¹

יד המקרה זימנה את הופעתם בסמיכות זמן של שני רומאנים, שעלילותיהם מתחילות להתגלגל מאירוע של פיגוע בירושלים. בכך מסתיים הדמיון בין השניים. ברומאן “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” נשאר א. ב. יהושע צמוד למשמעות הפוליטית של האירוע, המתבטאת, לשיטתו, בתפנית חדה בהשקפתו של הגיבור על “הסכסוך”. בדומה לשינוי, שהבליט עמוס עוז אצל יואל, גיבור הרומאן “לדעת אשה” (1989), שאחרי קריירה ארוכה בשירות החשאי ביצע תפנית בחייו ובחר לעבוד כסניטר בבית־החולים, מתאר גם יהושע שינוי דומה בהשקפתו ובמעשיו של הממונה על יחסי אנוש. תפנית זו מתבטאת בכך שהוא זונח את ההשקפה הביטחוניסטית, שהחזיק בה כשפיקד על יחידה לוחמת, ומסכים, למען השלום, לוויתורים על הריבונות בירושלים.

צמידות כזו למשמעות הפוליטית של הפיגוע בירושלים אי־אפשר למצוא ברומאן של שפרה הורן, ואף־על־פי־כן ניתן להיווכח גם מעלילתו לאלו סימטאות, הסוטות מדרך המלך של החזון הציוני, נמלטת כיום הסיפורת הישראלית בלחץ פיגועי אינתיפאדת אל־אקצה. הסימטה שאליה מסיטה הורן את הפיגוע היא הסימטה הפמיניסטית. גיבורת הרומאן, יעל, נמלטת מסיוטי “המצב הישראלי” לפמיניזם, רק אחרי שנקלעה לפיגוע. קודם לכן הסתפקה בנישואיה לנחום והשתתפה בפעילות פוליטית מקובלת, ברוח ההשקפה שהעדיפה מבין השתיים שנחשפה להן, של אביה ושל חברתה נחמה, שהיו חונכיה בפוליטיקה.

 

שני חונכים    🔗

את השקפתו הפוליטית על המדינה בגבולות בטוחים גיבש אביה של יעל בהשפעת השואה. בעזרת מפה, שתלה בסלון הדירה, “שהכריזה בגאווה על גבולות מלכות ישראל המורחבת – – – גבולות ארצנו כפי שהיא צריכה להיות”, התאמץ האב לשכנע את יעל, “שעם גבולות נרחבים שכאלה, אף אחד לא יצליח להשמיד אותנו” (97־96). יעל זיהתה ב“שאיפותיו הטריטוריאליות” של אביה “את רוחות הרפאים של בני משפחתו שמתו והוא לא הספיק להיפרד מהם”. ופעם, ברגע של קירבה ביניהם, גם גילה לה, שחייו בעולם הזה הם “תחנה קצרה ארעית המובילה אותו לרגע הגדול מכולם, שבו יפגוש מחדש את המתים שלו” (100).

לא במקרה בחרה המספרת ליעל אב ניצול־שואה. השמאל נוהג לקשור לחרדה פתולוגית מימי השואה את תביעת הימין, מאז מלחמת ששת־הימים, להתעקש על גבולות בטוחים ובני־הגנה למדינת־ישראל בכל הסכם שלום לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ומדינות־ערב. בשל כך לאחרונה חזר ולעג עמוס עוז לימין באוטוביוגרפיה “סיפור על אהבה וחושך”: “הסתלקותנו מן הכיבוש לא תחליש את ישראל כי אם תחזק אותה – – – לא נכון לראות בכל מקום שוב ושוב רק שואה והיטלר ומינכן” (עמ' 350).

אביה של יעל אכן מתואר כאדם, שלא השתחרר מהביעותים של העבר, אלא נותר “לכוד בבדידותו, חשדן ודרוך תמיד” (156). גם אחרי שאמה הצברית של יעל התאהבה בו, הציב בפניה כתנאי, לפני שנענה לנישואים, שלא יהיו להם ילדים. עשרים שנה נשארה אמה נאמנה להבטחתה וביצעה שלוש הפלות לפני שיעל נולדה.

בילדותה מצאה יעל צילום של אביה מבית־ההבראה הצבאי, שאליו נשלח אחרי השיחרור מהמחנה, שבו נראו “עיניו שקועות בארובותיהן ולחייו נפולות כאילו מצץ אותן לתוך פיו” (162). לכן הניחה לו להשמיע את הצהרותיו “על גבולות מלכות ישראל המורחבת”, כי הבינה את הצורך שלו, אחרי שראה את משפחתו מובלת למשרפות, להחזיק בעמדה פוליטית קיצונית כל־כך, אך היא עצמה לא אימצה את החזון הפוליטי של אביה. כמו אמה, הסתגלה גם יעל לתקופות השתיקה שלו ולמנהגו המוזר לאגור ככרות־לחם, שהבאישו במקומות הסתר שבהם הטמין אותן בדירתם, “דירה קטנה ביפו שתושביה הערבים נמלטו במלחמה” (157).

