א. “עשרת השבטים” ־ אַייכֶם?    🔗

החיפוש אחר ״עשרת השבטים״ האבודים של עם ישראל, פירנס את דמיונם של היהודים בכל התקופות, וכמעט תמיד נמצא מי, שהֵזִין את התקווה הקבועה למצאם, אם באמצעות נוסעים יהודיים מפורסמים ואם בעקבות שמועות על שבטים באזורים שונים בעולם, שדומה היה שיש קשר בינם לבין העם היהודי. נראה, שככל שמצבם של היהודים בגלויות השונות היה בשפל המדרגה, כך ליבלבו יותר הגעגועים לאותם ״עשרת השבטים״ האגדיים, שמהם תבוא הישועה, והם, החזקים, החופשיים, הגאים, יקימו מחדש את ״סוכת דוד הנופלת״, וירימו את קרנו של העם, ואף יחדשו ימיו כקדם.

אמונה זו ב״עשרת השבטים״ האבודים, החיים אי־שם בעולם במבודד, ויש רק להגיע אליהם, ליצור עמם את הקשר, להודיע להם על מציאותו של העם היהודי ולרתמם לעזרתו, משותפת לעדות ישראל השונות, במזרח־אירופה, כמו אצל יהודי תימן, והיא מתחזקת במיוחד במקום המפגש של שבטי ישראל השונים — בארץ ישראל.¹

לאורך כל המאה ה־19 נמשכו, בעקשנות ובהתמדה, החיפושים אחר עשרת־השבטים, באמצעות שליחים ששלחו יהודי ארץ־ישראל, בעיקר למדבריות ערב, כדי לגלותם, ליצור קשר עמהם, ולהניעם לפעולה למען אחיהם. ארץ־ישראל, שבה נפגשו יהודים מגלויות שונות, ובה נפגשו יהודי מזרח־אירופה לראשונה עם הערבים והבדואים, הייתה קרקע נוחה לחיזוק האמונה בעשרת השבטים, ולהרגשה שהם קרובים, בהישג יד, אי־שם באזור.

דחיפה רבה למימוש כמיהה זו לאחים האובדים, ניתנה עם העלייה הראשונה, בשנת תרמ״ב, בשעה שהגיעו לארץ ראשוני העולים מרומניה ומרוסיה, יחד עם ראשוני העולים מתימן. ״עלייתם של יהודי תימן, עוררה גל של שמועות על מציאות שבטים יהודיים בדואים אי־שם בחצי־האי־ערב — בני־חיבר או בני רֵכָב, או אולי עשרת השבטים? — שמועות שהפרו את דמיונם של בעלי הזיה בארץ־ישראל ואף השאירו עקבות בשיר ובסיפור״².

תיאור עקבות השאיפה הזו בספרות היפה, הוא בתחילתו,³ כאן. יתואר אחד הביטויים לחיפוש אחר עשרת השבטים, בסיפורה של אחת המספרות הארצישראליות הראשונות, שהמחקר על תרומתה המלאה לסיפורת הארץ־ישראלית, עדיין לא פורסם ברבים.

ב. חמדה בן־יהודה - אִשה סופרת    🔗

״חות בני רכב״ סיפורה של חמדה בן־יהודה, התפרסם בעתון המשפחה ׳השקפה׳ ב־10 המשכים, החל מחודש אדר ב׳ תרס״ב, שנה ג׳ גל׳ 12. שנת תרס״ב, הייתה השנה, שבה נהפך ׳הצבי׳ ל׳השקפה׳. חמדה בן־יהודה הייתה אחת המשתתפות הקבועות בעיתונות משפחת בן־יהודה, היא סייעה לבעלה, אליעזר בן־יהודה, בהוצאת המילון העברי הגדול שלו ובעריכת עיתוניו, ובו בזמן פירסמה כתבות, רשימות, סיפורים, ציורים, תרגומים, פיליטונים והייתה הראשונה שערכה וכתבה מדור לאישה לענייני אופנה. הייתה לה רגישות מיוחדת לזכויות הנשים, ולסבלם של מקופחים אחרים מכל הסוגים, אם מחמת מצוקה חומרית, ואם עדתית. יש לה זכות ראשונים בתחומים רבים: ״היא שהכניסה לספרות הארץ־ישראלית בראשונה את הרשימה מחיי יום־יום, את הכתבה בעלת הנימה האינטימית. כתלמידה נאמנה של בעלה ביקשה לעשות למען אחדות העדות והכיתות בירושלים והייתה הראשונה לפרסם ציורים וסיפורים מחיי התימנים, הספרדים וכד׳.⁴

