לפני ארבעים שנה העלו עשרה בחורים ושתי בחורות שרטון בים השממה בעבר המזרחי של הירדן, באוּם ג’וּני, היא דגניה. צנוע היה המעשה הזה בעיני עושיו. הכוונה הראשונה היתה להשתחרר מעול משגיחים ונוגשים ולעבוד עבודה חפשית יוצרת מתוך אחריות עצמית. אולם עד מהרה נהפכה זו לקבוצת־מתישבים, המשכללת את המשק שנמסר לה והמפתחת אותו ברשות עצמה והבונה חברה חדשה.

דגניה, שיצרה נוסח חדש של עבודה והיתה חלוץ המשק העצמי של הפועל בארץ ואב־טיפוס לחברה השיתופית – לא היתה פרי מחשבה תחילה, הצופה אחרית מראשית; אבל היא היתה פרי תחושה לאומית־היסטורית, המשתכנת לפעמים בלב מעטים, ההולכים בצדי דרכים, כדי להצמיח במרוצת הימים את ההווייה החדשה לעם ולאדם. בתולדותינו ישנן דוגמאות למהלך כזה. אולם המיוחד שבחזיון מופלא זה, הקרוי דגניה, הוא בכך, שאם עד כה היו מתגשמות בחיי האומה מגמות, שהיו חבויות בתוכה שנים רבות, בחינת עוּברים שציפו לשעת־כושר, הרי מגמה זו המגולמת בדגניה, לא היתה מרומזת בתולדותינו ולא בשאיפת דורותינו. הקבוצה אינה פרי אוטופיה, חזון אחרית הימים, שהיתה אי־פעם בקרב האומה. האמונה המשיחית והגאולה המסורתית קיפלו בתוכן אידיאלים לאומיים ואנושיים שונים, אך לא היה בהן זכר למכלול השאיפות והמטרות של הקבוצה. ואף מורינו ומבשרי התחיה בדורות האחרונים, שהעיזו לחלום חלומות רבים על יציאת־מצרים חדשה, על התנחלות והתאכרות ועל החזרת השכינה לציון, לא ידעו את יסוד השיתוף, לוז־השדרה של דגניה בת הארבעים, כי הוא היה זר להם ולא היתה לו דריסת־רגל בחזונם ובמחשבתם. יש רוצים למצוא סמוכין לקבוצה באיסיים, זו הכת הקדומה בישראל שחיתה חיי שיתוף על גדות הירדן; אולם כת זו מלבד מה שאין מהותה ברורה וערפל חוֹתלה, הרי היא לא הפרתה את ההכרה הלאומית ולא השפיעה על מהלך תולדותינו לא בספר ולא בחיים. הקנין הפרטי המקודש היה בסיסם של חיי היהודים בא“י ובגולה, במציאות ובחזון. עליו נסמכו כל תרי”ג המצוות וכל ההלכות והדינין וממנו ינקו את חיותם. הפרשנות החריפה והמסועפת, שלא הניחה אפילו תג אחד בתורה או בדברי חז“ל בלי לבארו ולדרשו כמין חומר, לא רמזה לנו על כוסף שיתופי בר־ערך בנפשו של אדם מישראל. גם הקומונות החקלאיות, כגון “אמנה” באמריקה ו”קריניצה" ברוסיה ונסיונותיו של אוון וכיוצא בו, לא שימשו להם, לאנשי דגניה, – לפי עדות עצמם – דוגמה.

דגניה היתה איפוא חידוש גמור, מהפכה רבתי, ראשית חדשה בתולדותינו, תורה חדשה של חזון־אחרית־הימים. והמופלא שבדבר הוא, שכיום, ארבעים שנה לקיומה של דגניה ושל התנועה הקיבוצית בכלל, אנו חשים כמה ישראלי־מקורי הוא חזיון הקבוצה, כמה משתלב הוא כחוליה בשלשלת הדורות, כמה יש בהלכות־ החיים החדשות של הקבוצה משום המשך לספר־הספרים ולספרי־המוסר המעוּלים, שביקשו לשעבד את הקטנות בחיים לרוח גדולה ולהשרות את השכינה במעשה ידי האדם. הגוון נשתנה. הנוסח הדתי הקפוא הוריש את מקומו לאידיאל אנושי־ארצי רוטט וחיוני. אולם טהרת השאיפה לחיים של צדק ואמת נמשכת מאז. זוהי שאיפה יהודית כתובה במקרא, שנויה בספרות כל הדורות ומשולשת במסורת האומה, אלא שנתפרשה פירוש חדש, שנחצב ממעמקי הנפש הישראלית בימינו.

היתה בזה מעין “ערמת הטבע”, ערמת ההיסטוריה הישראלית, שכיסתה מאת מייסדי דגניה את כל המקופל במעשיהם. לא היתה להם משנה סדורה וברורה; הם לא ידעו ולא יכלו לדעת, מה הן התולדות העתידות לצאת מנעיצת המחרשה שלהם באדמת דגניה. המשמעות האמיתית נתגלתה להם קמעא תוך כדי עבודה והתפתחות; אבל משנתגלתה להם פעלו כשליחי תעודה נעלה, תעודת ההתחדשות. “צורת החיים הזאת – אומר בוסל – שבאה אולי מתחילה מתוך הכרה מוסרית מתקדמת, בוראת כבר אח”כ מושגים חדשים בחיים“. כיום, כאשר הקבוצה נעשתה שם־דבר, והיא נתאזרחה במילון הבינלאומי, וכל אדם יכול לראות בעיניו את מהותה ודמותה, יש לאמץ את הדמיון, כדי לתאר לעצמנו את תקופת־הבראשית, שבה התחילה להתרקם צורת־החיים החדשה. אותה חבורה זעירה, שנדחפה ע”י כוח מציאותי ומסתורי כאחד לברוא בריאה חדשה, הוויה חדשה, לא מצאה כמעט שום דבר מוכן לפניה. אמנם, היה נסיון התישבותי ומשקי מסויים של מייסדי פתח־תקוה וגדרה ויסוד־המעלה, שהיא השתמשה בו שימוש מועיל, אך לא היתה לפניה כל דוגמה של חיים שיתופיים יציבים, כמטרה לעצמה. העבודה וסדריה, המטבח, האשה, המשפחה, חינוך הילדים, היחסים שבין אדם לחברו, העזרה ההדדית וכיוצא באלה, היו בחינת ספר חתום, ועליה הוטל לפתוח דף אחר דף. כי לא את שממת הסביבה הגיאוגרפית בלבד היתה צריכה להחיות, אלא גם את שממת הסביבה הרוחנית. זאת היתה שעה של דמדומי תמורה. ערכי־חיים ישנים נפסלו ואילו ערכים חדשים לא יכלו להווצר לאלתר, בקצב הדרוש. והחלל שנתהווה העיק על הנפש, אך הוא גם שזירז ועורר למיצוי הטוב והיפה, הגנוזים באדם.

