¹

נוכח האפשרות הסבירה, שבמוקדם או במאוחר יימצא תסריטאי כלשהו, שיתפתה להכרזתה של גיבורת הרומאן על עצמה, שהיא “אשה לא־רגילה” (131), וינסה להפוך את הרומאן הזה לתסריט, אפתח באזהרה: כתסריט לא יפיק מהרומאן יותר ממלודרמה בינונית על אשה, שבחייה אפשר לסמן שלוש תקופות. בשמונה־עשרה שנות חייה הראשונות היתה תחת עינה המשגיחה של אֵם, שהקדישה את עצמה, מרגע שהפכה לאלמנה, רק לגידולה של יתומתה בת השנה. בגיל שמונה־עשרה השתחררה מבית אמה באמצעות נישואי־בוסר חפוזים לגבר שהכירה במקום עבודתה. הוא מימש עבורה חלום, שטיפחה בהיותה נערה, ולקח אותה לחיות בפריז. רק שנה אחת עשתה הגיבורה עם בעלה בפריז, וכשחזרה משם, והיא רק בת עשרים, כבר היתה בעצמה אמא לתינוק. בכך נחתמה התקופה השנייה במלודרמה של חייה. התקופה השלישית במלודרמה הזו היא הממושכת מכולן, כי היא כוללת כעשרים וחמש שנים של אימהות מייסרת, שבהן כמעט ולא קיבלה סיוע משני הגברים שהיו לה: הבעל, ארמון, שהתנכר לבנה עד יום מותו, והחבר, אלברט, שאספה אל ביתה אחרי שהתאלמנה מארמון, שצפה בשתיקה במשך אחת־עשרה השנים הבאות בקשיים, שהיו לה בגידול בנה, ולא נקף אצבע.

סיפור־חייה של הגיבורה, המשתחזר לקורא כווידוי המתבצע במחשבתה, איננו, כמובן, מלודרמטי והוא גם איננו מתארגן באופן הסכמטי, הליניארי־כרונולוגי, כפי שהוצג בתסריט המשוער. שתי החלטות נבונות של סמי ברדוגו, מספר שזהו הרומאן הראשון שהשלים, אירגנו את הסיפור של הגיבורה באופן מעניין ומורכב יותר. הראשונה – בכך שאיפשר לגיבורה לדלות את אירועי חייה מתוך הזיכרון בשיטה אסוציאטיבית, שיטה ששברה את הסדירות הכרונולוגית של חשיפת האירועים הללו. והשנייה – בכך שבחר לשחזר את הביוגרפיה של הגיבורה במסגרת זמן מוגבלת, במהלך שעות הנסיעה שלה במונית מעיר מגוריה במרכז הארץ (אשדוד?) לעפולה שבצפון (193), ובכך מנע ממנה שהות לגבש את סיפור־חייה ולארגנו, באופן שהיה חושף את האופי המלודרמטי של האירועים שחוותה.

מטרת הנסיעה לעפולה ותוצאותיה יתבררו בהמשך. לפי שעה, חשוב להבהיר, שבניגוד להנחת הקורא בחלק הראשון של הרומאן (“ארמון”), אין הגיבורה מכהנת כמספר־דמות ברומאן. בפעולת־הסיפֵר שולט מספר יודע־כל, שבחר לצמצם את נוכחותו רק לתיאור החוויות, שעוברות על הגיבורה בהווה, במהלך הנסיעה במונית לעפולה, ועליהן הוא מספר בקולו בחלק השני של הרומאן ובמחצית הראשונה של החלק הרביעי (החלקים שהוכתרו בכותרת “צפון”). ביתר החלקים של הרומאן העדיף לאפשר לגיבורה לספר בקולה ובלשונה הן את פרשת חייה (בחלקים “ארמון” ו“סאוסן”) והן את קורותיה בעפולה (במחצית השנייה של החלק הרביעי).

המעבר של הסיפר מגוף ראשון לגוף שלישי איננו משבש את היחשפות הביוגרפיה של הגיבורה לקורא בשיטה האסוציאטיבית, כי גם בחלקי הרומאן, שהמספר החיצוני, היודע־כל, מבצע בהם את פעולת־הסיפֵר, הוא מקפיד להיצמד לתודעתה של הגיבורה ומאפשר על־ידי כך לקורא להמשיך ולעקוב אחרי הזרם האסוציאטיבי של מחשבתה. עקב כך נשמרת עבור הקורא גם הרציפות של התימלול, באמצעותו מנסחת הגיבורה במוחה את השחזור של פרשת חייה. כלומר: המעברים של הסיפר מגוף ראשון לגוף שלישי אינם פוגמים באחידותה של השפה, בה מסופרת העלילה, ולאורך כל הקריאה היא לשון דיבורית עם מאפיינים זהים של אי־תקניות השפה. הציטוט הבא מדגים את השיבושים האופייניים של העברית בפי הגיבורה: “אמא שלי יודעת שיש לי איזה קצה של שיגעון, שיכול לעשות אותי לא שמה לב לחיים” (118). המשפט מעיד על אוצר מלים מצומצם, בסיסי, על יכולת ניסוח מוגבלת, על אירגון תחבירי שגוי של חלקי־המשפט ועל שיבוש במילות היחס. הציטוטים בהמשך ימציאו דוגמאות נוספות ליריעה הלשונית המיוחדת הנפרשת ברומאן זה.

על־ידי שיתופה הנמרץ של הגיבורה עצמה בביצוע הסיפר של קורות־חייה הצליח ברדוגו לכתוב רומאן, הממוטט את הקביעה של חוקרות המיגדר בספרות, שעקב העדר התנסות כאשה, לא יצליח סופר־גבר לתאר באופן מהימן את חוויותיה, הרגשותיה ומחשבותיה של דמות נשית אותנטית. הצלחה כזו שמורה רק לסופרות, והן בלבד מסוגלות לתאר בהצלחה את היחס של אשה אל עצמה, את יחסיה כבת עם אמה, את יחסה לגברים בכלל ולבן־זוגה בפרט, את ההורות שלה לילדיה וכדומה (ראה הוויכוח עם קביעה מופרכת זו של חוקרות המיגדר בספרי “הקול הנשי בסיפורת הישראלית”, 2001). הרומאן של ברדוגו חוזר ומוכיח מה שהוכיחו זה מכבר סמי מיכאל ברומאן “ויקטוריה” ומשה שמיר בטרילוגיה “רחוק מפנינית”, שבעזרת התבוננות בחיים, אינטואיציה ודמיון יוצר, מסוגל סופר־גבר להצליח במשימה זו כמו כל סופרת ולפעמים באופן משכנע ומרשים יותר, מכפי שעשו זאת עד כה רוב הנשים־הסופרות בסיפורת הישראלית. דווקא הצמיחה המספרית של הסופרות בשני העשורים האחרונים הוכיחה זאת. עד מהרה התברר, שרוב “ספרות הנשים” העברית, שפירסמו הסופרות ממשמרת “הקולות החדשים”, המשמרת הרביעית בסיפורת הישראלית, כשלה במסירה מהימנה, פתוחה וחופשית של חוויות הנפש הנשית, והגישה במקום זאת ייצוג נוסחאי כוזב וכפוף למרשם, שנועד להמחיש את האידיאל הפמיניסטי של הכותבות.