בילדותה נדמה היה ליעל שאביה השתקם. רק החרדה המתמדת שלו לשלומה רמזה שאין הוא ככל האבות. הרעה ביחסי יעל עם אביה התרחשה אחרי שנישאה לנחום, כשהחל לריב איתה על כל עניין פעוט. פרידתה ממנו, איש זקן במחלקה סיעודית בבית־אבות, היתה כבר מ“איש זר, שפניו אפורות, כעורות ומכורכמות משנאה – – – ורק שפתיו החיוורות ממלמלות בכעס: ‘לך מפה’” (160־158).

רק אחרי שבעצמה נקלעה לפיגוע הבינה את המוזרות האלה של אביה וגם את התנכרותו אליה בימיו האחרונים: “פעם האשמתי אותו בהסתרת הזוועה. עכשיו אני מבינה שבשתיקתו הצליח למצוא בעצמו את הכוחות לשכוח כדי לשרוד, להמשיך לחיות ולחסוך ממני, מאמא שלי ומכל העולם את סיוטיו שלו. – ־ – חשתי פתאום קירבה גדולה לאבי. שנינו היינו ניצולים. הוא משם ואני מפה” (118־117).

באוניברסיטה הזדמנה ליעל החונכת הפוליטית השנייה שלה. בחודשים הראשונים להריונה הכירה בחדר־ההמתנה של הגניקולוג (134) את נחמה, “אשה כריזמטית” ופמיניסטית, שגידלה כאם חד־הורית את בנה שנולד מהפריית מבחנה (68). עד להיכרות עם נחמה השתתפה יעל בהפגנות של “שלום עכשיו” מול משרד ראש־הממשלה, כי האמינה ש“שני העמים, שלנו ושלהם, חייבים להדחיק את זיכרונות העבר הקשים, לשכוח את הנופלים, את השנאה, את ההרס ואת תאוות נקמת־הדם”. נחמה גררה את יעל לפעילות פוליטית מיליטנטית יותר, לפגישות של “בנות שלום”, אירגון פמיניסטי שקיים שיח פוליטי עם פלסטיניות, כי האמין ש“רק נשים תהיינה מסוגלות להפסיק את הקרבת הבנים למולֶך” במזרח־התיכון (181). אף שהאחדות היחידה שנוצרה בפגישות עם הפלסטיניות התבטאה בתקיפת ישראל וההתנחלויות, חזרה יעל מהן “בתחושה שיש לנו פרטנר לשלום”. רק אחרי שהחלה אינתיפאדת אל־אקצה והארגון “בנות שלום” התפרק, נזכרה, שהפלסטיניות נהגו בפגישות אלה להאזין בנימוס לדברי הפיוס שאמרו להן הישראליות “בשפל קול כמתנצלות”, אך הרבו לשתוק ונעצו במארחותיהן “מבטים חשדניים” (182).

אף שיעל הבטיחה לנחמה, שהיא “מוכנה לעשות הכל למען השלום” (134), נסוגה מהבטחתה זו אחרי האירוע שחוותה, בהיותה בחודש הרביעי להריונה עם יואב, בהפגנת “הנשים בשחור” בכיכר פריס. מכל הגידופים שהוטחו בהן, נפגעה יעל מדברים שכיוונה במיוחד אליה אשה במעיל אדום וארוך מצמר. האשה באדום לא הסתפקה בהשלכת תפוז לעברה, שפגע בכוח בבטנה, אלא גם התייצבה מולה “ובקול צרוד לחשה: ‘הבן שלך ימות בפיגוע כמו הבן שלי’” (183). מבועתת ונסערת לא הוסיפה יעל להתייצב עם חברותיה להפגין בכיכר, אך הקללה שהוטחה בה לא הניחה לה גם אחרי שיואבי נולד. דמותה של המגדפת במעיל האדום לא סרה מנגד עיניה, וקללתה נחקקה במוחה של יעל כאיום ממשי על חייו של יואבי.

נסיגה בולטת יותר מהפעילות בשמאל הקיצוני עם נחמה ביצעה יעל, רק אחרי שחוותה על בשרה את אימת הפיגוע. זו התבטאה במחלוקת שפרצה בינה לבין נחמה בנושא העסקת ערבים מהשטחים. על העסקת רמי, עוזר־בית ערבי מבית־ג’אלה, ספגה יעל ביקורת קשה מנחמה, שהאשימה אותה בניהול “יחסים של גבירה ומשרת” ובהנצחת “השיעבוד הקולוניאליסטי”. לראשונה הֵעֵזה יעל להתווכח עם חברתה הדעתנית: “לפחות אני מציעה לו עבודה ששכר הגון בצדה, ואינני יושבת לי על הגדר בלבוש שחור ומפריחה סיסמאות ריקות בגנות הכיבוש” (141).

