¹

כל חומריה העלילתיים של הנובלה “חדר־מלחמה” הם טיפוסיים לסיפור המגיב על המצב הישראלי. העלילה מתרחשת על רקע מלחמת ההתשה, שניהלו המדינות הגובלות עם ישראל: ירדן, סוריה ומצרים אחרי מלחמת ששת־הימים ועד שנחתמה הפסקת האש באוגוסט 1970. יותר משתי שכנותיה האחרות של מדינת־ישראל, הפכה מצרים את ההתשה למדיניותה בשנים 1970־1969. אף שזמן העלילה של הנובלה הוא כעשרים שנה לפני זמן חיבורו של הסיפור, בין השנים 1989־1987, וזמן פירסומו, ב־1990, היא משקפת את ההסתייגות מהצבאיות שהתגברה בחברה הישראלית מסיום מלחמת יום־כיפור ואילך. לפיכך, אף שיצחק בר־יוסף דן לכאורה בנושא מובהק מנושאי המצב הישראלי, הוא מטפל בו מנקודת־המבט של סופרי “הקולות החדשים”, המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, המציגה באופן נלעג את התעסקותה המוגזמת של ישראל בביטחון. המעטת החשיבות והדחיפות של העיסוק בסכנות הביטחוניות, המאיימות על המדינה, הפכה לסימן ההיכר הבולט ביותר של המשמרת הזו, שסופריה העדיפו לתאר את ההוויה הישראלית באמצעות אמות־מידה קיומיות־אוניברסליות. באופן זה ביטאו סופרי “הקולות החדשים” את רצונם לזנוח את נושאי המצב הישראלי ולטפל בסיפוריהם במצב האנושי באמצעות הדמויות וההווי המקומי־ישראלי.

עלילת הנובלה “חדר־מלחמה” אכן מתרחשת בזירה ישראלית מובהקת: בבסיס צבאי, שבו שוכן חדר־מלחמה של גזרת טבריה ועמק בית־שאן, המרכז את התגובה על האירועים באיזור מול ממלכת ירדן. זוהי זירה צבאית־אזרחית. אמנם רוב גיבורי הסיפור הם חיילים בשירות־קבע, בשירות־סדיר ובשירות־מילואים, אך לא מעטים הם גם הגיבורים האזרחיים, הקשורים לחדר־המלחמה ופועלים בחסותו. בסיפור שזורות הרבה תמונות־הווי ישראליות, חלקן צבאיות וחלקן אזרחיות. הדמויות ששותפו בעלילה מייצגות ביחד בצורה ממוזערת את הניגודים השונים בחברה הישראלית. כך מפגיש הסיפור תושבי שכונה בעיר־שדה כמו טבריה (מלכה דדון אשתו של אסיר, רחמוט בעל המכולת, אלברט מוכר הירקות וקובי הספר), עם קיבוצניקים מהאיזור (הלפרין רכז הבטחון, שושה שאוהבת אותו ויוהאן המתנדב מגרמניה). וכמו כן הופגשו בסיפור־המעשה מושבניקים (שימון נהגו של המח"ט, נויח שוורץ המוביל במכוניתו את העופות ממושב מירון למכירה בעיר) ועירונים (צביקה, העיתונאי שגלה מתל־אביב לטבריה, ושטיינמיץ, שהגיע מירושלים בראש משלחת סטודנטים לקיים באיזור חפירות ארכיאולוגיות).

השאיפה למזער בעלילת “חדר־מלחמה” את הייצוג של השונויות בחברה הישראלית, מתבלטת עוד יותר בבדיקת המוצא העדתי של הדמויות. האבחנה העדתית מאפשרת לזהות בקלות את נציגי רוב העדות: רס“ל המטבח ורס”ר המשמעת הם ממוצא צפון־אפריקאי, נהגו של המח“ט הוא מיוצאי קוצ’ין, הנהג יפה־התואר דוידסקו הוא ממוצא רומני, הורי המרכזנית נורית מתגוררים באנגליה, והש”ג זילברמן המוצב בשער הבסיס עלה מרוסיה. בין הדמויות לא נעדר גם ניגוד בולט אחר הקיים בחברה הישראלית, הניגוד בין דתיים וחילוניים. ניגוד זה מובלט בהיכרות בין נויח שוורץ, החב"דניק ממירון, עם איציק, סמל חדר־המבצעים.

באמצעות ניגודים אלה דחס המחבר למעלה מעשרים דמויות בטקסט, שהיקפו אינו עולה על מחצית ההיקף של רומאן ממוצע. העיצוב של רובן הוא שטחי ונוטה לסטריאוטיפיות. ייתכן שהקורא היה מצליח לעכל את ריבוי הדמויות המופיעות בעלילה, אילו שקד יצחק בר־יוסף על עיצוב שלם יותר שלהן ואילו סיפק תיאור מפורט יותר של סביבת טבריה והישובים הסמוכים לכינרת והמחשה מדויקת יותר של ההווי באיזור זה של הארץ. את ההישג האפשרי הזה החמיץ בגלל יומרה כפולה: רצונו לצייר על־ידי ריבוי הגיבורים תמונה מייצגת של הקולקטיביות הישראלית ושאיפתו להעניק בה־בעת לתמונה זו גם משמעות אוניברסלית וקיומית. יומרה כפולה זו מסבירה את ההכרעות הספרותיות, שבעטיין התארך הסיפור ונמתח לממדיו הנוכחיים.

