א.העלוּם רב מן הגלוי    🔗

מודעה

מודעה זו צורפה לחוברת ההספד, שהוציא לאור יעקב מלכּוב “בעל המלון מלכוב” בשם “אחר מטתו של ברנר‘. החוברת שהופיעה ביפו, בדפוס שהם, נכתבה, כפי שמעיד התאריך בשולי ההספד, ביום ד’, ג' באייר התרפ”א, תשעה ימים לאחר רצח ברנר. יעקב מלכוב ומלונו היו חלק מנופה של תל־אביב בראשיתה.¹ ודמותו שהונצחה על־ידי ש“י עגנון ברומאן “תמול שלשום” ובזיכרונותיו, וקשריו עם י”ח ברנר. משכו את תשומת־לבם של חוקרי ארץ־ישראל וספרותה. אין ספק, שבזכות יחסיו המיוחדים עם ברנר, והנצחת דמותו ביצירתו של עגנון ובזיכרונותיו, לא נשכח, ובמרוצת השנים נכתבו עליו כמה וכמה רשימות, שכצפוי, קשרים אלה עומדים במרכזן. יוצאת־דופן היא רשימתו בת שני החלקים של צבי קפלן [נספח ב' 2 ­– 3], המתאר את הדמות כולה, גובה עדויות ממי שהכירו אותו, ומדפדף בכמה מן החוברות שהוציא לאור. זהו, ככל הידוע לי, המקור המקיף ביותר לידיעות על יעקב מלכוב, אך גם הוא לוקה בחסר, לא רק בגלל האכסניה של עיתון יומי, שבו פורסם.² אין בשתי רשימות אלה, למשל, פרטים על תאריכי לידתו ופטירתו של יעקב מלכוב, וחסרים בהן גם פרטים חשובים נוספים, כגון מקום לידתו, שנת עלייתו לארץ ושאר המוצאות אותו בחייו, ורשימת מאמריו וקונטרסיו המלאה.³ ואם אצל קפלן כך, אצל האחרים על אחת כמה וכמה, שהרי הם מלכתחילה היו מעוניינים רק בפרשת יחסיו עם ברנר, ובדרך שבה תואר אצל עגנון. ואכן, קושי גדול הוא להגיע לפרטים ביוגראפיים מלאים על האיש ויצירתו, וקשה לא פחות לאתר את החוברות שפירסם ואת המאמרים שכתב. חוברות אלה נדירות ביותר, ומצויות זעיר פה זעיר שם בבית הספרים הלאומי בירושלים, באוסף מהלמן ובספריית בית התפוצות באוניברסיטת תל־אביב. אבל ראוי האיש, וראויות החוברות שהוציא והמאמרים שכתב לגילוי מחודש, כחלק מן ההיסטורה של ארץ־ישראל בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ובשנות העשרים והשלושים, מזווית ראייה בלתי־שגרתית לחלוטין. מחקירה אצל חברות־קדישא בירושלים, ובסיועוֹ של שמואל גור, התקבלו הפרטים הבאים:⁴ יעקב ישראל ב“ר אליעזר מלכּוב נולד כנראה בשנת 1875 בעיר הומל אשר בפלך מוהילוב שברוסיה הלבנה, ממחוז (“אוזיד”) צ’ריקוב. יש לבטא את שמו מַלְכּוֹב לפי התעתיק: (Malkov). הוא נפטר בירושלים בי' בניסן תרצ”א (28.3.1931) ונקבר בהר הזיתים בחלקת חב“ד, חלקה ב‘, שורה ח’, קבר 25 (חברה קדישא גחש“א חב”ד) או 26 (חברה קדישא הראשית והכללית). רעייתו, גנשע לאה בת ר' זלמן, נפטרה אחריו בט”ו בשבט תרצ“ה, וגם היא קבורה בהר הזיתים בחלקת חב”ד (חלקה ב', שורה 7, קבר 25) (שמואל הלוי גור, חברה קדישא חב"ד). יעקב מלכוב למד בישיבת פוצ“פ אצל הרב ר' השל נטע גנסין, אביהם של המספר אורי ניסן גנסין ואיש הבמה העברית מנחם גנסין. באותה ישיבה למד גם יוסף חיים ברנר, אלא ששניהם לא למדו בה בזמן אחד. פרט זה ואחרים מתבררים מרשימותיו ב”החבצלת" ומדברי הפולמוס שלו, וכן מקונטרסיו. כתגובה לדברי האשמתו של דוד רזניק (“השקפה”, י“ח בסיוון תרס”ז), שהיה “מלמד תינוקות” לפני עלייתו לארץ, העמיד מלכוב דברים על דיוקם (“החבצלת”, כ“ה בסיוון תרס”ז) והבהיר שהיה מורה לנערים ש“קומתם דמתה לתמר”. בתגובה על האשמה שדבריו לא רק שאינם גורמים לשלום ולאחדות אלא יוצרים מחלוקת חדשה, כתב (“החבצלת”, כ“ח בטבת תרס”ז), שהוא נמצא בארץ זה שבע שנים, ומכאן שעלה בשנת תר“ס. תאריך שונה עולה ממכתבו לש”י עגנון (כ“ו בשבט תרצ”א),⁵ בו ציין שהוא יושב בארץ שלושים ושלוש שנים, ומכאן שעלייתו היתה בשנת תרנ“ח. איני יודעת מהו התאריך הנכון, אם כי העדות הראשונה נראית לי מהימנה יותר בגלל קרבתה לתאריך העלייה. בארץ ניהל בית־מלון כשר בנוה־שלום ביפו על שפת הים, שנקרא על שמו “מלון מלכוב”, והתארחו בו רבים מאנשי היישוב החדש. מקומו היה, כפי שהעיד יוסף ברסלבי בספרו: בפינת סימטה מערבית אל “הרחוב הראשי” (עמ' 133). היה חסיד חב”ד אבל גם מעריצו של הרב קוק. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היה מסופרי “החבצלת” המובהקים והיה מעורב בפולמוסים שעמדו על הפרק בחיי הקהילה ביפו. בימי מלחמת העולם הראשונה (בשבט תרע"ה, ינואר 1915) הוגלה לאלכסנדריה שבמצרים עם משפחתו. תקופה מסוימת עבד בבית הספר החרדי שייסד שם אליעזר סלוצקין. עם סיום המלחמה חזר לארץ ועבר לגור בתל־אביב. נראה שהמשיך לנהל בה את בית מלונו באזור רחוב רוטשילד. את דעותיו על הנעשה ביישוב ביטא בקונטרסים שפירסם לעתים מזומנות. ממכתבו הנ“ל לעגנון מסתבר, שנסע לבקר את בתו בפילאדלפיה בארה”ב, בערך במחצית השנייה של שנת 1926 וחזר לארץ בערך בסוף שנת 1930. שהה במושב זקנים, וזמן קצר לאחר שובו נפטר בירושלים.

 

ב. מעורבות ללא־פשרות    🔗

מאמריו הרבים בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה משקפים היטב את מעורבותו הציבורית, ואת הרגשתו שיש לו השפעה על העשייה ביפו בפרט, ובארץ־ישראל בכלל. מאמרים אלה נעלמים כמעט לגמרי בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ואת מקומם תופסים הקונטרסים, שהוציא על חשבונו. שינוי זה מעיד על כך, שבתקופה זו שוב לא היה לו מקום בעשייה. הוא נדחק לשוליים, ואת מקומו תפסו אישים אחרים מן העולם האורתודוקסי, שהגיעו לארץ משנות העשרים ואילך. אבל, בעוד ששוב לא הרגיש שנזקקים לעצותיו ולניסיונו, וחדל מלהשתתף בעיתונות, לא יכול היה לכבוש את יצר הכתיבה שלו ואת הצורך העז שלו להשפיע ולהתבטא בכתב ולתת ביטוי לחוויות שעברו עליו ועל היישוב, ולכן תופסים הקונטרסים את מקום המאמרים. מאמריו (שרק אל חלקם הגעתי בשלב זה), בעיקר ב”החבצלת” בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, עוסקים בשאלות הנוגעות לחיי הקהילה ביפו, ובעולמו של היישוב החרדי, המפולג בין אשכנזים וספרדים, חסידים ופרושים. הם כתובים מנקודת הראות של אדם־מן־הפְּנים, המרגיש שיש לו מעמד, ושבכוחו להשפיע. ואמנם, לא מעטים מהם זוכים לתגובות פולמוסיות ערות ולתגובות על התגובות. קונטרסיו של מלכוב, מן השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, מלאים ביקורת על הנעשה ביישוב החדש החילוני. קונטרסיו אלה כתובים מזווית־ראייה של אדם דתי מסורתי, אדוק בדתו וקנאי לאמונתו, הבוחן את כל תופעות “התחייה הלאומית” ביחסן לדת ולמסורת, וחורץ עליהן משפט קשה. זוהי זווית־ראייה של אדם הנמצא מחוץ לעולמו של היישוב החדש החילוני, אבל מרגיש את עצמו כבקי בנעשה בו, בשל היות מלונו בית־ועד לאנשי היישוב החדש וראשיו, ובגלל היותו מקורב לכמה מן הדמויות המרכזיות הפעילות בציבוריות של יפו. זוהי זווית־ראייה של אדם בעל אופי רגזן, נוח לכעוס, קנאי ובלתי־מתפשר, נלחם את מלחמת הצדק והתורה, ואינו נושא פנים לאיש. אדם הבטוח בעצמו ובמעמדו, אינו מתרפס ואינו מפחד, אינו בוטח באחרים, ששם לעצמו מטרה להוקיע צביעות, שחיתות, התנהגות ומדיניות שאינן לרוחו. ביקורת זו באה לידי ביטוי בחוברות ובקונטרסים שפירסם על חשבונו בהזדמנויות שונות. כגון, מות אנשים שהיה לו מה לומר עליהם (ברנר, בן־יהודה, נורדאו); ובמועדים היפים לחשבון נפש. כגון: פורים – מועד קבוע לעיתונים היתוליים הנלחמים בחברה באמצעות הסאטירה, הפארודיה וההומור,⁶ ופסח – מועד היאה לחשבון נפש של השוואות היסטוריות בין אז ועתה. בדרך זו מתקבלת זווית־ראייה בלתי שגרתית, שנוצרה כתוצאה משילוב של שלושה גורמים: אמונתו הדתית, אופיו הקיצוני והבלתי־מתפשר ומעמדו בתוך היישוב החדש כבעל בית־מלון. בדמותו של יעקב מלכוב מתרוצצים שני יסודות מנוגדים (וכבר עמד על כך צבי קפלן במאמרו). האחד, פריו של אופיו, והשני ­– של חינוכו: הקנאות והקיצוניות הטבועות באופיו גורמות לו לצאת למלחמה ללא־חת, ללהט פולמוסי ולנימה של מרירות; ומן הצד האחר מרוכך יסוד זה שבאופי על ידי חינוכו כחסיד חב"ד, ומתמזג בו יסוד ההתפעלות, העצב, האהבה לניגון והרצון לדון, בכל זאת, כמה אנשים ותופעות לכף זכות. התרוצצות זו באה לידי ביטוי משולב בחלק מן החוברות שפירסם, שהן ביקורת חריפה פרי אופיו הקנאי, בלבוש הסאטירה, הפארודיה ואפילו ההומור, המרככים אותה מבלי לוותר על העמדות הבלתי־מתפשרות. כתיבתו של מלכוב, עם כל סממניה האישיים, משקפת, במידה רבה, ציבור שאין לו מסורת של כתיבה עברית ספרותית, ומכאן הרגשת הכתיבה המתנהלת בכבדות, שלא מעטים בה שיבושי לשון וסגנון, והיוצרת רושם נלעג אצל הקורא. הדבר בולט במיוחד, כשזוכרים שמלכוב וברנר, מבית־מדרש אחד יצאו, וכי מלכוב עשה מאמצים להכיר משהו מן הספרות העברית החדשה (ראה בהמשך בפארודיה שכתב עליה), ותרבות הכתיבה איננה נחלתו ואיננה חשובה לו ולציבור שבתוכו חי. יש כאן יותר רצון להתבטא מאשר יכולת ביטוי, כוונות שהתממשו בחלקן בלבד. ועם כל זאת, דווקא תכונות אלה בכתיבתו יוצרות הרגשה של מהימנות ושל אמת מתפרצת, שיש הכרח להביאה לרשות הרבים.

 

ג. ברנר בעיני מלכוב    🔗

יעקב מלכוב למד באותה ישיבה מפורסמת שבעיירה פוצ’פ, של הרב ר' השל נטע גנסין, שבה למד גם יוסף חיים ברנר, אבל שניהם לא למדו בה באותו זמן, ונפגשו לראשונה רק בארץ־ישראל. בדבריו, מייד לאחר רצח ברנר, סיפר יעקב מלכוב:

את ברנר פגשתי פה ביפו, ואחר השיחה הראשונה שהיתה ביננו, נודע לנו ששנינו למדנו אצל רב אחד, הוא הרב החריף ר' השל נטע גנסין. כמובן, לא בזמן אחד, מני אז נהיתה ביננו כמו איזה יחוס של קרבת חברים. (“אחרי מטתו של ברנר”, עמ' 3).

ישיבת פוצ’פ הונצחה בספרות הזיכרונות בעיקר בשל שני תלמידיה המפורסמים, ברנר וגנסין, והודגש בה תהליך התגבשותה של חבורת פוצ’פ לאגודת בעלת שאיפות לאומיות־השכלתיות־ספרותיות, וברנר בתוכה.⁷ אבל אין ספק, כי בראש ובראשונה, חינכה הישיבה וגידלה בחורים חדורי־אמונה, שלומי־אמוני־ישראל שהלכו בתלם המסורת, ולא הייתה רק חממה לפורצים ומורדים כברנר. ברנר ומלכוב הם מגידוליה של ישיבה זו, שעל אף עמידתם המנוגדת בעולם היהדות, יכלו לקיים ביניהם, כפי שמעיד מלכוב, “איזה יחוס של קרבת חברים”, על בסיס היותם תלמידים באותה ישיבה ולאותו רב. לפי כל העדויות, גם בשעה שברנר “יצא לתרבות רעה” עשה את כל המאמצים כדי שלא לפגוע ברבו הנערץ עליו, וכשהרגיש שאינו יכול לעשות שקר בנפשו, עזב את הישיבה לפני סיום “הזמן”. במה התבטאה “קרבת חברים” זו שבין ברנר למלכוב? – אין לנו אלא עדויותיהם של יעקב מלכוב עצמו ושל ש“י עגנון. ברנר עצמו לא הזכיר את מלכוב בכתביו ובמכתביו. שתי העדויות של מלכוב הן ללא מרחק זמנים: האחת בחיי ברנר והשנייה מייד לאחר מותו. העדויות של עגנון הן בספרות היפה ובזיכרונותיו. ללא מרחק, בחייו של מלכוב ובנפרד מדמותו של ברנר, נזכר מלכוב רק בספרות היפה (“תשרי”, תרע“ב; “גבעת־החול”, תר”ף, תרצ"ד). מלכוב וברנר יחד נזכרים רק ממרחק הזמנים בספרות היפה (“תמול שלשום”, תש"ה) ובזכרונות על ברנר (תשכ"א). דמותו של מלכוב בנפרד נזכרת גם בנוסח המאוחר של “גבעת החול” (תשי"ג). שני סוגי העדויות של עגנון נבדלים זה מזה במידת מהימנותם. בעוד שבספרות היפה ניכרת ההקפדה היתרה על הדיוק בפרטים, אין בזיכרונות הקפדה על דיוק בעובדות. בשעה שהכניס עגנון את דמותו של מלכוב ל”תשרי" (תרע"ב), ומשם העבירה לגלגוליו בנוסחים השונים של “גבעת החול” (תר“ף, תרצ”ד, תשי"ג), כתב על פי המגע האישי הקרוב שהיה לו עמו. בשעה ששילב את דמותו, יחד עם זו של ברנר, במערך הדמויות המורכב והמגוון של “תמול שלשום” (תש"ה). אין ספק שהיו לנגד עיניו קונטרסיו של מלכוב, ובמיוחד חוברת הזיכרון שלו “אחר מטתו של ברנר” (תרפ"א). על כך תעיד הקִרבה הלשונית שבין שני התיאורים, ואילו כשכתב את זיכרונותיו,⁸ אולי לא הייתה החוברת הנדירה תחת ידו, והסתמך על זיכרונו בלבד. כך קרה, שהדיוק הוא דווקא נחלתה של הספרות היפה ולא של הזיכרונות, בניגוד למקובל ברבים. תיאורי יעקב מלכוב וברנר בשני המקורות הללו של עגנון, הן מן המפורסמות, ונזכרים בכל הרשימות על מלכוב ובחלק מן המאמרים על “תמול שלשום” ועל עגנון וברנר. קצת פחות ידועות ברבים הופעותיו של מלכוב ב“תשרי” וב“גבעת החול”, אבל בעיקר בחוברת־הזיכרון של מלכוב על ברנר, עם כי גם היא צוטטה כמעט אצל כל מי שהקדיש רשימה לדמותו של מלכוב.

המקור הפחות ידוע ברבים, הוא דבר השתתפותו של יעקב מלכוב בוויכוח הסוער, שהתעורר סביב מאמרו של ברנר ב“הפועל הצעיר” (כ“ב בחשוון תרע”א) שעסק בשאלת ה“שמד” של בחורי ישראל, ונודע בשם “מאורע ברנר”.⁹ תגובתו של מלכוב תחת הכותרת “מדוע?” פורסמה ב“החרות” (ו' בטבת תרע"א,6.1.1911), אותו עיתון ספרדי ירושלמי, שהיה הגורם הראשון להתלקחות הוויכוח, הסית בכל כוחו כנגד ברנר ו“הפועל הצעיר”, והקדיש במשך חודשים רבים מדור קבוע ומיוחד למלחמה זו תחת הכותרת: “כפירה או הסתה”. בפני יעקב מלכוב עמדה הבעיה, שהייתה משותפת למי שהכירו את ברנר מקרוב והעריכו מאוד את אישיותו המיוחדת במינה, אבל התנגדו לדעותיו. במיוחד ניצבה הבעיה בכל חריפותה בפני אותם מידידיו של ברנר שהיו לא רק שומרי מסורת, אלא גם אדוקים באמונתם, בשל הכיוון שקיבל ויכוח סוער זה בעד הדת והמסורת וכנגדן. כך מצאו את עצמם הלל צייטלין, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ור' בנימין, בין הפטיש והסדן; בין אמונתם בברנר האיש ויחסם החם אליו, לבין התנגדותם הנמרצת והבסיסית לדעותיו, במיוחד בתחום היהדות, כשהם מנסים לעשות את הבלתי־אפשרי: להתנגד לנאמר ולתמוך באומר. מלכוב, מהיותו קרוב למקום ההתרחשות, ובהיותו מהיר־תגובה כשם שהיה מהיר־חימה, היה כמעט הראשון מתוך אותה חבורה, שהיה עליו להתמודד עם בעיה זו. מאמרו מורכב מסדרת שאלות רטוריות, המשקפות נאמנה את אופיו הסוער של האיש וסערת־הרגשות שהוויכוח עורר בתוכו. הוא מקבל, כמובן מאליו, את התפיסה הרואה במאמרו של ברנר העדפת הנצרות על היהדות, ובמאמרו של אליעזר בן־יהודה¹⁰ – תמיכה “במעשה אלמות”, ושאלותיו מכוונות כנגד שניהם:

מדוע לא ענו להסופר ברנר אם אמונתו בהאב בכלל מצומצמת היא מאד והריהו מצדד כ“כ בזכות הבן?… מדוע התמרמר כה האדון בן־יהודה על החרות שיצאה בסגנון חריף – לפי דעתו נגד הסופר חב”ר וב"י נותן צדק לאלה קלי הדעת שהתנהגו במעשה אלמות? האמנם ההוא הלוחם הכביר בעד חפש הדבור יניא מלהשיב לאיזה טועה על שפלטה עטו ככל העולה על רוחו הסוערת. מהרה יכריחו אותנו אלה המעשנים ביום השבת דוקא לעשן עמהם, ואם לא יעשו מעשה אלמות, האמנם יש אינקביזיציה השכלית?