ויכוח חריף יותר מקודמו פרץ ביניהן, אחרי שיעל ניסתה למנוע מיואבי לשחק במשחקי מלחמה עם יואלי, בנה של נחמה. יעל נדהמה לראות את שני הילדים מפרכסים על השטיח בייסורי גסיסה, יואלי כשָׁהִיד ויואבי כאויבו היהודי. נחמה לא נסערה מהמראה. לדעתה, “הילדים קולטים כל מה שקורה פה וזו המציאות העגומה של חיינו וחייהם, וזו דרך בריאה להתמודד עם חרדות ושאלות קשות שאנו, המבוגרים, איננו מסוגלים להתמודד איתן. – – – המשחקים האלה פורקים מהם את המתח, כי המשחק הוא – – – אקט של יצירה המגשר בין המציאות הפנימית והחיצונית של הילד”. כאשר השיבה יעל, ש“המשחק הזה הוא הרי חיקוי לפעולות מתועבות של רוצחים” וחייבים לעניין ילדים בגילם במשחקים חיוביים שאינם הרסנים, הרימה נחמה את קולה: “ומה את רוצה? הרוצחים האלה סובלים שם במחנות שלהם, בסגר ובכתר ובעוצר, תקראי לזה איך שאת רוצה. במדינה אכזרית וכובשת כמו המדינה שלך, שהנכבשים לא ימרדו? אם אני הייתי פלשתינאית, בטח הייתי הופכת לשָׁהידית בעצמי! – – – עד שלא נצא מכל השטחים הם יתפוצצו לנו בכל מקום וינסו להרוג כמה שיותר. – – – אנחנו גרמנו להם להיות כאלה. הם הפליטים, הם המקופחים, ובזה שאני נלחמת בכיבוש אני נלחמת בפיגועים. ועד שלא נחזיר להם את הכול, ה־כו־ל, לא יהיה לנו טוב בארץ”. על טיעוניה אלה של נחמה השיבה יעל גם כן בקול מורם: “גם אם נחזיר להם את הכול, ה־כו־ל, הם ידרשו מאיתנו את זכות השיבה ואחר־כך יכלאו אותנו בגטו קטן” (259־258).

 

התפנית בעלילה    🔗

הרמה הז’ורנאליסטית־דידקטית, שבה מוצגות השקפות החונכים הפוליטיים של יעל, מוכיחה, שהז’אנר הפוליטי הוא מעבר ליכולתו של כותב, אם אינו מחזיק בהשקפה מגובשת בנושא מורכב כל־כך כמו הסכסוך במזרח־התיכון. גם אם הנחת היסוד של שפרה הורן היא נכונה, שהתנסות בפיגוע חייבת להתבטא בשינויים שונים אצל מי שחייו ניצלו ממנו, הנחה שעליה מכריזה יעל בפתח סיפורה (11), אי־אפשר להסתפק בז’אנר הזה בהשארת הגיבורה בעמדה וכחנית עם שני הקטבים הפוליטיים שאינם נראים לה וגם לא בסלידה מאמירות גזעניות כלפי הערבים שקלטה ברחוב מפי נהגי מוניות (53 ו־79), חייל במדים (110) ואשה דתית (174).

אחרי שהעלילה הזניקה את הגיבורה למרומים כפעילה פוליטית, שאימצה לעצמה עמדה מפורשת מבין שתי העמדות המקוטבות של חונכיה, הנחיתה אותה, דווקא אחרי שנקלעה לפיגוע, בעמדה ממוצעת, מעורפלת ובלתי־מובחנת, שאליה נמלטים בחברה הישראלית כאלה שאינם מתאמצים לגבש לעצמם השקפה ברורה בנושאים היותר מכריעים לעתידה של המדינה ולעתידו של העם היהודי. מעצלות מחשבתית כזו צמחה אצלנו שכבת מרכז עבה, סתגלנית, רופסת ורדודה. ודווקא לשכבה הזו מכוונת רוב הספרות הישראלית את דברה ביצירות ממוסחרו־מבדרות, שאינן תובעות מהקוראים התלבטויות גדולות והחלטות גורליות, אלא אותם לשבת על הגדר, רגל פה רגל שם, באפס מעשה.

הרומאן של שפרה הורן התכוון, ככל הנראה, לחרוג מספרות אסקפיסטית זו, אך בהעדר יכולת להוליך את הגיבורה, אחרי הפיגוע, למסקנה ציונית ברורה, הניתנת לתרגום בעשייה פוליטית רעננה ומציאותית יותר מזו שהציעו לה חונכיה בעבר, הסבה את העלילה לסמטה אסקפיסטית פופולרית, העשויה להתחבב על מרבית הקוראים. התפנית הזאת בעלילה מתבטאת בהרחקת הגיבורה אחרי הפיגוע מכל מעורבות במצוקות הכלל ובהתמסרות טוטלית לעצמה, כאישה וכאֵם, כדי ש“לא תָקוּם פעמיים צרה”, צרת הפיגוע, בחייה ובחיי בנה. כך מתפרש הציטוט הראשון במוטו לרומאן, הלקוח מדברי הנביא נחום, אף שפירוש זה סותר את הפשט של הפסוק, שהמפרשים המסורתיים (רש“י, אבן־עזרא ורד”ק) מאוחדים בהנהרתו כקביעה של הנביא, שכליונה של נינווה (אשור) יתרחש בשלב אחד, באירוע הרסני יחיד, ולא בשני שלבים.

