רקע
שלמה צמח
ביאליק והשפעתו

 

שתי בחינות    🔗

אף על פי שהשירה אין לה אלא עצמה בלבד ואין היא רוצה אלא את עצמה – לא אמרו אלא כל אימתי שהיא שרויה בהדר בדידותה, במדורו של הפייטן ופיוטו, או ברשותו של האחד, ויהא אחד זה כפול רבבות, שבא ליהנות מן השירה ולהתייחד עמה ולהתכנס לרשותה מתוך ויתור על עצמו ומתוך שיתוף עם עצמו. אולם בתחומי התפיסה הפוֹשטת, עם תהליך המעבר שהשירה עוברת אל האחרים כדי להיות קנין רבים, מיד ניטלת ממנה בדילוּתה וייחוּדה, לאחר שיצאה מרשות היחיד ונכנסה לרשות הרבים והיא מושלכת לכל העברים כמחרוזת של פנינים שניתק החוט שלה. שכן שוב אינה, כאשר היתה ענין שלם ומאוחד (בין במתן ראשון ובין במתן שני), ילידת האישיות ורחשי לבה אשר מצאו תיקונם דרך ההבעה והעיצוב. כאן היא מהלכת בסך ובפומבי גדול, וכל הידים ממשמשות בה והיא נעשית ענין, בן בלי סדר ומשטר לחפץ ההמונים המפוצל ושפת הגוונים שהוא שופע; נבלעת בהם, קולטת מהם, נשמעת להם. שוב ריבוי היא עם תמורותיו וחליפותיו, מעין לוח של שעווה שנתרככה, וכל הרוצה טובע בה חותמו. ואפילו לאחר שפרוּדות פיוט הללו היו שדה־הסתגלות לקמטי־מאויים ולגרגרי־רחשים של היחידים שברבים ואף על פי שפרודות אלה שוב מתלכדות לאחדות חדשה בנפש ההמונית, אף על פי כן אינה עוד אחדות ראשונית זו שנצטרפה על פני האָבניים של היוצר ורצונו. אחדות קיבוצית היא שאין המשורר אחראי לה. צירוף של ריבוי חדש לאחר שטשטש וסילק את הדוחה ואת המנוגד ואת הנכרי והמקרי שבו וחרזוֹ שנית ומשך ולש את המקורב והמשתלב שנתנו ידם זה לזה.

וכאן נפתחים השערים לכל השפעות אשר השירה מצד עצמה לא התכוונה להן מתחילתה ושאינן מגופה. הטבעים הפיוטיים של השירה בראשית ההתגלות שלה הכרח הם לה, כי שם שׂדה הישׂגיה, והיא שקרוֹצ’ה ובית מדרשו קוראים בשם “ההתבטאות שמתבטאת”. השפעותיה של השירה על החברה, רגשותיה ואמונותיה ותשוקותיה, תוספת של הצטרפות הם, ואינם בה אלא רשות ביניים ומצע של תיווּכים. והרבה הרבה מן האקראי בסרסור זה. התוספת שבהשפעה אינה באה במילואה מן השירה אלא מגוֹני התפיסה שהרבים נתפסו לה. אין הכרח בדבר, שהתוכן שנתלה בצירופים הלשוניים של המשורר ערכו יהא אותו ערך גופו שהשקיע בו רחש המונים מסוים בזמן מסוים. אין כל כורח פנימי שהצירוף, למשל, “להיות או לחדול”, שבשעתו ובמקומו בא להטיל ממשות בפרצופו הרוחני של האמלט, יתגלגל על פני דורות ויתגוון באותה החלטיות שהדור רוצה בה וצפוי לה. אין הפייטן אחראי לכך, שההמונים עניים בדמיון הם ואין ידם משׂגת ליצור דפוסים ודיוקנאות משלהם לתכני מאוייהם ורצונותיהם, והם אנוסים לצקת לתוך המוכן והמזומן לתכלית מסוימת את תכליותיהם הם החולפות והמשתנות.