על אף התנגדותו הנמרצת לדעותיו של ברנר, הוא רואה בו “איזה טועה שפלטה עטו ככל העולה על רוחו הסוערת”, ובדרך זו המשיכו גם ידידיו האחרים של ברנר, ששתי רגליהם עמדו איתן בתחום המסורת, שהעריצו את אישיותו והתנגדו לדעותיו. גישה זו מתחדדת אצל מלכוב, ומגיעה לשיאה בדברים שפירסם לאחר מותו (ראה בהמשך). בחוברת־הזיכרון, שהוציא ימים אחדים לאחר רצח ברנר, מלכוב “לא סלח, ולא פירש ולא הבין. ברנר היה אפיקורוס והיה חייב בדין”, אבל, כפי שכתב שלמה שבא [נספח ב' 4] “מצא דרך כיצד להכניסו לגן־עדן של צדיקים”. בכך נשאר נאמן לאותו עיקרון שהדריך את ידידֵי ברנר גם בוויכוח הסוער על דעותיו: להתנגד לנאמר ולתמוך באומר. ואין ספק, שברנר היה מכבד בכל לבו עמידה נמרצת זו של אדם על עקרונותיו ואמונתו. המוטו המתנוסס בראש החוברת של מלכוב, שהוגשה “לכבוד ידידי, ואוהבו של המנוח הישיש א”ז רבינוביץ" מעיד על ההמשך: “תלמיד־חכם שסרח ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שמא עשה תשובה. ודאי שעשה”. בחוברת מספר מלכוב על שיחה שהייתה לו עם ברנר באמצע שנת 1920, “אחר סן רמו”¹¹ המעידה שברנר עתיד היה להיות בעל־תשובה, יהודי נאמן לדתו, אלא שלא הספיק. כרקע לשיחה אחרונה זו מספר מלכוב, שמאז הפגישה הראשונה ביניהם, שבה תהה על יחסו של ברנר לעמו ולדתו, “לא נתוכחנו עוד מעולם בעניני אמונה ודת, כי הכרתנו היתה ברורה למדי שלא נפעל איש על רעהו במאומה”. אולם הפעם, כשבא אליו ברנר לשכור חדר, “אחר שנסעה אשתו לחוץ־לארץ” וברנר רצה לגור על שפת־הים, נסבה השיחה ביניהם על “תקוות ישראל” כפי שמגדיר זאת מלכוב:

והפעם נתגלגלה השיחה על דבר תקות ישראל, זה היה כמדומה לי אחר סן רמו. שאלתיו לחות לי מה דעתו בענין הזה, ולתמהוני, ענה לי בניחותא כדרכו תמיד, שהוא אינו מאמין בכל הרעש הזה ובצלצול הפעמון. ובכלל אינו מאמין שישיבו לישראל את ארצו, ויהיה במשך העת, עם חי על אדמתו. הפעם יצאתי מגדרי, ואחרי הוכוח הארוך והעז שהיה ביננו, אמרתי לו, ומה אם במשך של זמן עשר שנה, נחיה ונראה אני ואתה בעיני בשר בשוב ד' את שבות עמו, וישראל יהיה עם חפשי בארצו, אם תחזור אתה אז בתשובה שלמה להיות יהודי נאמן לדתו. בזריזות בלתי רגילה אצלו הושיט לי את ידו ואמר כדבריך. על דברתי וישרתי, שאם רק נזכה לראות זאת, אז אשוב בתשובה שלמה ואהיה יהודי נאמן לדתו.

מתוך החוברת: “אחר מטתו של ברנר”

ומסיים מלכוב:

ואיש ישר מטבעו כברנר היה בלתי שום ספק מקיים הבטחתו ושבועתו, ואשר על כן לא נאבד מאתנו ברנר הכופר, אבל נאבד מאתנו ברנר הבעל תשובה יהודי נאמן לדתו.

אי אפשר להימנע מלהעיר, שעדות זו יכולה, כמובן, להוכיח גם את ההיפך הגמור ממה שביקש מלכוב. שכן, חוסר אמונתו של ברנר בשיבת ישראל לארצו היה כה עמוק, עד שלא היסס מלהבטיח הבטחה כזו. צד זכות אחר שמוצא מלכוב בברנר, לאחר הקודמים שמנה בו: ש“לא השתדל מעולם, להכניס אחרים תחת כנפי הכפירה”, והבטחתו לשוב בתשובה שלמה ולהיות יהודי נאמן לדתו, אם “ישראל יהיה עם חפשי בארצו” הוא בכך שברנר היה שונה משאר “המשכילים הפוקרים שבזמננו”. למלכוב יש תמונה סטריאוטיפית קיצונית על אורח חייהם של “המשכילים הפוקרים בימינו”, וכשהוא מגלה שברנר אינו מתאים לסטריאוטיפ זה, הוא רואה גם בכך צד זכות נוסף לאישיותו, והצדקה אישית שלו להמשיך וללמד עליו סנגוריה:

ברנר זה, לא ראה גם עולמו בחייו כמו המשכילים הפוקרים שבזמננו, ששלחנם מלא דשן, ומנת כוֹסם רויה, ואפשר מפני ריח התורה שנדף ממנו שכם אחר יתר מחבריו. [– – – ] על כן הנני קורא לכל אחינו החרדים, הן אלה שידעו והכירו את ברנר, ואלה שלא הכירו, אומר אנכי שחד הוה ביננא, הוא ברנר.¹² כי כל החבריא הנמוכה והשפלה, הם על פי רב בורים גסים אשר כל השכלתם מצטמצמת בפטפוט העברי ובחלול כל קדש.

בסיום דבריו הוא רואה את ברנר כאותו צדיק, שעליו מוטל תפקיד הנפילה והירידה לעמקי התהום, כדי להשיג את ייעודו המהותי לקיומה של העדה, לשם השגת המטרה האמיתית: הצדיק הנפגש ברע בדרכו, משנה אותו, יחד עם העלאת הניצוצות. זוהי פעולה המתוארת כהרפתקה גדולה, הכרוכה בסכנות, ומדגישה את אופיו הדיאלקטי של הצדיק:

לא כן ברנר, לו היה נשמה אצילה אשר רק בתגרת יד הסטרא אחרא נדחתה לבור תחתית, והחוב עלינו להשיב את נדחונו ולאצוליה, ולמצלי בעד נשמתו.¹³ ובפרט שמת במות אכזרי, נאמר תהי מיתתו כפרתו, ונפשו תהי צרורה בצרור החיים.

בתגובה (היחידה שמצאתי) על חוברת־הזיכרון של מלכוב, שהתפרסמה בשבועון המזרחי “התור” בעריכת הרב י"ל הכהן פישמן [נספח ב' 1], יש הסבר נוסף להערצה שעורר ברנר גם בקרב מתנגדיו:

מותו הטרגי של ברנר (כידוע, נשלח אוטומוביל להצלתו אך הוא סרב לעלות בו מאחר שלא היה שם מקום למשפחה שאצלה גר) עורר רגשי הערצה גם בחוג מתנגדיו. אחד מהם מתנה במחברת זו את שבחיו של הסופר המנוח, ששניהם למדו תורה אצל הרב ר' השל נטע גנסין.

בסיום הזכיר הכותב, שלא חתם את שמו, את פרשת החזרה בתשובה של ברנר, כפי שסיפר עליה מלכוב בחוברת זו.

לימים, העיר צבי קפלן [נספח ב' 3] בעקבות קריאה מחודשת בחוברת זו:

דבר היות ברנר מפקפק בהתקיימות החזון הציוני, אין בו אמנם משום חדוש גדול ליודעיו [– – – ] ואעפ“כ, קצת חדוש יש בכל זאת בתמונה זו שנצטיירה לפנינו, בה מופיע ר”י מלכוב הקנאי, סופרו של “קול־ישראל” הירושלמי, כמאמין נלהב בקיום החזון הציוני; ואילו ברנר, איש־הרוח של תנועת העבודה הציונית – מפקפק בדבר.

ומסקנתו הבלתי־נמנעת של הכותב ברוח תקופתו היא:

הווי אומר: פעמים גילויי־קנאות אנטי־ציוניים, כביכול, אינם אלא צורות־הבעה חיצוניות, שמאחוריהן מסתתרת ציונות גדולה ועמוקה ממקור הקודש.

 

ד. מלכוב וברנר בעיני עגנון¹⁴    🔗

1. תחליף לבית־אב. עגנון הנציח את דמותו של יעקב מלכוב, את משפחתו ואת בית־המלון שלו, כבר ב“תשרי” (1911), אחד מסיפוריו הראשונים שפורסמו בארץ־ישראל, מתוך המציאות עצמה.¹⁵ מקץ שנים חזר הסיפור “תשרי” ועובד על ידיו לסיפור בשם “גבעת החול”, שזכה לנוסחים אחדים (ברלין תר“ף, ברלין תרצ”ד, תשי"ג ואילך). על גלגולי הסיפור “תשרי” ב”גבעת החול” ועל הנוסחים השונים של האחרון, כבר עמדו בהרחבה כמה מן המבקרים.¹⁶ אולם דומה שפרשת יעקב מלכוב לא זכתה לתשומת לב מיוחדת במחקר השוואתי זה. מסתבר, שעם כל היותה כפופה לחוקיות הכוללת של המעבר מנוסח לנוסח, יש לה גם עמידה עצמאית. חוקיות כוללת זו תוארה במפורט במחקרו של הלל ברזל, שתמציתו תובא כאן. במעבר מנוסח “תשרי” (תרע"ב) לנוסח “גבעת החול” (תר"ף), מגמת השינויים היא בכיוון של איפוק וצמצום, פרטים שונים מתחלפים לכיוון המעטת הדרמטיות, הסמל מרומז ללא פירוט. המעבר מנוסח תר“ף לנוסח תרצ”ד של “גבעת החול”, הוא בכיוון של חזרה אל המתכונת הנרחבת יותר, על ידי חיזוק הצביון האֶפי, המתאר, כשאחד המאפיינים הוא החזרת סימני זיהוי לכל הכרוך במקום. בנוסח האחרון (תשי"ג), חלו שינויים שאינם בעלי משמעות עקרונית. הסצינה באכסניה של מלכוב מופיעה בפרק השישי בכל הנוסחים, והיא, יחד עם אחרים, מן היסודות הקבועים שלא חלו בהם תמורות,¹⁷ אות לחשיבותה הרבה במבנה הסיפור וביצירת משמעותו, על־אף השינויים הלא־מעטים שחלו בתוכה, במעבר מנוסח לנוסח, שאין אפשרות במסגרת זו לעמוד עליהם בהרחבה. אין ספק, שהשינוי הבולט לעין ביותר הוא, שבשלושת הנוסחים הראשונים (תרע“ב, תר”ף, תרצ"ד), לא נזכר בעל האכסניה בשמו המלא, ורק ניתנו בו סימני היכר מזהים, ואילו בנוסח האחרון (תשי"ג) ובמהדורות שהתפרסמו אחריו, נזכר בשמו המלא. יש לשער שהסיבה לכך היא, שבנוסחים שנכתבו בחייו¹⁸ נזהר עגנון מזיהוי מפורש של האיש, אולי משום שחשש לתגובתו, וגם משום ששיער, אולי, שדי בסימני ההיכר שנתן בו ובבית מלונו כדי שהכל יזהו אותם. ואילו מקץ שנים, משעה שהיישוב גדל, ובא דור חדש, נשכחו האיש ובית־מלונו, והיה צורך לציין במפורש במי המדובר, כדי שתתבלט כוונתו של הסיפור. שוני זה שבין נוסח אחרון לקודמיו מחזק את המפורש על הנרמז, מבליט את הכיוון האֶפי ומגביר את הקשר עם המציאות ההיסטורית. שינוי זה היה הכרחי ממרחק הזמנים, כדי להמשיך ולקיים את התפקיד שנועד למלכוב ולאכסנייתו בסיפור, בעוד שבזמנו, כשהכל ידעו במי מדובר, לא היה צורך בזיהוי מפורש. הסצינה באכסניה של מלכוב, שבה מזמין נעמן־חמדת את יעל לבוא לסעוד עמו, כשבעלי־הבית עומדים עליהם לשרתם, משתלבת במערכת המשמעויות הכוללת הנבנית בסיפור, המבליטה את מרכזו: האהבה הנכזבת. מעמד זה מבליט את שני הקטבים היסודיים של הסיפור: בן־המלך והקבצן (שקד). שכן, האכילה על שולחן אחרים, יש בה ממעמד הקבצן הסמוך על שולחן אחרים, שאין לו מקום משלו; אבל יש בה גם ממעמד בן־המלך, שהכל עומדים עליו לשרתו ולמלא רצונותיו. סצינה זו מבליטה גם את הניגוד בין בשר ורוח (הלל ברזל), בצורת האכילה השונה של יעל ושל נעמן־חמדת, ואת היותה של האכילה תחליף לאהבה ולמין. אבל לסצינת האכילה באכסניה, יש גם תפקיד מיוחד, עצמאי שאין דומה לו בכל הסצינות האחרות, ולמענו נכללה בסיפור, על כל גלגוליו. האכסנייה משמשת לנעמן־חמדת תחליף של בית־אב, שאליו הוא מוליך את יעל, כלתו, כביכול, כדי להציגה בפני “הוריו”. נעמן־חמדת מתרפק על דמויותיהם של יעקב מלכוב ובני־ביתו, כמפלט מגעגועיו העזים לבית הוריו. התרפקות זו חזקה ובולטת במיוחד ב”תשרי”, אבל קיימת במרומז גם בכל הנוסחים האחרים של “גבעת החול”. בבית אכסניה זה הכל עומדים לשרתו, משמשים אותו וממלאים כל רצונותיו: נעמן מבקש שזיפים במקום צימוקים, פרי של חוץ־לארץ [אז!] במקום הפרי המובהק של ארץ־ישראל.¹⁹ ואף על פי שהטרחה בכך רבה לבעלת הבית, עושה הפונדקאי את רצונו: “אלא לפני מי יהא מתחטא!”, אבל מיד מתגלים האשליה והזיוף שבדבר: יעל אינה כלתו, המלון אינו ביתו ובעלי האכסניה אינם הוריו. סימנים רבים מעידים על התפוגגות האשליה. וביניהם: הכף שנופלת מידו של נעמן “בזוועה הודיעתו שסמוך הוא על שלחן אכסנאי, וידע כי ערער הוא”. וכן, מכיוון שהוא צמחוני ויעל אוכלת בשר, עורכים לפניהם שני שולחנות נפרדים, ובדרך זו “על המקומות החשופים שבין מפה למפה, על גופו של חול שנדחק בתוך ההשראה החגיגית”. וכן, גם השריטה שנשרט נעמן באצבעו מקליפתו של השקד, ששם על אצבעו, והדם שבצבץ בה, מעידים, שלא תהיה חתונה ולא תהיה טבעת על האצבע, ובמקום זה ייפצע לבו של האוהב שאינו נאהב, ואילו הנערה יעל תמשיך לפצח שקדים בשלווה ובהנאה. מה הם הסימנים שנותן המספר באכסניה, בפונדקאי ובבני ביתו? – כל הסימנים הללו לא שונו בגלגולי הנוסחים, והם מן היסודות היציבים שבסיפור. בני הבית הם שומרי מצוות; כשבעלת־הבית עורכת את השולחן היא “מוחה במטלית שבידה משלחנו את אגלי היין שזלגו מכוס ההבדלה”; בעל־הבית מתואר כשהוא “מטייל ארוכות וקצרות, מזמר זמירות למוצאי שבת ומגיש מתוך כך קנוח סעודה”; כל בני הבית משתתפים בהחזקת האכסניה ובטיפול באורחים. האכסניה משמשת כמשקל שכנגד, כקוטב מנוגד לעולמה של יפו החילונית והריקנית. במישור החברתי של הסיפור, כפי שמאפיין אותו גרשון שקד.²⁰ אווירתה של יפו ואנשיה בני העלייה השנייה “הם שיוצרים את הנורמה החברתית שחמדת נמשך אליה ונדחה מפניה”. זוהי אווירה ליבאנטינית שמאפיינים אותה “פטפוט אינטלקטואלי וזיוף רומנטי” (שקד, עמ' 158). בתוך עולם זה משמשת האכסניה כתחליף לבית, שנפשו של נעמן־חמדת יוצאת אליו. בית ששומרים בו את המצוות, אומרים בו דברי תורה ומגישים את האוכל אגב ניגון של זמירות למוצאי־שבת. כל זמן שיעקב מלכוב היה חי, וזֵכר המקום היה שמור בלב הקוראים, די היה במתן סימני היכר אחדים במקום ובבעליו כדי לזהותו, וכדי שיוכל למלא את התפקיד של הקוטב המנוגד הביתי־מסורתי באווירתה של יפו החילונית־ריקנית. משעה שנעלם קשר זה ממרחק הזמנים והתחלפות קהל־הקוראים, היה צורך לתת בו סימני היכר מפורשים יותר, כדי שיוכל להוסיף ולקיים את תפקידו זה. תפקיד זה מפורש ובולט ביותר ב“תמול שלשום” ונקבע בו מראשיתו, בעוד שב”תשרי” וב“גלגולי” “גבעת החול” צמח והתרקם בתהליך מתמשך.

