¹

עד שלב מסויים בקריאה יוכל הקורא לאמץ את הפירוש, שעליו חזר יהושע בראיונות שהעניק אחרי הופעת הרומאן הזה: “זהו פַּסְיון בשלושה חלקים, שיש בו דילמה מוסרית, לא פוליטית, אלא סוציאלית־דתית” (ידיעות אחרונות, 12.3.04). אך בהגיעו לעמודים 291־222 יתבהר לו, שהפירוש של המחבר הכשיל אותו: אף שסיפור־המעשה פוצל לשלושה חלקים, אין הוא פסיון, המספר על ייסוריו של קדוש מעונה על־פי המסורת שהתגבשה בנצרות על צליבתו של ישו, וגם אין הוא מברר “דילמה מוסרית, לא פוליטית”: “אשמה של הזנחה ואטימות” (עמ' 50) לגורלה של יוליה רגאייב, עובדת זרה שנספתה בפיגוע שביצע מחבל־מתאבד בשוק של ירושלים.

עמודים אלה מספרים על סטיית המסע, קרוב לסיומו, מהמטרה שהוגדרה לו, לכפר שבו נולדה העובדת הזרה. במקום להשלים את המסע לכפר זה ולהביאה שם לקבורה, התפתה הממונה על משאבי אנוש לסטות לבסיס צבאי, שהוקם בסודיות גמורה בשנות המלחמה הקרה בין ברית־המועצות לארצות־הברית והוסב לאתר־תיירות, אחרי שהתפוגגה המתיחות בין שתי המעצמות. עד הסטייה הזו במסע התקדם סיפור־המעשה באופן ליניארי והוצדק על־ידי נימוקים שלפחות למראית־עין הצטיירו כהגיוניים־סיבתיים, אך כל המסופר על הביקור בבסיס הצבאי מאלץ את הקורא לנטוש את הפירוש המטעה של המחבר ולהתחיל לבחון את כל מה שקרה עד עמודים אלה מנקודת־מבט חדשה – אלגורית.

הבסיס הצבאי הסודי הוא “מקלט אטומי גדול” (207), שבקומותיו במעמקי האדמה הוקמה עיר שלמה נוספת, עם חדרי־פיקוד, מחסני־ציוד ודירות משפחתיות (193), שהוכנו להסתתרותם בעת הצורך של “עסקנים, קומיסרים ואנשי השירות החשאי” מפני התגובה הנגדית שהיתה מצפה להם אילו שיגרו כ“מכה מקדימה” את “נשק יום הדין” נגד המעצמה היריבה “בהחלטה חפוזה ובלתי שקולה” (199). בעת ביקורו של הממונה במקום כבר איבד הבסיס את הילת סודיותו, כי אחרי ש“האויבים־לשעבר הפכו לידידים – – – לא צריכים להחזיק עולם שלם נוסף מתחת לאדמה”, רק בגלל הסכנה מ“עקיצת טרור של מתאבד מופרע”. לכן נפתח הבסיס לביקורי תיירים ורק קבוצה קטנה של חיילים זקנים ונבוכים הוצבה בו כדי לגבות דמי־כניסה ולשעשע את המבקרים “בהצגות של הרס וחורבן” (193).

הניגוד בין המטרה שהועידו לבסיס מקימיו בתקופת המלחמה הקרה בין המעצמות לשימושו כיום מצדיק את הביקורת הבוטה של הכפריות מהסביבה עליהם: “הו, איך התדרדר לנו הצבא. אבותינו ירקו דם בחפירות של המקלט הסודי הזה, בשביל להציל את המנהיגים המטומטמים, ועכשיו הוא נהיה מקום שכולם יכולים לבקר בו, אבל רק בתשלום” (210). גודל ההשקעה במקלט האטומי, שסודותיו מן העבר נחשפו בקלות כזו לעיני מלוויו הישראלים של הארון עם הנפטרת החנוטה, העלה מחשבה אחרת אצל העיתונאי והצלם של המקומון הירושלמי: “האם מקלט כזה הוא מקור נסתר לתחושת ביטחון של שלטון שחצני ותוקפני, או להיפך, הוא דווקא הוכחה לחולשתו ולפחדיו?” (215).

מי שטרם קלט מהצירופים “מכה מקדימה”, “עקיצת טרור”, “מתאבד מופרע”, “הצגות של הרס וחורבן” ו“תחושת ביטחון”, שעמודים אלה ברומאן מותחים השוואה בין סיפורו של המקלט האטומי במולדתה הרחוקה של הנפטרת, מתקן צבאי המעיד על האיוולת של מקימיו, לבין התבצרותה של מדינת־ישראל כיום בפני הטרור של הפלסטינים, ימתין־נא להפתעה המצפה לו בסיום העלילה. אך עד שיגיע לסיום הזה, כדאי לו לאסוף את הפרטים הביוגרפיים המעטים שפוזרו למענו על עברו של הממונה: קודם שהשתלב במאפייה, תחילה כסוכן מכירות (10), תפקיד שהיה כרוך בנסיעות ומוטט את נישואיו, ואחר־כך בתפקידו הנוכחי כממונה על משאבי אנוש, היה סגן־מפקד של גדוד קרבי והשתחרר משירות הקבע בדרגת רב־סרן (188). אף שפשט מדים זה מכבר, שמר על התספורת הצבאית הקשוחה (16), שיער קצוץ בנוסח הטירונים (43), ועל מומחיותו מתקופת השירות בצבא, לשמור “מרחק ברור בינו ובין מזכירותיו” (46), וכנראה גם על דעותיו בענייני ביטחון.

כמו הקורא כך גם מזכירתו במפעל אינה יודעת אם הוא עדיין מחזיק בעמדה הביטחוניסטית מימי שירותו כקצין קרבי בצבא, אך היא מסוגלת להסביר מדוע לא שם־לב ליופייה של העובדת הזרה כאשר ריאיין אותה: “לא שמת־לב אליה כשקיבלת אותה לעבודה, זה בגלל שאתה בדרך־כלל כמו שבלול, בתוך עצמך, והיופי והטוב עוברים על ידך כמו צל” (22). הממונה חוזר על משפט הביקורת הזה של המזכירה, הדן בקשיחותו הצבאית, בפגישתו עם הנער, שאת גופת אמו בארון הביא מירושלים לקבורה במולדתה הרחוקה: “צדקה המזכירה, נוזף הממונה בעצמו, לפעמים אני מכונס בתוך עצמי כמו שבלול, והטוב והיופי חולפים לידי רק כצללים” (152).