היה זה בעלה, אליעזר בן־יהודה, שהמריץ אותה להשתתף בעיתונו, ואחד הנימוקים היה נימוק פמיניסטי, כפי שהיא מעידה בביוגראפיה שכתבה עליו:

דרישת השעה היא, שהאשה תחדור לתוך הספרות העברית ורק היא תכניס רגש, רוך, גמישות וגונים דקים ומחליפים לתוך הלשון העברית המתה, הנשכחת, הזקנה, היבשה והקשה, פשטות ודייקנות במקום מליצה נפרזת.⁵

ואכן, דומה שהוא היטיב להכיר בכישרון הכתיבה שלה. ההשתאוּת מתחזקת לנוכח העובדות הביוגראפיות המעידות שעד עלייתה לארץ, בניסן תרנ״ב, נערה בת עשרים שבאה למלא את מקום אחותה שנפטרה ולהיות לאישה לגיסה, הייתה סטודנטית רוסיה, זרה ורחוקה לעברית ולתרבותה. שלושה חדשים לאחר עלייתה, הודיעה לבעלה שהוא יכול לדבר אליה עברית, ובסוף השנה הראשונה לעלייתה, כבר פנה הוא אליה, בבקשה שתכתוב לעיתונו, ומאותה שנה ואילך, הייתה, כאמור, אחת המשתתפות הקבועות בעיתונות המשפחה.

אמנם, אין למוד בקנה־המידה הספרותיים המוחלטים את כתיבתה בכלל ואת סיפוריה בפרט, כשם שאין לעשות זאת ביחס לכל הסיפורת הארץ־ישראלית בראשיתה. יש לראות את פעלה הספרותי, יחד עם חלוצי הסיפור הארץ־הישראלי האחרים באותן שנים, כצעדי־ילדות הכרחיים, כמחיר שהיה על הראשונים לשלם, כדי לסלול את הדרך לבאים אחריהם. הם גילו את הנושאים החדשים שזימנה הארץ לסופרים ולספרות, וניסו להתמודד עמם, וליצור את הבסיס הראשוני שיאפשר את ההמשך, גם אם המשך זה היה מתוך התנגדות ושינוי מוחלטים.

ג. חזון הבדואים־העבריים    🔗

כאמור, נדפס הסיפור ״חות בני רכב״ בעשרה המשכים בעתון ‘השקפה’, אולם לא היו אלה המשכים רצופים. לאחר 7 המשכים, חלה הפסקה (גל׳ י״ב — כ"ג. ‘השקפה’ שנה שלישית תרס״ב~)~ בפירסום הסיפור, והוא מתחדש רק בגליון ה־30 של השנה הרביעית של ה’השקפה׳ (תרס״ג)⁶ הסיבה להפסקה מבוארת בהערה בסוגריים הפותחת את ההמשך השמיני:

(מפני נסיעתי לחוץ לארץ⁷ לא השלמתי בעיתו את הסיפור הנ"ל, כי לא יכולתי לשיר שיר־ציון על נהרות בבל, ועתה בתתי את המשך הספור אחשב, כי עלי לספר לקוראים בקצרה את תכן המעשה עד רגע שבו הפסקתי:

לפני שנביא את תוכן שבעת הפרקים בלשונה של המספרת, יש להעיר, שסיכום זה עושה עוול לסיפור, שכן הוא מסלק את יסוד המתח, שהמספרת מתאמצת לשוות לסיפור, מפרש את הרמזים שפוזרו לכל אורכו, ומסלק לגמרי את האווירה המסתורית שנבנתה במאמץ ניכר במהלך הסיפור. כל האינפורמציה, שהיה על הקורא לצבור ולבנות בכוחות עצמו תוך כדי הקריאה, נמסרת כעת בבת אחת, בקצרה, בצורה ישירה ופשטנית. נדמה גם, כי בשלב זה, החליטה המספרת להמשיך ולגלגל את עלילת הסיפור, בעוד שקודם, התכוונה לסיימו מייד, שכן בסוף החלק השביעי נרשם בסוגריים: ״(סוף יבוא)״, אולם, לאחר ההפסקה, לא בא הסיום מייד, כמובטח, אלא עוד שלושה המשכים. ו״מתיחה״ נוספת זו של הסיפור, אינה לטובתו, והיא מגבירה את היסוד המלאכותי והמאולץ שבו.

