תפילתם של דורות לא שבה ריקם. הוחזרה העטרה ליושנה. על ראשה של כנסת־ישראל, הרגילה באפר ובאבל, יושם כתר מדינה. השק, שהיתה לובשת בימי הי ובכי, יוחלף בפורפוריה של מלכות. פאר תחת אפר. הקריאה הנואשת, שהיתה מצויה על שפתי רבים בעת צרה ומצוקה: “יבשו עצמוֹתינוּ ואבדה תקותנו” – תוריש את מקומה להכרה הודאית: הגאל ניגאל ונהיה ככל הגויים. דגלי העמים, המתנופפים בכל עצרת ומועד ומזכירים תמיד ליהודים כי אלמונים הם ואין להם סימן ופטרון, יספחו אליהם גם את הדגל העברי, שיודיע את טיבו של ישראל ויגן על המסתופפים בצבעו ובצלו. כנסת העמים, שהורגלה לטפל ביהודים כבנושא אומלל וטעון רחמי אדם ורחמי שמים, תביא את ישראל בסודה וקולו יישמע ובעמים יתחשב. הוא ייהפך מיצור סובל ונסבל לאומה מעצבת גורל ולשותפת שות־זכויות.

רב המחיר ששלמנו: בנהרי דם רכשנו לנו את מקומנו החדש תחת השמש. מי ימנה את מספר הקרבנות שלנו מדור דור ומי ימדוד את תהום היסורים ומי יתנה את גודל השבר! הלא נפלאת היא גם בעינינו, שקורנסים כבדים הלמו בלי הפוגה על גופה החלוש של כנסת־ישראל ופירקו איברים ממנו – ולא יכלו לו. הלוז־שבשדרה לא נפגע. הגוף נחלק והברזל נשמט, אך הלוז בעינו עומד. ושוב הוא מגדל איברים ומחדש את כוח חיותו ולובש דמות־גוף שלמה בקומתה ובצביונה. ועם ישראל ישריש במולדתו, יציץ ויפרח על אדמתו ויתערה כעץ רענן. וכל המרטירולוגיה הישראלית תעמוד כעדות לרוח האיתנה של עם־עולם, אשר כל משחית וכל מזימת־משחית לא יצלחו עליו.

ואף על פי שאישורן של אומות העולם להקמת המדינה היהודית הוא רק ראשית צעד ופתח־דבר, וחיבוטי הגשמה קשים עד־מאוד נכונו לנו עד שנגיע למחוז חפצנו האמיתי, אסור לנו בשעה זו להפריז על מידת הקושי, כשם שאסור לנו להפריז על מידת הקלות. אל נא נשחיר בשעה זו את פנינו ואת אופינו ואל נלך בעקבות שונאי ישראל, המוכיחים לנו, השכם והוכח, שעם ישראל אינו מסוגל לחיות חיים ממלכתיים מתוקנים. בעקבות תיאורי־גנאי מבחוץ יש ונתפסים גם יהודים מבפנים, החוזרים על הפזמון של מנבלי שמנו ומביאים ראיות מן העבר ומן ההווה, שכל הענין הוא ברכה לבטלה. עתה הס קטיגור ויישמע קול הסניגור! הן מתחילת ברייתו של המפעל הציוני היה מי שהתיש את רוחנו בקראו אחרינו מלא: עם של סוחרים אתם ולא תצלחו לעבודת אדמה ולחיי עמלים בעיר ובכפר. ולא מעטים היו, שבלבם כרסם הספק אם אמנם מוכשרים אנחנו לחיים של עבודה ויצירה. כמה וכמה תורות הורונו לדעת, שהעם היהודי הוא מתווך לפי טבעו, מתווך בחפצי־חומר ומתווך בחפצי־רוח, ואין כוח היצירה שלו יפה ברשות עצמו. ואולם הציונות העובדת, החלוציות המעפילה הפריכה את ההלכות הפסוקות האלו והוכיחה את כזבן. מהרהורי לבם דברו צוררינו וכל הנהנים אחריהם מדעת ושלא מדעת. הם רצו לראותנו כמכה שאין לה תקנה, כרוח־רפאים, כאנשים שאין להם דמות גוף, כצרעת בחיי האנושות. ולפי שרצו לראותנו באור זה, טפלו עלינו כל מיני עלילות וייחסו לנו מידות ותכונות שדיות. והנורא שבדבר, שהם הצליחו להשפיע עלינו בהערכתם ולנטוע בנו הכרה עצמית פגומה וחולנית.

עתה, עם תקומת המדינה היהודית לאחר א’תתע"ה שנה, חובה לנער מעל עצמנו את המשפטים הקדומים ואת הסילופים, שכפו עלינו משנאינו, ולשוב אל מקור עצמנו ולהאמין בטוב ובכושרות הצפונים בנו. יש להתקומם על הרצון להכריז עלינו כאומה שאינה ראויה לחיי מדינה, הכרזה, שהיתה חלק מן התשובה הברוטלית לראותנו “כנודד נצחי”, “כאנטי־כריסט”, כעין שעיר לעזאזל לכל פשעי האנושות. העובדה שהגענו עד הלום, מפריכה כל סברה, וכל דיבה על “אי־כשרוננו האורגאני” לממלכתיות. בגולה, כשננעלו לפנינו שערי היצירה הכלכלית הבריאה ונדחקנו לתוך סדקיהם וחוריהם, לא היתה לנו ברירה אלא לטפל בכל מיני עסקי־אויר. כעם נודד, הצפוי תמיד לגירוש, מוכרחים היינו, לשקוד על כך, שהרכוש העיקרי יהיה בדמות כסף מזומן, שאפשר לצררו ולטלטלו לכל מקום. אך משחזרנו למולדתנו, התחלנו יוצרים נכסי בראשית. קידשנו את העמל האישי והלאומי ותיעבנו את הזכות, שמלאכתנו תיעשה בידי אחרים, אף גילינו כוחנו במלחמה ובהגנה עצמית. אכן, גדולות ונצורות השגנו בתחום זה. כעם חדש היינו.

הוא הדבר גם בתחום החיים המדיניים. האישים הגדולים, שיצאו משורש עמנו ושנתנו את חילם וברכתם לזרים, כוסו במרוצת הימים במשאון. היתה זאת התנדבות של סרק. עתה יתחנכו ויתפתחו יהודים מדינאים, חניכי תרבות ישראל אשר יחצבו בסלע מולדתנו וינהגו בספינת עמנו מתוך הכרה ואינטואיציה, היונקת מצרכי החיים הלאומיים האמיתיים ומהשמשות אותם באמונת־אומן. אנו נקוה כי תנאי החיים המחודשים יצמיחו ויפריחו כוחות יצירה ואדריכלי מדינה, אשר לא ידענו כמותם. היסוד המהפכני התלוש, המתפרנס בנפש היהודי מן המרד המופשט והמביא לידי התערבות בעסקי זרים ולידי יריות וקפיצות באפילה, ייצרף ויזוקק וייצמד אל האדמה ויומזג אל תוכו כובד של אחריות לעם ממשי ולנכסי רוח וחומר ממשיים. גם יצר הנדידה הגיאוגרפי, שהביאנו לידי נדידה רוחנית ולידי מעבר קל מרעיון לרעיון, ממשטר למשטר, מנוף לנוף – יוריש את מקומו ליצר חדש, יצר המולדת. אפילו בשעה זו עדיין אנו חשים באותה הגישה המאובנת, הדוקטרינרית, שהיא הצד השני של הרפיפות והתנודה התמידית, באופן התגובה של השומר־הצעיר ושל אחרים על ההחלטה ההיסטורית להקים מדינה עברית. אולם אלה הם שרידי מנטליות העתידים לעבור מן העולם. החיים המתוקנים יעבירום מן העולם. חושי העם הבריאים לא יסבלו כל תפיסה של עניני הלאום, הנובעת ממורשת גלותית. ראש דאגתנו צריך להיות שכלול המדינה היהודית מבחינה חברתית ותרבותית.

סדריה המשפטיים והחברתיים צריכים להיות ביטוי ממוזג של הטוב והמעולה שבמסורת ושבמנהגי ישראל ושל היסודות ההומאניים החדשים, שקנינו לנו במרוצת התפתחותנו האחרונה. עתיק וחדש בכרך אחד. אין אנו רשאים לוותר על שום דפוס מקורי אם רק נשתמרה בו חיוניות אמיתית, כשם שלא ניפתה ללכת אחרי צורות מתות רק משום שנתקדשו קדושת־עבר. כל עם ממצה מתוך מסכת הערכין שלו את הרענן ואת הראוי לחידוש ומכניסו לתוך מחזור הדמים של חיי האומה, וכך גם עלינו לעשות.

עם החלטה נשגבה וכבירה זו לכונן את מדינת היהודים, יעוצבו יחסי הגומלין בין ישראל לעמים על פי יסודות חדשים. עינה של הציונות, שראתה את אסונה של האומה הישראלית ברפיון מעמדה בגויים וביחוד־מצבה, לא הטעתה אותנו. היא ראתה וידעה מה שראתה. לא יכונו יחסים מתוקנים בין עמים שוני מעמד, שהאחד מבקש חסד ורחמים והשני חונן ונותן או מתאכזר ומחבל. לאחר שהעם היהודי מצא את סדנו, יהלום־פטישו, פטיש היצירה, בכל כוחו וירדד לו רקע חיים מדיניים ולאומיים שלמים, או־אז יתרקמו יחסי־כבוד הדדיים והחיה האנטישמית תרוסן, אם גם לא תסוף. יש לנו טענות קשות כלפי העמים הנוצריים והתנהגותם. הם שפכו את דמינו והתעללו בנו והעלילו עלינו והכפישו בעפר כבודנו. גם ששת מיליונות הקרבנות הרעננים לא זו בלבד שהושמדו בידי נוצרים, אלא שהנבלה נעשתה לעיני העולם כולו, ששתק והשתיק את הזוועות ולא הושיט כל עזרה של ממש לניצולים. אולם אי־אפשר שלא לראות ביום ה־29 בנובמבר, יום תגמול ליהודים ויום כפרת עוונות רבים, יום פיוס, יום שבו הוחזר הכבוד לישראל.

אכן, כמה מעצמות גדולות, ובעקבותיהן עמים דימוקרטיים קטנים יותר, נלחמו את מלחמת ישראל לעצמאותו, למדינתו; הם התיצבו בגלוי ובאומץ לימין היהודים וכנגד אלה, שביקשו להאריך את ימי ענותו של עמנו, והתנכלו לשעת־הכושר ההיסטורית בכל התככים והמזימות, שרשעים מסוגלים להם. והאראלים ניצחו את המקצוקים. צדקתו של עם ישראל ושאיפתו זרחו כנוגה על במת העולם. ובפעם הראשונה נאמר בשפה ברורה, ששום נוכל וחורש־רע לא יוכל לגלות בה פנים שלא כהלכה: מדינה ליהודים בארצם היא משורת הצדק וההגיון וההכרח החיוני. שבח ותהילה לעמים אשר שירתו את עמנו הנדכא! הם החזירו לו ולעולם כולו את האמונה באדם ובמידת הדין והצדק, שכל כך רפתה בימינו. הם תקעו בשופר גדול והשמיעו מסוף העולם ועד סופו את גאולת היהודים הקרובה לבוא.

והקול הזה יגיע גם לאזני הערביים, השכנים הקרובים והרחוקים. אי־אפשר שלא יגיע אליהם. הם לא החוש המוסרי, הרי חוש המציאות יבוא וילחש להם להשלים עם העובדות הנעלות, שהעם היהודי יאדירן ויכפילן מאה מונים. הם יקיצו מן החלום שנסכו עליהם המתעתעים מביניהם, המדברים בשמם ומסלפים להם את האמת. הם יראו, שיש מקום לשני העמים השכנים אשר כל אחד יטפח את עצמו ואת עצמאותו לטוב לשניהם.

לא הדורות הבאים בלבד יחשבו את דורנו כדור שזכה זכיה מיוחדת לראות עין בעין את הגאולה והתמורה, אלא אף אנו בעצמנו עוד עתידים לתפוס את גודל השעה ששיחקה לנו עתה. זהו מין מעמד־הר־סיני חדש, שהולך ומתרומם, הולך ומתעלה ככל שאנו נושאים אליו את עינינו ממרחק מסויים.

י“ט כסלו תש”ח

אנו יודעים את תארי־הגוף הרצויים וההכרחיים של המדינה היהודית על בורים, מה שאין כן תארי־הרוח; הללו חתולים בערפל. דמות־הגוף של המדינה היהודית, הקרובה לבוא, מועתקת בפשטות מעמים אחרים, היושבים על אדמתם. אנחנו מסתכלים בבבואתם ואומרים לעצב על פיה גם את מדינתנו. שטח, צבא, משטרה, ממשלה, שיטת־מטבע, מדיניות־חוץ ומדיניות־פנים, חוקה וכיוצא בהם, מוחזקים כאטריבוטים מחוייבי־מציאות של כל מדינה ראויה לשמה, ואף אנו חושבים לזכות באלה ולהיות ככל המדינות. מבחינה זו אין כל פגם ברצון ההתדמות. אדרבא, כל אחד הוגה תפילה בלבו; הלואי ונהיה כמתוקנים שבהם. פרשיות אלו עלינו ללמוד מפי אחרים. כי בתחום זה אין העבר שלנו יכול להורותנו הרבה. שכן לא זו בלבד שאין אנו יודעים כהלכה את מבנה הממלכה הישראלית ואת סדרי חייה ומשפּטיה בימי הבית הראשון והשני, אלא אף זו; אילו גם ידענו רב־יתר משאנו יודעים לא היינו יכולים לעשות כמתכונתם. כאלף ותשע מאות שנה גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, וזוהי תקופה ארוכה רבת־חליפות, שבה הכל נשתנה תכלית השינוי, וכשם שלא נעשה כמעשה אבותינו שקיררו את משקאותיהם בשלג החרמון, אלא נשתמש לצורך זה במקררים מודרניים, כך לא ננהיג את סדרי חייהם של אבותינו הקדמונים ולא את דרכי חינוכם ולא נשתמש בנשקם ולא ננקוט באסטרטגיה שלהם ולא נתגונן על פי הדוגמאות, שנשתיירו פה ושם בספרותנו העתיקה. שהרי ברור: לולא גלינו מארצנו והיינו מאריכים לחיות עד היום הזה, ודאי הוא, שהציביליזציה היתה מנת־חלקנו והמדינה הישראלית היתה מצויידת בכל הציוד המודרני. בענינים אלה ננקוט איפוא בלי ספק “לשון אחרון”.

אולם, אם לא קשה לנו לצייר את השלד החיצוני של המדינה היהודית, את מערכת־האיברים שלה ואת מה שקורין מנגנונה, הרי שאין לומר כך על “נפש” המדינה. ויש נפש לכל מדינה, המרחפת על פני רשת מדורותיה ומחלקותיה ופרקי מכונותיה וספרי חוקיה. ובשעה שהמדינה נופחת את נפשה זו, שום צבא ממוכן ושום אוצרות חמריים ושום ריבוי טבעי אינם יכולים להצילה, ואם כך הדבר בעמים נורמליים, שגלגלי מדינת מונעים על ידי נסיון של דורות ויכולים לחיות זמן־מה בכוח האינרציה, על אחת כמה וכמה מדינה יהודית, שהיא בריאה חדשה וענוגה, פרי שאיפה ותפילה, שכה רבים הקמים עליה ומבקשים לבלעה. זו תהא ניזונת עוד זמן רב מן האידיאליזם הלאומי, מרצון־ההקרבה ומן האוצרות החלוציים הגנוזים בעם היהודי. וכשם שהשיבה לעבודה ולחקלאות קדמה לה תקופה ארוכה של חינוך לעבודה, שנעשה בידי סופרים ומבשרי התחיה, שהעלו את העבודה למדרגת אידיאל לאומי ואנושי נשגב, כך לא יהיה קיום למדינה היהודית, אלא אם כן תהא נישאת על גלי מסירות ואהבה של הטובים בעם, אשר יאדירו את כבודה וערכה בעינינו. אינו דומה עם הנולד לתוך מדינה לעם הרוכש את המדינה בבשרו ובדמו. הראשון רואה אותה כחיק־המולדת, כמסגרת טבעית ומובנת מאליה, ואילו האחרון מוקיר אותה, משתעשע בה, אך אינו חדל לתהות עליה ומתלבט בחבלי גידולה. לא יעלה על דעתו של צרפתי או אנגלי להרהר אפילו בימי חירום נוראים אם “כדאי” שתהיה לו מדינה, אך יימצאו יהודים – וכבר נמצאו – שכל קושי וכל מכשול מביאים אותם לידי ספק, שמא לא היה כדאי “כל הענין”. והלא עם כל אמונתנו החזקה, שאנו בונים עכשיו את “הבית השלישי”, אין אנו מעלימים מעצמנו ומאחרים את ההכרה, ששטנים רבים עתידים לעמוד בדרכנו והקשיים ישתרגו על צוארנו. מהיכן נשאב כוח ותעצומות להתגבר על אלה ולהמתיק את יסורינו.