הכרה זו בצדקת הביקורת של מזכירתו על הקשיחות שנותרה אצלו מתקופת שירותו בצבא, מסמנת שלב חשוב בשינוי שיושלם אצלו בסיום העלילה, שינוי שיהיה דומה לזה שהתרחש לביטחוניסט נודע אחר בסיפורת הישראלית, לגיבורו של הרומאן “לדעת אשה” (1989) של עמוס עוז, שאחרי שנות שירות ממושכות בשירות החשאי, שבמהלכן עסק במעשים אפלים שהשתיקה יפה להם, מצא סיפוק ושלוות־נפש בעשיית מעשי חמלה וחסד כסניטר מתנדב בבית־חולים.

 

פסיכולוגיה וסימבוליקה    🔗

ואכן, התפכחותו של הממונה שלנו מההשקפה הביטחוניסטית שלו מתרחשת במעמקי המתקן הגרעיני “מימי המלחמה הקרה” (206) של המעצמה שכבר למדה, אחרי שקרסה, את לקחי חולשתה ופחדיה והבינה את האיוולת שבהתחפרות שגויה זו מול אויב, שסולפו כוונותיו והגזימו בסכנתו. ההתפכחות של הממונה נעשית בשני שלבים, שהם כה טיפוסיים בעלילות הרומאנים של יהושע, המרבה לתבל אותן בפסיכולוגיה ובסימבוליקה.

בשלב הראשון שוקע הממונה בחלומות, שעל־פי ההסבר של הישויות הערטילאיות המולידות אותם “מערבבים שרידים של יום אתמול במשאלות ילדות שכוחות, מוהלים חרדות בפנטזיות ובתשוקות, נוסכים קנאות וזיכרונות וגעגועים” (198). בחלום הראשון, מהשניים שהוא חולם בשנתו בזה אחר זה, נדחק הממונה למקלט האטומי עם המקומיים כדי “להינצל עם כולם”. וגם הוא כאחרים נושא עיניו אל היושבים מאחורי פרגוד על במה קטנה באולם הקטן והמחניק – ההנהגה “שבקלות־דעת חסרת־אחריות נתנה את הפקודה האיומה” לשיגור “נשק יום־הדין” כ“מכה מקדימה”: מנהיגים “שלעולם לא יבינו את האיוולת שבמחשבתם” ובראשם עומד “זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם” (199).

דומה, שגם אחרון הקוראים במדינה לא יתקשה לזהות את המקבילה הישראלית להנהגה זו וגם את הביקורת הפוליטית הקטלנית עליה ועל העומד בראשה, “זה שטובל במשמניו”, בזמן הופעתו של הרומאן. כמו־כן לא תהיה זרה לקורא הישראלי הטענה, ששתל יהושע בפי החולם: “הלא שום דבר לא ישרוד במקלט עלוב כזה, כי האויב הנאנק והמתייסר בהרס ובמוות שהונחתו עליו כבר ממהר לשגר את נקמתו, והיא תהיה איומה. באופק, עוברת השמועה, כבר נראה הברק המפותל של המכה הנגדית, אז למה לי להישאר במקלט שלא יוכל להגן על אף־אחד ורק ימשוך אליו אש קטלנית” (200).

נאמן להסבר על דרכו של החלום לערבב “שרידים של יום אתמול במשאלות ילדות שכוחות”, מצרף יהושע לחלום הביעותים הקודם, שהתרחש בחורף ובמעצמה זרה, חלום שני של הממונה, המתרחש במציאות הישראלית ובצהרי יום אביבי מרהיב. בחלום הזה הוא תלמיד בשמינית החברתית והנפטרת היא מורתו להנדסה, שהמנהל הזמין אותה לחדרו כדי להודיע לה על פיטוריה. המעמד הזה מקדים את הצפוי לה אחר־כך בפיגוע שיתרחש בשוק, ולכן חרד לה החולם מהתיכון, שמאוהב בה, ומסתער על המנהל ושני סגניו שמבקשים “להשליך אותה לאשפה”, ובנוכחותם “הוא מחבק חזק את המורה, שאף שהיא מבוגרת ממנו בעשר שנים, היא בעיניו כבת־הכיתה שלו”, הזכורה לו מילדותו כמי ש“היניקה אותו כשהתעלסו יחדיו”, ותוך שהוא גם “מכסה אותה בנשיקותיו, הוא ממלמל או חושב: למה לוותר… למה להיכנע… היש בעולם צלב שראוי להתאבד עליו?” (202).

בניגוד לחלום הקודם שהיה חלום־חרדה, בולט החלום השני כחלום־מישאלה. אם הקודם היה חלום על הרס וחורבן, החלום השני הוא חלום על חמלה ואהבה. וגם הוא מסתיים בבשורה: אין צלב (כלומר: חזון), שראוי להתאבד למענו – בשורה זהה לחלוטין עם הבשורה הדפיטיסטית של החלום הקודם: “למה לי להישאר במקלט שלא יוכל להגן על אף־אחד ורק ימשוך אליו אש קטלנית?”.

אם החלומות הוסיפו לעלילה תבלין פסיכולוגי, שהדגיש את מהות הבשורה הפוליטית של יהושע ברומאן הזה, נועדה הפרשה, המסופרת מיד אחרי שהממונה התעורר משנתו, לחזק את הבשורה הזו בתבלין סימבולי. בהקיצו מהחלומות יוצא הממונה ממעמקי המקלט ואחרי שהוא מבחין בין העצים, שניטעו כדי להסוות את הבסיס הצבאי הסודי, בשוק של מקומיים, הוא פונה לשם, ולמראה דוכניהן של הרוכלות, גוברת עליו תשוקתו ל“משהו חם ואפילו לוהט שיוכל לחסן אותו כנגד המוות שכבר רפרף עליו בחלום” (208). ועוד בטרם שהרוכלות הצליחו להזהירו, רוקן אל תוך גרונו תבשיל בעל “מליחות עזה בטעם דג”, נזיד שצבעו שחרחר־אדמדם “שנראה לו כמין חמין נוכרי”, ששלה מתוך סיר רותח של אחת מהן (209).

להיטותו זו גרמה לכך שהסטייה מדרכם אל הכפר של הנפטרת התארכה מעשרים וארבע השעות שהקציב לה לארבעים שעות, כי לא עבר זמן רב והנזיד החל לפעול את פעולתו במעיו עד “שתביעת הגוף גברה אצלו על שליטת הנפש ומילאה את מכנסיו ואת שמיכותיו”. עד מהרה מצא את עצמו בסיטואציה אבסורדית: מאושפז “במעמקים של מקלט אטומי שפג תוקפו, חצי־עירום אבל מחותל, חשוף בקלון התרעלה בפני אנשים שאמורים לדאוג ולנחם ואי־אפשר להחליף איתם שום דיבור” (218). אך אחרי ש“פרשת התרעלה” הגיעה לקיצה הבין, “שגופו ונפשו הקיאו מתוכם לא רק את ארסו של החמין משוק הנשים, אלא גם ארס של תרעלות קדומות, נשכחות, משנות בית־הספר והשירות הצבאי” (219).