המצוקות האנושיות    🔗

החתירה של יצחק בר־יוסף להציג את המציאות הישראלית כדוגמא למציאות קיומית־אוניברסלית מודגמת היטב על־ידי עיצוב שתי הדמויות היותר מרכזיות בעלילת “חדר־מלחמה”: המח“ט, הקודקוד של חדר־המלחמה בגזרת טבריה, וסמל המבצעים, המקפיד על הנוהלים של מפקדו הקפריזי והקפדן. בעיצוב של שניהם התאמץ מחבר הנובלה להפריך את הרצינות והחומרה של המצב הישראלי ולשים ללעג את הצבת הדאגה לביטחון בראש דאגותיה של המדינה. כל עיסוקי הביטחון המתרכזים בחדר־המלחמה של המח”ט דומים לו עצמו, הם מתבצעים תוך אילתור, בחובבנות ובלא רצינות. למח“ט יש תוכנית פרטית חסויה לכיבוש ירדן (17), שבאמצעותה הוא מקווה לגבור על אלוף הפיקוד והמפות התולות מטעמו בחדר־המלחמה. לפי שעה הוא מבליג על פיגורו בדרגות בהשוואה לאלוף הפיקוד, אך אין הוא מעריך את האופן שבו התקדם האלוף במעלות הדרגות יותר ממנו, אף ששניהם התגייסו באותו מחזור וסיימו יחד גם את קורס המ”כים (118). פירוטם של ענייני הביטחון לפרוטות הוא שיטה קבועה בעלילת “חדר־מלחמה”. כך מוסטים ענייני הביטחון מהמתח הביטחוני בגבול עם ממלכת ירדן ליריבות הממושכת בין המח“ט להלפרין, הממונה על הביטחון בקיבוץ השכן. החלטותיו של המח”ט נראות בדרך כלל להלפרין מוגזמות ונוטות לראוותנות ולעיתים גם נטולות־היגיון ומסוכנות: “הלפרין מכיר את המשחקים של המח”ט: קבוצת פקודות אחרי הצהריים. חוליית־פיקוד בלילה. הוא רוצה תקרית. יריות. פצצות תאורה" (71).

יריבות אחרת קיימת בין המח“ט לבין סמלי המבצעים בחדר־המלחמה שלו, ואף היא פורטת לפרוטות את ענייני הביטחון: “המח”ט, אלוף־משנה אליעזר, אהב לתפוס סמלי־מבצעים ישנים בחדר־המלחמה. במדים המגוהצים, בדרגות המבהיקות, בנעלי הצנחנים עם סוליות הקרפ, היה מופיע פתאום באמצע משמרת הלילה” (23). כדי להעסיקם עֵרים, מאיים המח“ט ללא־הרף על סמלי־המבצעים שלו, שאם יתפוס אחד מהם פעם נוספת ישן בחמ”ל, “יקרע לו את התחת” (24). הוראותיו העיקריות של המח“ט לסמלי־המבצעים מסתכמות בטיפול הקפדני, הפקידותי, ביומן־המבצעים. מדי פעם הוא בודק אם רשמו בו את כל האירועים, כולל השגרתיים וחסרי החשיבות ( 8, 48 ו־75). לכן אין לתמוה, שאיציק משתעמם בהיותו בחמ”ל ומעסיק את עצמו בצפייה החוצה מתוכו אל מעשיהם של החיילים האחרים בבסיס או בשרבוט ציוריו על הכריכה האחורית של יומן־המבצעים (43, 63 ו־66). לוא שאלו את פיו על חומרת המצב הביטחוני בגזרה שעליה מופקד המח"ט במלחמת ההתשה הזו, היה פוסק בלי התלבטות רבה: “הכל משחק. מזיזים טנקים, מקפיצים עמדות מרגמות. מזמינים סיוע של חיל־האוויר” (23).

