¹

במשמרת “הקולות החדשים”, המשמרת הרביעית בספרות הישראלית, נוטים בדרך כלל המספרים לעסוק בנושאי “המצב האנושי”, המתארים יחסים ומצוקות בחיי אנשים בכל מקום בעולם. עקב כך מתבלט חגי ליניק במשמרת זו במקומיות של נושאי סיפוריו. בנובלה “מספר מוות” חוזר ליניק ומספר על המתרחש ביחידת הקומנדו הימי של צה“ל, יחידה שעליה סיפר גם בסיפורים אחדים בספרו הראשון, קובץ הסיפורים “מישהו נפל” (1996).ׂהסיפור “בריכת שחייה” סיפר על אימון של טירוני השייטת, אימון שכמעט הסתיים באסון, והסיפור “תזכיר לי שאתה מת” סיפר על עונש “טרטור” שהתגלגל למשחק מקאברי על נושא המוות. שני סיפורים נוספים בקובץ הקודם – “מישהו נפל” ו”אופניים" – עסקו בהתמודדות של ילד עם מותו של אחיו, ששירת באותה יחידה. על אף עצמאותם של הסיפורים, שנכללו בקובץ “מישהו נפל”, ניתן היה להתרשם, ששתי נקודות־המבט על המוות, ההתגרות בו והכניעה לדורסנותו, מוכרות לכותב מהתנסות אישית ומבטאות מכאוב פרטי הקשור במוות. וכן: שבקובץ הזה לא מיצה חגי ליניק את ביטויי המכאוב הכפול ובהמשך יצירתו הוא עוד יבוא חשבון עם המוות, שהקדיר את שמיו בילדותו והעכיר את חייו בבחרותו. ואכן הוא עושה זאת כעת בספרו השני, בנובלה “מספר מוות”.

“מספר מוות”, שמו של הסיפור, מתייחס להגרלה הנהוגה ביחידת הקומנדו הימי, כאשר צריך להיבחר מי שיתייצב בראש הפריצה לדירת מחבל, שבה הוא עלול לחטוף את מכת־האש הראשונה (120). על־ידי ההשתתפות בהגרלה קודם ליציאה לפעולה, נותנים הלוחמים את הסכמתם־מראש לפטור את חבריהם מנשיאה באשמה במקרה שהפעולה תסתיים במותם. עלילת הנובלה מדגישה, שבאופן אירוני הקורבן הראשון של השיטה היה זוסמן, הקצין הצעיר שהגה אותה (17). ועוד משהו על השם האלים, שהעניק זוסמן להגרלה זו: השם “מספר מוות” נמצא בשימוש רק בקומנדו הימי. שלושת החוקרים שבאו לחקור את התאונה אינם מכירים נוהל כזה ביחידות אחרות, ואין הוא מופיע בספרי ההדרכה שלהם (17). ואכן כינויים כאלה, הפורקים בהומור שחור את הפחד מהמוות, נולדים רק ביחידה שבה דרגת הסיכון של החיים היא הגבוהה ביותר, ואחר־כך הם משתלבים במסורת, שכל מחזור לוחמים מוריש למחזור הבא אחריו. אלא שהפעם אין הסיפור מסתפק בתיאור ההווי בקומנדו הימי, אלא פונה לברר את ההשפעה של השרות על נפשם של המשרתים ביחידה זו על־ידי תיאור מקרה קיצוני: גיבור הנובלה, יוחאי, הרג בשוגג את הקצין שלו, זוסמן, כאשר האחרון נכנס בחוסר־זהירות לקו־האש של המא"ג שלו במהלך אימון.

תיאור התרגיל שבמהלכו אירעה התאונה חושף את גודל הטרגדיה. יוחאי הרג את זוסמן דווקא בתרגיל שבו ביצע את תפקידו ללא־דופי: בריכוז מושלם, במקצועיות ובדיוק כפי שהודרך על־ידי המפקד הנערץ עליו. זוסמן עורר את ההערצה כלפיו בתורת הירי המיוחדת שהנחיל לטירונים שלו. הוא לעג להוראות שבספרי ההדרכה על עצימת עין מכוונת וכדומה, אלא לימד אותם “להתייחס לרובה כאילו הוא המשך טבעי של היד, חלק מהגוף. – – – והוא הדגים להם, מוכיח שזה אפשרי, צלף קר־רוח שכולו בתוך המטרה” (20). בליל התאונה פעל יוחאי בדיוק לפי ההוראות של זוסמן: “כשהבזיק האור ונשמע פיצוץ, ירה צרורות תוך כדי הליכה. עוצמת אש פרצה ממנו, כולו שם בעקבות הכדורים, צרורות ארוכים ומתנפלים” (34). כלומר: הוא לא פלט צרור בשוגג ואף לא ירה ראשון לפני המועד הנכון, ולמרות הכל מצא את עצמו במצב הטרגי, עם “מוות שרשום על שמו” (100), המוות של מפקדו.

 

זוסמן ויוחאי    🔗

חבר אחר בצוות, פראנץ, מבליט היבט טראגי אחר בתאונה: “הפחדן, אחרון החיילים, הרג את האיש שבחוד, את ההולך בראש” (143). ואכן, שני המעורבים המרכזיים בתאונה, זוסמן ויוחאי, שונים לחלוטין זה מזה. הקביעה של פראנץ מלמדת, שעל אף מאמציו לא הצליח יוחאי להעלים מעיני חבריו את הפחד שאליו התוודע עוד בילדותו. במוחו של יוחאי חקוק זיכרון מהביקור עם אחיו בסרט על מלחמת העולם השנייה (27־25). הוא כה נבהל מצילומי תקריב של טנק על מסך הקולנוע, עד שפרץ בצעקות וכפה על אחיו להוציאו מהאולם. הוא היה בטוח שהטנק דרס אותו וגרם למותו. בהיותו בן ארבע הגיב באופן דומה על אירוע קודם שהצטייר בעיניו כמעשה אלים. אמו שרפה עיתונים בפח־אשפה כדי לסייע לשרוף אפרוחים שמתו במגפה שפגעה בלול, אך בהשפעת המראה פרץ בצווחות וטען שהאש חרכה גם את כפות ידיו (26).

