה יהודית, שהיא בריאה חדשה וענוגה, פרי שאיפה ותפילה, שכה רבים הקמים עליה ומבקשים לבלעה. זו תהא ניזונת עוד זמן רב מן האידיאליזם הלאומי, מרצון־ההקרבה ומן האוצרות החלוציים הגנוזים בעם היהודי. וכשם שהשיבה לעבודה ולחקלאות קדמה לה תקופה ארוכה של חינוך לעבודה, שנעשה בידי סופרים ומבשרי התחיה, שהעלו את העבודה למדרגת אידיאל לאומי ואנושי נשגב, כך לא יהיה קיום למדינה היהודית, אלא אם כן תהא נישאת על גלי מסירות ואהבה של הטובים בעם, אשר יאדירו את כבודה וערכה בעינינו. אינו דומה עם הנולד לתוך מדינה לעם הרוכש את המדינה בבשרו ובדמו. הראשון רואה אותה כחיק־המולדת, כמסגרת טבעית ומובנת מאליה, ואילו האחרון מוקיר אותה, משתעשע בה, אך אינו חדל לתהות עליה ומתלבט בחבלי גידולה. לא יעלה על דעתו של צרפתי או אנגלי להרהר אפילו בימי חירום נוראים אם “כדאי” שתהיה לו מדינה, אך יימצאו יהודים – וכבר נמצאו – שכל קושי וכל מכשול מביאים אותם לידי ספק, שמא לא היה כדאי “כל הענין”. והלא עם כל אמונתנו החזקה, שאנו בונים עכשיו את “הבית השלישי”, אין אנו מעלימים מעצמנו ומאחרים את ההכרה, ששטנים רבים עתידים לעמוד בדרכנו והקשיים ישתרגו על צוארנו. מהיכן נשאב כוח ותעצומות להתגבר על אלה ולהמתיק את יסורינו.

ודאי יצר־הקיום הלאומי והאישי עושה הרבה. על כל פנים יש להניח, שכמה וכמה דורות בישראל יתפרנסו מן הטרגדיה של דורנו ויחושו את תחושת־הגורל הלאומית וידעו להעריך את הנחלה המדינית שהנחלנו להם. הם יוקירו את עצמאותנו ויתנו את נפשם עליה. הם יגוננוה מפני מהרסים מבית ומחוץ. מפלצת הגלות תתיצב תמיד לנגד עיניהם ולא יניחו לו לבית השלישי שייחרב. אף־על־פי־כן לא יצר הקיום בלבד פועל בחביון הפרט והכלל. יש גם יצרי־הרס גלויים וסמויים, המביאים לידי חורבן עצמי. יצרים אלה פעלו בחורבן הבית הראשון והשני וסומלו סמל נורא באגדת “קמצא ובר קמצא” ו“אשקא דריספק”. ביחוד נוגעו היהודים ביצר ההרס העצמי בתוקף העובדה, שבהיותם עם חלש ומוקף אויבים לא יכלה התוקפנות, הרדומה בכל עם, לפנות כלפי חוץ והיא הוסבה פנימה. עלינו להישמר לנפשנו מפני מלאך־חבלה זה, האורב לנו בכל הדרכים. הוא משבש את יצר־הקיום השוכן בנו ומאיים לבטלו. ממנו נולד בולמוס השלטון ותחרות וקנאות ונכונות למלחמה פנימית עד חרמה. פיתוח המנגנון הממלכתי איננו משמש תריס בפני הנטיה השלילית הזאת. אדרבא, ככל שהמנגנון חזק כן מתגעש ומסתער המיעוט עליו ורוצה להכריע את הרוב המחזיק בו והמבוצר מאחוריו. ביחוד יפה כוחה של הנחה זו אצלנו, שלא הורגלנו בחיים ממלכתיים עצמיים מתוקנים. אצלנו גדול הזעם כלפי שלטון פנימי פי שבעה, ולא במהרה יחונך העם על עקרון “המשחק החפשי”, המעניק לכל גוף ציבורי את הסיכוי לרכוש את העם בדרכי־שלום ולהתיצב בראש הנהגתו.