לפיכך מתחקה אדם אחרי עקבותיהן של השפעות שהשירה טובעת בחברה הרי הוא יוצא בעקבות החברה ולא בעקבות השירה. ואם בכל זאת אתה מבקש את נקודת הפגישה שבשתיהן, הרי אין מקומה של זו אלא בתחום היניקה שהדור יונק את השפעותיו מתוך טבעי השירה גופם; ואין יניקה זו סימן לדור בלבד, אלא גם לשירתו. עם שיחזק הליכוּד באמצעוּת הטבעים הפיוטיים הצרופים, עם התהוותה של נקודת־איחוי בין שתיהן, תלך ותתעלה כל אחת ברשותה, הואיל ולא השפיעה אלא האצילה. והאור כאילו שופע במישרים מן המאור הראשון עם זימון זה שנזדמנה שירת משורר עם מילוי משאלות לבם של בני דורו. וגם אצל שירת ביאליק אנו רואים את ההשפעה על החברה זורמת ועוברת בשני צינורות אלה. מצד אחד, כמה וכמה פעמים נזדמן הדור עם השירה הביאליקאית ושילב את אחדות־רחשיו הקיבוצית לתקן אחדותה הפיוטית; מצד אחר, נטפל אליה הדור וצירף על דעת עצמו צירופים לנטיותיו וחשקיו ותלה אותם בשירה הזאת ועשאה מצע של תיווּכים להנאתו ולצרכיו. וכל היוצא לבדוק דרכי השפעה אלה, על כרחו שיבדוק אותן משתי בחינותיהן.

אמנם חקר ניתוח זה אינו מן הדברים הקלים. אתה נמצא במעגל קסם הואיל וההשפעה התנשאה והיתה להערכה. כל שהכניסו לתוך השירה מן החוץ, חוזר ויוצא ממנה כאילו מבית. בראייה ראשונה דומה, מה פשוט ומה קל מלספר בשבחם של גדולים. הלא אין דבר כמוס עמם. פטור אתה מאותו היסוס שבלב המעכב דיבורך בשעת שימוש בתארים. עכשיו בן־חורין אתה במוצא שפתיך. אין אותו החשש, שמא מליץ אתה ומפליג בסגנונך ובורר לך לשון של גוזמה. אבל הדבר אינו כן. קביעת מקומו וערכו של משורר בעל שיעור קומה של ביאליק אין מספר לאבני הנגף המונחות בדרכי ההערכה. ההשפעה, שפיה מלא תמיד, בעל כרחה שתינתן למקובל ולנישׂא על כל שפתים. הגדלוּת גנוזה במקום שאין היד ממשמשת בה ואינה במקובל ובנישׂא על כל שפתים. היא במכונס, במובלע ובחבוי. היא בפשטות. והפשוט – הגודל שבו שרוי במקום שאין מכירים אותו. והנה דמות דיוקנם של גדולים באמת השפעתם מעווה דמותם. משורר כביאליק נעשה עד מהרה אילן אשר בצלו מבקשים חסות. ואת פרצופו הרוחני מסגל החוסה בו אל השגת עצמו. וממילא עד שאתה מגיע אל זהרן של פנים אלה, אתה חייב לגרד בצפרניך את דונג המסכות אשר דבק בהן. סימנו ומזלו של הגדול, שהוא מתמנה שלא בידיעתו לריש מתיבתא; משמש מעין דוגמה לאחרים. ורוח זו, שהיתה בתחילתה מכונסת וכבושה בטהרתה בלב אחד, נתפזרה קילוחים קילוחים וקלטה בדרכה יסודות זרים ושונים מן החוץ. אותה שעה שמקוריותו של משורר, האחת והשלמה והמרותקת בחיוּתה, נעשית נחלת הכל, מיד היא נעשית חותמת ודפוס; כלומר, שוב אינה מה שהיתה הואיל וטלטול ממושך זה מוחק צורתה ונוטל נשמתה. עתה יבינו לנפשי, מפני מה אני מהסס בבדיקתן של דרכי ההשפעה אצל ביאליק. תחומי ההשפעה ותחומי ההערכה כה מעורבים הם כי תאבד דרכך בהם עד מהרה.