לזיכרונות האלה היה, כנראה, משקל מכריע על החלטתו בעת הגיוס להדביר את הפחד על־ידי התנדבות לקומנדו הימי. במהלך כל השירות ביחידה זו נאבק יוחאי בפחד בעזרת הבחירה של בעל־חיים כמודל לחיקוי. יוחאי בחר לדמות את עצמו לנמר. תחילה “חשב על חתול, אחר־כך על זאב, יותר נכון על להקת זאבים. הוא התקשה לדמיין את עצמו כחלק מעדר, והחליט שאם כבר אז נמר. חיה חרישית ללא ספק. זוג עיניים נוצצות שבוחנות את המצב בעירנות, דרוכות, נצורות, ממתינות להוראות ראשונות, לא מיילל, לא שואג, סומך רק על השרירים והיכולת האתלטית שמפעילה אותו, חומק בין השיחים, אורב, מתכנן תחבולה. ובעיקר, לבד. משהו אלגנטי” (32). מתברר שיוחאי “לא היה הראשון שהמציא את הפטנט הזה, לדמיין את עצמך כבעל־חיים ולשאוב ממנו כוחות” (103). במסיבת־הסיום של הקורס חשף נועם, שאת כוחותיו שאב מכך שדמיין את עצמו לנשר (120). יוחאי לא היה מסוגל, כמו נועם, לגלות למישהו שבחר לדמות את עצמו לבעל־חיים כדי להתגבר על הפחד שקינן בו.

ההשוואה לנמר התאימה דווקא לזוסמן, שהצטייר כקצין שאיננו יודע פחד מהו, והלוחמים בצוות העריצו אותו בשל כך. דמותו של זוסמן מתבררת על דרך הניגוד לצוקרמן, הקצין שהופקד על הצוות אחרי התאונה. כדי לבסס את מעמדו בעיני פקודיו, אילץ צוקרמן את עצמו לשהות באימון האב"כ בחדר האפוף גז דקות אחדות מעבר לנדרש. למרות המאמץ המיוחד, ואולי דווקא בגללו, הצטייר צוקרמן נלעג ומטופש אחרי שיצא מהחדר אפוף הגזים והתמוטט “חסר־אונים על האדמה, נוטף ריר ומזיע כמו סוס מיוחם” (10). על־ידי מתיחת הסיבולת מעבר לגבולות שפקודיו יכלו לשאת, ניסה צוקרמן לבנות את מעמדו בעיניהם “עד שיפסיקו לשאול שאלות ויילכו אחריו בעיניים עצומות” (11). זוסמן השיג את התוצאה הזו באופן אחר: “הוא ידע ליצור סביבו בטבעיות אווירת מסתורין מהולה במתח – – – ממתין שקט, מרוכז, בונה את המתח – – – ומדבר במשפטים קצרים, בדרך כלל חרישיים, כופה על השומעים לגייס את עצמם למענו” (שם).

לזוסמן היו המצאות מקוריות כדי להעלים את מגבלותיו ואת פחדנותו מעיני הצוות שעליו פיקד וכדי לעשותם נשמעים לו באופן עיוור. כבר בלילה הראשון של הטירונות הוציא אותם למסע של עשרה קילומטרים. אחרי שהשלימו את המסע בקצב מטורף ושבו למחנה, שיחרר את הכושלים ויצא בראש הנותרים להמשך המסע. אחרי חמש דקות החזיר גם את אלה לבסיס, אך הסיפוק של אלה שלא נשרו “נסק לשמיים” (114). כזו היתה גם תגובתו של זוסמן אחרי ההתאבדות של משולם בטירונות. זוסמן לא איפשר לפקודיו להטמיע את אימת המוות של חברם, אלא הוציא אותם מיד למטווח, “לירות על בקבוקים ופחיות קולה ריקות — — — שלא יפחדו מהרובים” (21). רק אחרי שזוסמן נספה בתרגיל האש האחרון שעליו פיקד, התפכח הצוות מההערצה אליו. יותם מגדיר כ“בְּלוֹף” את תיאורו של זוסמן בפי פראנץ: “זוסמן היה מפקד מעולה, שתמיד היה ראשון, חלוץ שצועק אחרַי” (29). ונועם זוכר, שלפני פריצות לבתי מחבלים “ראה את זוסמן משקשק, עומד רועד ליד הדלת הנעולה, כאילו מלאך־המוות מחכה מעבר לדלת” (120). ניתוץ המיתוס על אומץ־לבו של זוסמן משתלב, כפי שנראה בהמשך, במגמה כוללת יותר של היצירה.

 

השתיקה הרועמת    🔗

להתאבדות של משולם היתה השפעה אחרת על יוחאי, כי אחריה אימץ לעצמו גם “כללי זהירות אישיים – – – והם היו הרבה יותר נוקשים מהנְהלים שזוסמן היה מדקלם לפני כל אימון באש” (21). אף שבעזרת כללי הזהירות האלה ריסן את כוח האש של המא“ג שהופקד בידיו, הצליח יוחאי “לבנות לעצמו שם של מומחה בעל שליטה מלאה במא”ג” (22). את העובדה הזו אישרו חוקרי התאונה, שגם זיכו את יוחאי מכל אשמה במותו של זוסמן (15). ואף שגם מפקד היחידה אימץ את המסקנה הזו (80), מתברר שסיפור התאונה לא הניח לאיש. אפילו לוחמים בחילות אחרים הוטרדו מהמקרה שאירע בקומנדו הימי, ואצלם קיבלה התאונה ממדים חדשים, מפלילים יותר ביחס לחלקו של יוחאי באירוע (99). אולם התאונה המשיכה להעיב בעיקר על החיים ביחידה עצמה. חבריו לצוות של יוחאי נותרו מסוייגים ממנו “בגלל שהוא נגוע באסון” (12). הם המשיכו להתווכח אם הוא אשם אם לאו במותו של המפקד שלהם (29־27). בלטו בוויכוח שניים מהצוות, נועם ופראנץ.

השתיקה של יוחאי התפרשה לפראנץ, הקשר בצוות, כעדות לאשמתו, וגם אחרי הזיכוי הוא לא הסתפק בהוקעת יוחאי כאשם במותו של זוסמן (28), אלא הוסיף עליה אישום נוסף: “שליוחאי לא היה איכפת כשהוא ירה” (29). רק נועם נחלץ לגונן על יוחאי מפני ההאשמות שהטיח בו פראנץ. שתיקתו של יוחאי וההבלגה שנקט כלפי תגובת הנידוי של חבריו לצוות התפרשה באופן מוטעה, כאילו בזכות הידיעה שלא היה דופי בהתנהגותו בתרגיל (38) הצליח להתגבר על פרשת מותו של זוסמן. האמת היתה שונה: יוחאי גזר על עצמו שתיקה כבר בליל התאונה כדי שלא ייחשף בחולשתו. בדרך מהמזח אל המקלחות החליט לא להסתבך “בתילי תילים של הסברים”, אלא לפעול כפי שזוסמן עצמו היה מצפה ממנו: “הוא יהיה נחוש, מדויק וענייני”. רק כשהיה סוף־סוף עם עצמו במקלחת התיר לעצמו לפרוץ בבכי מר ואחר־כך חקק במוחו פעם נוספת את ההחלטה שהחליט קודם: “להיות פסיבי, לא לבקש דבר, למרות שרצה להתקשר להוריו, ובעיקר לא לומר דבר מיוזמתו” (38).