ודאי יצר־הקיום הלאומי והאישי עושה הרבה. על כל פנים יש להניח, שכמה וכמה דורות בישראל יתפרנסו מן הטרגדיה של דורנו ויחושו את תחושת־הגורל הלאומית וידעו להעריך את הנחלה המדינית שהנחלנו להם. הם יוקירו את עצמאותנו ויתנו את נפשם עליה. הם יגוננוה מפני מהרסים מבית ומחוץ. מפלצת הגלות תתיצב תמיד לנגד עיניהם ולא יניחו לו לבית השלישי שייחרב. אף־על־פי־כן לא יצר הקיום בלבד פועל בחביון הפרט והכלל. יש גם יצרי־הרס גלויים וסמויים, המביאים לידי חורבן עצמי. יצרים אלה פעלו בחורבן הבית הראשון והשני וסומלו סמל נורא באגדת “קמצא ובר קמצא” ו“אשקא דריספק”. ביחוד נוגעו היהודים ביצר ההרס העצמי בתוקף העובדה, שבהיותם עם חלש ומוקף אויבים לא יכלה התוקפנות, הרדומה בכל עם, לפנות כלפי חוץ והיא הוסבה פנימה. עלינו להישמר לנפשנו מפני מלאך־חבלה זה, האורב לנו בכל הדרכים. הוא משבש את יצר־הקיום השוכן בנו ומאיים לבטלו. ממנו נולד בולמוס השלטון ותחרות וקנאות ונכונות למלחמה פנימית עד חרמה. פיתוח המנגנון הממלכתי איננו משמש תריס בפני הנטיה השלילית הזאת. אדרבא, ככל שהמנגנון חזק כן מתגעש ומסתער המיעוט עליו ורוצה להכריע את הרוב המחזיק בו והמבוצר מאחוריו. ביחוד יפה כוחה של הנחה זו אצלנו, שלא הורגלנו בחיים ממלכתיים עצמיים מתוקנים. אצלנו גדול הזעם כלפי שלטון פנימי פי שבעה, ולא במהרה יחונך העם על עקרון “המשחק החפשי”, המעניק לכל גוף ציבורי את הסיכוי לרכוש את העם בדרכי־שלום ולהתיצב בראש הנהגתו.

והסכנה הפנימית הזאת כשהיא מצטרפת לסכנה חיצונית מתמדת, עלולה להעמיד לעתים קרובות את קיומה של המדינה היהודית בסימן שאלה. הלא רבים ומרובים הם אויבינו ומשנאינו, ולא בכוח הנשק הפיזי בלבד נוכל לעמוד בפניהם, אעפ"י שנצטרך לשקוד על כך, שיהיה לנו יתרון צבאי וטכני ונשתמש בשאר־הרוח היהודי להשגת היתרון הזה. אולם הואיל והתנאים, שבהם קמה מדינתנו ושבהם תוכרח לחיות ולפעול, מחייבים אותנו להעשות עם מתגונן, המלמד את אצבעות בניו ובנותיו לאחז בכלי־מגן קלים וכבדים, עם, שאינו חת מפני מתקיפים ומשיב מלחמה שערה – רובצת לפתח העובדה הזאת הסכנה שמא יודגש החינוך הצבאי למעלה מן השיעור ויקופחו שאר הערכים, שהם דקים יותר והצורך בהם אינו מוחש לכל אחד.

מסתבר, איפוא, שסוד כוחנו וחוסן קיומנו לא יהיו נעוצים ביתרון הפיזי והטכני בלבד, החשוב כשלעצמו, אלא המדינה היהודית והאומה הישראלית תהיינה נאמנות לשורש נשמתן ותשקודנה על טיפוח ערכים רוחניים, ערכי תרבות וערכי חברה, שישמשו סם־חיים לנו בכל עת ובכל שעה. הערכים הללו יומזגו בדם היהודי החדש וידריכוהו בכל אשר ילך ובכל אשר יעשה, ביחסי־פנים וביחסי־חוץ, בכלכלה ובחברה, בעבודה ובמלחמה. ואין הכוונה כאן להיות אור לגויים או לחדש איזו תעודה כלפי אחרים, כי אם להיות אור לעצמנו ולמלא את היעוד כעם הגון, שקוי־תרבות ושואף לחיי צדק וליחסי־מישרים; עם, הנותן את ידו למשפחת העמים ותומך בכל רעיון ובכל מפעל, המביא שלום וברכה לעולם.

לפיכך לא נוכל בספירה זו של חינוך העם והנהגת סדרי־חיים להיזון מחיקויים ומהעתקת עובדות ונסיונות של אחרים. ודאי, לבנו יהיה פתוח ומוחנו ער לקלוט את הטוב ואת המשובח שבחיי עמים אחרים, אך את העיקר נצטרך לחצוב מתוכנו, מן ההיסטוריה שלנו ומן התפיסה היהודית המקורית. דרך משל, הלוח עברי יהיה השליט במדינה היהודית. השבת תהיה יום המנוחה. בית הספר יתבסס על תכנית־לימודים מקורית, שהנעימה המכרעת בו תהיה הקניית ספרי־המופת וקניני־המופת הרוחניים שלנו מראשית היותנו. החינוך יהיה חינוך ישראלי שלם, פרי הומאניזם ישראלי, ללא קרעים וטלאים. ואף חוקת המדינה והמשפט האזרחי, עם היותם חילוניים ודימוקרטיים, יושם בהם לב לדיני ישראל ולמנהגי ישראל, במידה שנשתיירה בהם חיוניות ואינם סותרים את מושגי בן־דורנו ואת הרגשת דורנו. המחוקק העברי של המדינה היהודית יצטרך להרכיב בתוך החוקה יסודות וענפים של המשפט העברי, המתקבלים על דעתנו. בדרך כלל יש אופי לאומי לכל חוקת־מדינה. אם חוקת רוסיה, למשל, מטילה עונש־מוות על אנטישמיות, הרי זה נובע מאופיו ומנפשיותו של העם הזה; ואם כמה עמים מענישים קשה על עבירות הבאות מן השיכרות, הרי אין לחוק זה חשיבות יתרה לגבי המדינה היהודית, שתושביה – גם היהודים וגם הערבים – אינם חשודים על שיכרות והכרוך בה. לעומת זאת ייתכן, שהמחוקק העברי יצטרך להחמיר בהענשת עבריינים בעסקי מסחר ושכירות, מפני שיהודים שטופים בעבירות אלו אולי יותר מאחרים מחמת תנאי חייהם בגולה. ואין אלו אלא הדגמות קלות לסוגיה גדולה וחמורה.

לא ביום אחד ולא בחפזון תימצא הדרך ויושג קנה־המידה לבחינת האלמנטים המסורתיים הראויים להכלל בחיי המדינה היהודית. ענין זה דורש עיון ולימוד ומשא ומתן חפשי בכל פינות העם. חובה היא לעיין בכל פסקי־ההלכה ובכל אוצרות ההווי ובכל המנהגים הישראליים המקובלים, כדי לדלות מתוכם את הטוב ואת הישר ואת הכשר לחיים. אין לפסול מראש שום הצעת־חוק, המכוונת להעמיד את חיי הפרט והכלל על יסוד של חירות וחרות (ח' קמוצה). אפשר שצריכה להתחיל שקלא וטריא נרחבה, ויחובר מעין “תלמוד ירושלמי” חדש, שבו יקובצו הדיונים בהויות המדינה היהודית ובכל המצוות והחובות והאיסורים התלויים בה. אך שוב לא תהא זאת התעסקות מילולית, בחינת “ונשלמה פרים שפתינו”, אלא עיון בתורת־חיים רוטטת ומפרפרת, שממנה תוצאות לאלתר לארחות הפרט והכלל. החיים יורונו מה לקרב ומה לרחק, אך המגמה, שצריכה להיות טבועה בגישתו של המחוקק ובתפיסתו של העם היושב בציון, תהיה מכוונת לחשוף את שרשי עצמותנו הרוחנית ולזרוע בשדות מדינתנו את הגרעינים הבריאים שביהדות.

מציאת הדרך אל עצמנו אין פירושה נעילת דלת בפני השפעה חיובית מן החוץ, כשם שאין פירושה טיפוח פטריוטיזם נבוב ולאומיות צרה ואנוכית, שפירותיהם פירות באושים. דוקא אומה, המטפחת את היפה ואת המקורי שבה, עשויה לגלות הבנה גם ליופין ולמקוריותן של אומות אחרות ואף להכניס מיפיפותן באהליה. הטוב נמשך תמיד אל הטוב, כדרך שהרע נמשך אל הרע. לעולם לא יוכל אינטרנציונל של עמים גרועים להביא ברכה לאנושות. רק עמים, הצרים צורה רוחנית נעלה לבניהם ולבנותיהם ולמשטר־חייהם ואינם מטשטשים את צלמם העצמי ואינם מתבטלים מפני אחרים – יהיו שומרי השלום והסדר והתרבות בעולם. ואם עמים צעירים, שמטענם התרבותי וזכרונם ההיסטורי מועטים בערך, מקפידים על כך, מכל שכן ישראל, שאינו יכול ואינו רוצה להתפרק את ערכי תרבותו המפוארים. אין אנו מוותרים על שום חוליה בריאה בשלשלת יצירתנו.

ודאי לא נמתין עד שהכל יבורר וילובן. המדינה היהודית תתווה מיד את מהלך חייה הפנימיים, כשם שתתן לעצמה מיד את שאר סימני המדינה וסמליה; אבל חכמיה וסופריה ומחוקקיה לא ילאו מלחקור ומלדרוש בסוגיה זו הקרויה “סדרי חיים וחינוך פנימיים”. הם יזרו במזרה־הזמן את המוץ ויזרקו את הסובין ויבורו את הבר מן הערימות המאובקות של המורשה ההיסטורית. אך גרעינים אלה שיימצאו לאחר בירור וניפוי יקרים לנו מכל יקר, כי הם ה“לוז” שבשדרתנו, הם הנוף המיוחד והמקורי שבמדינתנו.

כאמור, אין מלאכה קדושה וכבירה כזאת נעשית בבת־אחת. בעמנו פועלים מצד אחד כחות שמרניים, השומרים אמונים לכל תג ולכל קו שבמסורת, ומצד שני פועלים כוחות קיצוניים אחרים, שכל זכר של מסורת הוא כצנינים בעיניהם. הכל יהיו רשאים להביע את דעתם ולשכנע את הצבור לקבל אותה, כי לכל ישראל יש חלק במדינה היהודית. אבל תפקיד נכבד ונעלה יוטל על הסופרים ועל שאר הכוחות האינטלקטואליים בעם, המוקירים את כל גילויי תרבותנו והם יצטרכו למצוא את המזיגה הנאה, שהיא לבדה תחתוך חיים למדינה היהודית.

בפעם הראשונה לאחר א’תתע"ח שנה תחזור התורה לאכסניה שלה, למדינה היהודית, ותעסוק בגופי חיים ממשיים.

טבת. תש"ח

יום ה' באייר תש"ח עתיד להיות יום־סגולה בתולדות ישראל, חמדת הימים. ממנו יהיו מוניטין מנין־שנים חדש: שנת כך וכך ליצירת מדינת ישראל.

כהר־ההר מזדקר היום הזה מתוך עמק־הבכא הארוך של אלף תתע"ט שנות גולה, ומגדל־האור שהוצב על ראשו יתנוסס ויאיר את מחשכי העבר והעתיד של עמנו.

ביום זה נעשינו לעם־מדינה; בטלו המולדות המטולטלות וארשנו לנו את א"י כמולדת יחידה לעדי־עד.

ביום זה לבש עמנו דמות־גוף, דמות מדינה, ומעתה ישיגוהו משיגי הגוף המדיני. לא עוד ישבו חכמי־חברה וישאלו: יהודים אלה מהם – אומה או עדה דתית? ספחת על גוף האנושות או קיבוץ עצמאי? נשמה ערטילאית או דמות מיסתורית? הויכוח המחוכם והמעוקם הזה, שאכל dir=“rtl”>את יעקב והֵשֵם את תפארתו, בטל ואיננו. היהודים נעשו עם השוכן בארצו, עם־מדינה, המוכתר בכל התארים הממלכתיים המקובלים בעולם.

רק שנה אחת עברה מאותו יום וכבר אנו צריכים לנער את זכרורננו ולהסיר מעל עצמנו את שכבת החולין, כדי לצחצח את השעה הגדולה ההיא, שעת ההכרזה על הקמת המדינה, ולהחזירה לזיווה הראשון. קצב חיינו ושיעור התקדמותנו מסיבים את תשומת לבנו אל ההווה ואל העתיד. סימן של חיוניות יש בכך.

רוח של עידוד מנשבת ממאורעות השנה שחלפה. אנו זוכרים:

באותו יום שימשו בערבוביה אורות־קסמים של תקוה משיחית וצללי־אימים של סכנת השמד. הקול האדיר: “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינת ישראל”, שבקע ועלה מבית המוזיאום בתל אביב ומכל בית יהודי – נזדווג לו קול מלחמה ופלישה, קול נופלים ונפצעים. בתקוה שרחשנו בלבנו היתה שמינית של יאוש, כשם שביאוש הקוסס היתה שמינית של תקווה. עשן היריות וההרס עכר כל הרגשה צרופה, והיא היתה מעורבת עירוב יסודות. ולא עוד אלא שרבו המתנקשים בעצם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית. מבחוץ, וגם מבפנים, לחשו באזנינו על הסכנות הכרוכות במעשה זה. המדינות הערביות פלשו מכל העברים, גוש עציון התבוסס בדמיו, ירושלים הורעשה והורעבה, עמק הירדן הותקף ונלחם על נפשו בכוחות אחרונים, הנגב הוקף וכל הארץ היתה אחוזה להבות מלחמה. ידיעות נוראות, שבשורות־איוב מחווירות לעומתן, הגיעו דחופות ותכופות. בנים ובנות ממיטב חלבו ודמו של הישוב, נהרגו, נפצעו ונשבו. רכוש עצום, פרי עמל דורות, נשרף ונשדד ונחבל. המנדט הבריטי חוסל, אך האורב הבריטי עדיין ישב בתוכנו וסייע לאויב וחרש את מזימותיו עלינו. אולם קול האמונה בנצח ישראל ונצחונו לא נדם. נציגי העם נתכנסו והכריזו על הקמת המדינה ועל ייסוד מועצת מדינה זמנית ועל הקמת מנהלת־העם. והקול הזה היה רם וצלול והגיע לכל הנצורים ולכל הלוחמים והעומדים על המשמר, לכל תפוצות הגולה ואף לאזני העולם כולו הגיע. ומיד יצאה בת־קול לקראתו. החשש נתפוגג. ארצות־הברית הכירו במדינת ישראל, ואחריהן הכירו ברית־המועצות ועוד מדינות. הובקעה חומת היתמות. על פני המדבר האנושי צצו נאות־דשא קטנות.