דגניה היתה מוקפת אוירה חמה, אך אוירה זו נוצרה בידי מעטים. חוץ ממפלגת “הפועל הצעיר” וציבור הפועלים הקטן וד“ר רופין ויעקב טהון ועסקנים אחרים בארץ, לא היו רבים, שהבינו את דגניה ואת ערכה. התנועה הציונית היתה שקועה בניחוש עתידות פוליטיים ובחישוב איזה קץ דמיוני. היא לא חשה כלל את החדש והכביר, המתהווים בצינעא. אפילו אדם כאחד־העם, שעסק בהגדרת “מוסר־היהדות”, לא ראה את המוסר החיוני היהודי החדש, העתיד להתגשם בדגניה. ציבור־הפועלים הקטן בארץ היה מדוכא מן האכזבה, שהנחילו לו המושבות הקיימות, ששאיפת הראשונים התנדבה מתוכן. ואפילו בשנים הבאות, כאשר דגניה כבר עמדה על תלה ומשקה וחברתה היו מורי־דרך לדור הצעיר, עדיין היו ציונים שונים סוּמים בשתי עיניהם לגבי תופעה חדשה זו והתלוננו על “נסיונות סוציאליים”, העולים ביוקר, והיו שכינו אותה ואת חברותיה בשם “קעסט־קינדער”. דרושים היו כוחות כבירים, כדי לנטוע אמונה בקרב עצמם ובקרב אחרים, כי לא בנסיון עוסקת דגנה, פרי בוסר של עלומים לוהטים, אלא בית הם בונים לישראל, שבו תעוצב צורת־חיים חדשה. מייסדי דגניה והבאים אחריהם הבינו, כי העליה לא”י ואפילו העבודה הגופנית בתוכה עדיין אינן מביאות לידי תחיה שלמה. הן בחינת אותיות, שמהן מצטרפות המלים. אולם הכתב והמכתב, התוכן והצורה, האמת והתמצית של התחיה הלאומית מגולמים בחידוש החיים, בשינוי היחסים שבין אדם לחברו, בתמורה שרשית של תנאי העבודה והקנין הפרטי, בביטול ההתחרות, בשויון הכלכלי והחברתי, בעזרה ההדדית, בעקירת הרגלי דורות ובנטיעת מנהגים חדשים, בקיצור: בחיי שיתוף שלמים וחדורי חירות.

העקרונות האלה היו לעינים לדגניה מראשיתה. במשך הזמן העמיקו, נתגוונו ונתפרשו, האירו את החיים הממשיים ואף קבלו מהם הארה והגהה, והם שנתנו פנים אחרות לתחיה הלאומית, פנים חברתיות. מכאן, שה“הלכה” של הקבוצה קדמה ל“אגדה”. ככל שיריעותיו של הרעיון הקבוצתי התרחבו וככל שגדלה מידת הגשמתו, נארגה יותר ויותר אגדת הקבוצה ונתבצרו חזונה וכוחה החינוכי. דגניה־האם ילדה בנות ובנים, קבוצות וקיבוצים הכוללים בתוכם רבבות חברים וחברות וילדים. היא נהפכה לתנועת־עם ויצאה מכלל נסיון, שאפשר לפטרו בדברי בקורת פושרים או רותחים. היא מתחבטת בבעיות ובקשיים ויודעת מעלות ומורדות, אבל אלה הם חבלי־גידול, יסורי־צמיחה. בידי תנועת השיתוף מרוכז לא רק חלק ניכר מן היצירה החקלאית ומן הרכוש הלאומי, אלא היא גם משמשת מד־גובה לחיינו, היא מצפן ומצפון. כשבאה תקופת שפל לקבוצה, הרי זה סימן רע לנו ולכוח המוסרי המפעם בישוב. ורק חסרי־דעת או מורדי־אור שמחים לקראת כל כשלון או למראה כל ליקוי, שמתגלה בתנועה הקיבוצית. האחרונים רואים בה מעין “מזכרת עוון” והם חותרים להסיר מעליה את כתרה ויתרונה. אולם מה עלוב היה המעמד המוסרי במדינה בלי התנועה הקיבוצית ותנועת ההתישבות העובדת בכלל! בצר לנו אנו נושאים עינינו אל מקור ההתחדשות החברתית, וחיתה נפשנו. שכן בה – כבהתישבות העובדת בכלל – מקבלת ההגשמה הציונית־הסוציאליסטית משמעות מלאה.

*

כי את שם דגניה נקרא, ותתעורר בנו רגשת־לב. הנה היא, האֵם הזיותנית, שלא כהתה עינה ולא נס ליחה ועומדת בהודה כבימים הראשונים. היא היתה ראשית התגשמותו של חלום ההתחדשות בישראל; היא שהלכה בדרך זו ארבעים שנה, בהתמדה ובעוז, והוליכה אחריה שני דורות. אולם היא אינה חיה בזכות העבר, אף על פי שזכות זו גדולה היא. היא משמשת אבוקה גם לבאים אחריה. היא היתה ותהיה בחינת מנורה־של־אש, אשר כמתכונתה עשו ויעשו רבים וכן שלמים. הבאים אחריה, והם עם רב, שינו במנורה איזה קנה, ציץ, כפתור או שקד, אך היציקה הראשונה, הטופס המקורי, שמשו מופת ודוגמה, ממנו ראו וכן עשו.