 

סמל וזימוּנוֹ    🔗

ביאליק היה ראשית כל משורר. כושר זה ואונס זה שמבפנים להביע מצד אחד את ההתרחשות שבעולמו הרגשי ועולמו הרעיוני ועולמו המציאותי; ומצד אחר, הכושר והאונס להביעה בשילומי ניבים, צליליהם, יחסי הקולי והמנייני שבין ניב לניב ושבין הברה להברה, קרבתם ומרחקם, צפיפותם ורווחתם, משיכתם זה לזה ודחייתם זה מזה – כל המידות האלו הן שעשו אותו יצור מיוחד במינו ואנו קוראים אותו בשם משורר. טול ממנו מידות אלו, יכול והוא אדם חביב ואיש־רעים, עממי בהליכותיו וישר בפעלו, חריף בשכלו ונבון בבינתו, אבל אדם בפני עצמו ששליחות רבת תוכן ואחריות מוטלות על שכמו איננו.

ובכוונה אמרתי, ביאליק הוא ראשית כל משורר, ולא הוספתי את התואר שההמונים חיברו עליו – משורר גדול. למעשה תואר זה משובש הוא. אין משורר גדול ומשורר קטן, דוגמת אבן גדולה ואבן קטנה; ויכול, כי ההפרש בין זו לזו אינו בהרכב ובמהות אלא במידת הגודל בלבד. אין עיסה של שירה, שאם אתה מפריש הימנה כזית אחד נמצאת מפריש משורר קטן, ואם הפרשת מאה “כזיתים” הפרשת משורר גדול. כאן כל פחת בגודל מיעוט במהות. אמרת, אדם זה פחות משורר סימן הוא שניטל ממנו משהו יסודי ועיקרי שבמהות הפיוטית. אצל ביאליק נזדמנו באחד המידות הפיוטיות בכליל השלימות וביחס הרמוני מוחלט, שאין ערכו עולה מתוך הסכום הכללי המצטרף מערכה של כל מידה ומידה בפני עצמה, אלא צירופן עילוי של זימון. והנה עצם מציאותה של השלימות הזאת השפיעה השפעה מרובה על החברה היהודית, שממנה עלה ובה חי. הפגום והמקוטע שבהעדר מרכז לחיים הישראליים כאילו נמשך להתמלא ממקום זה. השלימות הפיוטית של ביאליק היתה למשהו מסתורי־סמלי, שחברה תולה בה תקוותיה ותיקונה. אביא דוגמה אחת לחיזוק האמור:

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָּנֹם – כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי!

נָשַׁל הַפְּרִי – וּמָה־לִּי וּלְגִזְעִי וּמָה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכָּח – שָׂרְדוּ הֶעָלִים –

יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ אַרְצָה חֲלָלִים.

אַחַר – וְנִמְשְׁכוּ לֵילוֹת הַזְוָעָה, לֹא מְנוּחָה וּשְׁנָת לִי,

בָּדָד אֶתְחַבֵּט בָּאֹפֶל וַאֲרַצֵּץ רֹאשִׁי אֶל כָּתְלִי.

וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי עַל גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, לֹא פְּרִי וְלֹא עָלֶה.