 

אשה מהחיים הרגילים    🔗

איזכור הוויכוח עם חוקרות המיגדר, על “דמות האשה האותנטית”, בזיקה לרומאן של סמי ברדוגו, עושה עוול להישגו. ברדוגו לא התיימר למצות את הנפש הנשית, אלא התאמץ לספר את סיפורה של אשה אחת. למרבה המזל נפלה בחירתו על האשה המסוימת הזו, שהסיפורת ממעטת בדרך כלל לחשוף את עולמה הפנימי ומתחמקת מבירור הנושאים המעסיקים אותה ומתיאור האופן שבו היא מתמודדת עם המגבלות הקיומיות שלה. נשים מרובד סוציו־אקונומי עממי כשלה, הוצבו בדרך כלל בסיפורת הישראלית כדמויות המקשטות ברקע את סיפוריהן של בנות־מינן המשכילות והמצליחות מהן מערי גוש־דן. במידה רבה בשל כך נחפזה הביקורת להכריז על הדמות המרכזית ברומאן זה, שהיא מוגבלת ובלתי־מעניינת, וטענה, שאי־אפשר להחכים מווידוי המתנסח בלשון עילגת ומשובשת של אשה, שכמעט כל חייה עברו עליה בין שכונת מגוריה בשולי העיר אשדוד למקום עבודתה בארכיון בית־החולים “קפלן” שבפאתי העיר רחובות. ביקורת זו חוטאת, כמובן, לרומאן הביכורים של סמי ברדוגו, אך בגלל הנחותיה על מוצאה העדתי של הגיבורה היא עלולה להעמיד את היצירה במרכז ויכוח, שרק יזיק להערכתה הנכונה. ולכן, לפני שמתפתחת התכתשות חוץ־ספרותית ומיותרת בין המבקרים האלה ובין הלוחמים נגד הקיפוח של המזרחיים במדינה, צריך להדגיש, שהרומאן של ברדוגו איננו עוסק כלל בהרגשות הקיפוח של עדות־המזרח בחברה הישראלית.

אכן, המוצא העדתי של גיבורת הרומאן כבת הדור השני מיהדות צפון־אפריקה הומחש ברומאן לא רק בשמות שני הגברים בחייה (ארמון־ארמונד ואלברט), אלא גם על־ידי המאכלים, שהיא מפרטת את אופן הכנתם ואת טעמם (188), מנהגי האבֵלות (165), תיאור המלבושים שלה (68־67) ושל אמה (82), טקס הברכה שביצעה האם לפני נסיעתה לפריז (22) וביטויי השמחה, הצהלולים, שבהן קידמה הסבתא את הנכד, שהובא אליה מצרפת (12). אך המחשה זו היתה נחוצה לעיצוב המדויק של עולמה של הגיבורה ולא כדי לייצג את מצוקתם של יוצאי צפון־אפריקה במדינה.

באמצעות הגיבורה הנשית הזו ביקש ברדוגו לזהות הוויית־חיים שעל רקעה עשויה להתפתח גישה מזלזלת לערכם של “המעשים הרגילים” ושל “החיים הרגילים”. על גישה זו אין, כידוע, בעלות בלעדית לבני עֵדה כל־שהיא בארץ וגם לא לקבוצה אנושית כל־שהיא בכל מקום אחר בעולם. זיהוי כזה היה דרוש לסמי ברדוגו כדי לספר עלילה על המחיר ששילמה הגיבורה עקב מטרה בלתי־מציאותית שהציבה לחייה: להיחלץ מ“החיים הרגילים” שנועדו לה, חיים שכמותם מזומנים לכולנו, ולחיות כ“אשה לא־רגילה”. ואכן הצליח ברדוגו ברומאן הראשון שלו לעצב דמות ישראלית ובה־בעת גם כלל־אנושית, שבאמצעות המגבלות השונות של חייה (מגבלות משפחתיות, חברתיות, כלכליות, השכלתיות ואישיותיות) יכול היה לטפל בבעיה קיומית שהיא אוניברסלית: המחיר, שבני־אנוש משלמים עבור כיסופים לא־מציאותיים, עד שהחיים מלמדים אותם להסתגל אל האפשרי להשגה עבורם.

מושג־מה על הנושא, שהרומאן הזה מתמודד איתו באמצעות הגיבורה, המצטיירת תחילה כאשה פשוטה ומוגבלת, אפשר לקבל ממחשבותיה, כשהגיעה לראשונה בחייה לעפולה. בניגוד למה ששיערה קודם, הופתעה לגלות, שאין למעשה הבדל בין תנאי חייה באשדוד לאלה של העפולאים. לפיכך, היא משערת בדמיונה, שהצעירה בהריון, שהגיעה במונית יחד איתה, מתגוררת בעפולה בדירה קטנה הדומה בכל לדירתה באשדוד: “דירה בדיוק כמו כל הדירות האחרות בבניין של שלוש קומות, מאלה שעומדים בטורים ארוכים בתוך שכונה שיש לה שם של גיבור מהמלחמות של הארץ, רחוק מהמרכז של עפולה, שרק צעירים מתחילים או זקנים גרים בה, כי בשביל כל אלה התקווה לא חשובה, רק היום־יום והמעשים הרגילים שבתוכם, בבוקר ובלילה רגע מתחבר עם רגע, ודיבור נגמר באיזה מגע על הגוף, שיכול להיות נשיקה שקרנית, או זיווג על המיטה, שמשכיח מהם ומנתק אותם מהעתיד המסוכן שמתקרב להם”. מבתי השיכון האלה מגיחים הדיירים מדי יום לעבוד במפעלים הגדולים “מהבוקר המוקדם עד אחר־הצהריים המאוחרים, בשביל לקבל משכורת קטנה, שתספיק בחיים הרגילים שלהם, עם האוכל הבסיסי של המכולת והבגדים העלובים של הבּזארים. האנשים האלה בטח לא חושבים על המקום המנותק הזה, שנמצא תמיד בקצה של העיר, אבל לא מצליח להתחבר לטבע של האדמה והעצים, אפילו שהוא כל־כך קרוב אליהם” (89־88).

השכיחות של הביטוי “רגיל” בפי גיבורת הרומאן מצביעה על הרובד הסוציו־אקונומי העממי, שאליו היא משתייכת. אנשים כמוה אינם נוסעים במכוניות פרטיות, אלא תלויים בשירות האוטובוסים והמוניות. אליהם בעיקר מתכוונת הסטטיסטיקה, כאשר היא מכריזה על מספר המובטלים במדינה, וכלפיהם מופנה בדרך כלל האישום, שהם “נשארים בבית ולא הולכים לעבודה”. הם “אלה שממלאים טפסים של הגרלות לוטו וטוטו” (20). והם אלה שמתחמקים מן העתיד המסוכן (ההזדקנות, המחלות והמוות) על־ידי הנאות ושמחות של עניים: ישיבה בטלה ברחובות, משחקים בקלפים (50־47) ובילוי מזדמן בשמחת חתונה או בר־מצווה, שבהן הנשים “לובשות בגדים נוצצים, כמה מהן מסרקות את השיער שלהן גבוה ומפזרות עליו ספריי חזק – – – עם משולש פתוח בחזה ועיניים מלאות באיפור ירוק ולחיים אדומות” (67). הגיבורה אכן גדלה בסביבה, שאיפשרה מרחב מוגבל לכיסופים ולדמיון, סביבה שתבעה ממנה להסתגל ל“חיים הרגילים”, בעוד שנפשה יצאה לחייהן מלאי העניין של הנשים שראתה בסרטים. סיפור־חייה חושף, מה קורה לה ולשֶכְּמותה, כאשר הן מתמרדות נגד החיים המציאותיים ומנסות להמירם באשליה על חיי־זוהר הנבראים בדמיונן.