כלומר: אחרי שתש כוחה של המחברת, בערך באמצע הרומאן, לפתח את העלילה בכיוון הפוליטי, שאליו כיוונה תחילה את כתיבתה, בחרה לקדם את סיפור־המעשה בהמשך כעלילת משבר ותפנית בחייה של אשה בהשפעת הפיגוע שנקלעה אליו באקראי בירושלים. ההסבה הזו של העלילה מהסיבתיות הפוליטית לסיבתיות הפמיניסטית מצטיירת כמאולצת, אם היא נקשרת להתנסות הגיבורה בפיגוע. לא ברור מדוע מצדיק ההלם הקל שעברה, כהגדרת הרופא שטיפל בה בבית־החולים (37), תפנית כה דרמטית וכה קיצונית בחייה: מצד אחד היפרדות מנחום בעלה והתאהבות באבשלום, שאיבד באותו פיגוע את אשתו ואת ילדו, ומצד שני צורך היסטרי לגונן על בנה יואבי מפני סכנות משוערות הצפויות לו במדינה, סכנות המצטיירות בדמיונה כהקרבת ילדים למולך (282־281). תפנית כזו מתיישבת, כמובן, היטב עם החזון הפמיניסטי, המטיף לנשים לא לחשוש מביצוע מהפכה בחייהן, בהבטיחו להן שיפור משמעותי במצבן, אם רק תהיינה אמיצות מספיק למרוד במוסכמות, שמורשת הכניעות של הנשים בעבר החדירה בהן.

להתרחשותה של תפנית כזו במהלך הכתיבה ניתן לייחס שורה של תופעות בטקסט. כגון: ההצבה של הפרק המספר על המסע האנתרופולוגי של יעל עם לואיזה לקבל פרטים אצל הבדואיות על המנהג האכזרי הקיים בקרב שבטים בנגב לבצע מילה של הדגדגן אצל הנשים (27־12). מיקומו של פרק זה הוא בלתי־סביר מיד אחרי עמודי הפתיחה הדרמטיים (12־11), שבהן הצהירה יעל, שמאז הטלטלה שעברה בפיגוע, חייה לא חזרו למסלולם ולא היו אותם חיים שהתרגלה להם עד הפיגוע. ההצהרה הזו הצדיקה מעבר מיידי לתיאור ההתפוצצות של האוטובוס שהסב לה טלטלה כזו. המיקום הזה יכול להיות מוסבר רק על־ידי הצורך להניח בסיס להסבת העלילה מהסיבתיות הפוליטית לסיבתיות הפמיניסטית, צורך, שקרוב לוודאי צמח רק בגלל מיצוי הפיתוח של העלילה בכיוון הפוליטי במהלך הכתיבה.

התפנית הזו מסבירה גם את המניפסט הפמיניסטי הקצר שהוצב בראש הפרק “ותהר ותלד”, המתרעם על הלקוניות שבה מספר המקרא על גורלן של הנשים, משום שנכתב בידי גברים (177). כמו כן מסבירה התפנית את שילובה המאולץ של האם בעלילה. להפתעתה מגלה יעל, שאמה הקדימה אותה בנועזותה הנשית, ואחרי שהתאלמנה בעטה במוסכמות החברתיות וחזרה לחיקו של יוסקה בן־נון, השכן ביפו, שהיה בעבר, כך נרמז, גם המאהב שלה, ועברה להתגורר איתו בלי חופה וקידושין (106־105).

 

שני גברים    🔗

חייה של יעל עם בעלה, נחום, משקפים השלמה עם כניעות כזו. נחום הוא המפרנס והקובע בבית. השובניזם הגברי שלו מתבטא בביקורת שלו על לבושה ועל החינוך שהיא מעניקה לבנם. נחום מתרעם על המשחקים של יואבי עם בובות ועם צעצועים פרוותיים, ובלי להתחשב בדעתה התאמץ לפתות את יואבי לשחק במשחקי בנים (168) וגם קיצץ את תלתליו כדי שלא יגדל כ“הומו רכרוכי” (176).

גם כל ענייני הכספים מרוכזים בידיו של נחום והוא הפוסק בהם, ולה הוא מותיר את הדאגה לניהול משק הבית. הוא לועג לפעילותה הפוליטית ואינו מזכה במילת הערכה את פעילותה האקדמית. בה־בעת שהוא מצפה שיעל תהיה זמינה לו מינית, הוא אדיש לצרכיה בתחום זה. את השתקעותה במחקר הוא מנצל כדי לבגוד בה עם חגית, השיננית במרפאה שהוא שותף בה, אך כמניפולטור הוא אינו רק בוגד ביעל, אלא גם מכוון ומעודד אותה להתאהב באבשלום (193, ו־230). על האיפיון הבנאלי הזה מבססת המחברת את הפתרון האנוכיי־אסקפיסטי, בו נאחזת יעל אחרי הפיגוע: התאהבותה באבשלום – ניגודו המוחלט של נחום.

אם המאהב אבשלום הקסים אותה בכחול העמוק של עיניו ובכפות ידיו המושלמות (86, ו־186), דוחה אותה נחום בעלה בידיו המכוערות, “ידיים שעורן יבש ומבוקע מרחיצות תכופות בחומרי חיטוי” במרפאת השיניים שלו, שלהן “אצבעות קצרות שציפורניהן כסוסות עד העצם” (203). מכותבת, שהתמחתה בספריה הקודמים בסיפורי אהבה, ניתן היה לצפות לדמיון רב יותר ולפתרונות פחות צעקניים באיפיון דמויות.

