רקע
נורית גוברין
למצוא את בני רֵכב - חמדה בן־יהודה
11.jpg

 

א. “עשרת השבטים” ־ אַייכֶם?    🔗

החיפוש אחר ״עשרת השבטים״ האבודים של עם ישראל, פירנס את דמיונם של היהודים בכל התקופות, וכמעט תמיד נמצא מי, שהֵזִין את התקווה הקבועה למצאם, אם באמצעות נוסעים יהודיים מפורסמים ואם בעקבות שמועות על שבטים באזורים שונים בעולם, שדומה היה שיש קשר בינם לבין העם היהודי. נראה, שככל שמצבם של היהודים בגלויות השונות היה בשפל המדרגה, כך ליבלבו יותר הגעגועים לאותם ״עשרת השבטים״ האגדיים, שמהם תבוא הישועה, והם, החזקים, החופשיים, הגאים, יקימו מחדש את ״סוכת דוד הנופלת״, וירימו את קרנו של העם, ואף יחדשו ימיו כקדם.

אמונה זו ב״עשרת השבטים״ האבודים, החיים אי־שם בעולם במבודד, ויש רק להגיע אליהם, ליצור עמם את הקשר, להודיע להם על מציאותו של העם היהודי ולרתמם לעזרתו, משותפת לעדות ישראל השונות, במזרח־אירופה, כמו אצל יהודי תימן, והיא מתחזקת במיוחד במקום המפגש של שבטי ישראל השונים — בארץ ישראל.1

לאורך כל המאה ה־19 נמשכו, בעקשנות ובהתמדה, החיפושים אחר עשרת־השבטים, באמצעות שליחים ששלחו יהודי ארץ־ישראל, בעיקר למדבריות ערב, כדי לגלותם, ליצור קשר עמהם, ולהניעם לפעולה למען אחיהם. ארץ־ישראל, שבה נפגשו יהודים מגלויות שונות, ובה נפגשו יהודי מזרח־אירופה לראשונה עם הערבים והבדואים, הייתה קרקע נוחה לחיזוק האמונה בעשרת השבטים, ולהרגשה שהם קרובים, בהישג יד, אי־שם באזור.

דחיפה רבה למימוש כמיהה זו לאחים האובדים, ניתנה עם העלייה הראשונה, בשנת תרמ״ב, בשעה שהגיעו לארץ ראשוני העולים מרומניה ומרוסיה, יחד עם ראשוני העולים מתימן. ״עלייתם של יהודי תימן, עוררה גל של שמועות על מציאות שבטים יהודיים בדואים אי־שם בחצי־האי־ערב — בני־חיבר או בני רֵכָב, או אולי עשרת השבטים? — שמועות שהפרו את דמיונם של בעלי הזיה בארץ־ישראל ואף השאירו עקבות בשיר ובסיפור״2.

תיאור עקבות השאיפה הזו בספרות היפה, הוא בתחילתו,3 כאן. יתואר אחד הביטויים לחיפוש אחר עשרת השבטים, בסיפורה של אחת המספרות הארצישראליות הראשונות, שהמחקר על תרומתה המלאה לסיפורת הארץ־ישראלית, עדיין לא פורסם ברבים.


 

ב. חמדה בן־יהודה - אִשה סופרת    🔗

״חות בני רכב״ סיפורה של חמדה בן־יהודה, התפרסם בעתון המשפחה ׳השקפה׳ ב־10 המשכים, החל מחודש אדר ב׳ תרס״ב, שנה ג׳ גל׳ 12. שנת תרס״ב, הייתה השנה, שבה נהפך ׳הצבי׳ ל׳השקפה׳. חמדה בן־יהודה הייתה אחת המשתתפות הקבועות בעיתונות משפחת בן־יהודה, היא סייעה לבעלה, אליעזר בן־יהודה, בהוצאת המילון העברי הגדול שלו ובעריכת עיתוניו, ובו בזמן פירסמה כתבות, רשימות, סיפורים, ציורים, תרגומים, פיליטונים והייתה הראשונה שערכה וכתבה מדור לאישה לענייני אופנה. הייתה לה רגישות מיוחדת לזכויות הנשים, ולסבלם של מקופחים אחרים מכל הסוגים, אם מחמת מצוקה חומרית, ואם עדתית. יש לה זכות ראשונים בתחומים רבים: ״היא שהכניסה לספרות הארץ־ישראלית בראשונה את הרשימה מחיי יום־יום, את הכתבה בעלת הנימה האינטימית. כתלמידה נאמנה של בעלה ביקשה לעשות למען אחדות העדות והכיתות בירושלים והייתה הראשונה לפרסם ציורים וסיפורים מחיי התימנים, הספרדים וכד׳.4