אולם מערכת־הדמים אך החלה. אנו מנינו את השעות והימים לקיומה של מדינת ישראל. מדדנו את הנולד הרך ובירכנו על כל טפח של זמן ומקום, שנוספו לו. כל רגע מרגעי חייה היה חשוב לנו כתקופה שלמה. מפני שידענו כמה גורליים היו אותם הרגעים. הן כפסע היה בין הנצחון והכליון. מעולם לא נדחסה כל כך הרבה תמצית של היסטוריה בתוך זרת־זמן קטנה כבימים ההם! נזכור נא, שהאויבים הכריזו ברוב בטחונם שבמשך עשרה ימים יביאו את הישוב העברי לידי הכרעה והכנעה. אכן, עשרת הימים האלה היו ימי מסה ומבחן, שבהם נצרף הישוב באש־קודש ויצא מזוקק שבעתים. רוח של הקרבה לעיונה היתה שרויה על הישוב, שעשתה אותו לעם לוחם ומנצח. הלא נפלאת היא בעינינו! דורות על דורות, בישראל ובעולם, עוד ירונן וירועע על עלילת־גבורה זו, שאין לה אח וריע בקורות העתים: ששבע מאות אלף יהודים עמדו בפני כל מדינות־ערב ובפני מעצמה אדירה, שבירכה בקול רם על הדם השפוך וחיזקה את ידי האויב בהדרכה צבאית ומדינית ובאספקת אמצעים ותחמושת. מרוב פליאה והשתוממות וממיעוט כוח ביטוי, נשתגרה בפינו ההערכה, שנסים התרחשו. אולם גם בתקופת־הנסים הקדומה לא היה הנס בן־בית, היוצא ונכנס בתדירות, אלא היה צץ פעם אחת ונעלם, עד שהחכמים אמרו “לאו בכל יומא מתרחש ניסא”. ואילו לעינינו התרחשו פלאים יום יום. עלילה רדפה עלילה ונצחון – נצחון. אפילו הכשלונות הזמניים שנחלנו, נצטרפו בסופו של חשבון למאזן חיובי: להסכמי שביתות־נשק עם אויבינו ולהכנות לקראת השלום.

אין זאת אלא שהישוב העברי בארץ לא נלחם בכוחות עצמו בלבד, בכוחות שבעין, אלא הופעלו בקרבו כוחות שהיו גנוזים בעם דורות רבים. המאבק עם האויב שנערך לעינינו, הוכן, כביכול, מאז חורבן הבית. כל הנסיונות של התקוממות שהצליחו ושנכשלו, לא היו אלא כמין פרוזדור למלחמה זו. כל האגדות על מלחמות גוג ומגוג וכל הסימנים שניתנו בה, נתקפלו ונתקימו בתקופה קצרה זו.

חלא זכינו באור זה מן ההפקר. מדינת ישראל לא ירדה עלינו בהיסח הדעת, כפתק מן השמים. המלה “נס”, הנישאת על שפתינו, אינה באה אלא לשבר את האוזן. הרבה עמלנו למען המדינה. דם רב נשפך לשם השגתה. לא כמתנת־חסד ניתנה לנו. אפילו לאחר שאירע המאורע הגדול, והאומות המאוחדות החליטו על הקמת מדינה יהודית, עלולה היתה גם החלטה זו להשאר על הנייר כזכר להתלקחות רגש־הצדק בלב העמים – ותו לא. כי לא די בכוונה טובה, יש צורך לצרפה למעשה, ולכך לא היה הכוח. רק הכרזת הישוב העברי בה' אייר וכל ואתה יזמה ברוכה שבאה לפניה ולאחריה, הלבישו את ההחלטה הזאת של או“מ עור וגידים, ובנו דייק מסביבה, והקיפוה חומה של מציאות חיה, שנבנתה בשאר־רוח ובגאון ישראל סבא. שכן, כשם דאגת הנוצרים ברחבי תבל לגורלה של ירושלים לא יכלה לשמרה מפני ההפגזה ומפני חילולה בידי זדים, כך לא יכול או”ם לשמש ערובה להגשמת החלטתו שלו, הלא מדינות, הנמנות עם חבריו, פלשו לתוך ארצנו וביקשו לסכל בדם ואש ותמרות עשן את מה שהרוב המכריע החליט לעשות, ואו"ם לא נע ולא זע.

ואם הגענו עד הלום, הרי זה קודם כל בזכות חיילי ההגנה ובזכות צבא־הגנה לישראל על כל חטיבותיו. אותו סילון של התלהבות קדושה, שהיה מקלח והולך בצבא ישראל, ואותה מידה עליונה של מסירות־נפש, ששינו בין־לילה את הישוב ועשוהו לעם לוחם בגבורה נפלאה, – הם שהנחילו לנו נחלת־עולם זו, ששמה מדינת ישראל. להם, לחיילים המתים, הפצועים, השבויים והנכים, ולאלה שיצאו מטבילת־האש בשלום ויוסיפו לשמור ולהגן או לעבוד וליצור – להם אנו חייבים חוב גדול, אנו והדורות הבאים אחרינו. וייזכרו גם ההורים השכולים, שנתנו את כל היקר להם, ואף ההורים שזכו לראות את יקיריהם שלמים ובריאים! מי יתנה את סבלם ההירואי של אלה, שקנם נתרוקן מן השמחה וצפריהם עלו השמימה!

יש להעלות על נס את עזרתה של היהדות בעולם בימים הקשים ההם, שבלעדיה לא יתואר נצחוננו. תרומת־הממון ותרומת־הנפש חיזקו את ידי הלוחמים ונטעו הרגשה של ערבות הדדית והמתיקו במקצת את מרירות היתמות, שאפפה אותנו בעת ההיא. מבחינה זו לא תישכח גם עזרתם של אותן המדינות, או של חוגים מסיימים במדינות האלה, שהושיטו לנו עזרה ממשית והביאו לידי תגבורת כוחנו בחזיתות.

אולם המלאכה העיקרית נעשתה בידי הישוב העברי, שהכריז על הקמת מדינת ישראל והגשים הכרזה זו בגופו ובנפשו, בהתפקקות כל החוליות שבשדרה. ישוב זה, שלא חס על דם בניו ובנותיו ולא על ממונו ורכושו, היה התגלמות רצון האומה לחיים של כבוד, והוא כינס את כל תבונתו וכוחו ונאמנותו, כדי להתגבר על המשבר החמור ביותר שהתרגש עליו, אכן, הוא יצא ממנו עטור נצחון.

ואי אפשר שלא ייפקדו בשעה זו כמה ממנהיגי הישוב, שהם עתה מנהיגי המדינה, אשר חלק סגוליי להם בנצחון הזה. בראש וראשונה יצויין חלקו של חיים וייצמן, אשר נשא את טורחה ומשאה של התנועה הציונית בכל שלביה, נלחם את מלחמת עצמאותו של העם היהודי ונבחר עתה ע"י העם לכהן בגבוהה שבכהונות, כנשיא מדינת ישראל. אפילו מידת צניעות גדולה ביותר אינה פוטרת אותנו מלהזכיר את תרומתו של ד. בן־גוריון, שלחם בעוז ובלי ליאות למדינת ישראל בפנים ובחוץ ועשה את ימיו ואת לילותיו קודש להקמת צבא־הגנה־לישראל ולנצחונו של צבא זה על אויביו. הוא שהיה ראש הממשלה הזמנית ושר־הבטחון והוא גם עתה ראש ממשלת ישראל ושר־הבטחון, הפיץ אמונה והתלהבות בעם הלוחם והדליק כל ניצוץ של אהבת מולדת וגילה כושר־מעשה והתמדה אשר לא ייאמנו; את תרומתו של שר־החוץ, משה שרת, ששקד כל הימים לכבוש למען ישראל את לב האומות ונציגיהן המדיניים, שהשכיל להעביר את ספינתנו דרך חתחתים ומעקשים שונים ואשר תבונתו המדינית וחריצותו המעשית היו גורם נכבד בכל הישגינו לפני קום מדינת ישראל ולאחריה; את חלקו של אליעזר קפלן, שר האוצר, שהיה והווה המשביר של מלחמת ישראל ושל צרכי ישראל ואשר עליו שומה המעמסה הכבדה לעצב את דמות כלכלתנו בימי מלחמה, ועם המעבר לימי שלום – תוך קליטת מאות אלפי עולים; את תרומתה של גולדה מאירסון, שסגולותיה המיוחדות סייעו לה למלא בהשכל ובהצלחה תפקידים מדיניים ראשונים במעלה בימי סופה וסערה, אם כמנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות, אם כמעוררת יהדות אמריקה להתנדבות ואם כציר ישראל בברית המועצות; את חלקו של דוד רמז כשר־התחבורה, שמאמציו הקלו להסיר מעלינו את התוהו־ובוהו, אשר ממשלת המנדט הניחה אחריה בכוונת זדון; ואת חלקו של יוסף שפרינצק, שבתור יושב־ראש של מועצת המדינה הזמנית, ועכשיו כיושב־ראש הכנסת, סייע ומסייע לגבש את המסורת הצעירה שבידנו וליצור הוי פרלמנטרי, וגינוני נוהג ויחסים תקינים בחיי בית־הנבחרים שלנו. כל אלה ואחרים, שלא פורשו כאן, צירפו את מאמציהם לאותו מפעל כביר ונעלה ורב־אונים ששמו: מדינת ישראל.

*

למדינת ישראל מלאה שנה. אך עם ישראל הוא עם עתיק יומין, הוא בן שנה למדינה, אך בן אלפי שנים לחכמה, לנסיון ולאחריות לאומית ועולמית. לפיכך, לא כל מה שנאה למדינה בת שנה, נאה לה. היא נולדה מבוגרת. ומיום שנולדה היא נעשתה בת־מצוה, בת־אחריות ובת־עונשין. אסור שיעברו עליה שוב מחלות־הינקות־והילדות. ואף על פי שאין זה מן המידה לומר ביום־ההולדת דברי כיבושין ודברי תוכחה, אי אפשר לכחד תחת לשוננו את האמת, שכתמים נתגלו בקלסתר פניה של מדינתנו, צללים מעיבים את אורה. הרגשת ההרווחה השתלטה קודם זמנה. הקלת־העול הקדימה לבוא. המאמץ הקיבוצי לשם מילוי התפקידים בקליטת העליה ובבנין המדינה, נחלש. גלגלי המנגנון חורקים. התושב הישראלי מתחיל להרגיש את עצמו שלא בנוח בשעה שהוא זקוק לשירותו של הפקיד במדינה. סכנת השיגרה צפויה בכל. חזיונות של שוד ואלימות נפרצים יותר מדי. הספסרות פושה. העולים החדשים נתונים במצוקה קשה לעינינו. ריב המפלגות מחמיר. איש־הרוח איננו תופס את מקומו לפי ערכו. קניני־רוח מזדלזלים. האחריות ההדדית רפתה.

כאן לא ניתנו אלא סימנים, מעין נוטריקון של הגילויים השליליים במדינתנו. הענינים מסועפים ומצועפים וטעונים חישוף ותיקון. יש צורך לחשל חישוקי רוח למדינה, שיחבקו אותה בכוח רב ויאמצו אותה מבית ומבחוץ. אהבתנו למדינה, אסור שתקלקל את השורה ותעוור את עינינו. כל דפוס חיים שייקבע עכשיו, יהא קיים זמן רב, וכל ליקוי שישתרש יהיה בחינת בכייה לדורות.

ביום העצמאות נשווה נא לנגד עינינו את הדרך הארוכה שעברנו ואת ההישג המופלא שנחלנו, במדינת ישראל. כרבע מיליון יהודים עלו לארצנו מיום הכרזת המדינה! עובדה זו בלבד דיה להעיד על גודל ההישג. אלא שעליה גדולה זו עדיין לא נתערתה. אנקת קליטתה נשמעת ברמה. קשה איפוא התעודה על מדינתנו. אולם לאור שנה ראשונה זו לקיומה של המדינה יקל לנו להמשיך את הדרך ולעצב את עתידנו!

אייר, תש"ט

אנחנו, בארץ, ושאר היהודים בעולם כולו, כבר הוגים עכשיו את השם המפורש “מדינת ישראל” בפשטות כזאת, שרבים מסיחים את דעתם מכך, שעובדה מדינית ורוחנית זו לא נוצרה אלא לפני שנתים. לפני שנתים עוד התנודדו כפות־המאזנים בין הן ולאו. יתר על כן: בתוך תקוה זו של שתי שנים, נערכו הקרבות המכריעים, שלפי כל מהותם היו קרבות משיחיים, קרבות לקירוב הגאולה. ובימי מלחמה אלה היו רגעים, שבהם התלבטנו בין תקוה ויאוש, בין הרגשת נצחון ואימת הכליון, כי לפעמים לא היה בין הנצחון והכשלון אלא כחוט השערה. עכשיו, כשאנו נושמים אוירה של עצמאות מלאה, ראוי לנו לזכור, כי רק לפני שנתים היה הדבר.

ובשעה שאנו קובלים על סדרי המדינה, על סבל הכרחי ועל סבל שאינו הכרחי, על ליקויי מנגנון ועל מחזור ומחלוקת, אין לשכוח, שמדינתנו היא עוּלת־ימים ולא היא ולא אנחנו נוּסינו בעול כבד כזה. אנו לומדים תוך כדי עשייה, ועושים תוך כדי לימוד, השגגות הן כצל המלווה את האור הגדול שהבהיק עלינו פתאום.

הכרה זו אין פירושה השלמה. חס לנו להשלים עם פגמים ומגרעות; ברוכה הרוח הבקרתית, המפעמת בנו ואינה מניחה לנו לשקוע בהרגלי־שיגרה! דוקא משום שמדינתנו צעירה והכל בה עדיין רך וגמיש, יש צורך להגיה ולתקן בכל עת ובכל שעה. שכן מה שאנו עושים כיום, יהא משמש הוראה לדורות ודוּגמה לעתיד. אולם הכרה זו תחבב עלינו את היסורים ההכרחיים, שהמדינה הנבנית בתנאים אכזריים והעם הבונה אותה, גורמים לנו ועוד יגרמו לנו ימים רבים.

ולא רק בשעה שאנו סובלים חבלי־בנין יש לזכור את גיל מדינתנו, אלא אף בשעה שמשתלטת עלינו הרגשה של קורת־רוח מן ההישג הכביר של דורנו. אסור לנו להתעלם מזה, שמדינתנו חלשה עדיין, שהיא מלאה בעיות כרימון, שבטחונה הצבאי והמדיני טרם נתבצר. כן, עצם קיום המדינה, הנראה לנו כבר טבעי כל כך, עדיין טעון הגנה וביסוס. מכל צד אורבים לה ומאיימים עליה. כמעט כל אותם הכוחות והגורמים, שהתנגדו להקמתה, מתנכלים לה גם עתה, מי בסתר ומי בגלוי, מי ברעש ומי בקול כבוש. העולם הקתולי והערבי מבקש לגזול את ירושלים. מדינות־ערב עדיין מטפחות בקרבן חלום של מלחמת־נקם. הן טרם הודו בתמורה שחלה באיזור זה, ומקוות להחזיר את הגלגל אחורנית. ולא הן בלבד, אלא גם מדינות אחרות מעודדות נטיה זו בדיבור ובמעשה. נר ישראל זקוק איפוא לשמירה, לבל יכבוהו רוחות רעות, המנשבות עדיין בעולם ובסמוך מאד אלינו.

עלינו לטפח בנו את חוש־המידה, שהוא סגולה יקרה לכל מדינה וכל עם. יש לראות את הטוב ואת הרע, את ההישג ואת הסכנה, את היכולת ואת הצורך – באספקלריה נכונה. במשך זמן קצר הנחנו יסודות איתנים לחיים דימוקרטיים מתוקנים במדינה. המוסד המחוקק שלנו – הכנסת – פועל בכל עוזו ותפארתו. הוא עושה זר זהב של חוקים ותקנות סביב המדינה. הוא מזרים את חיינו הכלכליים, לתוך אפיקים של בנייה ויצירה, הוא מקנה הרגשת חובה ואחריות לכל אזרח.

