לפני ארבעים שנה העלו עשרה בחורים ושתי בחורות שרטון בים השממה בעבר המזרחי של הירדן, באוּם ג’וּני, היא דגניה. צנוע היה המעשה הזה בעיני עושיו. הכוונה הראשונה היתה להשתחרר מעול משגיחים ונוגשים ולעבוד עבודה חפשית יוצרת מתוך אחריות עצמית. אולם עד מהרה נהפכה זו לקבוצת־מתישבים, המשכללת את המשק שנמסר לה והמפתחת אותו ברשות עצמה והבונה חברה חדשה.
דגניה, שיצרה נוסח חדש של עבודה והיתה חלוץ המשק העצמי של הפועל בארץ ואב־טיפוס לחברה השיתופית – לא היתה פרי מחשבה תחילה, הצופה אחרית מראשית; אבל היא היתה פרי תחושה לאומית־היסטורית, המשתכנת לפעמים בלב מעטים, ההולכים בצדי דרכים, כדי להצמיח במרוצת הימים את ההווייה החדשה לעם ולאדם. בתולדותינו ישנן דוגמאות למהלך כזה. אולם המיוחד שבחזיון מופלא זה, הקרוי דגניה, הוא בכך, שאם עד כה היו מתגשמות בחיי האומה מגמות, שהיו חבויות בתוכה שנים רבות, בחינת עוּברים שציפו לשעת־כושר, הרי מגמה זו המגולמת בדגניה, לא היתה מרומזת בתולדותינו ולא בשאיפת דורותינו. הקבוצה אינה פרי אוטופיה, חזון אחרית הימים, שהיתה אי־פעם בקרב האומה. האמונה המשיחית והגאולה המסורתית קיפלו בתוכן אידיאלים לאומיים ואנושיים שונים, אך לא היה בהן זכר למכלול השאיפות והמטרות של הקבוצה. ואף מורינו ומבשרי התחיה בדורות האחרונים, שהעיזו לחלום חלומות רבים על יציאת־מצרים חדשה, על התנחלות והתאכרות ועל החזרת השכינה לציון, לא ידעו את יסוד השיתוף, לוז־השדרה של דגניה בת הארבעים, כי הוא היה זר להם ולא היתה לו דריסת־רגל בחזונם ובמחשבתם. יש רוצים למצוא סמוכין לקבוצה באיסיים, זו הכת הקדומה בישראל שחיתה חיי שיתוף על גדות הירדן; אולם כת זו מלבד מה שאין מהותה ברורה וערפל חוֹתלה, הרי היא לא הפרתה את ההכרה הלאומית ולא השפיעה על מהלך תולדותינו לא בספר ולא בחיים. הקנין הפרטי המקודש היה בסיסם של חיי היהודים בא“י ובגולה, במציאות ובחזון. עליו נסמכו כל תרי”ג המצוות וכל ההלכות והדינין וממנו ינקו את חיותם. הפרשנות החריפה והמסועפת, שלא הניחה אפילו תג אחד בתורה או בדברי חז“ל בלי לבארו ולדרשו כמין חומר, לא רמזה לנו על כוסף שיתופי בר־ערך בנפשו של אדם מישראל. גם הקומונות החקלאיות, כגון “אמנה” באמריקה ו”קריניצה" ברוסיה ונסיונותיו של אוון וכיוצא בו, לא שימשו להם, לאנשי דגניה, – לפי עדות עצמם – דוגמה.
דגניה היתה איפוא חידוש גמור, מהפכה רבתי, ראשית חדשה בתולדותינו, תורה חדשה של חזון־אחרית־הימים. והמופלא שבדבר הוא, שכיום, ארבעים שנה לקיומה של דגניה ושל התנועה הקיבוצית בכלל, אנו חשים כמה ישראלי־מקורי הוא חזיון הקבוצה, כמה משתלב הוא כחוליה בשלשלת הדורות, כמה יש בהלכות־ החיים החדשות של הקבוצה משום המשך לספר־הספרים ולספרי־המוסר המעוּלים, שביקשו לשעבד את הקטנות בחיים לרוח גדולה ולהשרות את השכינה במעשה ידי האדם. הגוון נשתנה. הנוסח הדתי הקפוא הוריש את מקומו לאידיאל אנושי־ארצי רוטט וחיוני. אולם טהרת השאיפה לחיים של צדק ואמת נמשכת מאז. זוהי שאיפה יהודית כתובה במקרא, שנויה בספרות כל הדורות ומשולשת במסורת האומה, אלא שנתפרשה פירוש חדש, שנחצב ממעמקי הנפש הישראלית בימינו.