איני יודע אם הקורא נתן דעתו על כך, כמה שיר זה עני ואביון באמצעים. חמת תוססת יין שמור שאין לה ידים. אין בשיר זה לא מן ההידור, ולא שיפעה ולא תמורות צורה, ואין בו יוהרה ואפילו לא קורטוב של חריפות והמצאה. וגם חרוזו, אף על פי שהוא מחודש ומקורי (שנת־לי – כתלי; אנכי – שׂוכי) אינו גלוי ומתנשא. שפת אלים זאת קרובה מאד אל שפת דיבור. מה שיש בו אינו אלא צירוף נעלם של ניבים פשוטים וצנועים עם משב קל שבקלים של רוח מרומים עצורה ומכונסת בתוך עצמה. ויש בו רוך של רחמים וחנינה, נוגה וחמים; ומעולף הוא אפיסת כוחות מתוקה של שברון לב גא ואילם; ומבכה הוא בלי תרעומת על משהו שאין לו שיעור שהלך ואיננו ולא ישוב עוד לעולם. והנה לשיר קטן זה, שאין בו אלא שירה, היתה פרשת השפעה חברתית סוערת משלו. ברנר לא הבליג וכתב עליו דברים שהם עד היום הזה מן הנאים שבדבריו; בדבקות ובלב מלא ובתודה גלויה. והקוראים, בני דורו של ביאליק, שלא היו מפונקים ורכי־לב, נטפי דמע העכירו עיניהם בשעת מקרא השיר. ורוך של רחמים נוּגה זה כאילו שקע בלב הרבים והיה מבכה על עצמו; והשפתים היו רוחשות כמכושפות “צנח לו זלזל”. פתאום וענף קטן זה גאה והתנשא והסתעף וצמח ופרח והיה סמל גדול ורחב־היקף וחסו בו זעזועי נפש של תעלומות דור ומסתרי געגועיו, כאבו ואשרו. וכאילו כפול היה ייעוּדו. הוא הוא שהרחיב את גבולות העולם ומילא אותו תוכן חדש וגם קבע מזלו. ואותה שעה גופה היה בית־קיבוּל לאותו עולם נעלה שהקים. היתה זאת התלכדות של שירה לרבים שאין הרבה כמותה. על כגון אלה אמר קרוֹצ’ה, מזקני רומא וחכמיה: “אותה ההתחברות היא שתסביר לנו, מהיכן כוח השפעתה של שירה על רוח אדם. אילו היה הפיוט שפת־דיבור בפני עצמה, שפת אלים, בני אדם לא היו מבינים אותה; ואם הפיוט מעלה ומרים אותם, אין עלייתם מעל לעצמם כי אם מתוך עצמם”.

מקום־לידתו של הסמל הגדול המזדווג לרגש הקיבוצי בזמנו הקצוב ובמקומו המיוחד הוא בספירת הנסים והנפלאות. הוא אינו במכוון ובמחושב. אין אתה אומר: ביאליק ראה את הליאוּת שבשנות המהפכה הרוסית, ולאחר הפרעות בעיירות בני עמו ולאחר הסערה שרמזה ממרחקים והבטיחה כל כך הרבה והשאירה אחריה לאמתה רק אבדן וחורבן – ראה וגמר בנפשו להשוות כנסת ישראל לזלזל שצנח, והרי הוא נוסך על שורות שירתו ובתיה מן הרחמים הלוהטים ומרפיון חנינה חרדה. פירוש כזה משובש ביסודו הואיל והוא מפקיע את המציאות הפיוטית ממקומה הטבעי ומסיעה לתחומי מציאות הגיונית ותכליתית, הפוכה לראשונה. פירוש כזה עושה את השיר הלירי הרם והמעולה לשיר דידאקטי ואַליגוֹרי – כלומר, הוא מנמיכו ומוציאו מרשות השירה השלימה להוליכו אל כּלאֵי שירה. הסמל הגדול הוא מעשה שבחסדי שמים. הסמל הגדול, זו נקודת הפגישה בין המשורר היחיד בתכלית הייחוד לבין הרבים על נפשם הקיבוצית שייחודה אחר, אינו גנוז ביחסים הישרים של יחידים ועולמם הרגשי, הואיל וגם הפייטן אינו אלא אחד מרבים ואינו עולה עליהן אלא בכוחות הביטוי שנחן בהם ויש בהם לשמש פה למתרחש בעולמם המשותף. אילו היה כך, ודאי ששפת הפיוט היתה מורכבת יותר ופרשנית יותר. אולם הסמל הגדול אשר רחש עולמם של רבים נתלה בו לחסות בסתר כנפיו, עיקרו דווקא בפשטותו הגמורה ובריחוק מקום מן עולם הרבים וחרדתו. הוא בשפת אלים שאינה אלא שפת דיבור.