היה זה בעלה, אליעזר בן־יהודה, שהמריץ אותה להשתתף בעיתונו, ואחד הנימוקים היה נימוק פמיניסטי, כפי שהיא מעידה בביוגראפיה שכתבה עליו:

דרישת השעה היא, שהאשה תחדור לתוך הספרות העברית ורק היא תכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים ומחליפים לתוך הלשון העברית המתה, הנשכחת, הזקנה, היבשה והקשה, פשטות ודייקנות במקום מליצה נפרזת.5

ואכן, דומה שהוא היטיב להכיר בכישרון הכתיבה שלה. ההשתאוּת מתחזקת לנוכח העובדות הביוגראפיות המעידות שעד עלייתה לארץ, בניסן תרנ״ב, נערה בת עשרים שבאה למלא את מקום אחותה שנפטרה ולהיות לאישה לגיסה, הייתה סטודנטית רוסיה, זרה ורחוקה לעברית ולתרבותה. שלושה חדשים לאחר עלייתה, הודיעה לבעלה שהוא יכול לדבר אליה עברית, ובסוף השנה הראשונה לעלייתה, כבר פנה הוא אליה, בבקשה שתכתוב לעיתונו, ומאותה שנה ואילך, הייתה, כאמור, אחת המשתתפות הקבועות בעיתונות המשפחה.

אמנם, אין למוד בקנה־המידה הספרותיים המוחלטים את כתיבתה בכלל ואת סיפוריה בפרט, כשם שאין לעשות זאת ביחס לכל הסיפורת הארץ־ישראלית בראשיתה. יש לראות את פעלה הספרותי, יחד עם חלוצי הסיפור הארץ־הישראלי האחרים באותן שנים, כצעדי־ילדות הכרחיים, כמחיר שהיה על הראשונים לשלם, כדי לסלול את הדרך לבאים אחריהם. הם גילו את הנושאים החדשים שזימנה הארץ לסופרים ולספרות, וניסו להתמודד עמם, וליצור את הבסיס הראשוני שיאפשר את ההמשך, גם אם המשך זה היה מתוך התנגדות ושינוי מוחלטים.


 

ג. חזון הבדואים־העבריים    🔗

כאמור, נדפס הסיפור ״חות בני רכב״ בעשרה המשכים בעתון ‘השקפה’, אולם לא היו אלה המשכים רצופים. לאחר 7 המשכים, חלה הפסקה (גל׳ י״ב — כ"ג. ‘השקפה’ שנה שלישית תרס״ב~)~ בפירסום הסיפור, והוא מתחדש רק בגליון ה־30 של השנה הרביעית של ה’השקפה׳ (תרס״ג)6 הסיבה להפסקה מבוארת בהערה בסוגריים הפותחת את ההמשך השמיני:

(מפני נסיעתי לחוץ לארץ7 לא השלמתי בעיתו את הסיפור הנ"ל, כי לא יכולתי לשיר שיר־ציון על נהרות בבל, ועתה בתתי את המשך הספור אחשב, כי עלי לספר לקוראים בקצרה את תכן המעשה עד רגע שבו הפסקתי:

