סיפוריו הארץ־ישראליים של הסופר זאב יעבץ, הם הדוגמא המובהקת ביותר לתיאור הרצוי כמצוי. סיפורים אלה שהתפרסמו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, היו מן הסיפורים הראשונים שעיצבו את המציאות הארץ־ישראלית החדשה. הם השפיעו הרבה על דורם ומעבר לדורם, עד כדי כך, שאפשר לדבר על נוסח סיפורי זאב יעבץ בסיפורת הארץ־ישראלית, במיוחד בתחום תיאור הנוף.

מהו נוסח זה? מה הם סימני ההיכר שלו? איזה תפקידים בא לשרת, מי ומדוע התנגדו לו? שלוש הן עובדות היסוד שיש להזכירן כאשר מדובר בביוגראפיה של סופר עברי. מתי נולד, מתי עלה לארץ ומתי נפטר. ובתוך מסגרת זו יש לשבץ את יתר תולדות חייו ופעילות הספרותית.

זאב יעבץ נולד בפולין, בשנת 1847, עלה לארץ בשנת 1887 ונפטר בלונדון בשנת 1924. היה תחילה איכר ביהוד, אותה מושבה קטנה ליד פתח־תקוה, ולאחר מכן מורה בזכרון־יעקב, ואחר־כך חי בירושלים. לאחר 10 שנים קשות ומרות בארץ־ישראל, עזבה בשנת 1897, חי בווילנה, אחר־כך בברלין, בהולנד ולבסוף באנגליה.

זאב יעבץ היה, בראש ובראשונה, היסטוריון. ובמפעלו המונומנטלי “תולדות ישראל”, שהופיע ב־14 כרכים, הוא מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל ברוח המסורת. זאב יעבץ התנגד לתנועת ההשכלה, המוליכה לדעתו להתבוללות, ושאף למזג את המסורת היהודית עם החיים החדשים. 15 הסיפורים הארץ־ישראלים שכתב אינם מרכז עבודתו, אלא שוליה, והם תוספת למטרותיו הדידאקטיות. עם כל הקושי לקבוע זכות ראשונים, אין ספק שראוי לו השם “אבי הסיפור הארץ־ישראלי החדש”. חייו של זאב יעבץ בארץ־ישראל היו קשים מאוד ורבי תקלות. הוא סבל מידי שמים ומידי אדם. קשיי האקלים, הביצות והקדחת בפתח־תקוה, הביאוהו להקמת ביתו ביהוד, אבל פקידות הברון מנעה ממנו רכישת אדמה ביהוד, והתנכלה לו גם כאשר התיישב בזכרון־יעקב כמורה. בסופו של דבר גורש על ידיה מזכרון, עד שהוכרח לעזוב לצמיתות את הארץ, מסיבות אישיות ומשפחתיות.

והנה, זאב יעבץ זה, שתיאור מסכת ההתנכלויות לו ממש מסמרת שיער, הוציא מתחת לעטו סדרת סיפורים ארץ־ישראלים אידיליים, רומנטיים, תמימים, סיפורים שבהם ארץ־ישראל כולה יופי, ואנשיה כולם אנשי מעלה, מצוינים במוסר ובמידות, ונשיה כלילות יופי וצניעות. עד כדי כך שנוצר רושם שהארץ כולה זרועה כפרים עבריים, ובהם יושבות משפחות איכרים עבריים, העובדות את אדמתן ומתפרנסות מיגיע כפיהן, מעבודת האדמה, הם ובניהם עמהם.

בסיפורי יעבץ ניצחה המגמה את האמת. גברה האידיאולוגיה על המציאות. הוא נתן לקהל הקוראים מה שהשתוקק לקרוא ומה שהתאים להשקפותיו ההיסטוריות והחינוכיות. מחקר מעמיק על הקשר בין סיפורי זאב יעבץ לבין השקפתו ההיסטורית, פירסמה הד"ר יפה ברלוביץ ב’קתדרה',¹ והראתה כיצד ספרות האגדה והספרות היפה, חייבות לבטא מה שיעבץ קרא “רוח דעת נפש האומה”. ולכן, לא “אמיתות המאורע” כשלעצמו היא חשובה, אלא “רושם המאורע” הוא זה המשקף את “נפש העם”. במסגרת זו יש להבין גם את סיפוריו הארץ־ישראלים, שהם כראיית תולדות הישוב כאגדה, ולכן אין לבוא אליהם בטענות של זיוף המציאות, של אשליה רומנטית, של לא־אמת.