כדי לטשטש את חדות ההסבה של העלילה מסיפור פוליטי לסיפור פמיניסטי מייחסת המחברת לבעל ולמאהב עמדות פוליטיות מנוגדות. באופן זה היא מציבה באופן סכמאטי את הבעל ואת המאהב כקטבים לכיסופיה הרומנטיים של יעל, בדיוק כפי שאירגנה קודם את האב ואת נחמה כקטבים ללבטיה הפוליטיים. השקפתו הפוליטית של נחום נחשפת בלידתו של יואבי. כאשר הראו ליעל “את הצרור הקטן”, בעודה מטושטשת מסמים, בכתה ודרשה שייקחו אותו ממנה, כי באותו רגע נחרדה מהמחשבה שחלפה במוחה ש“הוא ימות בפיגוע או במלחמה”.

נחום היה היחיד שביטא שמחה על שנולד לו בן, כשלחש ליעל בגאווה “עוד חייל למדינת ישראל” ובשם שבחר לתינוקם: יואב. רק אחרי טקס ברית המילה, שבמהלכו הכריז המוהל על השם והוסיף בקול חגיגי “זה הקטן גדול יהיה, כיואב שר צבא דוד”, חזרה וקראה בפרקי ספר שמואל ב' והבינה, שנחום בחר לבנם את שמו של “רוצח תנ”כי" (181). נחום דחה את בקשתה להחליף לתינוקם את השם “ואחר כך הוסיף שהוא מקווה שהבן שלו לא ילך אחרי הנטיות השמאלניות” שלה וגם היתרה בה שלא תעז לקחת אותו לאספות של “שלום עכשיו” ובייחוד לא “ללסביות המטורפות האלה, הנשים בשחור” (181).

השקפתו הפוליטית של אבשלום מתבררת בווידוי שלו באוזני יעל. לפני שחזר בתשובה והפך לחרדי, התחנך בקיבוץ של השומר הצעיר בנגב הצפוני (201), וגם שם אחר היה לו אז — נמרוד, הצייד המיתולוגי מהמקרא, שעל־פי אגדות חז"ל היה “רשע מרושע” ואדם אכזר. בצבא הוכשר כטייס קרב על פאנטום והשתתף במלחמת לבנון. חייו השתנו כשהחלו מפקדיו לשלוח אותו למשימות, שבהן אמנם סימנו לו “מטרה צבאית או בית שבו מסתתרים מחבלים”, אך בדרך כלל הנפגעים “במטרות הממוקדות האלה היו גם חפים מפשע. ילדים”.

תחילה הכביד אבשלום על מפקדיו כשבדק כל משימה לפני ביצועה. עד שפעם, אחרי שגילה שעמדת הנ"מ, שהוטל עליו להשמידה, מוצבת על גג מבנה ציבורי, בית־ספר או בית־חולים, השליך את הפצצות לים וחזר בלי לבצע את המשימה שהוטלה עליו. הוא חזר לבסיס במצפון נקי, כי בעיניו “אין הבדל בין טיל המשוגר ממטוס לעבר מבנה ובו יעד לחיסול, ובירי הזה מתים ילדים ששיחקו לתומם בסמטה ליד”, לבין ילדים שנהרגים בירושלים או בכל מקום אחר בישראל “בפיגוע התאבדות באוטובוס”. כאשר הרגיש כמו רוצח, שדמם של החפים מפשע שהרג צועק אליו מן האדמה, השתחרר מהצבא, הצטרף לישיבת “אור שמח” בירושלים וחזר בתשובה. ואף־על־פי־כן לימד אותו האסון שפקד אותו, שלא הצליח לכפר על החטאים שחטא כטייס קרב. להרגשתו, על פשעיו מאז שילמו בחייהם בת־שבע אשתו ודוידל ילדם בפיגוע שיעל היתה עדה לו (208־205).

 

סיבתיות מיסטית    🔗

מול רגישותו המוסרית של אבשלום, הנאמן למשמעות שמו, מובלטת האכזבה של יעל מנחום, שביחסו אליה מכחיש את ההבטחה בשמו, לשמש לה מנחם. בעוד שיעל מגדירה את הפיגוע כטראומה בחייה, ממעיט נחום בחשיבות האירוע ומכנה אותו כאפיזודה. על סיבתיות מגושמת כזו משעינה העלילה את הבנתה של יעל אחרי הפיגוע, שמעולם לא אהבה ממש את נחום. גם יואבי לא נולד מאהבה, אלא כתוצאה מאי־זהירות מספקת שלה כשנחום חזר לחופשה קצרה מהמילואים, אחרי היעדרות ממושכת מהבית (177). בחודשי ההריון לא היה נחום שותף לחרדותיה, וגם היתה בודדה כשכרעה ללדת ועברה ניתוח קיסרי (178). היא הרגישה כמו “הנשים הקדמוניות” המוזכרות בסיפורי המקרא, שמספריהם, כולם גברים, תימצתו הכל בצמד המלים היובשני “ותהר ותלד” (177). על־פי הפרק היותר פמיניסטי הזה צריך הקורא לשער, שאבשלום לא גילה אטימות כזו כלפי בת־שבע אשתו, לא בחודשי הריונה ולא במעמד לידתו של בנם דוידל, כי את שניהם הוא זוכר ונוצר בלבו, גם כשיעל מחזרת אחריו במרץ אסרטיבי כל־כך.

