מי שקרא את ספריי יודע שמקסיקו היתה מחוז חפצם של הוריי בשנות העשרים של המאה הקודמת. לשם נשלחו שני האחים הגדולים להכין לנו מקום מפלט מהלאומנות הסורית ומההידרדרות הכלכלית של עיר המסחר חלבּ. שני אחים, שלוש דודות ודוד אחד, כולם מצד אמא, היגרו לשם בשני גלים, מיטלטלים קרוב לשלושה חודשים באניות רעועות, מלאות מהגרים. שם התבססו במשך השנים וגידלו בנים ונכדים ונינים בטור גיאומטרי, ביולוגי, שהכפיל כל דור בממוצע פי שבעה. כך נמצאים שם עד היום כמה מאות של בנים, נכדים ונינים, בני משפחתי הקרובה.

כאשר הייתי באמצע כתיבת הרומן “מישל עזרא ספרא ובניו”, הרגשתי צורך עז לטבול בקהילה שתזכיר לי את עיר המוצא שלי, של מישל ושל לינדה ספרא. להגיע לחלב היה חלום רחוק, ועודנו חלום. נסעתי, איפוא למקסיקו סיטי, שם צמחה כבר אז קהילה חלבּית, כפולה בגודלה מקהילת האם בשיא גדולתה. שם מצאתי את רוחה ואת ריחה, את אורח חייה ואת תפיסת עולמה של קהילת חלבּ שאותה עזבתי בילדותי. שעליה המשכתי לשמוע מאמי וממשפחתי בארץ בנעוריי. את הטעם והארומה, הפולקלור והערבית היהודית החלבּית שבתי לשמוע בפולנקו ובטקמצ’לקו ובדפורטיבו ובשאר אזורים שבהם התבצרו החלבּים. אני אומר חלבּים והם ואמרים חלבּים, ולמעשה מדובר ברבבות שלמעלה מתשעים אחוזים מהם לא נולדו בחלבּ, לא ראו את חלבּ, ואינם יודעים דבר על סוריה של היום. הטבילה בתוך הקהילה התוססת, המסורתית והמודרנית הזאת איפשרה לי לסיים את הרומן, שהפך גם לסידרה דרמתית בטלוויזיה. מקסיקו וחלבּיה מככבים ברומן הזה ובסדרה שנולדה בעקבותיו.

על־כן בשנת 2008, כשהוזמנתי לשאת את נאום הפתיחה בקונגרס עולמי של יהודי סוריה, נעניתי להזמנה בשמחה, על אף המגבלות הפיזיות והמנטליות שהביא עליי אובדן הראייה. מלווה בבתי הבכורה יצאתי לדרך נרגש. זכיתי שם להתרוממות הרוח ולמילוי המצברים ושבתי מלא סיפורים מהימים הספורים שבהם קיבלו אותי משפחתי וקהילת בני־עירי בכבוד ובחיבה, כמי שכתב על יהדות חלבּ יותר מכל אדם בעולם, וכמי שהפלא ופלא, נולד בעיר חלבּ וזוכר אותה ויכול לראות את אדמת סוריה מחלונו כל יום וכל שעה.

