בשעה שדברים אלה נכתבים, הקונגרס (הכ"ג) עוד לא ננעל נעילה רשמית. אולם דמותו כבר ברורה לגמרי וניתנת רשות להעריך אותו מבחינה עקרונית.

ודאי מילא הקונגרס הזה כמה מצוות ותפקידים חשובים: נתן רשות דיבור לכל חלקי התנועה, חידש את סמכותם של ההנהגה ושל המוסדות הציונים, קבע תקציב רשמי, התווה תכנית פעולה, הכריע כמה הכרעות והפעיל את הכוחות; אולם לא די בכך ולא זה המשמש קנה־מידה להצלחתו של קונגרס ציוני בתקופה נסערת זו. השאלה היא: האם חדרה לתוך הכרתם של התנועה הציונית ושל הציונים ברחבי תבל מהותו של אותו שינוי שרשי בחיינו, שנתחולל עם קום המדינה, אם לאו. המבינים הם מהי חובת־הלבבות החדשה וחובת־המוחות החדשה, הנובעות מן השינוי הזה? בנידון זה קשה להשיב בחיוב. התורה החדשה, נובעות מן השינוי הזה? בנידון זה קשה להשיב בחיוב. התורה החדשה, שביקשו ללמדנו ציוני אמריקה ואחרים, אינה עולה בקנה אחד עם המציאות החדשה ואינה מבטאת אותה. להיפך, היא מנוגדת לה, ולכל המוטב הריהי מטשטשת מדעת ושלא מדעת. מעולם לא היתה תורת־הציונות כה סובייקטיביסטית כתורתם של ציוני אמריקה. מעולם לא שימשו מלים להסתרת המציאות כמלים “גולה” ו“תפוצה”. אפשר לומר בנוסח מארכס, כי הוויתם של יהודי אמריקה קבעה את הכרתם. אך אנו כבר ראינו הוייה כזאת אצל יהודי גרמניה, שקבעה בהם הכרה כוזבת אשר המיטה אסון על ראשם. ואוי ואבוי ליהודי אמריקה אם ישתכרו מהוייה זו ועיניהם יסתמאו, ויראו בכל מתריע ומזהיר סכנה לעצמם. צדקה עשה הגורל, שהשאיר לנו קיבוץ יהודי גדול זה והעניק לו חיי הרווחה, שיווי זכויות והרגשת ערך עצמי. ומה מאד היינו רוצים לראותו מבוצר ומאריך ימים בטובה זו ובשפע זה. הלא גם גורל מדינת ישראל תלוי בזיקתה של יהדות זו אליה ובמידת התנדבותה. אולם רצון לחוד ולקח היסטורי לחוד. וההיסטוריה שלנו ניתנה לנו כדי שנלמד ממנה; ולדאבוננו היא מלמדת ואתנו, כי לא לעולם חוסן בגולה ואף לא ב“תפוצה”. כל סערה משתוללת הופכתה על פיה. ומי יודע תפרוץ הסערה ואימתי תפרוץ!

איננו מתעלמים מן הסבך של הבעיות, המנסרות בחללה של יהדות אמריקה, הנאמנה לממשלת ארצות הברית ולמשטר השורר שם והאוהבת את מולדתה; אפשר להבין לריעה בשעה שהיא נמנעת מלהודיע לגויים, כי ישיבתה ישיבת־עראי וכי עיניה נשואות למולדת אחרת, בעוד שהיא תובעת זכויות ונלחמת לחלקה בשלטון, ובבתי האולפנה, ובחברה האזרחית מתוך שבועת־אמונים לאותה ארץ. ואף על פי כן אין להצדיק את הקריאה המתמדת: “שלום עלינו!” מדינת ישראל היא בשביל אחרים, בשביל הגולה ולא בשביל התפוצה. גישה זו זרה ומוזרה משתי בחינות: הבחינה האחת – בנין המדינה. הארץ לא תיבנה ולא תיכונן ע"י עליה חדגונית מארצות ערב, שאנו עושים את הכל כדי להגדילה. היא תהא נידונה להיות ארץ נחותת דרגה מבחינה חברתית, תרבותית וטכנית אם לא יזרמו אלינו גם עולי אמריקה ואירופה, שהם בעלי כושר תרבותי וטכני גדול יותר. אנו לא נעמוד בפני אויבינו בכוח הכמות, אלא בכוח האיכות. כך היה בעבר הקרוב וכך יהיה בעתיד. נמצא, שהחרדה למדינת ישראל צריכה להביא את ציוני אמריקה לידי הכשרת הקרקע לעלית חלוצים וטכנאים ובעלי־הון משם.