 

תרומת המאפייה לאלגוריה    🔗

טיבן של “תרעלות קדומות” אלה אמנם כבר הוצפן בביוגרפיה הצבאית של הממונה, שפרטיה פוזרו בשני חלקיה הראשונים של העלילה, אלא שאז עדיין לא היו ל“קורא הסביר” סיבות מספיקות לייחס לה משמעות פוליטית. אך בשלב הזה כבר בשל קורא כזה לא רק להבין את תרומת הביוגרפיה של הממונה לאלגוריה הפוליטית המסופרת ברומאן, אלא גם לפענח באלגוריה זו את חלקו של המפעל, שמטעמו יצא הממונה על משאבי אנוש לשליחותו עם הארון של הנפגעת מהטרור בירושלים.

אחרי שהתבררה זהותה של האשה שנפגעה בפיגוע ההתאבדות, הציע הממונה למעבידו להתנער מכל אחריות לגופתה, שהמתינה לזיהוי בחדר המתים של בית־החולים. גם הסבר הגיוני היה בפיו לסירובו העיקש לזהות את הגופה של “עובדת־ניקיון־לשעבר” (67), שהועסקה זמנית, עד כחודש לפני הפיגוע, במשמרת הלילה במאפיית המפעל: “אני אמור לקחת אחריות על מישהו שבעצם רק חלף על פני?” (96). לתדהמתו דוחה מעסיקו את הצעתו הסבירה ומחליט להודות באשמה שהטיח המקומון במפעלו, לפרסם התנצלות ואף להבטיח פיצוי נדיב לשאריה של הנפטרת (99). וכך מנמק הבעלים של המפעל את החלטתו: “אני בן שמונים ושבע, ואין לי זמן מיותר לוויכוחים. לא אתן להכתים את השם הטוב, לא רק שלי אלא גם של אבותי” (100), בכך הוא רומז על מועד ייסודה של המאפייה בתחילת המאה על־ידי סבו (11). ציון זמן כללי זה ממקם את הקמת המאפייה בהתחלת מפעל ההתיישבות של התנועה הציונית בארץ־ישראל. הנכד בן השמונים ושבע מבטא את זיקתו־הערכתו לסבו ולאביו, שייסדו את המאפייה והפעילו אותה לפניו, באמצעות ארון־התצוגה שהציב בסלון של דירתו הגדולה והמהודרת להצגת “דגמים צבעוניים מחימר ומגבס של הלחמים והחלות ושאר דברי־המאפה שהמאפייה הגדולה אפתה מאז היווסדה” (94).

הסבר אחר לרגישותו של יורש המפעל לאשמה שהטיח המקומון במפעלו סיפק “הנחש”, העיתונאי שחקר את האירוע: “זאת לא הפעם הראשונה שמפעלים גדולים כמו שלכם מתנכרים לעובדים פשוטים וזמניים שנפצעים או נהרגים. – – – מעבר לכל מקרה פרטי אני מחפש את העיקרון, את חוסר־ההגינות הציבורית והאנושית של המצליחנים, שדורסים בדרך את האחרים” (39). חדוות ההכשה של “הנחש” כלפי הקפיטליסטים (37) היתה מתעצמת אילו ערך תחקיר מעמיק יותר על המפעל, תחקיר שהיה מגלה לו עובדה הידועה רק לצוות הבכיר בהנהלה ולבעלים של המפעל, המודה: “אף פעם לא חשבתי שאתעשר עד כדי כך, במיוחד מאז שהתחיל הטרור הזה, שמגביר מאוד משום־מה את צריכת הלחם והעוגות” (125). וכבר נקבעה “ישיבה מיוחדת של ההנהלה להיערך להגברת הייצור עקב הסגר שהוטל לאחרונה, שהעלה את צריכת הלחם של האויב. מה גם שכמה מאפיות מקומיות קטנות נהרסו לאחר שנחשדו בייצור חומרי־חבלה מאולתרים” (113). מתברר, שהטרור הפלסטיני תרם לצריכה המוגברת של תוצרת המאפייה לא רק אצל תושבי השטחים, אלא גם אצל חיילי היחידות הלוחמות בטרור, ולכן החל הצבא להזמין במאפייה כמויות גדולות מאשר בעבר של לחם אחיד פרוס “שנתבעת ממנו טריות כפולה, ארוכת־טווח”, הנאפה במיוחד עבורו בלילות (53). משום כך החלה המאפייה לעבוד בשלוש משמרות ואף הגדילה את מספר העובדים בכל אחת מהן, ומניינם כבר מתקרב לשלוש מאות שכירים.

עובדות אלה חשף הבעלים של המפעל לממונה כדי לשכנעו לא לחסוך בתמיכה שיושיט לקרובים של יוליה רגאייב שיפגוש במהלך מסעו למולדתה: “משום שהימים האפלים, העוברים על הארץ כולה, ועל ירושלים בפרט, לא הפחיתו מהכנסותיו, אלא דווקא להיפך – – – מחייבת אותו הצלחתו להישמר שבעתיים מפני תרעומת ציבורית, שלמרבה האירוניה עוד תודפס על נייר שהוא־עצמו משווק לעיתון” (10־9).

בהתעשרות כתוצאה מהתגברות הטרור אפשר להסביר את החלטת נכדו של מייסד המאפייה, שלא להתעלם מהכותרת המעליבה־מאשימה של הכתבה במקומון: “חוסר־אנושיות מזעזע אצל יצרני וספקי הלחם שלנו” (11), אלא לתבוע “מעצמו ומן הכפופים לו חרטה של ממש, גילוי ברור של כפרה” (9). כדי לחזק את ידי הממונה להשלים את השליחות חוזר ומשמיע הבעלים של המפעל באוזניו גם את הנימוק הבא: “אתה כנראה לא תופס כמה מציקה אשמה על חוסר־אנושיות. כי מה נשאר בסוף חוץ מאנושיות?” (98) – נימוק המלמד, שבאמצעות קבלת האחריות לנפגעת הנוכרייה מפיגוע ההתאבדות מבקש בעל־המפעל בעיקר לכפר על התעשרות “המפעל” מהטרור.

רעל ההתעשרות של “המפעל” כתוצאה מהטרור של הפלסטינים בהווה איננו מספיק קדום להסברת ההיטהרות, שעליה רומז הממונה, מ“ארס של תרעלות קדומות, נשכחות, משנות בית־הספר והשירות הצבאי”, אך גילו מסגיר לאלו “תרעלות קדומות” יותר הוא מכוון אותנו. “שנות בית־הספר והשירות הצבאי” של הממונה היו אחרי מלחמת ששת־הימים, ולפיכך הארס שנאגר בגופו, עד שזכה להיטהר ממנו במקלט האטומי בקצה־העולם, מקורו ב“כיבוש” מאז 1967, שכעת, בהגיעו לשנה השלושים ותשע של חייו, נאבקים נגדו הפלסטינים באמצעות טרור של מתאבדים ברחובות ובשווקים של המדינה. הטרור שלהם גרם להתרפטותה של ירושלים ובקצה השרשרת של האירועים גם הסב למותה בטרם־עת של יוליה רגאייב.