דגניה עמדה במבחן העתים. מאבקיה הפנימיים חישלוה. היא הורתה כיצד מבליגים וכיצד מתגברים על חולשות גדולות וקטנות. כל־אימת שנתבעה – נענתה. היא תרמה את חלקה לכל תפקיד ולכל צורך ציוני, הסתדרותי או מפלגתי. הכוחות המוסריים שעיצבו את רוחה ואת דמותה (גורדון ובוסל), ויבדלו לחיים אלה החיים אתנו, עשו את דגניה חזקה. אחריות־ראשונים רובצת עליה ושומרת אותה. אֵם היא וחסד האמהוּת שפוך עליה.

ובמלאת ארבעים שנה לדגניה, לאחר שזו כבר “זכתה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה”, אנו מברכים אותה, שתנועת הקבוצה בת־טיפוחה תאדיר ותיף ותמלא את יעודה הציוני והסוציאליסטי, ויהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממנה יהיו כמותה!

תשי"א

משאתה מגיע לראש ההר, שעליו השתכנו הקבוצה ובית ההבראה, מיד יקבלו פניך רוחות טובות כמלאכים טובים וילפפוך ליפוף חזק. אויר צח וחריף יחדור לנחיריך, ונדמה לך, כאילו הוטלת לתוך אקלים אחר, שמהלך ת"ק פרסה מפריד בינו ובין המקום שממנו יצאת. כמה סגולות וגוונים לרוחות הללו, המנשבות כאן. ישנן רוחות שחרית, צפרירים, והן צוננות ונוקבות, מפיגות את השינה ונוסכות נסיוב של ברזל לתוך העורקים; ישנן רוחות צהרים, צהרירים, המלטפות בחום נעים ומשקות כוס תנומה קלה; וישנן רוחות ערב חריפות, שאי אתה יכול לעמוד בפניהן אלא אם כן לבשת בגד חם. מלבדן מצויות רוחות־בינים שונות, שמועדן בין שחרית לצהרים, ובין צהרים לערבית, ובין ערבית לאישון לילה. ואף הללו כל אחת מהן מצויינת במעלות ובנועם. כי אוצר של רוחות הוא המקום הזה, אוצר שנכבש ונעשה לקניננו לאחר שהקבוצה העפילה לעלות על ההרים ולהשתקע בהם.

בקרקפתו של ההר הזה, שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל אחיו שבסביבה, תקועים סלעים ענקיים, סלעי־מגור. הם מוטלים זה בצד זה כמחנה של קברות נפילים. ואבני בזלת, הנראות כיצוקות ונתונות בתהומו של ההר ללא אפשרות להזיזן ממקומן, נעוצות בגב ההר. והמדרונים לכל צדדיהם משופעים באבני נגף אדירות והם מלאים שקערוריות וזיזים, באופן שהמהלך בהם הריהו נראה כאילו הוא מדדה בין גלמי מצבות גדולים. ולמטה, בסופם של המדרונים, משתרעות פיסות־שפלה, שאבנים וחצצים ושיחים זרועים בהן. במרחק מה מהן מתנשאות ועולות גבעות, אשר לאחת דמות כיפה עגולה, ולשניה דמות קונאה ולשלישית דמות שטוחה, וכולן מהוות מין רכס. הר לפנים מהר ועמק מקביל לעמק. מצד דרום נראים הרי אפרים טבולים באד כחלחל. במסגרתם נשקף הכפר אבו גוש ומנזרים והכביש המבהיק והנפתל המוליך ירושלימה. בשעות שהראיות צלולה מתרחב האופק ושוקע כמעט אל תוך האין־גבול. עם הנץ השחר, כשכל הסביבה מתנערת מתרדמתה, מבצבצים ועולים אדים מאדים שונים וערפלים מערפלים שונים, צחורים וקודרים. עלטות כבדות נמוגות ומתאבכות כלפי מעלה כתמרות־עשן של בתי חרושת ענקיים, ולעתים אתה מדמה את עצמך שרוי במחוז של תעשיה וחרושת כבדה. אך הנה נסתננו קוי השמש מבעד לעירובי האדים והערפל, ומיד משתברים צבעי הקשת ופאתי ההרים מתגוונים בגווניהם. אותה שעה הכל עומדים אחוזים בחבלי היופי הזה, שאין לו שם. משהו מפולחן הטבע מתגנב אל הלב.

ומה נפלאו מעשי הקבוצה במקום הזה! ההר הקרח, המלא פגרי אבנים, הוכשר להקים עליו בתים, צריפי עץ ובניני משק. רפת, אורוה מוסכים שונים ובית דירה בן קומתים מתנוססים מעליו. סלעי מכשול רבים סולקו ויתרם הותאמו לצורת הנקודה. פסי אדמה שונים טוייבו ונעשו גינות פרחים, העוטרות את הבתים. רצועות קרקע אחרות סוקלו יפה יפה ונהפכו לגני־ירקות חמודים. במורדי ההרים ניטעו אילנות סרק ועצים עושי פרי לפי שיטה מפוזרת, והם מתחילים להשתגשג ולשוות מראה מהודר למקום החשוף הזה. למטה, בשפלה, סוקלו חלקות גדולות וניטעו בהן כרמים וגנים. הכרם כבר מעניק ענבי מאכל ממינים שונים, והיד נטויה לסקל, לשפר ולטעת. בוקר בוקר יוצאים לעבודה במכשירי עבודה פשוטים ומורכבים ומסקלים חלקות חדשות עפ"י תכנית מסויימת, ומדי שבוע בשבוע מצילים שטחי אדמה ניכרים מידי השממון ההררי. במדרוני ההר נבנו מרפסות רבות מאבני המקום לסלעיו, המשמשות מעצורים לשטפי הגשמים, הסוחפים עמהם גושי אדמה. גם בשפלה הוקמו קירות וגדרות של אבנים לאותה תכלית. הלמות פטישים, דפיקות דקר, דרדור אבנים ושיחת עמלים ממלאים את חלל האויר. הפראות פוחתת והולכת והתרבות מתפשטת. כאן אתה רואה זאת עין בעין.