יוחאי אכן שמר על השתיקה מול חוקרי המשטרה הצבאית והתגבר על רגע בחקירה שבו רצה לשים לה קץ, “להתפרץ לעברם עד שיגיח הנמר ויסיקו שהוא חולה, – – – יכריחו אותו להתחיל מהתחלה, זאת אומרת מהפחדנות, ויעצרו בכל תחנה שבה שיתק אותו הפחד, ולאט לאט יפוררו אותו לגרעין שבו גיבור גדול החליט מתוך טיפשות לשגות באשליות ולאמץ תכונות של נמר כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול להיות אמיץ. הם יסיקו שלקה בשיקול דעתו, ויתפרו לו תיק. הסדר יחזור על כנו. חייל יצא מאיפוס, אימץ תכונות חייתיות והתחיל להשתולל” (15).

התנהגותו של יוחאי בחקירה ואחרי שחזר ממנה אל הצוות שלו זכתה לשבחיו של מפקד היחידה, שאמר לאשתו בבית: “הוא לא מתכופף, את החקירה עבר חלק וללא פגע, הצוות שלו מרחיק אותו והוא לא מקים צעקות, אפילו פעם אחת לא טען שהוא חף מפשע, אפילו פעם אחת לא האשים את זוסמן, ויש במה להאשים אותו” (80). אלא שהעלילה רומזת לנו, באמצעות הערה חתרנית של המפקד, שלפני יוחאי פתוחות שלוש אפשרויות להתמודד עם חלקו במותו של זוסמן, אף שאיננו אשם כלל במוות הזה: “או שיתרסק, או שידחיק, או שיחתור למקום מבטחים”. האפשרות שיוחאי בחר בה נחשפה בתלונות שהעבירו אל מפקד היחידה המנהלים של בתי־הספר, שיוחאי הופיע בפני תלמידיהם לעשות נפשות לשירות ביחידה. מתברר שיוחאי פנה לאפשרות השלישית, ובהופעותיו לפני התלמידים חתר מתחת “ליסודות הרקובים של המערכת” (80).

מפקד־היחידה מבין טוב יותר מאחרים מה מתחולל בנפשו של יוחאי, כי גם הוא היה מעורב פעם בהמתת אדם. באחת הפעולות הרג שבוי, רועה־צאן ערבי שסיכן את הלוחמים בצעקותיו. מאז פירסם ס. יזהר את סיפורו “השבוי” (1948) ועד שדוד גרוסמן פירסם את “חיוך הגדי” (1983) על כפר־הכבשים של חילמי הזקן, הפך רועה־הצאן הפשוט והתמים לדמות המייצגת, בסיפורת המוסרנית על המלחמות שלנו בערבים, את העוולות שעשתה הצבאיות היהודית לאזרחים הערבים שוחרי השלום. הדימוי של הערבי לרועה־צאן, שהלוחם היהודי מכוון אליו את קנה הרובה ובועט באחוריו בנעלו הצבאית המסומרת, בא להבליט את הערבי כקורבן חסר־ישע וחף מעוון ואת הלוחם היהודי כמחרחר־ריב רשע ואלים. התמונה המסולפת הזו על תפקידיהם של היהודים והערבים בסכסוך הערבי־ישראלי נשענת בלא־בושה על סיפור הרצח הראשון בתולדות האנושות, שבו רצח קין את הבל, אביהם הקדום של כל רועי־הצאן בעולם, וגם חגי ליניק נגרר למחזר את התמונה הזו בסיפורו של מפקד היחידה.

בשיחה הראשונה שהיתה ביניהם אחרי התאונה, לא הסתפק מפקד היחידה בחשיפת סיפור המקרה ליוחאי, אלא גם התוודה באוזניו: “ואין לו הסבר – זה פרץ ממנו בלי שום תכנון או מחשבה, אולי כי היה צעיר עם דם חם, ואולי בגלל המתח, ואולי פשוט בגלל שרצה להיות חייל טוב ולהתבלט, חשב שמצפים ממנו וקפץ ראשון והיכה עם הקת שלוש מכות חזקות בראש, וזה הספיק” (64). מתברר שכל הנימוקים שהצדיקו את המעשה “עם ישראל, ושמירה על חופי ישראל, ואלפיים שנות גלות, ומולדת, ובית לאומי, וילדינו הקטנים, והקם להורגך” אינם עוזרים, “והרועה התמים מבצבץ ועושה לו בהההה” (שם). לאשתו מסביר המפקד מדוע שיתף את יוחאי בסיפור הריגתו של הרועה: “הוא בחר לא להשאיר את הילד לבד, שיידע שיש עוד אנשים שעשו טעות ולקחו חיי־אדם ומאז זה אוכל אותם” (80).

יכולתו של המפקד להבין את פשר שתיקתו של יוחאי נובעת מהיותו היחיד מכל הסובבים את יוחאי שחווה את הנוראה בחוויות: המתתו של אדם. לפיכך גם הוא כמו יוחאי אינו שואל על התוצאה, אלא מתייסר עם הסיבה: “להרוג בידיים, זאת הנקודה. מאיפה זה צץ, ואת מי זה שירת” (81). אין כמוהו יודע, ששתיקה אחרי מעורבות בהמתת אדם איננה דרך להתגונן מפני המעשה, אלא אמצעי לשמור על השפיות, כדי לסיים בשלום את המסע של הנפש הפגועה אל “מקום מבטחים”.

 

מסדר פגועי־הנפש    🔗

לא במקרה מוצג מפקד היחידה כיחיד שהבין את פשר שתיקתו של יוחאי אחרי התאונה. אף שלמראית־עין הוא נראה בריא בנפשו ומתפקד כרגיל בהיותו בבסיס, הרי מאז המית אדם הפך לפגוע־נפש. בהיותו בבית, הוא מרגיע את נפשו באמצעות שתייה של אלכוהול ואינו שועה להפצרות של אשתו להוריד את המינון של הדבר הזה שעומד על השולחן (81). ספק אם מישהו ביחידה מבין מה מצחיק בבדיחה שהמפקד נוהג לספר לפיה הכבשים לא עושות מֶה – – – כבשה עושה בֶּהההה, ליתר דיוק מְבֶּהההה, או בעצם ווּמְבֶּהההה (64). דומה שאיש משומעי הבדיחה אינו מסוגל לדעת שהיא מעידה כי הרועה שהמפקד הרג איננו מניח אף לרגע למצפונו.