האירוע הביטחוני הבא שבהתפתחותו מטפל הסיפור מעניק אישור לקביעתו זו של איציק: פרה מהקיבוץ של הלפרין חצתה את הגבול עם ירדן. האירוע נרשם ביומן־המבצעים, והוא מעורר כרגיל את המחלוקת בין המח“ט להלפרין. האחרון יודע, שהמח”ט יהפוך את האירוע ל“מבצע פרה” ויכניס לכוננות את כל הגזרה. גם איציק משער, “שאחרי הסיורים תהיה קבוצת פקודות לקראת המבצע של המח”ט: חילוץ הפרה של הלפרין" (73), וכדי לצמצם את המהומה שהמח“ט יעורר, הוא בוחר להעלים מידיעתו, שלא רק הפרה חצתה את הגבול, אלא גם יוהאן, המתנדב התמים, שחצה את הגבול בעקבותיה כדי להשיבה לרפת של הקיבוץ. ליבוי המתח באופן מוגזם על־ידי המח”ט בגלל כלבים (13) או פרה, שאינם מכבדים את גדר הגבול, משפיע על התנהגותם של החיילים במוצבי הגזרה, ש“מרוב פחד הם יורים” (34), וגם על תגובתם של הירדנים, המשיבים להם בפגזי־תאורה ובירי מקלעים. המהומה שמעוררת הפעלת הכוחות המוגזמת על־ידי המח“ט כה גדולה, שהמג”ד, המשרת תקופת מילואים בגזרה, מסרב להאמין, שמדובר רק בפרה שחצתה את הירדן, וגם חייליו, הנהגים והקשרים, משוכנעים ש“מרגל ישראלי עומד לחזור מירדן” (69). הפרשה הקומית־גרוטסקית, שהתנפחה לאירוע כמעט־מלחמתי, פוקעת בסוף כבועה, אחרי שנודע למח“ט בבונקר הפיקוד שהפרה הוחזרה לרפת. גם בשלב זה המח”ט המאוכזב איננו מוותר: “לא נשאר שום דבר? לא השארתם משהו שצריך להוציא? לא שכחתם כלום?” (135).

אחרי הגחכת המתח הביטחוני והפעילות הצבאית בימי מלחמת־ההתשה בשיטות פיליטוניסטיות כאלה, מתפנה הדרך להבליט את רצינותן של המצוקות האנושיות של החיילים במחנה. אין אלה מצוקות מופרכות כמו הצבאיות, אלא מצוקות אמיתיות. שתיים מהן מתפתחות במקביל למהלך “מבצע פרה” של המח"ט והן מוסיפות להגחכת הצבאיות. הראשונה היא גסיסת אמו של איציק בבית־החולים. זו האם השלישית שלו, כי אמו הראשונה, הביולוגית, נפטרה כשהיה בן אחת־עשרה. אביו נשא אשה שנייה כשנה אחרי שהתאלמן, אך התגרש ממנה כעבור חצי שנה, והיא היתה אמו השנייה של איציק. כעבור שנתיים נשא אביו את אשתו השלישית, ואליה נקשר איציק באהבה גדולה מזו שהרגיש כלפי אביו. כעת היא מאושפזת בבית־החולים ואיציק נזעק לכל טלפון, ביודעו שאחת השיחות תודיע לו על פטירתה. המצוקה האנושית השנייה שמעומתת עם המתח הצבאי המוגזם של “מבצע פרה”, היא של נורית, המרכזנית של הבסיס.

נורית היא חיילת בודדת בארץ. הוריה ומשפחתה מתגוררים באנגליה. אין היא נאה, ומתוך בדידות וכדי לשאת־חן בעיני האחרים היא נענית לתשוקותיהם של החיילים. פירסומה בבסיס כזמינה מינית לכולם רק מעמיק את בדידותה. רק שניים מתייחסים אליה בכבוד והם מהיחידים בבסיס שלא שכבו איתה. איציק, הנוהג להקשיב לה וגם לפתוח את לבו בפניה (27), ושימון, הנהג של המח“ט, המשתעשע במחשבותיו לשאת אותה לאישה (38, 48). עקב מצוקתה מנסה נורית להתאבד בבליעת כדורי־שינה והיא מועברת במצב קשה לבית־החולים. בו־בזמן ובמקביל מתפתחת פרשת הפרה שחצתה את הירדן. ההקבלה הזו מאפשרת להבליט בדרך נוספת את ההבדל בתשומת־הלב של המח”ט והאחרים לשני המאורעות. רק איציק מבקר את נורית בבית־החולים (105). כשרגליו טבולות בגיגית מים מנסה ד“ר גונן, רופא הבסיס, לברר בשיחה עם איציק את סיבת מעשה ההתאבדות של נורית, וניכר שנגע הפטריות בכפות רגליו מעסיקו יותר מאשר הסבל של נורית. אלמלא היה צריך להעביר דו”ח על המקרה (119), ספק אם היה מקדיש לו מזמנו. ל“מבצע פרה” מקצה הצבא הרבה יותר זמן ומשאבים, ולכן נרגעים בבסיס וחשים הקלה כאשר נודע על החלטתה של נורית לחזור אל משפחתה באנגליה (129). ובלי המח“ט הן אי־אפשר – ואכן הוא מקדיש הרבה יותר מחשבה להלן, שהוא שוכב איתה כשבעלה, קצין האו”מ, נעדר מהבית (95, 107), מאשר למרכזנית שלו, שרק פעם אחת התעניין בגורלה (117).

