שש שנות מדינת ישראל מאירות לנו ולכל העם באור צחצחות. כל שנה היתה חטיבה מיוחדת. האחת חמתה היתה מרובה מצלתה, והאחרת צלתה היתה מרובה מחמתה, אולם שש השנים מצטרפות לתקופה ניכרת, הראויה לסיקור ולסיכום.
בשנה הראשונה, שהיתה שנת מלחמת השחרור, ניזונים היינו מן ההתלהבות ומן האמונה בעתידנו. העובדות הנוטעות בטחון בקיום המדינה היו מעטות ודלות. העבר והעתיד היו הכוח המניע, ואילו ההווה היה אכסטאטי אך פּרובלמאַטי. היו רגעים, שכפסע בינם ובין חורבננו. כפות ההיסטוריה התנודדו בהם בין הן ולאו, בין קיום וחדלון, בצורה שלא ידענו כמוה. אולם משנסתיימה שנה ראשונה ומדינת ישראל יצאה ממאבק־הגבורה מוכתרת בנצחון, ומציאותה נעשתה משנה לשנה ממשית יותר והתארים הממלכתיים נתרבו ונשתכללו – הלכה וגדלה הרגשת הוודאות והבטחון: מדינת ישראל חיה תחיה!
עתה לא די בכך. יש צורך בעבודת־נמלים, בביצוע תכניות גדולות וברוח חלוצית. לפעמים נדמה, שהרגשת הבטחון מופרזת, ויש צורך להורות באצבע על סכנות לבער את השאננות המשתררת בין תושבי ישראל. ודאי, גדולות הושגו בשש שנות קיום המדינה; הגדולות האלו באו לידי גילוי בחומר וברוח, בכלכלה ובחברה, בצבא ובמשק המדינה. אפילו ארצות ותיקות יותר היו מתברכות בתוצאות כבירות כאלו. ויתכן שההישג החשוב ביותר הוא בעובדת־ההכרה, הנטועה עכשיו בדעת־הקהל העולמית והיהודית, שמדינת־ישראל היא מציאות שאין לעקרה, מציאות, שגם מדינות־ערב מתחילות להודות בה בינן לבין עצמן ורק מן השפה ולחוץ הן עדיין מוסיפות לדבר על התמוטטות ישראל הקרובה לבוא בעקבות המשבר הכלכלי.
ועם כל הצורך לעודד את עצמנו וליהנות מן הכיבושים שכבשנו – והמעודד איננו מועט כל עיקר – טוב נעשה אם נצמיד את עינינו לא אל הזכיות שזכינו, אלא אל המשימות שלפנינו ואל הקשיים והמכשולים הישנים והחדשים. אפילו מדינה מבוצרת איננה יכולה בימינו לשקוט על שמריה וליהנות מן הקיים ועומד, קל וחומר אנחנו, שכל מה שיש לנו איננו אלא רמז לבאות וכל מה שאנו משיגים טעון שמירה מעולה ופיתוח מתמיד. מי האיש אשר יעיז להסתפק ביש ולומר: שלום עליך, נפשי!