זאב יעבץ עשה מאמצים מכוונים כדי להעלים את מרירות המציאות מסיפוריו הארץ־ישראלים, אותה מציאות של התנכלויות וגירוש, שהייתה מנת חלקו. הוא תיאר את החזון ואת החלום, כאילו הם ממשות מתגשמת. דוגמא ל“מדיניות ספרותית” זו, בולטת בסיפורו “ראש השנה לאילנות”, בתיאור דמויות הגיבורים והנוף הארץ־ישראלי.

סיפור זה, “ראש השנה לאילנות”, נכתב בארץ־ישראל ופורסם בווארשה, בשנת תרנ"ב (1892). זהו סיפור טיפוסי ומייצג, ולמעשה אפשר היה לבחור גם כל סיפור אחר מסיפוריו. כמרבית סיפוריו, גם הוא בנוי מסיפור־מסגרת ומסיפור־פנימי. סיפור המסגרת הוא בדרך כלל סיפור־מסע, שבו מזדמן תייר עם אחד מבני המקום, מן האיכרים, ושאלותיו של התייר משמשות עילה להסבר על החיים בארץ־ישראל בכלל, ובמושבה בפרט. צורה ספרותית זו מאפשרת לתאר את המציאות מעיני איש זר מן החוץ, שהוא המייצג את הקורא היושב בגולה, היושב מחוץ לארץ־ישראל, ושאלותיו הן אלו המעניינות את הציבור היהודי בגולה. בסיפור “ראש השנה לאילנות”, מתוארת משפחתו של האיכר יזרעאלי בכפר יַהוּד, שאורח בא למעונם לביקור, וכאמור, שאלותיו נותנות עילה לבני הבית לתאר את חייהם. משפחת האיכר כוללת “סולם גילים מלא”: בעלת הבית, בעל הבית, בנם – נער כבן 10, ונזכרים ילדיהם הגדולים והקטנים. ועמם בבית גם אורח מקומי, “אחד מזקני ירושלים”. נזכרת משפחה נוספת ושכנים. ניכר הרצון לתאר מספר גדול של אנשים, מכל הגילים, כדי ליצור תחושה של ציבור, של חברה טבעית, המתפרנסת מעמל כפיה, מן החקלאות, ובעיקר – שמחה בחלקה.

כותרת הספור ראש השנה לאילנות

אבל לא רק אורח מחוץ־לארץ מתארח בבית משפחת יזרעאלי. שמו בן־ארח, כראוי לתפקידו בסיפור, והוא “יושב בעיר יבּוֹק”, שהוא מחוץ לארץ־ישראל; אלא יש בסיפור גם אדם נוסף מן החוץ, והוא נחמן השומר. בדמותו גילם זאב יעבץ את תמצית מאווייה של הציונות לאדם חדש. נחמן הוא נציגו של הדור החדש, הגדל בארץ, ובתיאורו שוקעו כל התקוות והחלומות של הסופר ודורו. הוא אולי המודל השלם והאופייני ביותר לדמותו של “הצבר”, בשעה שעדיין מונח זה לא היה רוֹוֵח.

הוא מתואר כגבה־קומה, בחור כארזים, חסון כאלונים, לבוש אדרת ערבית חדשה, ובעיקר – רכוב על סוס. הוא מכבד את חגי עמו וזוכר את מועדי ישראל, ובמיוחד את ראש השנה לאילנות, שבאותן שנים, הונחו היסודות לאופיו החקלאי ולהדגשת הקשר שלו עם יישוב ארץ־ישראל.

נחמן השומר הוא מנומס מאוד, מכבד את המבוגרים, טוב־לב ובעיקר – שומר אמיץ, היודע להשתמש בכלי נשק. יש לו חוש ליופי, יודע לומר דברי תורה, ונרמז שהוא ממשיכם של גיבורי האומה הקדומים, התנ"כיים. הוא הסתגל לטבע הארץ ולאקלימה, למד את דרכי הערבים; הוא אמיץ־לב, קומתו זקופה, בניגוד לילדי הגולה, שהם חיוורים וכפופים, וסובלים מרפיון עצבים. על אף הגשם הסוחף והקור בחוץ, הוא שׂשׂ לרכוב בליל סער וחושך, והוא מגן על הרכוש בבית ובשדה מפני הגנבים. לא רק שאין הוא מפחד מפני הבדואים, אלא שהבדואים מפחדים מפניו:

ואיך לא יראת לשלוח יד בבדואי? – שאל נער כבן 10 שנים. [– – –] והוא ירא לגשת אלי. ולו ידע כי אני ארכב על המשמר בלילה ההוא, כי עתה לא התגרה ברעה לבוא בגבולו, ואם אשלח אני או רֵעי סוס אחד מסוסינו לתעות בדד בשדה בלילה לא יַעֲרוֹב איש מן הבדווים את לבבו לגעת בו. בדעתם כי סוסנו הוא.