 

כיסופים והזיות בהקיץ    🔗

אמה, אחרי שהתאלמנה – נזכרת גיבורת הרומאן – דווקא גידלה וחינכה אותה להיות “אשה של החיים הרגילים”, וכדי להתמסר למטרה זו לא ניסתה “סיבוב שני” עם גבר אחר, גם לא מחוץ לבית: “כל החיים היו לי אותו דבר עד שהייתי בת שמונה־עשרה. ראיתי את אמא שלי כל יום. אני לא זוכרת יום אחד שהיא נעלמה, בלי שאני אדע לאן היא הולכת. כל לילה היא ישנה רק בבית, חדר אחד על־ידי” (115).

האמא, זוכרת גיבורת הרומאן, “שמרה שנהיה רק שתיים שלא צריכות טובות מאנשים”, והרגילה אותה “לחיות רק איתה ולהכיר שגם אצלנו הכל נורמלי” (17). בראייה לאחור היא זוכרת, שאכן “היתה ילדה שלא דאגה מכלום” (86), אף שגדלה בלי אבא, וחשבה ששפר גורלה מזה של ילדה ברחוב שלהם, שהיה לה רק סבא שדאג לה (511). אך ככל שהתבגרה החלה להבין, שחיי אמה אינם נורמליים, והיא לא רצתה להידמות לה. היא פיתחה שנאה למטבח (17) בגלל התבשילים המשמינים שהכינה שם האם (39), שוויתרה זה מכבר על הגברים בחייה ו“לא איכפת לה איך היא נראית ומה היא אוכלת” (73). היא גם תיעבה את הסלון שהאמא לא שינתה בו דבר (41) והעבירה שם את רוב ערביה בזלילה כפייתית מול הטלוויזיה (116). היא לא רצתה לסיים כמוה בבית הישן עם הריהוט הישן, חיים ללא גבר וללא תקווה, ולכן נהגה להסתגר בחדרה כדי לשכוח שהיא ואמה היושבת בסלון “חיות ככה – – – כמו בן אדם אחד” (116).

אף שמילאה את חלקה בעבודות הבית, פרצו בינה ובין אמה ויכוחים ומריבות לעיתים קרובות, כי בעוד שאמה התאמצה באמצעות השגחה ומשמעת להכניעה להשלים עם “עולם הגברים” ועם מה שצפוי ממנו לבחורה צעירה, שאפה היא להשתחרר מגורלה של אמה ומן “החיים הרגילים” שהועידה לה האם. כאשר ראתה לראשונה את מאראת, בתה של סאוסן, וזיהתה את הדמיון ביניהן, התעוררה בה קנאה למראה יחסי הקירבה האמיתיים בין שתיהן, “נערה צעירה ואשה מבוגרת שיכולות להיות אותו אדם” (127). היא לא זכתה לקירבה כזו עם אמה, אלא הסתגרה מפניה וניהלה למעשה חיים כפולים. כלפי חוץ הפגינה השלמה לדרישות האם וכניעות למושגי הצניעות שהציבה לה, ובה־בעת העניקה דרור למרדנות שלה בהזיות בהקיץ.

האמא בבית והמורים בכיתה צפו בדאגה בהתנהגותה. האמא ראתה אותה מתבודדת ומתכווצת “אל הפינות של החצר בגן” (118) והמורים ראו אותה מניחה את הראש על השולחן “עוברת עם העיפרון והדיו של העט על הקצה של הפלטה הדקה”. הם לא יכלו לשער, שבזמן שהיא נראית להם “כזאת סגורה”, היא מקיימת חיי־נפש עשירים וסוערים. מושג־מה על מה שהתחולל אז בנפשה, חושף הזיכרון הבא: כאשר הגברים החלו ללכת לתפילת ליל־שבת בבית־הכנסת, נהגה להסתרק, ללבוש חולצת טריקו קלה ולהתייצב בחלון כדי לבחון את גופם הגדול והחזק. עד מהרה השתלטה עליה הזייה ארוטית מסעירה, שבה הפכה היא מושא להערצתם של הגברים. היא דמיינה, ששניים מהם אחזו בה בכפות ידיהם הגדולות והחזקות ובמקום להמשיך לבית־הכנסת הלכו אחריה, ושם במסתור פשטו השניים את החולצות הלבנות ואחד גם הסיר את הגופייה, והיא הניחה את ידה על הבטן החשופה שלו. התרגשותם של השניים גוברת והם הופכים לנועזים יותר: “שמחים אתי, מגלים אוצרות מוחבאים שיש רק בי, לא מזלזלים בשום חתיכת גוף שלי, – – – וככה נמשיך עד שיהיה חושך בחוץ” (137).

ואכן היא לא הסתפקה אז רק בהזיות ארוטיות כאלה, אלא גם מימשה מדי פעם את יצר ההרפתקנות שלה. בימים שברחה מבית־הספר, נסעה באוטובוסים לרחוב המרכזי והרועש של העיר כדי לראות את “האנשים החופשיים והבגדים היפים שלבשו, שקנו אותם בחנויות המאיימות, שהיו על־יד בתי־קפה ומסעדות שלא ראיתי אף־פעם. – – – והעיניים שלי כמו משוגעות מסתכלות על אלה שנכנסים לחנות ומדברים ויושבים במקום אחד ואוכלים אוכל בלי לשים לב שהם ברחוב הזה, לא כמוני, שרק באה לכאן” (169־168). כבר בילדותה הצליחה באמצעות הדמיון לצייר לעצמה את השכונה המכוערת והמוזנחת הזאת כשכונה יפה ואת עצמה “כאילו היא חלק קטן של כל הטבע היפה מסביבה” (86). וגם מהגיחות לרחוב הראשי של העיר חזרה אל השכונה שלה בשולי העיר בהרגשה שהיא מיוחדת ואפופת יופי ובביטחון, שיום אחד תצליח גם היא להיחלץ מגורל “החיים הרגילים”. ההזדמנות להיחלץ מהחיים בבית אמה האלמנה נוצרה עבורה, כשהחלה לעבוד בארכיון של בית־החולים קפלן. הנסיעה מדי יום באוטובוס לעבודה והשהות במשך שעות בארכיון בית־החולים השכיחו ממנה את הבית החונק של אמה. הן העניקו סיכוי לחלומותיה על חיים אחרים.