בכך מעביר יהושע למגרשנו – ולא בפעם הראשונה ברומאנים שלו – את האשמה בחטא “הכיבוש” של “השטחים” ובמוות שזורע הטרור הפלסטיני מאז ייסודו של “המפעל” בראשית המאה. ושוב הוא מפגין את התפישה המוגבלת, שממנה הוא בוחן את “הסכסוך”, כאשר הוא קושר את הדיון בטרור הפלסטיני מסיבתו האמיתית, האידיאולוגית, לתוצאות הפסיכולוגיות של “הכיבוש”. יתר על כן: בכך מאמץ יהושע את השקרים של התעמולה הפלסטינית, שבנסותה להצדיק את הטרור שלה היא מפיצה את הטענה הכוזבת, שהישראלים יזמו את מלחמת ששת־הימים כדי לכבוש את “השטחים”, ושארגוניהם, הזורעים מוות בארץ ובעולם, הם ארגונים של לוחמי־חופש המנסים לשחרר את העם הפלסטיני מ“הכיבוש”.

אפשר היה לצפות מסופר ישראלי בכיר במעמדו של יהושע, בבואו לעסוק בנושא “הסכסוך” באמצעות אלגוריה על “המצב”, שיהיה צמוד יותר לעובדות ההיסטוריות, יהיה זהיר יותר בזיהוי “הטובים” ו“הרעים” בסיפור “הסכסוך” ולא יטיל שוב ושוב על המדינה היהודית הנלחמת על הישרדותה את החומרה הקיצונית שאליה הידרדר “המצב” בשלב הנוכחי. אי־אפשר לדון ב“מצב” רק על־פי האחרון בשרשרת האירועים של “הסכסוך”: מותה של יוליה רגאייב בפיגוע של מחבל מתאבד בשוק הירושלמי במהלך אינתיפאדת אל־אקצה.

אילו העמיק קצת יותר את הבנתו בתולדות “הסכסוך”, היה יהושע מגלה, שמאז הקמתו של “המפעל” בראשית המאה העשרים, מטפחת החברה הערבית־מוסלמית רצחנות כלפי היהודים. והסיבה היא כאמור: סירובו של העולם הערבי־מוסלמי להשלים עם קיומה של מדינת־ישראל הזעירה במרחב, שעל־פי האידיאולוגיה הפאן־ערבית היא שייכת, מנהר פרת ועד האוקינוס האטלנטי, רק לאומה הערבית הגדולה.

 

הגעגועים לילדות    🔗

השפעת המסע על הממונה מתבטאת בגעגועים שמתעוררים בו אל ילדותו. ואף שהביטויים לגעגועים אלה פוזרו עוד קודם לכן בטקסט, הקורא מבין את משמעותם רק בסיום הרומאן. הביטוי הראשון מופיע כבר במשפטי הפתיחה של העלילה, המסכמים את המסקנה שאליה הגיע הגיבור אחרי השבוע שבו עסק בעניינה של הנפטרת, תחילה בירושלים ואחר־כך במולדתה הרחוקה: “אף שהממונה על משאבי אנוש לא חיפש לעצמו את השליחות הזאת, הנה עכשיו, בקרינה הרכה של הבוקר, הבין שנובעת ממנה משמעות שלא ציפה לה. ולאחר שתורגמה לו והתבהרה בקשתה המדהימה של האשה הזקנה – – – הפעימה אותו התרוממות־רוח. וירושלים זו, המתייסרת והמרופטת, שיצא ממנה לפני שבוע ימים, התחדשה לו לפתע בזיו חשיבותה, זו של ימי ילדותו” (9), היא הילדות שהוא זוכר ממנה בחלומו “צמרת ירוקה של ברוש” (200).

בשלב מוקדם זה של הקריאה אין הקורא מבין עדיין את האמור במשפטים אלה. רק כשיגיע לעמודים האחרונים של הטקסט יתברר לו, שהאישה הזקנה היא האם השכולה של יוליה רגאייב, שדרישתה “להחזיר את גופת בתה לקבורה בעיר שהרגה אותה, וכך תהיה גם לה־עצמה זכות לחיות בה” (232) היא זו שגרמה לממונה להרגיש “התרוממות־רוח”, שכמוה לא הרגיש בירושלים “המתייסרת והמרופטת”, אלא דווקא במקום השונה ממנה בתכלית, כשהוא ניצב בבית־קברות כפרי קטן, “שמסתיים בקיר גבוה שכולו קרח אשר נראה בעיניו כקצה העולם” (234).

ממקום זה מתקשר הממונה אל בעל־המפעל. תחילה הבהיר למעסיקו הירושלמי הקשיש את יתרונו של המקום: “אצלי שקט גמור. קיר קרח שאין כלום מאחוריו. מין קצה־העולם” (236), ואחר־כך בישר לו, שהחליט להיענות לדרישה התקיפה של האם ולהחזיר את בתה לקבורה בירושלים. מדוע התגבשה אצלו החלטה בלתי־צפויה כזו, המותירה בתדהמה מוחלטת אפילו בעל־מפעל הנכסף לחרטה ולכפרה, דווקא מול קיר הקרח, שהעניק לו תחושה של הימצאות בקצה־העולם? מתברר, שהמקום הציף בו זיכרון־תשתית מימי ילדותו, הקשור אף הוא ב“שקט גמור”. הרבה קודם שהתגלגל ל“קצה־העולם”, בצאתו משיחה בביתו של בעל־המפעל, התפעם הממונה משלג קל שהחל “נופל בשקט על ירושלים. והשלג הזה, כמו בילדותו, מרומם את רוחו מאוד” (101). על היסוסיו אם להיענות לדרישת המעסיק שלו, שיתלווה למסע עם גופת הנפטרת לארץ מולדתה בתקופת החורף שם, השיבה אמו: “מזה אתה חושש? הרי הבוקר כאב לך שהשלג, שנדמה לך שראית בלילה, נעלם. אבל שם כבר יהיו לך שלג וקרח כמה שתרצה” (123).