והגשם החל לרדת בזעף וינהום כנהמת ים, ויאמר נחמן: אמרתי לשבת עוד פה כי עוד שלוש שעות למשמרתי, אך הגשם והסער לא יתנוני להתמהמה, כי בליל חושך וסער כזה גנבים מצויים בשדה. ויברך את המסֻבּים בשלום, ויקֹם וישֶׂם עליו את קנה הרובים ופיהו למטה, לבלתי בֹא הגשם בתוכו, ויצא נער החיל וירכב בטח אל מקומו, כגיבור שׂשׂ לרוץ אֹֹרח בליל סופה וסער, ברק ורעם.

האורח, ויחד עמו הקורא בגולה, מתרשמים לא רק מדמותו של שומר עברי בארץ־ישראל, אלא גם מכך שרבים כמותו בארץ, והוא מייצג את הדור החדש. מציאותם של הגנבים, שלא נאמר מי הם ומה מוצאם, אינה מתוארת כשלעצמה, אלא כעילה לתאר את גבורתו של נחמן השומר.

אבל עם כל הרושם האידילי־החזוני, של התיאור המגמתי והבלתי־פסיכולוגי לחלוטין, שהרי איזה שומר שמח לצאת לשמירה “בלילה סופה וסער, ברק ורעם”? מסתבר שזאב יעבץ לא בדה מלבו את דמותו של נחמן השומר, אלא הסתמך על דמות מן המציאות שהיתה לנגד עיניו. ונחמן השומר, כפי שהראה אהוד בן־עזר,² וכפי שהראיתי אף אני,³ עוצב בדמותו של השומר האגדי אברהם שפירא מפתח־תקוה, שקסמה גם לסופרים אחרים.

הרגשת האגדה והאידיליה בסיפורי יעבץ נוצרת על ידי המאמץ המכוון ליצור אצל הקורא רושם שרבים כמותו בארץ, וכי המדובר בגיבור טיפוסי ושכיח. וכמובן על ידי בחירת מרכיבים חיוביים בלבד בתיאור דמותו, וסילוק כל המרכיבים האחרים. וזאת, דווקא בגיבור שהמודל שלו לקוח מן המציאות.

כוחו של זאב יעבץ גדול במיוחד בתיאור הנוף הארץ־ישראלי החזוני. הכלל הוא, שבתיאור זה בולט תוקפה של המסורת הספרותית, הגוברת על כוחה של המציאות הממשית. אותו יעבץ, שיכול היה להסתכל דרך חלון ביתו החוצה, ולתאר את מראה־עיניו, עצם אותן ותיאר את חזון־נפשו כשהוא מעוצב ברוח תיאורי הנוף הארץ־ישראלים של אברהם מאפו, שמעודו לא היה בארץ־ישראל. וכך מלאים סיפוריו הארץ־ישראלים של זאב יעבץ נוף ספרותי, תנ"כי, אידילי, הנראה כלקוח מתוך “אהבת ציון” של מאפו וכאילו נכתב בידי מי שרק ראה בעיני־רוחו את הארץ ואליה לא בא.

מגמה זו, המונחת ביסוד הסיפור, מתחזקת גם נוכח העובדה שבספרות העברית של אז, טרם התגבשה מסורת של תיאור הריאליה, של ארץ־ישראל־של־מטה. ואילו מסורת של תיאור ארץ־ישראל־של־מעלה, ארץ־ישראל של החזון, של החלום, של התפילה, של הספר – הייתה חזקה, מושרשת ומבוססת מאוד.

תעודת התרמה לקרן הקיימת

היה קושי גדול לקרוא בשמות לצמחים, לעצים, לבעלי־החיים, לעצמים השונים בנוף, גם מחוסר ידיעה, וגם משום שטרם נקבעו שמות עבריים לכל אלה. ממילא נאלץ הסופר להשתמש רק במאגר השמות שהעמיד לרשותו התנ"ך, ולפיו, כל פרח היה או שושנה או חבצלת וכל נערה היא תמר או שולמית.