אולם גם מבחינת עתידה של יהדות אמריקה עצמה עשויה תורת ה“תפוצה” להצמיח פירות־באושים. גם על קיבוץ יהודי מושרש היושב באיתן נאמר, שעליו לשלש את נפשו ורכושו, כלומר, שחייב להפקיד שליש ממנו בישראל. עמים רבים בעלי מדינות עצמאיות מבוססות שלחו את בניהם ובנותיהם למרחקים והשקיעו שם חלק מהונם. על אחת כמה וכמה שראוי לקיבוץ יהודי לעשות כן. זוהי מעין קופת־בטחון לבעלי היש, כדי שלא יתנו כל מה שיש להם בזוית אחת. לשם כך כדאי לסכן גם משהו מן הפופולריות בעיני שאר תושבי אמריקה. על כל פנים זהו קוצר־רואי נורא אם מעקמים את המציאות ואת הכתובים המבטאים את המציאות, ובלבד שלא להוציא מן הפה או העט דבר שיכול לגרום קצת אי־נוחות ליהדות אמריקה.

קיימת גם שאלה מוסרית, שאין לבטלה כל עיקר. ציונות מהי? שאלה זו, הנשאלת בבתי מדרשותינו ושנשאלה גם בקונגרס הזה, טעונה תשובה פשוטה. האם פירושה, כי אחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה? האם גוון פילאנטרופּי לה, מתן נדבות – ויהיו גדולות וכבירות – לאחרים, או שהיא אוחזת בציציות ראשו של כל אחד ומכה על קדקדו: גאול את עצמך; הגשם בעצמך; עלה בעצמך!

אין איש משלה את עצמו, כי המונים גדולים יעזבו את אמריקה ויעלו ארצה. הביקורים התכופים של יהודי אמריקה בישראל, החשובים מאד כשלעצמם, מביאים עמהם גם את ידיעת הקושי בחיינו, המרתיע את יהודי אמריקה מלעלות. ומפי קדמונינו קבלנו מטבע פסיכולוגי מובהק: “גדולה הסרת טבעת יותר ממ”ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו לישראל“. ואנו איננו רוצים כלל בהסרת הטבעת ומאחלים ליהודי אמריקה ולעצמנו, שהטבעת תשב על אצבע המושל עידן ועידנים. אולם בין עליה המונית ובין טיפוח אידיאולוגיה של “שלום שלום” יש שביל־זהב. הלא ישנו נוער, שאינו מחוייב להזדהות עם כל מה שההורים אומרים או מפחדים. מפני מה רואים הציונים הותיקים זכות לעצמם לקפח את עתידו שלו? שהרי אם לא יחנכו אותו ברוח הציונית החלוצית ולא יכשירוהו לעליה, שמא יאַחרו מן המועד, ונמצא שטרפו את עולמו. הלא ההתבוללות צועדת בצעדי ענק, וכל הסביבה משתדלת למחוק את צלמו היהודי. כלום רעיון ה”תפוצה" ישמש צידה לדרכו הקשה? היועיל טשטוש המטרה הציונית לאלפו בינה ולעוררו ללכת בנתיב הציוני?