 

עירובי תחומין    🔗

אבל המשורר אינו כפות לנוסחה אחת. אנו, מפרשיו, קובעים את הנוסחה הואיל ויפה היא לצרכינו, צרכי הסבר. המשורר אפשר ואינו יודע שהיא קיימת. וגם פשטות זו שהרבינו לדבר בשבחה אינה פשוטה כל כך. השירה אף על פי ששפת דיבור היא, בכל זאת היא שפת אלים. ואם לא תתגוון ולא תתחלף ולא תרבה תנועה סופה שתעלה ירוקה. בדברי עד כאן אמרתי להראות על שירה לירית שהפכה לסמל גדול, משום שהיתה כשרה לשמש נקודת־אחיזה בשביל רחשיה הסוערים של נפש קיבוצית. אולם עתים אנוס המשורר מתוך תהליך הבעתו הפיוטית להקים בידים סמלים שיבטאו בהיקש דמיוני משהו שאינו ניתן להבעה במישרים. סמל־שברצון זה הוא תנועת־יאוש במסילת היסורים של הביטוי. אומר אני להחיות דבר או רגש או רעיון, או את שלשתם יחד, בכלי הדיבור, והציור אינו מספיק, הריני מרחיק את הדבר – הרגש – הרעיון, מוציא אותו מתוך תחומיו עצמו ומשליך אותו הרחק הרחק אל תחום אחר, ומתוך השפעת־הגומלים שבין הקרוב והרחוק נבנה הביטוי חסר־האונים ונגאל. אכן יש והמשורר אנוס להקים לעצמו סמל שיקרין מאורו על המסומל. אבל אור זה אינו בשום פנים אור־משנה. אינו זוהר ירח היוצא משמש מאירה. הסמל אינו שמש ומשרת. גואל הוא אשר תוך צירוף־סתרים עם המסומל פורצת אותה תוספת של זהרה, המוחקת את האפלה שברצון־ההבעה.

לא היה משורר בספרותנו, ולא רבים המשוררים בספרות העולם, אשר סוד־צירופים זה נתגלה להם כפי שנתגלה לביאליק. שפת הדימוי היתה שפתו הטבעית. לא החרושת הציורית הזאת השופעת כיום בשירת אירופה ההרוסה. זו תהליך עשייתה הוא תהליך מוּכּר ומוּבן. יודעים הבריות, שבמקום זה שוכנת צפור־נפשה של כל שירה והרי הם ממלאים בתי־שיריה קנים קנים של פגרי בעלי־כנף לאחר שנחנטו והיו לפוחלצים. אצל ביאליק כל סמל ודמות הם התגלות, דורן, פתק שנפל מן השמים, נס גדול. וסימנו של נס בשניוּתוֹ. בשביל שנס לא יהא מעשה־הבל, הריהו כורך את המופלא ואת שלא־כדרך־הטבע בשגור ובפשוט. אין לך תופעה רחוקה מן השׂכל מאשר קריעת ים. אבל לאחר שאתה מקבל אפשרות זו, אין לך דרך פשוטה יותר להעביר ששים רבוא דרך תהומות מים מאשר לבקעם ולעשותם חרבה. שפת הדימויים של ביאליק גדושה נסים כאלה. בראשיתו מרוחק הסמל מן המסומל מרחק רב, אבל לאחר שאתה קרב אליו הרי אין כמוהו בפשטותו. לפניך ממש קריעת ים ואתה מתהלך בטוּחוֹת, כי החרבה תחת רגליך. ובאלה סוד שני שבהשפעתו.