ילדותו המוקדמת של הממונה עברה עליו בירושלים כאשר הגבול בין העיר המזרחית למערבית היה עדיין קיר מוחשי. אמנם הקיר המוחשי הזה הוסר, אחרי שהעיר חוברה־לה־יחדיו, בסיום מלחמת ששת־הימים, אך הגבול בין שני חלקי העיר לא נמחק ורק הפך לסמוי מהעין (85). קיר־הקרח בבית־הקברות הכפרי החזיר לו את ההרגשה, שהעניק לו הקיר שחצה את ירושלים בימי הזיו של ילדותו, הרגשה של הימצאות בקצה העולם. ההיזכרות בירושלים החצויה מרוממת את רוחו של הממונה, כי היא נתפשת בעיניו כפתרון לעיר שהפכה “למיוסרת ולמרופטת” מאז מלחמת ששת־הימים. כך שבמחשבה על ילדותו מבטא הממונה את בשורתו הפוליטית של יהושע ברומאן הזה: כדי להחזיר לירושלים את “השקט הגמור” שידעה עד “הכיבוש” ב־1967, צריך להפוך שוב למוחשי את “קו הגבול הסמוי, שלא נמחק, בין העיר המזרחית למערבית” (85) על־ידי ההקמה מחדש של הקיר שחצה אותה עד מלחמת ששת־הימים. או במילים אחרות: צריך לחזור ולחלק את ירושלים בין הישראלים לפלסטינים.

געגועי הממונה אינם, אם כן, לילדותו האישית, אלא לתקופת ילדותה של המדינה, שבהתאם להשקפתו הפוליטית של יהושע הסתיימה במלחמת ששת־הימים, המלחמה שמפרידה בין ימיה של מדינת־ישראל כמדינה מוסרית לימיה כמדינה שכמו המאפייה משגשגת ומתעשרת מ“הכיבוש”. והרי “הילדות” של המדינה יכלה להימשך דורות אלמלא החליטו הפלסטינים, אחרי כישלונם במלחמת 1948, לפתוח במלחמת 1968 – ניסיונם המאורגן השני, בגיבוי העולם הערבי, לכבוש את מדינת־ישראל ולמחוק אותה ממפת המזרח־התיכון באמצעות יתרונם המספרי.

ושוב – אי־אפשר שלא להשתומם על קלות־הדעת שבה מאמץ השמאל הישראלי, ויהושע בכללו, את “הספין” מבית היוצר של התעמולה הפלסטינית, המציירת את מלחמת־השיחרור ואת מלחמת ששת־הימים כמלחמות “כיבוש”, שיזמו הישראלים בעורמה נגד הפלסטינים כדי “לנשל אותם מאדמתם” ולהופכם “לפליטים היותר מסכנים בעולם”. בעוד שהאמת היא שונה: במשך למעלה מחמישים השנים, שחלפו מאז מלחמת 1948, לא מצאו הערבים בממונם האדיר שום פתרון לפליטי פלסטין, במרחב הבלתי־נתפש בגודלו בין הפרת לאוקיינוס האטלנטי, מלבד אחזקתם כפליטים לשימורה של “זכות השיבה” לחיפה־יפו־אשקלון ועידודם לחזור ולנסות מדי פעם למוטט את המדינה, שהיהודים הקימו בשטח כה זעיר מהמרחב העצום והריק הזה.

יהושע איננו הראשון שביטא געגועים ל“ילדותה של המדינה” בגבולות 1967. דוד גרוסמן הקדים אותו ביותר מעשור ברומאן הפוליטי שלו “ספר הדקדוק הפנימי” (1991), שגיבורו העדיף שלא להתבגר, כדי שיישאר תמים ומוסרי כפי שהמדינה היתה עד “הכיבוש” ב־1967 (ראה הפירוש לרומאן זה בספרי “העט כשופר פוליטי”, 2000).

 

אלגוריה פוליטית    🔗

את הוויכוח בין הממונה למעסיקו צריך לבאר כוויכוח פוליטי, זה החותם באופן די־מוזר את סיפור־המעשה, שהתגלגל עד סיום הרומאן בדינמיות של סיפור פיקרסקי. הנימוק שבפי הממונה, לאמץ את דרישת אמה השכולה של יוליה רגאייב, להחזיר את הארון ובו גופתה החנוטה של בתה לקבורה בירושלים, אכן קשור לגעגועים שהתעוררו אצלו לירושלים של שנות ילדותו: “הלא אשה כזאת, מהנדסת במקצועה, הרחיקה עד לירושלים לא משום שחיפשה לה שם עבודה, אלא משום שהאמינה, שיש בעיר המרופטת הזאת משהו ששייך גם לה” (235). לממונה, שגילה בקצה־העולם פתרון לחיסול פיגועי ההתאבדות ולסכסוך בכללו בנסיגה ל“ילדות” של המדינה עד מלחמת ששת־הימים, נראית כפרה כזו סבירה לחלוטין על חטא “הכיבוש”, אך כאשר הוא משמיע את החלטתו באוזני בעליו של המפעל, אין היא זוכה בתמיכתו. נכדם של מייסדי המאפייה המשגשגת אינו מבין את להיטותו של הממונה להעניק לנפטרת הנוכרייה זכות להיקבר בירושלים, עיר הבירה של מדינת היהודים והסמל לריבונות ההיסטורית והמחודשת של העם היהודי בארץ־ישראל.

הממונה כל־כך מתלהב מפשטותו של הפתרון לסכסוך במזרח־התיכון, שנתגלה לו בקצה העולם, שהוא מוכן לממן מכספו את השבת ארונה של יוליה רגאייב לקבורה בירושלים, “כדי לחזק את העיר הזאת, שבזמן האחרון מייאשת את כולנו – – – גם בקבר וגם באם ישישה ובנער יפה שיצטרפו אליו” (238). או במילים אחרות: לדעתו של יהושע, צריך לפתור את הסכסוך הערבי־ישראלי בפתרון היחיד שאפשרי לו – להפוך את ירושלים, שהיא לב הסכסוך, לעיר, שיש בה מקומות קדושים, קברים וזכות־מגורים לבני כל הדתות, כי רק פתרון כזה יחזיר לה את “זיו חשיבותה”, אחרי שהסכסוך הערבי־ישראלי הממושך בשנים שאחרי מלחמת ששת־הימים ב־1967 הפך אותה לעיר “מתייסרת ומרופטת”. הואיל וייסוריה של ירושלים והתרפטותה הם כתוצאה ממלחמת ששת־הימים, לפיכך רק פתרון אחד יחזיר לירושלים, על־פי בשורת יהושע ברומאן הזה, את שלוותה ואת הודה: חלוקתה מחדש בין התובעים אחיזה בה ופתיחתה לאמונתם של בני כל הדתות².