שפרה הורן לא הסתפקה ביתרונות המוחלטים שהעניקה לאבשלום על נחום, להסברת התאהבותה של יעל בו, אלא הוסיפה תבלין מיסטי לתבשיל הרומנטי שרקחה. יעל מרגישה שהגורל קשר בינה ובין אבשלום, כי היתה האחרונה שראתה ממכוניתה את דוידל ילדו, שהציץ אליה מהחלון האחורי של האוטובוס לפני שניספה בפיצוץ. יעל קושרת במחשבותיה את בנו של אבשלום לבנה באמצעות הקללה שהטיחה בה האשה באדום, “שבסופו של דבר פגעה בילד האחר, בדוידל. ושאלתי את עצמי, אם הקללה מתקרבת אלי, אם עכשיו הגיע תורו של יואבי שלי” (117).

את תשוקתה אל אבשלום מסבירה יעל בקירבה המיסטית שהפיגוע יצר ביניהם: “השתוקקתי לחזור ולראות אותו ואת הידיים הנהדרות שלו, לדבר אתו על מה שהיה, לספר לו על יואבי, ולהגיד לו שמאז אותו היום הנורא שקשר אותנו יחד, חיי שוב אינם אותם חיים” (169). התמהיל הארוטי־מיסטי כה התחבב על המספרת, שהיא חזרה עליו עוד כמה פעמים. תשוקתה של יעל אל אבשלום התעצמה אחרי ששמעה את הווידוי מפיו: “השתוקקתי, גְרוּיה וחסרת רחמים, לכרוך את ידי ואת רגלי סביב אבשלום, לנעוץ בו את ציפורני ושיני, לכבול אותו בשערותי לגופי, לקשור את חייו בחיי. אני לא אתן לו ללכת ממני. אנחנו חייבים להיות יחד. דוידל שלו מת כדי שיואבי שלי יחיה. בזכותו תסור הקללה” (209). ופעם נוספת בפגישתם האחרונה, לפני שאבשלום נעלם לכתובת מגורים אחרת: “אני רוצה להגיד לו שאין כאן מקריות, שחייהם של בת־שבע ודוידל הוקרבו כדי שאנחנו נחיה יחד. וכשראשו טמון עדיין בין ידיו אני כורכת את זרועותי סביבו וחשה את גופו המוצק, הרחב, רועד בין ידי. רציתי שיחבק אותי כי החיבוק שלו ישמור עלינו, עלי ועל יואבי, מכל צרה. כי רק אדם שאיבד אשה ובן ידע לגונן עלינו להסיר מעלינו את הקללה שקיללה אותי אותה אשה” (223).

דומה שאין צורך להכביר מילים על כך שהסצינות המתארות את הפגישות בין יעל ואבשלום (226־198) הן מהיותר מאולצות ומהיותר מביכות ברומאן, כגון: בואה לבית־העלמין כדי לפגוש שם את אבשלום האבל (147) והופעתה לעיניו בדירתו, סמוך כל־כך לשבעת ימי אבלו, כשהיא לבושה בשמלתה של בת־שבע (215־214). כתחליף למגבלה שהאסקפיזם החרדי של אבשלום גזר על האפשרות לממש את האהבה בין השניים, האריכה המספרת בסצינות האלה את הדיאלוגים ביניהם והפריזה בתיאור מאבקם בכיבוש התשוקה אל זולתו.

לבסוף נכנעה הורן למגבלה הקשה שהתמהיל הפוליטי־רומנטי־מיסטי כפה על יכולתה לפתח את סיפור האהבה הזה, וכמאה עמודים לפני סיום העלילה השעתה את הרומנס בין השניים. אבשלום הורחק מזירת ההתרחשות כדי לאפשר ליעל להתגרש מנחום ולהסיר בדרך זו את המכשול שמנע את התאחדותה עם אבשלום. אבשלום יוצנח מחדש לעלילה ויוחזר לחיקה של יעל רק בעמודי הסיום של הספר, אך הפעם, כמה מפתיע, שוב כחילוני בג’ינס, המסוגל להעניק אהבה גשמית ליעל, בלי להשאיר דלת פתוחה מחשש “ייחוד”. הן בלי כפיית סיום כזה על סופו של סיפור־המעשה לא היה הניצחון של הפמיניזם ניצחון שלם. הייתכן שאת ההֶפִּי־אֶנְד ההוליוודי הזה העניקה המספרת לצמד האוהבים הזה כגמול על הסבל שעבר עליהם בתקופת האינתיפאדה וכאזכור לכוונתה המקורית לכתוב סיפור פוליטי?