בית ההבראה

זהו הרקע, הנוף, של בית־ההבראה. הבתים הקטנים והנקיים, המיועדים לאיכסון המבריאים, בנויים בקו מודרג, אחד למטה מן השני. ולמטה מכולם – הבית הגדול, הכולל את המטבח, חדר האוכל, המשרד וחדר־ההמתנה. פונה הוא אל העמק, אשר בו הכרם ועצי הפרי האחרים ואשר ממנו ולמעלה מתנשא “הר־הרוח” כעין כיפה. יש והר זה דומה לסוללה שפוכה בידי אדם או להר־געש כבוי. בדרך ההר הזה מגיעים אל המקום, שבו נפלו החמשה. גם מחצבה חבויה בצדה של הדרך הזאת. בכתף אחרת של מעלה־החמשה נטועה חורשת אורנים מוריקה ומטילה צל.

באויר־הרים זה, אפוף מראה עינים והלך נפש כאלה, מתהלך מי שבא לכאן כדי להנפש מעוצבו ומרוגזו של כל ימות השנה. שעות חסד נפלאות נופלות בחלקו של המבקר, ובאין לו מלים פיוטיות יותר משמיע הוא בכל פעם לנפשו או לאיש־שיחו דיבור שגור אמיתי: “מה יפה המקום”, או “כמה טוב כאן”.

אך לא רק סגולות הטבע וחן־הבריאה משרים על הבאים־להנפש רוח של חדוה ונועם, אלא גם סדרי בית ההבראה, שהותקנו בידי חברי הקבוצה, שהם בעלי המפעל הזה. ניכרת יד אמונה בכל, במשרד, במטבח, בחדר האוכל, בטיב המזונות, בסדר ובנקיון, בשירות, ביחסי הגומלים שבין אנשי השירות והנהנים ממנו ובכל כיוצא בו. לא הכל הותקן שם עדיין, לא כל הנוחוּת הנהוגה בבתי המרגוע הותיקים מצויה שם; צעיר לימים הוא בית מרגוע זה, ועוד רב הטעון תיקון ושיפור. אולם על הכל יכסה היחס הטוב וחן המקום ויושביו. האחראים לדבר שוקדים להשביח ולתקן ואזנם קשובה להערות המתאכסנים.

חברת המבריאים מנומרת היא ביותר, אם כי בדרך כלל אחיד הוא האופי הסוציאלי שלהם, שכן רובם ככולם הם חברי ההסתדרות. אולם מחזור בא ומחזור הולך ושום חברה אינה קיימת בדרך כלל למעלה משבועיים. אעפי"כ במשך הזמן הזה הרי זו חברה, שיש בה כל הסימנים שמנו חכמים בחברה: מצויים בה חוק הדחייה והמשיכה, דעת קהל, אהודים ובלתי אהודים, דברי רכילות ושיחות רציניות, מריבות ופיוסים. הכל מתרחש בה במהירות רבה, צץ ונובל, זורח ושוקע, הואיל והרגשת החליפות והתמורות מלווה את כל אחד בחריפות יתירה. בחברה זו יש משהו מן הסרט של קולנוע. החיים הם משחק והמשחק הוא חיים. הכל כאן במזל של שכחה. אחרי חיים של מתיחות במשך שנה או שנים רוצה הבא־לכאן להסיח את דעתו מעסקיו ומטרדותיו, והריהו עושה כל מה שמועיל למטרה זו. בית ההבראה הוא במובן ידוע בית לילדים גדולים. אנשים מבוגרים נוהגים מנהג ילדים: אוכלים ושותים ואינם עושים, משחקים, מתפנקים, מתבדחים, מתרשמים מכל דבר קל, אוהבים להצטלם ולהשתקף בראי, נעלבים על דבר ושמחים על ענינים של מה בכך. בהלצה אחת אתה קונה אצלם את עולמך ובמבט זועם אחד אתה מאבדו. אילו היתה איסטניסות כזאת מצויה בחיי המעשה הרגילים, היה העולם חוזר לתוהו.

בית ההבראה דומה במקצת לאניה המפליגה בלב ים. גם בה אתה מוצא ליכוד חברתי של הנוסעים, אלא שכאן, בבית ההבראה, אין הרגשת סכנה והרגלים דורכות על קרקע מוצקת. הליכוד בא מתוך שמחה ותשוקת חיים ומנוחה ולא מתוך סכנה. מוזר הוא לראות כאן אנשים מן הישוב, שכל אחד מהם הוא בעל בעמיו, עמוס תפקידים ועוסק בצרכי ציבור, והנה הם “מתילדים” ומתקנדסים ועושים תעלולים ולהטים שונים. בבית הבראה יש לא רק פתחון־פה, אלא גם פתחון־לב. כל אחד מוכשר לקלוט ומוכן לראות את חברו ולהתענין בו. בשעה ששכבת הקרח הקרה נושרת, אנו רואים יחס חי ולב מפרפר ורב־ענין…

תש"א

הנסיעה

אותה פנה בשדרות רוטשילד, מקום חניית האבטובוסים, שנחשבת אצלך תדיר כחלק מתל־אביב – אינה נראית כך כל־אימת שאתה בא לשם כדי לנסוע. לאחר שקנית כרטיס ואתה מתעתד להיכנס לאוטו, אפילו אם אנוס אתה להמתין זמן ממושך, הרי זה כאילו אינך עוד כאן. אותה שעה כאילו הופקעה פינה זו מתחומה של תל אביב ונעתקה אל מחוצה לה. זוהי מין קרן־זוית אֶכסטאֶריטוריאלית, המשמשת נקודת־מוצא כמעט לכל חלקי הארץ.

