¹

הרומאן “ארנבוני גגות” הוא ספר ראשון למחברו. ברומאן זה ניסה רועי פוליטי לשתף אותנו בדרך בלטריסטית בחוויות שצבר בשנות שירותו בשב“כ באזור חברון בימי האינתיפאדה הראשונה. אגב כך חשף את שיטות העבודה של השב”כ בגיוס סייענים ובהפעלתם (248, 255, 273, 307, 316, 320, 392), וצייר תמונה שבלשון המעטה איננה מחמיאה לארגון וללוחמיו. עדות כזו היתה מעוררת שערורייה אילו נמסרה לציבור בדיווח תקשורתי רגיל, אך כיוון שהיא נעשית דרך סיפור־מעשה, היא נהנית מהגנתם של חופש הביטוי וחירות הבידוי השמורים ליצירות ספרות. אסור להעניק הגנות אלה לסיפורים ללא כל בקרה ספרותית, ובמקרה הנוכחי הן בוזבזו ללא־ספק על רומאן, שסיפור־המעשה שלו הוא רדוד וחסר־תנופה. זהו סיפור־מעשה המתאים יותר לרפורטז’ה בעיתון, הנוהגת אף היא לחשוף מידע ולתעד אירועים קונקרטיים בדרך סיפורית. ייתכן שאילו איפשר רועי פוליטי לדמיון היוצר שלו לפעול בחופשיות, ואלמלא כבל אותו לאינפורמציה השב"כית שהיתה ברשותו משנות עבודתו במשטרה, בתפקידי חבלה, חקירה ומודיעין, היה מצליח לרקום סיפור־מעשה פחות שיגרתי ופחות צפוי על רקע האינתיפאדה הראשונה.

ייתכן שאחרי קביעה שיפוטית זו, שהראיות התומכות בה יוצגו בהמשך, היה עדיף להתעלם מהרומאן הכושל הזה, מה גם שהוא ראשון למחברו. ההכרח לעסוק ברומאן “ארנבוני גגות” קשור בעובדה שאין הוא בודד בסוגו, אלא מייצג מגמה בסיפורת הישראלית שממנה אסור להתעלם. הרומאן של רועי פוליטי נכלל בסידרת סיפורת מרכזית ויוקרתית, סידרת ספרי־הכיס “ספריה לעם”, של הוצאת עם עובד. ספרים דומים לו הופיעו לאחרונה בסדרות הסיפורת המרכזיות של שתי הוצאות מכובדות אחרות. הרומאן של חגי ליניק, “מספר מוות” (2000), נכלל בסידרה “הספריה החדשה” של הוצאת הקיבוץ המאוחד והרומאן “חייל טוב” (2001) של בועז נוימן הופיע בסידרה “עמודים לספרות עברית” של הוצאת זמורה־ביתן. בשלושת הרומאנים בולט התיאור החושפני־ביקורתי על האירגונים המגוננים על המדינה מפני אויביה: על צה“ל ב”מספר מוות" וב“חייל טוב” ועל השב“כ ב”ארנבוני גגות". הופעתם של שלושת הרומאנים בסמיכות זמן ובסדרות הפרוזה הישראלית המרכזיות של שלוש ההוצאות הגדולות חושפת, לדעתי, מגמה מסוכנת וצינית: להטיל דופי בכוחות הביטחון דווקא בימים שהארגונים המותקפים האלה מאמצים את כל כוחם כדי לגונן על המדינה היהודית הזעירה שהקמנו בחלק משטחה של ארץ־ישראל.