לפני שנביא את תוכן שבעת הפרקים בלשונה של המספרת, יש להעיר, שסיכום זה עושה עוול לסיפור, שכן הוא מסלק את יסוד המתח, שהמספרת מתאמצת לשוות לסיפור, מפרש את הרמזים שפוזרו לכל אורכו, ומסלק לגמרי את האווירה המסתורית שנבנתה במאמץ ניכר במהלך הסיפור. כל האינפורמציה, שהיה על הקורא לצבור ולבנות בכוחות עצמו תוך כדי הקריאה, נמסרת כעת בבת אחת, בקצרה, בצורה ישירה ופשטנית. נדמה גם, כי בשלב זה, החליטה המספרת להמשיך ולגלגל את עלילת הסיפור, בעוד שקודם, התכוונה לסיימו מייד, שכן בסוף החלק השביעי נרשם בסוגריים: ״(סוף יבוא)״, אולם, לאחר ההפסקה, לא בא הסיום מייד, כמובטח, אלא עוד שלושה המשכים. ו״מתיחה״ נוספת זו של הסיפור, אינה לטובתו, והיא מגבירה את היסוד המלאכותי והמאולץ שבו.

עוד יש להעיר, שהסיפור ״חות בני רכב״, הוא, למעשה, המשכו של סיפור קודם ״חטאת אפרים״. שנדפס לפניו ב׳השקפה׳.8 ובהערתה, המלווה את סיכום הפרקים, מפנה המספרת את תשומת הלב לקשר שבין שני סיפורים אלה. ״חטאת אפרים״ הוא אולי מסיפורי ״היורדים״ הראשונים, ומביא תגובה ספרותית על אחת התופעות המכאיבות שימיה כימי העלייה לארץ. אפרים, היה איכר במושבה במשך שמונה שנים, ועזב את הארץ בהשפעת אישתו, למלבורן שבאוסטרליה, מחוז הירידה האופייני לאנשי העלייה הראשונה. אלא שגעגועיו גברו עליו. והחליט לחזור לארץ בגפו, כיוון שאישתו וילדיו שוב לא הרגישו כל קשר עם הארץ. הסיפור ״חות בני רכב״ פותח עם שובו של אפרים לארץ, לאחר שנעדר ממנה שנים רבות.9 והרי תוכנם של שבעת הפרקים הראשונים כפי שמסכמת אותם המחברת לטובת הקורא שאולי כבר שכח במה מדובר:

אפרים שב מאוסטרליה לארץ־ישראל, אך לא בא אל המושבות, כי אם התבודד בעבר הירדן בין הבדואים, כי חפש אחרי בני רכב. לתכלית זו הלך מכפר אל כפר, מחוה אל חוה. ופעם אחת היו חייו בסכנה, כי במקום שומם מתושבים התנפלו עליו שודדים ואמרו לרצחהו, אך בדואים אחרים הצילוהו מידי הרוצחים ויובילהו מֻכּה ופצוע אל חותם. ושם. כאשר שב לאיתנו, הכיר בראשם את הרבין, אשר נאנס לעזב המושבה מפני מקרה אשר קרה לו, שהרג ערבי אחד לא בצדייה, וגואלי־הדם רדפו אחריו: אך לעזוב את הארץ לא חפץ ויבחר לו פעולה חדשה בין הבדואים בעבר הירדן, וירגילם לחיי תושבים ולעבודת האדמה ויפיץ ביניהם קצת ידיעות הנחוצות לזה וישנה כליל את תנאי חייהם הרגילים ותכונותיהם, ומעט מעט שנה שפתם הערבית לעברית, והשריש בלבותיהם אהבה ליהודים אחיהם.

אפרים התפעל מאד מגודל הרעיון ונשאר חדשים מספר בתוכם ויעבוד אתם. ויאהבוהו הבדואים כאח ובפרט התקשרה אליו נערה בדואית־עבריה אחת. היפהפיה שולמית, ותאהבהו אהבה בלי גבול. אך אפרים הסביר לה, כי יכל יוכל להיות לה רק אח אוהב ולא יתר. מפני סבות מתחלפות… והנערה האומללה נעלמה מהחוה למחרתו ועקבותיה לא נודעו.