צללים התקשרו בשמי חיינו, צללי מזרח ומערב, דוקא הצלחתה של מדינת־ישראל עוררה רוחות רעות כנגדה או חיזקה את אלו שהיו מנשבות בזעף קודם לכן. ההרגשה, שמדינת ישראל היא תגמול לעם היהודי שיצא ממלחמת־העולם קטוע אברים, מוכה שכול ויתמות, נחלשת והולכת. חורבן יהדות אירופה הולך ונשכח ורגשי־הנוחם של העולם הנוצרי על הזוועות שעוללו לעם היהודי, מיטשטשים. מדינת־ישראל נשפטת לא בחסד, אלא בקנה־מידה מדיני מפוכח. היא נכנסה למערכת הכוחות הריאליים, על כן שוקלים את משקלה הצבאי והכלכלי, מודדים את שטחה ואת אורך גבולותיה, בודקים את אוצרותיה הטבעיים, מונים את אוכלוסיתה ובוחנים את כוח־סבלה ואת טיב יחסיה עם שכניה. משום כך מורגשות תנודות תמידית בהערכת מדינת ישראל ע“י מעצמות המערב והמזרח. כי הכל לפי תנאי השעה ולפי גישתו של המעריך. אם “מחלקת המדינה” של ארצות הברית מגלה בזמן האחרון רצון ברור לפייס את הערבים, להגיש להם עזרה צבאית ולהעלים עין מכל מעשיהם ומגרעותיהם, הרי פירוש הדבר, שעושי־דברה בשעה זו עשו חשבון, שהענין כדאי להם יותר. ואחת היא אם הם טועים או לאו. לא מפינו הם חיים. בשבילנו קיימת עובדת ההעדפה ועמה עלינו להאבק. הוא הדין בהתנהגותה של ברית־המועצות. נציגיה עושים מעשים זרים ומוזרים, שאין להם כל צידוק אידיאולוגי או אנושי, אך הם מסתפקים בצידוק המדיני מנקודת־ראות סובייטית. שכן הזדמנות נוחה היא להם לקנות את מדינות־ערב בזיל־הזול ולחבל ע”י כך ביחסים שבין המערב וערב, והריהם משתמשים בהם שימוש גס ואכזרי. בשעה שמטרתם היתה לגרש את בריטניה מארץ־ישראל, הם נהגו לפי קו אחר, וכן יעשו גם בעתיד, כאשר המטרה המדינית שלהם תחייבם לשנות ממנהגם.
סתירות מצויות גם במדיניות המערב. אין דוברי משרד החוץ מסמיקים כל עיקר, כאשר שואלים אותם כיצד אפשר להכריז על השאיפה להשיג שלום במזרח התיכון ולתת בעת ובעונה אחת נשק בידי מדינות נחשלות, המודיעות בגלוי שישתמשו בו כנגד ישראל; כדרך שדוברים אלה אינם באים לידי מבוכה, כאשר הם אומרים דבר והיפוכו: מצד אחד הם “מוכיחים”, שנשק זה איננו משנה את יחסי־הכוחות בין ישראל וערב, ואין ישראל צריכה לפחד מפני מדינות־ערב החלשות, אך מצד שני, בשעה שהם מבטיחים, כי הנשק מכוון רק נגד הסכנה הקומוניסטית, אין הם מרגישים עד כמה אבסורדית הטענה הזאת, שהרי כיצד יכולות מדינות־ערב החלשות להלחם בברית־המועצות או אפילו באחת משלוחותיה. ודאי, עלינו להבליט את הסתירות המגוחכות האלו, העשויות להשפיע על דעת־הקהל בארצות הדימוקראטיות; אולם אין להתפּעל מהן ואין להשתאות להן. זהו עכשיו האקלים המדיני, שאין בו לא מן היופי ולא מן המוסר ולא יצמיח כל פירות טובים לנו או לעולם.
אין איפוא פלא, שגם הקטרוג על מדינת ישראל גבר בזמן האחרון מאד מאד. במקום שאין הגיון ואין הגינות, תופח הקטרוג ועולה ללא שיעור. נאומו של מר ביירוד באוהאיו וכל הנאומים וההודעות הקטנים והגדולים, המושמעים יום יום ע"י פקידים גבוהים ונמוכים בארצות הברית, הם חלק ממסע הקטרוג, שכוונתו לתת, כביכול, בסיס רעיוני לשינוי היחס למדינת ישראל.