אצל שלושת הכותבים בולט דחף דומה, שהניעם לכתוב על היחידות שבהן שירתו בבחרותם: רצונם לשתף את הרבים בכאב שהותירה בהם תקופת השירות ביחידותיהם. אך בעוד שאפשר להבין, אף כי בדוחק, את המניע שלהם לחשוף את עצמם ולפרוק באמצעות הכתיבה את הכעס שנותר אצלם כלפי האירגון שבו שירתו בעבר, לא תעמוד טענת התמימות לשלוש ההוצאות־לאור שהחליטו לכלול בסדרות הפרוזה המרכזיות שלהן את ספריהם של השלושה. כי הן מסוגלות, בעזרת הלקטורים והעורכים העומדים לרשותן, לפעול בשיקול דעת, והן אמורות לקבל את ההחלטה על פירסום או אי־פירסום ספרים כאלה על־פי אמות־מידה מגוונות, ספרותיות אך גם ציבוריות. אם בחרו לפרסם את הרומאנים האלה כעת, לא עשו זאת בגלל איכותם הספרותית, אלא בעיקר מתוך שיקול מסחרי: כוח המשיכה של הנושא האקטואלי וכוח המכירה של ספר המלבה בעת הזאת את הפחדים ואת הספקות המוסריים בחברה הישראלית. טענה זו מוכחת במיוחד במקרה של “ארנבוני גגות”, כי הוצאת עם עובד הבליטה את המידע הביוגרפי על המחבר בפתח הספר ועל עטיפתו, כדי להדגיש, שהתמונה שהוא מצייר בספר על מה שהתרחש בשטחים באינתיפאדה הראשונה היא עדות ממקור מהימן.

איזון והטיה    🔗

המקרה של “ארנבוני גגות” הוא חמור יותר מבין השלושה. חגי ליניק ובועז נוימן שיקפו את הנעשה ביחידות השונות שבהן שירתו בצה"ל מנקודת מבט של ישראלים, שהחליטו להתחשבן עם המסגרת שהכאיבה להם, להנחתם, שלא לצורך ומתוך אי־רגישות מספקת כלפי נפשו של הצעיר שהתגייס ברצון לשירות החובה ונתן אמון מלא במערכת. עמדת־תצפית ישראלית כזו על האינתיפאדה חסרה ברומאן של רועי פוליטי. מתיאור המאורעות ומעיצוב הדמויות, המייצגות את הצדדים שמעורבים בסכסוך הפלסטיני־ישראלי, אפשר להניח, שלא סופר ישראלי כתב את הרומאן “ארנבוני גגות”, כי אם סופר פלסטיני. מסקנה זו היתה מתאשרת בקלות אילו אפשר היה לבחון את הרומאן באמצעות קוראים חסרי־פניות מחוץ למדינת־ישראל, קוראים שאינם מעורבים בסכסוך במזרח־התיכון ואף לא בוויכוח הפוליטי המתקיים עליו בחברה הישראלית. אילו התבקשו קוראים אלה לקבוע את זהותו הלאומית של מחבר “ארנבוני גגות”, שהוגש להם לקריאה בתרגום ללשון ארצם, תוך העלמת שם המחבר והשפה שבה כתב את הרומאן, היו קרוב לוודאי שוללים את האפשרות, שהרומאן יכול היה להיכתב גם על־ידי סופר פלסטיני וגם על־ידי סופר ישראלי, והיו קובעים בביטחון, שהרומאן נכתב על־ידי סופר פלסטיני. יתר על כן: קורא לא־ישראלי היה גם קובע, שהסופר הפלסטיני הערמומי התאמץ להעלים את התעמולה הפלסטינית שהוגנבה לרומאן על־ידי חלוקה מאוזנת של הסצינות שהעניק לעופר ולסמיר, המייצגים בעלילה את היריבים בסכסוך הפלסטיני־ישראלי.