והסכנה הפנימית הזאת כשהיא מצטרפת לסכנה חיצונית מתמדת, עלולה להעמיד לעתים קרובות את קיומה של המדינה היהודית בסימן שאלה. הלא רבים ומרובים הם אויבינו ומשנאינו, ולא בכוח הנשק הפיזי בלבד נוכל לעמוד בפניהם, אעפ"י שנצטרך לשקוד על כך, שיהיה לנו יתרון צבאי וטכני ונשתמש בשאר־הרוח היהודי להשגת היתרון הזה. אולם הואיל והתנאים, שבהם קמה מדינתנו ושבהם תוכרח לחיות ולפעול, מחייבים אותנו להעשות עם מתגונן, המלמד את אצבעות בניו ובנותיו לאחז בכלי־מגן קלים וכבדים, עם, שאינו חת מפני מתקיפים ומשיב מלחמה שערה – רובצת לפתח העובדה הזאת הסכנה שמא יודגש החינוך הצבאי למעלה מן השיעור ויקופחו שאר הערכים, שהם דקים יותר והצורך בהם אינו מוחש לכל אחד.

מסתבר, איפוא, שסוד כוחנו וחוסן קיומנו לא יהיו נעוצים ביתרון הפיזי והטכני בלבד, החשוב כשלעצמו, אלא המדינה היהודית והאומה הישראלית תהיינה נאמנות לשורש נשמתן ותשקודנה על טיפוח ערכים רוחניים, ערכי תרבות וערכי חברה, שישמשו סם־חיים לנו בכל עת ובכל שעה. הערכים הללו יומזגו בדם היהודי החדש וידריכוהו בכל אשר ילך ובכל אשר יעשה, ביחסי־פנים וביחסי־חוץ, בכלכלה ובחברה, בעבודה ובמלחמה. ואין הכוונה כאן להיות אור לגויים או לחדש איזו תעודה כלפי אחרים, כי אם להיות אור לעצמנו ולמלא את היעוד כעם הגון, שקוי־תרבות ושואף לחיי צדק וליחסי־מישרים; עם, הנותן את ידו למשפחת העמים ותומך בכל רעיון ובכל מפעל, המביא שלום וברכה לעולם.

לפיכך לא נוכל בספירה זו של חינוך העם והנהגת סדרי־חיים להיזון מחיקויים ומהעתקת עובדות ונסיונות של אחרים. ודאי, לבנו יהיה פתוח ומוחנו ער לקלוט את הטוב ואת המשובח שבחיי עמים אחרים, אך את העיקר נצטרך לחצוב מתוכנו, מן ההיסטוריה שלנו ומן התפיסה היהודית המקורית. דרך משל, הלוח עברי יהיה השליט במדינה היהודית. השבת תהיה יום המנוחה. בית הספר יתבסס על תכנית־לימודים מקורית, שהנעימה המכרעת בו תהיה הקניית ספרי־המופת וקניני־המופת הרוחניים שלנו מראשית היותנו. החינוך יהיה חינוך ישראלי שלם, פרי הומאניזם ישראלי, ללא קרעים וטלאים. ואף חוקת המדינה והמשפט האזרחי, עם היותם חילוניים ודימוקרטיים, יושם בהם לב לדיני ישראל ולמנהגי ישראל, במידה שנשתיירה בהם חיוניות ואינם סותרים את מושגי בן־דורנו ואת הרגשת דורנו. המחוקק העברי של המדינה היהודית יצטרך להרכיב בתוך החוקה יסודות וענפים של המשפט העברי, המתקבלים על דעתנו. בדרך כלל יש אופי לאומי לכל חוקת־מדינה. אם חוקת רוסיה, למשל, מטילה עונש־מוות על אנטישמיות, הרי זה נובע מאופיו ומנפשיותו של העם הזה; ואם כמה עמים מענישים קשה על עבירות הבאות מן השיכרות, הרי אין לחוק זה חשיבות יתרה לגבי המדינה היהודית, שתושביה – גם היהודים וגם הערבים – אינם חשודים על שיכרות והכרוך בה. לעומת זאת ייתכן, שהמחוקק העברי יצטרך להחמיר בהענשת עבריינים בעסקי מסחר ושכירות, מפני שיהודים שטופים בעבירות אלו אולי יותר מאחרים מחמת תנאי חייהם בגולה. ואין אלו אלא הדגמות קלות לסוגיה גדולה וחמורה.