האוטו, שלתוכו נכנסתי על פי הוראתו של הממונה על הנסיעות, נוסע לחיפה. כדי להגיע לכפר־ויתקין יש צורך לעבור לאוטו אחר בעמק־חפר. תחילה חשש הנהג לקבל ממני ומשאר האנשים את הכרטיסים, הואיל ולא היה ברור לו אם אוטו זה ייפגש עם חברו, המוליך לכפר־ויתקין, בשעה המתאימה. כי בימים אלה טובה מידת הזהירות ואין זה מן הראוי להעמיד אנשים על פרשת דרכים שימתינו לאוטו המיועד להם. בינתיים הוברר לו לנהג, שלא נצטרך לחכות אלא דקות קלות וניקב את כרטיסינו. ולפי שאוטובוס זה קלט עוברים ושבים מכל הסביבה ואל כל הסביבה עד בואך לחיפה, אין בכך מן המתמיה, שהיתה בתוכו מכילתא מגוונת של אנשים, נשים וילדים: בספסל הראשון, הקרוב לנהג, ישב ליד החלון יהודי גוץ בא בימים. לפני שהאוטו זז ממקומו ביקש הלה מאיש צעיר, שהיה שקוע בשיחה, שיעשה עמו חילופי מקומות. בימים אלה טוב לשבת הרחק מן החלון כמטחווי־קשת, אם כי המושב ליד החלון מבוקש ביותר בנסיעה רחוקה, הואיל והוא מהנה את הנוסע מן האויר והמראות שבדרך. אולם זקן זה אוזד לטעמו: יאה נוחיות לזמנים אחרים, וכל הדורש טוב לעצמו יתרחק מן הסכנה. – בספסל שני יושבים שני יהודים רחבי־גרם, שאם כי מלבושיהם לא היו כשל יהודי־חלוקה בירושלים, היה ניכר בהם, שמשמשים בכהונת משולחים בעסקי מצווה. ובאמת: משזז האוטו הוציא אחד משניהם מכיס חזיתו כעין פנקס קטן ואמר מתוכו “תפילת הדרך” ובין אמירה לאמירה, התקין עם חברו, שישב בטל, תכנית של ביקורים וחיזורים בחיפה. – בספסל אחר קבלה אשה צעירה אחת על שהיא מוכרחה לפנות מקום בשביל עוד אחד ולהושיב את ילדתה על ברכיה. להערתו של הנהג, כי היא קנתה רק מקום אחד, היא משיבה: שאינה יכולה לקחת על ברכיה גם את הילדה וגם את המזוודה הכבדה. לאחר שהמזוודה הושמה על האצטבא – נשתתקה הקובלת ונכנסה בשיחת־רעים עם שכנתה, שכה קשה היה לה בתחילה לפנות מקום בשבילה. – בחורה גבוהה ולא בלי חן, שנכנסה לאוטו במאוחר, לא מצאה לה מקום אלא ליד ישיש אחד. כל הזמן הפנתה את מבטיה לאחוריה וכמו נאנקה חרש על גורלה להימצא בצד בן־זוג כזה. בספסל האחרון ישבו בחורים, שדעתם היתה בדוחה עליהם, והיא נקלעה פתאום אל הספסל האחרון ואנחותיה פסקו. – בדרך קפץ אל תוך האוטו, כנוסע שלא מן המנין, אחד גבה־קומה, צהבהב, שעינו האחת ומצחו היו חבושים. בתחילה חשבתיו לשאינו־בן־ברית, אולם בדברו עברית קולנית עם הנהג, הוברר מוצאו. כל אותה הדרך בירך ב“שלום” ידידותי את כל השוטרים הבריטיים, העומדים על המשמר, והם הריעו לקראתו כאל דודם ומסרפם. ודאי היה זה אחד מאנשי־השרת הממשלתיים. –

לאחר נסיעה של שבעים וחמש דקות הגענו לתחנה, אשר שם היה עלינו לעבור לאוטו אחר. נוכחנו, כי לחנם חשש הנהג. האוטו “שלנו” כבר חיכה. נכנסנו לתוכו והוא הרקיד אותנו במקצת בכביש שלא נשלם עדיין. בכניסה לכפר ויתקין נעצרנו על ידי שומרי המקום, שביקשו את כל הנוסעים לרדת ולטבול את נעליהם בתמיסה שבחבית לשם חיטוא. אעפ“י שידעתי, שאין שום מגפה שולטת, חלילה, בתל אביב ולא אסכן את הרפתים בכפר־ויתקין, נשמעתי לצו וטבלתי גם את נעלי. אלא שכאן אירע לי מאורע קל. נסיעתי, שקפצה עלי פתאום, מצאתני נעול בנעלי הישנות, כי את ה”חדשות" נתתי לתיקון. והואיל ודרכן של נעלים ישנות שסוליותיהן אינן בתכלית השלימות, חדרה הדיזנפקציה עד לבשר רגלי דרך הגרבים. מאליו מובן, שנכנסתי לכפר־ויתקין מתוך הכרה מלאה, ששום מכשול לא יקרה בגללי לרפת או ללול.

בכפר ויתקין

ברדתנו מן האוטו קיבל את פנינו חבר מכר, שפניו מחייכות מתוך טוב־לב ורצינות שבמילוי חובה. כל באי הועידה הוכנסו לבית העם ומשם הופצנו על פני כל הכפר, איש איש בביתו של מושב’ניק.

נחלתי שפרה עלי. נשלחתי לבית ג., ילד מילדי בית הספר, שהעמידו את עצמם בשמחה לרשות סדרני הועידה, כדי לשמש מורי־דרך לאורחים, הורני את האכסניה שלי.