אולם בפרוס השנה השביעית לקיומה של מדינת ישראל, יש בכוחה להדוף סכנות רבות. והמסקנה היחידה, המצווה עלינו, היא: לגדול ולהתחזק באיכות ובכמות, בחומר וברוח. הרגל הוא מקדמת דנא, שמדינות גדולות מקריבות על מזבחן אינטרסים של מדינות קטנות. אך כאשר מדינה קטנה מגלה התנגדות ואיננה אצה לעלות על המזבח, יש שמרפים ממנה. אפשר שגם עכשיו בוחנים מדינאים מה כוח־עמידתה של ישראל. עד כמה אפשר להכריח אותה לויתורים ועד היכן התנגדותה עתידה להגיע.
מדינת ישראל לא תתנפח ולא תתגנדר במה שאין בה. עליה לדעת תמיד את שיעור כוחה המעשי ולקבוע מדיניות ריאלית בת הגשמה. אולם היא גם לא תתכווץ ולא תמעט את דמותה וכוחה. אם למר ביירוד, למשל, נוח מאד שמדינת ישראל תהיה מצומצמת בין המצרים ותנתק את קשריה עם העם היהודי, לא נגרום לו נחת־רוח כזאת והוא יווכח לדעת עד כמה היא היתה, הווה ותהיה מרכז חייה של האומה כולה, אשר תתמוך בה ותחזק אותה גם בשעה שהשליטים יחליטו שלא להעניק לה תמיכה. וכן לא תקבל מדינתנו עליה שום עצה או דין של שום שליט זר, יהיה מי שיהיה, אשר יגזור עליה שלא להשיב בכוח נגד כוח. אם מר ביירוד יכול להשלים עם שני הפכים אלה, שתוך כדי הגשת נשק רב לעיראק הוא תובע מאת ישראל שלא תשתמש בכוח, הרי זה ענינו שלו, אך הוא יצטרך להביא במנין תגובות־בכוח מצד ישראל על מעשי תוקפנות ורצח ערביים. על כל פנים, אם יש לו תכנית של קיצוץ מדינתנו ועצמאותנו, היא לא תשוט על מי־מנוחות. גם בעבר, בטרם היות המדינה, לא שבעו בעלי תכניות כאלו רוב נחת; על אחת כמה וכמה עכשיו. – לא אלמן ישראל.
אולם אנו נוכל לעמוד נגד מקטרגינו ומבקשי רעתנו, אם נהיה מדינת־עוז ועם מלוכד מבפנים. לפיכך עלינו לשקוד תמיד על תקנת סדרי המדינה הפנימיים. כי מידת חוסנה של מדינה אינה תלויה בהישגים חיצוניים ואף לא בבטחון בגבולות בלבד; לא פחות מהם חשובים ביצור החיים החברתיים, המשמעת הפנימית, אימון התושבים ורמת־מוסרם. הליקויים והעיוותים שנתגלו במדינה, המעילות וההשתמטות ממילוי חובות, מתישים את כוח־עמידתנו. הקרקעות השוממים בנגב הן פירצה הקוראת למסתננים ולתוקפנים. מיעוט היסוד החלוצי במחננו והמחסור במתישבים לגליל ולנגב, הזדלזלות יסוד העבודה היוצרת והשתגרות צורות חיים פּאַראַזיטיות – מגדילים את הסכנה מבחינת הבטחון. שינוי אורח־המחשבה ואורח־החיים של תושבי ישראל והתאמתם לשעה הקשה, וכן הרמת קרנו של האדם העובד, הם איפוא תפקידים דחופים וראשונים במעלה.
מקץ שש שנים יש לנו יסוד להביט בפני העתיד ברוב תקווה. הנפש והרכוש, השטח והבטחון, המשק והנשק, התרבות והחברה, שרכשנו לנו לא ניתנו לנו בתורת חסד. ידינו עשו לנו את כל החיל הזה. הישגים אלה משמשים מסד להמשך הבנין. אולם אסור להסיר את הדאגה מלבנו או להתיש את עירותנו לקראת הבאות. כבתחילת המדינה כן גם עתה, אחרי שש שנים, עלינו להיות דרוכים תמיד ולמזג אמונה וחרדה, בטחון ופעילות!
אייר, תשי"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.