אביא דוגמה אחת לדברי. השיר “אבי”, שראה אור שנים מועטות קודם פטירתו של ביאליק, היה צירוף דק של כל מידות השירה הנעלות שנזדמנו אצלו. יש בו עוז ההבעה ובליטת התיאורים שב“מתי מדבר”; רוח היגון ואפיסות־הכוחות המתוקה שב“צנח לו זלזל”; שכרון האהבה ולהט המסירות ושברון לב צנוע של “ויהי חלקי עמכם”; תוקף המחאה והחמה העצורה של “ויהי מי האיש”. אולם צירופים אלה אינם מעשי פסיפס, גבישים גבישים של מידות תלושות. כאן נשימה אחת חמה וכבושה עוטפת על המקובץ ומולידה בו כוחות־משיכה אצילים, שלא זו בלבד שהם מביאים אותו לידי אחדות חדשה, אלא גם מעלים אותו. בשיר זה נמצא סמל גדול אחד, שברצוני להביאו בשלימותו. שמעו יפה:

לֹא־רַבַּת רָאִיתִי אֶת אָבִי לֹא אָרְכוּ יָמָיו עִמִּי,

בְּעוֹדֶנִי רַךְ וְקָטָן וּבְטֶרֶם אֶשְׂבַּע צַלְמוֹ,

בִקְרֹא עוֹד עֵינַי לְרַחֲמָיו וְרֹאשִׁי לְמַחֲסֵה יָדוֹ,

לְקָחוֹ הַמָּוֶת מֵעָלַי: הִפְרִיד בֵּין שְׁנֵינוּ לָנֶצַח,

אַךְ דְמוּתוֹ צָפַנְתִּי בִלְבָבִי, אֶקְרָאֶנֶּה וְהִתְיַּצָּבָה:

כְּשׁוֹר יְגִיעַ כֹּחַ, מִתְנַהֵל דּוּמָם וּלְאִטּוֹ,

פּוֹסֵעַ בְּמוּטוֹת עֻלּוֹ, רְחַב גֶרֶם וּכְבַד צָעַד,

נִקְשֶׁה וּמִתְאַפֵּק וְשָׁוֶה; הוּא־הוּא בְּכָל חֲלִיפוֹת הָעִתִּים,

בִּימֵי סַגְרִיר טְעוּנֵי זַעַף וּבִימֵי שָׁרָב קוֹדְחִים,

צָעֹד קְדוֹרַנִּית וְהַסֵּעַ עֶגְלַת חַיָּיו, הַזוֹחָלֶת,

עֲמוּסָה אֲבָנִים לָעֲיֵפָה, בִּדְרָכִים כִּבְדֵי עַבְטִיט,

וּבָאֳרָחוֹת עֲמֻקֵּי חוֹל וּמְעֻנְנֵי תִימְרוֹת אָבָק,

מַפְרַקְתּוֹ שְׁחוֹחַת מוֹטָה, מִצְחוֹ חֲרוּשׁ דְּאָגָה,

וְעֵינָיו בֶּאֱרוֹת יָגוֹן תּוֹהוֹת בְּאֶפֶס תִּקְוָה

עַל כָּל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּלְיַד כָּל רֹאשׁ נְתִיבוֹת:

הֲיָבֹא מֵאֲשֶׁר יָבֹא אֶחָד גוֹאֵל וּמְרַחֵם?

לזה התכוונתי בדיבור: אין אורו של הסמל לגבי המסומל אור שאוּל דוגמת ירח לגבי שמש. כאן אי אפשר לדעת מי עיקר, המשל או הנמשל; זה האב ודמותו הצפונה או השור יגיע כוח. כאן לפנינו התגלות כוללת יותר הבוקעת ועולה מן השלימות הפיוטית. מתוך החשיבות והריכוז ומאמצי הכוח והלך־הנפש שבסמל הוא משתוקק כאילו להינתק מן המסומל הפרטי בשביל לכבוש לעצמו מרחבי התפשטות חדשים. סמל זה אינו סגור בגבולותיו, אלא פורץ סכריו כסילון מים ממרומים. ובמרץ גנוּז זה חסר־המנוחה נפתח לפני רחש־ערפל של המונים פתח קליטה ושדה־אחיזה. בתנועת זרמו של הסמל, עת שטף עבר על גדותיו ללא תכלית ומטרה, משקיע צמאון הרבים את חלומות הלב; ועד מהרה ולפנינו התרווחוּת של מציאות בנדודיה עם טביעת צורתה. והשור אינו שור, והאב אינו אב, והתארים אינם מיוחדים למעמד מסוים זה, אלא כלשונות־אש של דליקה גדולה הם. אתה טובל בהם כל משאלות הלב הרחוקות והקרובות גם יחד. והרי אותו סיום נרעש ונרתח של הסמל המקומי והמתוחם.