לא ביום אחד ולא בחפזון תימצא הדרך ויושג קנה־המידה לבחינת האלמנטים המסורתיים הראויים להכלל בחיי המדינה היהודית. ענין זה דורש עיון ולימוד ומשא ומתן חפשי בכל פינות העם. חובה היא לעיין בכל פסקי־ההלכה ובכל אוצרות ההווי ובכל המנהגים הישראליים המקובלים, כדי לדלות מתוכם את הטוב ואת הישר ואת הכשר לחיים. אין לפסול מראש שום הצעת־חוק, המכוונת להעמיד את חיי הפרט והכלל על יסוד של חירות וחרות (ח' קמוצה). אפשר שצריכה להתחיל שקלא וטריא נרחבה, ויחובר מעין “תלמוד ירושלמי” חדש, שבו יקובצו הדיונים בהויות המדינה היהודית ובכל המצוות והחובות והאיסורים התלויים בה. אך שוב לא תהא זאת התעסקות מילולית, בחינת “ונשלמה פרים שפתינו”, אלא עיון בתורת־חיים רוטטת ומפרפרת, שממנה תוצאות לאלתר לארחות הפרט והכלל. החיים יורונו מה לקרב ומה לרחק, אך המגמה, שצריכה להיות טבועה בגישתו של המחוקק ובתפיסתו של העם היושב בציון, תהיה מכוונת לחשוף את שרשי עצמותנו הרוחנית ולזרוע בשדות מדינתנו את הגרעינים הבריאים שביהדות.

מציאת הדרך אל עצמנו אין פירושה נעילת דלת בפני השפעה חיובית מן החוץ, כשם שאין פירושה טיפוח פטריוטיזם נבוב ולאומיות צרה ואנוכית, שפירותיהם פירות באושים. דוקא אומה, המטפחת את היפה ואת המקורי שבה, עשויה לגלות הבנה גם ליופין ולמקוריותן של אומות אחרות ואף להכניס מיפיפותן באהליה. הטוב נמשך תמיד אל הטוב, כדרך שהרע נמשך אל הרע. לעולם לא יוכל אינטרנציונל של עמים גרועים להביא ברכה לאנושות. רק עמים, הצרים צורה רוחנית נעלה לבניהם ולבנותיהם ולמשטר־חייהם ואינם מטשטשים את צלמם העצמי ואינם מתבטלים מפני אחרים – יהיו שומרי השלום והסדר והתרבות בעולם. ואם עמים צעירים, שמטענם התרבותי וזכרונם ההיסטורי מועטים בערך, מקפידים על כך, מכל שכן ישראל, שאינו יכול ואינו רוצה להתפרק את ערכי תרבותו המפוארים. אין אנו מוותרים על שום חוליה בריאה בשלשלת יצירתנו.

ודאי לא נמתין עד שהכל יבורר וילובן. המדינה היהודית תתווה מיד את מהלך חייה הפנימיים, כשם שתתן לעצמה מיד את שאר סימני המדינה וסמליה; אבל חכמיה וסופריה ומחוקקיה לא ילאו מלחקור ומלדרוש בסוגיה זו הקרויה “סדרי חיים וחינוך פנימיים”. הם יזרו במזרה־הזמן את המוץ ויזרקו את הסובין ויבורו את הבר מן הערימות המאובקות של המורשה ההיסטורית. אך גרעינים אלה שיימצאו לאחר בירור וניפוי יקרים לנו מכל יקר, כי הם ה“לוז” שבשדרתנו, הם הנוף המיוחד והמקורי שבמדינתנו.

כאמור, אין מלאכה קדושה וכבירה כזאת נעשית בבת־אחת. בעמנו פועלים מצד אחד כחות שמרניים, השומרים אמונים לכל תג ולכל קו שבמסורת, ומצד שני פועלים כוחות קיצוניים אחרים, שכל זכר של מסורת הוא כצנינים בעיניהם. הכל יהיו רשאים להביע את דעתם ולשכנע את הצבור לקבל אותה, כי לכל ישראל יש חלק במדינה היהודית. אבל תפקיד נכבד ונעלה יוטל על הסופרים ועל שאר הכוחות האינטלקטואליים בעם, המוקירים את כל גילויי תרבותנו והם יצטרכו למצוא את המזיגה הנאה, שהיא לבדה תחתוך חיים למדינה היהודית.

בפעם הראשונה לאחר א’תתע"ח שנה תחזור התורה לאכסניה שלה, למדינה היהודית, ותעסוק בגופי חיים ממשיים.

טבת. תש"ח