2. קוטב החיוב בתוך קוטב השלילה. בספר השלישי של “תמול שלשום” שכותרתו היא “בין עניין לעניין”, מתלבט יצחק קומר בין עולמה של יפו לעולמה של ירושלים, כאשר בתוך כל עולם יש עימות בין קוטב השלילה לקוטב החיוב שבו, ובתוך כל עולם מצויים כוחות מושכים וכוחות דוחים, ואף כוחות המושכים לכיוונים שונים. י"ח ברנר ויעקב מלכוב שרויים שניהם בעולמה של יפו, שניהם בתחום הכוחות המושכים, אלא שכל אחד מהם מושך לקוטב אחר: מלכוב – לעולמה של המסורת; וברנר – לעולם החילוני. שניהם מבטאים את הכוחות המתנגשים ביניהם בלבו של יצחק קומר, ללא הכרעה. המציאות היא שסיפקה לעגנון שתי דמויות אלה כהווייתן, מבלי שיהיה צורך לבדותן או להטיל בהן שינוי, אלא שהוא רתמן למערכת הכוחות הנאבקים ביניהם בחברה, ובעיקר בלבו של גיבורו.²¹ חמדת ויצחק קומר, שהם בעלי ביוגראפיה כמעט זהה, מטיילים יחד ונכנסים לאכסניה של יעקב מלכוב, וזוהי ההזדמנות לספר בהרחבה על בעליה:

יעקב מלכוב חסיד חבד"י היה ומשהו סופר. יום שנתפרסם מאמר משלו בחבצלת יום טוב היה לו, שהרי קוראים הרבה קוראים דבריו והריהו בכלל מזכי הרבים. מחמת שקולו היה צרוד בחר לו לדור ביפו, ולא בחברון ולא בירושלים, שהים יפה לגרון. ויפו לא נמנתה עם ערי הקודש ואין יושביה מקבלים חלוקה, והרי חייב יהודי לפרנס את אשתו ובניו, לפיכך עשה לו אכסניא. ושלושה חדרים היו לו, חדר אוכל וחדר אורחים וחדר לו ולאנשי ביתו. ובזמן שהקייטנים מרובים פורס מחצלת בחצר ומעתיק את דירתו לשם ומשכיר את חדרו לרוחצנים הבאים מירושלים (עמ' 378).

בהמשך מסביר עגנון, מדוע נעשה בית־מלונו של מלכוב מרכז לאנשי היישוב החדש דווקא. ובכך הוא ממחיש את הקשרים שבין שני עולמות אלה, המסוגלים לדור יחד, והנמצאים זה בתוך זה ולא רק זה לעומת זה:

ראוי היה ביתו להיות אכסניא לבני היישוב הישן, אלא שתפסוהו חברינו שברחו מפני המונם של מלונותיהם של לוי יצחק ושל זוסמן²² שמתקהלים שם כל לילה ועושים אסיפות. ברם זכור מלכוב לטוב, שטורח על אורחיו ואינו מבקש שכר אלא מקצת מועט שהתירה לנו התורה ונותן להם מזונות המבריאים, שהרי כל יום מיועד לגאולה, וכשיחזיר הקדוש ברוך הוא את ישראל לנויהם כל ישראל חוזרים בתשובה. נותן להם מזונות טובים כדי שיהא בהם כח לעשות תשובה (עמ' 378).

בולט התפקיד של החזרת הכופרים והאפיקורסים בתשובה, שלקח מלכוב על עצמו כמי שמאכיל את אנשי היישוב החדש ופרנסתו עליהם, שהיה מבוסס על המציאות, ועומד גם במרכזה של חוברת־ההספד על ברנר. אין ספק, שהסיבות הגלויות לחיבתם של אנשי היישוב החדש ביפו למלונו של מלכוב היו, המזונות הטובים שנתן להם, מחיריהם הזולים ותנאי האשראי הנוחים. אלא שהייתה גם סיבה כמוסה, שעליה רומז עגנון באותו תיאור. והיא המשתלבת היטב בכוונתו לתאר את כוחות המשיכה של שני העולמות המתחרים ביניהם כשהם נתונים זה בתוך זה:

וכשמתרגש מלכוב על דורו שזכה שניתנה לו ישיבה בארץ הבחירה ונוהג בה כאילו יושב בארצות העמים הריהו מנגן ניגון נאה ועצב, כמלמד שמלמד את הנערים ואומר, לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם. פעמים הוא אומר השם, ופעמים הוא אומר הויה, כשם שהוא מתרגש על דורו כך הוא מתפעל מסבלנותו של הקדוש ברוך הוא שרואה את מעשיהם ושותק (עמ' 378).

דומה שב“ניגון נאה ועצב” זה טמון כוח המשיכה של בית־מלונו, שהיה בו משהו מאותו בית־אבא, שממנו פרשו העולים הצעירים ואליו כָּמהוּ והתגעגעו בסתר לבם. בהמשך מתאר עגנון, כיצד מצליח מלכוב להוציא ממון לצדקה מר' זרח ברנט, וכיצד הוא מאמין כאדם עד כדי תמימות, ועם זאת תקיף ועומד על דעתו כשהמדובר בעזרה לזולת. ממעמד זה מתברר, שמלכוב מעורב עם הבריות, ומעורה בנעשה ביישוב החדש, בענייני רכישת הקרקעות ובניית הבתים הראשונים בנוה־שלום ובפתח־תקוה. ובאותו מעמד, כשמלכוב מספר בשבחו של זרח ברנט באוזני יצחק וחמדת, אין הוא חוסך ביקורתו הקשה מעסקני היישוב החדש “עסקנסקי ועסקנוביץ ועסקנסון” “שבאו לשולחן מתוקן ואוכלים ממה שהכינו להם אחרים ומקבלים שכר על האכילה” (עמ' 381). כסיוע לביקורתו זו הוא מגייס את “פועל הצעיר”, עיתונם של אורחיו, וכן הוא מסנגר נמרצות על “החלוקה” וממוניה, שהם “מגדלים את בניהם לתורה ונשארים בארץ־ישראל” וכנגדם “בעלי החלוקה החדשה שנוטלים פי כמה מרובה – מה הנאה יש לארץ מהם? עושים קונגריסים, כדי לנסוע לחוצה לארץ, והולכים לתיאטראות ולקרקסאות ומעשירים את הגוים בממון שיהודים חוסכים מפיהם, ואת בניהם שולחים לבתי למודיות שבחוצה לארץ ונעשים גוים גמורים”. ובאותו מעמד הוא מוסיף באירוניה: “ברם אל נקפח שכר עוברי עבירה. מתוך שנעשים גוים נשקעים בארצות העמים ואינם חוזרים לכאן ואינם מטמאים את הארץ כאבותיהם”. ביקורת זו אופיינית מאוד למלכוב, ובאה לידי ביטוי במאמרים ובקונטרסים שפירסם, ואין ספק שעגנון תיאר את האיש מתוך נאמנות רבה לדמותו במציאות, כפי שהכירה בעצמו, וכפי שהצטיירה לו מכתיבתו. מקום נרחב מקדיש עגנון לתיאור פגישתם של מלכוב וברנר, והשיחות ביניהם, כשלפניו שתי דמויות בעלות ייחוד, שכל אחת קנאית לדעותיה ולעמדותיה, שניהם “ממקור אחד נחצבו”, ושניהם מצליחים לקיים יחסי ידידות והערצה הדדיים, על אף הניגוד הגמור בהשקפת העולם שלהם וביחסם לדת. ניכר, שחלק מן התיאור מבוסס על אותה חוברת־זיכרון שכתב מלכוב לזיכרו של ברנר:

מלכוב וברנר למדו תורה מרב אחד, מר' העשיל נטע גנסין אביו של אורי ניסן גנסין, ומשום כך מעין קרבת חברים היתה ביניהם, אף על פי שלא למדו בזמן אחד, שמלכוב קשיש היה מברנר.

גם הסברו של עגנון, מדוע נמשכה הידידות ביניהם על אף “התפקרותו” של ברנר, מושפע מדברי מלכוב:

ואף על פי שברנר שנה ופירש לא זזה אהבתו ממנו, משום תורתו ויראתו שנצטיין בהן בבחרותו, ומשום מזגו הטוב ונדיבות לבו, ומשום שאפילו לאחר שיצא לתרבות רעה לא השתדל לקרב אחרים לכפירה (עמ' 382).

ובחוברת של מלכוב:

כשלמד בישיבת הרב הנ"ל, היה מהמצוינים שבתלמידיו, וגם היה דתי מאד, ובמשך הזמן יצא הוא, וגם בן רבו נ. גנסין לתרבות רעה וקצצו בנטיעות, לדאבון לב מורם ורבם, אשר קוה שמהם תצא תורה, ויהיו מורי הוראה בישראל. מזגו היה רך, וטוב, נדיב לב, דבורו בנחת, ובפה מלא אוכל לכנותו בשם אַחֵר שבדורנו. [ – – – ] עם כל דעותיו החפשיות, לא השתדל מעולם, להכניס אחרים תחת כנפי הכפירה (עמ' 3 – 4).

ויושם לב לביטוי; “תחת כנפי הכפירה”, שהוא השוואה אירונית ל“תחת כנפי השכינה”, שנאמר במקורו על אברהם המגייר נפשות. בפרק “מעשים שמחים ומחשבות עצובות” מתאר עגנון את האווירה המיוחדת בבית־מלונו של מלכוב, כשאישתו מופיעה כדמות של צדקת גמורה, הדואגת לבחורים האוכלים על שולחנה כדאוג אם לילדיה, ועושה הכל כדי להשביעם. על אף חולשת גופה, מיעוט צרכי המזון וחוסר העזרה מצד בעלה, “שכל היום הוא רץ אחרי מצוות, ומצוה זו שהיא מצויה בביתו הוא מניח” (עמ' 348). ויש בדברים אלה עירוב של הערצה וביקורת, הומור ותרעומת. התיאור ממחיש את אישיותו הנסערת של מלכוב, שאינו יכול לשבת בשקט אף לרגע, והוא מחלק פקודות כל הזמן לכל מי שנמצא בדל“ת אמותיו, דורש דרשות, מעיר הערות, מביע דעות, הומה ומהמה. באותו מעמד מספר מלכוב באריכות לברנר, כיצד חגגו ב”בצלאל", בהנהלתו של פרופסור שץ, את חג החנוכה, “שהעמידו פסל דמותו של מתתיהו מעשה ידי הפרופסור”, ומזכיר את תגובתו של בן־יהודה בעיתונו, על אותו נשף חנוכה. תיאור זה, המבוסס כולו על מה שכתב מלכוב לאחר מותו של אליעזר בן־יהודה בחוברת “אחרי מות קדושים” (תרפ"ד, ראה בהמשך) מצחיק את ברנר עד בלי גבול, ומאלצים אותו להתנצל על צחוקו זה: “אדם וולגרי אני, סלחו חברים על צחוק פראים זה”.²³ בשעת האכילה, כשמזרז מלכוב את אורחיו וברנר בתוכם, כאָב המזרז את בניו שיאכלו, וברנר אומר לו: “ליצן אתה רב יעקב”, מרצין מלכוב ומגנה בדברים קשים ומרים את המתרחש לנגד עיניו ביישוב החדש, ובמיוחד בחינוך הילדים, וזה ברוח מה שכתב בחוברת לזכר ברנר על “החבריא הנמוכה והשפלה” “אשר כל השכלתם מצטמצמת בפטפוט העברי ובחלול כל קדש”:

אמר מלכוב לברנר, יוסף חיים אחי, אתה צוחק ואני בוכה. נוטלים ארץ חמדה ועושים אותה מדבר, לא תורה ולא מצוות ולא דרך ארץ. יש כאן ילדים בגימנסיה שלהם שאינם יודעים מה זה “אשרי”. עתיד לעמוד כאן דור שכל חכמתו שידע לומר מה שלום הגברת (עמ' 387).

מאליה מתבקשת ההשוואה בין חרדה זו לדמותו של הדור הבא בארץ־ישראל מפיו של מלכוב, לזו של ברנר, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפורו “מהתחלה” מחיי התלמידים בגימנסיה העברית “הרצליה”. גם מהשוואה זו מסתבר, ששני אנשים אלה, היה ביניהם הרבה מן המשותף, ובכך היטיב מלכוב להרגיש, על אף עמדותיהם המנוגדות בתכלית בשאלת הדת והמסורת.

פסלו של מתיתיהו

לאחר דברי ביקורת חריפים אלה, מתוארת הפרידה בין מלכוב לברנר בעדינות לירית מיוחדת, כשהם מגיעים לקרבת־לבבות רבה, בהתרפקותם על עברם המשותף:

[ – – – ] ומקצתם הלכו ללות את ברנר. הביט עליהם מלכוב והתחיל משורר, לכו בנים שמעו לי, יראת הויה אלמדכם. החזיר ברנר פניו ואמר לו בקול רך, ליל שלום מלכוב. השיב מלכוב בקולו הצרוד, שלום וברכה יוסף חיים, והלך אחריו שלוש פסיעות ללוותו (עמ' 387).

לחג החנוכה הקדיש מלכוב את כתבתו “החגיגה” (“החבצלת”, ח' בטבת תרס"ח). ניכר שהכותב מתלבט בין שמחתו על חידוש חגי ישראל בקרב הדור החדש, לבין צערו על חילון החגים, הפקעתם מזִכרי דת ומסורת, והענקת משמעות חדשה וחילונית להם. מתח זה מתבטא בשמות החגים, כשהמדובר בחג החנוכה המסורתי, לעומת חג החשמונאים המחודש. חידוש זה נפוץ גם אצל תלמידי החדר “אשר לבעלי ברית האחוה”, וגם הכותב מתאר בהומור, כיצד נסחף שלא לרצונו בחידוש זה: “כבן אדם תועה נשטפתי גם אנכי בזרם המאָדה וככל בני הדור הזה השואפים תמיד לחדשות וישן מפני חדש יוציאו, טרם טעמו עוד טעם פרי הבסר הזה…” לאחר שהוא מתאר את “החגיגה הנהדרת”, כדרכו, הוא קורא לשפר את מצבו הכלכלי של “החדר” ולסייע לו להתקיים בכבוד. מסתבר, שחג זה הוסיף להיות מטרה לביקורתו, והוא מזכיר אותו כאחד מחטאי “בצלאל” ובן־יהודה, ולכן בחר בו עגנון כדי לאפיין את דמותו המיוחדת של מלכוב.

3. חידוד־עמדות. ארבעים שנה לאחר מות ברנר, ושש־עשרה שנה לאחר הופעת “תמול שלשום”, פירסם עגנון את זיכרונותיו על ברנר [תשכ”א], וחזר והזכיר בהם את מלכוב ואת יחסיו עם ברנר. אלא שבאותה שעה, כנראה שוב לא הייתה חוברת־הזיכרון של מלכוב לנגד עיניו, ואף לא קונטרסיו האחרים, והסתמך על זיכרונו בלבד, ללא דיוק בפרטים. בעוד שעגנון כתב שמלכוב וברנר הכירו זה את זה בישיבה של הרב גנסין בפוצ’פ, הרי ידוע גם מן החוברת של מלכוב, ששניהם אמנם למדו באותה ישיבה אבל לא באותו זמן; מלכוב לא כתב חוברת בשם “מות קדושים” אלא בשם 'אחרי מות קדושים", והיא הוקדשה לאליעזר בן־יהודה ולמכס נורדאו, ואילו החוברת שנכתבה לאחר רצח ברנר נקראה: “אחר מטתו של ברנר”; “הדברים הקשים” שכתב מלכוב ב”החבצלת” על הרב קוק לא נמצאו. ואם כי, כפי שכתב צבי קפלן “לא ראינו אינה ראיה”, הרי נמצאו דברים הפוכים המדברים על הרב קוק בכבוד, בהערכה ובהערצה מופלגים. וכן, לא רק “כל מעשי הישוב החדש לא זכו בעיניו” של מלכוב, כפי שכתב עגנון, אלא גם כל מעשי היישוב הישן החרדי, ולא פעם ביקורתו על האחרונים הייתה גדולה מזו שעל הראשונים. וכן, צריך גם להפריד בין מלכוב בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, למלכוב שאחרי מלחמת העולם הראשונה, שכן בתקופתו הראשונה גם הבין והצדיק את מעשי היישוב החדש, אף אם לא היו לפי רוחו, ורק לאחר מלחמת העולם הראשונה נעשה בר־פלוגתא קיצוני ביותר לכל הנעשה בו. וכך גם נהפך ממעריצה הגדול של אנגליה למתנגדה המושבע, לאחר שראה את התנהגותה ביחס ליישוב העברי. יתכן שהזיכרונות לא היו חשובים בעיני עגנון באותה מידה שהחשיב את סיפוריו, ולכן לא טרח לרענן את זיכרונו ולחזר ולעיין במאמרים ובחוברות שכתב מלכוב; יתכן שהטירחה הייתה רבה מדי, והחוברות נדירות וקשות להשגה. עם זאת נראה, שעצם דמותו של מלכוב הייתה חשובה בעיניו, כחלק בלתי נפרד של הווי אותן שנים, וכהכרח להבלטת דמותו של ברנר:

חברים ומיודעים אחרים מצא ברנר בארץ, מאותם שהכיר בישיבתו של הרב ר' העשיל נטע גנסין ז"ל בפוטשפ אביו של אורי ניסן גנסין. אזכיר שניים מהם, את ר' יעקב מלכוב ואת קרוגליאקוב, שהיה רגיל עמהם יותר מכולם. ר' יעקב מלכוב מן הקנאים שביפו היה, שכל מעשי היישוב החדש לא זכו בעיניהם. ואף על רבינו הגדול הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה כתב דברים

קשים בהחבצלת הירושלמית. את פרנסתו מצא מלכוב מן היישוב החדש, שהפועלים מבוני היישוב החדש היו סועדים אצלו. כשם שמצא סעד בסוף ימיו על ידי רבינו הגאון זכר צדיק לברכה בזמן שהניחוהו חביריו בעירום ובחוסר כל. אשתו החולנית היתה עומדת מאור הבוקר ועד אחר חצות לילה בחדר רעוע והיתה מבשלת ואופה על שני פרימוסים סוערים ורועשים, שהיו שובתים בזמן שהיו האורחים מרובים. ביקשה להסתייע במכונה של פתילות ונמצאה שלא היתה טובה מן הפרימוסים. באותה שעה היה ר' יעקב רץ מאורח לאורח להשביע אותו בדא"ח (דברי אלקים חיים) ששמע מרבו. פעמים הרבה נכנס ברנר לסעוד אצלו והיה מאריך בסעודתו סעודת עוני מתוך שיחה עם שאר חברינו שהיו חוזרים עם חשיכה מעבודתם בהתקנת כבישים לתל־אביב שעמדה בתחילת בניינה וכשמצאו את ברנר היו ממהרים ובאים לשולחנו כדי לשמוע את דבריו. פעם אחת אמר לי יעקב מלכוב, רואה אתה את ברנר כיצד הוא קושר ומתיר את ארנקו. לא שקמצן הוא, אלא שקשה לו להוציא פרוטה על עצמו. אהבה מסותרת היתה בלבו של ר' יעקב לחבירו הצעיר מן הישיבה שהיה קורהו בלשון חיבה וגעגועים יוסף חיימקי והיה מזכיר לו נשכחות, שמא מתוך כך יחזור למוטב. משיב היה לו ברנר, עבירות שאתה רואה בי אינן עבירות בעיני ומצוות שאתה מבקש לזכות אותי בהן אינן מצוות בעיני. אחר שנרצח ברנר כתב עליו ר' יעקב קונטרס. אם איני טועה מות קדושים שם הקונטרס.