המגרש הציבורי הגדול שמאחורי בית־העם אינו מתוקן עדיין בבנינים ובעצים, אלא זרוע בורות, שיחין ותלוליות, על כן עושים בו קפנדריות, כדי להגיע במהירות לכל חלקי הכפר. אף אני ומורה־הדרך שלי הלכנו בין הקוצים עד שיצאנו ל“כביש” החולות, אשר מימינו עומד בית מארחי. בהיכנסי לחצר נפגשתי בברכת “שלום” ע"י נערה מן הנוער הגרמני, הנמצא כאן בכל בית־אב. ניכר, שכבר ציפו לבוא אורח. ועידת המושבים, שצריכה היתה להיפתח הערב, הכניסה התעוררות ידועה בחיים היומיומיים של הכפר, כמין קרן הבהיקה בתוך האפרורית של העמל. אולם גם הועידה וריבוי האורחים לא הוציאו את אנשי הכפר מסדר־יומם הרגיל. אבי־הבית עובד הרחק מן הכפר, בגן־הירקות המשותף וישוב עם ערב, ואם־הבית, הנתונה בעול המשפחה ובמשק החצר, מקבלת את האורח בהסברת פנים, כשידיה מלאות עבודה. תינוק פועה בעריסתו. בעיר נבהלים מפעייה כזאת ושוכרים לו לתינוק “עוזרת”. כאן אין מתפעלים מזה. הוא פועה, והאם עושה את שלה. רק מזמן לזמן היא מתפנית לדקות מספר מעיסוקה, ניגשת אל הרך הנולד ומעתירה עליו דברי חיבוב, והלה משתתק מתוך אושר. ילד שני מתגלגל מספה לספה, כי רגלו נכוותה ואינו יכול ללכת. והילדה, שהיא הבכורה, מצטחקת מתוך ביישנות ועליזות לקראת האורח ומשתדלת למצוא איזו אמתלא כדי להיכנס לחדרו ולחזות את פניו. משהגישו לאורח פת־שחרית, שכב הילד שנכווה מול פני האוכל. ודאי חשב לראות דבר־פלא באכילתו של האורח, אלא שנכזב ולא רצה להשיב לשאלותי. לילדה היו כוונות רציניות יותר. היא אמרה בקול מצווה לאחיה:

– הבה לי את התמונות…

הוא לא היסס והביא מיד את התמונות, והיא סידרה וחזרה וסידרה אותן. וכשראתה שהעת עוברת בלא כלום שאלה אותי:

– אתה מעשן? יש לך תמונות?

– לא.

– ובולים יש לך?

– לא.

שניהם ישבו לפני בפחי־נפש. דוד, שאין לו לא תמונות ולא בולים והוא רק אוכל ושותה – האין בכך עוול?

רק אח"כ, כשמשכתי אותם בדברים ורכשתי את אימונם, נעתרו לי ושוב לא היתה זרות בינינו. הבטחתי להם למצוא תמונות ויהי מה.

בועידה ראיתי, שאיני יחיד, המחפש תמונות ובולים. כל הועידה נתחלקה לתובעים ולנתבעים. ואחד מסכן שאינו מעשן, ושלא יכול למצוא אפילו תמונה אחת. הלך וקנה לו קופסת סיגריות, הוציא את התמונות מתוכה ואח"כ התחנן שיואילו לקחת ממנו סיגריות. ואראה בנחמה, אם לא הייתי עד ראייה למכירת מקום־ישיבה קרוב לבמה במחיר חמש תמונות.

הכלב המבליג

כשנכנסתי לחצרם של מארחי ראיתי כלב רבוץ. צבעו היסודי היה חום, אולם סביב גופו היו פסי־לובן וגם הבחנתי בעורו איזה דירוג דק של גוונים. הכלב שכב שכיבה נטויה כלפי ופיו המוארך והשחור נבלט מתוך כפות רגליו המקופלות. דומה, כאילו הוא ממתיק איזה סוד ולאחר שיוברר לו פשר דבר, יקום בניחותא ויעשה את המעשה. כשראיתי אותו עם כניסה, נרתעתי רתיעה קלה. יחס של חשד לי לכל כלב. רושם חקוק בי מימי ילדותי, כשכלב התנפל עלי, או חשב להתנפל עלי, ואני נפחדתי ונרעשתי כל כך, עד שלא היתה עצה אחרת אלא להתיך שעווה ולצקת אותה מימיני ומשמאלי, שהיא סגולה בדוקה להפיג את הפחד. מאז אין ידידות אמת שורה ביני לבין הכלבים. אולם כאן נוכחתי עד מהרה, כי הכלב דנן הוא מטיפוס אחר, שכן נמנה הוא עם כת הכלבים המבליגים. הכלבים בישובים אחרים, השומעים לילה לילה, וגם יום יום, יריות וקולות נפץ אדירים, לקו בעצבנות ועונים מיד בנביחות וביבבות ממושכות. אבל כאן, בכפר־ויתקין, כמעט שאין יריה נשמעת ואנשים מתהלכים בו לארכו ולרחבו באין מכלים, כאן גם הכלבים שקטים ושקולים בדעתם והאימון באורחים עודנו חי וקיים. אולם חלילה ליחס את סיבת הבלגתו של כלבנו לפחדנות או לזקנה. אדרבא, כוחו במתניו: פעמים אחדות ניסו שועלים ונמיות לחדור ללול העופות אף התחילו לטרוף מהם, אלא שכלבנו תפסם בשעת מעשה והבריחם למאורותיהם בעוד הטרף בין שיניהם. אפילו התרנגול הנדרס נמצא בבוקר במקום־ההריגה והטורפים לא נהנו ממנו. ולא מעשה זה בלבד היה, אלא עוד מעשים מתנים את גבורתו, – אך לא כן יחסו לאנשים. עד שלא נוכח לדעת, כי העומד לפניו זומם באמת רעה נגדו או נגד בעליו, הריהו מלווה אותו בעיניו החייכניות־העצובות. רק פעם אחת שמעתיו נובח. כשהתינוק, שהיה מוטל זמן רב במיטתו בחוץ ליד הבית, החליט שכבר הגיעה השעה להפסיק את התבודדותו ולחזור לחיק אימו והפגין את רצונו זה בצויחות – או אז סייע לו הכלב באותו מעשה והשמיע נביחות, כדי להפנות את לב בני הבית לקטן הבוכה.