בהגיעו לפתרון הזה, מחזיר הממונה לעצמו את “הנורמליות”, שאבדה לו מרגע שלקח “את כל האשה הזאת” על עצמו, כדי למנוע ממעסיקו להפוך אותו “אחראי לא רק למחדל משרדי קטן, אלא אף לפיגוע עצמו” (12). כגיבוריו של יהושע ברומאנים הקודמים כך גם הממונה נחשף כגיבור אובססיבי, המסתבך ברצף של אירועים היוצאים משליטתו. בהתחלה הוא עוד משתלט עליהם, אך ככל שהאירועים הופכים ליותר ויותר אבסורדיים, הוא מאבד את השליטה עליהם, עד שהוא הופך בעצמו לקורבנם. בשלב זה הולכת ונחשפת הנברוטיות הנפשית שלו, המייצגת את הנברוטיות בה נתונה החברה הישראלית, שהוא, הממונה למשאבי אנוש, נבחר הפעם לייצגה. תיאור התרחבותה של המשימה המצומצמת, שנטל הממונה על עצמו בתחילה, למסע מיותר ומייגע ברכב צבאי מגושם, שהוסב לשימוש אזרחי, מאפשר לטקסט לצבור איכויות קומיות.

יהושע אוהב להשקיף על האקטואליה הטראגית שלנו מנקודת־מבט הומוריסטית, קומית או אירונית־גרוטסקית. רק בסיום נרפא הממונה מחולשתו המנטאלית הזמנית בזכות הפתרון הפוליטי שמצא להצלת ירושלים מייסוריה ומהתרפטותה, פתרון שהוא מתכונן להתעקש על הגשמתו. ואין להתפלא אם יהושע סבור שזהו פתרון המעיד על חזרתו של הממונה לנורמליות, כי רק יהודי המאמץ בהתלהבות כמו שלו את הנרטיב של הפלסטינים ואת קביעותיו הבדויות והמופרכות, מסוגל להרגיש אשמה על מה שהפלסטינים עוללו לעצמם במו־ידיהם, לייחס לעצמו דימוי של כובש ולהציע להשקטת מצפונו את ההצעה מרחיקת־הלכת הבאה: לכפר על “המפעל” שאבותיו ייסדו לפני למעלה ממאה שנה בארץ־ישראל, כדי לגאול את עמם מחרפת הגלות ומשוֹאוֹתיה, על־ידי נסיגה לגבולות המסוכנים שהיו לישראל עד 1967 ועל־ידי הפיכת ירושלים לעיר על־לאומית³

מתברר, אם כן, שהעמודים המספרים על הביקור במקלט האטומי מחייבים את הקורא לזנוח את הפירוש של המחבר, שהציע לבאר את הרומאן שלו כפַּסְיון העוסק בדילמה סוציאלית־דתית, ולהטות־אוזן רק לקולות הרוחשים בטקסט. אם יעשה כך, יגלה הקורא עד מהרה את נושאו האמיתי של הרומאן: תגובתו הפוליטית של יהושע על פיגועי ההתאבדות שמבצעים הפלסטינים בשלב הנוכחי של מלחמתם במדינת־ישראל, כדי לשמר את הסכסוך שלהם עם היהודים לפחות למשך דור נוסף, עד שיגשימו את החזון הפאן־ערבי על מזרח־תיכון מטוהר מיהודים ומשאר הנוכרים־כופרים. אל נושאו הפוליטי הזה של הרומאן אי־אפשר להגיע אם קוראים אותו כרומאן ריאליסטי. רק הקריאה האלגורית של הטקסט חושפת את נושאו הפוליטי של הרומאן הזה ומאפשרת להפיק ממנו את האמירה הפוליטית שהוצפנה ב“מוזרויות” של עלילתו.

 

פירוט “החומרים החשודים”    🔗

בשלב הזה כבר ניתן לפרט את “החומרים החשודים”, שאילצו את הקורא לזנוח את הקריאה התמימה של “הממונה” כעלילה ריאליסטית ולהסב אותה לקריאה בצופן שבו נכתבה היצירה – הצופן האלגורי:

1) שני ציוני־זמן מהעבר, המתקשרים לתאריך פרוץ אינתיפאדת אל־אקצה בתחילת שנת 2000. הראשון – מועד ייסודה של המאפייה בתחילת המאה העשרים, הרומז על זיקה בין מפעל ההגשמה של הציונות בארץ־ישראל, שהחל לפני כמאה שנים, למפעל המעשיר את נכדם של מייסדי “המפעל” הזה כיום, בימי האינתיפאדה. והשני – גילו של הממונה, השומר בזיכרונו חוויות מילדותו המוקדמת בירושלים שלפני מלחמת 1967, ולפיכך הוא מסוגל להבדיל את השנים הללו מהשנים שבהן אגרו גופו ונפשו את “רעלי הכיבוש” של “השטחים” מאז המלחמה ההיא, רעלים שמהם התנקה רק בזכות הביקור במקלט האטומי במולדתה הרחוקה של יוליה רגאייב.

2) הסטיות התכופות של הממונה מהמשימה המוגדרת שמעסיקו הטיל עליו, לברר “מי העובדת שנהרגה, ואיך ולמה נשמטה מן התודעה” (12), סטיות שאין להן שום הסבר סיבתי־הגיוני. כאלה הם שני ביקוריו הליליים של הממונה, תחילה בחדר־המתים של בית־החולים (84־71) ואחר־כך בצריף שבו התגוררה יוליה רגאייב (93־85), ביקורים שבהם אין הוא צמוד כלל למשימה שקיבל, אלא מצטייר כמי שמתוודע לראשונה לצדדים בקיום האנושי, שלא נחשף אליהם עד כה. בשני הביקורים מצטייר הממונה יותר כמי שחווה לראשונה את החוויה העזה של היציאה מתוך קונכיית השבלול, שבה היה מכונס עד כה, מאשר כאדם הצמוד לביצוע המשימה שהוטלה עליו. עצם קיומם של ביקורים אלה מזכה את הממונה בתגובת השתוממות מצד אמו ומצד מעסיקו. אמו של הממונה מגיבה רק על הביקור בצריף של יוליה: “שם? אצלה? בשביל מה?” (92). אך המעסיק, המגיב על שתי הסטיות שביצע הממונה על דעת עצמו, גם מוסיף עוקץ אירוני לתגובתו: “כל הכבוד, לא חשכת מעצמך הערב כלום. אפילו יותר ממה שקיוויתי ממך” (97).