“הדבר האמיתי”    🔗

ואכן, יצחק בר־יוסף הבליט כמשחק את עיסוקי הביטחון והציג כמוגזמת וכגרוטסקית את הפעילות הביטחונית המופעלת מתוך חדר־המלחמה של הגזרה, כדי לטעון, שלא הפעילות הביטחונית, אלא המצוקות האנושיות של כל יחיד מבין גיבורי העלילה הן “הדבר האמיתי”. באופן זה הוא מבשר את השקפת המשמרת שאליה הוא משתייך, משמרת הטוענת שנושאי “המצב האנושי” חשובים מנושאי “המצב הישראלי”. בשורה זו מגולמת באחת ההכרעות המרכזיות של יצחק בר־יוסף בנובלה זו: ההפעלה של שני “מספרים”. השניים הם איציק, סמל מבצעים בחדר־המלחמה, הפועל כמספר־גיבור ביחס לעצמו וכמספר־עד ביחס לדמויות האחרות, והמספר היודע־כל, שהוא מספר אנונימי שאיננו נוטל חלק כדמות בסיפור־המעשה. לחלוקת הסיפר בין שני מספרים היתה יכולה להיות הצדקה, אילו התפתח עימות בין שתי נקודות־המבט המנוגדות שלהם: בין נקודת־המבט הסובייקטיבית של המספר הפועל כמספר־גיבור או כמספר־עד ובין נקודת־המבט האובייקטיבית של המספר היודע־כל. בר־יוסף דחה את האפשרות המעניינת הזו והעדיף עליה את התיאום המוחלט בין שני “המספרים”.

רק קורא תמים יצדיק את חלוקת התפקידים המוקפדת בין שני המספרים, שעל־פיה מספר איציק על עצמו ועל מה שהוא רואה ושומע בהיותו בבסיס או מחוצה לו, ועמיתו היודע־כל משלים מידע על האירועים שמתרחשים הרחק מעיניו של איציק: אירועים המתרחשים לדמויות, ובעיקר הדמויות האזרחיות, בקיבוץ של הלפרין, במושב של שימון, בעיר טבריה, שבה מתגורר ופועל העיתונאי צביקה ל', בדרכים של הגזרה ובמקומות נוספים שאיציק איננו נוכח בהם. לתיאורו של “המצב הישראלי” בתקופת מלחמת ההתשה יכול היה בר־יוסף להסתפק במספר אחד. הוספת המספר השני נעשתה כדי להסיט את העלילה מהמתרחש בחדר־המלחמה במלחמת ההתשה לעיסוק במצוקות האישיות של גיבורי הנובלה. ואכן, איציק מספר על עצמו וגם על האחרים מנקודת־מבט אזרחית ומסתייגת מצבאיות, והמספר היודע־כל, שגם הוא אזרח שהינו אדיש לנושאים הצבאיים, משלים אותו על־ידי חשיפת העולם הפנימי של הדמויות. התיאום הזה בין שני המספרים מעיד כמאה עדים, שבעזרת שניהם ביקש יצחק בר־יוסף להבליט, שהמצוקות האישיות של הגיבורים הן “הדבר האמיתי” וראוי להקדיש להן יותר תשומת־לב מזו שמקדישים אצלנו לסכנות הביטחוניות המאיימות על המדינה.

בהתאם להעדפה זו של יצחק בר־יוסף, מבליטים שני המספרים במאמץ משותף כפילות הקיימת בחיי כל הדמויות, בין נוכחותן הגלויה בחברה לבין עולמן האישי, הסמוי. כפילות זו הודגשה היטב בדמותו של איציק. סמל־המבצעים הוא חייל ממושמע ולפיכך מקפיד למלא באופן מניח את הדעת את תפקידו האחראי בחדר־המלחמה, אך חיצוניותו מסתירה את פנימיותו המורכבת. איציק מתעניין יותר באנשים מאשר באירועים הביטחוניים שעליהם עליו להשגיח: “בני אדם מסביב. אני עייף. אני מסתכל בהם. אני סקרן. – – – כל־כך הרבה דברים קורים לאנשים סביבי” (31). איציק והמספר היודע־כל משתפים פעולה בחשיפת קיומה של הכפילות הזו אצל שאר הדמויות. אם איציק, למשל, קובע, כי “בתוך גופה הגדול, המכוער” של נורית, המרכזנית הזמינה בקלות לכל הגברים בבסיס, “הסתתרה בובה קטנה” (27), תומך גם המספר היודע־כל בקביעה זו ומאשר עד כמה צדק איציק באבחנתו: “היא הסתכלה בגופה בתחושה של גועל. נדמה לה, אין דבר בינה ובין הגוש הזה הלבוש מדים. פעם, כשהיתה ילדה, רצתה לרקוד במסיבת סיום השנה בבית־הספר. היא ראתה עצמה רוקדת, קלה, מרחפת. – – – הכל סביבה קסום, והיא שמחה כל־כך” (51).