הכפר ויושביו

כפר ויתקין לחוף ימים ישכון. יש לו איפוא שני פרצופים, פרצוף של יבשה ופרצוף של ים. וכמדומה, שיש לו גם שני עתידים, עתיד בזכות הים ועתיד בזכות היבשה. זהו צד־היחוד שבו. אולם מלבד זה נטל הכפר כמה קבים של יופי “רגיל”: רצועת אדמה גדולה לאורך החוף מנוקדת בתים ומשקים ומנומרת באילנות ובגינות־נוי. כל הכפר עשוי מעלות ומורדות, כעין מכתש לפנים ממכתש, ובטבורו, על גבי רמה, מתנוסס בית העם הנאה, שנבנה בתרומתו של נדיב אחד. לא הכל כבר עומד על תלו. בית הצרכניה, למשל, דומה מבחוץ ומבפנים לצריף רעוע ואף המגרש הציבורי אינו מפיק רצון מאת הרואים אותו, אולם הכפר בכללו מהודר ומתוקן, כאילו לא צמח מתוך השממה לפני שנים מעטות, אלא הוא פרי של דורות. ביתו של כל אכר, רפתו ולולו וחצרו הותאמו לצורך וליכולת והם שופעים חיים בלי הרף. יסוד הארגון הציבורי שליט בכפר מרצון ומהכרח החיים. משק הירקות מעובד עיבוד משותף ואף ההכנסה הבאה מן עבודות־החוץ, שהיא עכשיו שם סעיף ההכנסה העיקרי, מרוכזת כולה ברשותו של ועד הכפר. באופן כזה ישנה השוואה יחסית של הרווחים. החקלאות עדיין איננה למעשה עיסוקם היחידי של אנשי הכפר הזה, אם כי הם חותרים לכך ואופי החיים הוא כפריי גמור. רמז לצד התפתחות מיוחד בכפר הזה יש לראות בכך, שאנשים אחדים מירושלים הקימו להם וילות־קיץ הדורות של שפת ימו של הכפר. אין ספק, שאילולא מאורעות הדמים, היתה עובדה זו של נהירה אל הכפר הזה בימי פגרא בולטת יותר ומשפיעה על חייו הכלכליים.

מושב של עובדים הוא כפר ויתקין. יומם ולילה עמלים בניו למען עתידו. דור צעיר כבר צץ ועלה מאדמתו ואף הנוער שבא מגרמניה משווה לכפר מראה של עלומים ורעננות, אם כי הדיבור שבפיו עדיין לועזי הוא. כפר־ויתקין יושב בשלווה. המאורעות לא פגעו בו במישרים. שכן ממערב משתרע הים למרגלותיו, ומשאר הרוחות סובבים אותו כזר־זהב ישובים עבריים.

תרצ"ב

תיתי לו למוסד החדש “עם העולה”, שזימן את ידידי מיכאל אסף ורעיתו ואת כותב הטורים האלה לכפר־הקראים, הנקרא ישרש.

עם קבלת ההזמנה לביקור זה הרגשתי התעוררות מיוחדת, שהיתה עירוב של סקרנות וחששות.

בזכרוני עלתה העיר האליץ', הנודעת בקיבוץ הקראי שבה, שבקרתי אצלו לפני שנים; נזכרתי בפירקוביץ (אבן־רשף), זה המלומד הקראי, שהיה תלמיד חכם ממש, אלא ששנאתו ליהדות התלמודית העבירה אותו על דעתו והוא זייף מסמכים וקיטרג הרבה. בכתבי קראי זה עיינתי אגב עיסוקי בזלקינסון, שכמיסיונר היו לו קשרים עם פירקוביץ והגו יחד איזו תכנית משותפת בלתי סימפטית. נזכרתי בסיפורי ראובן פאהן, איש־סטניסלב, שהכיר לדעת את הקראים מקרוב ותיארם תיאור מדוקדק, שעשה רושם על הקורא הצעיר. עלה בזכרוני כל אותו פולמוס חריף, שהרעיש את ישראל תקופה ממושכת לפני אלף ומאה שנה ועשה את העם כשני עמים: בעלי מקרא ובעלי תלמוד. קפצה לקראתי המימרה הנודעת, שיש בה משחק־אותיות אכזרי: “הקראים (הקרעים) אינם מתאחים”. מימרה זו היתה בלי ספק כבדת־גורל וסייעה לריחוקו של שבט שלם מישראל.

עליה כתב המשורר יל"ג:

לִפְנֵי דוֹרוֹת רַבִּים יָצָא דָבָר חַד

כִּשְׁגָגָה מִשַּׁלִּיט, מִפִּי גָאוֹן חַד,

דָּבָר מַר, מַפְרִיד אַלּוּף, מַצְמִית אַחִים,

לֵאמֹר: “הַקְּרָאִים אֵינָם מִתְאַחִים”.

דִּיבּוּר מְפוֹצֵץ זֶה שֶׁבּוֹ הֻטְּלָה אָלֶ"ף,

וּבְדֶרֶךְ הֲלָצָה, בִּמְקוֹם הָעַיִן,

גָּדַע מֶנּוּ שֵׁבֶט לִפְנֵי שָׁנִים אֶלֶף,

גָּדַע גַּם קֶרֶן מַחֲמַדֵּי הָעַיִן.

לא נעלם ממני גם נסיונו של הרמב"ם לשכך קצת את הזעם, אולם זכרתי את תעלוליהם של שני הצדדים בעידנא דריתחא וכן בתקופות שונות בתולדותינו, ושאלתי את עצמי:

כפר־קראים במדינת ישראל – הא כיצד? האם כבר ניטשטשו העקבות של ריב־הדמים ההיסטורי? האין רגשי נטירה ונקימה בלב הקראים? היתאחו הקרעים? והלא הציונות ומדינת ישראל הן פרי היהדות ההיסטורית השלמה, המקראית והתלמודית והרבנית, ואינן גורסות השמטת איזו חוליה שהיא מן השלשלת הארוכה, אף על פי שהן שואפות לחידוש פני היהדות ברוח הזמן. השבו לאחר תעיה לחיק הורתם?