הקריסה של יוחאי התרחשה אף היא הרחק מעיניהם של חבריו ביחידה. באַפְטֶר שקיבלו אחרי אימון האב“כ יצא יוחאי לבלות בפאב וצפה שם בסרט פעולה מצוייר שתיאר את מעשיו האלימים של חתול. וכמו בילדותו נתקף לפתע באימה, “גופו נשטף בגל זיעה” (43) ומבועת יצא מהפאב אל החצר האחורית ונשכב על האדמה. שם גילתה אותו לולו בתנוחה המוגדרת בפיה כ”מופקרת" (131), כשל אדם שהפקיר את עצמו למצבו האמיתי. יוחאי עצמו מפרש את התקף הפחד שנתקף בפאב כ“עונש קשה, פנימי” שהוא מעניש בו את עצמו, שהרי “אי־אפשר להרוג וכאילו כלום. הוא הרג, במובן מסוים הוא רוצח – – – רוצח עם אליבי מושלם. – – – מהפחד ומהנשק ומהקדימה להסתער, מלשמור על המולדת, להקריב את החיים, ואפילו להיות גיבור – מכל זה נולד רוצח־שכיר” (45). בשיחה שקיים בדולפינריום עם דורי, בוגר של היחידה, הבין יוחאי באיזה תהליך הפך מנער פחדן לרוצח. האימונים ביחידה שינו אותו, כפי שבעזרת אימונים מסוגלים לשנות את הדולפינים הידידותיים ולאלפם להיות רוצחים: “דורי אמר שהאילוף לוקח את האינסטינקטים שהטבע העניק לבעלי־החיים ומרכיב עליו שפת־הוראות חדשה, – – – חיזקו אצלם את הצורך להרוג, ובנו להם שפה חדשה: קראו לזה גבורה או אומץ” (90).

יוחאי הגיע בעצמו למסקנה הזו עוד לפני שקיבל את ההסבר מפי דורי. בעודו שוכב בחצר האחורית של הפאב הבין, שלא התאונה הפכה אותו לרוצח, בעיני עצמו, כי אם עצם השירות בצבא: “ושוב חשב שבמובן מסוים הוא רוצח, – – – הוא התכוון להרוג. – – – לנפץ את מחסום הפחד שקינן בו, – – – כל האימונים והתרגולות הרי נועדו לדבר אחד, להרוג, לקחת חיים” (49־48).

בלילה שבו שכב לראשונה עם לולו הבין יוחאי שבעצם הינו פגוע־נפש: “באבחת פיכחון מרסקת, נשאר עם עובדה אחת ויחידה, מוות שרשום על שמו. רצוי להשלים עם העובדה ולהכריז על נכות” (100). אף שזוּכה מהאחריות להריגת זוסמן, הבין יוחאי באותו לילה, שהמעורבות שלו בהמתת אדם, ואפילו בשוגג, הפכה אותו לנכה. לכן החליט להיענות להצעתה של לולו ולבוא אחריה לחצבה, “למדבר, להרים החשופים ולערוצים העמוקים, לוואדיות החמקמקים ולשמיים הפרושים” (שם).

אלא שגם בחצבה המרוחקת המשיך יוחאי להתייסר, והתגלו אצלו תופעות שהן טיפוסיות לפגועי־נפש. הוא המשיך לחשוד ולהיות דרוך. לביקוריו של החוקר המבוגר הוא מייחס את הכוונה לטמון לו מלכודת ולנצל את העובדה שכבר המית פעם אדם כדי “להריץ אותו במסלול המֵרוצים למען מטרות נעלות” (97), “לתפקד ככלי בידי אחרים” (100) ולהיות רוצח של השירות החשאי (115). אין זו המזימה היחידה שיוחאי חושד שהמערכת רקמה נגדו. אחרי שקרא בעיתון על מותם המסתורי של מאלפי הדולפינים (135), משוכנע יוחאי שהשירותים החשאיים נמצאים בעקבותיו ומבקשים את נפשו, משום שבאקראי נתגלה לו מפי דורי, שהדולפינים המופיעים בדולפינריום אומנו לרצוח (138). החשד, שהשירות החשאי נמצא בעקבותיו כדי להופכו לרוצח בשורותיו או כדי לחסלו, מאיץ ביוחאי לטלפן אל אחיו בתל־אביב ולתבוע ממנו שמות של בכירים במדינה אשר יוכלו להציל אותו מידי רודפיו. כדי להרגיעו משתף האח פעולה עם יוחאי ומוסר לו בקוד את שמותיהם של אישים כאלה (138־137).

ליניק איננו מסתפק בשניים, שעל מצפונם רובצת ההמתה של אדם, יוחאי ומפקד היחידה, אלא מזהה כפגועי־נפש את כל בוגרי היחידה, גם אם למזלם לא המיתו אדם בתאונות אימונים ובמהלך הפעולות מעבר לגבולות המדינה. במשך שהותו בחצבה פוגש יוחאי את פגועי־הנפש האלה מהשירות בצבא. בוגרי מחזורים קודמים מגיעים אליו עד שם, “שואלים מה קרה ואיך קרה, מנסים ללכוד את הרגע הקריטי, החמקמק, זה שיצא משליטה. – – – הם לא שאלו מה היו המילים האחרונות של זוסמן, אם השאיר אחריו מסר כלשהו או אולי בקשה אחרונה. האימה היא שעניינה אותם. הידיעה שהמוות קרב” (105). מכולם התבלט אחד שסיפר ליוחאי “שכבר כמה חודשים הוא מטייל במדבר, נע ונד ממקום למקום, משתרך אחר תרגילי־האש של הצבא, מנסה להתנקות. הוא לא פירט ממה, והרבה להשתמש במלה להיגמל. סיפר על חלום שפוקד אותו בקביעות, ושבו הוא משרת בצבא כל חייו, לעולם לא ישתחרר. – – – הוא סיפר שהעבר מטריד אותו – – – הוא עשה דברים בצבא שרק עכשיו הוא מבין את משמעותם, והפחד מבצבץ. הוא חי את חייו פעמיים, קודם את האירועים ועכשיו את המשמעות שלהם” (107).

 

החינוך לרצחנות    🔗

אילו ידע חגי ליניק למשול ברוחו ולהשלים את קורותיו של יוחאי עד מקום זה בעלילת הנובלה, היה תורם לסיפורת יצירה בעלת חשיבות על חייהם של פגועי־הנפש – תופעה המתגלה בכל צבא פעיל בעולם. בגבולות אלו היו מתקבלות בהבנה, על אף קיצוניותן, גם האשמותיו של יוחאי על הנזק הנפשי שנגרם לו במהלך השירות בשייטת. אין תופסים אדם בצערו, ויוחאי, שהפך קורבן טראגי לתקלה העלולה להתרחש באימונים או בפעילות מבצעית, היה נסלח על ההפרזה בדבריו. מרגע שחגי ליניק החל לצרף ליוחאי פגועי־נפש נוספים ולכנס בעלילה מִסדר רב־משתתפים שלהם, היה ברור שהוא חותר להכללה רעיונית שאיננה משוללת, כפי שנראה, גם תכלית פוליטית.