בהזדמנות זאת הוזמנתי להרצות בעברית בפני בוגרי בית הספר החלבי “מגן ־דוד”, בוגרי כתות י“ב השומעים היטב עברית. ליתר בטחון ישבה לצידי מורה שתרגמה את הביטויים הקשים לספרדית. כשסיפרתי שאחי הבכור נפטר במקסיקו מבלי שראיתי או שמעתי אותו מעולם, ושאת אחי השני פגשתי לראשונה בגיל 45, נפערו מולי עינים תוהות ואחד התלמידים קרא בהתרגשות: “אני לא מבין למה חיכית עד גיל 45 כדי לפגוש אותו.” היה קשה להסביר לצעירים הללו שבאותם ימים בשביל להגיע מישראל למקסיקו הייתי צריך לנסוע באונייה שבועיים לניו־יורק ועוד עשרה ימים מניו־יורק למקסיקו, ולשלם הון תועפות. להאמין שלא היה גם לו גם לי טלפון בבית, היה לא פחות מסובך להסביר. בית הספר הזה ושאר מוסדות הקהילה ברובם נבדלים לחלבּים בלבד, בנויים בפאר מנקר עינים, תוצאת ההצלחה הכלכלית המסחררת של עדה שזיהתה את גל הגלובליזציה בטרם השתמשו במילה הזו, עלתה עליו, בנתה אותו ונבנתה ממנו. אין קבוצה אנושית שהתאימה יותר בראשית המאה ה ־20 לגלובליזציה המתפתחת מהעדה המהגרת שהתפזרה בכל פינות הועלם, שדיברה בכמה שפות, שמרה על קשרים משפחתיים ועל מסורת יהודית ומקומית מלוכדות בסינרגיה מדהימה. היתה להם אפילו שפת סתרים שעזרה להם להסתיר סודות ולהקדים את האחרים בהתקשרויות הבינלאומיות המסחריות והפיננסיות, כתב חצי קולמוס (נוס־כּלם) הדומה לכתב רש”י. הם יכלו לקנות את חומרי הגלם במקומות הזולים ביותר, לשלוח אותם לעיבוד, תפירה, אריגה וכד' בארצות שבהן העבודה הזולה ביותר בעולם ולמכור אותם היכן שהביקוש והכסף הגדול מחכים להם. ולכל אחד מהמקומות הנידחים הללו נשלח בן משפחה לשנה או למחצית החיים כדי ליעל את מה שהיום קוראים “גלובליזציה”, נשלח, לא לפני שחיתנו וחיסנו אותו, והמבין יבין. הנס שעליו דיברתי בפתיחת הכנס הוא שעם כל הפיזור לפינות נדחות (פיזור המנוגד בעצם לנטייה לשמור את החמולות במקום אחד) נשמרה המסורת היהודית־חלבּית במלואה ובטוהרתה ובבדלנותה בצורה פנומנלית. כבר כתבתי על “המניין המעופף”. אפרט זאת שוב לצורך העניין. לפני שנים, כאשר החלבּים בברוקלין, למשל, לא יכלו לוותר על עסקיהם הגלובליים בחודש תשרי המלא חגים, התחכמו הללו והעלו למטוס אחד בטיסה למזרח הרחוק את כל החלבּים שומרי המצוות (נאסמלאח). במטוס התפללו ביחד. מן המטוס נסעו ביחד לבית־מלון אליו זומנו מראש רב חלבּי, חזן חלבּי ומבשלת משלנו, ושם במלון חגגו את חגי תשרי כהילכתם. מובן שבין חג לחג ובחול המועד ניהלו את עסקיהם בבנגקוק, מנילה ושאר ערים במזרח, שם גזרו ותפרו ורקמו עבורם אלפי מקומיים את הסחורה שנקנתה בצ’כיה (פשתן), בסין (משי), במצרים (כותנה) ונמכרה בארה"ב ובמערב־אירופה.

הזכרתי כבדרך אגב את קהילת ברוקלין, וזה לא ייסלח בקהילת מקסיקו. שתי הקהילות החלבּיות הללו מתחרות ביניהן על הבכורה, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, כלומר כלכלית. כל אחת מהן רואה בעצמה את היורשת החוקית של חלבּ־האם ואת היונקת החוקית של חלֵב – האם.

פנומן שני הוא שלמרות שקהילות האם (חלבּ ודמשק) נכחדו כליל, נותר ונתחזק הקשר בין קהילות הלווינים, בעיקר ברחבי אמריקה, ולא נתרופפו השורשים. בעצם אלו הם לווינים עם שורשים. השתמשתי במטבע הלשון שטבעתי לפני ארבעים שנה “שורשים וכנפיים” שקלע למטרה גם הפעם.

יהודי מקסיקו, שלא כמו יהודי ארה"ב ובודאי שלא כמו יהודי סוריה בארץ ישראל, אינם שואפים להיהפך למקסיקנים, אינם חשים הזדהות עם העם והמדינה והתרבות של מקסיקו. נדהמתי תמיד מהידיעה המועטה וההתנכרות לתרבות המקסיקנית המדהימה, שאותה גיליתי וחרשתי לתדהמתם. דייגו ריוורה ופרידה קאלו, סיקרוס אורוזקו וטומאיו ואמנים מודרניים בעלי שיעור קומה אחרים היו מהם והלאה. לצערי לא יכולתי הפעם לבלות במוזיאונים המרהיבים של העיר הזאת, אף לא בכיכרותיה המופלאות בגלל מגבלות הראייה וגם מגבלות התנועה בעיר הצפופה, בה צריך לנסוע בין שעה לשעתיים כדי להגיע למחוז חפצך. אבל מעניין שעצם המבט שלי מחלון הקומה ה־37 של בית המלון בפולנקו החזיר לי את כל המראות שראתי שם בעיניי הבריאות לפני עשרות שנים. מסתבר שיותר קל לחלום על מקסיקו מחדר במלון במקסיקו מאשר מהבית בגליל.