היתה בזה מעין “ערמת הטבע”, ערמת ההיסטוריה הישראלית, שכיסתה מאת מייסדי דגניה את כל המקופל במעשיהם. לא היתה להם משנה סדורה וברורה; הם לא ידעו ולא יכלו לדעת, מה הן התולדות העתידות לצאת מנעיצת המחרשה שלהם באדמת דגניה. המשמעות האמיתית נתגלתה להם קמעא תוך כדי עבודה והתפתחות; אבל משנתגלתה להם פעלו כשליחי תעודה נעלה, תעודת ההתחדשות. “צורת החיים הזאת – אומר בוסל – שבאה אולי מתחילה מתוך הכרה מוסרית מתקדמת, בוראת כבר אח”כ מושגים חדשים בחיים“. כיום, כאשר הקבוצה נעשתה שם־דבר, והיא נתאזרחה במילון הבינלאומי, וכל אדם יכול לראות בעיניו את מהותה ודמותה, יש לאמץ את הדמיון, כדי לתאר לעצמנו את תקופת־הבראשית, שבה התחילה להתרקם צורת־החיים החדשה. אותה חבורה זעירה, שנדחפה ע”י כוח מציאותי ומסתורי כאחד לברוא בריאה חדשה, הוויה חדשה, לא מצאה כמעט שום דבר מוכן לפניה. אמנם, היה נסיון התישבותי ומשקי מסויים של מייסדי פתח־תקוה וגדרה ויסוד־המעלה, שהיא השתמשה בו שימוש מועיל, אך לא היתה לפניה כל דוגמה של חיים שיתופיים יציבים, כמטרה לעצמה. העבודה וסדריה, המטבח, האשה, המשפחה, חינוך הילדים, היחסים שבין אדם לחברו, העזרה ההדדית וכיוצא באלה, היו בחינת ספר חתום, ועליה הוטל לפתוח דף אחר דף. כי לא את שממת הסביבה הגיאוגרפית בלבד היתה צריכה להחיות, אלא גם את שממת הסביבה הרוחנית. זאת היתה שעה של דמדומי תמורה. ערכי־חיים ישנים נפסלו ואילו ערכים חדשים לא יכלו להווצר לאלתר, בקצב הדרוש. והחלל שנתהווה העיק על הנפש, אך הוא גם שזירז ועורר למיצוי הטוב והיפה, הגנוזים באדם.
דגניה היתה מוקפת אוירה חמה, אך אוירה זו נוצרה בידי מעטים. חוץ ממפלגת “הפועל הצעיר” וציבור הפועלים הקטן וד“ר רופין ויעקב טהון ועסקנים אחרים בארץ, לא היו רבים, שהבינו את דגניה ואת ערכה. התנועה הציונית היתה שקועה בניחוש עתידות פוליטיים ובחישוב איזה קץ דמיוני. היא לא חשה כלל את החדש והכביר, המתהווים בצינעא. אפילו אדם כאחד־העם, שעסק בהגדרת “מוסר־היהדות”, לא ראה את המוסר החיוני היהודי החדש, העתיד להתגשם בדגניה. ציבור־הפועלים הקטן בארץ היה מדוכא מן האכזבה, שהנחילו לו המושבות הקיימות, ששאיפת הראשונים התנדבה מתוכן. ואפילו בשנים הבאות, כאשר דגניה כבר עמדה על תלה ומשקה וחברתה היו מורי־דרך לדור הצעיר, עדיין היו ציונים שונים סוּמים בשתי עיניהם לגבי תופעה חדשה זו והתלוננו על “נסיונות סוציאליים”, העולים ביוקר, והיו שכינו אותה ואת חברותיה בשם “קעסט־קינדער”. דרושים היו כוחות כבירים, כדי לנטוע אמונה בקרב עצמם ובקרב אחרים, כי לא בנסיון עוסקת דגנה, פרי בוסר של עלומים לוהטים, אלא בית הם בונים לישראל, שבו תעוצב צורת־חיים חדשה. מייסדי דגניה והבאים אחריהם הבינו, כי העליה לא”י ואפילו העבודה הגופנית בתוכה עדיין אינן מביאות לידי תחיה שלמה. הן בחינת אותיות, שמהן מצטרפות המלים. אולם הכתב והמכתב, התוכן והצורה, האמת והתמצית של התחיה הלאומית מגולמים בחידוש החיים, בשינוי היחסים שבין אדם לחברו, בתמורה שרשית של תנאי העבודה והקנין הפרטי, בביטול ההתחרות, בשויון הכלכלי והחברתי, בעזרה ההדדית, בעקירת הרגלי דורות ובנטיעת מנהגים חדשים, בקיצור: בחיי שיתוף שלמים וחדורי חירות.