בכל אלה פעלה גם המגמה הכללית, של “תסביך המרגלים”, של הפחד “להוציא את דיבת הארץ רעה” מצד אחד; ורצון למשוך אליה את הלבבות ואת האנשים מן הצד השני. ולכן הרגישו צורך ליַפוֹתה ככל האפשר, ולא לתארה בשממתה ובדַלותה. דוגמא אחת של תיאורי נוף ארץ־ישראל, בסיפורי זאב יעקבץ, בהשוואה לתיאורי אברהם מאפו, תמחיש עד כמה קשה לדעת שהתיאור הראשון נכתב על ידי מי שיושב בארץ ומכיר את נופה, והשני – של אברהם מאפו – נכתב על ידי מי שרק חלם עליה מרחוק. שכן, הכלל הוא שתוקפה של המסורת הספרותית גדול מכוחה של המציאות, ומתחזק בגלל המגמות האידיאולוגיות העומדות ביסוד התיאור.

שנים רבות נדרשו לספרות העברית כדי להשתחרר ממסורת ספרותית זאת של תיאור הנוף של מאפו דרך יעבץ, עד שהגיעה לבגרות ולבשלות, והייתה מסוגלת בעברית לתאר את הנוף הארץ־ישראל, כמות שהוא.

הדוגמא הראשונה היא תיאור סעודת ט"ו בשבט, בסיפור “ראש השנה לאילנות” של יעבץ. בשביל יעבץ עצם העובדה שאפשר בחודש פברואר, שהוא החודש הקר ביותר באירופה, לאכול בחוץ מתחת לכיפת השמים, היא נס גדול, והוא כולו התפעמות ממנו:

בשוב האנשים אל בית יזרעאלי, מצאו סֻכת ענפי עצי זית מעֻטרת במקלעות פרחים, סוככת מעל לשולחן, הֶערוך בחוץ פתח הבית, אשר קלעו ועִטרו ידי הבנים הגדולים לכבוד היום בשובם מבית הספר. וַיִטַב הדבר בעיני האורח. ויהי בהסב אנשי הבית אל השולחן ללחם הצהרים, ויאמר בן־ארח: "לוּ הגיד לי איש בארץ מגורי, כי נסעוד בחמשה־עשר בשבט תחת כפת השמים, ובנינו יביאו ענפי פרי ובנותינו תקטופנה ציצי שדה, כי עתה כמתעתע היה בעיני.

ומכאן עובר האורח להשוות את האקלים של ארצות־הגולה עם זה של ארץ־ישראל, השוואה שהיא, כצפוי, כולה לטובת ארץ־ישראל:

כי מה אנחנו רואים בארצות הצפון ביום זה? קרח וקפאון־נפץ, ורסיסי שלג, דלף טורד, אפלה וחלקלקות, ומה תשמענה אזנינו שם? שרִקת רוח סערה וילל סופה. ופה, הנה לנגד עינינו הזית בהודו, והעוף נותן בשיר קולו, ואתמול בעָברי על פני פרדסי יפו, כהו כמעט עיני לנגה ברק אלפי רבבות הלִמונים ותפוחי הזהב הנוצצים ככוכבים בתוך חשכת עָפאי העצים, אשר ישיתו כַּלַיִל צִלם.

בפרק השביעי של “אהבת ציון” לאברהם מאפו, מתוארת סעודה “בסוכה אשר בגן”:

וסוכת ידידיה עשויה בתוך גנו הנחמד, בין כל שכיות החמדה. סביבותיה ערוגות הבושם, ועצים מסובכים ומתלכדים יחד בקָנֶה וְאַגְמוֹן, וענפי עץ עבות כרותים יסוככוה. וישבו כל הקרואים סביבות לשולחן, וידידיה בראשם, ויאכלו וישתו, וייטיבו את לבם.

בהמשך מתאר סתרי – אחד הגיבורים – את יתרונם של הרועים והאיכרים על אנשי העיר, “שוכני־הקריה”, הקרובים לטבע, כשם שיעבץ בעקבותיו משווה בין נוף הארץ לנוף הגולה ובולט יתרונה של הארץ. וכך אצל מאפו: “לא כאלה חלק בני הכפרים אשר עונג ורוך לא ידעו, דופי, קנאה ונקמה זָרוּ לָמוֹ, אשר חפצם הוא כבודם, ומאווייהם – הונם ועשרם”. וכשם שהמסקנה אצל מאפו שיש לעזוב את הקריה ולשכון בכפר, כך המסקנה אצל זאב יעבץ המוּשׂמת בפי התייר־האורח, שיש לבוא אל הארץ ולשכון בתוכה. ואותו אורח כבר מתגעגע אל הארץ, עוד “בטרם עָזבו אותה”.