אני מניח שקביעה זו תידחה גם על־ידי המחבר וגם על־ידי ההוצאה. שניהם יטענו בלהט של נפגעים ונעלבים, שעלילת הרומאן הצליחה להציג את עמדות הישראלים והפלסטינים באופן הוגן, יסודי ומאוזן. בראש ובראשונה יצביעו על הדמיון בין שני הגיבורים, המייצגים ברומאן את העימות בין הישראלים לפלסטינים. סמיר ועופר מתוארים כצעירים נבונים והגיוניים המתבדלים במתינותם מהסביבה שבה הם פועלים, שהקיצוניות שולטת בה. שניהם אינם מתייצבים למאבק זה מול זה מכוח מניעים דתיים־מיסטיים, אלא רק כפטריוטים חילוניים. שניהם שוקלים את החיובי ואת השלילי הן בעמדה הפלסטינית והן בעמדה הישראלית. שניהם אינם מסתפקים בהצדקות הפטריוטיות כדי להתעלם מחומרת מעשיהם, אלא מתלבטים בשאלות מוסריות, שצצות במהלך המאבק שבו הם משתתפים באופן פעיל. בשיחה האחרונה שקיימו אף הבליטו השניים את קווי־הדמיון ביניהם. עופר אמר לסמיר: “אתה ואני לא שונים כל־כך. לשנינו איכפת ממה שקורה מסביב, שנינו מוכנים לפעול, ושנינו אוכלים חרא בגלל זה” (385), וסמיר השלים את ההשוואה: “אנחנו באמת לא כל־כך שונים. שנינו מפרפרים באותה מערבולת, נאבקים על אותה פיסת אדמה מטומטמת ומוכנים להרוג בשבילה” (386).

בנוסף לכך ימליצו המחבר וההוצאה למבקר לחזור ולקרוא שוב את הרומאן כדי שישים־לב בקריאה נוספת להקבלה הקפדנית בין הסצינות שהוקדשו בעלילה לשני הגיבורים, הקבלה המעידה על האובייקטיביות שבה תיאר הכותב את האירועים בשטחים. מול הסצינה המתארת את הפגישה בה הצטרף סמיר לפת“ח (62־60), מוצבת סצינה מקבילה המתארת את הפגישה שבה נקלט עופר בשב”כ (68־63). מול התמונות המתארות את סמיר במשפחתו, מוצבת תמונה המתארת את עופר בחיק משפחתו. מול תמונה המתארת את סמיר בוכה בגלל אביו (340), מוצבת התמונה שבה נראה גם עופר בוכה בגלל יאלי (341). מול הסצינות המתארות כיצד אלכס ורכזי שב“כ ותיקים אחרים חונכים את עופר, מופיעות סצינות מקבילות המתארות כיצד אחיו הבכור ולוחמים מנוסים אחרים חונכים את סמיר בפת”ח.

הרומאן “ארנבוני גגות” מוכיח, ששמירה על הקצאה שיוויונית של יחידות־סיפור לשני הגיבורים ועל הקבלה שיטתית בין הסצינות שלהם עדיין איננה מבטיחה אובייקטיביות. רועי פוליטי נכשל במסירת תמונה מאוזנת מהמתרחש במאבק בין הפלסטינים לישראלים, משום שבעיצוב דמותו של סמיר הצליח יותר מאשר בעיצוב דמותו של עופר. סמיר מעורר אצל הקורא חיבה גדולה יותר מאשר עופר. מניעיו ותחושת הצדק שלו מצטיירים עמוקים יותר. הסתכנותו, הקרבתו וסבלו משכנעים יותר. גם אישיותו של סמיר כובשת יותר. בעוד הוא מצטייר כצעיר שקול, אציל־נפש ובעל הכרת כבוד עצמית, מצטייר עופר לעומתו כצעיר הפועל ללא שליטה־עצמית וללא־עכבות מוסריות. בכל מימד של השוואה זוכה סמיר ליתרון על עופר, וכתוצאה מכך מצטייר גם המאבק הפלסטיני כצודק יותר מהמאבק הישראלי.