12.jpg

דיוקנה של חמדה בן־יהודה שצוייר בידי אפרים משה ליליאן. (השערת גרשון גרא)

בשלב מותח זה, שבו נעלמת שולמית, מסתיימים שבעת הפרקים הראשונים, המספרת נוסעת לחו״ל, ומשאירה את הקורא בציפייה מתוחה להמשך. בהמשך מארגנים אפרים וידידו הרבין את החוות הבדואיות וחולמים על אלפי אנשים דוברי עברית. אפרים דבק בתכניתו להמשיך ולחפש את בני רֵכב, על אף הפצרותיו של הרבין להשאר עמו בקרב הבדואים דוברי העברית, אוהבי־היהודים אחיהם. אפרים ממשיך בחיפושיו ומגיע לעיר קרק [היא קיר מואב, כַּרַך], ובכל מקום הוא שומע משהו על בדואים דוברי עברית. לאחר ארבעה שבועות של חיפושים, במקום ארבעה ימים, כפי שנאמר לו, הוא מתחיל להתייאש, ומתגעגע לחברו הרבין ולבני חוותו. הוא מגיע לכפר שבו דורשים ממנו מס־דרכים למכה, וזה אחד הסימנים המובהקים שניתנו לו על בני־רכב. מרוב התרגשות על שאולי הגיע למטרתו, אינו יכול להירדם, והוא נזכר במראות מלבורן שבאוסטרליה ובחייו בארץ. הוא שומע את הבדואים מדברים כעין עברית, ומתרגש מאד. בפרק האחרון הוא חוקר את הבדואים על אורח־חייהם המיוחד, שלפיו אינם בונים בתים אלא יושבים באוהלים, אינם נוטעים ואינם שותים יין, והם מספרים לו כי זוהי מסורת מ״אבינו הראשון״, וכשהוא ממשיך לחקור מי הוא אותו ״אב ראשון״ זה, נזכר השם: חִבָּר. אפרים הוא שמזכיר גם את השם רֵכָב, והבדואי אומר: ״חבר, רכב, יש קוראים לו כך ויש קוראים כך, אחת היא. אך אנו מכנים אותו חבר״. ומספר לו על צוואתו שבמרכזה השבעת בניו ״לבל יעזבו את ארצם״. על שאלתו של אפרים בדבר יחסם ליהודים עונה הבדואי: ״ — עד כה לא באנו עמהם במגע ומשא, ואין אנו מבקשים קרבתם… [— — —] יען הם משונים ממנו… יען בוגדים הם, עזבו את הארץ, לשונם לא ידברו, חדלו להיות ישראל!״ אפרים נשאר ״מבולבל ונדהם מכל אשר שמע״ ומגיע למסקנה: ״אך איך שיהיה יהודים הם, שארית, פלטה מבני עמנו הקדמונים, אשר לא יעזבו את ארצם ולשונם במשך אלפים שנה…״ ואת השנאה ליהודים שביטא הבדואי בדבריו, הוא בטוח שאפשר להפוך לאהבה, כיוון שהמדובר באחים. והוא מתלבט אם להשאר ביניהם כדי לקרבם אל היהודים, אחיהם, או לעזבם וללכת אל חברו הרבין כדי להתייעץ עמו ולבקש את עזרתו. בערב, הוא מתבונן בנשים ההולכות למעיין עם כדי המים על ראשן, ומוצא ביניהן ״יפות ונחמדות״, ובתוכן הוא מגלה, את מי, אם לא את שולמית האובדת, הכד צונח מידיה וטובע, אולם השניים מצאו זו את זה. מסתבר, שגם שולמית חיפשה אחרי הרכבים, וכשמצאה אותם התקבלה לתוכם, וחיכתה לאפרים. הסיפור מסתיים, כשבני הזוג מתהלכים לאחר השקיעה ״במשעול אשר בין שתי שדות קצורים״ ומשוחחים על משפחתם.