אל התכלית הזו גורר חגי ליניק את העלילה בעזרת שתי דמויות שלא שירתו ביחידה. בדמות הראשונה נתקל יוחאי כשהגיע למרפאה הצבאית לבריאות הנפש בתל־השומר (59־52) לפגוש שם את הפסיכיאטר שטיפל בו אחרי התאונה (19). היה זה פגוע־נפש מיחידה צה"לית אחרת, שהופצצה בטעות על־ידי מטוס פנטום של חיל־האוויר, וכעת תבע בצעקות, שעשרים אחוזי הפגיעה הנפשית, שנקבעו לו כזמניים, יהפכו לקבועים. אחרי המקרה, סיפר, הסתובב סהרורי בין הגבעות בלי אוכל ובלי מים, עד שקבוצת חיילים מצאה אותו. שבע שנים חלפו מאז והחרדה מפני הפנטום עדיין מבעתת אותו. הפסיכיאטר זיהה כסיבה להיפגעות הנפשית של המטופל הזה את היותו בנם של ניצולי שואה (59).

הקביעה הזו של הפסיכיאטר מתקשרת לתגובה המפתיעה ששמעו המבשרים מפי אביו של זוסמן – הדמות השנייה שליניק משלב בעלילה בשרות מטרתו הרעיונית. כאשר הגיעו נציגי היחידה להודיע לו על מות בנו, נדהמו מתגובתו. המבשרים חזרו עם ההסבר שהאב השכול, שהוא ניצול שואה, מייחס לעצמו את האשמה על מות בנו: “זוסמן האב חושב שהניצולים ממלחמת העולם השנייה העלו לארץ לא רק את תחושת הקורבן, אלא גם נדבקו ברצחנות שמשרתת אותנו יופי” (25), ואותה הם מגשימים על־ידי עידוד בניהם לשרת ביחידות הקרביות והמסוכנות ביותר, מסוגה של השייטת. הוא דחה את ביטויי ההשתתפות באבל של היחידה ואת ההצעות להנצחת בנו (24). במקום זאת פנה האב בבקשה אל החברים של בנו ביחידה לתרום “זיכרון ראשוני” מילדותם לספרון שבדעתו להדפיס, שיחשוף את “גרעין המיתוס העצמי” שלהם (56). זיכרונות אלה יוכיחו את צדקת התיזה שלו על הקשר בין ספיגת הרצחנות של הנאצים על־ידי האבות בשואה להורשתה של הרצחנות לבנים, שאבות אלה עודדו אותם לשרת ביחידות הקרביות.

על זוסמן האב הטיל ליניק לייצג בעלילה את התיזה שאליה שיעבד את סיפורו, לפיה מעצב צה"ל את לוחמיו על־פי הרצחנות שבה פעלו הנאצים בתקופת השואה ובכך הוא מסכן את בריאותם הנפשית. את התיזה הסביר האב במכתב שכתב אל מפקד היחידה: “בני נהרג על משבצת השעיר לעזאזל. הוא היה שעיר לעזאזל של כוחות גדולים ממנו, שפעלו עליו באמצעות הפצת זיכרון מעוות. כוחות אלה יודעים להסתיר צד מסוים בהיסטוריה, ולהבליט צד אחר לתועלתם האישית, עד שלנוער נראה טבעי לאחוז בנשק, לרוץ קדימה אל מול פני האויב, ולהנציח את המוות של בני־הנעורים. – – – בני הוא קורבן המחשבה שכוח יכול לחולל נפלאות אם מארגנים אותו נכון ומפעילים אותו במקום ובזמן המתאימים” (113).

ליניק כה מעוניין בהפצת התיזה המופרכת הזו ובמסקנה הפוליטית שניתן להשעין עליה, שהוא מגייס אליה עד מהרה גם את יוחאי, גיבור הסיפור, שבאותו מכתב פוטר אותו האב מכל אשמה במות בנו (114). בזמן ההמתנה לרופא במרפאה לבריאות הנפש בתל־השומר, מהרהר יוחאי: “אם דברי זוסמן האב נכונים, ואם הקורבן סופג גם את הרצחנות, אז טקסי הזיכרון מנציחים את זה. הגיוני שהניצולים למדו דבר או שניים מהרוצחים – – – ומֶסר סמוי עובר מאבות לבנים, שמוכנים לעמוד מול פני האויב למען מטרות נעלות” (53).

ליניק אפילו מכפיל את הדוגמא שעליה הוא משעין את התיזה החולנית שאליה הפליג בסיפורו והופך את כל המתנדבים לשרת בשייטת לצאצאי ניצולים מהשואה. לא רק זוסמן־הבן הוא צאצא להורים ניצולי־שואה. מתברר שגם פראנץ הוא בן למשפחה שמוצאה מגרמניה (25). וצריך להניח שגם יוחאי עצמו מתקשר אל התיאוריה הזו של זוסמן־האב וגם מאשר אותה. בשיחה עם נהגת שהסיעה אותו כטרמפיסט סיפר יוחאי על האופן שאמו לימדה אותו לשחות. בגיל שלוש “השחילה אותו אל תוך ‘פנימית’ של וֶסְפּה, נתנה לו דחיפה קלה שיתקדם, ואמרה לו לחקות אותה” (62). שיעור השחייה הראשון שקיבל בילדותו מאמו הכשיר אותו בבוא היום להתנדב לקומנדו הימי. וכנראה גם נועם נקשר לתיאוריה שליניק מייחס לזוסמן־האב. נועם לא המתין שיעלה בגורל את מספר־המוות, אלא נהג להתייצב “בראש טור הפורצים, כשכולם, יש להודות, נדחקו להיות בסוף”, וכך היה “פורץ ראשון אל תוך בתים שהשתלטו עליהם מחבלים, משחרר אותם (את חבריו — י.א.) מהמתח הנוראי הכרוך בפריצה לחדר שבו מופנים אליך כל קני הרובים” (111). נועם חזר והתגרה במוות שוב ושוב כי בטח בסוד ההצלחה שלו: “הסוד שלו היה להישאר בתנועה” (120).