גם לפי תיאור זה מנסה מלכוב להחזיר את ברנר בתשובה, אלא שכאן מסתיים הניסיון בחידוד־עמדות ביניהם ולא בקירובן. וגם זה שלא בהתאם לרוח חוברת הזיכרון שכתב לאחר מותו.

עד כאן החלק היותר ידוע ברבים על מלכוב, כיוון שהוא קשור בברנר, ומכאן, החלק העלום כמעט לגמרי על פעילותו, כפי שהיא באה לידי ביטוי במאמרים ובקונטרסים שפירסם.

 

ה. יעקב מלכוב ­– סופר ה“חבצלת” ביפו    🔗

הרב יצחק הכהן קוק

1. מוקירו של הרב קוק. “יום שנתפרסם מאמר משלו בחבצלת יום טוב היה לו. שהרי קוראים הרבה קוראים דבריו והריהו בכלל מזכי הרבים” (ש"י עגנון, “תמול שלשום”, עמ' 378). “ר' יעקב מלכוב מן הקנאים שביפו היה, שכל מעשי היישוב החדש לא זכו בעיניהם. ואף על רבינו הגדול הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדיק לברכה כתב דברים קשים ב”החבצלת הירושלמית" (ש"י עגנון, “יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו”, “מעצמי אל עצמי”, עמ' 114 ). בעקבות תיאוריו אלה של עגנון ועל סמך מאמריו של צבי קפלן, נבדקה השתתפותו של יעקב מלכוב ב”החבצלת” בשנים תרס“ז – תרס”ח, ונתגלו מאמרים וכתבות שלו, שאכן מקנים לו את התואר: סופר “החבצלת”, אולם, כאמור, “דברים קשים” שלו על הרב קוק, לא נמצאו. אדרבא: הוא מרבה להזכיר את הרב קוק בכבוד ובהערצה מופלגים. הדבר אינו בבחינת מובן מאליו לאדם כמלכוב, שכן, הוא נמנה על החסידים, ואילו הרב קוק היה רבם של הפרושים, ובכל זאת היה מקובל ונערץ עליו וראה בו את רבו.

גם משה צבי נריה, בספרו “על תקופת יפו בחייו של הרב קוק”,²⁴ מחזק דעה זו, ומתאר את “תושב יפו, ר' יעקב מלכוב ז”ל – חסיד חב“ד נלהב” ש“מעלה על נס את מרן הרב, על שפעל לאיחוד קהילות החסידים והפרושים”. אמנם הוא מסתמך על מאמריו של צבי קפלן ועל מאמרי מלכוב ב”החבצלת” שהוזכרו אצלו, אבל אין ספק, שאילו היו בנמצא “דברים קשים” של מלכוב כנגד הרב קוק, היו כותבי תולדותיו של האחרון מגלים אותם. לכן יש להניח, שגם בפרט זה שבזיכרונותיו לא דייק עגנון.²⁵ פרשת השתתפותו של מלכוב בעיתונות תקופתו, ככתב מיפו וכפובליציסט הלוחם לדעותיו בתקיפות, עדיין לא נחקרה. במסגרת זו אפשר רק לרפרף על פני מאמריו בשנתיים אלה ב”החבצלת” ולדלות מתוכם כמה פרטים מאלפים, המעידים על האיש ודעותיו, על יחסו הנלהב לרב קוק, ועל מה שהוא בוחר לדווח עליו מיפו כדי לתקנו. אין אפשרות לעמוד בהרחבה על דעותיו, שמרביתן באות לידי ביטוי אגב פולמוס נרגש עם דעותיהם של אחרים, שפורסמו בעיקר בעיתונות בן־יהודה (“השקפה”) ואף מעל דפי “החבצלת”. הצגת נושאי־הפולמוס ודעות המתווכחים חורגת ממתכונת זו. הייתה זו “החבצלת” בתקופתה השנייה,²⁶ שכדברי צבי קפלן “דגלה אמנם בחיבת הארץ ובניינה – אך בשלילת הציונות החדשה ובקנאות כלפי עוזבי תורה שבין בוני הארץ”. החל משנת תרנ“ד נהפך העיתון לביטאונו הבלעדי של היישוב הישן, ופתח במערכה חריפה כנגד היישוב החדש (גליה ירדני, עמ' 137). במיוחד נלחם עורכו, י”ד פרומקין, כנגד “עוול ההתנכרות לישוב הישן, שהתנועה הלאומית [– – – ] לא זכרה את זכויותיו ההיסטוריות, זלזלה בכבודו והעמידה את עצם קיומו בסכנה” (שם, עמ' 138 – 139). מתוך כתבות חודשיות אלה, במשך כשנה (טבת תרס“ז – טבת תרס”ח) ב”החבצלת”, יופרדו באופן מלאכותי שני נושאים, שלא פעם הם משולבים. האחד – יחסו של מלכוב לרב קוק, כפי שהוא עולה מדעותיו ופולמוסיו בנושאים העומדים על הפרק, בעדת יפו, ובמיוחד במתח שהיה בה בין הפרושים, שהרב קוק היה רבם, לבין החסידים, שהוא נמנה עמהם. והשני – תופעות אחדות, מן המציאות של יפו, שמלכוב מתריע עליהן ונלחם בהן. בכמה ממאמריו תומך מלכוב באיחוד קהילות החסידים והפרושים ביפו, מתפלמס עם מי שמתנגדים לכך, ומסתמך בעיקר על הרב קוק, רבם של הפרושים, שהוא מתייחס אליו בכבוד רב. מכנה אותו בכל תאריו, ורואה אותו כרבו. במאמרו הראשון (?) “יפו” (“החבצלת”, ט' בטבת תרס"ז), מביע מלכוב, החותם בכינוי: הים, את שמחתו, שהיא גם שמחת “כל ישרי לב” על ש“החל רוח השלום לפעם בלבב כל ראשי הסיעות והכתות השונות והנפרדות שכצוררות היו אשה לרעותה בעיר הזאת עד עתה, וכבר החל המו”מ של השלום הכללי הזה, של התאחדות כל הכתות תחת דגל מרכזי אחד שיכלול כל עניני העיר לפרטי פרטיהן – ברוח של אחדות גמורה", מלכוב רואה באחדות זו חשיבות עליונה ומתלהב מהעתיד המזהיר הצפוי לעיר:

אם יצא יוצא לאור [רעיון האחדות] נשקף ממנו עתיד נפלא ומזהיר ותקופה של אושר וברכה אין קץ לעיר המבוא של ארץ חמדתנו ומקום המרכז להישוב החדש.

אבל, עדיין, יש כאלה הרוצים להרוס רעיון זה, ואינם רוצים לעשות שלום עם החסידים. מלכוב מתווכח עם זה החותם “בן בג בג” ב“השקפה”, ומגייס לעזרתו גם את “מו”ר הרא“י הכהן קוק שליט”א“, בוויכוח שהתמקד באיסור האכילה מן השחיטה של השו”בים החסידים.

לקריאתו של מלכוב לאיחוד היה הד והיו תגובות. ברשימה “למען השלום” שנחתמה: “אוהב שלום” (“החבצלת”, ט“ז בטבת תרס”ז). טוען הכותב ש“אין לאחד את שתי הכתות הללו” כש“הדברים אמורים בעניני כשרות” אבל אפשר “לאחד את מכס הבשר”.²⁷ תגובה אחרת ברשימה “ע”ד השלום ביפו" בחתימת בן־ציון (“החבצלת”, כ“ח בטבת תרס”ז), המסביר שאיחוד זה יוכל להיעשות רק על ידי “שווי זכיות”, באופן שכל צד “יכניע” את “הרגשת הישות” שלו בעצמו. בהזדמנות זו מודיע הכותב, שהוא הוא שהיה רגיל לחתום בכינוי “הים” בה“השקפה” ולא הוא שחתם “הים” ב“החבצלת”, וכדי למנוע טעות, “מעתה אתוודע בשמי הנכון”.²⁸ על כך עונה לו יעקב מלכוב באותו גיליון, בפסוק הצפוי והמתבקש: “מה לך הים כי תפחד”, מתפלמס עם הכותב בפרטי הפרטים של מחלוקת השחיטה, ומתגונן כנגד ההאשמה שדבריו עלולים לגרום למחלוקת חדשה. הוא מציג את החסידים כאנשים “שקטים ושלווים ודבר אין להם עם המחלוקת הזאת”. מדבריו כאן מתברר תאריך עלייתו לארץ: “ועל האחרון [כלומר עליו עצמו] זה ב”ה שבע שנים שהוא פה ולא נמצא עולתה בו אף שמץ דֹפי אשר על כרחך גם עליך להודות זאת“. ומכיוון שהדברים נכתבו בכ”ח בטבת תרס“ז, הרי עלייתו לארץ הייתה בשנת תר”ס (ראה לעיל). בהמשך הוויכוח על השחיטה בין הפרושים והחסידים, שמלכוב נוטל בו חלק נכבד, הוא כותב על הרב קוק: “לא אאמין על הרה”ג קוק, אשר בלא שפתי חנף אוכל להגיד עליו שתפארת מין האדם הוא" (“החבצלת”, י“ג בשבט תרס”ז). את דברי הפולמוס שלו כנגד בעל־דבבו ב“השקפה”, שהוא דוחה אותם כדברי "שקר, הוא מסיים בלשון ציורית:

כי שקר אין לו רגלים וקשה יהיה עליך ההליכה, אך חכה מעט עד אשר יעשו לנכון את מגדל הפורח באויר, ואז אפשר תעוף.

שער חבצלת

במאמר הבא (“החבצלת”, כ' בשבט תרס"ז) באותו נושא של המריבה בין החסידים והפרושים המתבטאת בענייני שחיטה, הוא כותב שוב על הרב קוק:

כל מגמתכם [של הפרושים] וחפצכם היה להרכיב עליכם רב אשר כל רבנותו יצטיין בשנאת החסידים ולרדוף אותם עד חרמה, ולדאבון לבכם מצאתם רב כזה אשר הוא מושלם בכל המעלות משכיל ומבין דבר ולא תבינו ערכו אשר היה יכול להיות להאור לעדה יותר גדולה מעיר יפו, ונוסף לזה לו נפש עדינה ואוהב אדם וכלם לפניו שוים.

מלכוב, המעיד כי “בכלל נוחים החסידים לענינים כאלה” של איחוד והבאת שלום, אינו נרתע גם מלאיים על יריביו, כי

אם לא תחדלו מלהתנפל ולדקור ברבים את החסידים על לא דבר בענין שמראש ועד סוף אין אשם בהם ולא התערבו, אגלה את פני הלוט מכל הענינים היפים אשר נודע לכלנו אף מה שנעשו מאחורי הקלעים ולא לבד לעתונים א"י אף יודע הדבר לעתוני חוץ ויודעי כל ישראל במה עוסקים בעלי הנפש היפה שביפו בעת אשר כל העולם הישראלי שרוי בצער ועת צרה היא ליעקב.

הוא מגלה שמאיימים עליו, ומצהיר “אך ירא אני אתכם כמו מהשלג דאשתקד”, וחוזר וקורא לחסידים ולפרושים לחיות יחד בשלום כמו בהרבה ערי ישראל. במאמר אחר (“החבצלת”, א' באדר תרס"ז) שבו שוב נדרש מלכוב לעניין הוועד, שנבחר בבחירות חשאיות – “ע”י דעות נעלמות" כלשונו – ולבעיית השחיטה שהסעירה את הרוחות, הוא מרגיש צורך להעמיד את דבריו על דיוקם, כדי למנוע טעות בקשר לדבריו הקודמים על הרב קוק: “יטעה מי שיחשוב שכתבתי דבר אודות הרה”ג קוק, ע“כ באתי להגיד שכמו שהוא [הרב קוק] לא אסר שום איסור כי גם לא התיר, ומפיו שמעתי שתקותו חזקה לאחד את הקרעים ולהביא את השלום שמחכים עליו בכליון עינים”. במאמר אחר, תחת הכותרת הפארודית: “ארבעה עשר מי יודע” (“החבצלת”, כ“ח בניסן תרס”ז), מתכונת, שלימים יפַתח אותה מלכוב בקונטרסיו לפסח, הוא מספר כיצד ניסה להשיג הלוואה מ“הבנק הלאומי” שנוסד ביפו לאחרונה, ולא הצליח. חברי הבנק פסלו את העָרב שהביא, אבל לאדם אחֵר שהביא אותו ערב עצמו – אישרו את ההלוואה. מכאן, הסיק מלכוב, “שלא הערב היה בעוכרי אך אני האומלל בעצמי”. והוא מוסיף ומספר על מקרה אחר, שבו נתבקש אדם שרצה הלוואה להביא אחד־עשר ערֵבים. האיש הצליח להשיג ארבע־עשר ערֵבים ובתוכם הרב קוק. אבל גם הפעם פסלו אנשי הבנק את מרבית הערֵבים, וביניהם את הרב קוק. מסקנתו של מלכוב היא, שיש כאן הפליה מכוונת כנגד יהודים דתיים:

אך המסכן הזה לא הבין שלא אותם מאסו כי אם אותו, שלא נאה לפניהם לקבל בחברתם איש אשר יוכל לטפל בהנחת תפילין ובתפילה, ועם אנשים כאלה אין להם עסק כלל.

על כך באה תשובה (“החבצלת”, י“ב באייר תרס”ז), בחתימת: בן־מלך, “מכתב גלוי לה' י' מלכוב!”, שבו מסביר הכותב, שהוא קרוב לוודאי מ“חוגי־הבנק”, כי בצדק לא קיבלו את ערבותו של הרב קוק:

כי רבנו טוב לב ורך המזג הנהו ביותר, והעניים כרוכים אחריו, ורק בידעם כי אין כסף לרב זה, לזאת ישנם עוד עניים שאינם דופקים על פתחו ולוא רק יודע כי על פתקה קטנה יותן כסף וזה ישנו תמיד ביכולתו – אז ידריכוהו מנוחה, מלבד שבעל כרחו יכנוס בעול חובות אשר לא יוכל להמיש מהם, וכסף רב ירד לטמיון ואז יסבול אחד משני אלה, או כבוד הרב, אשר זה ג"כ לא ינעם להחברה להוציא כסף מידו, או החברה בעצמה, ולמען השמר מתוצאות רעות הסכימו באחת שלא לקבל ערבותו של הרב.

צבי קפלן, המביא מקרה זה, מוסיף ומעיר: “שורות אלו מלמדות על מרן הראי”ה קוק זצ“ל – יותר מספרים שלמים!”

בשנת תרע“א היה נטוש ריב קשה בין הרב קוק לבין הדיין ר' יוסף צבי הלוי, בעניין סמכותו של שו”ב אחד בשם ר' אליהו, שהרב קוק פסל אותו והדיין הכשירוֹ. פולמוס זה, שהסתעף מאד, התנהל במשך כשלושה חודשים מעל דפי “החרות” תחת הכותרת הקבועה “הריב ביפו” או “המצב ביפו”, והקיף שאלות רבות: השחיטה והכשרות, סמכויות הרבנים, היחסים בין העדות השונות והמצב המוסרי הכללי ביפו. מרבית משתתפיו של פולמוס זה חתמו בשמות־עט כגון: “איש יפו”; “יפואי”; “גר ותושב” ב“החרות”, גל' ל"ז ­– ס'.²⁹ ומלכוב השתתף בו בגלוי פעם אחת, אם כי יתכן שהשתתף בו גם בשם בדוי.

בכתבה ב“החרות” (א' בכסלו תרע"א) על יפו,³⁰ מעטו של “עובר־אורח” בעיר, שפורסמה “על אחריות הכותב הנכבד הידוע לנו” מנה אחת לאחת את כל העבירות הנוראות הנעשות ביפו ו“בהשכונה החדשה תל־אביב”. הכותב מתריע כנגד הרב קוק העומד “בראש כל הרבנים” על ש“אינו שם לב כלל לעניני העיר כי אינו מתחשב אתה (?) [סימן־השאלה במקור, נ”ג] ואומר תמיד שקול לי ענין אחד מהמושבות יותר מכל העיר יפו“. והוא פונה בקריאה נרגשת אליו: “איכה גאון ישראל ועוזרו הרב קוק שיחי”? לא עת לחשות [– – –] ורק עליך גאון ישראל לעמוד בראש ולצאת חוצץ נגד מחללי הדת בלי שום משוא פנים [– – –]”. על ביקורת וקריאה אלה, באה הערת המערכת המסתייגת: “חזות קשה הוגד לנו כמעט אי אפשר להאמין. דברים מוזרים שומעים אנו מפי הסופר אשר עבר דרך יפו וראה אך אוֶן בה – ונכונים אנחנו לקבל ברצון מתושבי יפו הכחשה על הדברים האלה”. ואכן, כפי שכתבה מערכת “החרות”³¹ עשה מכתבו של הסופר את “הפעולה הדרושה ורבנו התעורר ויפרסם הקריאה הזאת”. ב“מכתב גלוי לכללות עדת ישראל בעיה”ק יפו תובב“א”,³² מעיד הרב קוק על עצמו “שהנני תמיד טרוד ועסוק בעסקים שונים” ולכן “לא אוכל לדעת אם הדברים הנם באמת כמו שמציירים לפני בעל פה ובכתב, או שהם מגוזמים מעט או הרבה”, אבל “אם גם חלק קטן מכל ההגזמות, המצטיירות ומתפרסמות על המצב הפרוע של עירנו, יהיה אמת, גם הוא יספיק לעורר אותנו מתרדמת “השב־ואל־תעשה” שלנו ולחייבנו להאגד יחד [– – –] ולהתחיל בדרך רצויה בסדור ובבנין לתקון המעוות”. לדעת הרב קוק, יש לדאוג לשלושה יסודות ראשיים: “הצד החברתי, הצד הדתי והצד המוסרי”, ומכיוון שהעבודה מרובה, “ע”כ הנני קורא לאסיפות תמידיות בזה לביתי במשך ימות החול של חדש כסלו“. הוא “מוכן לקבל פני כל איש או סיעה” שיש בידם להציע או ליעץ, ומחלק את “זמני האסיפות” לפי שלושת הנושאים: החברתי, הדתי והמוסרי. ל”מכתב גלוי" זה נוספה הערת המערכת, הקוראת לכולם להתאחד כדי לקום ולצאת “כאיש אחד” “למלחמה נגד אנשי הבליעל ונגרש אותם מעירנו” בעזרת הממשלה. במאמר שפרסם במסגרת פולמוס זה, “יתבררו ויתלבנו הדברים” (“החרות”, כ“ד בשבט תרע”א, 22.2.1911), מתאר מלכוב את תנאי השחיטה הגרועים הקיימים ביפו, שבגללם “לא נקל הוא להבחין ולהכיר בין שחיטתו [של השוחט היהודי] לשחיטת הערבי”, והם הגורם למריבה. אליהם הוא מצרף שערוריות נוספות הקשורות בבית־החולים ובחברה קדישא שבעיר, וקורא לפרושים, לחסידים ולספרדים להתאחד, כדי “לסדר השלום על מכונו בעירנו”, ולשני הרבנים, הרב קוק והרב סלונים, לעבוד יחד ולהתקין את התקנות הדרושות ללא מורא תקיפים. גם בדבריו אלה, כבאחרים, ניכר הכבוד הרב שהוא רוחש לרב קוק. השתתפותו של מלכוב בפולמוס זה החלה למעשה זמן קצר לפני כן, בשעה שסערו הרוחות סביב מאמרו של ברנר ב“הפועל הצעיר” בשאלת “השמד”, ומלכוב השמיע את קולו לטובת האיש ברנר וכנגד דעותיו (ראה לעיל). בסיום רשימתו זו (“החרות”, ו' בטבת תרע"א, 6.1.1911) תחת הכותרת “מדוע?”, הוא מזכיר את הרב קוק. קטע זה, ככל הרשימה, מורכב מסִדרת שאלות רטוריות, וניכר שמץ מכעסו של הכותב על הרב קוק, שאינו משתמש בסמכותו כדי להכריע במחלוקת:³³

מדוע הזעיק הרה"ג קוק את כל אנשי העיר לאסיפה? האם שכונתו רצויה היא וחפץ הוא באמת לאחד את כל המפלגות למען שלום העיר אשר באמת אחרי שנות עמל ומחלקת נחוץ לה השלום מאד לבנות הריסותיה, אך הלא לא נעלם ממנו הקוץ שבאליה וכל זמן שהסוס ורכבו לא יפלו אחור… לא יועילו לו אסיפותיו ולחנם ירגיז מנוחת העיר.