לפי המסורת של סוג ספרותי זה, הכל בא על מקומו בשלום ב״סוף־טוב״ כפול, אידיאולוגי ואישי: הגיבור מגשים את מטרתו ומוצא את בני־רכב, ובה בשעה מתאחד גם עם אהובתו האובדת. בעתיד, הנמצא כבר מחוץ לסיפור, ישארו בני הזוג בקרב בני־רכב, ויפעלו כדי לקרבם אל אחיהם היהודים. החלום הוא בהישג יד ועתיד להתגשם. חמדה בן יהודה ״הרכיבה את האגדה על גבי המציאות ועשתה מהם בליל ספרותי״.10


 

ד. המצוי כרצוי    🔗

כמה יסודות חברו יחד בסיפור יוצא דופן זה, שבו הרצוי מחליף את המצוי. והם מעידים על הכוונות הטובות מאחוריו. יותר מאשר על היכולת המתגלית בעיצובו:

היסוד האידיאולוגי: הכמיהה ל״עשרת השבטים״, שהתחזקה עם העלייה הראשונה, וחברה אל השאיפה הציונית בגוֹנה המדיני ארצי, שבן־יהודה, היה אחד מתומכיה הבולטים, וחמדה רעייתו ביקשה להפיצה באמצעות יצירותיה שלה.11 לכך מצטרפת השאלה, שהייתה מהדהדת באותן שנים ומצאה ביטוי נרחב למדי: מי הם. למעשה. היהודים האמיתיים, שמא אלה הם דווקא הבדואים, שלא עזבו את הארץ ושמרו על מנהגי אבותם.12

לא יקשה לגלות רעיונות המבשרים את הכְּנַעַניות בשאיפה זו לאחד את הבדואים עם היהודים, על בסיס הלשון העברית, קשרי נישואים ואימוץ מנהגים הדדי;13 בצד רעיונות ציוויליזטוריים: היהודים ילמדו את הבדואים ניקיון, הרגלי חיים מסודרים, שוויון לנשים, וילמדו מהם, את אורחות־חייהם הפשוטים, הבריאים, הקרובים לאדמה ולטבע, ובמיוחד את הנאמנות לארץ. לא נעדרה גם המגמה לייהד את הבדואים ולגיירם.14

היסוד הז׳אנרי: הסיפור מממש כמה דגמים סיפוריים מקובלים: דגם סיפור האהבה הרומאנטי, שבו האוהב מגלה את אהובתו, האובדת, המחופשת, ומתאחד עמה, ובה בשעה הוא מצליח להגשים גם את חלומו האידיאולוגי. דגם אחר המונח בתשתיתו של סיפור זה הוא הדגם של סיפור־המסע. שהיה חביב ונפוץ מאוד במשך שנים רבות, והתחזק במיוחד בעיתונות הא״י של המאה ה־19 וראשית המאה ה־20.15

גם הז’אנר של ״המערבון׳׳, שהסיפורים הארץ־ישראלים הראשונים, במודע או שלא במודע, חיקו אותו והעבירוהו לאר׳ן־ישראל, תורם את מאפייניו המרכזיים לסיפור זה.16 ובמיוחד את ההשוואה בין תושבי אמריקה הקודמים (אינדיאנים) לבין תושבי הארץ הקודמים (ערבים, בדואים); גישה רומאנטית מול גישה ריאליסטית אליהם: צמד המושגים: ״פראות״ מול ״ציוויליזציה״: קשיי ההסתגלות לנוף, לעבודת האדמה, למרעה, לתנאים החקלאיים, מושג החלוציות, הראשוניות: הקשר לתנ"ך, השאיפה לחיים מוסריים; ההסתכנות האישית, הסבל, האומץ, הסבל המיוחד של הנשים: הרצון לקשור יחסים מיוחדים עם התושבים הקודמים וללמוד מהם, בצד ההרגשה שהם אויבים; היחס אל בעלי־החיים ובמיוחד אל הסוס. ועוד כיוצא באלה.