 

ההמתה השנייה    🔗

עלילת הסיפור מתאמצת להוכיח את נכונות התיזה, על חלקם המכריע של “הכוחות הגדולים” מהעבר על סגידתה של המערכת הצה“לית לכוח, על־ידי תיאור האימונים, שבאמצעותם היא מכשירה את הלוחמים להאמין בכוח ולעשות בו שימוש באופן אוטומטי בכל הזדמנות. תוצאות ההכשרה הזו – ולאו דווקא התאונה שבה המית את זוסמן – ניכרות בנפשו הפגועה של יוחאי. אחרי יום עבודה בחצבה היה נתקף לפעמים באי־שקט, “חוטף כאב־ראש, ממשש את מצחו, לוחץ בחוזקה על רקותיו תוך עצימת עיניים. מרד, היה אומר לעצמו בייאוש, מרד. לתקוף, לתקוף בכל הכוח, להשחית, ורעד היה חולף בגבו, והחרדה מבצבצת, מרימה ראש, ומיד היה נכנע ומוותר, ובעודו מתופף על בטנו בקצב ריצה מתונה היה נשבע שלעולם לא יעלה שוב מחשבות מסוג זה” (111). יוחאי חוזר ונעזר בתיפוף על הבטן כל אימת שהמכונה הרצחנית מתחילה להניע את גלגליה במחשבתו. המשך המעקב אחרי יוחאי, המקרה המדגים לתיזה שהעלילה מטפחת, מביא אישור נוסף לנכונותה בסצינת ההמתה של הסוס, שבה ניתנת ליוחאי הזדמנות המבחן השני, לבדוק אם ההמתה של זוסמן היתה רק שגגה ילידת המקרה או ביטוי לנטייה להרוג שרכש בצה”ל ושלעולם לא יוכל להשתחרר ממנה.

ההזדמנות הזו נוצרת במהלך טיול ג’יפים במדבר שיוחאי הצטרף אליו. אחד המטיילים מהמושב החליט לבצע את הטיול ברכיבה על סוסו. קרוב לנקודת־המפגש שנקבעה התפתחה תחרות בין הרוכב על הסוס לנוהגים בג’יפים. יוחאי התפעל מדהרת הסוס: “צווארו נע קדימה ואחורה, מושך אחריו את שאר הגוף. הצוואר הנהדר שואב מהגוף כוחות ונושא את הראש בגאווה”. אך בעוד שנהגי הג’יפים האטו בקצה המישור, לפני התהום של הוואדי, התפתח מאבק בין הרוכב לסוס, “זה משתוקק לנצח וההוא רוצה לבלום”. המאבק בין השניים הסתיים באסון: הסוס מעד בקצה המישור, השליך את הרוכב מעליו ובעצמו התגלגל אל תחתית הוואדי (127־126). יוחאי נקשר לתמונה זו עוד קודם לכן. בלילה שבו שכב לראשונה עם לולו והחליט לרדת אחריה עד לחצבה, “רצה להתחיל בזה כבר עכשיו, לולו תנהג באוטו והוא ירוץ הביתה לאורך החוף, ריצה מהירה בראש זקוף, בתנועות אציליות” (100), אך לפתע נזכר ב“מוות שרשום על שמו”, “אבחת פיכחון מרסקת” חלפה בו ולכן ויתר לא רק על התחרות בריצה עם המכונית אלא גם על הנהיגה. הוא ביקש מלולו לנהוג ברכב אל דירת אחיו והוא ישב לצידה.

ההקבלה בין שתי הסצינות רומזת בסצינה המאוחרת על סמליות ההמתה של הסוס בידי יוחאי. לכולם ברור שאין ברירה וצריך להמית את הסוס הפצוע, אך אף אחד איננו מוכן לגאול את הסוס מייסוריו. לפתע הושיטה לולו ליוחאי את האקדח שהיה ברשותה והאיצה בו לבצע את המתת הסוס. אחרי השתהות קצרה החליט יוחאי להיענות להפצרותיה ופנה לתכנן את הירי. אחרי שביצע את ההמתה, חלפו ביוחאי המחשבות הבאות: “זה התבקש, אמר לעצמו, הוא רק זירז את המוות שממילא היה מגיע. עניין של דקות. חסך מהסוס ייסורי תופת. הוא הקדים את המוות. הוא נשען ארוכות על המחשבה הזו, שהוסיפה לו כוח, הרחיבה אותו. תחושת סיפוק וניצחון הסתננו לתוכו. הוא הקדים את המוות. לא הכל בידי שמיים. היתה תחרות, והוא היחידי שהקדים והגיע ראשון. זה היה בלי ספק ניצחון שלו, הוא היחיד שיצא נשכר מכל העסק” (131).

המלים המודגשות מבטאות את תחושת הסיפוק שהרגיש יוחאי אחרי המתת הסוס, שהיא ההמתה השנייה שביצע בחייו. בהמתה הקודמת הפסיד בתחרות עם המוות, כי שימש כלי בידי הגורל להמית את זוסמן, ולכן יצא ממנה עם נֵכות נפשית, אך הפעם גבר על המוות והקדים אותו, כי שלט בכל התהליך שהיה קשור בהרג. הוא החליט על המעשה, קבע את אופן הביצוע, בחר בעיתוי ההמתה והחשוב מכל: בחר במומת. ההקבלה של עצמו לסוס בסצינה הקודמת מזהה את המומת. כאשר יוחאי ירה בסוס הגוסס הוא בעצם ביקש להמית באופן סמלי את הנמר, את הרוצח שהמערכת שיכנה בתוכו בתקופת שירותו בשייטת. בסצינה זו מתחדד ההבדל בין אצילות הסוס לרצחנות הנמר. לשתי החיות כוח אתלטי יוצא דופן, אך הן עושות בו שימוש מנוגד. צבא, לדעת ליניק, מכשיר את הלוחם לנהוג כמו הנמר – להשתמש בכוח לרצחנות.

לחגי ליניק היו שתי הזדמנויות לסיים את העלילה כסיפור על פגועי־הנפש מהשירות בצבא. ההזדמנות הראשונה היתה אחרי שיוחאי הלך בעקבות לולו לחצבה. באמצעות סיום פתוח היה יכול להניח לקורא להתלבט, אם יוחאי יתרפא אי־פעם בעזרת אהבתה של לולו ובחיק הטבע השלֵו של המקום, או יישאר פגוע־נפש כל חייו כפי שנגזר על הלוחמים האחרים מהיחידה, אחרי שסיימו את שירותם בה. ההזדמנות השנייה לסיים את הסיפור היתה אפשרית כאן, אחרי המתת הסוס המתייסר על־ידי יוחאי, בסיום סגור ואופטימי, לפיו נרפא יוחאי מהטראומה של המתת זוסמן בשוגג, אחרי שגאל את הסוס הפצוע מייסוריו.