שתי חוויות משפחתיות עזות, שקשה לתאר חיכו לי הפעם במקסיקו. כיוון ששהייתי נועדה להיות קצרה ביותר, ביקשתי מבן־אחי לכנס לערב אחד את בני המשפחה הקרובים, שאוכל לפגוש את כולם בהזדמנות אחרונה זו. התכוונתי לראות אותם, בעיקר את אלה שכבר הכרתי בביקורי הקודמים. להפתעתי, זומנו כל שבעת הבנים והבנות של אחי על בניהם, נכדיהם וניניהם ומילאו אולם חתונות, כשהטף שר שירים לטיו אמנון. בהתייעצות טלפונית אמרתי להם שאין צורך להביא את דור הילדים שממילא לא הכרתי ולא הכירו אותי, אבל הם עמדו על שלהם ואמרו שגם להם חשוב להכיר את האח האחרון של הסבא הגדול שלהם. ולמרבית השמחה הוקרן על הקיר סרט שצולם בשגרירות ישראל לפני 24 שנים בחגיגה שנועדה לכבוד הספר “אחותי כלה” בספרדית, סרט בו נראו בגודל טבעי ובחיוך גדול גם סבא סלים וסבתא אולגה של כל אותם הזאטוטים שלא חדלו לנשק אותי ולרוץ ולגעת בתמונות של הסבים שלא זכו לראות בחיים. כששים נפשות, כולם צאצאי אח אחד היו באותו ערב, שלמחרת הכנס.

חוויה משפחתית שניה היתה בשבת שלפני הטיסה בחזרה. שם התכנס ענף אחר ממשפחתי: לינדה בת־דודתי הקרובה ביותר אליי בנפש, בגיל ובהשכלה (אמא שלה ואמא שלי היו האחיות הקרובות ביותר זו לזו) וחמולתה. לינדה חיה בוילה ענקית שהותיר אחריו בעלה אהרון, שהיה בן־דודה וכמובן בן־דודתי השנייה. במרכז הוילה סולריום ענק, כיפה של זכוכית שקופה ומתחתיה רחבה עם ספות וכורסאות. מצד אחד עולים בשתי מדרגות לחדרי האוכל ולמטבח, בו טורחות שלוש עוזרות מקומיות שנקראות בכינוי החלבּי העתיק לעוזרת “איג’ירה”. בחדר האוכל שולחן בורגני לשמונה־עשר איש, לצדו שולחן מודרני לששה־עשר איש וסביבם כמה שולחנות אוכל לילדים. בצד השני חדר־שינה ענקי ובו ג’קוזי עגול, מפואר לבני הבית ושתי יחידות נופש לאורחים. יחידה אחת משורינת לנכדים הבוגרים שומרי־שבת שלנים שם כל ערב שבת, כדי שלא יצטרכו לנסוע, חלילה, לסבתא, והשניה לאורחים כמונו. היו עוד כמה דלתות לחדרים שהתביישתי לשאול מה מאחוריהם, אבל בתי סיפרה לי שהיא רואה חדרי ביליארד וחדרים עם צעצועים לילדים, ועוד. בכל שבת בשעה שלוש מתכנסת כל החמולה אצל סבתא לינדה לארוחת צהרים חלבּית מסורתית מובהקת. אזכיר רק את הממולאים למיניהם בטעם חמוץ־מתוק ואת הלחם־בעג’ין ולא אוסיף כדי לא לעורר קנאה. יש לה ללינדה ששה בנים ובנות, 24 נכדים ו־30 נינים בלי עין הרע. כולם גרים במקסיקו־סיטי. כולם מתייצבים בשבת לארוחה שמתחילה בשלוש אחה“צ ומסתיימת בתשע בערב. פטורים מן הארוע השבועי המקודש רק אלה הנמצאים בעסקים בחלקים אחרים של היבשת, וגם הם מטלפנים לשאול את לינדה איך יצאו הממולאים ומבקשים שתשמור להם מהלחם־בעג’ין של שבת עד שיחזרו ממסעם. זהו עיקרו של הטקס. פתיחתו הלא רשמית היא ביום שישי אחה”צ, כשהתלמידים מסיימים את לימודיהם והעובדים יוצאים ומעבודתם ובאים לאכול ארוחה “קלה” אצל לינדה על אותם השולחנות. השיא באותה הארוחה, שאליה אין אף־פעם מוזמנים מחוץ לחמולה, הוא הופעת האח הבכור, שסוגר אחרון את המפעל הענק שבקצה העיר, ומביא איתו ומחלק לכל אחיו ואחיותיו את הדף השבועי בו רשום הסכום שהכניס המפעל המשפחתי לחשבונם בבנק באותו שבוע. החלוקה היא לא פחות סוציאליסטית מהקיבוץ של פעם, כי נלקחים בחשבון הצרכים המיוחדים של כל ענף במשפחה. היה סוציאליסט בביתך וקפיטליסט בצאתך. אבל זה ניסוח שלי. המלה “סוציאליזם” בעיניהם מזולזלת לחלוטין. הם רואים בצדק הפנימי בגבולות המשפחה תכונה יהודית מקורית ומסורת חלבּית.