עוד יש להעיר, שהסיפור ״חות בני רכב״, הוא, למעשה, המשכו של סיפור קודם ״חטאת אפרים״. שנדפס לפניו ב׳השקפה׳.⁸ ובהערתה, המלווה את סיכום הפרקים, מפנה המספרת את תשומת הלב לקשר שבין שני סיפורים אלה. ״חטאת אפרים״ הוא אולי מסיפורי ״היורדים״ הראשונים, ומביא תגובה ספרותית על אחת התופעות המכאיבות שימיה כימי העלייה לארץ. אפרים, היה איכר במושבה במשך שמונה שנים, ועזב את הארץ בהשפעת אישתו, למלבורן שבאוסטרליה, מחוז הירידה האופייני לאנשי העלייה הראשונה. אלא שגעגועיו גברו עליו. והחליט לחזור לארץ בגפו, כיוון שאישתו וילדיו שוב לא הרגישו כל קשר עם הארץ. הסיפור ״חות בני רכב״ פותח עם שובו של אפרים לארץ, לאחר שנעדר ממנה שנים רבות.⁹ והרי תוכנם של שבעת הפרקים הראשונים כפי שמסכמת אותם המחברת לטובת הקורא שאולי כבר שכח במה מדובר:

אפרים שב מאוסטרליה לארץ־ישראל, אך לא בא אל המושבות, כי אם התבודד בעבר הירדן בין הבדואים, כי חפש אחרי בני רכב. לתכלית זו הלך מכפר אל כפר, מחוה אל חוה. ופעם אחת היו חייו בסכנה, כי במקום שומם מתושבים התנפלו עליו שודדים ואמרו לרצחהו, אך בדואים אחרים הצילוהו מידי הרוצחים ויובילהו מֻכּה ופצוע אל חותם. ושם. כאשר שב לאיתנו, הכיר בראשם את הרבין, אשר נאנס לעזב המושבה מפני מקרה אשר קרה לו, שהרג ערבי אחד לא בצדייה, וגואלי־הדם רדפו אחריו: אך לעזוב את הארץ לא חפץ ויבחר לו פעולה חדשה בין הבדואים בעבר הירדן, וירגילם לחיי תושבים ולעבודת האדמה ויפיץ ביניהם קצת ידיעות הנחוצות לזה וישנה כליל את תנאי חייהם הרגילים ותכונותיהם, ומעט מעט שנה שפתם הערבית לעברית, והשריש בלבותיהם אהבה ליהודים אחיהם.

אפרים התפעל מאד מגודל הרעיון ונשאר חדשים מספר בתוכם ויעבוד אתם. ויאהבוהו הבדואים כאח ובפרט התקשרה אליו נערה בדואית־עבריה אחת. היפהפיה שולמית, ותאהבהו אהבה בלי גבול. אך אפרים הסביר לה, כי יכל יוכל להיות לה רק אח אוהב ולא יתר. מפני סבות מתחלפות… והנערה האומללה נעלמה מהחוה למחרתו ועקבותיה לא נודעו.

דיוקנה של חמדה בן־יהודה שצוייר בידי אפרים משה ליליאן. (השערת גרשון גרא)