לצערנו, מתנבאים כל ציוני אמריקה בסגנון אחד. אין כותב הטורים האלה יכול שלא להביע את אכזבתו גם מאיש־תנועה מובהק כחיים גרינברג. הרצאתו בקונגרס היתה יפה אבל לא נשתנתה ביסודה מדברי ציונים אחרים, שחייבו את ה“תפוצה”. כל אותו הדימוי בדבר לילה אפל וליל־ירח, איננו אלא קישוט פיוטי, שספק גדול הוא אם ביסוסו איתן עד כדי לשאת עליו משא כבד של חמשה מיליונות יהודים. לא. אין לו כוח־עומס כזה. זוהי מימרה נאה. כשלעצמי, סבורני, שגרינברג מיעט את דמות מעמדה של אמריקה היהודית. היא איננה בחינת לילה כל עיקר. וממילא אין בה כוכבים. היא בחינת יום, בפירוש יום, שבו השמש זורחת. עמים רבים, היושבים בארצם דורות רבים, היו מאחלים לעצמם “לילה” כזה כפי שיש ליהודי אמריקה. יהודי אמריקה רואים את עצמם כיושבים בגן־העדן, אשר הציונות רוצה לגרשם מתוכו. לפיכך הם מתנגדים לסיסמאות כגון: עליה, הגשמה עצמית, חלוציות, קיבוץ כל הגלויות וכיוצא בזה. אפשר שמנקודת־ראות הרגע הדין עמהם. ולואי ואנחנו נתבדה ולא הם.

הכינוי “לילה” לגלות אמריקה איננו איפוא אלא תשלום מס לאידיאולוגיה הציונית, כדי להמתיק את הגלולה המרה שבפירוש החדש שנתפרשה בו המלה “תפוצה”. אליבא דאמת, רואים יהודי אמריקה, וביניהם גם הציונים, את מדינת ישראל כלילה עם כוכבים והם מחכים באמריקה עד שיאיר השחר והלילה יחלוף עם הכוכבים.

לא נניח לשום ציוני שישלה א עצמו ואת האחרים במלים צבעוניות ובקישוטים פיוטיים. אמריקה היא גולה, אמנם גולה נוחה, אבל גולה היא לעולם גולה. שכן גולת־ערב, למשל, איננה גולה, אלא גיהינום. גם לפני עשרים או שלושים שנה היו גולות, שמתוכן עלו לא"י, והיו מקומות־תופת, שמתוכם ברחו כמפני מגיפה. מבחינה זו אין כל חידוש, חוץ מן החידוש הטראגי, שהורה לנו הנסיון, כי גולה בטוחה עשויה ליהפך בין־לילה לגיהינום.

מבחינה זו היה הקונגרס לקוי, שכן לא נעשה בו חשבון־נפש אמיתי ע"י הכל. ציונים רבים שיחקו עם המציאות במחבואים, אחרים שיחקו אתה משחק־מלים, ואחרים שוב העמידו פנים כאילו לא אירע כלום ואינם מבינים מה הרעש.

לפיכך יש לומר ברורות: יהדות אמריקה יקרה לנו מאד. היא מבצר אחרון. וכשם שאין מדינת־ישראל ענין לתושבי ישראל בלבד, כך אין יהדות אמריקה ענין ליהודי אמריקה בלבד. ואנו רואים סכנה בהלך־דעות זה, שנתבטא ע“י נציגי הציונות בארצות הברית, הוא ירדים את היהודים ואת הנוער בשיר־ערש של “שלום עליך, יהדות אמריקה”. לפיכך לא נשקוט ולא ננוח עד אשר התפיסה הציונית האמיתית תכבוש לה חלקים ניכרים בקרב הנוער היהודי באמריקה, והוא יכשיר את עצמו לחיי הגשמה בישראל ולא יסתפק בידיעת כמה מלים, כגון “דבקות” ו”קידוש השם", שאינן מעלות ואינן מורידות. מפני שמלים, שאינן מעוגנות במציאות הגשמית או הרוחנית, הן ברכה לבטלה, צעצועים בעלמא. הציונות שללה ושוללת את הגולה ואת התפוצה. היא חייבת, כמובן, להתאים את פעולתה ואת הסברתה לכל מקום, אך מטרתה אחת ויחידה: קיבוץ הגלויות.

הקונגרס הזה העלה את הבעיות והציגן; מעתה יהיה צורך לטפל בהן כהלכה טיפול עיוני ומעשי.

אב, תשי"א