כל ההבדלים בין הגיבורים, שהודגשו בתחילת הדיון על הנובלה – הבדלי הגיל, המוצא העדתי, מקום המגורים, העיסוק, הערכים ואורח־החיים – נמחקו על־ידי המאמץ של יצחק בר־יוסף להציב להם כמכנה משותף את הסתירה בין עולמם הפנימי־אישי לנוכחותם ולפעילותם במציאות החיצונית־חברתית. באמצעות הבלטת הכפילות הזו כפה עלינו, הקוראים, את המגמה הרעיונית שהציב לנובלה, לפיה: רק כמיהותיו של היחיד ואושרו של הפרט הם משמעותיים, ואילו הזיקות החברתיות השונות, כמו גם החובות הנובעות מהשירות בצבא, מרחיקות אותו מ“הדבר האמיתי” – מחיים בעלי ערך ומשמעות. משמעותה של המסקנה הרעיונית הזו היא שטובת הפרט, רצונותיו וצרכיו גוברים על טובת הכלל ועל יעדיו. יתר על כן: צריך לדחות ולשלול חזונות חברתיים־לאומיים (ציונות, חלוציות) ומסגרות חיים של הכלל (מדינה, צבא) אם הם תובעים מהפרט להקריב למענם קורבן אישי כלשהו.

הטעון הרעיוני הזה של הסיפור היה מתקבל אחרת לגמרי, אלמלא העמיס עלינו בר־יוסף שני “מספרים”, כדי להעניק למסקנתו הרעיונית תוקף אובייקטיבי. אמינותו הרעיונית של הסיפור היתה נשמרת, אילו הסתפק בר־יוסף באיציק כ“מספר” יחיד, ואילו שיקף רק את תודעתו של חייל בן שמונה־עשרה, שתפיסת המציאות שלו מושפעת על־ידי תהיותיו על החיים, על־ידי לחצי השירות הצבאי שלו (הבדידות והשעמום שהם מנת חלקו בחדר־המלחמה) ועל־ידי הבעיות המשפחתיות הקשות שלו (יתמותו מאמו בגיל צעיר, קשריו הרעועים עם אביו וחרדת אובדנה של אמו החורגת). אך חיזוקו של המספר איציק באמצעות מספר יודע־כל והנעתן של כל הדמויות למסקנה רעיונית המעדיפה את האישי על הכללי והצגתה של המסקנה הזו כ“רגישה” יותר או כ“נכונה” יותר, הם שהפכו לא רק את המסקנה הזו למודגשת כך־כך על־ידי התיאום בין שני המספרים, אלא גם הבליטו את מחבר הנובלה כשוגה בפירוש המציאות הישראלית וגם בפירוש הממשות הקיומית.

אמא אדמה    🔗

כפילות כזו בין הגלוי לחסוי בקיומן מובלטת אצל כל הדמויות, אך היא מפותחת באופן שיטתי יותר בשתי הדמויות היותר מרכזיות בעלילה: איציק, סמל־המבצעים של חדר־המלחמה, ואלוף־משנה אליעזר, המח“ט. לשניהם וגם לשאר הדמויות מוצעת הצעה זהה: לסגת ממצוקת “המצב הישראלי” אל חיקה הרחום של אמא אדמה, האמא של כל האנושות. בנקודת־המוצא של הסיפור מצטייר איציק כמי שעומד לקרוס תחת הנטל של חובותיו בחדר־המלחמה ועקב הדאגה לחייה של אמו החורגת והמעורבות בגורלה של נורית ידידתו. אך מאוחר יותר מתגמדות כל הדאגות הללו מול יציבותו של הנוף: “איך העמק הגדול הזה סופג הכל. השקט שלא נעלם למרות ההפגזות, היריות, הצעקות” (66). ובסיום הסיפור, כאשר מסתיימת כל ההמולה, שרחשה בבונקר לשווא בגלל הפרה שחצתה את הגבול, הוא נכבש כולו ל”דבר האמיתי", לאדמה: “הייתי נדהם. העמק השחור, הגדול לאין שיעור, היה פרוש כנוע לרגלי. הייתי חלש. לא מוכן לשפע הזה, לכוח הזה שהיה כל־כך גדול ממני” (136).

גם דמותו של המח“ט הולכת ונסדקת ככל שמתקדמים בקריאה. תחילה הוא נראה בוגר והחלטי, המשליט את מוראו ואת סמכותו על החיילים. גבוה מכולם (10), חסון (23) וחסר־עכבות בדיבור הוא מצטייר כגילום מושלם של הצבר התש”חי, אך בהמשך נחשפות חולשותיו. החלטותיו שרירותיות וסותרות והוא בלתי־צפוי לחיילים הצעירים הנתונים תחת פיקודו. אפילו חוסנו הגופני וקומתו המרשימה מתעתעים. הנָפיל הוא לאמיתו של דבר נֵפל גמור: הוא סובל מטחורים ומלחצים בחזהו, וכמעט טבע בעת השחייה בכינרת. הגישה האבהית, שהוא מגלה כלפי שימון נהגו, זילברמן הש"ג וחייליו האחרים מבליטה את כישלונו כאב לבנו ולבתו המתבגרים (130־129).