3) חמורה מהסטיות שביצע הממונה בירושלים היא הסטייה שביצע במולדתה של יוליה רגאייב. אף שהמעסיק התיר לו שלא לחסוך בכסף כדי להביא את הנפטרת לקבורה במולדתה, אישר הממונה סטייה בלתי־מובנת (ובלתי־מוצדקת כשמדובר בהבאת גופה של נפטר לקבורה) מהדרך המוליכה אל הכפר שבו נולדה יוליה ושבו היתה אמורה להיקבר, כדי לבקר במקלט אטומי שהוסב לאתר־תיירות ולהתבדר שם בשעשועי “הרס העולם” (186). שלושים העמודים המתארים את קורותיו של הממונה במקלט הזה הם סאטירה שמשובצים בה רמזים, המקבילים את האיוולת של בוני־המקלט האטומי, המנהיגים של ברית־המועצות בימי המלחמה הקרה בין המעצמות, לאיוולת המאפיינת את מדיניותם של מנהיגי מדינת־ ישראל, המתכתשים בהווה, בימי האינתיפאדה, עם הפלסטינים על הריבונות בירושלים. בעמודים המספרים על סטיית המסע לביקור במקלט האטומי הוחלפה התבנית הסיבתית של העלילה, המותאמת לעלילה ריאליסטית, בתבנית האנלוגית, ההולמת במיוחד עלילה אלגורית.

4) הבולטות של משפחות מילים שיש ביניהן קירבה סמנטית. אם בתחילת הטקסט בלטה יותר משפחת המילים “אשמה, חרטה, כפרה, מחילה, אנושיות”, כולן מילים מתחום המוסר והדת, ניכרת בהמשכו של הטקסט השתלטותה המדורגת של משפחת מילים המתחרה, כולן מהתחום הצבאי־מלחמתי: “אויב, טרור, פיגוע, מתאבד, ביטחון, מקלט, נשק יום־הדין, מכה מקדימה, מכה נגדית, אש קטלנית, הרס, חורבן, מוות”. רק באזורי סכסוך מובהקים, כמו אזור הסכסוך במזרח־התיכון, מתחדדת הסתירה בין שתי משפחות המילים הללו, שכל אחת מוליכה להתנהגות מדינית שונה בעימותים המתקיימים בין עמים יריבים. גם התפנית בהשקפתו של הממונה על הסכסוך הערבי־ישראלי מתבטאת בהחלטתו לנטוש את משפחת המלים הצבאיות־מלחמתיות, שדבק בהן בשנות שירותו כקצין קרבי בצבא־הקבע, ולאמץ במקומן את המילים ההומאניות מהמשפחה המבטאת חמלה ואנושיות.

5) הכפפת כל הדמויות המשתתפות בעלילת הרומאן להנחה חסרת ההיגיון, לפיה עליהם לעסוק בחרטה ובכפרה, כיוון שאשמו במותה או באדישות לגורלה של העובדת הזרה יוליה רגאייב. נתוני סיפור־המעשה מוכיחים מעל לכל ספק, שהמקרה של יוליה רגאייב כלל איננו נופל בקטגוריה של חטא ואשמה. איש במאפייה לא רצה במותה, לא גרם לקיפוח חייה ולא יכול היה לדעת שנספתה בפיגוע. לכל היותר כשל המפעל ב“טעות משרדית פשוטה” (63), כאשר שילם לה משכורת עבור חודש שכלל לא עבדה בו. מוכיחה זאת גם תגובת ההשתוממות של נציגת משרד הקליטה במשרד הביטוח הלאומי, שסקרנותה־תמיהתה מתעוררת כאשר הממונה מספר לה, שהמקומון מאשים את המפעל בחוסר־אנושיות (112).

6) קישור שיטתי של דמויות, שיש להן עבר צבאי, לפרשת יוליה רגאייב. מפקח משמרת הלילה, שהיה אחראי ל“טעות המשרדית הפשוטה”, הגיע לעבוד במאפייה “לאחר שהשתחרר מחיל־החימוש” (52). משם הביא את הנוהג “לתדרך אישית בכללי הזהירות והבטיחות כל עובד שמצטרף למשמרת שלו – יהיו אשר יהיו מקורו וניסיונו. ועם עובדי הניקיון הוא מקפיד במיוחד” (53). ואשר לממונה – הוא שירת כקצין קרבי בצבא הקבע וגם הוא הביא משם ערכים, התנהגויות והשקפה על “המצב”. יתר על כן: לא רק שהממונה נקשר באופן אמיץ ביותר לפרשת העובדת הזרה, אלא שהעלילה מבססת את השינוי שמתחולל בו במהלך העלילה על הניגוד בין הפרק הצבאי־ביטחוניסטי, הפרק המורעל בביוגרפיה שלו, לפרק האזרחי־אנושי, המבשיל אצלו בהשפעת מסע החרטה והכפרה שכפה עליו מעסיקו.

7) הבלטת געגועיו של הממונה אל ילדותו, אל השלג הצח ואל השקט המוחלט המרומם את הרוח, שחווה בירושלים בימי הזיו של העיר לפני מלחמת ששת־הימים. ילדות מפעימת־לב זו מוצגת כניגוד לחוויות המורעלות במחבלים־פיגועים־מתים שחווה כבוגר אחרי מלחמת 1967 בירושלים “המתייסרת והמרופטת”.

8) קטיעת סיפור־המעשה בפתאומיות בסיום, בהגיע הממונה למסקנה המתמיהה, שאם יחזיר את הגופה של יוליה רגאייב לקבורה בירושלים, שהיא “לב הסכסוך”, יוחזר לעיר הוד עברה שאבד לה והוא, הממונה, ישיב לעצמו את זיו ילדותו שאבד לו אחרי מלחמת ששת־הימים.

9) הסבת העלילה מעניינה של יוליה רגאייב לבעייתה של העיר ירושלים. הממונה אמנם מטפל בהבאתה לקבורה, אך יותר מכך הוא מחפש פתרון למצוקתה של עירו. אף שימים אפלים עוברים על הארץ כולה, פגיעתם קשה במיוחד בירושלים “המתייסרת והמרופטת” (9), משום שגם אחרי שאוחדו שני חלקיה במלחמת 1967, ממשיך “קו־גבול סמוי” לחצות “בין העיר המזרחית למערבית” (85). ההסבה של העלילה מנושא קבורתה של יוליה לנושא מצוקתה של ירושלים מובלטת בסיום הרומאן. לכאורה נקטעת העלילה לפני השלמת שני הנושאים, אך מנקודת מבטו של הממונה, מצא פתרון משותף לשני הנושאים שהעסיקו אותו, שהצטיירו עד כה כחסרי כל קשר ביניהם: ייסוריה של ירושלים יסתיימו, אם יחזיר את גופתה של יוליה לקבורה בירושלים, והעיר תיהפך עקב כך לעירם של מאמיני כל הדתות. במעמד של עיר על־לאומית תשיב לעצמה ירושלים את “זיו חשיבותה, זו של ימי ילדותו” (9).