מישורי ההשוואה    🔗

סמיר גובר על עופר בעיקר במבחן ההשוואה האידיאולוגית. המניע של עופר להתגייס לשב“כ בסיום לימודי המזרחנות באוניברסיטה מובלט כאישי: האכזבה הרומנטית שנחל בשלב זה בחייו אחרי שיָאלי (אלה) נפרדה ממנו. אמנם אין הוא מתואר כסדיסט שמצא בשב”כ מוצא לרוע הטבוע באופיו, אך הקישור בין אכזבת האהבה שנחל להתגייסותו לשב“כ מפקיע מהצטרפותו לארגון את המניע האידיאולוגי. יתר על כן: סבלם של האזרחים התמימים בכפרים סביב חברון מצטייר כמושפע מפרשת האהבה הכושלת שלו עם יאלי. שונה לחלוטין המניע שהפך את סמיר למחבל בארגון הפת”ח. היאוש הפך אותו ל“איש צללים”. זרע היאוש נטמן בנשמתו כבר בגיל שבע, כאשר ג’יפ של משמר־הגבול הגיח לחצר בית־הספר “בשעת אחר־הצהריים של יום קייצי”, כי “השוטרים חיפשו להם שעשוע, והילדים הקטנים היו מבחינתם טרף קל ונוח” (70). הם החרימו את הכדור, בעטו אותו לתחתית מדרון מסולע, ואחד מהם סטר לסמיר הקטן כאשר ניגש למחות על המעשה. מאז נפקחו עיניו לראות את נוראות הכיבוש: הבדיקות המטרידות בדרכים, החיפושים המעליבים בבתים והמאסרים השרירותיים.

מול הסיבה האישית הבנאלית שהביאה את עופר בלי שום התלבטות להצטרף לשירות בשטחים במסגרת השב“כ, מבליט הרומאן את המניע הנאצל של סמיר להצטרף לפת”ח אחרי התלבטות ממושכת. תחילה מסתייג סמיר מהפעולות של הפת“ח, אך היסוסיו נפסקו אחרי שהמשפחה התבשרה על מותו של בן־דודו, ואליד, מדלקת־ריאות בבית־הכלא הישראלי. אף שבשיחתו האחרונה עם ואליד עדיין הטיל סמיר ספק בנחיצותה של האינתיפאדה (22־19), ביטל מותו של ואליד כל ספק מלבו. בין סמיר לוואליד שררו יחסים מיוחדים (11), ולכן החליט להתגייס לשורות הפת”ח כדי להמשיך את דרכו של ואליד ולהילחם כמוהו בכיבוש שהסב למותו. רק בהיותו כבר חבר בפת“ח נודע לסמיר, שעוד קודם למאסרו המליץ ואליד לגייס אותו לארגון. ידיעה זו עוד מעצימה את הרגשתו של סמיר, שבפעילותו המחתרתית בפת”ח הוא ממלא חוב של כבוד כלפי ואליד. הרגשה זו באה לידי ביטוי בסיפור־המעשה באמצעות שיחות דמיוניות שקיים סמיר עם ואליד במשך כל תקופת החברות שלו בפת“ח. בשלוש השיחות הראשונות מתגלה אליו ואליד ושותק (77, 333, 368). השתיקה של ואליד משקפת את הספקות שעדיין נותרו אצל סמיר בשלב הזה כלפי פעולות החבלה שמבצע האירגון כלפי הישראלים וכלפי דרכי ההענשה שהפת”ח מפעיל נגד משתפי הפעולה עם האויב. רוח הרפאים של ואליד שוברת את השתיקה כלפיו רק בהתגלות האחרונה, המתרחשת אחרי שסמיר נקם בעופר והמית אותו. בהתגלות הזו מתחזקת הרגשתו של סמיר, שהרצח של עופר היה מוצדק, ושאחריו שום היסוס כבר אינו חוצץ בינו ובין ואליד (415).