 

נישואי־הבוסר לארמון    🔗

הרקע הזה של ילדותה ונעוריה מסביר את היענותה החפוזה לחיזוריו של ארמון ואת היסחפותה לנישואי־בוסר עם גבר כמוהו, גבר שלא היתה לו תכונה גברית אחת מאלה שפינטזה עליהן. כיום, בגיל שבו היא משחזרת את חייה, היא מודעת למיניותה ויודעת שהיא “אוהבת גב גדול אצל הגברים”, גב של “גוף חזק שיכול לעמוד מול כל דבר שבא לאיים עליו”, גב המעורר אצלה רצון לגעת בו כל הזמן, אף שהיא “שומרת את הנגיעות רק למיטה” (15). לארמון לא היה גב כזה, גם לא “בטן חלקה” (153) ואפילו לא כפות ידיים גדולות וחזקות (136). הוא היה רזה, “גבוה וארוך כמו שרוך” (106). סאוסן, שכבר אז עבדה איתה בארכיון, זיהתה מיד מהתיאור שלה, שמדובר ברווק “הטוויל הזה” מהמחלקה הסטרילית. את מושגיה על אהבה עדיין גיבשה אז מהסרטים, ולכן זיהתה כאהבה את הכינוי “ביבי שלי” (73), ששאל ארמון למענה מאחד הסרטים, ואת שאר דברי החיבה שהרעיף עליה.

כל רצונה היה להיחלץ מהבית של אמה ומגורלה של האם והיא לא העלימה זאת גם מארמון: “לא רוצה להיות תמיד מול אמא שלי”. הגבר המילולי הזה שמע וידע כיצד לנצל זאת כדי לשכנע אותה להינשא לו. הוא העלה אותה לדירה, שרכש בקומה השלישית של הבניין, ושם השלים את מלאכת השכנוע והפיתוי: “אנחנו כאן עכשיו, וזה הבית שלנו, זהו זה, אין לך מקום אחר. – – – כאן נחיה ופה נעשה את המשפחה שלנו. – – – שתראי שאת מתקדמת בחיים” (117־116).

היא נישאה לארמון בגיל שמונה־עשרה ושלושה חודשים (16) בלי לבדוק את ההתאמה בין הגוף והנפש שלו לשלה. בלילם הראשון במיטה העזה “להראות לו הכל ולהגיד לו שלא היה לה אף גבר לפניו” (18). חסרת ניסיון האמינה, שמעשיו בגופה, כל אותם ליקוקים ממושכים “עם הלשון שלו בכל הפינות והצדדים” של גופה (154־153), הם־הם האהבה, שעליה דיברו האוהבים בסרטים. ואכן, בשנה הראשונה התרגשה “מהנגיעות והלשון של ארמון”, שעשו לה כזה “כיף” “כמעט כל יום” עד שהשכיחו ממנה “שבתוך הגוף של ארמון יש נשמה שמדברת ורואה” (46). אחרי שהתפוגגו בעיניה קסמיו של ארמון במיטה, גילתה לאכזבתה כי “כל מה שחשוב לו זה לטייל ולגלות את הגוף” שלה (154), והבינה, שכל הנשיקות והליקוקים לא תרמו לקירבה אמיתית ביניהם. ארמון המציאותי התגלה מאכזב לא רק מינית. הוא “לא ידע ללכת רחוק עם הדמיונות שלו”. התוכניות שלו הוגבלו רק לנושאי העבודה והקניות לבית, לכן לא היתה מסוגלת “להיכנס לראש שלו ולהיות לדבק אחד אתו” (66). בדיעבד, היא מסוגלת להסביר מדוע נכשלו נישואיהם: “לא סיפרתי לו דברים על העבר שלי ועל מה שאני חושבת בלב. כל הרגעים שלי ושלו, מהיום שנפגשנו, היו רק הימים הרגילים של החיים. נפגשנו פעם אחת והמשכנו לחיות כל אחד עם עצמו אבל ביחד באותו מקום וזמן” (19).

סיכום זה מתאר נכוחה את אחת־עשרה שנות נישואיה לארמון, אך גם רומז, שהנישואים לא הגשימו את כיסופי־נפשה להינצל מגורל אמה ו“מהחיים הרגילים” שהאם יעדה גם לה. ארמון ניסה להציל את הנישואים בהצעה להגר לפריז, כי כבר מההתחלה ביקשה ממנו לקחת אותה “לעיר של פריז” כדי להמחיש בכך את הרגשת החופש, “שאנחנו יכולים לעשות מה שנרצה” (16). פריז גילמה עבורה את היקר בכיסופיה: להתרחק מהבית הישן עם החצר המוזנחת של אמה ולהגיע אל “מקום אחר, עם נוף ואוויר לא מכאן” (22). ארמון אכן הפתיע אותה יום אחד כשחזר מוקדם מהעבודה ובישר לה: “מה שרצית קיבלת, עוד שבועיים אנחנו נוסעים לגור בפריז” (21). בפריז אכן התחילה “השנה האמיתית” שלה (22), כי שם כמעט הצליחה לשכוח את אמה ואת ביתה: “בשנה הזאת אמא שלי לא התקשרה אלי אף־פעם. היו פעמים ששכחתי שהיא קיימת, הבית שלה נהיה לא אמיתי, וכל החדרים בו נראו מכאן תאים קטנים ומסריחים” (28).

 

השנה בפריז    🔗

את פריז פגשה בשלל צבעי השלכת של הסתיו ומיד התאהבה בה. לראשונה התפנתה לעצמה ויכלה להתמכר “לחיבור של אהבה ויופי ונופים עם אנשים וקולות” (57) ולפנטזיות הנעורים שלה על הגברים. ואכן, אחרי שלמדה מצפייה ברחובות פריז את אורח־החיים של נשותיה, השתלטה עליה המחשבה “לנסות לתפוס איזה גבר צרפתי יפה ונקי” (58). פריז מלאה מאהבים עבורה: “גברים גבוהים ורזים כמו ארמון, אבל עם פנים אחרות. – – – כמעט כל גבר יפה שראיתי לבש בגדים שחורים והלך מהר, עובר מולי ומשפשף את היד שלי ומשאיר אחריו שאריות של רוח מעורבבת בריח, ונעלם כאילו נותן לי סימן, ומשאיר אותי לבד להמשיך לדמיין דיבורים עם הגברים היפים האלה של פריז” (146). מְגוּרה ממראה הגברים של פריז וממגעי האקראי שלהם, נהגה לחזור לחדר, להתעטף במיטה בשמיכה “וליהנות מהדמיון שלי עם הגבר והבגדים השחורים שלו, שנזרקו על הרצפה פה בחדר וגילו לי את הגוף הלבן והרזה שלו, נקי מכל כתם ומוכן לליקוקים ונשיקות ונשימות וחיבורים, בלי שאף אחד ישמע ויידע שאני מתרגשת ורועדת ויכולה בכוחות עצמי לעשות את זה כל פעם מחדש” (146).