10) עמדתו של הממונה בסיום הפתוח־סגור של העלילה מדגישה, שהשינוי שמתחולל בו ובהשקפותיו איננו מוסרי־סוציאלי וגם לא מוסרי־דתי, אלא פוליטי. הפתרון המשותף שהוא מציע לבעיית הקבורה של יוליה ולייסורים של ירושלים הוא במהותו פתרון פוליטי: כשם שהוא השיל מעל עצמו את ההשקפה הביטחוניסטית־כוחנית, במהלך המסע ובהשפעת הביקור המאלף במקלט האטומי, ואימץ לעצמו עמדה הנכונה להיפתח לערכים אנושיים, כך גם הסכסוך הערבי־ישראלי יגיע לסיומו, כאשר ישכילו מנהיגי העמים המעורבים בסכסוך הזה לזנוח את גישתם הלוחמנית ומחרחרת המלחמה ויאמצו לעצמם גישה אנושית ושוחרת שלום יותר, את דרך ההידברות והפשרה עם האויב.

 

חולשת רובד הבסיס    🔗

“שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” הוא, אם כן, רומאן פוליטי, ויהושע ממשיך לשטוח בו את “הבשורה” הפוליטית שהשמיע ברומאן “הכלה המשחררת” (ראה את הפירוש לרומאן “הכלה המשחררת” בספרי “הקול הגברי בסיפורת הישראלית”, 2002). בשני הרומאנים האלה חידש יהושע את סוגת הרומאן הפוליטי בכתיבתו אחרי הפסקה בת כעשר שנים, שבמהלכה פירסם שני רומאנים אידיאיים על־זמניים, את “השיבה מהודו” (1994) ואת “מסע אל תום האלף” (1997).

לפני שני רומאנים אלה, שבהם התרחק מהעיסוק באקטואליה הפוליטית, ידעה יצירתו של יהושע תקופה קודמת של כתיבה בסוגת הרומאן הפוליטי. היא נמשכה כחמש־עשרה שנה ובמהלכה פירסם את ארבעת הרומאנים הראשונים שלו: “המאהב” (1977), “גירושים מאוחרים” (1982), “מולכו” (1987) ו“מר מאני” (1990). הפירושים לארבעת הרומאנים הפוליטיים המוקדמים של יהושע מפוזרים בכרכים הקודמים של הסידרה “תולדות הסיפורת הישראלית”.

בארבעת הרומאנים המוקדמים הללו, שאף הם נכתבו כולם בצופן האלגורי, השתעשע יהושע בהצעה מסוכנת לא־פחות מזו שהשמיע קודם ב“הכלה המשחררת” ושהוא משמיע ומשלים כעת ב“שליחותו של הממונה על משאבי אנוש”. ברומאנים הפוליטיים שפירסם בשנות השבעים והשמונים הציע להפריד את המדינה מהציונות, כדי שתוכל לאמץ ביתר קלות את הפשרה עם הפלסטינים בגדה המערבית של ארץ־ישראל ולהגיע לשלום איתם. להנחתו, הקשר של המדינה לציונות, שהרעיון המרכזי בחזונה מבטא ציפייה לשלילה מוחלטת של הגלות על־ידי הריכוז מחדש של יהודי כל הארצות בציון, מסבך אותה בהתעקשות על “השטחים” שנכבשו־שוחררו במלחמת ששת־הימים. היפרדות המדינה מהציונות תאפשר לה להתנהג באופן רציונלי ועל־פי האפשרויות המציאותיות, כלומר: להסכים עם הפלסטינים על פשרה בנושא השטחים, שתשכין שלום בין שתי התנועות הלאומיות, שכעת מתחפרות בהשקפה “כולה שלי”.

כלומר: אם בארבעת הרומאנים הפוליטיים המוקדמים היה יהושע מוכן להקריב למען השלום את הציונות ולוותר על הרעיון המרכזי בחזונה, על ריכוז מחדש של העם היהודי בשלמותו בארץ־ישראל, הנה נסחף בשני הרומאנים הפוליטיים המאוחרים, ב“הכלה המשחררת” וב“שליחותו של הממונה על משאבי אנוש”, לוויתור מסוכן וקיצוני יותר: להקריב למען השלום גם את הריבונות של העם היהודי על ירושלים.

אחרי הרומאנים הפוליטיים המוקדמים, שהיו מורכבים ושבהם הצליח יהושע לפתח עלילה בעלת שני רבדים, בולטת התקשותו הפעם לגבש את הרובד, שבלעדיו מתערער המבנה של רומאן בז’אנר הפוליטי. בז’אנר הזה חייב להיות איתן רובד־הבסיס, המייצג באופן משכנע ואמין את הממשות, כי על רובד זה מוטל לשאת את הרובד האלגורי, המשתף את הדמויות ואת האירועים במשל, שהנמשל שלו מצוי באקטואליה הפוליטית. על אף המאמץ לא הצליח יהושע לגבש ברומאן הנוכחי את רובד־הבסיס, כפי שהצליח לגבשו ברומאנים הפוליטיים־אלגוריים הקודמים, כי הפעם לוקה רובד־הבסיס, שאמור להיות איתן בזכות סיפור־מעשה ריאליסטי־קונקרטי, ברצף אירועים מאולץ מדי ובתפניות הנחוצות אמנם להשלמת האלגוריה, אך הינן בלתי־סבירות ברובד המייצג את הממשות. הנתחים שאינם אלגוריים בסיפור־המעשה הם דלי־דמיון ובנאליים כמו סיפור־חייה של יוליה רגאייב – נוצרייה מרוסיה, שהתגלגלה לארץ בעקבות מאהב יהודי והחליטה להישאר בירושלים גם אחרי שהמאהב ובנה נטשו אותה וחזרו לרוסיה (20־19), ולבסוף נספתה בפיגוע שביצע מחבל־מתאבד בשוק שאליו נקלעה בעיתוי אומלל.

בעלילה קלושה ובנאלית זו משתלבות דמויות חסרות ייחוד ונעדרות אמינות אנושית. אפילו דמויות מרכזיות כמו הממונה והבעלים של המפעל מעוצבות כדמויות ארכיטיפיות. בעיצוב הדמויות האחרות הסתפק יהושע בקווי־היכר בודדים, ואף הם רק מאלה המצופים מהדמויות על־פי עיסוקן, החל מהעיתונאי והמזכירות של המפעל וכלה בקונסולית ובעלה המייצגים אותנו במולדתה של הנפטרת. לרדידות כזו לא נחשפה כתיבתו של יהושע אפילו ברומאנים המוקדמים, שבהם עדיין התקשה לרקום עלילה מלוכדת המשלבת את קולות הגיבורים באמצעות מספר יחיד (ב“המאהב” וב“גירושים מאוחרים”). וכל מאמציו, כולל צירוף הקולות של קולקטיבים שונים לקולו של המספר היודע־כל, אינם מגביהים את סיפור־המעשה מעל למקובל בסיפור החדשותי המורחב, המתפרסם אצלנו במקומונים אחרי כל פיגוע⁴.