2. מלכוב כסופר “החבצלת” ביפו. כציוני נלהב השואף לראות את הארץ קולטת עוד ועוד עולים, וכבעל בית־מלון, שאצלו מתאכסנים עולים, תיירים ואורחים מירושלים וממקומות אחרים בארץ, דאג מלכוב בכתבותיו מיפו לשלומם ולרווחתם של התיירים מבחוץ ומבפנים, של העולים ושל אנשי יפו. בכתבתו “מחזה מול מחזה” (“החבצלת”, ה' באייר תרס"ז) העמיד זו מול זו את התופעה המשמחת של התיירים והתיירות הבאים דרך נמל יפו “מכל אפסי תבל” לעומת התופעה ההפוכה של המוני היורדים מן הארץ לכל ארצות העולם. חלקם חוזר אפילו לרוסיה “לארץ אשר הקיאה אותם ואשר זה מעט שנמלטו בעור שיניהם, ועליהם לחזר על עקבם בטענות שאין לנו מה לעשות פה”. מלכוב, איש הרגשות העזים, זועק: “ועומד אנכי משמים בלב קרוע, רבש”ע! עיר מלאה אנשים ועסקים מעסקים שונים ועולם המעשה לפניך ועבור אחינו אין מה לעשות פה?" כאיש מעשה, הוא מאמץ את ההצעה “להרים קרן המסחר והמלאכה”, ומתקיף את אלה הטוענים ש“בחורי ישיבה בפאותיהם ובקפטותיהם” לא יצלחו למסחר, תוך התרסה: “ומתלמודי מצוין יוכל להיות מהרה גם סוחר מצוין, אך מסוחר בּור, לא תעשה לעולם תלמודי”.

בעיית הירידה מעסיקה את מלכוב לא מעט, והוא מקדיש לה גם את הכתבה “אין כל חדש” (“החבצלת”, ראש חדש אב תרס"ז), שבה הוא מתריע לא רק על אדישותו של “העולם הנאור” לנוכח הרציחות והרדיפות ברוסיה, אלא גם ובעיקר כנגד אלה “הבאים לכאן מארץ התפת שממש נמלטו בעור שניהם, לא יעבר עליהם חדש ימים והתחילו לרנן השיר הישן זכרנו את הדגה”. כחיזוק לדבריו כנגד היורדים השבים לארץ שרדפה אותם ושפכה את דמם, הוא מביא כדוגמא שני צעירים, שהיו רוכלים עלובים ברוסיה, “ופה ב”ה מצאו את לחמם בכבוד", אבל הם מתאוננים ומתגעגעים לשם. גם הדוגמא האחרת שלו היא דומה, ומסקנתו, שכוחה יפה לכל התקופות בארץ־ישראל עד היום היא:

כן העם הזה באים לכאן בחפזון ולא ינסו מאומה לעשות ובורחים מן הפח אל הפחת. קוראים הם זכרנו את הדגה, ושכחו את המהלומות והמכות, ועל כרחך עלינו להודות שאין כל חדש.

בכתבה אחרת, “הפשרה” (“החבצלת”, ד' בסיוון תרס"ז), בין עניינים אחרים שהוא מביע דעתו בהם, מתריע מלכוב כנגד סידורי הירידה הלא־מתוקנים של הנוסעים המגיעים באניות לחוף יפו. חוויה קשה, שכמעט כל מי שהגיע לארץ דרך נמל זה חווה אותה, ורישומה ניכר גם בספרות היפה, כסמל לבאות: הלם־הפגישה הראשונה הקשה עם ארץ־ישראל, המבשר את ההמשך (י“ח ברנר ב”עצבים" ועוד):

הלא כלמה תכסה פנינו לראות המחזה כשתבוא האניה עם הנוסעים הנודדים מאחינו אל חוף יפו, אחרים עולים על החוף בקומה זקופה והולכים ישר בלי מעצור ואחינו המסכנים נעצרים עד אשר יבדקו את תעודותיהם וחפציהם.

אמנם, גם כאן התערב הרב קוק וקבע תעריף קבוע להורדה בסך 3 פרנק לאיש, אבל לסרסור יש תמיד, כפי שכותב מלכוב, “בחינת עיבור ולידה”, והוא מגדיל את המחיר. ולכן, כאיש מעשה מציע מלכוב לעשות כדרך שנהגו אנשי אלכסנדריה “שיסדו חברה ומצילים את הנוסעים מכל האסונות [– – –] וברכת הנודדים עליהם תבוא”, וקורא קריאה נרגשת אל “הסוכנים הנכבדים”: “חוסו נא על חלול כבוד עמנו”. נאמן לדרכו, מבליט מלכוב את הראוי לשבח ואת הראוי לגינוי. הוא משבח את בעל־המקווה, שחידש אותה והרחיבה, על אף שתושבי יפו מעדיפים להתרחץ בקיץ בים. כעת, כשהמקווה נקייה ומושכת, הוא מוסיף בהומור: “ירא אני שכל העיר יתפסו לחסידות”. כנגדו הוא מוקיע את האופה, שגבה דמי קדימה בעד כרטיסי נסיעה מוזלים לאמריקה ונעלם. ומסקנתו: “ואף שיש מהם אשר שלל את פרוטתם האחרונה אך גם לקח טוב נתן להם שלא יכלו כבהמה אחר כל נוכל ורמאי, ושלום יהיה לכלנו”. מסתבר שלכתבותיו של מלכוב היה הד, במיוחד כשרמז נגד הסרסורים ומורידי־העולים מן האניות בחוף יפו, והקוראים זיהו את האנשים המסוימים שבהם מדובר. ביקורתו על המחיר המופקע שהם דורשים, יותר מן התעריף שקבע הרב קוק, הכתה גלים. אחד מהם, דוד רזניק, פירסם מודעות “מיתממות” בעיתונים, שבהן הוא מודיע, שהתעריף הוא “שלשה פראנק לבד מכס החפצים”. וכנגד “לבד” זה יצא מלכוב בשצף קצף והראה את הרמאות שבדבר. לא רק גרימת סבל נוסף “להנוסעים האומללים” יש בכך, אלא גם “חתירה נגד כבוד הרה”ג קוק – – – “. סרסור זה, דוד רזניק, שחציו של מלכוב היו מכוונים גם נגדו, יצא להילחם בו בנשק המקובל במלחמות מסוג זה: השמצות אישיות, במאמרו “כבוד הפשרה”,³⁴ ששמו מכוון כנגד שם מאמרו של מלכוב “הפשרה”, כדרכי הפולמוס מאז ומתמיד. דברי תשובתו גסים ומעליבים ביותר. הוא משווה את מלכוב לאתון שפתחה את פיה, ואת קוראיו – לחמורים, ומזכיר לגנאי את עברו של מלכוב כמלמד־תינוקות ואת ההווה שלו כבעל בית־מלון, שהוא מכנה אותו “בית־מרזח”. הוא מייעץ לו לעסוק בענייניו, כלומר ב”אסטענדערס [סטנדר. עמוד־לקריאה] אשר נגנבו בביהמ“ד חסידי חב”ד“, לפני שהוא עוסק בענייני אחרים. על האשמותיו של דוד רזניק משיב מלכוב אחת לאחת, במאמרו “הבעל תשובה” (“החבצלת”, כ“ה בסיוון תרס”ז). על הזכרת עברו הוא משיב בהומור: “הכותב מצא את עוֹני שהייתי מלמד ונהפכתי להיות סופר” אבל מתקומם נגד “ההאשמה” שהיה “מלמד תינוקות”: “שקר גס כזה” וטוען בהומור: “האם קומת תלמידי תאמר לכפוף אשר ב”ה קומתם דמתה לתמר”. וכצפוי, אינו נמנע גם מעקיצת יריבו: “ובזה אין שום ספק שיודעים ומבינים לא רק יותר מבעל החותם, אלא אף גם ממך כותב נכבד”. לגופו של עניין מתגונן מלכוב, שלא הייתה כוונתו לתקוף אישית את הסרסור דוד רזניק: “הלא תמיד חשבתיך להטוב שבסרסורי יפו. כונתי היתה אך למען יתעסקו בענין רב הערך הזה אשר ממש כמו פקוח נפש הוא, אנשים שאין להם שום מטרה מטריאלית ולא יותר”. במיוחד מקנא מלכוב לכבוד בית־מלונו שחולל:

ועתה ענו בי תושבים נכבדים האם ראיתם את כל זאת בביתי, ביתי ב"ה בית אֹכל ומקום ללון לאנשים ישרים, ורבם ככלם מהבאים לביתי לא ירשו את עצמם אף לאכֹל בלא נטילת ידים ובגלוי הראש.

יש להעיר, כי ב“תמול שלשום” ובזיכרונותיו של עגנון אין פרט זה נזכר, ודומה שאף משתמע מן התיאורים שמלכוב היה סובלני ביחס לאורחיו החילוניים, ולא כפה עליהם דבר. אבל יתכן, שמשום כבודו ומנהגיו עמהם, עשו הם אף מצדם מאמץ, שלא להכעיסו והתאימו עצמם למקובל בביתו. כדרכו, מתקיף מלכוב בסיום דבריו את מתקיפו:

ואותך סופר נכבד אשאל, האם עבדך אני או עבד אביך שתצוה עלי במפגיע במה להתעסק אם בספרות או במלמדות, בקש לך עסקים אחרים ואז יהיה טוב גם לי גם לך. ויותר אתמה על עורך ההשקפה שנתן מקום בעתונו לדברים מכוערים, ועושה את עתונו לעביט של שופכין. ישאל נא העורך אם נאה היו הדברים למי שאמרם, או על מי שנאמרו.

מלכוב, כמי שבית־מלונו “אצל שפת הים” ופרנסתו בקיץ על הקייטנים הבאים, בעיקר מירושלים, לרחוץ בים, היה רגיש במיוחד לסידורי הרחצה. בכתבה מיפו (“החבצלת”, ראש חודש אב תרס"ז) הוא מודיע על מקרי טביעה שאירעו בים, וביניהם שני אחים, שאת אחד מהם הצליחו להציל ברגע האחרון. כשנה לאחר מכן הוא חוזר לאותו נושא עצמו, והפעם יש לו גם הצעה מעשית. בכתבתו “הצלת נפשות” (“החבצלת”, ג' באייר תרס"ח) הוא מתאר את שמחת הרוחצים בים, אבל גם את אסונות הטביעה, שלאחריהם הציע אחד האנשים: “שעל כל בעה”ב לשלם בימי הרחצה חצי בישליק לחדש ובהכסף הזה לשכור שני אנשים שיודעים לשחות ושכחם במתנם להציל את הטבוע, והמה יעמדו תמיד על משמרתם בעת הרחיצה".

מלכוב החי־בתוך־עמו, משבח את ההצעה “כשהיא לעצמה היא באמת נשגבה” אך יודע שאין לה סיכוי להתקבל. מכיוון שהמציע “לא מאנשי המעלה הנהו, ודבריו אינם נשמעים להקהל”, ולכן, כדי שהרעיון יצא מן הכוח אל הפּועל, הוא מציע שהיוזם “יכריז שמוסר הוא את הצעתו בקנין גמור להיותר נכבדים ממנו והם יציעו את הרעיון הזה באופן אחר, ובודאי יענה על זה הקהל אמן והיה זה שכרו”. יתכן, שזוהי ראשיתו של מוסד ה“מצילים” בחופי הים.

 

ו. בימי הגלות במצרים ואחריה    🔗

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתחדש ביתר שאת הוויכוח אם לקבל את הנתינות העותומנית או להמשיך ולהחזיק בנתינות הזרה. גם מלכוב משתתף בוויכוח חשוב זה ומביע את דעתו בזכותם של אלה שאינם רוצים ואינם יכולים להתעתמן:

חלק גדול מאחינו עם כל רצונם הטוב להשאר בארץ ולהתעתמן לא ירשם מצבם בשום אופן לעשות את הצעד הזה. למשל יש פה למאות ולאלפים בני משפחות שהניחו אחריהם ברוסיה נכסי דלא נידי, ואשר מהכנסתם לחמם נמצא פה, [– – –] והלא אם רק יודע הדבר להממשלה שיצאו משם תפול על המציאה הזאת בשתי ידיה ותחרם כל רכושם שרכשו כל ימי חייהם בכל כך עמל ויגיעת נפש.

בסיום מאמרו הוא מעיד כי “היהודי מוטבעת בו עוד מגיחו מרחם אהדה ואהבה לעותמניה, וזה לו כטבע שניה” ולכן על “עסקנינו” “לבאר להממשלה הרוממה” שתלמד “להבחין בין איוב לאויב, ולהכיר אותנו לטובה למען נוכל להשאר בארץ עד יעבר זעם” (“למבש”ן אשיב“, כ”א בטבת תרע"ה).

אירוניה מרה היא, שעד שפורסם מאמר זה, הוגלו מלכוב ומשפחתו לאלכסנדריה שבמצרים בב' בשבט תרע"ה (17.1.1915). תקופת הגלות במצרים, והשיבה ממנה, מצאו את ביטוין בכמה קונטרסים שהוקדשו לנושא זה, חוברות אלה, ובמיוחד “ממצרים ועד הנה”, הן מן העדויות החשובות על תקופה זו, שלא הרבה נכתב עליה (ראה בהמשך).

ממצרים ועד הנה תרפ"ב

לאחר מלחמת העולם הראשונה, והשינויים הגדולים שחלו במערך הכוחות בארץ, המעיט מלכוב להשתתף בהצעות, ביָזמות ובפולמוסים ציבוריים, וריכז את שהעיק על לבו בחוברות מיוחדות, שהוציא על חשבונו לפרקים, במיוחד בחגים. חוברות אלה, שמספרן מועט ותפוצתן מצומצמת, לא עוררו כל הד ונשתכחו, גם משום שהכותב והחוגים שמתוכם בא, נדחקו לשוליים, ושוב לא היו בעלי־פלוגתא ראויים. חוברות אלה הן נדירות, ותיסקרנה כאן בקצרה לפי סדר הופעתן. הסקירה לא תיערך לפי מקבץ נושאים, כיוון שהדברים משולבים זה בזה, ובתוך הזכרונות מגלוּת־מצרים משולבים גם פרקים המבקרים את הנעשה בחיי הציבור בארץ בכלל וביפו בפרט. המשותף לכל החוברות הוּא עמדתו של מלכוב כבר־פלוגתא לכל ענייני הישוב, במחנה החילוני, כמו גם במחנה הדתי, אם כי עיקר חציו מכֻוונים כנגד הראשון. מתבטא בהם צערו העז עד מאוד לנוכח השינויים המתהווים לנגד עיניו, שאינם לפי רוחו, והרגשת חוסר האונים שלו על כך שידו קצרה מלעמוד בפרץ, והשפעתו הולכת ומתמעטת. בכתיבתו הוא נוקט טון מתחלף ואמצעי־כתיבה מגוונים: דברי ביקורת ותוכחה נסערים; לעג והיתול; אמצעים סאטיריים, פארודיים ואליגוריים.

 

ז. “נר חנוכה” (תרע"ז)    🔗

חוברת זו היא הראשונה הנזכרת בלקסיקון הביבליוגראפי של ח“ד פרידברג, “בית עקד ספרים”. הקונטרס נדפס בקהיר, בשנת תרע”ז,³⁵ ומכיל ט“ז עמודים, והוא – כפי שמגדירו צבי קפלן: מימי גלות מצרים של מחברו, “רובו חרוזים ומיעוטו פרוזה”, ובו “שילוב ענייני נס חנוכה בדברי גינוי חריפים כלפי החינוך החילוני ודברי שבח לבית־חינוך אחד, בודאי חרדי, שנוסד בקהיר ע”י נדבן בשם סלוצקין, ושהתנהל על ידי מלכוב עצמו” (על סלוצקין ראה בהמשך).

עמוד מתוך – “נר חנוכה”, קהיר תרע"ז

נושא זה חזר וסופר בארוכה על ידי מלכוב בחוברת האוטוביוגראפית שלו “ממצרים ועד הנה” (תרפ"ב) שעוד ידובר בה בהמשך. המאבק כנגד החינוך החילוני, כפי שראה אותו מלכוב מקרוב, בבית־הספר לבנות ביפו ובגימנסיה “הרצליה”, היה אחד המאבקים הקבועים שלו, ונרמז, כאמור, גם ביצירתו של עגנון. חוברת זו מתחלקת לשניים: י“ב עמודים ראשונים שירה, ד' עמודים אחרונים – פרוזה. אמנם השירה “צולעת” ואין חרוז ומשקל, אבל הדברים כתובים בשורות קצרות, מחולקים לבתים בני ארבעה טורים כל אחד, ומודפסים באותיות גדולות ומאירות עיניים. מלכוב כורך יחד את נס חנוכה, שיעבוד מצרים הראשון וגלות מצרים בהווה, ועוסק באחד הנושאים המכאיבים לו מאוד: החינוך החילוני, שהוא רואה בו חטא כבד, ושבגללו “הוּשבנו למצרים באניות”. וכנגדו הוא משבח את הנדבן סלוצקין, שהוא רואה בו, לא פחות ולא יותר, מאשר “משה השני” שזכותו היא “שהדליק את נר התורה, / גם בחושך מצרים…” ביסדו תלמוד־תורה לילדים בגלות זו. מלכוב מחבר את כל חגי ישראל יחד – חנוכה, פורים ופסח – ומעמיד מצד אחד את החילוניים, שהוא רואה בהם יוונים, או המן או מצרים או זדים, ומן הצד האחר את הכוהן הגדול, את מרדכי ואת משה. בחלק ‘הפרוזה’, מצהיר הכותב: “בחיבורי זה לא כונתי חו”ש [חס ושלום] לנגוע באישיותו הפרטית של איזה איש”, וכוונתו אך ורק ללבן את עניין החינוך במקום הגלות: “כלנו באנו בתור מהגרים, נתיסדו פה בתי ספר עראים, אחד ע”י יחיד ואחד צבורי. האחרונים מקיימים תורתם מעושר ורחבת ידים, ואנחנו מעוני ומלחץ“. והתוצאות? – “ויפה אמר לי תלמיד אחד, שלמד אצלינו בשנה אחת לא בערך יותר הרבה ממה שלמד בבית ספר המתוקן ב”יפו” במשך חמשה שנים".