היסוד הריאליסטי. של המציאות האקטואלית בא״י על בעיותיה החדשות ונופיה החדשים, חזק אף הוא בסיפור. ניכר הרצון לגלותה, להתמודד עמה, ולכבשה לתוך הספרות העברית. אין־ספק שיש כאן שילוב בין אנשים ומעשים שהיו, לבין יצירת הדמיון, היחסים בין יהודים וערבים, בין יהודים לבדואים, בין יהודים לבין הארץ, בעיית האישה ועוד בעיות כיוצא באלה, באים לידי ביטוי בסיפור, אם כי הכל בצורה עיתונאית, שטחית, מרפרפת, חסרת התעמקות ואמינות.17

החידוש הוא בעצם הטיפול בכל הנושאים הללו. והחולשה היא בעיצוב ובצורה. על כך היא ראוייה לכל גינוי, כפי שהיטיב לנסח זאת ברנר, אבל גם לכל שבח, כפי שנראים הדברים ממרחק השנים:

כל מה שכתבו מהללי בן־יהודה על חתן־היובל — ודאי שנכון הוא: בן־יהודה הוא איש מצויין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל הטוב אשר נתן בידו האחת, חזר ולקח בשניה; ואם את החיוב שלו נשים בכף אחת ואת השלילה והקלקול של עתוניו בשניה — האם יש עוד ספק איזו תכריע?

הנה עושה עלינו עתונותו של בן־יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ־ישראל ומשפחת בן־יהודה, זה שאביה בא לארץ־ישראל, היא ה״ראשונה לציון״… מכאן הפרזיאולוגיה המבישה הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכתבות הנפוחות [— — —] מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן על על צעד…18

הרצון לראות את הידוק הקשר בין העם לארצו, את החייאת הדיבור העברי, את הגדלת מספרו של העם היהודי, על ידי סיפוח שבטים בדואים דוברי עברית אליו, הנהגת אורח חיים פשוט ובריא וקרוב לטבע, שוויון לנשים, חינוך לסדר ולניקיון לילדים, כל משאלות הנפש הללו מתוארות בסיפור כאילו הן אפשריות ובהישג יד. האפשר לבוז למי שמתאר את המצוי כרצוי ואת חזון הגאולה כקרוב להתגשמותו?19

13.jpg


  1. הביבליוגראפיה בנושא זה היא ענפה ועשירה מאד, ונמנה כאן דוגמאות מעטות בלבד: יעקב ספיר, ״אגרת הפרושים אל עשרת השבטים״, ׳אגרות ארץ־ישראל‘ בעריכת אברהם יערי; מיכלין, חיים מיכל, ׳בראי הדורות’, תש״י, ברשימה משנת תרנ״א; בספרות על אלדד הדני, ר׳ בנימין מטודילה, על הרכבים ועוד הרבה כיוצא בזה. נפנה את תשומת הלב לשלוש רשימות שהתפרסמו ב׳עת־מול׳: אברהם ב. ריבלין; ״ברוך הצפתי שבגד בשליחותו״, כרך ד׳ גל׳ 2, חשון תשל״ט (נובמבר 1978); אהוד בן־עזר, ״היכן הם בני המדבר?״, כרך ז׳, גל׳ 2, כסלו תשמ״ב(נובמבר 1981); יהודה רצבי, ״אשת־חייל שהצילה את יהודי תימן״, כרך ח׳, גל׳ 1. תשרי תשמ״ג (ספטמבר 1982).

    מחקר מפורט בנושא: שמואל ורסס, ״האגדות על עשרת השבטים והסמבטיון, ודרכי קליטתן בספרותנו החדשה״, בספרו ׳ממנדלי עד הזז׳, הוצ׳ מגנס, תשמ״ז, עמ׳ 300 — 328. סיפור זה לא נכלל בו.  ↩

  2. גליה ירדני, ׳העיתונות העברית בארץ־ישראל. בשנים 1863 —1904׳. הוצ׳ אוניברסיטת ת״א והקיבוץ המאוחד, תשכ״ט, עמ׳ 324.  ↩