לפיכך, גם שיתופו של שימון, שהוא חייל בשירות סדיר, בנאפופיו עם הלן, אשתו היפה וקלת־הדעת של קצין האו“ם, אינו מוסיף כבוד לדמותו של המח”ט. ההילה הצבאית האופפת את המח“ט נחשפת כציפוי דק, המחפה על אדם ממורמר ומתוסכל. רק משיקולי תחרות באלוף, שחלף על פניו והתקדם בדרגות בזכות הצלחה בפעולה, שחלקו בה היה זעיר, הוא מלבה מדי פעם את המתח בגזרה בגלל אירועים חסרי־ערך. בגלל מניע סמוי זה הפעיל את חדר־המלחמה שלא לצורך ובהיקף מוגזם והכל כדי לחלץ פרה של הקיבוץ שחצתה את הגבול. עוד קודם לכן כמעט הפעיל את אקדחו נגד ציפור, שלא נשמעה לפקודתו וסירבה להסתלק מנגד עיניו (108). ואכן, אחרי שהציל את נפשו מטביעה בכנרת, הכיר המח”ט בתפלותם של חייו. מחשבותיו נסבות “על הכבוד של בני־האדם”, על הרהב הריק הזה ועל השנים שבזבז למען קידומו הצבאי. וכך, בעודו יושב על האבן, נפקחו עיניו לעוצמת הנוף, שניגלה לו פתאום באור חדש: “הכנרת הגדולה, המנופחת הזאת, לפניו. מעליה הרי הגולן” (107). מול “הדבר האמיתי” הזה, הצטיירה לו כעת כאיוולת השקעתו בכיבושן של נשים לביסוס הדימוי הגברי שלו: “ומה שכל הזמן היה הכי חשוב בחיים, נראה לו עכשיו אידיוטי” (118).

הנפגע העיקרי מהקרבה אל המח“ט הוא שימון, נהגו המסור, שלמרות היותו בן־כפר צעיר ותמים הפכוֹ המח” ט לאיש סודו בנושא שהצנעה יפה לו – עגביו אחרי נשותיהם של אחרים מעשיו הסותרים של המח“ט בבסיס ומחוצה לו כחייל וכאדם מבלבלים את שימון. אין הוא מסוגל ליישב את המעשים של מפקדו עם הערכים שספג בבית הוריו עד שהתגייס לצבא. ואכן, הוא מואס בחיים המושחתים שנחשף אליהם במחיצת המח”ט: “הכל נראה לו מלא לכלוך, חיים מלאים לכלוך, שצריך לטהר אותם” (88). וכמו הגיבורים הקודמים גם הוא מוצא נוחם ב“ריח החריף של האדמה הקשה” שהתפשט בכפר שלו בעת החריש (60). למסקנה דומה מגיע גם הלפרין רכז־הביטחון של הקיבוץ, שהיה מסור בלב ונפש לתפקידו זה עד שהתפכח וגילה את האמת: “חייו נראו לו עדינים מכדי שיעברו במקום הקשה הזה. – – – פתאום נראה לו הכל חסר־ערך. – – – הקיבוץ, השדות, דרכי העפר, המוצבים, נהר־הירדן. נדמה היה לו לרגע שמשהו מעיק על עורפו, גורם לו לכרוע על ברכיו. להושיט את מצחו אל האדמה” (90־89).

בדרך דומה מנווט בר־יוסף גם את גיבוריו האחרים, הפחות מרכזיים, למסקנה דומה: התכלית של החיים איננה בעיסוקיהם לתועלת הכלל, אלא באושר הפרטי שניתן להפיקו מההיצמדות לאדמה. כך מגיע גם שטיינמיץ למסקנה, שעיסוקו בארכיאולוגיה לא החכימו לפענח יותר מן האחרים את סוד החיים: “אני מנסה להבין את חיי האדם מלפני שני מליון שנה, ואני לא מבין את החיים של אבא שלי” (103). צביקה, שעד כה מיקד את כל שאיפותיו בהשגת “סקופ” עיתונאי נדיר ומעורר השתאות, מגיע למסקנה, שבמבחן החיים השגת “סקופ” היא שאיפה מגוחכת חסרת־חשיבות: “הבין שמה שיש לו עכשיו לא מספיק לו. החיים שלו תקועים. התפקיד הזה, עיתונאי בטבריה. כותב על חיים של אחרים” (68). בשלב זה מחליט צביקה להפוך לשליחות חברתית את ההגליָה שלו, על־ידי מערכת העיתון, מתל־אביב לטבריה הנידחת והמוזנחת: “איך הם חיים בטינופת הזאת? בפעם הראשונה מאז בא למקום הזה הבחין בעשרות בלוני־הגז החלודים והמזוהמים לאורך הקירות של הבניין. אני אסדר הכול, הכול, חשב בהתרגשות, אני אשיג תקציבים מהעירייה, ממשרד השיכון. נעשה שפריץ חדש על הבניין, נסייד את חדרי־המדרגות” (110). ככל הגיבורים האחרים גם צביקה לא יגשים דבר מתוכנית זו.

