יום ה' באייר תש"ח עתיד להיות יום־סגולה בתולדות ישראל, חמדת הימים. ממנו יהיו מוניטין מנין־שנים חדש: שנת כך וכך ליצירת מדינת ישראל.
כהר־ההר מזדקר היום הזה מתוך עמק־הבכא הארוך של אלף תתע"ט שנות גולה, ומגדל־האור שהוצב על ראשו יתנוסס ויאיר את מחשכי העבר והעתיד של עמנו.
ביום זה נעשינו לעם־מדינה; בטלו המולדות המטולטלות וארשנו לנו את א"י כמולדת יחידה לעדי־עד.
ביום זה לבש עמנו דמות־גוף, דמות מדינה, ומעתה ישיגוהו משיגי הגוף המדיני. לא עוד ישבו חכמי־חברה וישאלו: יהודים אלה מהם – אומה או עדה דתית? ספחת על גוף האנושות או קיבוץ עצמאי? נשמה ערטילאית או דמות מיסתורית? הויכוח המחוכם והמעוקם הזה, שאכל dir=“rtl”>את יעקב והֵשֵם את תפארתו, בטל ואיננו. היהודים נעשו עם השוכן בארצו, עם־מדינה, המוכתר בכל התארים הממלכתיים המקובלים בעולם.
רק שנה אחת עברה מאותו יום וכבר אנו צריכים לנער את זכרורננו ולהסיר מעל עצמנו את שכבת החולין, כדי לצחצח את השעה הגדולה ההיא, שעת ההכרזה על הקמת המדינה, ולהחזירה לזיווה הראשון. קצב חיינו ושיעור התקדמותנו מסיבים את תשומת לבנו אל ההווה ואל העתיד. סימן של חיוניות יש בכך.
רוח של עידוד מנשבת ממאורעות השנה שחלפה. אנו זוכרים:
באותו יום שימשו בערבוביה אורות־קסמים של תקוה משיחית וצללי־אימים של סכנת השמד. הקול האדיר: “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת ישראל”, שבקע ועלה מבית המוזיאום בתל אביב ומכל בית יהודי – נזדווג לו קול מלחמה ופלישה, קול נופלים ונפצעים. בתקוה שרחשנו בלבנו היתה שמינית של יאוש, כשם שביאוש הקוסס היתה שמינית של תקווה. עשן היריות וההרס עכר כל הרגשה צרופה, והיא היתה מעורבת עירוב יסודות. ולא עוד אלא שרבו המתנקשים בעצם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית. מבחוץ, וגם מבפנים, לחשו באזנינו על הסכנות הכרוכות במעשה זה. המדינות הערביות פלשו מכל העברים, גוש עציון התבוסס בדמיו, ירושלים הורעשה והורעבה, עמק הירדן הותקף ונלחם על נפשו בכוחות אחרונים, הנגב הוקף וכל הארץ היתה אחוזה להבות מלחמה. ידיעות נוראות, שבשורות־איוב מחווירות לעומתן, הגיעו דחופות ותכופות. בנים ובנות ממיטב חלבו ודמו של הישוב, נהרגו, נפצעו ונשבו. רכוש עצום, פרי עמל דורות, נשרף ונשדד ונחבל. המנדט הבריטי חוסל, אך האורב הבריטי עדיין ישב בתוכנו וסייע לאויב וחרש את מזימותיו עלינו. אולם קול האמונה בנצח ישראל ונצחונו לא נדם. נציגי העם נתכנסו והכריזו על הקמת המדינה ועל ייסוד מועצת מדינה זמנית ועל הקמת מנהלת־העם. והקול הזה היה רם וצלול והגיע לכל הנצורים ולכל הלוחמים והעומדים על המשמר, לכל תפוצות הגולה ואף לאזני העולם כולו הגיע. ומיד יצאה בת־קול לקראתו. החשש נתפוגג. ארצות־הברית הכירו במדינת ישראל, ואחריהן הכירו ברית־המועצות ועוד מדינות. הובקעה חומת היתמות. על פני המדבר האנושי צצו נאות־דשא קטנות.