גם ההשוואה בין התנהגותם כלוחמים, מבדילה לרעה את עופר מסמיר. עופר מסתכן במילוי תפקידו מתוך קלות־דעת והרפתקנות. הוא נכנס לבדו לכפרים בלילות. פעם חדר מחופש למסגד בחלחול (284), נחשף ובקושי מילט את עצמו משם (290). בניגוד להוראות המפורשות, הוא יוצא לפגוש סייענים ללא האבטחה של מסתערבים. הוא פועל כך כדי להסיח את דעתו מיָאלי ולשמור בדרך זו על שפיותו (221־220). סמיר לעומתו מסכן את נפשו בשום־שכל, מתוך מסירות לארגון ולזכרו של ואליד ומנימוקים אידיאולוגיים. אין הוא נהפך כאחרים לסייען של עופר בגלל בצע־כסף, אלא ממניעים שמזכים אותו בהערכת הקורא. הוא נאלץ להיכנע ללחץ הממושך שהפעיל עליו עופר ולפעול כסייען כדי להשיג, בתמורה למידע שיספק, טיפול רפואי לאביו שחלה בסרטן (362). נימוק כזה מטהר, כמובן, את סמיר מחטא הבגידה בחבריו, אך מגביר את הסלידה מעופר, שניצל את מחלת האב כדי לכפות על סמיר לבגוד באחיו לנשק. הניצול הזה מוצג כבלת־הכרחי וכבלתי־מוסרי, והוא מצדיק את נקמתו של סמיר בעופר. לעומת זאת אין נזקפת לזכותו של עופר הסתכנותו להגיע אל הפגישה עם סמיר, בלי להמתין לליווי המחייב של המסתערבים, כדי להציל את סמיר מנקמת חבריו בפת"ח, אחרי שהניח שסמיר נחשף כסייען.

וגם בהשוואה השלישית ביניהם, הבוחנת את אנושיותם ומוסריותם, מוצג סמיר כלוחם העולה במוסריותו בכמה דרגות על עופר. אף שבוויכוח בינו ובין אלכס, הוותיק ממנו בעבודה זו באזור חברון, מציג עופר עמדות מוסריות (120־117), הוא מבצע את עבודתו כמעט ללא לבטים מוסריים, ואין לבטים כאלה נשקלים אצלו בביצוע היום־יומי של התפקיד. ההבנה שהוא מגלה להתקוממות העממית באינתיפאדה היא בעיקר תיאורטית־אקדמית. רוב הזמן הוא מתלבט בתחום הרומנטי, אם וכיצד להשיב את יאלי אליו ומה יעשה אם יצטרך בשלב כלשהו לבחור בין יאלי לשירה (364־363). סמיר לעומתו מתייסר לאורך כל הדרך בגלל התלבטויות מוסריות, שפעילותו בארגון מעוררת אצלו ומכבידה על לבו. כגון: האם היה מוצדק להמית באופן כה אכזרי את חאלד, שנחשף כסייען של השב"כ? האם במאבק שהתגייס אליו, מוצדק לסכן את בני המשפחה שלו ותמימים אחרים מסוגם בכפרים (334)? האם מוסרית הפגיעה במתנחלים ובילדיהם, שהם אזרחים ואינם אוחזים בנשק (131)?

בתי־הגידול המנוגדים    🔗

אם לא די בהשוואות הישירות האלה בין שני הגיבורים עצמם, שקד הכותב גם על השוואה בין המשפחות והקהילות שהשניים באו מתוכן. בדרך זו מדגישה העלילה קשר בין בית־הגידול של אדם למידותיו המוסריות. ערכיה של החברה הישראלית משתקפים בהתנהגות הלוחמים של צה"ל בשטחים. הכותב הפעיל כאן שיטה שכבר מוצתה בסיפוריו של ס. יזהר ושל אחרים כאשר תיארו את מלחמת השיחרור. הוא הציב מול החיילים החמושים אזרחים תמימים וחסרי־הגנה ובדרך זו הבליט את רשעותם ואת האלימות המיותרת שהפעילו נגדם.