פיצוח חידת הכפילות, המוצפנת בחיי כל הדמויות, במסקנה זהה, חושף את מגמתו הרעיונית של יצחק בר־יוסף, שאליה הוא גורר את הקוראים בציצית הראש ובכפייה ממש. כל גיבוריו מהרהרים במשמעות החיים וכולם מגיעים – למרבה הפלא – לאותה מסקנה: רק האדמה משמשת מפלט מכיעורם של החיים. כדי להציל את נפשם – עליהם לדבוק באדמה, המסמלת את יסוד הקיום, ולהתאחד באמצעותה עם הצרכים הטבעיים והאמיתיים שלהם כבני־אנוש. המסקנה הרעיונית הזו היא בנאלית ופשטנית עד להדהים: את החיים האמיתיים מייצגת האדמה בלבד, וכל “הגדולות והנצורות” של מעשי אנוש – ובכללם כל המשאבים המושקעים בחדר־המלחמה להגנת המדינה – הם המולה מייגעת ומתישה. וזהו, כמובן, פירוש שונה למונח “מלחמת ההתשה”, שקבעו בצבא לאירועים הביטחוניים של אותם ימים.

נורמות “הראש הקטן”    🔗

בר־יוסף כופה את המסקנה הרעיונית הזו על הקורא בדרך פשטנית מאוד ומאולצת ביותר: על־ידי הצגתה המסולפת של המציאות. ענייני הביטחון הם משחקי־מלחמה, שמנוהלים על־ידי קצינים הלהוטים לבנות לעצמם קריירה אישית. כל חומרתם האמיתית של המאורעות המכונים “ביטחוניים” אינה למעשה גדולה ממשמעותו של אירוע הסובב פרה, אשר חוצה גבול מלאכותי שנקבע בין מדינות. תחת המטרייה של המולֶך “ביטחון” מוצאים להם מחסה אנשים המתיימרים לעסוק בשאלות הכלל בעוד שאין הם מסוגלים להתמודד עם המצוקות האישיות של חייהם הפרטיים. ולבסוף: הטענה השחוקה, שהכול חולף והכול בלתי־נחשב בהשוואה לנצחיות המוות והאדמה.

הסבת המחשבה של כל הגיבורים מהפעילות המאומצת־לוחמת במערכות החיים לחיקה המרגיע־מגונן של האדמה, כמו גם הקישור בין האדמה לבין הבנת משמעותם של החיים, חושפים את קלונו של הסיפור במובן הרעיוני. הצגת האדמה כאֵם גדולה ורחומה נוצלה עד תום ביצירות בעלות יומרות רעיוניות קיומיות, הן אצלנו והן בספרות העולם. מעטות הן היצירות אשר הצליחו להסתייע במוטיב “שתיקת האדמה” באופן משכנע. רק דמויות גדולות ובלתי־שגרתיות מסוגלות לשאת את הנטל הרעיוני הזה על כתפיהן. אך כאשר יצירה מעמיסה את הנטל הזה על “כל אדם” – כדרך שעושה סיפורו של יצחק בר־יוסף – מתקבלת תוצאה גרוטסקית, המבליטה את היומרנות של הכותב.

כדי להצליח בהתמודדות עם סוד השתיקה של האדמה, צריך גיבור מתוודה־מתייסר כמו ב“החיים כמשל” (1958) לפנחס שדה, או גיבור הוגה־מתלבט ונטול הומור כמו ב“מסע דניאל” (1969) לאורפז. וגם שניים אלה לא הצליחו כל־כך בהתמודדות עם הסמל הספרותי הזה. אצל הראשון התפרקה ההתמודדות ברחמים עצמיים של הגיבור המגזים בייסוריו ואצל השני התפרקה ההתמודדות הזו בהגיגנוּת בעלת יומרות פילוסופיות של הגיבור המאריך בווידוייו. אך אם מעמיסים את “שתיקת האדמה” על אנטי־גיבורים מהוהים, מהסוג שצופף בר־יוסף בסיפורו “חדר־מלחמה”, הופכת “שתיקת האדמה” לכרזה פשטנית, או לטיעון דמגוגי בפיו של סופר המתחנף להוויה של אָנוֹכיות, חומרנות ובינוניות, שהפכה ל“בון טון” בחוגים רחבים של החברה הישראלית משלהי המאה העשרים ואילך. כאשר בחייה של חברה שולטות נורמות של “ראש־קטן”, השתמטות ממילוי חובות והפניית עורף לאידיאליזם – ההתבטאות של סופר בגְנוּת הערכים החברתיים והצגתם כמקפחים קבועים של האושר האנושי הן בעיני חנופה לנורמות השולטות ברחוב הישראלי. במצב דברים כזה אמיץ־לב הוא דווקא סופר המשמיע באוזני הציבור את תוכחתו ואת מוסרו.