היא היתה כה שקועה בפנטזיות הרומנטיות האלה על מאהב פריזאי, שלא טרחה כלל לקבל תשובות מספקות על מעשיו של ארמון. היא לא שאלה, מהיכן הכיר את מאדאם פרדריק, שאל ביתה עברו להתגורר, אחרי ששהו שבועיים ראשונים במלון (26), ומדוע בחר בדירה זו, דירה ישנה ובלתי־נוחה למגורי זוג צעיר, שהיתה ממוקמת בשכונה אלימה בקצה העיר “מקום שבלילה מאוד חשוך שם, כי אין פנסי־לילה דולקים, וממש מתחת לחלון שלנו הסתובבו שיכורים” (58). היא לא טרחה לברר באלו תנאים עברו להתגורר אצל מאדאם פרדריק, ומדוע התאמץ ארמון לחזור ולהדגיש באוזניה, שהיא “גברת אחת שהיא לא חשובה – – – ושבקושי נשמע ונראה אותה” (26), אף שאחר־כך התברר, שהיתה מעורבת בחייהם והסתודדה ארוכות עם ארמון במטבח (27). היא לא שאלה, היכן שוכנת חברת המעליות הבינלאומית בה החל ארמון לעבוד וכיצד הצליח, ללא שליטה מספקת בשפה הצרפתית, להפוך בחברה כזו, שהיא “עם הרבה כוח”, לסוכן מכירות מטעמה, הנפגש “עם אנשים וחברות, הולך לבניינים גבוהים ומציע את השירות של המעליות” (27). היא לא השתוממה על שעות העבודה הממושכות שלו בחברת המעליות, ולא שאלה איך ממשכורת שכיר בחברה זו הוא יכול לממן לה שטרות ללא־הגבלה, וכן את שני מעילי הפרווה שקנה לה ואת מחיר הנסיעה היקר במוניות, שבהן חזר אליה בשעות הקטנות של הלילה (182).

עיסוקיו של ארמון בפריז היו אמורים לעורר אצלה הרבה שאלות, ולכן לא התאפק פעם ושאל אותה לבסוף אם איננה דואגת לו “ואיך זה שאני לא מתעניינת לאן הוא הולך – – – ואם יתקעו לי סכין בגב ככה מאחורה, בלי שאני ישים לב, מה תעשי אז?” (58). היא אכן לא התעניינה במעשיו, כל עוד לא חסך ממנה את הכסף למימון שיטוטיה בעיר כדי לספק את מה שהגדירה “החופש שלי בתור אשה קטנה”. יתר על כן: כדי להצדיק את ההזיות האסורות שלה על מאהב פריזאי, שילבה גם את ארמון בהזיית התעלסות עם זונה כושית בתור “צידוק בשביל ההנאה שלו” (59).

אף שההזיות הארוטיות שלה הפכו לנועזות יותר ויותר, כל עוד לא הגשימה אותן, עדיין הרגישה מחוברת ל“חיים הרגילים” שהועידה לה אמה. וכך, אחרי ששבעה מרחובות פריז המהוגנים, התחילה לחפש גירויים גם ב“מקומות מסוכנים”. את המאהב שלה מצאה לבסוף לא ברחובות הזוהרים של פריז ולא מקרב הגברים, שהסעירו את דמיונה כשאוננה, אלא ברובע המסוכן של המהגרים, שבו דיברו “צרפתית מעורבבת בערבית”. “ודווקא במקום הזה – היא מתוודה – היו לי כמה רגעים של נחמה בגוף. שם עשיתי חיבור של פשע שאף אחד לא יודע עליו, וככה נהפכתי לאשה לא־רגילה” (131).

ברחוב השוק הזה של המהגרים נכנסה “לחנות ארוכה וצרה, שהיתה חנוקה בבדים וקופסאות־קרטון עם כובעים מפרווה וגרביים צבעוניים מצמר”. הגבר שקידם את פניה לא דמה כלל למאהב הפריזאי שרצתה בו. הוא היה “גבר נמוך” ובעל “עיניים ירוקות קטנות”. אף־על־פי־כן שכבה אתו “על השקיות של הכפפות” שמילאו את מחסן “הסחורה שלא קונים” בעומק החנות. היא חזרה אליו בימים הבאים ושכבה אתו פעמיים נוספות “בשביל התענוג של הבטן”. בפגישתם השלישית העניק לה זוגות אחדים מהכפפות שאין להן דורש. “סילקתי מהראש את המלים של הבגידה והלכלוך שאולי הכנסתי לגוף” – היא מספרת – אך במטרו נתנה לבטן שלה “לפלוט את מה שהיא יכולה” (134) וניגבה בכפפות, שקיבלה מידי המאהב ירוק־העיניים בתמורה לחסדיה.

 

בצל “הכתם השחור”    🔗

בנה, אבי, נולד מזרעו של סוחר הכפפות הזה. גם כעת, כשהיא מתוודה על הנסיבות בהן נולד, היא מאמינה, שסודה שמור רק עימה ו“שאף אחד לא יודע עליו”. אך למאדאם פרדריק הספיק מבט אחד בתינוק כדי להבין שלא ארמון הוא אביו. ברשעות חזרה על הערותיה: “קשה לחשוב שארמון ואת זה ההורים שלו. – ־ – אין לו כלום ממך, ממש לא דומה” (33). בהזדמנות אחרת אמרה על אבי “שהוא צרפתי אמיתי ולא צריך לקחת אותו לשום מקום”, הערה שעוררה אצלה חשד, ש“אולי היא יודעת משהו עלי, ושיחקה אתי בכוונה איזה משחק של גירוי, ככה שרק אני אבין אותו, וארמון יעמוד בצד ולא יידע כלום” (26). היא לא היתה זקוקה לעקיצות של פרדריק כדי להבין זאת: “מהיום הראשון ידעתי שהוא (אבי) לא דומה לי, ולא חיפשתי דמיון לארמון” (34). את סוד לידתו של אבי לא גילתה גם לאלברט, הגבר שאספה אל דירתה אחרי מותו של ארמון, אך גם הוא, כמו מאדאם פרדריק, לא המתין לווידוי שלה: “כשהוא ראה כמה תמונות של ארמון, הוא העיז להגיד שאין בכלל דמיון בינו ובין אבי, ושמדהים איך ילדים יכולים לצאת כל־כך שונים מההורים שלהם” (36).

סביר להניח, שמה שהיה כה גלוי לפרדריק כבר ביום בו חזרה עם אבי מבית־החולים וגם התברר כה בקלות לאלברט, שפגש את אבי רק בגיל שש, לא נעלם גם מעיניו של ארמון עצמו. אחרת אין הסבר לשובם הבהול מפריז אל “החיים הרגילים” בארץ ולהתנהגותו של ארמון בחמש השנים הנוספות של נישואיהם, עד שהעישון הכריע אותו. כל פעם הוא “זרק משפטים לאוויר” וכשהגיבה עליהם בצעקות, “ואמרתי לו שישתוק קצת, ושיחשוב לפני שהוא מדבר על־יד אמא שלי או אנשים אחרים שפגשנו”, ענה לה בקול רגוע: “מה יש לך את, מה יש לי אני להסתיר משהו” (34). ארמון לא הסתפק במשפטים שזרק לאוויר, אלא “כל הזמן בדק את אבי” (64). “הוא כמעט לא דיבר אתו, ורק הציץ בו כשנכנס הביתה” (62), וכמו נץ נעץ באבי עיניים “שהיו בהן רוגע אדיש ומתח שיכול להוציא חשמל מהגוף שלו” (64). מדי פעם טיפחה תקווה, שארמון החליט לקבל את אבי כבנו. כך הזדרזה להאמין פעם, כשאבי נעקץ על־ידי דבורה וגם ארמון נזעק לעזור לו, שארמון “מתחיל לראות את אבי ילד רגיל” עבורו (141). אשליה זו ודומות לה התנפצו, כאשר סרב להצטרף אליה לפגישה הראשונה עם המורה של אבי בכיתה א'. צירופו של אלברט לדירתה, אחרי שהתאלמנה מארמון, לא הפך גם אותו אבא לאבי. אף שהתאמצה לקרב אותם זה לזה, “שניהם לא הראו סימן קטן שהם רוצים” (51). אבי גילה התנגדות כלפי הגבר הזר, והם כמעט לא דיברו ביניהם. ולכן המשיכה לשאת לבדה בחינוכו של אבי.