העקרונות האלה היו לעינים לדגניה מראשיתה. במשך הזמן העמיקו, נתגוונו ונתפרשו, האירו את החיים הממשיים ואף קבלו מהם הארה והגהה, והם שנתנו פנים אחרות לתחיה הלאומית, פנים חברתיות. מכאן, שה“הלכה” של הקבוצה קדמה ל“אגדה”. ככל שיריעותיו של הרעיון הקבוצתי התרחבו וככל שגדלה מידת הגשמתו, נארגה יותר ויותר אגדת הקבוצה ונתבצרו חזונה וכוחה החינוכי. דגניה־האם ילדה בנות ובנים, קבוצות וקיבוצים הכוללים בתוכם רבבות חברים וחברות וילדים. היא נהפכה לתנועת־עם ויצאה מכלל נסיון, שאפשר לפטרו בדברי בקורת פושרים או רותחים. היא מתחבטת בבעיות ובקשיים ויודעת מעלות ומורדות, אבל אלה הם חבלי־גידול, יסורי־צמיחה. בידי תנועת השיתוף מרוכז לא רק חלק ניכר מן היצירה החקלאית ומן הרכוש הלאומי, אלא היא גם משמשת מד־גובה לחיינו, היא מצפן ומצפון. כשבאה תקופת שפל לקבוצה, הרי זה סימן רע לנו ולכוח המוסרי המפעם בישוב. ורק חסרי־דעת או מורדי־אור שמחים לקראת כל כשלון או למראה כל ליקוי, שמתגלה בתנועה הקיבוצית. האחרונים רואים בה מעין “מזכרת עוון” והם חותרים להסיר מעליה את כתרה ויתרונה. אולם מה עלוב היה המעמד המוסרי במדינה בלי התנועה הקיבוצית ותנועת ההתישבות העובדת בכלל! בצר לנו אנו נושאים עינינו אל מקור ההתחדשות החברתית, וחיתה נפשנו. שכן בה – כבהתישבות העובדת בכלל – מקבלת ההגשמה הציונית־הסוציאליסטית משמעות מלאה.
*
כי את שם דגניה נקרא, ותתעורר בנו רגשת־לב. הנה היא, האֵם הזיותנית, שלא כהתה עינה ולא נס ליחה ועומדת בהודה כבימים הראשונים. היא היתה ראשית התגשמותו של חלום ההתחדשות בישראל; היא שהלכה בדרך זו ארבעים שנה, בהתמדה ובעוז, והוליכה אחריה שני דורות. אולם היא אינה חיה בזכות העבר, אף על פי שזכות זו גדולה היא. היא משמשת אבוקה גם לבאים אחריה. היא היתה ותהיה בחינת מנורה־של־אש, אשר כמתכונתה עשו ויעשו רבים וכן שלמים. הבאים אחריה, והם עם רב, שינו במנורה איזה קנה, ציץ, כפתור או שקד, אך היציקה הראשונה, הטופס המקורי, שמשו מופת ודוגמה, ממנו ראו וכן עשו.
דגניה עמדה במבחן העתים. מאבקיה הפנימיים חישלוה. היא הורתה כיצד מבליגים וכיצד מתגברים על חולשות גדולות וקטנות. כל־אימת שנתבעה – נענתה. היא תרמה את חלקה לכל תפקיד ולכל צורך ציוני, הסתדרותי או מפלגתי. הכוחות המוסריים שעיצבו את רוחה ואת דמותה (גורדון ובוסל), ויבדלו לחיים אלה החיים אתנו, עשו את דגניה חזקה. אחריות־ראשונים רובצת עליה ושומרת אותה. אֵם היא וחסד האמהוּת שפוך עליה.
ובמלאת ארבעים שנה לדגניה, לאחר שזו כבר “זכתה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה”, אנו מברכים אותה, שתנועת הקבוצה בת־טיפוחה תאדיר ותיף ותמלא את יעודה הציוני והסוציאליסטי, ויהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממנה יהיו כמותה!
תשי"א
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.