הלכנו ללון אצל לינדה, בתי גליה ואני, כיוון שהימים שהוקצבו לנו במלון מטעם הקונגרס היו מוגבלים. היה ברור שנלך אליה ולא לאף־אחד אחר מהמשפחה, לא רק משום שיש לה מקום בשפע ורצון עז, אלא משום שהיא המבוגרת בחמולה בעלת הענפים הרבים וכבוד לזקנים הוא אחד מעמודי התווך של המסורת החלבּית, לא רק במקסיקו.

בכל פעם שאני נפגש עם לינדה, היא שבה ומספרת לי (ואני עושה את עצמי כאילו הסיפור חדש ומפתיע באוזניי) איך אמא שלה, זכּייה, זכתה בהשכלה בזכות אמא שלי, אחותה. להורים לא היה כסף לשלם ב“אליאנס” ליותר מבת אחת. נבחרה אמא שלי, ריינה. בגיל חמש־עשרה וחצי הגיעה השדכנית והודיעה שמוסא שמוש, מעצב הפרוכות, מבקש את ידה של ריינה. הוציאו את אמי מביה"ס באמצע שנת הלימודים ובעבור אותו תשלום הכניסו במקומה את אחותה, זכּייה. לינדה פותחת בשיחה איתי (גם בטלפון) בשפה האנגלית ותוך כדי דיבור היא גולשת לערבית חלבּית, מבלי שהיא מבחינה בכך. וזאת לזכור שהערבית החלבית משובצת ומקושטת בהרבה צרפתית, לאדינו, תורכית וכמובן, עברית של חג ותפילה.

הבאתי אתי את הסרט שצולם בזמנו, בשנת 1984, בשגרירות ישראל בעת קבלת הפנים לכל המי־ומי בתחום הספרות והתרבות במקסיקו, לרגל הופעת ספרי הראשון בספרדית “אחותי כלה”. היוזמה היתה של אריה גבאי, מזכיר השגרירות, שראה בכך הזדמנות לקרב את מיטב הסופרים, המבקרים והעיתונאים במקסיקו־סיטי. הצלחתו הופגנה בכל כתבי העת החשובים שהופיעו למחרת ובסוף אותו שבוע. מאוחר יותר תורגם גם לספרדית גם “מישל עזרא ספרא ובניו”, וגם אז נסעתי לסייע בהפצתו.

תופעה מוזרה, תמוהה ומעציבה היא ששני הספרים החשובים ביותר בעיניי ובעיני הקהילות החלבּיות, “מישל עזרא ספרא ובניו” ו“הכתר – סיפורו של כתר ארם־צובא” טרם פורסמו בשפה האנגלית. התרגומים מוכנים ומזומנים ומעולים. אבל נראה שהבעיה היא בעיית המזומנים. אשמח לראותם בדפוס ואין לי ספק שיימצאו להם קוראים בקהילות הללו, שעליהם כתבתי לעיל.

הנחה נסתרת, שאין בידי להוכיחה היא שהספר “הכתר” בתרגום לאנגלית או לספרדית עשוי להניע את צאצאי החלבּים בתפוצות לחפש ולמצוא כמה ממאות הדפים החסרים בכתר". על כמה עשרות דפים יש לנו עדויות מהימנות שהורמו מן הרצפה של בית־הכנסת השרוף בדצמבר 1947, בידי יהודים פשוטים, שראו בהם קמעות קדושים. אני מאמין שכמה מן הדפים הללו רובצים בתוך מזוודות עקומות או חבילות בעליות הגג. אני מקווה שיום יבואו והם יגיעו לירושלים ויצורפו לחלק הארי של הכתר הקדוש והיקר ללבו של כל יהודי.