סודה לא נעלם גם מעיני אמה, אף שכדי למנוע לָזוּת־שפתיים, שקדה אחר־כך לקיים כהילכתם את האבל (121) ואת ימי־הזיכרון על מותו של ארמון (164). זה היה הרקע למריבה האלימה, שפרצה בין שתיהן בנוכחותו של אבי בן החמש, כשהאם הטיחה כלפיה הערה “על עולם הגברים”, אותו היא לא מכירה ולא מבינה. הביקורת של אמה עליה, האלמנה הטרייה, הוציאה אותה מכליה. והפעם אכן לא הבליגה, אלא האשימה את האם: “שהיא הרסה לי את החיים עם איך שהיא חושבת עלי ועליה ועל העולם של הגברים שאני לא מכירה” (41־40). מתברר, אם כן, שעל הניסיון להיחלץ מ“החיים הרגילים” באמצעות מעשיה בפריז שילמה מחיר כבד בעשרים השנים הבאות. סודה, שהיה גלוי לכולם, רדף אותה בחוג המשפחה וגם מעבר לו. ואפילו ברגעים של שיכחה, כשנהנתה מהריקוד באולם חתונות בזרועותיו של אלברט, המשיך הסוד להעיק עליה: “אני שוכחת כמעט מהכל, אבל יודעת ותמיד מרגישה איזה כתם שחור בראש שלי, שצריך לנקות אותו. הכתם הזה מתחבר עם אבי, שאפילו רק השם שלו לפעמים עושה את הצבע של הכתם שחור יותר ודופק חזק” (26־25).

היא מודעת לקשר בין “הכתם השחור” לסבלו של בנה, שהיה קורבן שלא באשמתו של המרד שלה נגד “החיים הרגילים”. בשנים הראשונות עדיין השתלב אבי בבית־הספר ואפילו רכש שני חברים (63), אך ככל שהתבגר, תכפו הבעיות שלו שם. הוא הסתגר בבית והעסיק את עצמו בהרכבת פאזלים מקרטון (64), או התבודד ליד בלוני־הגז מאחורי הבניין (145). כל פעם הפתיע אותה באחד מהמעשים המטומטמים שלו. פעם אפילו בלע מטבע בבית־הספר, והיא נאלצה להקדיש את המשך היום לבדיקות במרפאה (54). היא ניסתה לרסן את פראותו בצעקותיה, ועד שמלאו לו אחת־עשרה גם הרימה עליו יד (53). בגיל אחת־עשרה החלו לצוץ פצעי בגרות בפניו. הם כיערו אותו (84), והוא התחיל להתנגד לנשיקותיה (149). מעתה כבר לא הצליחה יותר לפייס אותו, והוא הלך והסתגר מפניה בשתיקות מרגיזות. עובדות אלה מסבירות, מדוע היא מאמינה כעת, שמטרת נסיעתה לעפולה היא לא כדי לספק את “הסקרנות המסוכנת” שלה, אלא “רק בשביל לראות את אבי ולדבר אתו, שיהיה טוב בינינו, וסוף־סוף ארגיש שהכתם השחור בלב שלי נעלם, וכל המשקל של השתיקה יורד ממני ועושה אותי בריאה” (98־97).

 

מה יודע אבי?    🔗

התעקשותה על “השתיקה” לא מנעה, כמובן, גם מאבי לקלוט את העובדות על לידתו מחילופי־הדיבור של המבוגרים ומעלבונות, שהטיחו בו חבריו בבית־הספר (115). היא אפילו הרגישה במבוכתו במסיבת בר־המצווה שלו. כאשר הגיע בדרשה למילות הברכה “וביקש שלום לכולם וזיכרון קטן לאבא שלו. עמדתי על ידו ושמעתי את הקול הרועד, מרגישה איך הרעידה נמצאת מתחת לרגליים שלי” (66). אף־על־פי־כן לא האשימה את עצמה באומללותו, אלא הסבירה אותה באופיו: “הוא לא נותן לעצמו להיכנס לחופש בלי גבולות, להיות חלק משמחה טבעית שיש לכל הילדים. אני יודעת שלא אני עצרתי אותו, כי בתוך הראש שלו לא היתה בכלל שמחה, לא היו לו רגשות שמתפרצים ברגע מתוך הלב, כאלה שבאים בלי שנרגיש” (32). הסבר זה עזר לה להיאטם בפני האמת, שאמה ואלברט ניסו להשמיע לה.

קצת לפני שאבי עזב את הבית בגיל ארבע־עשרה, התחננה בפני אלברט וביקשה שיברר עם אבי את פשר שתיקותיו, אך הוא סרב ונימק זאת ברמז די מפורש לסיבה ששיבשה את יחסיה עם בנה: “הוא לא ידבר אתו כי אבי יודע הכל, את כל האמת של החיים שלו” (149). לכן הופתעה, כשמצאה אותם יום אחד משוחחים ושמעה בכאב את הדברים שהעביר לה אלברט מאבי: “אבי לא יכול איתך, הוא מרגיש שאת משקרת אותו בבסיס, הוא אמר שהוא לא יודע אם בכלל הוא יכול לדבר איתך, והוא יודע שהוא צריך לעזוב” (150). לעולם לא תשכח את הבוקר שבו קם אבי ועזב את הבית, “מחזיק בידיו שקית ניילון, לא מסתכל אחורה” (68). אף שהתעוררה ויכלה לנסות לעצור בעדו, לא רצה אחריו ולא ניסתה לעשות זאת, אלא חזרה למיטה החמה לצידו של אלברט (69). אחר־כך לא שעתה לעצתם של אלברט ואמה, להידבר עם אבי ולהסביר לו את האמת, והשיבה להם: “איזה מילים הבן שלי רוצה שאני אדבר אתו. יש דברים שהוא חייב לקבל בחיים שלו, כי הוא לא יכול לברוח מהם, אני רוצה שהוא ילמד ממני את כל זה, שידע לקבל את האמת הזאת ושלא ילך נגדה” (151).