ועל כרחו שהוא עוקר אותו מקרקע היחיד ושותל אותו במרחבי המרובים, המבקשים כלי לרחשיהם העירומים והתוססים.


 

הסמל הכולל    🔗

התעכבתי על מידות־פיוט צרופות אלה, כי בהן אני רואה את מקורות השפעתו של ביאליק על בני דורו. לא בנושאי שיריו ולא ברעיונותיהם ולא בתיאורי המציאות שבהן, אלא ב“איך” נעלם זה שבו באו דברים אלה על ביטויים. ב“איך” זה נקודת האחיזה אשר בינו ובינינו – בו ההשפעה החברתית של השירה הזאת. וכשם שמותר לי לשאול וחייב אני להשיב, מה היה המשורר לעצמי? כך מותר לי לשאול וחייב אני להשיב, מה היה המשורר לעצמו? היכן הם הדברים אשר לקחתי ממנו והיכן הם בנפשו של הדור. ונדמה לי, המתנות הטובות שנתן ביאליק לדורו מגנזי פיוטו באו ולא ממקום אחר. עכשיו לאחר פטירתו מרבים לספר באישיותו ובאופיו ובנטיותיו וביחסיו והליכותיו עם בני אדם. ודאי נכבדים הם עניינים אלה. מכל מקום הם מספקים את תשוקת הסקרנות הערה בלב לאדם שנפשו קשורה בנפשנו. ותיאורים אלה ודאי גם הם השפעתם חוזרת. אבל כל זה לאחר מעשה. הענין באישיות ונוהגה בחיים ודרכה בחברה גידול ספיח הוא על גבי שדה ההשפעה שכבר נתן יבולו. לולא היינו אוכלים משלו לא היינו מברכים ברוּך שאכלנו!

אלא כאן אירע משהו מוזר עד מאד. מאחר שהסכינו הרבים וכלכלו מעשיהם עמו כאילו הוא השולחני שלהם הפורט את רחשי עולמם; ומאחר שהורגלו לזהות את העובר בסמלי שירתו של ביאליק אל העובר בנפשם, התחילו לכלול את התופעה ולרכזה במשורר עצמו ולמנות אותו על גבם כסמל אחד האוסף כל שבלי השדה לאלומה אחת. אכן נקודת־האחיזה כאילו הוסעה על ידי כך אל רשות אחרת, מן היצירה אל יוצרה. אבל גם כאן בשינוי מקום זה אתה מתחקה בלי קושי אחרי שרשי יניקתה. אין היא אלא נופו של אילן, שמאהיל מעל לגדרו ומשיר פירותיו ברשות שאינה שלו. ודרכי השפעתו של הסמל “ביאליק” בהפשטתו אינן שונות מדרכי ההשפעה של סמלי שירתו, כי מקורם אחד.