אולם מערכת־הדמים אך החלה. אנו מנינו את השעות והימים לקיומה של מדינת ישראל. מדדנו את הנולד הרך ובירכנו על כל טפח של זמן ומקום, שנוספו לו. כל רגע מרגעי חייה היה חשוב לנו כתקופה שלמה. מפני שידענו כמה גורליים היו אותם הרגעים. הן כפסע היה בין הנצחון והכליון. מעולם לא נדחסה כל כך הרבה תמצית של היסטוריה בתוך זרת־זמן קטנה כבימים ההם! נזכור נא, שהאויבים הכריזו ברוב בטחונם שבמשך עשרה ימים יביאו את הישוב העברי לידי הכרעה והכנעה. אכן, עשרת הימים האלה היו ימי מסה ומבחן, שבהם נצרף הישוב באש־קודש ויצא מזוקק שבעתים. רוח של הקרבה לעיונה היתה שרויה על הישוב, שעשתה אותו לעם לוחם ומנצח. הלא נפלאת היא בעינינו! דורות על דורות, בישראל ובעולם, עוד ירונן וירועע על עלילת־גבורה זו, שאין לה אח וריע בקורות העתים: ששבע מאות אלף יהודים עמדו בפני כל מדינות־ערב ובפני מעצמה אדירה, שבירכה בקול רם על הדם השפוך וחיזקה את ידי האויב בהדרכה צבאית ומדינית ובאספקת אמצעים ותחמושת. מרוב פליאה והשתוממות וממיעוט כוח ביטוי, נשתגרה בפינו ההערכה, שנסים התרחשו. אולם גם בתקופת־הנסים הקדומה לא היה הנס בן־בית, היוצא ונכנס בתדירות, אלא היה צץ פעם אחת ונעלם, עד שהחכמים אמרו “לאו בכל יומא מתרחש ניסא”. ואילו לעינינו התרחשו פלאים יום יום. עלילה רדפה עלילה ונצחון – נצחון. אפילו הכשלונות הזמניים שנחלנו, נצטרפו בסופו של חשבון למאזן חיובי: להסכמי שביתות־נשק עם אויבינו ולהכנות לקראת השלום.
אין זאת אלא שהישוב העברי בארץ לא נלחם בכוחות עצמו בלבד, בכוחות שבעין, אלא הופעלו בקרבו כוחות שהיו גנוזים בעם דורות רבים. המאבק עם האויב שנערך לעינינו, הוכן, כביכול, מאז חורבן הבית. כל הנסיונות של התקוממות שהצליחו ושנכשלו, לא היו אלא כמין פרוזדור למלחמה זו. כל האגדות על מלחמות גוג ומגוג וכל הסימנים שניתנו בה, נתקפלו ונתקימו בתקופה קצרה זו.
חלא זכינו באור זה מן ההפקר. מדינת ישראל לא ירדה עלינו בהיסח הדעת, כפתק מן השמים. המלה “נס”, הנישאת על שפתינו, אינה באה אלא לשבר את האוזן. הרבה עמלנו למען המדינה. דם רב נשפך לשם השגתה. לא כמתנת־חסד ניתנה לנו. אפילו לאחר שאירע המאורע הגדול, והאומות המאוחדות החליטו על הקמת מדינה יהודית, עלולה היתה גם החלטה זו להשאר על הנייר כזכר להתלקחות רגש־הצדק בלב העמים – ותו לא. כי לא די בכוונה טובה, יש צורך לצרפה למעשה, ולכך לא היה הכוח. רק הכרזת הישוב העברי בה' אייר וכל ואתה יזמה ברוכה שבאה לפניה ולאחריה, הלבישו את ההחלטה הזאת של או“מ עור וגידים, ובנו דייק מסביבה, והקיפוה חומה של מציאות חיה, שנבנתה בשאר־רוח ובגאון ישראל סבא. שכן, כשם דאגת הנוצרים ברחבי תבל לגורלה של ירושלים לא יכלה לשמרה מפני ההפגזה ומפני חילולה בידי זדים, כך לא יכול או”ם לשמש ערובה להגשמת החלטתו שלו, הלא מדינות, הנמנות עם חבריו, פלשו לתוך ארצנו וביקשו לסכל בדם ואש ותמרות עשן את מה שהרוב המכריע החליט לעשות, ואו"ם לא נע ולא זע.
