משאתה מגיע לראש ההר, שעליו השתכנו הקבוצה ובית ההבראה, מיד יקבלו פניך רוחות טובות כמלאכים טובים וילפפוך ליפוף חזק. אויר צח וחריף יחדור לנחיריך, ונדמה לך, כאילו הוטלת לתוך אקלים אחר, שמהלך ת"ק פרסה מפריד בינו ובין המקום שממנו יצאת. כמה סגולות וגוונים לרוחות הללו, המנשבות כאן. ישנן רוחות שחרית, צפרירים, והן צוננות ונוקבות, מפיגות את השינה ונוסכות נסיוב של ברזל לתוך העורקים; ישנן רוחות צהרים, צהרירים, המלטפות בחום נעים ומשקות כוס תנומה קלה; וישנן רוחות ערב חריפות, שאי אתה יכול לעמוד בפניהן אלא אם כן לבשת בגד חם. מלבדן מצויות רוחות־בינים שונות, שמועדן בין שחרית לצהרים, ובין צהרים לערבית, ובין ערבית לאישון לילה. ואף הללו כל אחת מהן מצויינת במעלות ובנועם. כי אוצר של רוחות הוא המקום הזה, אוצר שנכבש ונעשה לקניננו לאחר שהקבוצה העפילה לעלות על ההרים ולהשתקע בהם.
בקרקפתו של ההר הזה, שהוא משכמו ומעלה גבוה מכל אחיו שבסביבה, תקועים סלעים ענקיים, סלעי־מגור. הם מוטלים זה בצד זה כמחנה של קברות נפילים. ואבני בזלת, הנראות כיצוקות ונתונות בתהומו של ההר ללא אפשרות להזיזן ממקומן, נעוצות בגב ההר. והמדרונים לכל צדדיהם משופעים באבני נגף אדירות והם מלאים שקערוריות וזיזים, באופן שהמהלך בהם הריהו נראה כאילו הוא מדדה בין גלמי מצבות גדולים. ולמטה, בסופם של המדרונים, משתרעות פיסות־שפלה, שאבנים וחצצים ושיחים זרועים בהן. במרחק מה מהן מתנשאות ועולות גבעות, אשר לאחת דמות כיפה עגולה, ולשניה דמות קונאה ולשלישית דמות שטוחה, וכולן מהוות מין רכס. הר לפנים מהר ועמק מקביל לעמק. מצד דרום נראים הרי אפרים טבולים באד כחלחל. במסגרתם נשקף הכפר אבו גוש ומנזרים והכביש המבהיק והנפתל המוליך ירושלימה. בשעות שהראיות צלולה מתרחב האופק ושוקע כמעט אל תוך האין־גבול. עם הנץ השחר, כשכל הסביבה מתנערת מתרדמתה, מבצבצים ועולים אדים מאדים שונים וערפלים מערפלים שונים, צחורים וקודרים. עלטות כבדות נמוגות ומתאבכות כלפי מעלה כתמרות־עשן של בתי חרושת ענקיים, ולעתים אתה מדמה את עצמך שרוי במחוז של תעשיה וחרושת כבדה. אך הנה נסתננו קוי השמש מבעד לעירובי האדים והערפל, ומיד משתברים צבעי הקשת ופאתי ההרים מתגוונים בגווניהם. אותה שעה הכל עומדים אחוזים בחבלי היופי הזה, שאין לו שם. משהו מפולחן הטבע מתגנב אל הלב.
ומה נפלאו מעשי הקבוצה במקום הזה! ההר הקרח, המלא פגרי אבנים, הוכשר להקים עליו בתים, צריפי עץ ובניני משק. רפת, אורוה מוסכים שונים ובית דירה בן קומתים מתנוססים מעליו. סלעי מכשול רבים סולקו ויתרם הותאמו לצורת הנקודה. פסי אדמה שונים טוייבו ונעשו גינות פרחים, העוטרות את הבתים. רצועות קרקע אחרות סוקלו יפה יפה ונהפכו לגני־ירקות חמודים. במורדי ההרים ניטעו אילנות סרק ועצים עושי פרי לפי שיטה מפוזרת, והם מתחילים להשתגשג ולשוות מראה מהודר למקום החשוף הזה. למטה, בשפלה, סוקלו חלקות גדולות וניטעו בהן כרמים וגנים. הכרם כבר מעניק ענבי מאכל ממינים שונים, והיד נטויה לסקל, לשפר ולטעת. בוקר בוקר יוצאים לעבודה במכשירי עבודה פשוטים ומורכבים ומסקלים חלקות חדשות עפ"י תכנית מסויימת, ומדי שבוע בשבוע מצילים שטחי אדמה ניכרים מידי השממון ההררי. במדרוני ההר נבנו מרפסות רבות מאבני המקום לסלעיו, המשמשות מעצורים לשטפי הגשמים, הסוחפים עמהם גושי אדמה. גם בשפלה הוקמו קירות וגדרות של אבנים לאותה תכלית. הלמות פטישים, דפיקות דקר, דרדור אבנים ושיחת עמלים ממלאים את חלל האויר. הפראות פוחתת והולכת והתרבות מתפשטת. כאן אתה רואה זאת עין בעין.