ממשלתנו, המתחבטת קשה בבעיות חמורות, מבצעת את תכניתה במדינה. כל פעולתה שרויה בסימן של קיבוץ גלויות, שהוא ראש מאווייה. היא רכשה לה סמכות רבה בעיני תושבי ישראל, בעיני התפוצות ובעיני אומות העולם, לדבריה יש משקל ולמעשיה יש תוצאות נכבדות. העליה באה בנחשולים גדולים וחלק גדול ממנה נקלט בחיי העבודה והיצירה. ישובים חדשים קמים בכל אזורי הארץ. ידה בכל. התערבותה הביאה לידי מידה רבה של שויון בקרבן ובסבל. על אף הסכנות מבחוץ והמחלוקת מבית, מוכתרת הממשלה כתרי הצלחה רבים והעם נותן אימון מלא ושלם בה ומקווה לימים טובים יותר.

אבל, כאמור, נערמו קשיים עצומים ותפקידים כבירים. קיבוץ גלויות, שהיה משא־נפש משיחי, מתיצב לפנינו בדמות מוחשית ביותר. מכל כנפות הארץ באים אלינו יהודים, שעלינו לשים בפיהם שפה אחת, להרחיב את מעגל הייצור, כדי להפחית את תלותנו בארצות־חוץ ולהרבות את מקורות־המחיה הפנימיים; לארגן את העם ואת עזרתו למדינה, להכשיר את בניו ובנותיו לעליה ולחלוציות ולהשרישם בארץ. כל אלה משימות כבדות הן, שאיש מלבדנו לא יקיימן. אחרים יכולים לסייע לנו, ברב או במעט, אבל עיקר המלאכה תלוי בנו.

ביום העצמאות רשאים אנו לשבוע נחת־רוח ממה שנכבש והושג, מפני שמופלאים הם ההישגים ונפלאות דרכיהם; אולם ביום זה עלינו לעשות חשבון־נפש ולראות את שעדיין לא הושג ואת הצפוי לנו. שמחת העצמאות צריכה להעניק לנו כוח ונכונות לעמוס חובות חדשים, עול חדש, שיהיו אולי כבדים מן הקודמים!

אייר, תש"י

א

אין זאת עובדה של מה בכך, שראשית הופעתו של עם ישראל על הבמה העולמית שרויה במזל של יציאה מעבדות לחירות. ולא עוד אלא שרישומיה של יציאה זו נחקקו באותיות של אש בתולדות העם ובנפשו של כל איש מישראל. כל החוקים והמשפּטים, כל סדר־החיים, כל מועדי השנה, כל טעמי המצוות וכל ארחות־ההנהגה רווים אותה הרגשת־קדומים וכפופים למרותה. אכן, יש לכל העמים מסורת של מלחמת שחרור, אולם מסורת זו מלבד מה שהיא צעירה לימים וערכה שבטי־לאומי גרידא, הריהי בבחינת מיתוס, בעוד שיציאת־מצרים היא הרוח החיה באופני תולדותינו, שעיצבה את דמות האומה עד היום הזה ואף שימשה מופת לאנושות כולה.

השאיפה לחירות מעוגנת יפה בנפש האומה והיא תמיד כוח פועל ומפעיל. בימי הבית הראשון ובימי הבית השני היתה חיה תשוקת החירות בלב היחיד והכלל והפליאה לעשות, ואף בגולה הארוכה לא עממה, אלא נתלקחה מתקופה לתקופה ונלחמה, אם בכלים עצמיים ברשות עצמה ואם בכלים שאולים ברשות אחרים. באמת אמרו: החירות היא שורש נשמתו של היהודי. ואף מלחמת עצמאותנו האחרונה היא חוליה חדשה בשרשרת קדמוניה זו, שניצוצות של יציאת־מצרים ראשונה הבהבו בתוכה. לא רק שמות כ“יציאת אירופה” מעידים על השראת ההיסטוריה שלנו בחיי ההווה, אלא אף בדיקת המניעים הנפשיים והלאומיים מוכיחה זאת.

שתי פנים לחירות: יש חירות משעבוד חיצוני ויש חירות משעבוד פנימי. אלה הם שני צדדים של מטבע אחד. ורק עם הזוכה לשניהם, זכייתו שלימה.

דור דור והרגשת חירותו. מהות החופש והגדרתו אינן מעשה חד־פעמי, כשם שעצם השגת החירות איננו פעולה בת פעם אחת. חייב כל דור, ולפרקים כל חצי דור, לכבוש את חירותו כיבוש מחודש. החירות טעונה טיפוח מתמיד ושמירה מעולה, שכן קשה להשיגה, אך קל לאבדה. מלאכי־חבלה הרבה אורבים לה בבית ובחוץ. וכמו שיש צורך לשמור על החופש, כן צריך לחדש את תוכנו, להתאימו לרוח הזמן ולהרגשת בני התקופה. אפילו הדת, שהיא שמרנית מטבע ברייתה, לא קפאה על שמריה ונתחדשה מזמן לזמן, כל שכן ערך־חיים תוסס ורוגש כחירות אנושית. אם אין מצחצחים את תפיסת החירות, הריהי מעלה חלודה, ואם אין מחדשים את הגדרתה, הריהי מתאבנת. ומושגי חירות שנתאבנו נהפכים לשעבוד, הם אבי־אבות־השעבוד.

אולם לא זו בלבד, אלא יש לשמור את תוכן החירות מפני הפרשנות היתרה. מדינה או מפלגה, שמשטר החירות מעיק עליה והיא רוצה לבטלו, אינה מעיזה לבטל אותו במחי אחד, אלא מגלגלת אותו בהיפוכו אם ע“י סייגים ואם ע”י פירושים מפולפלים, המוציאים את נשמתו. כגון: מי שמתנגד לדימוקרטיה אינו צריך להכריז שהדימוקרטיה מתה בארצו, אלא עומד ומכנה את הדיקטטורה לבשם “דימוקרטיה עממית” – והכל אתי שפיר. השם קיים והתוכן פרח. יתרה מזו: כדי להשלים את מעשה הסילוף, הוא מכריז, שהדימוקרטיה במקומות אחרים היא פשיזם. ונמצא, שבכל מקום שיש מפלגה אחת בלבד, ועורכים בה “טיהורים” יום יום, וכל התושבים שמים זמם על פיהם, ומתיראים להוציא הגה, ואומרים למנהיג בכתב ובעל־פה “מודים, מודים” – שם דימוקרטיה, ואילו במקום שנשאר ניר לחירות, והאדם מדבר וכותב ומתנהג כרצונו, ורשאי להצביע בעד המפלגה הנראית לו – שם יש פאשיזם.

לעומת הרצון הזה, שאלימות מתלוית לו, “לחדש” את הגדרת מהותה של חירות, יש לצחצח את המשמעות היסודית והאמיתית של אותו ערך חיוני ולהגישה לקהל, השכם והגש, ללא ליאות.

ב

עובדה מאלפת היא, שבארצות הדיקטטורה לא הופיע עד כה אפילו ספר אחד, שישמש מעין “אורים ותומים”, לענין החירות. יש אלפי ספרים המדברים בשבחו של המשטר הסובייטי, המעניק אושר וטובה לתושבים, אך לא קם איזה הוגה־דעות כעין לוק, או מונטסקייה, או סטיואַרט מיל ודומיהם, אשר יגדיר בכללות ובפרטות חירות במשטר הסובייטי מהי. והלא המהפכה הרוסית עשתה מעשה עקירה והנחה, ולא היה זה אלא טבעי, שלאחר עשרות שנות התגשמות, תנוסח תורת־חירות חדשה, בניגוד לחירות שהוגדרה ע“י הבורגנות או מבשריה. והלא זהו גם בקו פולחן המדע. אולם עבודה עיונית זו לא נעשתה. ולא מפני שהדור בברית המועצות יתום הוא. אין הוא יתום. אלא מפני שעצם הנסיון לנטוש את שפת הסיסמאות המפוצצות ולנסח את ענין החירות בשפת המחשבה ההגיונית והעקבית. עשוי לערער את המשטר הסובייטי. עדיין לא נוצר המוח האנושי התרבותי, אשר יכיל מחשבה, שדיקטטורה של איש אחד ושל מפלגה אחת עולה בקנה אחד עם חירות. אפשר למנוע מן העם ומן המשכילים עבודה עיונית בשדה החירות, אך אי־אפשר לומר לו, ש”טיהורים" ובלימת־הפה ואיסור הבעת דעה והערצת מנהיג אחד היא היא תורת החירות. לפיכך יכתוב ארנבורג ושכמותו אלפי מאמרים בגנותה של “אמריקה הפאשיסטית”, ויהלל וירומם וינשא את המשטר הסובייטי ורוב טובו, אך לא יעיז לכתוב ספר פשוט ואלמנטרי: מהי תורת החירות ואילו הלכות וסעיפים תלויים בה. רק במשטר שבו שורר חופש, – אמנם חופש פגום הטעון תיקון יסודי – יכול לקום הוגה־דעות ולכתוב את תורת החירות המדינית והחברתית, ולדרוש הסרת הליקויים והגשמת החירות במלואה, במשטרים הדיקטטורים חייב כל מחבר ספר לקדש את הקיים ולברך עליו ברכת הנהנין, גם בשעה שהוא מתענה בו ואינו נהנה כל עיקר. אם מחשבתו ההגיונית וההגונה הוליכה אותה, חלילה, לאיזו מסקנה אחרת, לא יינקה, שלם ישלם את “טעותו” במיטב חייו.

תפיסה זו זרה לרוח ישראל ולרוח האדם מישראל. יש ידים להניח, שעל כל פנים העם היהודי בברית־המועצות לא עיכל אותה, אלא היא איכלה אותו. קל וחומר שאנו נכווים ממנה כאן במדינת ישראל. ולא לחינם מתחמקים גם בעלי התפיסה הקומוניסטית בארצנו מלהגדיר את ענין החירות לפי תפיסת מוסקבה, אם כי הם מופיעים כמגיני אותה “חירות” בכל הזדמנות. אולם הכל יודעים, ש“הגנה” זו אינה אלא מסכה מכוערת, ובלבם הם מצפים לשעה, שבה יוכלו לחסל את “המשפט הקדום” הבורגני הזה, הקרוי חירות. מכל החירויות, שהאנושות נתנה את נפשה עליהן בכל הדורות, נשארה בקרב המשטרים הדיקטטורים וחסידיהם רק חירות אחת: הלא היא החירות “להודות” על חטאים שחטאו ושלא חטאו, אלא שהיה רצוי לבית־הדין ולקטיגור אילו חטאו…

ג

לחירות משמעות ברורה. היא עדיין לא נתגשמה במלואה בשום מקום בעולם, ואין לה סיכויים להתגשם במלואה אלא במשטר סוציאליסטי, אולם תוכנה ופירושה אינם מוטלים בספק ושום תעלולים אינטלקטואליים לא יוציאוה מידי פשוטה.

חירות הוראתה: מתן חופש לכל יחיד ולכל קבוצה להביע את דעותיהם בכתב ובעל־פה, להתאגד כרצונם, להשתתף בשלטון המדיני, לבקר את השלטון, להחזיק באמונתם, ליהנות מחסותו של החוק, לנהל תעמולה ולהשפיע. שום מליצה לא תכסה על האמת הפשוטה הזאת. כל משטר, שפוגע בזכויות לאו של היחיד והקבוצה, הוא משטר אנטידימוקרטי, אם לא גרוע מזה. המדביקיה “דימוקרטיה עממית” לא תועיל לו, שכן היא נושרת מעליו עם בדיקה שטחית. לא לאורך ימים אפשר להטיל עשן במוחות ולסרס את המלים. “המנגנון” החושב של האדם אינו סובל שביתה זמן רב.

כבר אמרנו, שהחירות לא יצאה עדיין אל הפועל במלואה בשום מקום ובשום ארץ. אולם הפגימות והמגרעות שבמשטרי החירות לא יצדיקו בשום פנים ואופן משטר שאין בו חירות כל עיקר. הטחה זו שמטיחים כנגד הדימוקרטיה הלקויה באנגליה ובאמריקה, היא חסרת ערך כשהיא באה מצד אויבי הדימוקרטיה וחסידי הדיקטטורה. הטענות אינן אלא עלי־תאנה לכסות בהם את מערומיהם. רק מי שרגליו עומדות על קרקע החופש והדימוקרטיה רשאי למתוח עליהם ביקורת ולדרוש מילוי פגימותיהם. שוא דובר פיהם של אלה, המבקרים את האחרים ובעצמם עושים כל תועבה!

הוא הדין בהגבלת החירות. אין חירות מוחלטת, לא מבחינה פילוסופית ולא מבחינה חברתית ומדינית. הסייגים הם הכרחיים וחיוניים. אין היחיד יכול לעשות מה שלבו חפץ, שכן ע“י כך יקפח את שאר היחידים, ונמצא שהעולם חוזר לתוהו. אולם הסייגים וההגבלות מעידים על מציאותה של החירות בחברה. וכבר אמר הוגה־דעות אמריקני אחד, שאין החופש מתקפח ע”י כך, שאסור לו לאדם להבהיל קהל ולקרוא בתוך תיאטרון מלא וגדוש: אש! מפני שהעושה כן מסכן את שלום הציבור, והאיסור הזה, המגביל את חופשו של הפרט, בא לאפשר את החירות. חירות איננה אנרכיה. החברה האנושית שואפת לאַזן את החירות האישית וסמכות הכלל. לשם כך נוצרה המדינה, שהיא ויתור מדעת ומרצון על חלק מן החופש, כדי לקיים את עיקרו.

הוא הדין בהגבלות, שממשלה מטילה על חירותו של אדם בימי־חירום, כדי לשמור על הכלל, את המדינה, מפני מחבלים ומהרסים. ואם אין להשיג מטרה זו בדרך החוק הרגיל, יש צורך לשים משמרת למשמרת וסייג לסייג. אולם גם צמצום זה של חופש הפרט והכלל ע“י חוקי־חירום נעשה על דעת הרוב ומופיע כמות שהוא, כצמצום והגבלה זמניים. אין הוא מתעטף באיצטלא של הטוב המוחלט, אלא מכריז על עצמו כעל רע הכרחי, שהשעה גרמה לו. וכל זמן שבני־אדם מתקינים איזו תקנה קשה מחמת צוק העתים והם יודעים שהיא קשה וזמנית, אין בה משום סכנה. מה שאין כן במשטר הטוטאליטרי, שבו הופכים את המצוקה לצדקה, וקיפוח הזכויות וצמצום החופש מתלבשים בלבוש של קדושה, שכל הנוגע בה מות יומת. גם במשטר הדיקטטורה אמרו תחילה, שההגבלות הן זמניות, ש”סכנת האינטרוונציה" הולידה אותן, או שהצורך לשמור על הישגי המהפכה מחייבן. אולם במקום שדעת־הקהל נתבערה ככוח משפיע ונשאר לה רק התפקיד לענות אמן בקול רם אחרי כל מעשי הממשלה הדיקטטורית – נהפכת כל חקיקה זמנית למשטר נצחי. מעולם לא ראינו, שדיקטטור יקום בוקר לא־עבות אחד ויודיע, כי הגיעה השעה לשנות את המשטר ומכאן ואילך מותר יהיה לדבר ולכתוב וליצור מפלגה כרצון איש ואיש. זה לא היה וזה לא יהיה. רק ממשלה, שאימת ציבור הבוחרים עליה, מעונינת ואף נאלצת להמתיק את חוקיה ולשמור על זכויות הפרט והכלל. בלי השוט התמידי של דעת־הקהל מתחפרת הממשלה בעמדותיה ומתאכזרת יום יום לתושביה־נתיניה. העם נהפך לעדר, ההולך אחרי הרועה וחלילו בעינים עצומות. זה הכלל: בארצות הדימוקרטיה מפחדים המושלים מפני זעם העם, ואילו בארצות הדיקטטורה מפחד העם מפני זעם המושל־בכיפה, שבידו החיים והמוות.