  3. ראה רשימתו של אהוד בן־עזר, שנזכרה בהערה 1; גליה ירדני (הערה 2) מזכירה את שירו של נ.ה. אימבר, ״התימנים״ (תרמ״ג); נורית גוברין ״אגדה ומציאות ב׳נדודי עמשי השומר׳ ליעקב רבינוביץ״, בתוך ׳מפתחות׳, הוצ׳ אוניברסיטת ת״א והקיבוץ המאוחד, תשל״ח, עמ׳ 20 —49. וראה בדברי המבוא לסיפור חדש של דן צלקה ״בציפורני טאיפת אל ראיס״, ׳ידיעות אחרונות׳, ערב פסח תשמ״ג (28.3.1983): ״פרק מתוך רומאן לבני־הנוער ׳פרחיה בין שודדי הים׳. ״עלילתו מתרחשת בין 1614־1616 בירושלים, [— — —]. פרחיה חולם למצוא את השבטים האבודים. כדי להיעשות ואזיר אצל אחד ממלכיהם. [— — —]״. וכן, בספרו של אהוד בן־עזר, בסדרה לנוער של הוצאת שוקן ׳בעקבות יהודי המידבר׳ (תשמ״ג)  ↩

  4. גליה ירדני, ׳סל הענבים. סיפורים ארצישראליים בתקופת העלייה הראשונה׳. הוצ׳ ספריית דורות, מוסד כיאליק. 1967, עמי 157—158. וראה גם יפה ברלוביץ, ׳ספרות העליה הראשונה כ״ספרות מתישבים ראשונים״׳, עבודת ד״ר, אוניברסיטת בר־אילן, כסלו תש״ם.  ↩

  5. ׳בן־יהודה, חייו ומפעלו׳. עמ׳ 118. מצוטט לפי גליה ירדני. ׳העיתונות העברית בארץ־ישראל׳, עמ׳ 301. וראה שם, הערכה על ״מכתבי חמדה בן־יהודה״, עמ׳ 301 — 303.  ↩

  6. הסיפור פורסם ב־10המשכים לפי הפירוט הבא: ‘השקפה׳, שנה ג’, אתתל“ג לחורבן [תרס”ב], א) גל‘ י“ב, כ”ו אדר ב’. ב) גל‘ י"ג, ד׳ ניסן. ג) גל’ י“ד, י”א ניסן. ד) גל‘ ט"ז, ב’ אייר. ה) גל‘ כ"א, ח’ סיון. ו) גל‘ כ"ב, ט״ו סיון. ז) גל’ כ“ג, כ”ב סיון. ח) שנה ד‘, אתתל“ד לחורבן [תרס”ג], גל’ ל‘, י"ד אייר. ט) גל’ ל“ג, ג‘ סיון. י) גל’ ל”ה, י"ז סיון.

    הסיפור הופיע גם בחוברת נפרדת: ‘תוצאה מיוחדת מהשקפה שנה ג’, ירושלם, בשנת אלף תתל“ז לגלותנו [תרס”ו], בהוצאת מוציא לאור ההשקפה שלמה ישראל שיריזלי (שי"ש); ובו 32 עמודים נכלל באנתולוגיה ‘סיפורי נשים בנות העליה הראשונה’ בעריכת יפה ברליביץ, הוצ' ספריית תרמיל, תשרי תשמ"ה, עמ־ 43 — 77.  ↩

  7. נסיעה זו מתוארת בפירוט באוטוביוגראפיה של איתמר בן־אב״י ׳עם שחר עצמאותנו', עמ 130־133 וראה גם גליה ירדני, ׳העיתונות העברית בא״י׳ עמ׳ 274. בהעדרם ערך את ה׳השקפה׳ איתמר בן אב"י (גליונות א׳־כ׳, תרס״ג), שהספיק לחולל כמה סערות ביישוב בתקופת כהונתו כעורך.  ↩

  8. סיפור זה פורסם ב־3 המשכים ב׳השקפה׳ שנה ג׳, אתתל״ג [תרס״ב] לחורבן, גל׳ א׳, ט׳ בשבט; גל׳ ב׳, ט׳׳ז בשבט; גל׳ ג׳, כ״ג בשבט, וגם הוא הופיע בחוברת נפרדת באותה מתכונת ובאותה שנה (14 עמ׳), בצירוף תחילת מאמר של אליעזר בן־יהודה ״אפוטרופוס״ המגיב עליו ב׳השקפה׳, שנה ג׳, גל׳ ד׳, ר״ח אדר תרס״ב.