ואם הגענו עד הלום, הרי זה קודם כל בזכות חיילי ההגנה ובזכות צבא־הגנה לישראל על כל חטיבותיו. אותו סילון של התלהבות קדושה, שהיה מקלח והולך בצבא ישראל, ואותה מידה עליונה של מסירות־נפש, ששינו בין־לילה את הישוב ועשוהו לעם לוחם בגבורה נפלאה, – הם שהנחילו לנו נחלת־עולם זו, ששמה מדינת ישראל. להם, לחיילים המתים, הפצועים, השבויים והנכים, ולאלה שיצאו מטבילת־האש בשלום ויוסיפו לשמור ולהגן או לעבוד וליצור – להם אנו חייבים חוב גדול, אנו והדורות הבאים אחרינו. וייזכרו גם ההורים השכולים, שנתנו את כל היקר להם, ואף ההורים שזכו לראות את יקיריהם שלמים ובריאים! מי יתנה את סבלם ההירואי של אלה, שקנם נתרוקן מן השמחה וצפריהם עלו השמימה!
יש להעלות על נס את עזרתה של היהדות בעולם בימים הקשים ההם, שבלעדיה לא יתואר נצחוננו. תרומת־הממון ותרומת־הנפש חיזקו את ידי הלוחמים ונטעו הרגשה של ערבות הדדית והמתיקו במקצת את מרירות היתמות, שאפפה אותנו בעת ההיא. מבחינה זו לא תישכח גם עזרתם של אותן המדינות, או של חוגים מסיימים במדינות האלה, שהושיטו לנו עזרה ממשית והביאו לידי תגבורת כוחנו בחזיתות.
אולם המלאכה העיקרית נעשתה בידי הישוב העברי, שהכריז על הקמת מדינת ישראל והגשים הכרזה זו בגופו ובנפשו, בהתפקקות כל החוליות שבשדרה. ישוב זה, שלא חס על דם בניו ובנותיו ולא על ממונו ורכושו, היה התגלמות רצון האומה לחיים של כבוד, והוא כינס את כל תבונתו וכוחו ונאמנותו, כדי להתגבר על המשבר החמור ביותר שהתרגש עליו, אכן, הוא יצא ממנו עטור נצחון.
ואי אפשר שלא ייפקדו בשעה זו כמה ממנהיגי הישוב, שהם עתה מנהיגי המדינה, אשר חלק סגוליי להם בנצחון הזה. בראש וראשונה יצויין חלקו של חיים וייצמן, אשר נשא את טורחה ומשאה של התנועה הציונית בכל שלביה, נלחם את מלחמת עצמאותו של העם היהודי ונבחר עתה ע"י העם לכהן בגבוהה שבכהונות, כנשיא מדינת ישראל. אפילו מידת צניעות גדולה ביותר אינה פוטרת אותנו מלהזכיר את תרומתו של ד. בן־גוריון, שלחם בעוז ובלי ליאות למדינת ישראל בפנים ובחוץ ועשה את ימיו ואת לילותיו קודש להקמת צבא־הגנה־לישראל ולנצחונו של צבא זה על אויביו. הוא שהיה ראש הממשלה הזמנית ושר־הבטחון והוא גם עתה ראש ממשלת ישראל ושר־הבטחון, הפיץ אמונה והתלהבות בעם הלוחם והדליק כל ניצוץ של אהבת מולדת וגילה כושר־מעשה והתמדה אשר לא ייאמנו; את תרומתו של שר־החוץ, משה שרת, ששקד כל הימים לכבוש למען ישראל את לב האומות ונציגיהן המדיניים, שהשכיל להעביר את ספינתנו דרך חתחתים ומעקשים שונים ואשר תבונתו המדינית וחריצותו המעשית היו גורם נכבד בכל הישגינו לפני קום מדינת ישראל ולאחריה; את חלקו של אליעזר קפלן, שר האוצר, שהיה והווה המשביר של מלחמת ישראל ושל צרכי ישראל ואשר עליו שומה המעמסה הכבדה לעצב את דמות כלכלתנו בימי מלחמה, ועם