אף שסמיר וחבריו אינם נקיי־כפיים, מבליט הכותב כהתעללות לשמה, המבוצעת בידי סדיסטים, את המעצר שלהם בידי החיילים לבדיקה במחסום, בשובם מבילוי בים־המלח. החיילים משפילים את סמיר וחבריו ומשחיתים ללא־סיבה את הריפוד של רכבם (185־183). תיאור דומה חוזר בסצינה שבה אסרו המסתערבים את סמיר (194־184). הם היכו אותו כשידיו כבולות, לעגו לחוסר־האונים שלו וביזו את כבוד משפחתו. התנהגותם מצדיקה את שאלותיו של סמיר: “איזה מין עם זה, שמוציא מתוכו אנשים כאלה? אין להם טיפה של כבוד?” וגם את מסקנתו על הישראלים: “חארות. עם של כלבים” (191).

את הגזענות ואת שחיתות המידות של הישראלים נבחר לייצג בעלילה אלכס, איש־שטח ותיק שחנך את עופר בתחילת דרכו בשב“כ. לאלכס יש סוג של הומור גברי־גזעני, שמרתיע אפילו את עופר: “הוא היה שחצן לא קטן, זה נכון, ועופר לא אהב שחצנים; הוא גם לא התלהב במיוחד מן הזלזול שרחש אלכס כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, שזכתה בפיו לכינויים כמו ‘זוהמונים’ וכיוצא באלה פניני לשון” (67). ויכוח שהתקיים בין עופר לאלכס על היחס כלפי הפלסטינים (120־117), שנועד להאיר את עופר כהומניסט שנקלע לעיסוק ביטחוני שאין הוא שלם לחלוטין עם דרכי־פעילותו, השיג מטרה הפוכה. דווקא אלכס משכנע ביושרו, כי עמדתו בוויכוח חופפת את מעשיו כביטחוניסט, ואילו השקפתו המתונה של עופר על הפלסטינים מצטיירת כמוסרנית והצהרתית בגלל הסתירה בין הרעיונות הנאורים שהוא משמיע־מטיף לאלכס לבין העיסוק שבחר לעצמו: לעבוד בשב”כ ולהפעיל במסגרת עבודתו את השיטות ואת התחבולות של האירגון לסחוט ידיעות מודיעיניות מסמיר ומאחרים במצבו.

על דרך הניגוד מוסברת אצילותו של סמיר בבית־הגידול שבו צמח: המשפחה החמה והערכים שעליהם התחנך. התמונה החושפת את הדיבור המתירני בבית־הוריו של עופר ואת היחסים הרופפים בין בני־המשפחה שלו (227־225), מבליטה את היתרון של הבית הפלסטיני של סמיר. שם קיימת דאגה כנה לכל בן־משפחה והקפדה על כבודם של אב ואם. היחסים העדינים במשפחה משתקפים באחוות־האחים שמוצא סמיר בהיותו בכלא הישראלי. גם בתנאי הכלא הקשים מאמצים האסירים את סמיר לחברתם כאח צעיר וחסר־ניסיון, ואסיר ותיק פורש עליו את חסותו כמו אב. בבית־גידול כזה צומחים לוחמים מסוגם של סמיר ושפיק הבטוחים בצידקת דרכם והנחושים לנצח במלחמתם. סמיר זוכה לתמיכה מלאה בבית־הגידול הזה. שפיק, אחיו הנשוי, חנך אותו להיות לוחם מחתרת פלסטיני במסגרת בית־המשפחה: “הוויתורים שאתה צריך לעשות, בתור פעיל בארגון, לא נגמרים בחוסר־שינה, סיכון תמידי או ישיבה בכלא. הכי קשה, וכנראה גם הכי חשוב, זה ההכרח לפעול לפעמים כמו מכונה. לא לחשוב, לא להרגיש, רק לעשות מה שצריך” (167). ואבו־דאוד, האסיר הוותיק, השלים את הכשרתו של סמיר בכלא (271־276).