הגישה הפשטנית של שפרה הורן לבעיות המורכבות של “המצב הישראלי” נחשפת באנקדוטות אחדות ששילבה בעלילה. הבולטת ביניהן היא האנקדוטה על ההתנחלות האלימה של הסיסים בארגז התריס של הדירה, אחרי שנישלו משם בכוח את הדרורים (46). המשמעות האלגורית של אנקדוטה זו נחשפת ברמזי־הלשון שנזרעו בה. נחמה הציעה לגרש את הפולשים בעזרת עשן או על־ידי פתיונות־רעל, אך יעל קטעה מהר את דבריה כדי שלא יגלשו בנוכחות יואבי “מגירוש ציפורים לגירוש ערבים” (66). לבסוף הזמין נחום נגר, שפינה בכוח את עדת הסיסים ואטם את הארגז כדי שלא יפלשו למקום פעם נוספת. אחרי שהנגר השלים את מלאכתו, גילה ליעל, שמצא שם “קינים של ציפורים. התנחלות שלמה” (121). האנלוגיה הפוליטית בין פלישת הסיסים לביתם של הדרורים השלווים למעשי המתנחלים בשטחים היא שקופה וצעקנית מדי, כמו רוב תחבולות הכתיבה של שפרה הורן ברומאן הזה.

אנקדוטה נוספת, המשולבת בטקסט בתפקיד אלגורי, מספרת על סירובה של יעל לנהוג ב“מיני־מוש”. אף שהמכונית האהובה עליה נוקתה, נצבעה ושופצה, דבקה בה, להרגשתה של יעל, הצחנה של הפיגוע. שימוש אלגורי במוטיב הצחנה ביצירה פוליטית להמחשת הביקורת של כותב על “המצב הישראלי” כבר הפך למסורת בספרות הישראלית. לפני הורן ייחסו ל“כיבוש” את הצחנה דוד גרוסמן ב“חיוך הגדי” (1983) ויצחק בן־נר ב“תעתועון” (1989). בהחלטה ספונטנית וללא התייעצות עם נחום, כפי שיאה לפמיניסטית, רכשה יעל מכונית חדשה לעצמה. באופן זה ביטאה את החלטתה להתנתק מצחנת “המצב הישראלי” ואת בחירתה בפתרון האנוכיי־אסקפיסטי לדאוג רק לעצמה ולבנה. תפקיד אלגורי דומה הועידה, כנראה, המספרת גם לאנקדוטה על דג הקרפיון (119, 138, 151), שרכשה יעל בדרכה אל דירתו של אבשלום. אלא שקשה להחליט אם גלגוליו של הדג המסכן הזה אמורים להצביע על מצבה הנפשי המעורער של יעל אחרי הפיגוע, כטענת נחום בעלה, או על חוסר התכליתיות שמפגינה ישראל בשיחותיה עם הערבים להשכנת שלום במזרח התיכון.

 

השדרוג שנכשל    🔗

את אורכו של הרומאן השיגה שפרה הורן על־ידי פרקי סיפור שתרומתם לקידום העלילה איננה פונקציונאלית. כאלה הן סצינות הרחצה המוכפלות של יעל באמבטיה (26, 49, 59,73) או תיאורי התנפלותה על מאכלים במטבח. בחלקו השני של הרומאן נוספו נתחי־סיפור ארוכים יותר, שנועדו למנוע את התרופפות המתח בעלילה. כאלה הם הפרקים המספרים על מצבי־כמעט המסתיימים בלא־כלום. פרק כזה מספר, למשל, על אשפוזה של יעל אחרי הפיגוע בגלל התקף חרדה (192־190). כזה הוא גם הפרק הצפוי, אך חסר־המשמעות, על פגישותיה של יעל עם הפסיכולוגית, בהמלצת נחמה (280־264). דומה להם גם הרומנס של יעל עם פרופ' צ’רלס ביילי, אנתרופולוג חברתי מאוניברסיטת אוקספורד, שהוזמן להשמיע את חידושי מחקריו בחוג הירושלמי (303־283). הרומנס הזה מזרים מעט חיים בסיפור־המעשה המשמים המשתרע בין היעלמותו הפתאומית של אבשלום (251), אחרי שיעל הציעה לו לשאת אותה לאשה (224), להתייצבותו חזרה על סף דירתה (313) בסיום הספר. כמו כן זוכה הקורא בחינם בשתי הרצאות על נושאים אנתרופולוגיים: הראשונה – על מינהגי המילה של הנשים בקרב הבדואים (24־19), והשנייה – על ההשפעה הגדולה שיש לסבתא מצד האם על חייו של הנכד (285־284).