בשלב מותח זה, שבו נעלמת שולמית, מסתיימים שבעת הפרקים הראשונים, המספרת נוסעת לחו״ל, ומשאירה את הקורא בציפייה מתוחה להמשך. בהמשך מארגנים אפרים וידידו הרבין את החוות הבדואיות וחולמים על אלפי אנשים דוברי עברית. אפרים דבק בתכניתו להמשיך ולחפש את בני רֵכב, על אף הפצרותיו של הרבין להשאר עמו בקרב הבדואים דוברי העברית, אוהבי־היהודים אחיהם. אפרים ממשיך בחיפושיו ומגיע לעיר קרק [היא קיר מואב, כַּרַך], ובכל מקום הוא שומע משהו על בדואים דוברי עברית. לאחר ארבעה שבועות של חיפושים, במקום ארבעה ימים, כפי שנאמר לו, הוא מתחיל להתייאש, ומתגעגע לחברו הרבין ולבני חוותו. הוא מגיע לכפר שבו דורשים ממנו מס־דרכים למכה, וזה אחד הסימנים המובהקים שניתנו לו על בני־רכב. מרוב התרגשות על שאולי הגיע למטרתו, אינו יכול להירדם, והוא נזכר במראות מלבורן שבאוסטרליה ובחייו בארץ. הוא שומע את הבדואים מדברים כעין עברית, ומתרגש מאד. בפרק האחרון הוא חוקר את הבדואים על אורח־חייהם המיוחד, שלפיו אינם בונים בתים אלא יושבים באוהלים, אינם נוטעים ואינם שותים יין, והם מספרים לו כי זוהי מסורת מ״אבינו הראשון״, וכשהוא ממשיך לחקור מי הוא אותו ״אב ראשון״ זה, נזכר השם: חִבָּר. אפרים הוא שמזכיר גם את השם רֵכָב, והבדואי אומר: ״חבר, רכב, יש קוראים לו כך ויש קוראים כך, אחת היא. אך אנו מכנים אותו חבר״. ומספר לו על צוואתו שבמרכזה השבעת בניו ״לבל יעזבו את ארצם״. על שאלתו של אפרים בדבר יחסם ליהודים עונה הבדואי: ״ — עד כה לא באנו עמהם במגע ומשא, ואין אנו מבקשים קרבתם… [— — —] יען הם משונים ממנו… יען בוגדים הם, עזבו את הארץ, לשונם לא ידברו, חדלו להיות ישראל!״ אפרים נשאר ״מבולבל ונדהם מכל אשר שמע״ ומגיע למסקנה: ״אך איך שיהיה יהודים הם, שארית, פלטה מבני עמנו הקדמונים, אשר לא יעזבו את ארצם ולשונם במשך אלפים שנה…״ ואת השנאה ליהודים שביטא הבדואי בדבריו, הוא בטוח שאפשר להפוך לאהבה, כיוון שהמדובר באחים. והוא מתלבט אם להשאר ביניהם כדי לקרבם אל היהודים, אחיהם, או לעזבם וללכת אל חברו הרבין כדי להתייעץ עמו ולבקש את עזרתו. בערב, הוא מתבונן בנשים ההולכות למעיין עם כדי המים על ראשן, ומוצא ביניהן ״יפות ונחמדות״, ובתוכן הוא מגלה, את מי, אם לא את שולמית האובדת, הכד צונח מידיה וטובע, אולם השניים מצאו זו את זה. מסתבר, שגם שולמית חיפשה אחרי הרכבים, וכשמצאה אותם התקבלה לתוכם, וחיכתה לאפרים. הסיפור מסתיים, כשבני הזוג מתהלכים לאחר השקיעה ״במשעול אשר בין שתי שדות קצורים״ ומשוחחים על משפחתם.

לפי המסורת של סוג ספרותי זה, הכל בא על מקומו בשלום ב״סוף־טוב״ כפול, אידיאולוגי ואישי: הגיבור מגשים את מטרתו ומוצא את בני־רכב, ובה בשעה מתאחד גם עם אהובתו האובדת. בעתיד, הנמצא כבר מחוץ לסיפור, ישארו בני הזוג בקרב בני־רכב, ויפעלו כדי לקרבם אל אחיהם היהודים. החלום הוא בהישג יד ועתיד להתגשם. חמדה בן יהודה ״הרכיבה את האגדה על גבי המציאות ועשתה מהם בליל ספרותי״.¹⁰

ד. המצוי כרצוי    🔗

כמה יסודות חברו יחד בסיפור יוצא דופן זה, שבו הרצוי מחליף את המצוי. והם מעידים על הכוונות הטובות מאחוריו. יותר מאשר על היכולת המתגלית בעיצובו:

היסוד האידיאולוגי: הכמיהה ל״עשרת השבטים״, שהתחזקה עם העלייה הראשונה, וחברה אל השאיפה הציונית בגוֹנה המדיני ארצי, שבן־יהודה, היה אחד מתומכיה הבולטים, וחמדה רעייתו ביקשה להפיצה באמצעות יצירותיה שלה.¹¹ לכך מצטרפת השאלה, שהייתה מהדהדת באותן שנים ומצאה ביטוי נרחב למדי: מי הם. למעשה. היהודים האמיתיים, שמא אלה הם דווקא הבדואים, שלא עזבו את הארץ ושמרו על מנהגי אבותם.¹²

לא יקשה לגלות רעיונות המבשרים את הכְּנַעַניות בשאיפה זו לאחד את הבדואים עם היהודים, על בסיס הלשון העברית, קשרי נישואים ואימוץ מנהגים הדדי;¹³ בצד רעיונות ציוויליזטוריים: היהודים ילמדו את הבדואים ניקיון, הרגלי חיים מסודרים, שוויון לנשים, וילמדו מהם, את אורחות־חייהם הפשוטים, הבריאים, הקרובים לאדמה ולטבע, ובמיוחד את הנאמנות לארץ. לא נעדרה גם המגמה לייהד את הבדואים ולגיירם.¹⁴