סיפוריו הארץ־ישראלים של זאב יעבץ, ובמיוחד דרכי עיצובו את גיבוריו הארץ־ישראלים, ותיאורי הנוף הארץ־ישראלי, השפיעו הרבה על התפתחות הספרות בארץ־ישראל, אם בכיוון של חיקוי, ואם בכיוון של ניסיון השתחררות מן הדגמים שקבע. תרומתו המרכזית הייתה, לא רק בהכנסת המציאות המתחדשת בארץ־ישראל לסיפוריו, אלא בהשלטת יסוד האידיליה שבהם. מבחינה זו אין חציצה בין תפיסתו ההיסטורית לבין תפיסתו הבלטריסטית. מגמתו הייתה ליפות את כל אשר עסק בו: תחום האגדה, ההיסטוריה והספרות, ולמצוא בהם תמיד את האחדות האבודה. אותה כמיהה ההולמת את המגמה האנושית העמוקה ביותר ומתאימה לשאיפות האומה מאז ומתמיד, אבל עומדת בניגוד חריף למציאות בכלל, ולמציאות של זמנו במיוחד.

דוגמא נוספת, מתוך סיפורו “חרבות לאתים” (וארשה תרנ"ג), שכבר שמו מעיד על מגמתו, ברוח חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, תבסס מסקנה זו. בין יהודה, הגיבור האידיאלי, יליד־הארץ, לבין רְפָיָה – הגיבור החיוור, שכבר שמו מעיד על תפקידו בסיפור, מתנהלת שיחה, שבה, כצפוי, רְפָיָה שואל, מעלה ספקות שונים, ויהודה משיב בביטחון ובאופטימיות. קטע השיחה מתנהל על גידול פרחים בארץ־ישראל (תרנ"ג – 1893). רְפָיָה שואל: “מעודי לא שמעתי כי יביאו פרחים שכר לבעליהם”, ויהודה משיב, תשובה שנראתה אז אוטופית ואופטימית, ללא בסיס של ממש, לכל רואי השחורות, וכל הקורא אותה היום משתאה נוכח התגשמותה המדויקת:

שמע נא, רְפָיָה אחי, דבר אליו יהודה, למיום אשר רחקנו מעל אדמתנו, וַנְהִי לרוכלים ולחנוָנים כולנו, ניטל ממנו טעם יְפִי יצורי האדמה. על כן לא תוכל לדעת את ערך פרח נאה לאיש יודע־חן.

וגם ארץ אשר באת משם, לא ארץ פרחים היא. [לא נכתב מנין בא רְפָיָה, אלא שהוא נמצא בארץ רק חודש ימים. נ.ג.] על כן לא שמעת בארץ ההיא כי פרחים יהיו לבעליהם ללחם. אך לו ידעת את מספר צמחי החן האלה, המגודלים והנצורים באיטליא, את צרורות הפרחים והשושנים הנמכרים לרבבות בניצא, כי עתה אַחֶרֶת אמרת. גם בגרמניא, אשר כמעט על ארצות הצפון תֵחשב, עלתה מרבית הפרחים בדור הזה, ויהיה למשלח־יד, נותן לחם לעובדים, ולעסק טוב לבעליו, ולתפארת לגוי כלו ולארצו. [– – –] ואם יצליחו שושנים בארץ גרמניא הקרה והאפלה, הלא יצליחו פה בארץ המלאה אור וחום צח, על אחת כמה וכמה. ולגרמנים אין מעריץ ואין חובב בלתי אם הגרמנים לבדם, ולארץ־ישראל רבו חובביה ומעריציה בכל גוי ובכל ממלכה, ואין ערוך לפרי אשר יוכל לשאת גם את המקצוע הקטן הזה, לעם משכיל, חרוץ ושקט, כעם בני ישראל. וממנו תדין על המקצועות הגדולים, על האתרוגים, ועל היין, ועל השמן.

מובן, אין המציאות דומה לחזון, והיא תמיד מתגשמת בצורה שונה ממנו. אבל החזון הוא שנותן את הכיוון, ובלעדיו המציאות אובדת־דרך.