ברומאן הזה בולט המאמץ של שפרה הורן לשדרג את עצמה מכותבת, שהתמחתה בעלילות המספרות על אהבות אקזוטיות של נשים (ראה העלילה ברומאן הקודם שלה “תמרה הולכת על המים”, 2002), לסופרת הנוגסת גם היא בחומרים פוליטיים־אקטואליים, כמו המפורסמים מבין הסופרים הישראליים. השדרוג נכשל, משום שהיא לא הצטיידה קודם שפנתה לחומרים אלה בהשקפה מגובשת על הסכסוך בכללו ועל המשמעות האסטרטגית, שהפלסטינים מייחסים לפיגועי ההתאבדות באינתיפאדה הנוכחית. כדי להניע את יעל בת השלושים וחמש לאהבה חדשה, אחרי תשע שנות נישואים לנחום, וכדי לקדם אותה לגאולה הפמיניסטית, לא היתה המספרת זקוקה כלל לשלב בעלילה פיגוע או לייחס ליעל ביוגרפיה פוליטית. מוכיחה זאת ההשוואה לתפקיד הפונקציונלי שממלא הפיגוע ברומאן של א. ב. יהושע, המתפתח בעקביות מהפיגוע כסיפור פוליטי.

בששת הרומאנים הפוליטיים שכתב יהושע עד כה (הארבעה מ“המאהב” ועד “מר מאני”, שעליהם הוסיף לאחרונה את הצמד “הכלה המשחררת” ו“שליחותו של הממונה”) בדה יהושע תמיד סיפור־מעשה שהוא מתחבר להשקפתו ומשרת היטב כאלגוריה את משנתו הפוליטית, לפיה, יהיה ניתן לפתור את הסכסוך הערבי־ישראלי רק על־ידי פשרה טריטוריאלית על־פי העיקרון “שטחים תמורת שלום”. לדאבון לבו נאלץ יהושע בכל רומאן מאוחר לשפץ את הצעתו ולהציע לנו לוותר לערבים ויתורים נוספים, כדי להתאים את עומק הפשרה מצדנו להתחפרות־הפרד של הערבים בעמדה, שממנה לא זזו מאז הסכמי שביתת־הנשק שנחתמו אחרי מלחמת השיחרור: לעקור את המדינה היהודית ממפת המזרח־התיכון. עובדה זו לא מונעת מיהושע להציג את עצמו כפרגמטיסט פוליטי, להתהדר בהבנת הפסיכולוגיה של הערבים, וגם לא לחזור ולהציע לנו (תמיד לנו) בשכנוע עצמי מדהים את פשרותיו המתחלפות.

תאום כזה בין סיפור־המעשה לאיזו הצעה פוליטית אי־אפשר למצוא ברומאן של שפרה הורן. הסמטה הפמיניסטית, שאליה היא מוליכה את הקוראים ברומאן “הימנון לשמחה”, נרמזת כבר בשם האירוני שבחרה לו. על־פי הציטוט השני במוטו של הספר נלקח השם משירת המקהלה בסיום הסימפוניה מס' 9 ברה־מינור, יצירה שבטהובן חיבר בין השנים 1824־1822. הציטוט קורא לזנוח צלילים עצובים למען “שירים שמחים יותר וערבים יותר”. המחברת הגשימה את ההצעה הזו בסיום האופטימי של עלילת הרומאן, אך הרבה קודם לסיום בחרה להעצים באופן מלודרמטי את תיאור הפיגוע עצמו על־ידי שילוב צלילי הסימפוניה הזו בקולות הפיצוץ של האוטובוס בלב ירושלים.

בדיוק לפני שהפיצוץ התרחש, שמעה יעל, גיבורת הרומאן, את הסברו של הקריין מ“קול המוזיקה”: “ההימנון לשמחה מתוך הסימפוניה התשיעית של בטהובן שימש כהימנון של הרבה קבוצות פוליטיות באירופה. הנאצים, הפשיסטים, הקומוניסטים, כולם השתמשו בו. כל אחד מצא בו את מה שחיפש”. תוך הזחילה של מכוניתה מאחורי האוטובוס העשן התמכרה גם היא לצלילים “רחוקים ומסתוריים, אלימים במקצת” אלה של היצירה, שעליה אמרו “שהיא הרעש הנשגב ביותר שחדר אי־פעם לאוזן אדם” (32). יעל עוד הספיקה לשמוע “את הצעקות של המקהלה. את החצוצרות והכינורות, ובייחוד את התיפוף המעצבן הזה של תופי הדוד” (04), ואז התרחש הפיצוץ: “במקום שעמד האוטובוס התנשאו עמוד העשן ועמוד האש”. אחר כך השתרר שקט ואז המשיכה לשמוע את “קול המקהלה שהוסיפה לשיר מתוך התרוממות הנפש את ה’הימנון לשמחה'”. וכשיד נעלמה פתחה את דלת המיני־מוש שלה, התפרצו החוצה צלילי ה“הימנון לשמחה” “והתערבו באנחות, בצעקות ובבכי הכבוש” (34).

החיבור בין צלילי השמחה המושלמת מסיום הסימפוניה ובין הקולות של פצועי הפיגוע בעלילת הרומאן, מעיד על טעם רע ונטייה למלודרמטיות של הכותבת, אך השאילה של השם לרומאן מתוך יצירה מוזיקלית זו משקפת הרבה יותר מכך, את השקפתה על הספרות: שגם ב“מצב הישראלי” הנוכחי, צריכה הספרות להשמיע “שירים שמחים יותר וערבים יותר” ולספר עלילות המהללות אסקפיזם בצורותיו השונות: מכונית חדשה, מקום מגורים חדש וההכרחי מכול – אהבה חדשה.