בית ההבראה
זהו הרקע, הנוף, של בית־ההבראה. הבתים הקטנים והנקיים, המיועדים לאיכסון המבריאים, בנויים בקו מודרג, אחד למטה מן השני. ולמטה מכולם – הבית הגדול, הכולל את המטבח, חדר האוכל, המשרד וחדר־ההמתנה. פונה הוא אל העמק, אשר בו הכרם ועצי הפרי האחרים ואשר ממנו ולמעלה מתנשא “הר־הרוח” כעין כיפה. יש והר זה דומה לסוללה שפוכה בידי אדם או להר־געש כבוי. בדרך ההר הזה מגיעים אל המקום, שבו נפלו החמשה. גם מחצבה חבויה בצדה של הדרך הזאת. בכתף אחרת של מעלה־החמשה נטועה חורשת אורנים מוריקה ומטילה צל.
באויר־הרים זה, אפוף מראה עינים והלך נפש כאלה, מתהלך מי שבא לכאן כדי להנפש מעוצבו ומרוגזו של כל ימות השנה. שעות חסד נפלאות נופלות בחלקו של המבקר, ובאין לו מלים פיוטיות יותר משמיע הוא בכל פעם לנפשו או לאיש־שיחו דיבור שגור אמיתי: “מה יפה המקום”, או “כמה טוב כאן”.
אך לא רק סגולות הטבע וחן־הבריאה משרים על הבאים־להנפש רוח של חדוה ונועם, אלא גם סדרי בית ההבראה, שהותקנו בידי חברי הקבוצה, שהם בעלי המפעל הזה. ניכרת יד אמונה בכל, במשרד, במטבח, בחדר האוכל, בטיב המזונות, בסדר ובנקיון, בשירות, ביחסי הגומלים שבין אנשי השירות והנהנים ממנו ובכל כיוצא בו. לא הכל הותקן שם עדיין, לא כל הנוחוּת הנהוגה בבתי המרגוע הותיקים מצויה שם; צעיר לימים הוא בית מרגוע זה, ועוד רב הטעון תיקון ושיפור. אולם על הכל יכסה היחס הטוב וחן המקום ויושביו. האחראים לדבר שוקדים להשביח ולתקן ואזנם קשובה להערות המתאכסנים.
חברת המבריאים מנומרת היא ביותר, אם כי בדרך כלל אחיד הוא האופי הסוציאלי שלהם, שכן רובם ככולם הם חברי ההסתדרות. אולם מחזור בא ומחזור הולך ושום חברה אינה קיימת בדרך כלל למעלה משבועיים. אעפי"כ במשך הזמן הזה הרי זו חברה, שיש בה כל הסימנים שמנו חכמים בחברה: מצויים בה חוק הדחייה והמשיכה, דעת קהל, אהודים ובלתי אהודים, דברי רכילות ושיחות רציניות, מריבות ופיוסים. הכל מתרחש בה במהירות רבה, צץ ונובל, זורח ושוקע, הואיל והרגשת החליפות והתמורות מלווה את כל אחד בחריפות יתירה. בחברה זו יש משהו מן הסרט של קולנוע. החיים הם משחק והמשחק הוא חיים. הכל כאן במזל של שכחה. אחרי חיים של מתיחות במשך שנה או שנים רוצה הבא־לכאן להסיח את דעתו מעסקיו ומטרדותיו, והריהו עושה כל מה שמועיל למטרה זו. בית ההבראה הוא במובן ידוע בית לילדים גדולים. אנשים מבוגרים נוהגים מנהג ילדים: אוכלים ושותים ואינם עושים, משחקים, מתפנקים, מתבדחים, מתרשמים מכל דבר קל, אוהבים להצטלם ולהשתקף בראי, נעלבים על דבר ושמחים על ענינים של מה בכך. בהלצה אחת אתה קונה אצלם את עולמך ובמבט זועם אחד אתה מאבדו. אילו היתה איסטניסות כזאת מצויה בחיי המעשה הרגילים, היה העולם חוזר לתוהו.
בית ההבראה דומה במקצת לאניה המפליגה בלב ים. גם בה אתה מוצא ליכוד חברתי של הנוסעים, אלא שכאן, בבית ההבראה, אין הרגשת סכנה והרגלים דורכות על קרקע מוצקת. הליכוד בא מתוך שמחה ותשוקת חיים ומנוחה ולא מתוך סכנה. מוזר הוא לראות כאן אנשים מן הישוב, שכל אחד מהם הוא בעל בעמיו, עמוס תפקידים ועוסק בצרכי ציבור, והנה הם “מתילדים” ומתקנדסים ועושים תעלולים ולהטים שונים. בבית הבראה יש לא רק פתחון־פה, אלא גם פתחון־לב. כל אחד מוכשר לקלוט ומוכן לראות את חברו ולהתענין בו. בשעה ששכבת הקרח הקרה נושרת, אנו רואים יחס חי ולב מפרפר ורב־ענין…
תש"א
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.