ליניק לא ניצל את שתי ההזדמנויות כי התיזה בעלת ההשלכה הפוליטית היתה חשובה לו יותר מגורל הגיבור שלו. ועל־פיה אי־אפשר שיהיה מרפא לבוגרי היחידות הקרביות של צבא כמו צה“ל, שינק את מורשת הלחימה שלו מהרצחנות של הנאצים ואשר חינך את לוחמיו להאמין באופן עיוור בכוח ואימן אותם לירות כאוטומטים. את המסקנה הזו מדגים ליניק באמצעות יוחאי המגלה בסוף, שכלל לא ניצח את הרצחנות שהמערכת שיכנה בתוכו. תחושת הסיפוק שחש יוחאי אחרי שביצע המתת־חסד לסוס הגוסס התפוגגה מהר, ואז גילה שנותר פגוע־נפש כמקודם, נמר־רוצח שגם בהזדמנות הבאה יבצע הרג כפי שלימדו והכשירו אותו לבצע בשייטת, ביעילות ובמיומנות. במלים אחרות: אין מרפא לנזקי נפשו מהשירות בצה”ל.

יוחאי עמד בעצמו על ההבדל בין מצבו הנפשי לפני התאונה ואחריה: “לפני התאונה היה חשוב לו לא לאכזב, להיתפס כאמין, מוסרי ואמיץ, ולהשלים עד תום כל משימה שקיבל על עצמו. – – – עכשיו התבטלו הצווים, – – – על המוסר הוא לא יכול להישען. האמת איבדה משמעות, – – – האמינות התמוססה. גם גיבור לא מעניין אותו להיות” (110). כעת רוצה יוחאי להיפרד מרצחנות הנמר שסיגל לעצמו ביחידה, מהרצון “לפרוץ, לתקוף, לחסל. התאווה, הפחד, הרצחנות” (106), אך כבר איננו מסוגל לעשות זאת. בסיום מתואר יוחאי עומד שוב במקלחת ומתוודה על האמת. לשווא מצפים ממנו לדיבור שיתרץ את מעורבותו במותו של זוסמן: “קולו טמון בארכיון ועדת החקירה. בקרוב יתלו את תמונותיו על קירות של גלריה, ופראנץ ייכנס לחדר העריכה, יקשיב לדבריו שהקליט וינסה למצוא את מבוקשו. הוא מתועד. אם יקשיבו לו היטב יבינו שאין מה לחפש אצלו” (147־146). האמת שהם מחפשים טמונה בעצם המעשה, בחינוך המכשיר אדם לירות על־פי פקודה של המערכת ובלי שיתוף שיקול־הדעת המוסרי שלו. לכן, מסכם יוחאי, “שום דבר לא יתאדה. גם שום דיבור לא יימצא” (148).

 

סילופי האמנות    🔗

יוחאי מזכיר בלעג את היצירות שהשעינו לולו ופראנץ על ייסורי־נפשו, שבהן סילפו את האמת רק כדי להשלים את המוצר האמנותי שעליו שקדו. באופן נלעג כזה מוצגת יצירתה של לולו, שהיתה נוכחת במעמד שבו המית יוחאי את הסוס הגוסס, אך לא הבינה כלל את המשמעות הגואלת שהיתה בעיניו להמתה של הסוס. למעשה ביימה לולו את המתת הסוס בידי יוחאי והתייצבה מוכנה עם המצלמה שלא להחמיץ את הנצחת הירי (128). עובדה זו מלמדת, שבניגוד ליוחאי הסובל סבל אמיתי מאירועים שחווה בחיים עצמם, מביימת לולו את הסבל כדי לממש את תוכניותיה כצלמת. כאמת היא מציעה לא את המצוי בחיים, כי אם את הביום שביצעה בשביל הפרויקט הצילומי שלה, שפעם הסבירה ליוחאי את הרציונאל שלו: “היא עברה לדבר על סך כל החלקים שהוא יותר מהשלם, ואמרה שהיא מתכננת לצלם אותו ולפרק את גופו, להוציא את החלקים מהקשרם ולמצוא להם הקשרים חדשים” (100־99). הסבר דומה השמיעה לולו באוזניו של פקח החברה להגנת הטבע במהלך טיול הג’יפים: “היא מנסה לפרק את השלם באופן ויזואלי – – – מטרתה לחדד את ראיית המכלול באמצעות ההיעדר. – – – כף יד מרחפת באוויר מרמזת על המון אפשרויות. יש משהו בניתוק שמשחרר ופותח את האופק. – – – התיאוריה שעומדת כאן ברקע לקוחה מתורת הכָּאוֹס. יש סדר באי־הסדר, והיא מעוניינת ליצור אי־סדר שמתוכו יצמח סדר חדש באופן ספונטני” (125).

הרבה זמן חיפשה לולו את הנושא שבאמצעותו תגשים את הרציונאל הזה, והיא מצאה אותו במעמד שבו המית יוחאי את הסוס. עם האוצר הזה אצה לולו לתל־אביב ומשם הסבירה ליוחאי בטלפון, שהיא הפכה אותו לגיבור סידרת צילומים שתיכלל בתערוכה קבוצתית. בסידרה יהיו עשר תמונות, “בתשע רואים את החלקים השדודים של גופו, ובעשירית מתארגנים חלקי הגוף ומתאחדים לפעולה, ורואים אותו בוואדי, יורה בסוס, שודד ממנו משהו לעצמו. – – – התמונה מצויינת, רואים בה הכל. רואים את הכאב, ואת הרחמים ואת האימה והרתיעה. רואים את מאבק הכוחות, את הסוס שוכב כנוע, ואותו רוכן, ענק, ואקדח מציץ מידו. – – – אין אכזריות, אין התעללות, אין רשע. האוצרת אמרה שאפשר לראות אותו שואב את יופיו של הסוס אל תוכו, ושמתבצעת פעולה דו־סטרית, הוא יורה בסוס הגוסס וגואל אותו מייסוריו, והסוס מוסר לו למשמרת את היופי של אבריו המרוסקים” (134). ביחד עם אוצרת התערוכה גיבשה שם ראוי ל“פרויקט”: “מחול המוות” (130) וגם דילֶמה לפיענוח ההתרחשות שהונצחה בצילומי הסידרה: האם ממית הסוס הוא “סדיסט או רחמן?” (131). לולו לא העלימה מיוחאי גם את תקוותה, שהפרויקט יזרים אליה הצעות עבודה מעניינות ובכללן הזמנה להצטרף “כאסיסטנטית לצלם שעובד בשביל הנשיונל ג’יאוגרפיק” (135).