אף שעופר מצדיק את דרכי הפעולה של השב"כ ואף מגנה את הביקורת של השמאל על ההכרח להשתמש בהם בעת הזאת (234), ממש כמו אלכס (118), אין הוא משוכנע בצדקת המאבק בפלסטינים ובמוסריותו, כפי שסמיר משוכנע ובטוח שהמאבק שלו ושל חבריו בישראלים הוא מוסרי וצודק. בשתי השיחות בין עופר וסמיר (314־309, 387־385) גובר סמיר על עופר. המחבר כשל בשתי הסצינות האלה בכישלון טיפוסי של כותב חסר־ניסיון. במקום לשקף את העמדות הסותרות של הדמויות דרך מעשיהן, הצורה שמעניקה לסיפור את כוחו, פנה לחדד את הניגוד ביניהן באמצעות התנצחות במילים. ואם לא די במעידה הבסיסית הזו, לא הצליח לתת לעמדותיהם של עופר וסמיר משקל דומה בעימות המילולי שהתפתח ביניהם. הנימוקים שבפי סמיר נשמעים מוסריים ומשכנעים יותר מאלה שהושמו בפי עופר.

התוצאה הזו אינה נובעת רק מאי־השוויון בין המתווכחים, שאחד מהם הוא במעמד חוקר והשני במעמד נחקר, אלא משום שהמחבר עצמו לא הצטייד באבחנות ובנימוקים כדי להציג בנאמנות את העמדה שעופר היה צריך לייצג בעימות עם סמיר. שתי השיחות עוסקות בנושאים שונים, כי הראשונה מתקיימת ביניהם במהלך מאמציו של עופר לגייס את סמיר לשירותו, והשנייה מתקיימת אחרי שעופר שבר את התנגדותו של סמיר וגייס אותו כסייען, על־ידי מניעת הטיפול הרפואי מאביו. השיחה הראשונה עוסקת בנושאים כלליים יותר, ברקע ההיסטורי של הסכסוך ובאבחנה בין טרור למאבק לאומי. נושאי השיחה השנייה הם אישיים יותר: הדמיון בין שניהם והבהרת מניעיהם המנוגדים במערכת היחסים ביניהם – שיחה המסתיימת בהצעת ידידות שמציע עופר לסמיר וקים כדי להציג בנאמנות את העמדה שעופר היה צריך לייצג בעימות עם סמיר. שתי השיחות עוסקות בנושאים שונים, כי הראשונה מתקיימת ביניהם במהלך מאמציו של עופר לגייס את סמיר לשירותו, והשנייה מתקיימת אחרי שעופר שבר את התנגדותו של סמיר וגייס אותו כסייען, על־ידי מניעת הטיפול הרפואי מאביו. השיחה הראשונה עוסקת בנושאים כלליים יותר, ברקע ההיסטורי של הסכסוך ובאבחנה בין טרור למאבק לאומי. נושאי השיחה השנייה הם אישיים יותר: הדמיון בין שניהם והבהרת מניעיהם המנוגדים במערכת היחסים ביניהם. השיחה מסתיימת בהצעת ידידות שמציע עופר לסמיר. סמיר דוחה אותה בשאט־נפש וזוכה על כך להערכה נוספת אפילו מצד עופר.