מי יעיז להכחיש דברים פשוטים וברורים אלה!

ד

מדינת ישראל היא מדינה דימוקרטית. זכויות היחיד והקבוצה מובטחות בה לפי החוק והמסורת. החירות האנושית משוריינת לכל תושביה, אף לאלה שזוממים לגזול אותה מאתנו. תפיסת־החיים הדימוקרטית שלנו היא פרי הגות עצמית ומורשת אבות, אבות העם, אבות הציונות ואבות הסוציאליזם. היא תמצית כל הטוב והנעלה, ששאפנו אליהם ושביקשנו לשבצם במדינתנו המחודשת. וכשהגיעה השעה הגדולה ונעשינו אדונים לעצמנו, עלינו לפתח בנו את החוש הדימוקרטי ולהרכיב את ערכי־החירות בדמנו ובדם דורנו. זכויות־האדם קדושות הן בכל התנאים והמסיבות, ויש צורך לקיימן, עד קצה גבול האפשרות.

אין לקיים דימוקרטיה וחירות על תנאי. אין אלה ערכים למקח וממכר, ושמירתם היא לעילא ולעילא מכל “מצב־רוח”. יש תקופות, שהדימוקרטיה מעיקה והחירות הנרחבת גורמת אי־נוחות, כגון בשעה שישנם אורבים מבית ומחוץ, המשתמשים לרעה בזכויותיהם ומאיימים להרוס אותן. לשם כך צריך המשטר הדימוקרטי להיות כלולים חוקי־חירום, שאפשרות השימוש בהם תהא מותרת לממשלה בתנאים מסויימים. אולם הדיבור על שלילת החופש של היריב, ויהי מה שיהיה, פוגם את המשטר הדימוקרטי ומשמיט את בסיסו מתחתיו. הוא נותן חרב בידי משמיצי החירות, הוא מעמידנו על קרקע מסוכנת. שהרי נשמת־אפה של הדימוקרטיה היא ההיאבקות עם הרע ועם הרעים בדרכים ההולמות אותה. ואם ההיאבקות נעשית בהשכל ובדעת, היא מביאה נצחון. אין לארצות האנגלו־סכסיות כל עילה להתחרט על היאבקותן עם אויבי הדימוקרטיה. באנגליה ירדו עד המדרגה התחתונה, ובארצות הברית הן בקו השפל. גם אנו ניאבק עמהם בדרכים דימוקרטיות. ואם העם יהיה מחוסן חיסון רוחני ונפשי בפני חיידקי הטוטליטריות, הם יבלו ויתמו. אל נטיל על עצמנו פחד הבוגדים. ביום פקודה יתעורר הפאטריוטיזם ויטאטאם.

אפשר שלא נוח לנו, שראש־ממשלתנו נחקר בבית הדין על ידי יאָבסק, העלול לבגוד במדינה כל שעה, אולם זאת היתה אי־נוחות חולפת, קיקיונית. המוסר־השכל והלקח החינוכי גדולים לאין ערוך. מעולם לא הופגנה במדינת־ישראל האמת הדימוקרטית כבהופעה זו של ראש־הממשלה בבית־המשפט, ולשוא הצטעצע “קול העם” בכותרות גדולות. הן עשו לו את השרות ההפוך מזה שהיה רצוי לו. כותרות אלו פקחו אף עיני העוורים והם שהתחילו לראות מה בין ישראל “למדינות הדימוקרטיות”. הן הוסיפו נופך של גאוה לאומית וחברתית לכל אדם מישראל. הנה כך נהוג אצלנו – חשבו רבים: מעם חדר המצביא לקחו את שר־ההגנה וראש הממשלה, כדי שימסור את עדותו. אין משוא פנים בדין, וראש־ממשלה לא יוכר לפני עֵד מפשוטי־העם.

הנה קראנו בימים אלה, שאף טרומאן ייתבע לדין על שפיטר את מק־ארתור. ובין אם יישפט ובין אם לא יישפט – הרי עצם העובדה, שהעם שופט את נשיא־מדינתו והוא עלול לעמוד בתא־הנאשמים ולהגן על מדיניותו ועל החוקיות של התנהגותו, מפארת את הדימוקרטיה האמריקנית ומציגה אותה למופת. זה מוכיח בשפה ברורה לכל אדם, שריבונותו של העם איננה מלה ריקה, אלא מציאות חיה וממללת.

אקטים מעין אלה מחנכים יותר מתלי תלים של מאמרים וספרים; בעוד שאיומים בביטול זכויות של יחיד או של קבוצה מגלים חולשה רוחנית ושלטונית ומוציאים לעז על הדימוקרטיה, שהיא מוכרחה להגן על עצמה באמצעי דיקטטורה.

ניזהר נא מפני הפח, שאנו טומנים לעצמנו. אל נהפוך את ההכרח להשתמש לפעמים באמצעי־עונשין יוצאים מן הכלל – לשיטה עיונית ומעשית. החירות נקנית ביסורים ובויתורים, אבל פירותיה מתוקים.

מדינת ישראל נולדה לפני שלוש שנים, אך דם רוחני עתיק נוזל בעורקיה ומסורת עשירה מפעמת אותה. נשמת המדינה ותמציתה – חירות האדם.

תשי"א

א

ביום־ההולדת הרביעי למדינת־ישראל ניתנה רשות לומר לה בפניה: אנו אוהבים אותך מדינת ישראל! הן את לא רק התגלמות מאווי הדורות וחזונם, אלא אף נחמתנו והתגשמות חלומו ותקוותו של כל אחד מאתנו, שראה עין בעין את אימת הכליון הלאומי והאישי. מי פילל ומי מילל, שמתוך זוועות הללו תעלה ותבוא מדינת ישראל, המחדשת את ימי עצמאותנו כקדם, ואפשר שימי עצמאותנו החדשים יהיו גדולים מן הראשונים. וכי מי בא בסוד ההתרחשות הפלאית הזאת ומי תיכן את דרכיה?

לאמיתו של דבר, כולנו, בנערינו ובזקנינו, נושאים בחובנו את אהבת המדינה וידיעת חין־ערכה. רק קומץ קטן, שאבד לו צלמו האנושי והלאומי, יוצא מכלל זה. אולם עומק המושג וקוצר המשיג, קשי החיים וקוצר הרוח, פורשים דוק על עיני רבים ומעקמים את הרגשתם וביטויה. והריטונים והרינונים אינם אלא מן השפה ולחוץ, מצוות אנשים מלומדה, הגות רוח קשה; במעמקי הנפש מאורש כל יהודי עם המדינה לעולם ומוכן ליתן את נפשו עליה. כי יודע הוא גם יודע, שאין ערוך לאוירה זו של דרור ועצמאות האופפתו ושום חיי־נוחות בארצות נכר לא ישוו לה. הוא זוכר כי סיר־הבשר והדגה אשר אכל שם, היו רווים השפלה ודכאון ויראת המחר וסכנת ההשמד.

רק טיח שוא יטיחו המרננים אחרי מדינת ישראל וממשלתה, ורק שיח תפל ישיחו המתלוננים על גורלם כאן. בלבם הם חשים אושר רב ורגשי־עדנים על שזכו להיות בין הגאולים והגואלים, הרואים את קץ הגלות. יודעים הם: לא הכל זכו לכך. רבים מאד ראו בעיני רוחם את הארץ ואליה לא הגיעו. רבים מאד ניספו בכל מיני מיתות משונות במחנות ובדרכים. כששם הארץ נישא על שפתותיהם וחזון העצמאות חתום בלבם. וברגעי חשבון יבושו הרוגנים באהליהם ובבתיהם על כי יזלזלו בהישג הנשגב של דורנו ויכתימוהו בהרהורי לב רעים ובדברי לעז קשים.

עוד לא נשכחו הגדולות והנצורות שמלפני ארבע שנים. הן נמשכות והולכות יום יום. אפשר שהמתח הדרמטי פחת, או הפעלולים החיצוניים נחלשו, אולם העליה האדירה של כיבוש ארץ ובנין מדינה ותקומת־עם לא פסקה, אלא גוברת והולכת. כיבוש הארץ היה מעשה חד־פעמי מופלא ומרוכז. אך לא נופל ממנו החזקת הכיבוש, שמירתו, האדרתו ועשייתו סדן לעתיד האומה. העלאת שלושת רבעי מיליון יהודים, ייסוד מאות ישובים חקלאיים, עילוי איכותם של הצבא ונשקו, הגברת הייצור, מיזוג מודרג של בליל שבטים, ביצור הבטחון בגבולות והרמת קרן ישראל, – כל אלה הם מעללים כבירים, פרי מאמצים רבים והתמדה גדולה. הגבורה הישראלית, שנדלקה במלחמת שחרורנו בבת־אחת ובכוח נורא־הוד, מתמשכת בצינורות של חיי מעשה אפורים ומלאי סבל.

לא פסה הרגשת הגדולה. רק מעטה של חולין עוטה את ההתלהבות ונכונות־ההקרבה של העם, ואפשר שגם פולמוסאות והרגלי התכותתות מקדירים את אור השמחה. לאולם כביום ה' אייר תש“ח, עת שמעה אזנו של עולם בשורת העצמאות הישראלית המתחדשת, כן גם בה' אייר תשי”ב – תתרונן הנפש מן המאורע העצום, שחושינו צרים מהכיל את כל גודלו ועצימותו.

לא לשוא היו קרבנותינו. המדינה מקודשת לעד במלחמתם של זכים וטהורים, שנפלו חלל על במותינו ובעמקינו, כשם שתתקדש בעמל־נמלים וביצירה משקית ורוחנית המתהווה, ואשר תגביר חיילים בעתיד הקרוב והרחוק.

ב

אולי ראוי לנו לשלוף מושג מסורתי אחד, להחיותו ולהטיל בו הגהה קטנה שהשעה צריכה לה.

דורות רבים טיפחו אבותינו את המושג “אהבת־ישראל” ואף העלוהו למדרגה רמה. אמנים גדולים, אמני־אהבת־ישראל, קמו לנו בכל דור, שהצטיינו במידה זו וזלפו מבשמים אלה על ראשה של כנסת־ישראל; וזו, שהיתה לא־רוחמה ולא־נוחמה בחוץ, שתתה מכוס האהבה וחיתה רוחה בבית.

האם אין לשנות את הגירסה במקצת, ע“י תוספת נופך ולא ע”י מגרעת, ולטפח אהבת־המדינה? שהרי יש עכשיו בכלל ישראל גם המדינה וגם האומה.

וזאת לדעת: בעלי־אהבת־ישראל לא העלימו עין מן החסרונות ולא עשו את הזדונות כשגגות, ולא הטיפו לביטול בתי הדין, ולא השוו צדיק לרשע; אלא הרשיעו את החוטא וזיכו את הזכאי. אולם הם חיפשו אחרי הטוב ושמחו לקראתו, חשפו את האור והבליטו אותו, גינו את השנאה בכל מקום שמצאוה ושיבחו את האהבה. הם שימשו מליצי־יושר, מצאו צד־זכות, לימדו סניגוריה, הבינו את נפש האדם והשתדלו להחזיר למוטב. כך התיחסו לכלל ולפרט.

אהבת־ישראל היתה כוח מניע גדול.

ואף אהבת־המדינה, שראוי לנו לטפחה ולרבותה בקרבנו כמזון חיוני, אין כוונתה העלמת עין מן הצללים והליקויים, החטאים והמעילות. אהבה כזאת, המכסה על הפשעים, מקלקלת את השורה, ולא היא מבוקשנו. אין העולם יכול להתקיים בלי דין ומשפּט. העבריין צריך לבוא על עונשו, וחזיונות של שחיתות ובגידה טעונים עקירה. אבל אנו זקוקים כאויר לנשימה לאהבת־המדינה תוך כדי שקידה על תקנת הקלקלות והזדונות. אהבה זו תמנע את הנבירה והחיטוט במומים, את הרדיפה אחרי הרכילות ואת ההנאה מגילויי הרע. היא תבליט את החיוב בכל מקום שישנו ותתן בלב האזרח הישראלי את ציור המשמעות האמיתית של המתרחש במדינה, תגלה לו את החשבון הגדול ותראה לו את התמונה הכוללת. היא תתן בידו קנה־מידה להערכת הנעשה ותבטל בו את מידת הזלזול הטמונה בנפשו.

הלא אנו עדיין בראשית הדרך, והיא ארוכה ורבת־חתחתים. איך נפליג בה, אם שנאת עצמנו וביטול עצמנו ישחיתו כל חלקה טובה? איך ניטע את השאיפה לגדולות בלב הנוער ואיך נעורר בו את רוח החלוציות וההתמכרות, אם לא נחבב עליו את המדינה ולא נרגילו לראות ביסורי הבנין יסורים של אהבה.

אכן, אהבת־ישראל ואהבת־מדינת־ישראל גנוזות בנפש כולנו. הן מכוסות אפר של סבל ואולי גם של דימגוגיה. צריך להוציאן לאור ולצחצחן. יש להקשיב לתביעות העם ולהטות אוזן לצרכיו. יש לעשות בדק בית המדינה, לבחון כושר פעולתה, לחנך את עצמנו ואת המתקבצים לכאן לאהבת המדינה. יראה כל אזרח את עצמו כאילו הוא חלק מן המדינה ובו תלוי גורלה. אהבה זו בלי חשבונות רבים, שלא על תנאי ושלא על מנת לקבל פרס, אלא ככוח־איתנים, כיסוד נפשי ראשוני, יש בה כדי לחולל פלאים ולהביא ריפאות לעם המרוּסק לאברים ולשבטים. בלעדיה – תהיה רעה גדולה נגד פנינו. באין אהבה, משתכנת בלבבות השנאה או האדישות, שאת גילוייהן ראינו במו עינינו.

נחדל מן ההשחרה העצמית ומן ההצלפה העצמית. נגלה את התפארת ואת השגב שבמפעלנו. נשים אל לבנו מה פעל קטון עמים, כיצד נעשתה שוב תולעת־יעקב אומה בין האומות. נדובב את דמיוננו ונראה אילו נצורות נתכנו לנו. יעלה גל של אהבת־המדינה ויזרום את תוך הלבבות, ואז יהיה טעם לסבלנו, שהוא מחוייב המציאות, כשם שיש טעם ליצירתנו!

אייר, תשי"ב

רוח אביב נישאת עכשיו על פני ארצנו. הכל פורח ומתנער. הגשמים הרוו את אדמתנו והוריקו את השדות והניבו את הגנים והגינות. והרואה אותם בלבלובם מבין, מה יכולה להיות ארצנו בשעה שברכות־שמים מעל וברכות־ידים מתחת פוקדות אותה. כל המדינה אחוזה שלהבת היצירה. בתחומי החקלאות והחרושת, הבנין והמחצבים, ההתישבות והשיכון, מתרחשים גדולות. הנוף משתנה במהירות עצומה. האוכלוסיה מתרבה, הייצור גדל, הבטחון מתבצר והמדינה נבנית והולכת.

מעשי־בראשית אלה, המתחדשים לעינינו, שהיו יכולים לשמש מקור השראה ועידוד לעם היושב בציון ולהמתיק את יסוריו, עטופים שתיקה. אין אנו מראים את ישראל האמיתית להמוני התושבים. אין הם יודעים אותה ואת המתרקם בה. כל אחד מצומצם בד' אמותיו ואינו מביט אל מחוץ לביתו, או צריפו, או אוהלו. מדינת ישראל מופיעה לפניהם רעולה וכסויה. אבד לנו הכשרון להציג לראווה את יצירתנו ואת הישגינו. הממשלה עושה רבות ונצורות בכל חלקי הארץ, בהתישבות, בעשיה, בצבא, בים, וידה בכל יזמה משקית, חברתית ותרבותית, אך אין מספר את הישגיה בלשון הנכנסת ללב. יש עמים העושים מעט ומדברים הרבה, ואילו אנו עושים הרבה ומשתיקים אותו. השופר שלנו נסדק, כביכול. המוחות ממציאים והידים מפליאות לעשות והרוח יוצרת; אבל הקול נחבא וכוח התיאור וההסברה דלל עד לאֵימים. והלא ידוע: כשם שסוף מעשה במחשבה תחילה, והרעיון קודם למפעל, כך כוחו של המפעל בזה שהוא חוזר ונהפך לאידיאה חינוכית. מפעלות החלוץ היו פרי רעיון לאומי ואנושי גדול, אבל הם עצמם פרנסו אחר כך את רוחו של החלוץ והשקו את שדות הרוח והשאיפה של העם.