וקריאתו:

ועתה מי שחפץ להתענין בענין הנכבד הזה מזמינים אנחנו וגם מבקשים את חכמי וגדולי הספרדים והאשכנזים יבואו ויגידו ויאמרוּ אמת מאיזה חינוך קבלו התלמידים יותר תועלת, לא רק בלמודי קדש אך גם בלימודי חול.

ומסיים בקריאה נרגשת: “אבי! יבחנו דברי אלה ותפקחנה עיני עורים, וידעו ויבינו שלא זו הדרך, ויבחרו בחיים, והיה זה שכרי”.

 

ח. “קרובץ לפורים. רשות³⁶ לחתני פורים” [תרפ"א]    🔗

זוהי, קרוב לוודאי, החוברת ההיתולית הראשונה שפירסם מלכוב, וזמנה הוא ככל הנראה: י“ג באדר ב' תרפ”א. אמנם חסרה שנת הדפוס, אבל כל הסימנים מעידים שזוהי שנת תרפ“א, שהייתה שנה מעוברת, וכפי שרשם מלכוב: י”ג לחדש וכי אדב“ר – אדר ב'; גם העניינים שאותם מזכיר מלכוב, עמדו על הפרק באותה שנה; בשנה שלאחר מכן הוציא מלכוב לאור חוברת פורימית נוספת,³⁷ שהיה בה המשך בוטה ומורחב לביקורתו. תחת הכותרת: “רשות לחתני פורים” מונה מלכוב אחד לאחד את כל התופעות והאישים המרגיזים אותו, ואלה רבים מאד, שכן כמעט הכל נעשה למורת רוחו וכנגד השקפותיו, ובמיוחד מתן זכות הבחירה וההיבחרות לנשים – שושנה (פרסיץ) ועדה (פישמן); וקרן הגאולה – שהוא טוען שנעשתה מעילה בכספיה. גם נגד אב בית־הדין של ק”ק יפו הוא טוען על שהתיר “בחירת נשים”, ומזכיר לגנאי שמות רבים נוספים של כל המי ומי ביישוב: אז“ר, בן־יהודה ועיתוניו, ד”ר קלוזנר, דוד ילין, ר' בנימין ורבים אחרים. איש אינו יוצא נקי, שכן כולם חתומים על המנשר הדורש בגלוי זכות בחירה לנשים. וסיומו: “בראשית ברא… והארץ היתה תוהו ובוהו וחשך…” לאשר את מה שנכתב בשער הספר. כראוי לחג הפורים: “לסדר ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם”. בין חוברת פורים אחת (תרפ"א) לחברתה (תרפ"ב) ניסה מלכוב לחדש את פעילותו הפובליציסטית, ולהשתתף בעיתונות החרדית שהתחדשה באותם שנים, אך דומה שהיו אלה ניסיונות בודדים, שלא היה להם המשך, ועיקר כתיבתו התרכז בקונטרסיו. אחת ההתבטאויות המעטות שלו בעיתונות, בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, הייתה ב“קול ישראל”. בטאונה של “הסתדרות צעירי אגדת ישראל בירושלם” (כסלו – שבט תרפ"ב), אם כי יתכן שהיו גם מאמרים נוספים שלו שלא הגעתי אליהם.

שער החוברת קרובץ לפורים.רשות לחתני פורים

מלכוב מכוון את דבריו כנגד מאמרו של הרב י“ל הכהן פישמן בשבועון המזרחי “התור” בעריכתו (ירושלים, י' בחשוון תרפ"ב, 11.11.1921). זהו מאמר כואב על “רפיון־הרוח ועל המילנכוליה שתקפה עכשו את כל הגולה”, התולה את עיקר האשמה ב”מרגלים החדשים" המוציאים את דיבת־הארץ רעה. לאלה “הכל מותר [– – –] ובלבד שתחוּלל הציונות והעם בגולה יחדל מלהשתתף בבנין הארץ”. כדוגמה למסכת הבדותות והשקרים שהם מפיצים, מביא הרב פישמן את השמועה כי “בפסח העבר אכלו בארץ־ישראל גם רבים מן היהודים החרדים חמץ בפסח”, ובעקבות שמועות אלה ואחרות “ישנם תמימים כאלה שאינם מאמינים כלל אם יש אפשרות למצוא הוטל כשר בירושלים, ואם ישנן פה חנויות הסגורות בשבת”. הרב פישמן מאשים גם את “העיתונות שלנו, העתונות הארצי־ישראלית”, בכך שבראה בגולה “פסיכולוגיה של כפירה־בכל, כפירה במנהיגים, כפירה בציונות, כפירה בכל העבודה הלאומית”. אחת ממסקנותיו היא ש“דרוש להחזיר לארץ־ישראל את כבודה שחולל”. לדעת מלכוב, הרב פישמן, מגן ומחפה על חוטאים במקום לגלות חרפתם ולפרסם את העוול ברבים. הדוגמא שהביא הרב פישמן, הנוגעת לענייני הכשרות בארץ, הייתה קרובה ללבו כבעל בית־מלון, ואולי היא שהביאה אותו לתגובה פובליציסטית. אין הוא מביא, כפי שאפשר היה לצפות, דוגמא מבית־המלון שלו, שתוכיח שיש בארץ בתי־מלון המדקדקים בכשרות, אלא אדרבא, מחזק טענה זו על ידי תיאור הנעשה במטבח־הפועלים בתל־אביב בשבת:

נלך נא לטייל בהעירה תל־אביב ביום שבת קדש, שם העמידו מטבח בעד החלוצים השוכנים בבתי בד אצל הים, יסלח נא לי על שאטריחו לסור לאיזה רגעים לתוך המטבח, שם עומדים מספר הגון של דודים, הרותחים וזועפים ומעלים קצף. אצל השולחנות יושבים החלוצים שלנו, אוכלים תבשיל חם ומתוכחים ומעלים עשן.

ברמז הוא מוסיף: “ואדות המלונים אף כי על דבר בתי האוכל, אוכל להודיעך כי מלבד איזה בודדים, מבשלים הם בשבת קדש ומאכילים טרפות בריש גלי – במרכז תל־אביב”. יש לשער, שלא ראה צורך לדבר בשבח הכשרות בבית־מלונו, כיוון שהדברים היו מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה.

 

ט. “פורים רב מטעם” (תרפ"ב)    🔗

חוברת היתולית זו הופיע לקראת פורים תרפ“ב, ובה דברי ליצנות על חשבון אסיפת־הנבחרים, הוועד הלאומי, ועד הצירים, הקרנות הציוניות, ממשלת המנדט ועוד, כפי שמתאר זאת הלקסיקון של ח”ד פרידברג. כלומר, זוהי ביקורת על הממסד הציוני ועל פעולותיו, ואין שום דבר היוצא נקי מתחת עטו של הכותב. היא ערוכה בנוסח מסורת העיתונים ההיתוליים שארץ־ישראל הייתה משופעת בהם, אך כדי להבין לעומקם את דברי החידוד והביקורת, יש להיות בקיאים היטב בפרטי המאורעות של התקופה, באישים שלקחו חלק בהם ובנושאים שעמדו על הפרק והיו שנויים במחלוקת. החומר, לסוגיו השונים, איננו חתום, אף לא בראשי תיבות, ולכן מסתבר, שנכתב כולו בידי יעקב מלכוב. במרכז החוברת בת 24 העמודים “החלק הדרמטי” (עמ' 7 – 19), “חזיון בשלש עשרה מערכות” ללא־שם, שגיבוריו: “משה רבינו, יהושע בן נון, שבעים זקנים, הערב־רב, מניסטר הרוסי, משרתו, ר' מרדכי לעפלער, בעל המלון ר' חיים ישראלי, משרתו”. עיקרו של “החזיון”, המתח בין הדתיים “הישראליים”, ממשיכיהם הישירים של משה, יהושע, והזקנים, לבין החילוניים, המכונים “הערב־רב”, צאצאיהם של אלה מתקופת יציאת מצרים, ובתוכם הנהגת היישוב. העלילה מתרחשת לסירוגין, במדבר, באוהל משה; ברוסיה: בבית שר הפנים הרוסי, בבית אחד הפרנסים היהודים בתחום המושב ברוסיה, באחד מבתי המלון בעיר הבירה של רוסיה, ובבתים נוספים בארץ זו; ולבסוף, “אחר זמן של איזה עשרות שנים” בארץ־ישראל, בירושלים וביפו. “הערב־רב” מגרשים את “זקני הישראלים” “מלהתערב מהיום והלאה בהנהגת צאן מרעיתם”, וההמון התמים תומך בהם. וכדי להעביר את השלטון “מהנהגה להנהגה” הם מאמצים לעצמם שני עקרונות: להקציב לכל אחד מהם הרבה כסף, כדי שלא להיות “טפשים כהמנהיגים הישראלים שקדמונו, שעבדו כל ימי חייהם לטובת עמם שלא על מנת לקבל פרס”; והשני – “להעבירם מדתם דת ישראל סבא” בעזרת בתי ספר לבנות ובתי־ספר מעורבים ועל־ידי תמיכה בעיתון “בלשון הישראלים”, שיסייע בתעמולה למען מטרה זו. מבין ראשי “הערב־רב” נזכרים שמות העסקנים ומנהיגי היישוב בשמותיהם, בחילוף אותיות, בצורה המקילה על זהותם, ועם זאת יוצרת מייד ממד של גיחוך: בולוקוס – סוקולוב; ניקסישוא – אוסישקין; האדון איבן יהוד – אליעזר בן־יהודה; קנפקה – הופנקו; ניפור – רופין; אטהן – טהאן; פ“ר נמציו – פרופ' ויצמן; הלורד רופלבטון – הלורד בלפור; אוריה, ראש ועד החנוך – ד”ר יוסף לוריא; הא' ממולח – אברהם אלמליח וכן הלאה.

נוסף על ענייני החינוך, שאלת זכות הבחירה לנשים, תופעות שאותן מבקר הכותב בחריפות רבה, לא יוצאים נקיים משבט־עטו גם “הצבי” של בן־יהודה; בנק אפ“ק ומדיניות ההלוואות שלו; נטיעת יער הרצל; הצהרת בלפור; הקמת הקרן־הקיימת ומנהג נטיעת העצים; קרן־היסוד ועוד. אחת ההאשמות החוזרות היא, על הכסף הרב שמבזבזים “הערב־רב” ומשתמשים בו לצרכיהם הפרטיים, בעוד שהוא שייך ל”ישראלים" ונלקח “מקערות יום הכפורים” של “בני־ישראל התמימים”. סיומו של ה“חזיון” בשיר ששרים “הערב־רב”, שהפזמון החוזר שלו המושר בפי מקהלה הוא: “חי חי פרעה / נחוץ לנו מסרה” [כסף בערבית, כפי שמתרגם זאת הכותב בשולי העמוד], ובו שבעה בתים המתארים את כל התהליך: מיציאת מצרים, והרכוש שהוציאו בני־ישראל משם, דרך עשיית עגל־הזהב על ידי הערב־רב, וסיים בציונים הלוקחים כסף זה לעצמם ומייסדים קרנות שונות, כדי להוציא את כל הכספים מבני־ישראל. בתמונה האחרונה לאחר השיר, נכנסים בן־עמרם “ואחריו הגואל ואחריו זקני אגודת ישראל” ומגרשים את הערב־רב: “רדו שפלים רדו עלוקות. רדו כבר, די לממשלתכם העריצה, נגמר חסל, פנו מקום לפני בני ישראל סבא”. והתוצאה: “והממשלה נכונה ביד בני ישראל סבא לעולמים”. לפני “חזיון” זה ואחריו, יש בחוברת עוד קטעים ביקורתיים בסגנונות שונים, המכוונים כנגד אנשים ומעשים, “משמאל” ו“מימין” כאחד.

 

י. “ממצרים ועד הנה” (תרפ"ב)    🔗

על הופעתה הקרובה של חוברת זו באה “מודעה נחוצה” ב“פורים רב מטעם” (עמ' 22):

אחר הפורים אוציא לאור ספר בשם “ממצרים ועד הנה”, סיפורים מעניינים מאד מכל מה שעבר על אחינו מאת [צ"ל: מאז, או מעת] שגלו מארץ־ישראל וגם מה שעבר עליהם בהיותם בגלות מצרים, עד בואם אל ארץ־ישראל ועד בכלל ולהקורא ינעם. וגם בזה תחזיקו ידי הפורים רב מטעם, שיוכל להמשיך את עבודתו הלאה.

יעקב מלכוב

ואכן שורות אלה, בשינויים אחדים, הן כותרות המשנה לחוברת מיוחדת במינה זו הכוללת חמישה פרקים: “בצאתי מירושלים”; “בבֹאי למצרים”; “בצאתי ממצרים”; “אינני מאמין”; “אלו הן האשמות”. ב“כעין הקדמה” כותב המחבר:

את חבורי זה חפצתי לקרוא בשם ספר הזכרונות. והשם הזה היה אמנם מתאים לו, כי שפול לסופו דקרא³⁸ ומאליו יקרא וחותם יד כל אדם. וכל המסופר בו הן מצד הבקרת, והן השבחות והתהילות שנאמרו על איזה איש שלא בפניו, אינן מוגזמות כלל וכלל, וכמה אנשים החיים גם היום ואשר ראו זאת בעיניהם. ויען שהחי לא יכול להכחיש את החי, אם רק נפשם ישרה בם, יעידון ויגידון בחתימת ידיהם, שכל הענינים שנכתבו בו הם אמתיים וישרים.

המחבר

חוברת זו הופיעה בניסן תרפ“ב, והיא מבוססת על התנסותו האישית של הכותב ובני־ביתו בגירוש על ידי התורכים מארץ־ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה ובהגליה לאלכסנדריה אשר במצרים. חוויות הגירוש מן הארץ, הגלות במצרים ולאחר מכן החזרה לארץ והתארגנות היישוב תחת שלטון המנדט הבריטי, מוצאות להן ביטוי חריף ונוקב בחוברת זו, שנכתבה ללא־מרחק בעצם ההתרחשות. המקורות על פרשת הגירוש למצרים ועל החיים בה הם מעטים ודלים. ואף המחקר ההיסטורי טרם עסק בפרשה זו לגופא. גם מן הבחינה הזו, רבת־חשיבות היא חוברת זו של מלכוב, שנכתבה על ידי מי שחווה מבשרו את המאורע, וסיפר עליו ללא־מרחק, כאחד מנציגי הצד הנצרך, המקבל, של הגולים. זוהי זווית־ראייה של מי שהיה קודם בעל־בעמיו, בעל בית־מלון ביפו, ובן־לילה נהפך עליו הגלגל ונעשה לגולה, לפליט, הזקוק לעזרת הזולת, והִרגיש על בשרו את הטעם המר של היות נזקק לחסדי אחרים. ומה עוד שהמדובר באינדיבידואליסט מושבע, קיצוני, קנאי לדתו ולדעותיו, המכיר את עסקני היישוב הישן והחדש כאחד, שאינו נושא פני איש, וביקורתו איננה מחויבת אלא לאמת של עצמו. לכן שונה עמדתו מזו של דוד יודילוביץ, שהיה נציג הצד המעניק, ואף מזו של יוסף אהרנוביץ שהיה אמנם גולה ונצרך בעצמו, אבל בעת ובעונה אחת עסק גם בצרכי ציבור, כעסקן וכמי שהמפלגה עומדת מאחריו.³⁹ מובן שזוהי ביקורת סובייקטיבית, של גולה ופליט, של אדם מריר וקיצוני, אבל בדרך כלל ניכרים דברי אמת, ומיוחד הוא התיאור מנקודת המבט הדתית, של כל העשייה למען הגולים במצרים, ובעיקר בתחום החינוך. בפרק “בצאתי מירושלים” מתאר מלכוב את מהומת הגירוש בידי התורכים, מבוכתם ודיכאונם של המגורשים, וכנגדם לא רק את אוזלת ידם של “השתדלנים”, אלא גם את ניצול המצב על ידיהם לתועלתם הפרטית. את עצמו הוא מתאר כמי שנשאר שָליו לנוכח המהומה והבלבול, מכלכל את צעדיו בתבונה ואינו נתפס לפחד ולפאניקה הכללית ואף מסוכך על אחד מבעלי בתי־המלון ביפו שאיבד את עשתונותיו. אבל, כפי שהוא מעיד על עצמו, ניסיונותיו להשקיט את האנשים ואף לעודד את רוחם על ידי מילי־דבדיחותא לא עזרו ואף־הרגיזו: “כמובן שבדחנותי, לבד שלא היו מקוריות ורק מלאכותיים היו בכלל כְּשר שירים על לב רע” (עמ' 8). בשאלה שעמדה על הפרק: “אם להתעתמן, או לנסוע”, ניסה הרב קוק לשכנע אותו להתעתמן, אבל מלכוב לא קיבל עצתו (ראה לעיל במאמרו “למבשן אשיב”), מחשש שיילקח עם בנו לשרת בצבא התורכי, ולכן הכין את עצמו לנסיעה לאלכסנדריה, עם בנו בן ה־18, כשאישתו נשארת בארץ. ביום ג‘, כפי שהוא כותב, ב’ בשבט [תרע”ה] (17.1.1915). “נכנסנו בשלום לחוף אלכנסדריה⁴⁰ של מצרים” (ע' 9). הייתה זו, כנראה, האונייה השביעית שהביאה גולים מן הארץ למצרים, לפי רשימותיו של דוד יודלוביץ. הפרק “בבאי למצרים” מתאר את קבלת הפנים לגולים, סידורי התארגנותם ואורח חייהם באלכסנדריה. כמי שסולד מן הפקידים והעסקנים דרך קבע, מסתייג מלכוב גם הפעם מהם וממעשיהם:

אנכי שכבר באתי לידי הכרה ברורה של המשתדלים ועסקני הציבור שבזמננו, אשר עם לחרוץ עליהם משפט ישר וצדק, נוכל להגיד עליהם מאמר חז"ל, אל תתודע להם. שאין מקרבין לו לאדם אלא בשביל הנאתן, ואין עומדין לו בשעת דחקו. לא התענינתי כלל בו [בדוד יודלביץ] ורק הבטתי מה שנעשה סביבי. (עמ' 10)