המעבר לימי שלום – תוך קליטת מאות אלפי עולים; את תרומתה של גולדה מאירסון, שסגולותיה המיוחדות סייעו לה למלא בהשכל ובהצלחה תפקידים מדיניים ראשונים במעלה בימי סופה וסערה, אם כמנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות, אם כמעוררת יהדות אמריקה להתנדבות ואם כציר ישראל בברית המועצות; את חלקו של דוד רמז כשר־התחבורה, שמאמציו הקלו להסיר מעלינו את התוהו־ובוהו, אשר ממשלת המנדט הניחה אחריה בכוונת זדון; ואת חלקו של יוסף שפרינצק, שבתור יושב־ראש של מועצת המדינה הזמנית, ועכשיו כיושב־ראש הכנסת, סייע ומסייע לגבש את המסורת הצעירה שבידנו וליצור הוי פרלמנטרי, וגינוני נוהג ויחסים תקינים בחיי בית־הנבחרים שלנו. כל אלה ואחרים, שלא פורשו כאן, צירפו את מאמציהם לאותו מפעל כביר ונעלה ורב־אונים ששמו: מדינת ישראל.
*
למדינת ישראל מלאה שנה. אך עם ישראל הוא עם עתיק יומין, הוא בן שנה למדינה, אך בן אלפי שנים לחכמה, לנסיון ולאחריות לאומית ועולמית. לפיכך, לא כל מה שנאה למדינה בת שנה, נאה לה. היא נולדה מבוגרת. ומיום שנולדה היא נעשתה בת־מצוה, בת־אחריות ובת־עונשין. אסור שיעברו עליה שוב מחלות־הינקות־והילדות. ואף על פי שאין זה מן המידה לומר ביום־ההולדת דברי כיבושין ודברי תוכחה, אי אפשר לכחד תחת לשוננו את האמת, שכתמים נתגלו בקלסתר פניה של מדינתנו, צללים מעיבים את אורה. הרגשת ההרווחה השתלטה קודם זמנה. הקלת־העול הקדימה לבוא. המאמץ הקיבוצי לשם מילוי התפקידים בקליטת העליה ובבנין המדינה, נחלש. גלגלי המנגנון חורקים. התושב הישראלי מתחיל להרגיש את עצמו שלא בנוח בשעה שהוא זקוק לשירותו של הפקיד במדינה. סכנת השיגרה צפויה בכל. חזיונות של שוד ואלימות נפרצים יותר מדי. הספסרות פושה. העולים החדשים נתונים במצוקה קשה לעינינו. ריב המפלגות מחמיר. איש־הרוח איננו תופס את מקומו לפי ערכו. קניני־רוח מזדלזלים. האחריות ההדדית רפתה.
כאן לא ניתנו אלא סימנים, מעין נוטריקון של הגילויים השליליים במדינתנו. הענינים מסועפים ומצועפים וטעונים חישוף ותיקון. יש צורך לחשל חישוקי רוח למדינה, שיחבקו אותה בכוח רב ויאמצו אותה מבית ומבחוץ. אהבתנו למדינה, אסור שתקלקל את השורה ותעוור את עינינו. כל דפוס חיים שייקבע עכשיו, יהא קיים זמן רב, וכל ליקוי שישתרש יהיה בחינת בכייה לדורות.
ביום העצמאות נשווה נא לנגד עינינו את הדרך הארוכה שעברנו ואת ההישג המופלא שנחלנו, במדינת ישראל. כרבע מיליון יהודים עלו לארצנו מיום הכרזת המדינה! עובדה זו בלבד דיה להעיד על גודל ההישג. אלא שעליה גדולה זו עדיין לא נתערתה. אנקת קליטתה נשמעת ברמה. קשה איפוא התעודה על מדינתנו. אולם לאור שנה ראשונה זו לקיומה של המדינה יקל לנו להמשיך את הדרך ולעצב את עתידנו!
אייר, תש"ט
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.