ולא את המפעלים בלבד אנו מצניעים, אלא אף את משטר חיינו, את הישגינו החברתיים והממלכתיים. רשות הדיבור והתיאור מסורה לאופוזיציה. היא מסלפת בשבעים לשון. היא מבליטה את הצללים וממעטת את דמות הנעשה והנכבש. היא מציירת שדים על הקירות ומונעת מן העם אותה נחמה פורתא, שיכולה היתה לחזקו ולעודדו. הכל מושפעים מן ההסתה העצמית, מן ההשחרה ללא־גבול ומן הסילופים בזדון ובשגגה.

והלא אין אמת ביללה הכללית. גדולות ונצורות נעשו ונעשות יום יום. אפילו בחלומנו האינטימי לא חזינו ולא יכולנו לחזות את אלה. איזה דוק נפרש על עינינו. איזו אטימות ירדה ללבנו. תחושתנו לקתה. כל טיפה מן הים הזה של יצירה היתה משמשת לנו לפני כמה שנים עידוד ותנחומין; ואילו היום, לאחר שהטיפות נהפכו לים, שוב אין אנו מרגישים בברכת הגורל, אלא קובלים ומתאוננים.

אנו חוגגים עכשיו את חג החירות האמיתי. יצאנו מעשרות ארצות־מצרים ומכורי־ברזל רבים ועברנו מדבריות וימים עד שהגענו לארץ המובטחת. אנו כאן אדונים לגורלנו ומחשלים את חיינו במו ידינו. ילדינו נושמים אוירה של חירות ואינם יודעים שבט נוגש. הם זוקפים ראשיהם. כל הארץ לפניהם והם עוברים לארכה ולרחבה. כל תושב ישראלי הוא בן־חורין, פשוטו כמשמעו, מדבר כרצונו וחושב כרצונו ועושה כרצונו. האזרח הישראלי בוחר את נציגיו, ומחווה את דעתו בכל ענין, מותח ביקורת ותובע תביעותיו בקול רם. הדימוקרטיה היא רוח־אפנו ותמצית משטרנו. אנו מחוקקים לעצמנו חוקי־חיינו וקובעים את סדרי־משפטנו באין מכלים דבר.

וכל זה, שהיה בבחינת הזייה לפני כמה שנים ונעשה מציאות חיה וממללת, אינו נראה לעינינו. פשוט הוא נתעלם ממנו. אנו עוורים למראהו וחרשים לקולו. מה אירע לנו?

ודאי סובלים רבים ממצוקה ומחסור. ודאי, לא הכל כשורה בדרכי המדינה ובסדרי המנגנון. ודאי, ישנם פורצי־גדר ומועלים־באימון ומנצלי־הציבור. ודאי, מצויים ספסרים, מפקיעי־שערים, שולחי יד ברכוש המדינה, מבריחי מכס ועושי עושר בלא משפט; ולא לשם צידוק דין החזיונות האלה מכוונים הדברים כאן. את הרע צריך לבער ואת עושי־הרע צריך לענוש. אולם אסור לנו להיות ערוכים לראות רק את הרע ואת המומים. ההרגל לראות רק רע הוא עצמו מידה רעה ביותר. הוא מרבה את הרע. את הנגעים אנו רואים בעיני נשר, אולם את הטוב אנו רואים בעיני עטלף. את תלונותינו ודברי רכילותנו אנו משמיעים ברם שבקולות, אבל על הגדולות אנו מברכים בלחש או איננו מברכים כלל.

לא רק בסביבתנו, באיזור זה, אין מדינה בת־חורין כמדינת־ישראל אלא אף ברחבי העולם אין לנו במה להתבייש. האפשר להשוות את המשטר הישראלי למשטר בפולין או ברומניה או בצ’כוסלובקיה? היש איזה מקום להשוואה בינינו לבין מצרים, סוריה או עיראק? הלא בכל הארצות האלו נענים העמים ונתונים לדכאון ולדיקטטורה קטלנית. ואפילו בארצות־המערב, שבהן שוררת דימוקרטיה והאזרחים שווים בזכויותיהם – כלום יתואר שיהודים ירגישו הרגשה לאומית ואנושית ואישית, הדומה במשהו לזו של יהודי ישראלי? ודאי מזונותיהם משופרים יותר ממזונותיהם של אזרחי ישראל ואולי אף מתלבשים בגדים מהודרים יותר, אבל הכי בזה מתמצית הוויית האדם היהודי? האם יש סיפק בידי יהודי התפוצות לחוש אפילו אחד מששים של העצמאות, החופש והמקוריות שבחיי מדינת ישראל? יתר על כן: גם אותה הכרה עצמית מעטה שליהודי התפוצות מקורה בעצם קיומה של מדינת ישראל, ואילולא היא, לא היתה להם תקומה רוחנית ונפשית. העובדה, שמבחינה מוסרית יש בהרגשה זו של יהודי הגולה משהו מן הטפילות, אינה משנה דבר. כללו של דבר: הצללים הרבים שבחיינו אינם מסוגלים להעיב על האור השופע מהם. הן אנו ריבונים להוייתנו, וברצותנו נפזר את הצללים ונתקן את הפגמים.

ומוזר מאד הריטון הגדול הנשמע כאן. הכל מתאוננים על הכל. על מי התלונות האלו? דורות שאפנו לחירותנו. ההיתה דרך אחרת להגיע אליה? ולאחר שהשגנו מה שהשגנו – היש ברירה אחרת, קלה יותר, לתקן מעוות של יובלות מאשר לקבץ גלויות, למזגן, ולקבל יסורים באהבה? היש איש נבון וחכם, המתאר לעצמו, שאפשר לכנס את נפוצותינו, לישב נשמות, להתקין מערכת כלי ייצור, לקרב לב עדות ולחנך פרודות של אומה – ולהתענג על כל טוב? ההיתה כזאת בעולם? המאמין בר־דעת לתרופות־האליל של אנשי האופוזיציה מימין, האומרים: הניחו לנו ונראה את כוחנו? האמנם צמחו בקרבם גאוני כלכלה וגאוני מדיניות ואנחנו לא ידענו? האם לא ראינו במו עינינו דוגמתה באנגליה, שיומיים לפני הבחירות הבטיחה מפלגת השמרנים בלשון מדברת גדולות “מקרני ראמים ועד ביצי כנים”, וכעבור ימיים העתירה על העם האנגלי חוקים ותקנות דרקוניים, שצמצמו את תצרכתו והטילו עליו מסים כבדים. ושלא כמו בישראל, יש לשמרנים באנגליה מדינאים ואנשי כלכלה, שכבר נוסו בהנהגת המדינה.

או כלום מטה מישהו אוזן לדברי־הרהב של סנה? הן הענינים במפלגתו אינו יכול לסדר, וכל יום נושר ממנה אבר חדש, ואיך יסדר את עניני קיבוץ גלויות ואת שאלות המשבר הכלכלי! כמה הבל ורעות־רוח יש בכל ההבטחות האלו למצוא דרך פשוטה וקלה, מעין פאַנאַציאַ, לכל תחלואי העם והמדינה והמשק!

העם מתקבץ לכאן שבטים שבטים, לשונות לשונות, הוויות הוויות. כל חלק מרגיש את הגאולה ואת החירות לפי כוחו ולפי תפיסתו. אחד המרבה ואחד הממעיט. אילו היתה הגאולה אַקט חדפעמי, כפי שדמיון העם תיאר לעצמו, לא היה קשה לאַגד את כל נפוצות העם ולהלהיבם לקרבן אחד גדול. אולם החירות המדינית והעצמאות טעונות כיבוש מתמיד ושמירה שאינה פוסקת. העם נדרש להקריב קרבן־תמיד. לכך לא הוכשרו בני הדור כהלכה. רק מעטים ביניהם הם בעלי מורגשות ומושכלות, שדי כוח בהם לעמוד על סודה של דרישת השעה והוראתה. אולם המדינה לא תיכון על מעטים; היא זקוקה להבנת הרבים ולמאמצי הרבים. אם אופוזיציה יכולה להיות כת, אין מפלגה ציבורית, האחראית לגורל המדינה, יכולה להסתפק בהווייה של כת ולא בלשון של כת.

עלינו לראות נקודת־תורפה זו בכל הבהירות. אנחנו נאבקנו למדינה והשגנו מדינה. כל זמן שנאבקנו למענה, ידענו להסביר את ערכה ולעורר כוחות גדולים בעם; משעה שהיא הושגה, נעשתה שפתנו רפה. אנחנו כובשים כיבושים עצומים בשדות החרושת וההתישבות, אבל הם נשארים אילמים. רק בת־קול חיוורת מכריזה עליהם. אנחנו הגדלנו את שם ישראל בעמים וחוללנו מהפכה במושגיהם וביחסם אלינו, אבל מה כהה בבואתם של מעשים אלה, כפי שהם משתקפים בהכרת העם. העשייה כאילו מדלדלת את מקור ההשראה וההשפעה. והלא אפילו הקדוש ברוך הוא הרגיש צורך לאחר בריאות העולם, שיספרו בשבחה של אותה בריאה…

סופרי ישראל, שטיפחו את חלום עצמאותנו כמה דורות וחיבבוה על העם, תעודה נעלה עליהם: להגות את ההווייה שלנו בשמו המפורש, לתת ביטוי לגורל ההישג שבמפעלינו. לא לשבחים וקילוסין סתמיים אנו צריכים, אלא למבע כן, שנצרף בכוּר האמת, האמונה והאמנות; כל אמת שלמה מכילה ממילא ביקורת הקיים והשלילה. אולם זאת תהיה ביקורת־מאהבה, שאינה מקלקלת את השורה. על כל פנים, האחריות לאלם מוטלת על הסופרים. מהם יידרש. כי יעודם לגלות את היסוד שבתפארת, את החזון שבהתגשמות ואת הממש שבחזון.

עלינו להשיח את ההישגים ולדובב את המעשים, לפתוח אפקים לעם ולהשרות עליו רוח וחזון העתיד. יתר על כן: שומה עלינו לגלות גם את הודו של ההווה הגדול, שאליו התפללנו. והוא גדול עם כל פגמיו, והוא מלא הוד עם כל צלליו. אל ניגרר אחרי רואי־שחורות להכעיס ולתיאבון; אל נטה אוזן לשיחת יושבי קרנות ולהולכי רכיל. הללו מטמאים בכל דור את הגדולות והנפלאות. הם סם־המוות לכל נשגב ונערץ. אנו יוצרים עתיד לאומה. יום יום אנו מוסיפים נדבך, פשוטו כמשמעו. שוט בארץ ותראה במו עיניך את הנדבכים האלה!

אנו חוגגים כאן את חג חירותנו לא כזכרון למה שהיה, אלא כהווה חי. כי אמנם בני־חורין אנחנו. עוד איננו מרוצים מן המחיה והכלכלה. טרם נעשינו עם בעל רוח אחת. עדיין מורגשים מחסור וסבל. אך יש טעם לסבל זה ויש שילומים למחסור זה. קמעא קמעא נגרש את הצללים, ואור החירות יובלט ויתפשט, והמדינה תיכון ותבוצר, והעם ייעשה חטיבה אחת!

ניסן, תשי"ב

א

רוחות רעות מנשבות בעולם ובגבולות ארצנו, הצוררות בכנפיהן מאורעות קשים, ויותר מהם ניחושי־לב קשים. הניסויים בפצצת המימן, שנעשו עתה ע“י ארצות־הברית, השרו על העולם הלך־רוח אפוקאליפטי. החזון הנבואי של “וגר זאב עם כבש” נדחק ע”י החזון האטומי על “קץ כל בשר”, על “וייקברו צדיק עם רשע, אדם וחיה”. גילוי סודות הטבע, שצריך היה לעורר התפעלות ושמחה בלב האדם, שהתחיל להידמות ליוצרו, עורר פחדים וסיוטים תהומיים שאין להם עדיין שם. המלה “עתיד”, שהיו לה תמיד משמעות־מסתורין ורחבות־זמן, נצטמצמה בהיקפה ובתוכנה. מי יעיז לחלום על עתיד רחוק בשעה שהדיבור על מלחמה אטומית נשתגר על כל פה ועל כל מאמר. הלא כל רגע קט יכול ליהפך לקברו של עולם. הפּרספּקיטיבה נצטמקה והאפקים נתכווצו. תחת האוטופיות החברתיות של שלום־עולמים ואושר־נצחים וחיי־גן־עדן בעולם הזה, מופיעות זה שנים אוטופיות על חורבן היסוד האנושי באדם ועל השתלטות המוּכני והתקרשות האדם והתאבנות הלב. אוטופיות, המתארות את העולם כ“אינפאֶרנו”, מתחברות מפקידה לפקידה ובאות להעיד מה מעסיק את דמיונו של היוצר ומה זן ומפרנס את דמיון הקורא. פסקה נבואת האור ושבת חזון־הטוב־והיפה ואת מקומם ירשה הגדת־העתידות הקודרת.

בימי ליקוי־מאורות אלה אי־אפשר לצפות לעלית קרנו של המוסר האישי והציבורי. המוסר צומח מתוך התוחלת ואהבת החיים; הוא פרי האמונה בעתיד האדם והחברה ותכליתו לעצב להם דמות נאותה. אך בהשתרר תוהו ובוהו או בהסתלק ודאות־החיים, נפרע המוסר ומתקלקלות המידות. גם המדינאות מתגמדת וניטל הימנה המעוף. שכן זו רצונה להשיג בעקיפין, ע“י משא ומתן וגינוני יחסים, מה שמשיגים במישרין ע”י מלחמה והתנגשות מזויינת, וכל עיקרה במתינות, באורך־רוח, בישוב־הדעת ובמתק־לשון. אולם הפרספקטיבה המוגבלת מקטינה גם את קומתה ומצמצמת את חוג־ראיתה. אם אין אמונה בעתיד רחוק יותר ולא נשתייר אלא הווה מועט וקודר – מהיכן יבוא המעוף הדיפלומטי ולשם מה ויתורים הדדיים ופשרות מופלגות? מכאן המתיחות המתמדת, הלשון הגסה, האיום הברוטאַלי והפגנת הכוח, שנהפכו לנשק יומיומי בהיאבקות האיתנים.

צא וראה: אפילו חוש החסכון, שהאדם ניחן בו תמיד, נפגם והולך לעת כזאת. רק מי שמאמין בעתיד ורוצה להבטיח את קיומו לאורך ימים ולהוריש לבניו אחריו עושר וכבוד, הולך בדרך החסכון ומצרף פרוטה לפרוטה, דינר לדינר, נכס לנכס. אולם כאשר המחר מעורפל והמבחינים באותות מתנבאים למלחמת־גוג־ומגוג ויסורים גדולים ואולי אף לכליון, מה תועלת באמצעי חסכון, הלא החוסך אינו בטוח בחייו ורועד מפחד בימים ובלילות ורואה סופו בחלומו. כלום אין זה טבעי אם יאמר: למה אחסר נפשי מטובה, בין כה ובין כה לא אדע מה ילד יום? הלך־רוח זה, המנסר בעולם ומרעיל את הבריות, הוא אבי האדישות והיאוש, השחיתות והרגשת האבדון.