הוא מתאר את תהליכי הרישום, החלוקה למקומות לינה, מסירת הציוד הראשוני, הגשת המזון הראשון וההתוודעות של האנשים זה לזה ולמקומם החדש. אלה תיאורים טיפוסיים של פליטים וגולים, אם כי שלא במצבי לחץ קשים ביותר. הוא מבקר את מדיניות ה“הסגר” שנהגו בהם בתירוץ של מניעת מחלות, ולאחריו את הקסרקטין בגַבַרי, שהועבר אליו יחד עם רבים ממכריו, ומנסה תוך כדי סיפור לשמור על חוש הומור, על אף התנאים הקשים: “היינו כדגים מלוחים בחביות” (עמ' 12). את עיקר האשמה הוא תולה דווקא בפקידים מבני־ישראל, שעזרו ליד הפקידים האנגלים, ובגללם סבלו המהגרים הרבה, ומקלל אותם קללות נמרצות, שכן, בלעדיהם היו החיים יכולים להיות הרבה יותר קלים. הוא מאשים אותם בהפליה מכוונת לרעה את שומרי המצוות האדוקים שבין הגולים, וזועם במיוחד על שניים מהם: האיש ב' ובתו “המרשעת”, “הארורה”. וכן, נגזר על מלכוב להיות נתון לשרירות לבו של “צעיר אחד” “שפעם גרשתי אותו מביתי ביפו, יען שחפץ לעשן ולחלל את השבת”, נוסף ל“טרטורים” הבירוקראטיים המיותרים והמתישים, של רישום וספירה חוזרים עד לעייפה על אף תלאות אלה מסקנתו היא,

שאם לא בא השטן בדמות אשה וכלי זיינה לא ראינו ברע. לחם נתנו תמיד לבן וטוב. אָקא [בערך ¼1 ק"ג] אחת לכל נפש ליום, ארבע חתיכות סוכר, תה פעמים ביום, בצהרים תבשיל חם, שתי פעמים בשבוע בשר. בבוקר ובערב נתנו ללפת את הפת, פעם ביצים, פעם גבינה, זיתים. (עמ' 15)

על התארגנות הגדוד העברי, שעמל בו ז’בוטינסקי, כותב מלכוב דברים קשים ומתנגד לו בלהט כדרכו:

עוד לא נחנו ולא שקטנו ויבוא רגז, השד הביא את זבטנסקי והתחיל לאסוף אספות ולעשות תעמולה ליסד גדוד עברי, זה אומר בשר יהודים להכין לתותחים. (עמ' 16)

מלכוב מכניס את קוראיו לכל פרטי הפעילות הקשורה ביחסים בין הגולים לבין הממונים עליהם, ומתאר בהרחבה את כל התככים, הקנוניות והמריבות, ואת התנגדותו הנמרצת למה שנראה לו לא צודק ולא טוב. תקופה חדשה מתחילה עם המעבר לוורדיאן, וייסוד בית הספר לילדי הגולים על ידי אלעזר משה סלוצקין מאוסטרליה, “הגביר האדיר”, שהוא מתאר את נדיבותו ומעשיו הטובים בשבחים רבים ומופלגים. וכשהוא מרגיש שהִרבה לספר בשבחו הוא כותב; “יבוא מי ויכזבוני, אם גדשתי את פעולותיו אף כחוט השערה, ורק אפס קצה מעשיו פרסמתי והגדתי מקצת שבחו שלא בפניו” (עמ' 20). גם בבית־הספר לא חסרו מתחים בין מלכוב למנהל, שכצפוי, האשימו מלכוב ב“חוסר נסיון” והציע את עצמו תחתיו, ואם לא תתקבל הצעתו, יתפטר מן ההוראה. לבסוף חולק בית־הספר לשניים, וחלק אחד נמסר להנהלתו של מלכוב, “ובית הספר הזה היה לשם ולתהלה”, כפי שמעיד מלכוב על עיסתו, וההורים העדיפו אותו על חברו. המתחים בן שני בתי־הספר החריפו, כצפוי, ומלכוב ניהל מלחמת חרמה כנגד מנהלת בית־הספר השני, המסתיימת, כפי שהוא מעיד, בניצחונו. על סניף הגימנסיה “הרצליה” שניהל ד“ר בוגרשוב, יש לו אך ביקורת שלילית, על כך שהוא נתמך בכסף רב שנשלח מאמריקה, ואת הכסף לקחו המנהיגים “מִכת החפשים” “לידידיהם הזוללים והסובאים” ורק את “העצמות היבשות זרקו מעט גם לעניים”. ומסקנתו הכוללת: “בכלל ידוע לנו ב”ה מוסדות אלה שכל הכסף הנשלח להם, נהנים מהם, אחת למעלה ושבע למטה”. יש להעיר, שבזיכרונותיהם של יוסף אהרנוביץ ודוד יודילוביץ, מתוארים בהרחבה מאמציהם לקיום רשת החינוך החילונית לילדי הגולים באלכסנדריה, ואילו התלמוד־תורה של סלוצקין נזכר בשמו בלבד. אבל, על־אף כל הסכסוכים והיריבויות שהוא טורח לתאר בפרטיהם מסקנתו של מלכוב היא:

בכלל היו שם חיינו מסודרים וכמו תכונת הגרים שהאחדות שורר ביניהם, ואם לא הבשורות הנוראות והאיומות שבאו תכופות מא"י על הרעב שסובלים שם, וגרוש יפו, היינו מבלים שם את הזמן בשמחה (עמ' 24).

עם בוא הידיעות על הכיבוש הבריטי ועל הצהרת בלפור, ראה בכך גם מלכוב “אתחלתא דגאולה”, חזרה על הצהרת כורש. הפרק השלישי, “בצאתי ממצרים”, מתאר את המצב הקשה ביפו מייד עם תום המלחמה, במיוחד במה שקשור למצב הרבנות בעיר. עם תום המלחמה, מספר מלכוב “הועדים, המפעלים, עברו כלם לתל־אביב, אף הבד”צ [בית דין צדק] שנתקשט בשם חדש, משרד הרבנות עבר לשם“, וביפו, סבלו מחרפת רעב בעיקר מי שהוא קורא להם “השחורים וילדיהם” ש”שכבו נפוחי כפן בראש כל חוצות בזמן שהלבנים התענגו על כל טוב“. דומה שכוונתו ב”השחורים" לחרדים ושומרי המסורת, וב“לבנים” לחופשיים שנואי־נפשו. מלכוב מתאר את מה שהיה קרוב ללבו במיוחד: מצב הרבנות ביפו לפני המלחמה, כשהיו בה שני רבנים: הרב קוק “לעדת אשכנזים פרושים” והרב סלונים “לעדת אשכנזים חסידים”. על רב קוק, שהוקירוֹ אבל גם ביקרוֹ הֵעיד:

בכלל עלינו להודות שמזגו הטוב וענותנותו של הרה"ג [הרב הגאון] קוק לא החריבה את עירנו, ושלום אמת היה בין הרבנים בימיו. הם חלקו ביניהם עבודת העיר ובכלל לא דקדקו, וכל עניני העיר היו נחתכים על פיהם ובאו על מקומם בשלום (עמ' 27).

בזמן המלחמה נשאר ביפו הרב יוסף, שניהל את ענייני הרבנות בעיר, ונשאר בה גם לאחר המלחמה, ונגדו מכוונת ביקורתו הקשה של מלכוב, ובמיוחד כנגד הסכמתו למתן זכות בחירה לנשים, ולעובדה שאישה – הגב' עדה פישמן – נבחרה לוועד העיר, שהוא משתף עמו פעולה. והוא כותב בלעג:

ובכן מה נהדר היה פני הר' ר' יוסף, בעת שישב בראש השלחן, משמאלו ישבה הגברת עדה פישמן, ומימינו ישב הא' ישי אדלר מורה לבית הספר לבנות (עמ' 30).

הוא מונה אחת לאחת את הידרדרותה של יפו: אין בעיר “מקווה הגונה”, אין משגיחים כראוי על הכשרות, ואין מתקנים תקנות בענייני העיר ויהדות. במקום חברות ש“ס, חברת משניות, חברת תהילים, של הימים שעברו, מייסדים היום מפלגות ומפוררים את העם “לימניים, שמאליים מרכז ימין מרכז שמאל” (עמ' 33). הוא קורא לחושבים כמוהו להיבדל ולהציל את ילדיהם, להקים “עדה רשמית” נפרדת, שתהיה לה סמכות להטיל מסים ולהשתמש בהם לדברים שבקדושה “שכר הרבנים והשוחטים ותקון מקוואות ועוד, ולא לפטם זוללים וסובאים”. וכנגד הרב קוק הוא כותב: “יסלח לי הרה”ג קוק ששטתו של שמאל דוחה וימין מקרבת כבר פשטה את הרגל, לרשעים כאלה בזמן הזה אין שלום להם אמר ד'” (עמ' 34). [ואולי אלה הם “הדברים הקשים” שזכר עגנון? נ“ג]. בולט תהליך ההקצנה שעובר על יעקב מלכוב עם שובו מהגירוש במצרים ליפו, שהשתנתה בינתיים, ותל־אביב שתפסה את מקומה. הוא ממחיש את התהליכים שעברו על הקרובים לו בדעות, שהבדילו עצמם מן העשייה הציונית, ויצרו “עדה” נפרדת. בפרק הרביעי, “אינני מאמין”, מתגלה מלכוב כפטריוט אנגלי נלהב. הוא שר שיר־הלל לאנגלים, היודעים לשלוט במקומות שיש בהם המון נבער, להשליט שם סדר ומשמעת, ולהעלות את רמת חייהם של ההמונים: “ואין עם בתבל הנוחה למשול ולהנהג כעם האנגלי, פעם ביד חזקה ופעם בותור וכן מחזיקים הם את קו המשקל, ויפים הם להערבים באמת כורדא סומקא לסוסא חיורא”⁴¹ (עמ' 37). מלכוב נלחם את מלחמת שמה הטוב של אנגליה, כנגד אלה המתנגדים לה ולמדיניותה בא”י כגון מורגנטאו, שטען שהבטחותיה הן “תרמית פוליטי”, מוכיח שלטובת אנגליה, עליה לנהוג יפה ביהודים, שהאנגלים הם “עם־התנ”ך“, ונלחם לשמו הטוב של אלנבי, ובזכות הרחוב אשר קראו על שמו בצדק. בהזדמנות זו הוא נלחם כנגד השביתות של הפועלים באנגליה להעלאת שכרם, בנימוק ש”ההוספה, ממקום שבאה לשם תלך", ומצבם לא יוטב על ידי התוספת לשכרם, כיוון שגם הוצאותיהם מתרבות. ומסקנתו: “שכל השביתות הם רק עקב תורת המהרסים שבכל תקופה ותקופה מופיעים הם בשם חדש”. הוא קורא לפועלי אנגליה לחדול ולהרוס את “מדינתכם היפה אשר לאבותיכם החרוצים”, ולאנגלים: “עזרו לנו כאיש אחד לגשם את הצהרת האנגלי הגדול בלפור. [– – – ] אם תוציאו את הדבר הגדול הזה לפועל שיבת עם ישראל לארצו, שם עולם לא יכרת תרכשו לכם” (עמ' 34). בפרק החמישי והאחרון, “אלו הן האשמות”, הסגנון הוא נרגש ונסער במיוחד, כיוון שהכותב עוסק בבעיות העומדות על הפרק, הכואבות לו מאוד, והוא נלחם לדעותיו ככל יכולתו. הפתיחה היא בנוסח הדרשנים, במשל על המלך ובן־מלך, והנמשל הוא בתוכחה לעם ישראל שאינו עולה בהמוניו לארץ:

כי גם אחר שטעמנו מקלות והפרעות הראשונות שהתחילו אז ברוסיה, ולא הזכירו אותנו, ולא נתעוררנו כלנו כאיש אחד לחזור לביתנו ולארצנו. כי הפוליטיקה האחת אשר עלינו לאחוז בה, היא בלי להביט על כל המעצורים להתישב, ולהתישב, ורק אז יבוא פתרון לשאלת ארץ־ישראל (עמ' 44 – 45).

מלכוב משבח את תנועת ביל“ו, אבל מבקר את “חרדינו” וטוען ש”לו חכמה השכילו אז חרדינו וזרמו בשפע לארצנו ויסדו מושבות ובתי חנוך על פי התורה, ואז אם היו נמצאים איזה קמץ של עזי פנים היו הם כפופים תחת כפות רגלינו" (עמ' 45). בוויכוח בתוך היהדות החרדית, אם יש לקרב את הגאולה על ידי עלייה לארץ־ישראל, או שיש לשבת בגולה ולחכות לביאת המשיח הוא מביע את עמדתו הנחרצת:

אמת הדבר שנצטווינו להאמין ולחכות לביאת משיחנו, ולקיום של יעודי נביאנו, אבל גם לזה עלינו להאמין שמא תהיה התחלת הגאולה טבעית לא בנסים גלוים. שגם היום יש די נסים. זה בלתי שום ספק, ורק הם בבחינת ואנכי הסתיר אסתיר (עמ' 45).

מסקנתו היא כנגד החרדים, שמשום שעמדו מנגד יכלה הנהגת הארץ להימסר “ביד פושעים ומנולים” (עמ' 46), היינו, המנהיגים החופשיים. ומכאן הוא עובר להתקפה חריפה במיוחד על הפעולות שעשו “התכשיטים האלה” בארץ, ובמיוחד בתחום החינוך,“בכונה מיוחדת להעביר את הילדים מהדת, ולהנהיג פה בארץ ישראל שיטת אחאב בן־עמרי, במלואו”, וטוען גם כנגד החרדים, שאינם נמנעים מלשלוח את ילדיהם לבתי ספר אלה ואינם מקימים מערכת חינוך משלהם. בהמשך הוא נלחם כנגד ד“ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב, כנגד ועד הצירים ובעיקר כנגד בזבוז הכספים שנוהגת, לדבריו, ההנהגה הציונית, המרתיח את דמו ומסעיר את רוחו. כבעבר, ועוד יותר בשצף קצף, הוא נלחם כנגד זכות בחירה לנשים, ורואה בכך טכסיס, כדי להרחיק את החרדים מן השלטון. הוא מתקנא במנהיגי החרדים שלא השתתפו בבחירות, אם כי הוא בעצמו בחר ונבחר כציר מיפו. וכאיש־מן־הפנים הוא מתאר על דרך הפארודיה וההומור המריר “את האספה הקדושה הזאת למען ידעו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם מה הוא ועד הלאומי, ואיך להתחשב עמו”. הוא מוחה כנגד הישיבה בגילוי ראש, נשים וגברים יחד, וכנגד ההפרדה בין “ימין ל”שמאל”, ורואה בכך הליכה בדרכי הגויים. כבעל־אכסניה, הוא עושה את חשבון ההוצאות בכלל, ואת אלה שמשלמים לבעלי־המלונות בעד אכסונם של המהגרים והחלוצים, ומאשים את ועד־הצירים ב“אשם גניבות, אשם מעילות” באותיות מודגשות. מעניינים במיוחד הם דבריו על העלייה החלוצית, שהוא רואה אותה באור ביקורתי ביותר: מדיניות הבאת צעירים רווקים, מטרתה לספק ידיים עובדות, ולמנוע את ייהוּד ארץ־ישראל על ידי עלייה של בעלי־בתים מניחי־תפילין. וכן, הדרך שבה נוהגים בצעירים אלה עם עלייתם לארץ היא שגוּיָה, ומביאה לעזיבתם המיידית, כיוון שנותנים להם עבודה המפרכת את הגוף, או שאין נותנים להם עבודה כלל ואז אין להם מה לאכול. במדיניות נלוזה זו אין להאשים את הנציב העליון, שמלכוב הוא מאוהדיו הנלהבים, אלא את עסקני היישוב החדשים. כאמור, מרתיחים את מלכוב במיוחד ענייני הכספים, וקצפו יוצא לא רק על קרן־קימת ועל קרן־היסוד, אלא גם על קרן הגאולה, שהוא מספר בפרטי פרטים כיצד תרמו ההמונים את כספם ותכשיטיהם לה, וכיצד נעלם כסף רב זה ולא שימש את יעדו. הוא מתאר את תגובתו כשראה את המתרחש: “ורק יצאו מפיו הדברים, התרגשתי כל כך, עד שעוד מעט והשבץ אחזני, ארכבותי דא לדא נקשן, ולא יכולתי להוציא אף הגה מפי” (עמ' 58). בסופו של הפרק הנרגש, הוא נלחם נגד דעותיו של ד“ר ויצמן, שטען שיש ליישב את ארץ־ישראל שלא באמצעות הרכוש הפרטי, נלחם נגד זכותם של הפועלים לשבות, בטענה שהם מפחידים את בעלי־ההון לבוא ולהשקיע את כספם, ומתאר את פעולותיה הכבירות של “אגודת ישראל” ואת הפעולות שעליה עוד לבצע. בין פעולות אלה: ייסוד עתון יומי, הקמת מושבות, שהחיים בהן יהיו פשוטים וכשרים, ייזוּם מפעלי תעשייה ועסקים שיתנהלו בידי “שלומי־אמוני־ישראל”. מלכוב נכנס לפרטים של תכניותיו אלה, ואגב כך מבקר את אורח החיים במושבות, שבהן העבודה נעשית בידי זרים, ובעלת־הבית מחליפה “את הכובע או המגבעת עם הנוצות בארבע עתות השנה”. הוא מסכים לשתף פעולה עם החופשיים בתנאי שאינם “מומרים ואפיקורסים להכעיס”. סיומו הוא כמקובל “בדבר טוב” שממנו נרמז שאחרי “החלוצים” יבואו בני ישראל האמתים, בני ישראל סבא”. בחוברת זו, ובמיוחד בפרק האחרון שלה, מתגלה מלכוב בבהירות, “כמי שבניין־הארץ כשלעצמו יקר לו, אלא שהוא כואב על עזיבת תורה של בוני הארץ החדשים” (צבי קפלן).