בשלושה סעיפים הסתעפו ההשפעות מן הסמל ביאליק לאחר הכללתו. ראשית, תופעה פיוטית זו גילתה את כוחו של הישן בחדש; בפיוט זה התחוור בבהירות יתירה, כי ישן זה, אשר אמרו כבר נס ליחו, עודנו שומר במעמקיו זרמי חיים נסתרים, שאיש לא שיער דבר מציאותם. והכרה זו בעל כרחה שבתקופת הכללתה תעבור את גבולות השירה ותפשוט ותשטוף כמים רבים ואדירים את שאר תחומי החיים. אי אפשר היה שלא לעשות היקש זה. אם ישן זה, אשר אמרנו מפולת הוא ורוח חיים כמעט שאין בו, כוחו עמו להתגלות בביאליק בחידושו ובחיוּתו, מפני מה לא יתגלה בכל מקום ובכל רשות המשמשים ביטוי לחיים? מציאותה של שירת ביאליק, לאחר שנסתכמה בסמל האישיות, פתחה את שערי האפשריות לרווחה. אחד העם הסביר בלשון ברורה את הצורך במבוקש. הרצל פתח במעשים שיוליכו אל המבוקש. ברדיצ’בסקי דבקה לשונו לחכּו מתוך צמאון שלא ידע רוייה אל המבוקש. ביאליק נטל תחום אחד שבמבוקש, תחום עילאי אשר בו חותם אמתו, נטל את השירה העברית ועשה את המבוקש בה למציאות ולממש. לאחר מעשה זה כלום מותר היה להטיל ספק באפשרויותיהם של המבוקשים בשאר תחומי החיים, והנמוכים מתחום השירה? לאחר שהיו שמים מעל לראשינו למה לא תהיה גם אדמה מתחת לרגלינו? הנה ודאות־משנה, שיצאה מתוך ודאוּתה של השירה הביאליקאית.

ושנית, לא זו בלבד שהיא רמזה אל האפשר שבכוחו ליעשות ודאי, אלא גם אימנה את הידים, כיצד מלאכה זו נעשית; כיצד מעבירים את המבוקש מרשות הרצוי אל רשות המצוי. וכאילו מצוותה היתה: אין לכם אלא לעשות כמעשי. כלום שירה זו השליכה אחרי גווה את הישן? כלום עשתה דבר שעוד לא היה? כזאת לא עשתה. אין כמוה מקפידה עם עצמה להשהות מרץ יצירתה בתוך העוגה שעגה לה מסורתם של דורות. היא ידעה יפה, כי תרבות אינה אלא משאָן של שנות דור ודור ונטלן הכבד; חוקת שנות דור ודור ושלשלאות של ברזל שלה ולא שדה־הפקר פתוח לכל הרוחות. שירתו של ביאליק שינתה צורות, החליפה את מקומן של חוליות בשרשרת. ותמורה זו בפני עצמה, דווקא משום שלא עקרה עיקרים, היא שהקרה חיים חדשים. אותם שברי מליצות, שהיו בפי אחרים שברי־חרס ללא מראה וללא צליל, היו פתאום בפיו בצירופיהם המחודשים לפידים דולקים באש־נעורים.

וצירופים אלה טבעם מהו? בפי שירתה של ביאליק רק תשובה אחת – בנין. לא פרכוס זה של חיי־חלוף וחיי־רגע, אלא נשימה עצורה וארוכה זו שבחיי נצח. השתקעותו של כל היש בנתינה זו של לבנה על גבי לבנה. בנין שסופו נעוץ בתחילתו ואין בו הפסקוֹת וריקוּת, הואיל וחללו מתמלא בלי הפסק מתוכו. בנין שאין בו דבר נקלה ודבר נכבד, הואיל והקל שבקלים הדר הנצח חופף עליו. כלום לא זכוּר לכם שור יגיע־כוח זה? כלום לא זכור לכם זלזל זה שצנח? כּבדו וערכו של שור זה היה כערכו וככבדו של זכרון אב צפון בלב יתום עזוב ונשכח. וזלזל זה ערכו היה כרגשו של עם בשעה שהסער עברוֹ. אין נקלה ואין נכבד. יש מסירות והתמכרות והתמדה, קו בנין ישר. ישנה השלימות שבהתמסרות. ואין השלימות יחסית לשום דבר. ומשום כך תארים יחסיים אלה של נקלה ונכבד אינם מידתה.

ושלישית, שירה זו נתנה לרבים את הטעם. לאחר שראו תופעתה לא יכלו בשום פנים להסתגל למשהו נמוך ממנה. העדר ההסתגלות לנמוך הוא הטעם וההבחנה. ואפילו אי אפשר היה להגיע אל דרגתו, הרי תשישות זו גופה היתה לכוח מדרבּן ומזרז שאינו משתתק לעולם.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48714 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!