ב

בתוך מצב־אימים זה, שהעולם שרוי בו, שומה על קטון־העמים לחדש את מולדתו ולבנות עם. מפעל תקומתו נשען לפי עצם טבעו על תקוה ואמונה. הוא יונק מערכי מוסר לאומיים ואנושיים וכל טעמו במחשבת העתיד. כל מה שהושג וכבר ישנו בעין, איננו אלא רמז למה שעומד להיות וצריך להיות. האוכלוסיה הקיימת במדינה היא יסוד לאוכלוסיה כפולה ומשולשת. החקלאות והתעשיה אינן אלא תחילה וראש להתפתחות גדולה בתחומים אלה. הכל שרוי במזל התהוות והתרקמות. חלום גדול חולמת האומה, חלום הפתרון השלם והגמור לחידת ישראל, ובו מקופל חזון לאומי וחברתי כביר בדבר התחדשות הפרט והכלל ובנין חיים חדשים מן המסד ועד הטפחות. חלום זה מתגשם קמעא קמעא ומחייב סבלנות ואמונת־תום וחיבוב יסורים.

סתירה זו בין העולם הסובב אותנו, המלא יאוש ופחד ואזלת יד, ובין מדינת ישראל הנתונה בקדחת של בנין והתישבות, שאסור לה להסיח את הדעת מן העתיד אפילו שעה קלה; ניגוד זה בין עם שהיה לאחר יאוש והוא שאב בטחון ואמונה ממצבו זה ואוזר את כוחותיו כדי לשוב ולהיות עם ממלכתי, ובין רוחות האכזבה והצפיה לפורענות עולמית בלתי נמנעת – אי אפשר שלא יהיה רישומם ניכר גם בנו. הוא מכרסם גם את רקמת חיינו; אולם כל עצמותינו תאמרנה התנגדות למערך־נפש זה אשר מוות בו.

ניטל עלינו להיות רחבי־נשימה בתוך קוצר הנשימה ולהרחיק ראות בתוך קוצר־הראות. וכשם שלא נלמד מן הסביבה הערבית ולא נחקה את המשטר של המדינות הערביות, ולא נלך בדרכיהן, אלא נטפח את סדרי־חיינו הדימוקראַטיים ונשקוד על תקנת חברתנו, כך לא ניתן את עינינו בכוס היאוש העוברת עכשיו על העולם. מדינות יציבות ומתוקנות רשאיות, אולי, להתמכר ל“אפנה” זו הואיל והכל עומד אצלן על מכונו; מה שאין כן מדינת ישראל הצעירה והזעירה. היא נמצאת בראשיתה והכל בה תוסס ורופס. עלינו לחסן את עצמנו מפני רוחות קטב אלו. ואף על פי שאין דבר כזה נעשה בידים ולא על פי הוראה או מצות־פה, אין ספק שגם הגורם הסובייקטיבי איננו מבוטל כל עיקר. אין לנו אפשרות להשפיע על העולם כולו. כוחות אדירים פועלים במערכת המדינית והצבאית בתבל, שלעומתם איננו אלא גרגיר קטן. ולא אנו נחליט על מלחמה או שלום, על השימוש בפצצת המימן או על מניעת השימוש בה. אולם ביחס לעצמנו אנו כוח מכריע; נעשינו עם ממלכתי, המחשל את גורלו במו־ידיו, ובנו תלוי הדבר אם ארץ־ישראל תהיה שוממה וריקה למחצה, או מיושבת ומאוכלסת יהודים עובדים ויוצרים, הבונים מולדת לאומה.

ג

השגנו חירות לאומית, אך טרם ביצרנו אותה. וידוע, שקל יותר להשיג חירות מאשר לקיימה לאורך ימים. כל מאמצינו בימים הבאים צריכים איפוא להיות מכוונים לבצרונה של זו. בצרון זה לא יבוא כתוצאה של פעולה צבאית או מדינית בלבד, אלא זהו גם ענין חברתי ותרבותי. החירות המדינית היא תנאי לעצמאותו של עם ובלעדיה אין העם יכול לפתח את מלוא כוחותיו ולהבטיח את קיומו הפיסי; אולם בלא חירות פנימית, כלומר, בלא סדרי־חיים דימוקראטיים וחופש היחיד ותרבות בת־חורין, עלולה החירות המדינית ליהפך לנרתיק ריק. הצבא, שהוא השומר הנאמן וכוח־המגן של החירות המדינית, אף הוא זקוק “למוראַל”, לאידיאה כובשת. להכרה פנימית ולרוח גדולה. ואלה נדלים מעמקי ההווייה הלאומית. מסגנון חייו של העם ומתורת המידות שלו. הצבא הוא בבואה של העם, ולכל עם צבא שהוא ראוי לו.

לפיכך יש לראות גם בשעה חצופה זו את העיקר בחיזוק בדק הבית אים ממהרים לסתום כל פרץ שניבעה בחזית ולמצוא כל מקום־תורפה, כך צריכים ראשי העם, סופריו ומוריו, לתקן תמיד את הפרצות בחזית של העם, בטיהור חייו, בהעלאת מוסרו ובחידוש רוחו. וכשם שהמצבי־הרוחנית והחברתית לפני שהן מתרחבות ומערערות את כולה. ולגודל צערנו, ניבעו פרצים רבים. גם מי שאיננו נמנה עם המקוננים המושבעים ומבין, שאין עם יכול להיות כולו זכאי ובלא מום, מוכרח להתעצב אל לבו בראותו את הצללים המרובים שהתפשטו על שדות חיינו השונים. האבטלה גדולה; הסבל הוא נחלת חלקים ניכרים במדינה; הלשונות הלועזיות מתהלכות בקומה זקופה; הרצון לקנות את הלשון העברית רפה אצל רבים; תרבות מתורגמת מצפצפת מכל פינה; המוסר הציבורי איננו ברום המעלה; הנימוסים אינם משופרים ביותר; טוהר המידות נפגם מאוד; האמון ההדדי נתרופף; ההתפצלות המפלגתית החריפה; היציאה לחוץ לארץ רבה; המעילות הם מעשים בכל יום; הכרוניקה הפלילית לבשה צורות ושיעורים מסוכנים ביותר; חיי האדם נזדלזלו והעריבות ההדדית איננה ניכרת. מראות־נגעים אלה וכיוצא באלה בולטים בהוייה שלנו ויש בהם כדי לעכור את המולדת המחודשת ולעשות את שאיפתנו פלסתר.

על אף חומרות השעה והסכנות המדיניות, כורח הוא להיפנות גם לתחומים אלה, ובכובד־ראש הדרוש. אל יראו “אנשי המעשה” את הצדדים האלה כעיסוק בשביל בטלנים. אלה הם שני צדדים של מטבע אחד; מוסר ירוד מביא לידי ירידת ההכנסה הלאומית והממשלתית ולידי התרוקנות האוצר; מידות מקולקלות מביאות לידי גניבות והברחת דולרים ומתן שוחד; ובאין חזון־העתיד גם ההווה דל ומדולדל ואין כוח לשאתו ומכל שכן לשפרו. החיים לא ניתנו להפרדה. הם מסכת שלמה. ישנה תלות־גומלים בין הדברים. הכלכלה תלויה במוסר, רמת הייצור תלויה ברצון האדם העובד, הכנסתו של האוצר תלויה בישרותו של משלם המסים, כוח־העמידה הצבאי תלוי באחדות העם, ואחדות העם תלויה ברעיון המפעם כל יחיד ויחיד, והרעיון איננו איזה מוצר מלאכותי, הוא פרי ההיסטוריה הישראלית ופרי הכרה משותפת. ובאמרנו חירות של עם, אנו מתכוונים למכלול כל האלמנטים האלה, לקמח ולתורה, לכלכלה ולתרבות, למשמעת הצבא ולמידות האזרח.

אסור שקולות־הנפץ האיומים של הניסויים האטומיים יחרישו את התביעות החברתיות והמוסריות שלנו. אין דבר קל מאשר להתחבא מאחורי הציניזם ולהבלע ביללת היאוש, שהקיפה עכשיו את העולם ולהצדיק כל מום רע וכל עוול וכל ליקוי. עלינו לצאת מאיצטגנינות זו. כשם שנבקע בעם היהודי מעין עצום של מרץ ויזמה ופעלתנות והוא בונה ויוצר ומיישב ונלחם, ואיננו שת את לבו לשטנים ולמפריעים ולעצות־אחיתופל, כך עתיד להבקע מעין, שמתוכו יפכו ויעלו גם כוחות מוסריים גדולים, שיטהרו את חיינו ויחזקו את היסודות הטובים. תנאי מוקדם לכך: אִי־השלמה עם הרע והמקולקל ואי־צידוק־הדין, תוך נסיונות לתקן ולשפר. רק בדרך זו נקיים את חירותנו שכבשנו בדי עמל וקרבנות וניתן לה טעם עמוק ומשמעות מופלאה.

ניסן, תשי"ד

שש שנות מדינת ישראל מאירות לנו ולכל העם באור צחצחות. כל שנה היתה חטיבה מיוחדת. האחת חמתה היתה מרובה מצלתה, והאחרת צלתה היתה מרובה מחמתה, אולם שש השנים מצטרפות לתקופה ניכרת, הראויה לסיקור ולסיכום.

בשנה הראשונה, שהיתה שנת מלחמת השחרור, ניזונים היינו מן ההתלהבות ומן האמונה בעתידנו. העובדות הנוטעות בטחון בקיום המדינה היו מעטות ודלות. העבר והעתיד היו הכוח המניע, ואילו ההווה היה אכסטאטי אך פּרובלמאַטי. היו רגעים, שכפסע בינם ובין חורבננו. כפות ההיסטוריה התנודדו בהם בין הן ולאו, בין קיום וחדלון, בצורה שלא ידענו כמוה. אולם משנסתיימה שנה ראשונה ומדינת ישראל יצאה ממאבק־הגבורה מוכתרת בנצחון, ומציאותה נעשתה משנה לשנה ממשית יותר והתארים הממלכתיים נתרבו ונשתכללו – הלכה וגדלה הרגשת הוודאות והבטחון: מדינת ישראל חיה תחיה!

עתה לא די בכך. יש צורך בעבודת־נמלים, בביצוע תכניות גדולות וברוח חלוצית. לפעמים נדמה, שהרגשת הבטחון מופרזת, ויש צורך להורות באצבע על סכנות לבער את השאננות המשתררת בין תושבי ישראל. ודאי, גדולות הושגו בשש שנות קיום המדינה; הגדולות האלו באו לידי גילוי בחומר וברוח, בכלכלה ובחברה, בצבא ובמשק המדינה. אפילו ארצות ותיקות יותר היו מתברכות בתוצאות כבירות כאלו. ויתכן שההישג החשוב ביותר הוא בעובדת־ההכרה, הנטועה עכשיו בדעת־הקהל העולמית והיהודית, שמדינת־ישראל היא מציאות שאין לעקרה, מציאות, שגם מדינות־ערב מתחילות להודות בה בינן לבין עצמן ורק מן השפה ולחוץ הן עדיין מוסיפות לדבר על התמוטטות ישראל הקרובה לבוא בעקבות המשבר הכלכלי.

ועם כל הצורך לעודד את עצמנו וליהנות מן הכיבושים שכבשנו – והמעודד איננו מועט כל עיקר – טוב נעשה אם נצמיד את עינינו לא אל הזכיות שזכינו, אלא אל המשימות שלפנינו ואל הקשיים והמכשולים הישנים והחדשים. אפילו מדינה מבוצרת איננה יכולה בימינו לשקוט על שמריה וליהנות מן הקיים ועומד, קל וחומר אנחנו, שכל מה שיש לנו איננו אלא רמז לבאות וכל מה שאנו משיגים טעון שמירה מעולה ופיתוח מתמיד. מי האיש אשר יעיז להסתפק ביש ולומר: שלום עליך, נפשי!

צללים התקשרו בשמי חיינו, צללי מזרח ומערב, דוקא הצלחתה של מדינת־ישראל עוררה רוחות רעות כנגדה או חיזקה את אלו שהיו מנשבות בזעף קודם לכן. ההרגשה, שמדינת ישראל היא תגמול לעם היהודי שיצא ממלחמת־העולם קטוע אברים, מוכה שכול ויתמות, נחלשת והולכת. חורבן יהדות אירופה הולך ונשכח ורגשי־הנוחם של העולם הנוצרי על הזוועות שעוללו לעם היהודי, מיטשטשים. מדינת־ישראל נשפטת לא בחסד, אלא בקנה־מידה מדיני מפוכח. היא נכנסה למערכת הכוחות הריאליים, על כן שוקלים את משקלה הצבאי והכלכלי, מודדים את שטחה ואת אורך גבולותיה, בודקים את אוצרותיה הטבעיים, מונים את אוכלוסיתה ובוחנים את כוח־סבלה ואת טיב יחסיה עם שכניה. משום כך מורגשות תנודות תמידית בהערכת מדינת ישראל ע“י מעצמות המערב והמזרח. כי הכל לפי תנאי השעה ולפי גישתו של המעריך. אם “מחלקת המדינה” של ארצות הברית מגלה בזמן האחרון רצון ברור לפייס את הערבים, להגיש להם עזרה צבאית ולהעלים עין מכל מעשיהם ומגרעותיהם, הרי פירוש הדבר, שעושי־דברה בשעה זו עשו חשבון, שהענין כדאי להם יותר. ואחת היא אם הם טועים או לאו. לא מפינו הם חיים. בשבילנו קיימת עובדת ההעדפה ועמה עלינו להאבק. הוא הדין בהתנהגותה של ברית־המועצות. נציגיה עושים מעשים זרים ומוזרים, שאין להם כל צידוק אידיאולוגי או אנושי, אך הם מסתפקים בצידוק המדיני מנקודת־ראות סובייטית. שכן הזדמנות נוחה היא להם לקנות את מדינות־ערב בזיל־הזול ולחבל ע”י כך ביחסים שבין המערב וערב, והריהם משתמשים בהם שימוש גס ואכזרי. בשעה שמטרתם היתה לגרש את בריטניה מארץ־ישראל, הם נהגו לפי קו אחר, וכן יעשו גם בעתיד, כאשר המטרה המדינית שלהם תחייבם לשנות ממנהגם.

סתירות מצויות גם במדיניות המערב. אין דוברי משרד החוץ מסמיקים כל עיקר, כאשר שואלים אותם כיצד אפשר להכריז על השאיפה להשיג שלום במזרח התיכון ולתת בעת ובעונה אחת נשק בידי מדינות נחשלות, המודיעות בגלוי שישתמשו בו כנגד ישראל; כדרך שדוברים אלה אינם באים לידי מבוכה, כאשר הם אומרים דבר והיפוכו: מצד אחד הם “מוכיחים”, שנשק זה איננו משנה את יחסי־הכוחות בין ישראל וערב, ואין ישראל צריכה לפחד מפני מדינות־ערב החלשות, אך מצד שני, בשעה שהם מבטיחים, כי הנשק מכוון רק נגד הסכנה הקומוניסטית, אין הם מרגישים עד כמה אבסורדית הטענה הזאת, שהרי כיצד יכולות מדינות־ערב החלשות להלחם בברית־המועצות או אפילו באחת משלוחותיה. ודאי, עלינו להבליט את הסתירות המגוחכות האלו, העשויות להשפיע על דעת־הקהל בארצות הדימוקראטיות; אולם אין להתפּעל מהן ואין להשתאות להן. זהו עכשיו האקלים המדיני, שאין בו לא מן היופי ולא מן המוסר ולא יצמיח כל פירות טובים לנו או לעולם.

אין איפוא פלא, שגם הקטרוג על מדינת ישראל גבר בזמן האחרון מאד מאד. במקום שאין הגיון ואין הגינות, תופח הקטרוג ועולה ללא שיעור. נאומו של מר ביירוד באוהאיו וכל הנאומים וההודעות הקטנים והגדולים, המושמעים יום יום ע"י פקידים גבוהים ונמוכים בארצות הברית, הם חלק ממסע הקטרוג, שכוונתו לתת, כביכול, בסיס רעיוני לשינוי היחס למדינת ישראל.