מומר פוליטי    🔗

ניסיון רב־שנים בליווי הסיפורת הישראלית לימד אותי, שכל ביקורת עניינית, החושפת את החתרנות השיטתית, המתקיימת בספרות הישראלית כדי לקעקע את התחושה המוסרית בצדקתן של הציונות ושל הזרועות הצבאיות, שהשכילה המדינה להקים כדי לגונן על עצמה, מחשידה אותה אוטומטית כבלתי־מקצועית. היא מוקעת כביקורת רעיונית, שמַטָה את הקריאה ואת השיפוט הספרותי להשקפה חוץ־ספרותית, אידיאולוגית או פוליטית. לפיכך אקדים לומר, שרעיונות הם חלק מהאסתטיקה של היצירה, ודיון שפוסח על בדיקתם ועל שיפוטם פשוט מזניח משאב חשוב ביותר שלה. לא רק שקיימת הצדקה מלאה לבחון רעיונות בכל רומאן, אלא שהימנעות מכך היא בלתי־אפשרית ברומאן מסוגו של “ארנבוני גגות”, רומאן המגיב על הממשות ההיסטורית והפוליטית. הרומאן הזה דן ישירות במחלוקות אידיאולוגיות־פוליטיות, ולכן אין להסתפק הפעם רק בהצגת הרעיונות עצמם שנוסחו בפי הגיבורים המייצגים את הפלסטינים ואת הישראלים, אלא ראוי לנקוט עמדה כלפי מצג־השווא שבעזרתו ניסה המחבר להצדיק את הכללתם בעלילה: האובייקטיביות. במקרה הנוכחי צריך הדיון ברעיונות שמובעים ברומאן לברר שתי שאלות: האם מציג הרומאן בעמקות המתבקשת את עמדתם של שני הצדדים המתעמתים בסכסוך המזרח־תיכוני, הפלסטינים והישראלים? והאם עמדת הצדדים מוצגת בשלמותה ובאופן מאוזן? בשלמותה – כל הנימוקים. באופן מאוזן – בסבלנות דומה, בהיקף דומה של פרישת הנימוקים ובתוקף דומה של שכנוע מצד הכותב בשעת הצגתם.

כישראלי ביקש רועי פוליטי לעשות את הבלתי־אפשרי: לכתוב יצירה אובייקטיבית על אירועי האינתיפאדה הראשונה, שהתחילה בסוף 1987 ונמשכה עד ועידת מדריד בסוף 1991. הוא קיווה לממש את כוונתו על־ידי חלוקה מאוזנת של יחידות־סיפור לגיבורים המייצגים את שני הצדדים ועל־ידי הקְבָּלות בין שניהם. למאמץ החיצוני הזה לא היה סיכוי מלכתחילה, כי אי־שם במעמקי־נפשו פעל בו הרצון להסיר מעליו את מה שנחשב בעיניו אחרי שנים ככתם השירות שעשה בשטחים כאיש צעיר בתקופת האינתיפאדה הראשונה. רצון זה גבר על הכוונה המקורית שהציב לעצמו, לכתוב יצירה אובייקטיבית על תקופת שירותו בשב"כ באותם ימים סוערים. תוכנו של הרומאן מוכיח, שבמהלך הכתיבה סטה מתוכנית הכתיבה המקורית ופנה לפרוק באמצעותו את הנטל שהעיק על מצפונו.

אני משוכנע שרועי פוליטי קיווה להיות אובייקטיבי ואף התאמץ לשמור על איזון בתיאור שני הלוחמים, אך בלי שהרגיש בכך הפך ב“ארנבוני גגות” לסנגורם של הפלסטינים וניקה את מצפונו על־ידי האהדה אל סמיר וחבריו ובאמצעות ההבנה למאבקם בישראלים.

כתביהם של מומרים פוליטיים זכו מאז ומעולם לתשומת־לב מופרזת, ללא קשר לאיכות הספרותית האמיתית שלהם. המחנה שממנו פרש המומר הפוליטי בחן את עומק הבגידה שלו, והמחנה שקלט אותו שיבח את אומץ־לבו וזיכה אותו בתעודת־יושר. גם אם רועי פוליטי לא העלה על דעתו, שהרומאן שלו ישרת את “מחנה השלום”, החלטת ההוצאה להדפיס את הרומאן שלו בימים אלה, ימי האינתיפאדה השנייה, היא החלטה פוליטית מובהקת, ומטרתה לרומם את רוחו של השמאל הישראלי המופתע והמאוכזב ולשקם את ההתפוררות של שורותיו. את ההשערה, שהרומאן יחזק את רוחם של נבוכי־השמאל אינני משעין, כמובן, על איכותו, כי מדובר ברומאן דל־דמיון וחובבני. וגם עובדה זו מחזקת את החשד, שמניעי ההוצאה לפרסמו בסידרה היוקרתית שלה דווקא בימים אלה לא היו רק מניעים ספרותיים.