    נכלל באנתולוגיה ׳סיפורי נשים׳, עמ׳ 21 — 34.  ↩

  9. על ״הז׳אנר״ של סיפורי־היורדים, ראה: יפה ברלוביץ, ״סיפורי הירידה של העלייה הראשונה״, מעריב, כ״ד אלול תש״ם (5.8.1980).  ↩

  10. ישראל חנני, ״ראשית הסיפור הארץ־ישראלי״, ׳מולד׳, כרך י״ט, חוב׳ 161 —162,טבת תשכ״בס־צמבר 1961). עם׳ 654.  ↩

  11. יפה ברלוביץ, ״דמות התימני בספרות העליות הראשונות״, ׳פעמים׳, מס׳ 10. תשמ״ב, עמ׳ 99, וכן שם הערה 79. וכן בספרות הענפה על אליעזר בן־יהודה.  ↩

  12. מקורה של דעה זו, בעיקר מספרו הרוסי של הבילויי ישראל בלקינד ״ארץ־ישראל של זמננו״ שנתחבר כספר עזר רשמי מוסמך לענייני הארץ. ראה, אב.נ. פולק, “מוצאם של ערביי הארץ, ‘מולד׳, חוב’ 3 [213], תשרי־חשון תשכ”ח (נובמבר 1967), עמ׳ 297. שולמית לסקוב, ‘הבילויים’. הוצ‘ אוניברסיטת ת"א והספריה הציונית’ תשל"ט, עמ' 393 — 394. ועוד הרבה.  ↩

  13. עוזי אורנן, במבוא להוצאה המחודשת של חיבורו של בלקינד “הערבים אשר בארץ־ישראל” (1969). ראה על כך, למשל, משה דור, במדורו: ״שוליים“: ”בלקינד, ב“ג, אורנן – ו‘הבעייה הדמוגרפית’״, ”על המשמר“, 21.3.69. יונתן רטוש, ‘ראשית הימים’: ‘פתיחות עבריות’, הוצ' הדר, 1982, ועליו, למשל, דן לאור, ”בני־הארץ: שאלה של הגדרה עצמית“, ”הארץ", 21.1.1983, ועוד הרבה.  ↩

  14. ביטוי למגמה זו, ראה, עמוס נבו, “כך תיכנן ב ג. לגייר את הבדואים”, ‘7 ימים׳, שבועון ’ידיעות אחרונות'. 18.11.1983.  ↩

  15. על ז‘אנר זה, ראה, גליה ירדני, ’העיתונות העברית בארץ־ישראל׳, עמ' 308־306.  ↩

  16. על הזיקה האפשרית בין “המערבון” האמריקני, לבין הסיפורת הארץ־ישראלית, וביחוד זו שנכתבה בראשית המאה, עמד, אולי לראשונה. שלום י. כהן, ב“אחרית דבר” לספרו: ׳חלוציות וחיי הספר בספרות ארה“ב׳, הוצ‘ יחדיו, 1962, מאנגלית, אברהם בידרמן. עמ’ 235 ואילך, ובמיוחד בסידרת ”שאלות ובעיות" שהציג שם (עמ' 247 —259).  ↩

  17. ישראל חנני, “ראשית הסיפור הארץ־ישראלי”  ↩

  18. י״ח ברנר. ״בעתונות ובספרות״. ׳הפועל הצעיר׳. תרע״א. חתום יוסף חבר. ׳כתבים׳. כרך ב׳ עמ׳ 55 — 56.  ↩

  19. וראה גם: יפה ברלוביץ. ״מודל היהודי החדש בספרות העלייה הראשונה״, ׳עלי־שיח׳, מס׳ 17 — 18, תשמ״ג (1983), עמ׳ 54 — 70, ובמיוחד 59 — 63: על חמדה בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!