היסוד הז׳אנרי: הסיפור מממש כמה דגמים סיפוריים מקובלים: דגם סיפור האהבה הרומאנטי, שבו האוהב מגלה את אהובתו, האובדת, המחופשת, ומתאחד עמה, ובה בשעה הוא מצליח להגשים גם את חלומו האידיאולוגי. דגם אחר המונח בתשתיתו של סיפור זה הוא הדגם של סיפור־המסע. שהיה חביב ונפוץ מאוד במשך שנים רבות, והתחזק במיוחד בעיתונות הא״י של המאה ה־19 וראשית המאה ה־20.¹⁵

גם הז’אנר של ״המערבון׳׳, שהסיפורים הארץ־ישראלים הראשונים, במודע או שלא במודע, חיקו אותו והעבירוהו לאר׳ן־ישראל, תורם את מאפייניו המרכזיים לסיפור זה.¹⁶ ובמיוחד את ההשוואה בין תושבי אמריקה הקודמים (אינדיאנים) לבין תושבי הארץ הקודמים (ערבים, בדואים); גישה רומאנטית מול גישה ריאליסטית אליהם: צמד המושגים: ״פראות״ מול ״ציוויליזציה״: קשיי ההסתגלות לנוף, לעבודת האדמה, למרעה, לתנאים החקלאיים, מושג החלוציות, הראשוניות: הקשר לתנ"ך, השאיפה לחיים מוסריים; ההסתכנות האישית, הסבל, האומץ, הסבל המיוחד של הנשים: הרצון לקשור יחסים מיוחדים עם התושבים הקודמים וללמוד מהם, בצד ההרגשה שהם אויבים; היחס אל בעלי־החיים ובמיוחד אל הסוס. ועוד כיוצא באלה.

היסוד הריאליסטי. של המציאות האקטואלית בא״י על בעיותיה החדשות ונופיה החדשים, חזק אף הוא בסיפור. ניכר הרצון לגלותה, להתמודד עמה, ולכבשה לתוך הספרות העברית. אין־ספק שיש כאן שילוב בין אנשים ומעשים שהיו, לבין יצירת הדמיון, היחסים בין יהודים וערבים, בין יהודים לבדואים, בין יהודים לבין הארץ, בעיית האישה ועוד בעיות כיוצא באלה, באים לידי ביטוי בסיפור, אם כי הכל בצורה עיתונאית, שטחית, מרפרפת, חסרת התעמקות ואמינות.¹⁷

החידוש הוא בעצם הטיפול בכל הנושאים הללו. והחולשה היא בעיצוב ובצורה. על כך היא ראוייה לכל גינוי, כפי שהיטיב לנסח זאת ברנר, אבל גם לכל שבח, כפי שנראים הדברים ממרחק השנים:

כל מה שכתבו מהללי בן־יהודה על חתן־היובל — ודאי שנכון הוא: בן־יהודה הוא איש מצויין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל הטוב אשר נתן בידו האחת, חזר ולקח בשניה; ואם את החיוב שלו נשים בכף אחת ואת השלילה והקלקול של עתוניו בשניה — האם יש עוד ספק איזו תכריע?

הנה עושה עלינו עתונותו של בן־יהודה את הרושם, כאילו היא חפצה לעשות לעצמה ולהחזיק באחרים את האילוזיה המוקדמה של רבים מיהודי חוץ לארץ כי כעין ממלכה יהודית בזעיר אנפין יש בארץ־ישראל ומשפחת בן־יהודה, זה שאביה בא לארץ־ישראל, היא ה״ראשונה לציון״… מכאן הפרזיאולוגיה המבישה הצריכה לבוז לעצמה, על כל ביצה שלא נולדה, מכאן השקרים, הבדותות, ההפרזות, מכאן הכתבות הנפוחות [— — —] מכאן המלאכותיות, המלאכותיות בשפה ובתוכן על על צעד…¹⁸

הרצון לראות את הידוק הקשר בין העם לארצו, את החייאת הדיבור העברי, את הגדלת מספרו של העם היהודי, על ידי סיפוח שבטים בדואים דוברי עברית אליו, הנהגת אורח חיים פשוט ובריא וקרוב לטבע, שוויון לנשים, חינוך לסדר ולניקיון לילדים, כל משאלות הנפש הללו מתוארות בסיפור כאילו הן אפשריות ובהישג יד. האפשר לבוז למי שמתאר את המצוי כרצוי ואת חזון הגאולה כקרוב להתגשמותו?¹⁹