לשאלות אלו לא היה פותר. אנחנו רגילים לקבל פני שבטים נידחים. מכל קצוי תבל באים הם אלינו, שבט אחר שבט. זה עתה נסתיימה העלאת השבט התימני ב“מרבד הקסמים”. אפילו גרים איטלקיים, שנתיהדו באורח־פלא, הגיעו אלינו. אולם לא שמענו הרבה על הקראים והידיעה עליהם אינה מרובה באותם המוסדות, שראוי להם לדעת.

אולם אין לך פתרון כעצם הביקור במקום. כאן מתבררים לך דברים הרבה, שהיו סתומים וחתומים לפניך.

מצאנו כפר עברי בהיבנותו, בנוף מנומר והדור. מרחוק התנפנף דגל המדינה. ובבואנו קבלו אותנו קהל יושבי הכפר וילדיהם. הילדים היו מלובשים בגדי חורף בצבע אחד (“טריינינגים”). ילדים בריאים ומטופחים יפה, כשאר ילדי ישראל, שאין העניות מנוולתם. הם רקדו סביב עמוד לקול כינורו של אחד המבוגרים. הם שרו משירי הגן במבטא מזרחי למחצה ואשכנזי למחצה. הגדולים היו עומדים ונהנים ממראה עיניהם. כולם, חוץ משלושה ארבעה אבות, צעירים הם לימים. כולם נשואים, מלבד אחד. חן האשה העברית לא פסח גם על נשי עדה זו, וכמה מהן מבהיקות בזיוון.

הבתים הקטנים והנאים מפוזרים על פני שטח גדול בשני טורים, שכביש עתיד להפריד ביניהם. מאה משפחות ומשפחה הם, שבאו ממצרים. וכבר היתה הגרלה, וכל אחד יודע באיזה בית ידור ומי יהיה שכנו. לפי שעה אין הם מעבדים אלא שטחים קטנים ליד הבית מחמת חוסר השקאה. המים המעטים מובאים בצינורות מקיבוץ נען. כיס אחד לכולם. כל חבר מכניס את שכר עבודתו לקופה המשותפת ואינו מקבל אלא לירה אחת ומאתיים וחמישים פרוטות בעד כל יום־עבודה שלו, גם אם הכנסתו היתה גדולה יותר. והעודף – לכלל. הבתים נבנו בידי עצמם, והם מצביעים בגאווה על פלוני, שהוא פועל בנין מסוג א' ועל פלוני שהוא מסוג ב' וג'. האנשים והנשים מלאי מרץ ושמחת חיים ומדברים על עתידם הכלכלי והמשקי ברב אמונה. הם לומדים עברית בשקידה, וכמה מהם כבר הגיעו לידי דיבור עברי רהוט, והם ששימשו מליץ בינינו.

תחת סככה, שהותקנה לעינינו ברב חריצות, נתכנסו כל אנשי הכפר עם ילדיהם לשיחה אתנו. מיכאל אסף, המנוסה בכגון זה, השכיל למצוא את המפתח ללבותיהם. הוא דיבר עברית קלה מתובלת ביאורים בערבית, ואוירה של הקשבה והתענינות היתה שורה כל הזמן. מה רב צמאונם לשמוע על עצמם, על עתידם, על הארץ ועל סיכוייה!

בין השאר נאמר להם, כי בטלה המימרה ההיא, שהקראים אינם מתאחים. מציאות אחרת ירשה את מקומה: הקראים מתאחים. כל קרעי האומה מתאחים. מעולם לא פסק הקשר בין הקראים ובין ציון. להיפך, תמיד היו מעלים את ציון על ראש שמחתם. כשחתמו את שמם על מכתבים היו מוסיפים: “האֶבל מאבלי ציון”. הם גם שמרו על טהרת מוצאם הישראלי. סייעו להם בכך שתי עובדות: ראשית, מפני שהיו מוחרמים ע“י היהדות הרשמית ואיסור החיתון חל עליהם; ושנית, מפני שהם היו לחוצים ומדוכאים ע”י הגויים כשאר היהודים. בזכות החרם מבפנים והמצוקה מבחוץ נתקיימו הקראים כחטיבה גזעית ישראלית.

דברים אלה קלעו להרגשתם, שכן המשקע של אלף ומאה שנה טרם התנדף. יש עדיין איזה “תסביך קראי”. נעימה של תרעומת בקעה מדבריהם על שרבים סבורים, כאילו הקראים היו אדישים לציונות ולמדינת ישראל. ולא כן הדבר, הם שאפו למדינת ישראל, הם חשים את עצמם כאבר מן החי הישראלי, והם רוצים להשתרש באדמת ישראל ובתרבות ישראל. והמלה “תרבות” יצאה מפיהם מודגשת ומפורשת.

לאחר חילופי דברים, שהיו בחינת אחד מקרא ושנים תרגום, נתבקשו לשיר משירי הקראים, והם נענו והשמיעו במקהלה פרקי תפילה בעברית נאה. אגב, סידורי התפילה שלהם, שנדפסו במצרים, שונים בתכלית מסידורינו. השותפות היחידה היא בפרקי התהילים המשובצים בסידורים וכן בהמית הנפש הבוקעת מהם לשוב לציון ברינה. מה שמפליא הוא השימוש בסגנון תלמודי מובהק, הן במבואות לסידורים והן בהסברת המנהגים.

ליד שולחן ערוך כריכים ובירה סעדו האורחים עם כל בני הכפר וילדיו, ולאחר ביקור בבתים, שהיה מלווה שיחה עירנית על העתיד – נפרדו מהם האורחים בהרגשה טובה, שהיתה, לפי הרושם, גם נחלת המארחים.

בצאתנו מן הכפר, השופע חיים וכוח יצירה, נשתכנה הכרה ודאית בלב: שיבת ציון תגליד גם את הפצע הזה, שנפתח לפני אלף ומאה שנה. הקרעים יתאחו ¹.