דבריה אלה מלמדים, כי אף שאבי היה עדות חיה לכישלונה להיחלץ מ“החיים הרגילים”, עדיין סירבה להודות בכך בשלב הזה וציפתה שאבי ימשיך להאמין בשקר שסיפרה לו מילדות, שארמון היה אביו הביולוגי. דווקא כמי שסבלה מההחלטה של אמה, לא להינשא שנית אחרי שהתאלמנה, היתה אמורה להכיר באשמתה לאומללותו של אבי, שגדל אצלה בעצם כיתום מאב. אין זו האנלוגיה היחידה בין ילדותה לילדותו של אבי. לשניהם לא היו חברים בבית־הספר. ושניהם שיחקו בקרבת הבית הרחק מילדי השכונה. את פשר הסתגרותם ובדידותם ניסו יועצות בית־הספר לברר על־ידי קיום ביקור־בית אצל האימהות. שניהם הסתגרו בפני אימותיהם ובאמצעות השתיקה העלימו את העולם האלטרנטיבי שבנו בעמקי הנפש. אצלה היה זה עולם של הזיות ארוטיות, אך מעדותה של הסבתא, היחידה מהמשפחה, איתה שמר אבי על קשר, אפשר להבין, שגם עולמו הנסתר של אבי גדוש בהזיות כאלה (45). וכשם שהיא ברחה מ“החיים הרגילים”, שהועידה לה אמה, אל האשליה של פריז, כך נמלט גם אבי מפניהם, כשעזב אותה ועבר להתגורר עם בחור בן־גילו במושב בצפון סמוך לעפולה.

על הנסיעה לעפולה לא החליטה בגלל עצתו של אלברט, שנוכח שהיא “לא יכולה לשכוח את אבי והבעיות שלו” (109) והציע לה: “פשוט תסעי אליו” (140), אלא “במין גורל שהגיע אליה אתמול בלילה במיטה וכיוון אותה בלב אל הנסיעה הזאת של הצפון” (97). לכן לא הודיעה עליה לאיש, לא לאלברט בבית ולא לסאוסן בארכיון בית־החולים, אלא אחזה בחבלים של הגורל, “חבלים של כוח טוב שנזרקים לאנשים פעם בהרבה זמן” (97), והיא קמה ונסעה מצוידת רק בפתק עם מספר הטלפון, שאבי השאיר אצל הסבתא. אופן קבלת ההחלטה לצאת לדרך והצדקת הנסיעה הספונטנית “בחבלים של הגורל”, מלמדים, שאפילו כעת, אחרי שחצתה את גיל הארבעים (61), טרם נרגעה נפשה הסוערת ועדיין לא השלימה עם “החיים הרגילים”, אלא עודה נמצאת “כל הזמן בכוננות” ו“מחכה לראות איפה הדברים יכולים להשתנות, מאיזו פינה יבוא לי משהו, ואיפה אני צריכה להתכונן לדבר לא־מתוכנן” (13). מדי פעם היא אכן מציירת לעצמה בדמיונה כיצד אלברט מתעלס עם אשתו של הרומני שמציץ מדי פעם אליה משולחן הקלפים (49), כיצד מבטא את חיבתו בעלה של הצעירה בהריון שנסעה איתה במונית לעפולה (88) ומה מתרחש במיטה בין סאוסן ובעלה (153־152), והזיות אלה על גברים אחרים מענגות אותה.

 

מפריז ועד עפולה    🔗

בתחילת הנסיעה לעפולה היתה עדיין בטוחה במטרה שהציבה לעצמה: לפגוש את אבי כעת, כשהוא כבר בוגר וכמעט בן שמונה־עשרה, להידבר אתו ולגרום לו “להתחיל לדבר את האמת שלו ולאט לשחרר מעצמו פצעים מרים” (92־91). לוא היתה זו באמת מטרת נסיעתה לצפון, היתה טורחת תחילה להשיג את שם המושב בו התגורר, ולא מסתפקת בפתק עם מספר הטלפון שמעולם לא זכתה הסבתא להשיג באמצעותו את אבי. יתר על כן: כדי לטלפן אל אבי (הפעולה היחידה הקשורה באבי שביצעה בעפולה) לא היתה צריכה להגיע עד לצפון. היא יכלה לעשות זאת מהבית באשדוד או ממקום העבודה בקפלן. לעפולה הגיעה כדי להשתחרר מהאשליה שהיא “אשה לא־רגילה” ולקבל עליה, אחרי שנים של התנגדות, את סוד “החיים הרגילים”, שסירבה עד כה לרשת מאמה.

ואכן חששותיה מהפגישה עם אבי מתחזקים, ככל שהמונית מתקרבת לעפולה, כי היא מבינה, שעפולה מקרבת אותה “אל השאלות והתשובות שצריך לתת לאבי”, אך כשהיא מנסה להמחיז לעצמה בדמיונה את הפגישה עם בנה, היא מבינה, ששום תועלת לא תצמח מפגישתם: “איך היא תדבר עם אבי כשתראה אותו?” ומה תעשה אם אחרי “השלום הראשון שהיא תגיד לו, היא תגלה שכל הנסיעה הזאת לא עוזרת לה, כי הם ימשיכו להיות הם, והיא לא תצליח להוציא את המלים שהיא פוחדת” (93־92)? הספקות האלה מהפגישה רומזים, שכבר בשלב זה התחילה להבין, שלנסיעתה לעפולה היתה מטרה אחרת.

ומאחר שלא הצליחה לקבל מענה בטלפון מאבי, החלה לשוטט ללא־תכלית בעפולה, ממש כמו שנהגה לעשות בפריז בצעירותה. הטקסט קושר את עפולה לפריז באמצעות פרטים נוספים. תחנת האוטובוסים הישנה של עפולה מזכירה לה את תחנת המטרו הישנה של סנט־לאזר בפריז (182). וגם אביו הביולוגי של אבי, אותו סוחר בכפפות מפריז, צץ לידה בעפולה בדמות גבר, שעיניו הקטנות בולטות בצבע הירוק־בהיר שלהן (198). גם מתרחש לה כעת אירוע דומה לזה שקרה לה בפריז: בשתי הערים כופה עליה הגוף להתנקות מזוהמה שהצטברה בו. אחרי ששכבה עם הסוחר מחנות הכפפות בפריז הקיאה במטרו חלק מהזוהמה שאגר גופה מיחסיה האסורים איתו. ורק כעת, כעבור כעשרים שנה, היא בוגרת ובשלה מספיק כדי לנקות את גופה ונפשה מהזוהמה שנותרה אצלה מאז. המקבילה בעפולה לאותו מעשה סמלי, שהתרחש במטרו של פריז, היא ההשתנה במסתור המצבה לזכר הנופלים ליד בית יד־לבנים.

אין צורך לחפש משמעות אחרת, לא חברתית ולא פוליטית, לבחירת האתר של האנדרטה הזו בעפולה כדי לבצע את ההתנקות שלה מ“הכתם השחור” שהעיק עליה במשך עשרים וחמש השנים אשר הפרידו בין נסיעותיה לשתי הערים. ברומאן הזה התפתה סמי ברדוגו ללא־מעט פיתויים, שהאריכו באופן מלאכותי את הסיפור מהיקף של נובלה לממדים של רומאן, ולוואי ולא פגם בסצינה החשובה הזו, שהיא שיאו של הסיפור, על־ידי ההתפתות לבחירה הפרובוקטיבית הזו של האתר בעפולה, בו מתנקה הגיבורה מהרעלים שנותרו בגופה כתוצאה מהטעות שעשתה בחייה, כאשר סירבה בצעירותה להסתגל ל“חיים הרגילים”.