לולו איננה היחידה שמנסה לבנות את הקריירה שלה כצלמת על סבלו של יוחאי. ישנו אמן נוסף המנצל את התאונה שיוחאי היה מעורב בה כדי לבסס עליה את הקריירה האמנותית שלו. יום אחד הגיע לחצבה פראנץ, חבר הצוות שהאשים את יוחאי אחרי התאונה לא רק בהמתתו של זוסמן, אלא גם בכך “שליוחאי לא היה איכפת כשהוא ירה” (29). כבר אז הכריז פראנץ שיקדיש את השנה הראשונה אחרי השיחרור להנצחת זוסמן בסרט לזכרו. כעת הגיע לחצבה כדי לצלם את יוחאי לסרט המתקרב להשלמתו. הסאטירה מעפילה כאן לגבהים העולים על אלה שהושגו בסיפור על אופן השלמת הפרויקט של לולו. פראנץ מנסה לשבור את שתיקתו של יוחאי, וממש מתחנן בפני יוחאי שיאמר משהו. הוא מציע ליוחאי נוסחאות שונות של דברים שהוא יכול לומר, הוא שוטח באוזניו תיאוריה שלמה על קו בלתי־נמנע שמחבר – – – הורג והרוג". כזיקית מחליף פראנץ נימוקים ואיומים, ובינתיים מאפר את יוחאי ובוחן בדאגה את שקיעת השמש ומבהיר ליוחאי שכבר קבע דֶד־ליין להקרנת הסרט ולא יאפשר ליוחאי להכשיל אותו (147), אך ללא הועיל, יוחאי מסרב לדבר אל המצלמה ומסלק את פראנץ מעל פניו.

באמצעות התיאור הסאטירי על מעשה האמנות של השניים ניסה ליניק להבליט את רצינות התיזה שהניח בבסיס הסיפור שלו: לולו ופראנץ עושים “אמנות” ומשלימים אותה בסיוע בִּיום המסלף את האמת, ואילו הוא, בשונה מהם, לא כתב “ספרות”. הנובלה “מספר מוות” היא האמת על צה"ל.

 

הסופרים וצה"ל    🔗

העדיפות שנתן ליניק לתיזה הפרוורטית על הקשר בין תורת הלחימה של צה“ל לשואה משתקפת בחוטי העלילה הזנוחים שהותיר בסיום הנובלה. סיום זה אינו רומז או מבהיר כיצד ייראו חייו של יוחאי, אחרי שיסיים את שהותו הזמנית בחצבה. אין הסיום מסביר מה יהיו היחסים בין יוחאי ולולו אחרי שצילומיה, שבהם מככב יוחאי, יוצגו בתערוכה באחת הגלריות בתל־אביב. אין הסיום משלים וחותם את הפיתוח הנרחב שנעשה בעלילת הנובלה לשני החשדות של יוחאי בשב”כ, החשד שהם מנסים לגייס אותו להיות רוצח בשירותם והחשד שהם ניסו לחסל אותו בגלל המידע שברשותו על אימון דולפינים לפעול במים כרוצחים. סיום הנובלה איננו מבהיר מה יהיה גורלו של פרוייקט ההנצחה שהחל בו אביו של זוסמן, והוא גם לא מספק מידע על גורלו של הסרט לזכר זוסמן שעל הכנתו שקד פראנץ. קלקלות כאלה בהשלמה סבירה של סיפור־המעשה מתהוות, כאשר מספר משעבד את גיבוריו למטרה רעיונית חיצונית. ואכן במקרה הזה לא כתב חגי ליניק את הסיפור כדי להעלות את הבעיה של פגועי־הנפש מתקופת השירות בצה“ל, אלא כדי להשעין על מצבם את כעסו הביוגרפי והפוליטי על צה”ל.

סיפורו של ליניק הוא בלתי־מוסרי, אף שהוא גדוש מוּסרנות והטפת־מוסר. מבחינה רעיונית הוא הפך את היוצרות: הוא מייחס לצה“ל הערצה של הכוח בהשפעת הנאצים וכחיקוי להם, ואינו מכיר בעובדה, שצה”ל נאלץ לצבור כוח כהרתעה מפני האיום הקיומי על המדינה ועל ריבונותה, זו הריבונות שהחזירה לניצולי־השואה את כבודם האנושי ואת הרצון להשתקם.

ליניק איננו הראשון שגילה איסטניסיות כלפי ההווי שבהכרח נוצר בכל צבא שבעולם, הווי שמייחס חשיבות רבה לביטויי הכוח האישיים והיחידתיים. עמוס עוז לעג להערצת הכוח בצה“ל בסיפורי “ארצות התן” (1965). וברוח זו כתב על ההווי הצבאי גם יהושע קנז ב”התגנבות יחידים" (1986). הסתייגות מסיבות פוליטיות לשימוש המופרז בכוח ב“שטחים” ביטאו דוד גרוסמן ב“חיוך הגדי” (1983) ויצחק בן־נר ב“תעתועון” (1989). וזכורה גם הסאטירה שכתב חיים באר על הפיכת הכוח לאידיאולוגיה ברומאן “עת הזמיר” (1987). אך אף אחד מסופרים אלה, שהצבאיות איננה חביבה עליהם והם מסתייגים ממנה מסיבות הומאניות או פוליטיות, לא העז לקשור את כוחו של צה“ל לנאציזם ולא הצביע על קשר בין מורשת הקרב של צה”ל לזו שהפעילה את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה. שלא כסופרים האחרים שכח ליניק מה שלמד בבית־הספר, שאת תורת הלחימה השעין צה“ל על לוחמים כמו יהושע בן־נון והמלך דוד בימי בית ראשון, בר־כוכבא ולוחמי מצדה בימי המרד הגדול בתקופת בית שני, ועל מורשתם של לוחמי “השומר” ולוחמי המחתרות ומלחמת תש”ח בדורנו.

קשה להבין איזה צבא מבקש חגי ליניק למדינת־ישראל, אם הוא מגנה את צה“ל על החינוך שהוא מקנה ללוחמים ועל האימונים לעשות שימוש בכוח באופן מיומן ככל האפשר בעת פקודה. האם הוא חושב, שהמדינה היחידה שיש לעם היהודי בעולם תצליח לשרוד, אם צה”ל לא יחנך את לוחמיו להאמין בכוח, לא יאמן אותם לירות כהלכה ולא יכשיר אותם ללחום באומץ־לב ובהקרבה?

הלהיטות של ליניק להשקיף על צה"ל מבעד הכוונת היא מסוכנת, וספק אם הוא עצמו יהיה מוכן להעמיס על מצפונו את התוצאות, אם חס וחלילה יסתיימו המלחמות הבאות שייכפו על המדינה כפי שהסתיימו המלחמות של הצבאות, שהפסיקו להאמין בזכות להשתמש בכוח כדי להתגונן מפני אויבים. חגי ליניק מרשה לעצמו בנובלה “מספר מוות” שעשוע אינטלקטואלי מסוכן ביותר המבטא עמדה פוליטית דפנסיבית־דפיטיסטית שחוקה ושגויה, עמדה המניחה שהמדינה תזכה בשלום, אם רק תתפרק מנשקה ואם תפסיק לאמן את החיילים לירות כראוי בשעת הצורך.