אולם בפרוס השנה השביעית לקיומה של מדינת ישראל, יש בכוחה להדוף סכנות רבות. והמסקנה היחידה, המצווה עלינו, היא: לגדול ולהתחזק באיכות ובכמות, בחומר וברוח. הרגל הוא מקדמת דנא, שמדינות גדולות מקריבות על מזבחן אינטרסים של מדינות קטנות. אך כאשר מדינה קטנה מגלה התנגדות ואיננה אצה לעלות על המזבח, יש שמרפים ממנה. אפשר שגם עכשיו בוחנים מדינאים מה כוח־עמידתה של ישראל. עד כמה אפשר להכריח אותה לויתורים ועד היכן התנגדותה עתידה להגיע.

מדינת ישראל לא תתנפח ולא תתגנדר במה שאין בה. עליה לדעת תמיד את שיעור כוחה המעשי ולקבוע מדיניות ריאלית בת הגשמה. אולם היא גם לא תתכווץ ולא תמעט את דמותה וכוחה. אם למר ביירוד, למשל, נוח מאד שמדינת ישראל תהיה מצומצמת בין המצרים ותנתק את קשריה עם העם היהודי, לא נגרום לו נחת־רוח כזאת והוא יווכח לדעת עד כמה היא היתה, הווה ותהיה מרכז חייה של האומה כולה, אשר תתמוך בה ותחזק אותה גם בשעה שהשליטים יחליטו שלא להעניק לה תמיכה. וכן לא תקבל מדינתנו עליה שום עצה או דין של שום שליט זר, יהיה מי שיהיה, אשר יגזור עליה שלא להשיב בכוח נגד כוח. אם מר ביירוד יכול להשלים עם שני הפכים אלה, שתוך כדי הגשת נשק רב לעיראק הוא תובע מאת ישראל שלא תשתמש בכוח, הרי זה ענינו שלו, אך הוא יצטרך להביא במנין תגובות־בכוח מצד ישראל על מעשי תוקפנות ורצח ערביים. על כל פנים, אם יש לו תכנית של קיצוץ מדינתנו ועצמאותנו, היא לא תשוט על מי־מנוחות. גם בעבר, בטרם היות המדינה, לא שבעו בעלי תכניות כאלו רוב נחת; על אחת כמה וכמה עכשיו. – לא אלמן ישראל.

אולם אנו נוכל לעמוד נגד מקטרגינו ומבקשי רעתנו, אם נהיה מדינת־עוז ועם מלוכד מבפנים. לפיכך עלינו לשקוד תמיד על תקנת סדרי המדינה הפנימיים. כי מידת חוסנה של מדינה אינה תלויה בהישגים חיצוניים ואף לא בבטחון בגבולות בלבד; לא פחות מהם חשובים ביצור החיים החברתיים, המשמעת הפנימית, אימון התושבים ורמת־מוסרם. הליקויים והעיוותים שנתגלו במדינה, המעילות וההשתמטות ממילוי חובות, מתישים את כוח־עמידתנו. הקרקעות השוממים בנגב הן פירצה הקוראת למסתננים ולתוקפנים. מיעוט היסוד החלוצי במחננו והמחסור במתישבים לגליל ולנגב, הזדלזלות יסוד העבודה היוצרת והשתגרות צורות חיים פּאַראַזיטיות – מגדילים את הסכנה מבחינת הבטחון. שינוי אורח־המחשבה ואורח־החיים של תושבי ישראל והתאמתם לשעה הקשה, וכן הרמת קרנו של האדם העובד, הם איפוא תפקידים דחופים וראשונים במעלה.

מקץ שש שנים יש לנו יסוד להביט בפני העתיד ברוב תקווה. הנפש והרכוש, השטח והבטחון, המשק והנשק, התרבות והחברה, שרכשנו לנו לא ניתנו לנו בתורת חסד. ידינו עשו לנו את כל החיל הזה. הישגים אלה משמשים מסד להמשך הבנין. אולם אסור להסיר את הדאגה מלבנו או להתיש את עירותנו לקראת הבאות. כבתחילת המדינה כן גם עתה, אחרי שש שנים, עלינו להיות דרוכים תמיד ולמזג אמונה וחרדה, בטחון ופעילות!

אייר, תשי"ד

בשעה שדברים אלה נכתבים, הקונגרס (הכ"ג) עוד לא ננעל נעילה רשמית. אולם דמותו כבר ברורה לגמרי וניתנת רשות להעריך אותו מבחינה עקרונית.

ודאי מילא הקונגרס הזה כמה מצוות ותפקידים חשובים: נתן רשות דיבור לכל חלקי התנועה, חידש את סמכותם של ההנהגה ושל המוסדות הציונים, קבע תקציב רשמי, התווה תכנית פעולה, הכריע כמה הכרעות והפעיל את הכוחות; אולם לא די בכך ולא זה המשמש קנה־מידה להצלחתו של קונגרס ציוני בתקופה נסערת זו. השאלה היא: האם חדרה לתוך הכרתם של התנועה הציונית ושל הציונים ברחבי תבל מהותו של אותו שינוי שרשי בחיינו, שנתחולל עם קום המדינה, אם לאו. המבינים הם מהי חובת־הלבבות החדשה וחובת־המוחות החדשה, הנובעות מן השינוי הזה? בנידון זה קשה להשיב בחיוב. התורה החדשה, נובעות מן השינוי הזה? בנידון זה קשה להשיב בחיוב. התורה החדשה, שביקשו ללמדנו ציוני אמריקה ואחרים, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות החדשה ואינה מבטאת אותה. להיפך, היא מנוגדת לה, ולכל המוטב הריהי מטשטשת מדעת ושלא מדעת. מעולם לא היתה תורת־הציונות כה סובייקטיביסטית כתורתם של ציוני אמריקה. מעולם לא שימשו מלים להסתרת המציאות כמלים “גולה” ו“תפוצה”. אפשר לומר בנוסח מארכס, כי הוויתם של יהודי אמריקה קבעה את הכרתם. אך אנו כבר ראינו הוייה כזאת אצל יהודי גרמניה, שקבעה בהם הכרה כוזבת אשר המיטה אסון על ראשם. ואוי ואבוי ליהודי אמריקה אם ישתכרו מהוייה זו ועיניהם יסתמאו, ויראו בכל מתריע ומזהיר סכנה לעצמם. צדקה עשה הגורל, שהשאיר לנו קיבוץ יהודי גדול זה והעניק לו חיי הרווחה, שיווי זכויות והרגשת ערך עצמי. ומה מאד היינו רוצים לראותו מבוצר ומאריך ימים בטובה זו ובשפע זה. הלא גם גורל מדינת ישראל תלוי בזיקתה של יהדות זו אליה ובמידת התנדבותה. אולם רצון לחוד ולקח היסטורי לחוד. וההיסטוריה שלנו ניתנה לנו כדי שנלמד ממנה; ולדאבוננו היא מלמדת ואתנו, כי לא לעולם חוסן בגולה ואף לא ב“תפוצה”. כל סערה משתוללת הופכתה על פיה. ומי יודע תפרוץ הסערה ואימתי תפרוץ!

איננו מתעלמים מן הסבך של הבעיות, המנסרות בחללה של יהדות אמריקה, הנאמנה לממשלת ארצות הברית ולמשטר השורר שם והאוהבת את מולדתה; אפשר להבין לריעה בשעה שהיא נמנעת מלהודיע לגויים, כי ישיבתה ישיבת־עראי וכי עיניה נשואות למולדת אחרת, בעוד שהיא תובעת זכויות ונלחמת לחלקה בשלטון, ובבתי האולפנה, ובחברה האזרחית מתוך שבועת־אמונים לאותה ארץ. ואף על פי כן אין להצדיק את הקריאה המתמדת: “שלום עלינו!” מדינת ישראל היא בשביל אחרים, בשביל הגולה ולא בשביל התפוצה. גישה זו זרה ומוזרה משתי בחינות: הבחינה האחת – בנין המדינה. הארץ לא תיבנה ולא תיכונן ע"י עליה חדגונית מארצות ערב, שאנו עושים את הכל כדי להגדילה. היא תהא נידונה להיות ארץ נחותת דרגה מבחינה חברתית, תרבותית וטכנית אם לא יזרמו אלינו גם עולי אמריקה ואירופה, שהם בעלי כושר תרבותי וטכני גדול יותר. אנו לא נעמוד בפני אויבינו בכוח הכמות, אלא בכוח האיכות. כך היה בעבר הקרוב וכך יהיה בעתיד. נמצא, שהחרדה למדינת ישראל צריכה להביא את ציוני אמריקה לידי הכשרת הקרקע לעלית חלוצים וטכנאים ובעלי־הון משם.

אולם גם מבחינת עתידה של יהדות אמריקה עצמה עשויה תורת ה“תפוצה” להצמיח פירות־באושים. גם על קיבוץ יהודי מושרש היושב באיתן נאמר, שעליו לשלש את נפשו ורכושו, כלומר, שחייב להפקיד שליש ממנו בישראל. עמים רבים בעלי מדינות עצמאיות מבוססות שלחו את בניהם ובנותיהם למרחקים והשקיעו שם חלק מהונם. על אחת כמה וכמה שראוי לקיבוץ יהודי לעשות כן. זוהי מעין קופת־בטחון לבעלי היש, כדי שלא יתנו כל מה שיש להם בזוית אחת. לשם כך כדאי לסכן גם משהו מן הפופולריות בעיני שאר תושבי אמריקה. על כל פנים זהו קוצר־רואי נורא אם מעקמים את המציאות ואת הכתובים המבטאים את המציאות, ובלבד שלא להוציא מן הפה או העט דבר שיכול לגרום קצת אי־נוחות ליהדות אמריקה.

קיימת גם שאלה מוסרית, שאין לבטלה כל עיקר. ציונות מהי? שאלה זו, הנשאלת בבתי מדרשותינו ושנשאלה גם בקונגרס הזה, טעונה תשובה פשוטה. האם פירושה, כי אחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה? האם גוון פילאנטרופּי לה, מתן נדבות – ויהיו גדולות וכבירות – לאחרים, או שהיא אוחזת בציציות ראשו של כל אחד ומכה על קדקדו: גאול את עצמך; הגשם בעצמך; עלה בעצמך!

אין איש משלה את עצמו, כי המונים גדולים יעזבו את אמריקה ויעלו ארצה. הביקורים התכופים של יהודי אמריקה בישראל, החשובים מאד כשלעצמם, מביאים עמהם גם את ידיעת הקושי בחיינו, המרתיע את יהודי אמריקה מלעלות. ומפי קדמונינו קבלנו מטבע פסיכולוגי מובהק: “גדולה הסרת טבעת יותר ממ”ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו לישראל“. ואנו איננו רוצים כלל בהסרת הטבעת ומאחלים ליהודי אמריקה ולעצמנו, שהטבעת תשב על אצבע המושל עידן ועידנים. אולם בין עליה המונית ובין טיפוח אידיאולוגיה של “שלום שלום” יש שביל־זהב. הלא ישנו נוער, שאינו מחוייב להזדהות עם כל מה שההורים אומרים או מפחדים. מפני מה רואים הציונים הותיקים זכות לעצמם לקפח את עתידו שלו? שהרי אם לא יחנכו אותו ברוח הציונית החלוצית ולא יכשירוהו לעליה, שמא יאַחרו מן המועד, ונמצא שטרפו את עולמו. הלא ההתבוללות צועדת בצעדי ענק, וכל הסביבה משתדלת למחוק את צלמו היהודי. כלום רעיון ה”תפוצה" ישמש צידה לדרכו הקשה? היועיל טשטוש המטרה הציונית לאלפו בינה ולעוררו ללכת בנתיב הציוני?

לצערנו, מתנבאים כל ציוני אמריקה בסגנון אחד. אין כותב הטורים האלה יכול שלא להביע את אכזבתו גם מאיש־תנועה מובהק כחיים גרינברג. הרצאתו בקונגרס היתה יפה אבל לא נשתנתה ביסודה מדברי ציונים אחרים, שחייבו את ה“תפוצה”. כל אותו הדימוי בדבר לילה אפל וליל־ירח, איננו אלא קישוט פיוטי, שספק גדול הוא אם ביסוסו איתן עד כדי לשאת עליו משא כבד של חמשה מיליונות יהודים. לא. אין לו כוח־עומס כזה. זוהי מימרה נאה. כשלעצמי, סבורני, שגרינברג מיעט את דמות מעמדה של אמריקה היהודית. היא איננה בחינת לילה כל עיקר. וממילא אין בה כוכבים. היא בחינת יום, בפירוש יום, שבו השמש זורחת. עמים רבים, היושבים בארצם דורות רבים, היו מאחלים לעצמם “לילה” כזה כפי שיש ליהודי אמריקה. יהודי אמריקה רואים את עצמם כיושבים בגן־העדן, אשר הציונות רוצה לגרשם מתוכו. לפיכך הם מתנגדים לסיסמאות כגון: עליה, הגשמה עצמית, חלוציות, קיבוץ כל הגלויות וכיוצא בזה. אפשר שמנקודת־ראות הרגע הדין עמהם. ולואי ואנחנו נתבדה ולא הם.

הכינוי “לילה” לגלות אמריקה איננו איפוא אלא תשלום מס לאידיאולוגיה הציונית, כדי להמתיק את הגלולה המרה שבפירוש החדש שנתפרשה בו המלה “תפוצה”. אליבא דאמת, רואים יהודי אמריקה, וביניהם גם הציונים, את מדינת ישראל כלילה עם כוכבים והם מחכים באמריקה עד שיאיר השחר והלילה יחלוף עם הכוכבים.

לא נניח לשום ציוני שישלה א עצמו ואת האחרים במלים צבעוניות ובקישוטים פיוטיים. אמריקה היא גולה, אמנם גולה נוחה, אבל גולה היא לעולם גולה. שכן גולת־ערב, למשל, איננה גולה, אלא גיהינום. גם לפני עשרים או שלושים שנה היו גולות, שמתוכן עלו לא"י, והיו מקומות־תופת, שמתוכם ברחו כמפני מגיפה. מבחינה זו אין כל חידוש, חוץ מן החידוש הטראגי, שהורה לנו הנסיון, כי גולה בטוחה עשויה ליהפך בין־לילה לגיהינום.

מבחינה זו היה הקונגרס לקוי, שכן לא נעשה בו חשבון־נפש אמיתי ע"י הכל. ציונים רבים שיחקו עם המציאות במחבואים, אחרים שיחקו אתה משחק־מלים, ואחרים שוב העמידו פנים כאילו לא אירע כלום ואינם מבינים מה הרעש.

לפיכך יש לומר ברורות: יהדות אמריקה יקרה לנו מאד. היא מבצר אחרון. וכשם שאין מדינת־ישראל ענין לתושבי ישראל בלבד, כך אין יהדות אמריקה ענין ליהודי אמריקה בלבד. ואנו רואים סכנה בהלך־דעות זה, שנתבטא ע“י נציגי הציונות בארצות הברית, הוא ירדים את היהודים ואת הנוער בשיר־ערש של “שלום עליך, יהדות אמריקה”. לפיכך לא נשקוט ולא ננוח עד אשר התפיסה הציונית האמיתית תכבוש לה חלקים ניכרים בקרב הנוער היהודי באמריקה, והוא יכשיר את עצמו לחיי הגשמה בישראל ולא יסתפק בידיעת כמה מלים, כגון “דבקות” ו”קידוש השם", שאינן מעלות ואינן מורידות. מפני שמלים, שאינן מעוגנות במציאות הגשמית או הרוחנית, הן ברכה לבטלה, צעצועים בעלמא. הציונות שללה ושוללת את הגולה ואת התפוצה. היא חייבת, כמובן, להתאים את פעולתה ואת הסברתה לכל מקום, אך מטרתה אחת ויחידה: קיבוץ הגלויות.

הקונגרס הזה העלה את הבעיות והציגן; מעתה יהיה צורך לטפל בהן כהלכה טיפול עיוני ומעשי.

אב, תשי"א