למראית־עין מסתיים הרומאן בסיום פתוח. כך לא יחשוב מי שמבין את הקשר בין הנסיעה של גיבורת הרומאן בהווה לעפולה ובין הנסיעה שלה לפריז לפני עשרים שנה. באותה נסיעה לפריז האמינה, שהגשימה את החופש, כי שם התפרקה ממוסכמות “החיים הרגילים” של אמה. כחצי יובל שנים התעקשה להכחיש שטעתה והתאמצה לחיות עם “הכתם השחור”, ורק כעת היא עוברת את תהליך ההתבגרות שלא עברה במועד בעבר. אז ראתה את פריז כמתת הגורל, הניתן לאדם רק פעם בחייו לכונן לעצמו “חיים לא־רגילים”. אילו אמר לה אז מישהו, שאם כל מטרתה היא להתרחק מהחיים עם אמה, גם עפולה מתאימה להגשמת מטרה זו לא פחות מפריז, היתה ודאי דוחה בביטול את הצעתו. להפתעתה גילתה, שעפולה דומה לחלוטין לעיר מגוריה, וגם וגם האנשים בה דומים לאמה ולדיירי הבלוקונים בני שלוש הקומות הנוהגים כמוה להגיע מדי יום באוטובוסים למקום עבודתם (199). כך מצטרפת גם אשדוד לזיקה שנוצרה במחשבתה בין עפולה ופריז, והיא מבינה כעת, שבכל הערים חיי האנשים דומים והם “החיים הרגילים”.

 

ההתפייסות עם האמא    🔗

ההבנה הזו מקדמת אותה לקראת שינוי מלא של מושגיה על החיים. ברור לה כעת, שאין היא צריכה ממש לפגוש את אבי כדי להשתחרר מהאשליה שנכבשה לה בפריז, ששם הפכה ל“אשה לא־רגילה”, כי גם אם תפגוש אותו ותצליח לספר לו את האמת על נסיבות לידתו, לא תוכל להקטין את סבלו מילדות ולכפות עליו לקבל את “סוד החיים” שלה. לא נותר לה אלא לקוות, שעם הזמן יסיר את התנגדותו ואת העוינות שהוא מרגיש כעת כלפיה ויתחבר אל סוד החיים שלה, כפי שהיא מתחברת כעת אל סוד החיים של אמה. תחילת ההתפייסות עם אמה מתרחשת אצלה כבר במהלך הנסיעה במונית לעפולה, כשהיא מהרהרת בדמיון בין חייהן: “אני מאמינה שאני שורדת – – – אולי קיבלתי את זה מאמא שלי, כי גם היא כזאת, לא נותנת שאחרים יעשו איתה מלחמה, שומרת שאף אחד לא ייגע בה, רק היא בזכות עצמה תישאר אשה לבדה שדואגת לבית שלה, ולאוכל, ולסדינים, וגם לי כשהייתי איתה. ככה יצאנו שתינו שורדות את החיים” (35).

כעת מובנת לה גם הסתגרותה של אמה בבית וגם הימנעותה מנסיעות שאינן הכרחיות מחוץ לאשדוד: “היא ואמא שלה יודעות את הסיבות למה הן לא מכירות אזורים בארץ, ואיך קורה שבגילה היא מפחדת ממקומות חדשים. כמו אמא שלה היא לומדת עכשיו את הזמן הארוך שצריך להשקיע בבית” (89). ואמנם ההתפייסות היא כפולה, עם האמא ועם הבן, והיא מתרחשת אצלה במקביל: “חם לי בלב מהזיכרונות על אמא, ויש לי געגועים קטנים לנסוע מכאן לבית שלה ולשבת איתה על־יד התנור העגול, בלי לדבר הרבה ורק לשתות תה ולשבור עוגיות קשות בתוכו. – – – עכשיו אני מבינה את אמא שלי. כשהיא צעקה מלים בגשם ולא שמעתי, אני יודעת שהמלים שלה לא היו חשובות, רק הדריכה על הבוץ בחצר וההתקדשויות שהיא מצאה לעצמה עם השמים. אני מצאתי התקדשויות אחרות, ולא הצלחתי להעביר לאבי שום דבר, והוא בחר רק לברוח בלי לדעת איך להעתיק ממני את הסוד של החיים שלו. אלברט לא יודע על זה כלום, ולא מבין שהפספוסים שלי עם אבי לא היו בנשיקות ובחיבוקים שלי אליו” (196).

ההתפייסות עם אמה וההשלמה עם “החיים הרגילים” מתבטאות בנכונותה כעת להכיר בדמיון הפיזי בין שתיהן. בעבר לחמה בכל כוחה נגד השוואתה לאמה. אמנם היא ויתרה על שכנועו של ארמון, אך לאלברט התאמצה להוכיח מן ההתחלה, שאין היא “המשך של אמא” (65). התעקשותה לטעון כך באוזניו סתרה את מה שידעה תמיד: “שאני נראית ממש כמוה, רק יותר צעירה. יש לנו עיניים ושיער דומים, וגם הגוף שלנו עם אותם קווים” (36). גם היא נטתה להשמנה, ובהביטה באמה יכלה לראות כיצד תיראה בעוד מספר שנים: “היא היתה מרגישה שהגוף של אמא שלה, עם הבגדים הגדולים, הוא קצת הגוף שלה, וכל שנה התאכזבה שיש לה כל־כך הרבה מאמא שלה” (82). עד כה התנחמה בעובדה, שהיא “נראית ממש כמוה, רק יותר צעירה” (63), אך בשלב ההתפייסות עם אמה חדלה להתבדל מאמה באמצעות יתרון הגיל שלה.

עד שנסעה לעפולה התכחשה לגילה ולא הודתה שהיא מזדקנת: “אני לא חושבת שאני מזדקנת, והשערות הלבנות שצומחות לי כל פעם מחדש לא מייאשות אותי. אחרי שאני צובעת את השיער אני מרגישה בתוך הגוף איך אני אותה אשה כמו שהייתי צעירה” (16), ואילו כעת היא מכירה בעובדה, “שהשקט מקרב אותה אל הזיקנה, אפילו שהיא רואה נערות תמימות שלא חושבות איך גיל חמישים מתקרב אליהן מהר” (186). לכן תחזור מנסיעתה לעפולה אל ביתה באשדוד משוחררת מהאשליה, שהיא “אשה לא־רגילה” ותקוותה ממומשת, ש“סוף־סתפייסות עם אמה חדלה להתבדל מאמה באמצעות יתרון הגיל שלה. עד שנסעה לעפולה התכחשה לגילה ולא הודתה שהיא מזדקנת: “אני לא חושבת שאני מזדקנת, והשערות הלבנות שצומחות לי כל פעם מחדש לא מייאשות אותי. אחרי שאני צובעת את השיער אני מרגישה בתוך הגוף איך אני אותה אשה כמו שהייתי צעירה” (61), ואילו כעת היא מכירה בעובדה, “שהשקט מקרב אותה אל הזיקנה, אפילו שהיא רואה נערות תמימות שלא חושבות איך גיל חמישים מתקרב אליהן מהר” (681). לכן תחזור מנסיעתה לעפולה אל ביתה באשדוד משוחררת מהאשליה, שהיא “אשה לא־רגילה” ותקוותה ממומשת, ש”סוף־סוף ארגיש שהכתם השחור בלב שלי נעלם, וכל המשקל של השתיקה יורד ממני ועושה אותי בריאה" (98־97).

מוכנה לחיות “חיים רגילים” – זו התוצאה החיובית של הדיבור שלה ביום הזה עם הרוח.