עקב ריבוי הגיבורים האוחזים במגמה רעיונית זהה, שהמחבר הגדיר להם מראש, נאלץ יצחק בר־יוסף לוותר על כל מורכבות בפיתוח העלילה. זו כמעט ואינה שוזרת מאורעות מזמנים שונים וגם ממעטת לשלב התרחשויות הקשורות בגיבורים השונים אלה באלה. העלילה מפורקת לסצינות מתחלפות, שבכל אחת מהן פועל אחד מהגיבורים בזירה הצפויה שלו. החלפתן של הסצינות שבהן נקטעו אירועים באמצעיתם, לכאורה כדי להצדיק את הסדר הכרונולוגי של מאורעות המתרחשים במקביל, בוצעה למעשה כדי להנשים במעט מתח עלילה דלה בהפתעות. יתר על כן: לוא צורפו כל הסצינות העוסקות בגיבור מסויים, היתה מצטיירת האמת, שבסיפור שוקעו מספר עלילות (ליתר דיוק: שבע עלילות, כמספר הדמויות היותר מרכזיות בו), וכל עלילה היתה יכולה לעמוד ברשות עצמה כסיפור עצמאי.

גם מבחינה סגנונית־לשונית מנסה בר־יוסף לבצע את הבלתי־אפשרי: לכתוב על עולמם הנפשי־לירי של גיבוריו באמצעים דלים ככל האפשר. הלשון היובשנית רק מבליטה לרעה חריגות בודדות כפליטות קולמוס מליציות: “מטליות של ערפל” (66), “שלולית קטנה של צל” (106). גם משפטי החיווי הפשוטים והקצרים והשיחות הלאקוניות בין הגיבורים חושפים את הסתירה בין שאיפה להציג את עולמם הנפשי של הגיבורים כעולם עשיר יותר מנוכחותם במערכות־החיים, לבין יכולת לממשה באמצעי־הבעה כאלה. חוסר־ההתאמה בין אמצעי־ההבעה לדרישותיו של הנושא בלם את תנופת הסיפור, סיפור שהתארך לממדי נובלה על־ידי הוספת דמויות, הדומות זו לזו כשתי טיפות מים בהשקפת עולמן ובמסקנתן על החיים.

סיפורו של יצחק בר־יוסף מעדיף באופן ברור את עולמו של היחיד ואת אושרו, את הערכים האנושיים והאוניברסליים, על טובתו של הכלל ועל שמירת הישגיו כקולקטיב. כאשר מערכת ערכים אחת מועדפת באופן כה פסקני על זולתה וכאשר כל ההכרעות הספרותיות מגוייסות לשרת העדפה זו, אין הסיפור יכול לטעון שאין לו מגמה רעיונית, או שלא קבע מגמה כזו כנקודת־המוצא לכתיבה. יתר על כן: סיפור המעדיף את הערכים האוניברסליים והאישיים על עיסוקי חדר־המלחמה ועל הערכים שהם מייצגים, הוא סיפור המגיב ממש על האקטואליה הלוקאלית לא פחות מסיפור, המעדיף בגלוי את הערכים ההפוכים, את הערכים החברתיים והלאומיים. חתירתו של בר־יוסף למצב האנושי הוליכה אותו בדרך פרדוכסלית בעל־כורחו אל המצב הישראלי.

מבחינה זו יכול הסיפור “חדר־מלחמה” להדגים את אחת מאפשרויות ההטעיה השכיחות בסיפורת הישראלית. לפנינו סיפור העושה הכל כדי לשכנע שאין לו עניין במציאות ההיסטורית ובמצב הישראלי, ושהממשות המקומית מנוצלת בו רק כרקע לבירור המצב האנושי והשאלות הקיומיות האוניברסליות, בעוד שלמעשה הוא מגיב על ההוויה הישראלית ונוקט כלפיה עמדה רעיונית ברורה. ההפרדה בין המצב האנושי למצב הישראלי היא, כמובן, מלאכותית. היא ניתנת להשגה רק בתרגיל אינטלקטואלי־אקדמי מופשט. החוויה הישראלית היא מיוחדת במינה כחוויה אנושית דווקא משום שהפרדה כזו אינה אפשרית.

כמו כן התברר: שההתהדרות באוניברסליות של נושאי “המצב האנושי” אינה מעניקה מאליה ליצירה חשיבות ספרותית העולה על יצירות, שבחרו להגיב על אחד משני המצבים האחרים, “המצב הישראלי” ו“המצב היהודי”. רק מספרים חדשים ובלתי־מנוסים סבורים שהתמקדותם בנושאי “המצב האנושי” מעניקה לכתיבתם ערך של ספרות רחבת־אופקים ואוניברסלית. סיפורו הארוך הראשון של יצחק בר־יוסף מדגים היטב את תמימותה של הנחה זו.