 

י“א. “אחרי מות קדושים” [תרפ”ד]    🔗

חוברת זו מוקדשת לזכרם של אליעזר בן־יהודה ומכס נורדאו, והופיעה קצת פחות משנה לאחר פטירתו של בן־יהודה, סמוך לחנוכה תרפ“ד.⁴² שם החוברת והשיר המחורז בראשה מעידים על הנימה הסאטירית־ביקורתית, שנוקט הכותב ביחס לשני אנשים אלה שהלכו לעולמם זה מקרוב. לבן־יהודה הוא קורא: “הכופר” ומעיר בהערת שוליים: “טעות של הבחור הזעצר. צ”ל הסופר”, וברוח זו יש להבין גם את שם החוברת, שנאמר כמשל כלפי מנהג הבריות להפליג בשבחו של אדם לאחר פטירתו. בסוף הספר באה הקדשה “לכבוד ידידי הנדיב הר' ר' דוד פטאש”, שאולי סייע בהוצאת החוברת, שהיה, כפי שכתב צבי קפלן “בבחינת “נטורי־קרתא” של יפו־ת”א. הוא שניסה, נסיון שלא הצליח, לייסד בעה“ק יפו־ת”א שחיטה נפרדת, כדוגמת מה שהיה בירושלם". צבי קפלן סקר חוברת זו בהרחבה, ומן הראוי להביא את סקירתו זו במלואה:

ברור שאין שני אישים אלה קדושים בעיניו, ובודאי ששניהם רחוקים מלהיות אידיאליים בעיניו, ואע“פ כן מבחין הוא בין זה לזה. נורדוי הוא בעיניו כ”תינוק שנשבה“. הוא נתחנך מנעוריו ברוח ההתבוללות, וסוף־סוף הן חזר לעמו על־פי דרכו והיה עכ”פ ללאומי. ו“אינני מסופק” ­– קובע ר“י מלכוב – “שאחר שנודע כי מוצאו (צ"ל: מיוצאי) ירך היהודים הוא, חלו וזעו וחרדו הרבה אנטישמים מעטו החד(ה)”. ועוד קובע ר”י מלכוב, כי נורדוי – בלתי שום ספק שלא לעג לקדשי האומה, ולא השתדל להכניס אחרים תחת כנפי הכפירה" – הרי זה מעין דברי עגנון שהובאו לעיל, כי מלכוב אהב את ברנר “משום שאפילו לאחר שיצא לתרבות רעה – לא השתדל לקרב אחרים לכפירה”.

ועוד מספר ר“י מלכוב לשבחו של נורדוי, כי “בעת שהסכימו בסן רומה (היינו סן רימו) מושלי עמים להשיב לנו את הגזלה ולחזור (צ"ל: להחזיר) לנו את ארצינו…. מספרים ממקורות נאמנים, שמכס נורדו נתפעל כל־כך, עד שיצא מכליו ממש, וקפץ ואמר: אכן, רק יד ה' עשתה זאת”. גם מרירותו של נורדוי בסוף ימיו כלפי מנהיגי־הציונות הצעירים ממנו, שבודדוהו והרחיקוהו מן ההשפעה וההנהלה – מקרבת אותו ללבו של מלכוב. ועם כל מרחקו הגמור ממנו והסתייגותו המובנת מאליה, כותב הוא עליו בהערכה מהולה בכאב. לא כן לגבי בן־יהודה, שהוא בעיניו מומר להכעיס, חוטא ומחטיא. בו אין ר”י מלכוב מוצא צד זכות כלשהו. והוא מביא גם הודאת בעל דין מצד בן־יהודה, “מה שכתב בעתונו, או ב”האור" או ה“השקפה”… ומזה תוכלו לשפוט דעתו של האיש על עצמו ויחסו מכבר לדת ישראל".

צבי קפלן עורך השוואה בין המסופר בחוברת זו על בן־יהודה וחגיגות חג החנוכה ב“בצלאל” של פרופסור שץ, לבין מה שסיפר ש“י עגנון ב”תמול שלשום”: כיצד מלכוב מתאר באזני ברנר מאורע זה. מסקנתו הבלתי־נמנעת היא: “ובכן: לא רק דמותו של ר”י מלכוב בכללה היא דמות מן המציאות שהיתה, אלא גם פרטי־דברים שמסר עגנון משמו של ר”י מלכוב – הם כמעט ממש אותם הדברים שכתב מלכוב עצמו". מלכוב נוקם ונוטר גם אחרי מותו של בן־יהודה, ואינו סולח לו, כיוון שלדעתו “היה הראשון, שהראה לכל העולם כולו, שיכולים להיות יהודי בלא דת”, והוא בא חשבון עם “חרדי־ירשלים” שהתאבלו עליו, ומתכוונים לעשות אזכרה “דוקא בבית הכנסת של החורבה”. ואין דעתו מתקררת עד שהוא מסיים בשיר המכוון כנגד “חזן הכנסת של חורבת החסיד הר' ר' ישראל ברדקא”, המתפלל לנשמת בן־יהודה, השנוא עליו.

 

י"ב. “סובל אני נוראות”    🔗

זמן מה לאחר הופעת חוברת זו, נסע יעקב מלכוב לפילאדלפיה שבארה“ב כדי לבקר את בתו, כנראה במחצית השנייה של שנת 1926, וחזר לארץ בסוף שנת 1930. על שנותיו אלה בארה”ב לא הצלחתי לגלות פרטים. המקור היחיד, דומה, הוא מכתבו הארוך והעצוב של מלכוב לש“י עגנון מיום: “והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני” [יום ששי, כ”ו בשבט תרצ“א. חותמת הדואר: 13.2.1931], המצוי ב”יד עגנון" בבית הספרים הלאומי, שנכתב מ“מושב זקנים המאוחד” בירושלים.

מכתבו של יעקב מלכוב לש“י עגנון, מירושלים, מיום כ”ו בשבט תרצ"א.

המכתב כתוב ברוח נכאים, בלשון התנצלות מתוך המעטת ערך עצמית על הטִרחה שהוא גורם למקבלו, ובו תלונה מרה וביקורת קשה על “גבאי המוסד מושב זקנים”, שבו הוא מתגורר, תוך ציון שמותיהם המפורשים. הרגשתו הכללית היא שמתנכלים לו, ומתנהגים עמו ברשעות, משום חשבונות מן העבר, שהוא מפרטם בפני עגנון. על עצמו ועל “זכויותיו” בארץ כותב מלכוב: “איש היושב בא”י שלושים ושלש שנים. ובנפשי הבאתי לחמי. כידוע לכבודו. לבסוף כשגמרתי עבודתי ויצאתי מעולם העשי‘, ובידי אין מאומה לא זכיתי להתקבל במוסד הזה כאיזה כרסן שבא וצרור כספו בידו". מסתבר מדבריו, שרצה לקבל דירה ועבודה במוסד בהמלצתו של הא’ סלוצקין, שאותו הכיר מתקופת הגירוש במצרים, כאשר התמנה למנהל בית־הספר שפתח שם, אבל המלצה זו שהייתה נלהבת מדי, עמדה לו לרועץ. מנהלי מושב הזקנים, פחדו, לדבריו, שאיש כמותו יתקבל למוסדם, ואולי ידחוק רגליהם ויגלה קלונם, והם ראו בו מתחרה, ולא רצו לקבלו. לכן הוא פונה לעזרתו של עגנון. עוד מסתבר ממכתב זה שגם הרב קוק המליץ עליו, אבל על מכתב זה “לא רצה הגבאי אף להביט עליו”. ומכיוון שהרב קוק הוא “נשיא למוסד” מבקש מלכוב מעגנון “יטריח נא וילך להרה”ג קוק, ואם איש כמהו יסביר לו הצרות והיסורים והמדה של סדום ממש, [– – –] אחשוב שלא ישיב את פניו ויאיים עליהם, [– – –] ואם לא יתן להם חתימתו, אז מוכרחים יהיו למלאות רצונו". מלכוב מספר כיצד פנה גם לעזרתו של השופט גד פרומקין, שהבטיח להשתדל בעדו, אבל “כפי הנראה סבבוהו בכחש כדרכם תמיד”, ומבקש מעגנון שיספר לו “התעלולים שהם מתעללים על לא דבר”. את מכתבו העגום הוא מסיים בתחינה:

ולמצוה גדולה יחשב לו. הנני גומר את מכתבי בבטחון עמוק שימלא בקשתי, כי מרגיש אני שיותר ממי שהוא הוא משתתף בצערי ואין לי פה קרוב או גֹאל שאפנה אליו בלעדיו.

איני יודעת אם אכן נענה עגנון והתערב בעניינו של יעקב מלכוב, וכן קשה לדעת, אם ההתנכלויות לו, שעליהן כתב אליו במכתבו היו ממשיות או מדומות. בכל אופן אין ספק, כי שנותיו האחרונות בארץ, לאחר שובו מארה"ב, היו קשות ומרות.

 

י"ג. “הגדה של פאספילד סימפסון חוסיינים. ממצרים ועד הנה” (פסח, תרצ"א)    🔗

חוברת אחרונה זו מופיעה, אם אכן מצויה בידי כל האינפורמציה, לאחר הפסקה של שנים אחדות, שבהן לא פירסם יעקב מלכוב את קונטרסיו. איני יודעת אם מלכוב, שנפטר בי' בניסן תרצ"א, זכה לראותה. היא מצטרפת לקודמותיה שהופיעו במועדי ישראל: חנוכה, פורים, פסח, ולמסורת של שילוב עינייני החג המסורתיים בנושאים האקטואליים העומדים על הפרק. חוברות אלה, שהן מעין דרשות בעניני דיומא, משמשות ליעקב מלכוב במה להבעת דעותיו, ובעיקר למלחמה עליהן. מלחמתו היא בכל החזיתות וכנגד כולם. איש אינו יוצא נקי, לא מבית ולא מחוץ, אין מפלגה הכשרה בעיניו, ואין מפעל שהוא גומר עליו את ההלל.

דף מהגדת פסח

חוברת זו, אולי עוד יותר מקודמותיה, “חדורה היא באותה רוח של מרירות עמוקה כלפי בוני הארץ החדשים על חילוניותם, ובפסלנות סיטונית כלפי הציונות” (צבי קפלן). על כך נוספה גם האכזבה ממדיניותה של אנגליה בארץ־ישראל, שבעבר תלה בה מלכוב תקוות כה רבות. היא עומדת כלה בסימן “הספר הלבן” של פאספילד, מיניסטר המושבות של בריטניה, שפורסם בשנת 1930 לאחר מאורעות 1929, ובו בלטה המגמה להצר את צעדי המפעל הציוני, על יסוד העלילה שמפעל זה מנשל את הערבים מאדמתם. שמו של לורד פאספילד הוא המרכיב הראשון של ראשי התיבות: פסח. המרכיב השני, סר ג’ון הופ סימפסון, נשלח מטעם הממשלה הבריטית לא“י בשנת 1930, ופירסם דו”ח בענייני עלייה וקרקע, שלפיו אין הארץ מסוגלת לקלוט עלייה יהודית גדולה. המרכיב השלישי: חוסיינים, הוא שמה של משפחה ערבית מוסלמית בירושלים, עשירה ובעלת השפעה, שעל שמה “מפלגת החוסיינים” שעמדה בראש הנציגות הערבית בארץ. מתוכה יצאו כמה מן האויבים הגדולים של היישוב היהודי בארץ. שמות ומאורעות אלה ואחרים, היו ידועים אז לכל, ונישאו על כל שפתיים בראש כל חוצות ומעל דפי כל עיתון. במרכזה של “ההגדה” עומד הצער על הניגוד שבין הצהרת בלפור וגזירות הספר הלבן והדו"חות העוינים ליישוב היהודי של ועדות מומחים למיניהן, שפעלו מטעם ממשלת בריטניה. צער זה בא לידי ביטוי בשילוב של ניסוחים מסרתיים מן ההגדה של פסח, שבתוכם שמות ועניינים אקטואליים.

קריקטורה מתוך: “הגדה של פס”ח"

דוגמאות:

א. מתוך “סדר הקערה” – “משמאל – ביצה שלא נולדה (רמז לביתנו הלאומי) ובאמצע – מרור בצורה של הספר הלבן, מלמטה: מימין – חרוסת כזכר להצהרת בלפור, משמאל – כרפס או בצל כסמל של אגרת מקדונלד, ובאמצע – חזירות”. [מתוך שער החוברת].

ב. “מה נשתנה” – “שבכל הזמנים נותנים כל מיני הבטחות – גם מתוקות וגם מרות, הזמן הזה רק מרות”.

ג. “מעשה ברבי פאספילד ורבי סימפסון ורבי שילס ורבי מקדונלד,⁴³ שהיו מסבין במשרד המושבות והיו מספרים ומצטערים על הכרזת בלפור כל אותו הזמן, שקבלו לידיהם את השלטון והלכו והוציאו את הספר הלבן. עד שבאו גענ. [גנרל] סמוטס, לויד ג’ורג' ותלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן שתקראו קריאת שמע ותלכו לישון…” (עמ' ה).

ברוח זו כותב מלכוב את כל פרטיה וחלקיה של “ההגדה” ומקנה להם ממד אקטואלי חריף. עיקר מלחמתו הפעם היא כנגד בגידתה של אנגליה בהצהרת בלפור וביישוב היהודי, אך אין הוא נמנע גם הפעם מלבקר תופעות בתוך הנהגת היישוב, אם כי בעצמה פחותה מאשר בעבר. לנוכח הבעיות החמורות מבחוץ, מחווירות הבעיות מבית, ויש לאחד את הכוחות. בשני הפזמונים המסורתיים החותמים את “ההגדה”, “אחד מי יודע?” ו“חד גדיא”, הוא מונה ומסכם את כל התופעות המרגיזות אותו ואת כל האישים שהוא מבקר את מדיניותם מבית ומחוץ:

שלש עשרה מי יודע? שלש עשרה אני יודע: שלש עשרה שניא להכרזת בלפור, שנים עשר שבטיא באספת הנבחרים, אחד עשר כוכביא למפא“י בועד הלאומי, עשרה בטלנים שנוסעים לישיבות חו”ל, תשעה ירחי לידה לאגרת מקדונלד, שמונה חברים בהנהלת הסוכנות, שבעה מנהלים במחלקות ההנה“צ [ההנהלה הציונית], ששה שניא של גבאות קנצלר האוניברסיטה, חמשה ימי עבודה בנמל בחיפה, ארבע פעמים פרעות, שלשה נציבים, שני רוחות ה”ברית", אחד הוא עמנו שבגולה ובארץ.

וסיום־סיכום “חד גדיא”:

ואתא מקדונלד באגרתו ופייס את ויצמן דחרה לו על פספילד דלעג לסנילא דגער בשילסא דצחק לועדתא דהזהירה למשרדא דמרד בנציבא דנזף בערביא דהכה לעבריא בעד חד גדיא דזבד בלפור לידי ויצמן חד גדיא חד גדיא.

את ההגדה המודרנית־אקטואלית חותם “שיר השירים”, שבו מתגלה יעקב מלכוב כפארודיסטן מוצלח, הבקי בשירה המודרנית של זמנו ובפזמונים המהלכים בציבור, ומחקה אותם. אין צורך לומר, שחרוזיו של שלונסקי בפזמוניו ההיתוליים מהדהדים מאחורי חרוזיו של מלכוב (ראה נספח ג'), ואולי כאן בא לידי ביטוי הקול החב"די שבתוכו, הפורץ ועולה מבעד למרירות, לקנאות ולעצב התמידיים המאפיינים את כתיבתו.

קריקטורה מתוך: “ממצרים ועד הנה”

יעקב־ישראל מלכוב, מן הדמויות הלא־שגרתיות בנוף האנושי והתרבותי של ארץ־ישראל, מן הלוחמים הקנאים כנגד אופיו החילוני של היישוב העברי בארץ, ומאוהבי ארץ־ישראל הגדולים. דרך חייו הפגישה אותו עם י“ח ברנר, הרב קוק, אז”ר, ר' בנימין, ש"י עגנון, והוא נשאר בעקביות נאמן לדעותיו ולוחם ללא לאות להפצתן. המאמרים והחוברות שהשאיר אחריו, הם עדות בלתי־שגרתית למלחמת־יחיד זו שניהל במשך שנים רבות בקנאות ובאהבה.

 

נספחים    🔗

נספח א'    🔗

כתבי יעקב מלכוב

א. קונטרסים ⁴⁴

1. “נר חנוכה”. קהיר, תרע“ז, ט”ז עמ'.

2. "קרובץ לפורים. רשות לחתני פורים". יפו, דפוס שהם, 4 עמ' [כנראה, פורים תרפ"א].

3. “אחר מטתו של ברנר”. יפו, דפוס שהם, 8 עמ‘. בשולי הדברים: יום ד’, ג' אייר התרפ"א.

1. “פורים־רב מטעם”. יפו, דפוס שהם, 24 עמ' [פורים תרפ"ב].

5. “ממצרים ועד הנה”. יפו, דפוס קואופרטיבי “אחדות”, תל־אביב, ניסן תרפ"ב, 64 עמ'.

6. 'אחרי מות קדושים". יפו, דפוס מ. שהם, 15 עמ' [תרפ"ד. על אליעזר בן־יהודה ומכס נורדאו].

1. “הגדה של פאספילד סימפסון חוסיינים. ממצרים ועד הנה”. תל־אביב, פסח תרצ“א, י”ח עמ'.⁴⁵

ב. מאמרים⁴⁶

1. “יפו”. “החבצלת”, ל“ז, 10, ט' בטבת תרס”ז, עמ' 75 –76.

2. החתימה: “הים”. תגובות: אוהב שלום. “למען השלום!”, “החבצלת”, ל“ז, 11, ט”ז בטבת תרס"ז, עמ’82.

3. בן־ציון. “ע”ד השלום ביפו“. “החבצלת”, ל”ז, 12, כ“ח בטבת תרס”ז, עמ' 90.

4. “יפו”. “החבצלת”, ל“ז, 12, כ”ח בטבת תרס"ז, עמ' 91.

5. “האסון”. “החבצלת”, ל“ז, 14, י”ג בשבט תרס"ז, עמ' 109.

6. “למען האמת”. “החבצלת”, ל“ז, 15, כ' בשבט תרס”ז, עמ' 117.

7. “משנכנס אדר”. “החבצלת”, ל“ז, 17, א' באדר תרס”ז, עמ' 135.

8. “ארבעה עשר מי יודע”. “החבצלת”, ל“ז, 25, כ”ח בניסן תרס"ז, עמ' 194.

9. “מחזה מול מחזה”. “החבצלת”, ל“ז, 26, ה' באייר תרס”ז, עמ' 201.

10. “הפשרה”. “החבצלת”, ל“ז, 30, ד' בסיוון תרס”ז, עמ' 233 – 234. תגובה: דוד רעזניק, “כבוד הפשרה”. “החבצלת”, גל' ל‘, ד’ סיוון תרס“ז, “השקפה”, ח', סח, י”ח בסיוון אתתל“ח [תרס”ז], עמ' 6.

11. “הבעל תשובה”. “החבצלת”, ל“ז, 33, כ”ה בסיוון תרס"ז, עמ' 264 – 265.

12. “נער שנתפתה”. “החבצלת”, ל“ז, 35, ט' בתמוז תרס”ז, עמ' 280 – 281.

13. “יפו”. “החבצלת”, ל“ז, 38, ראש חודש אב תרס”ז, עמ' 301 – 302.

14. “אין כל חדש”. “החבצלת”, ל“ז, 38, ראש חודש אב תרס”ז, עמ' 304 – 305.

15. “יפו. חבל על דאבדין”. “החבצלת”, שנה 38, ל“ח, 10, כ”ב בכסליו תרס"ח, עמ' 73.

16. “החגיגה” . “החבצלת”, ל“ח, 12, ח' בטבת תרס”ח, עמ' 89.

17. “הצלת נפשות”. “החבצלת”, ל“ח, 33, ג' באייר תרס”ח, עמ' רכח. [במדור: "ארץ הקודש. מאת סופרינו המיוחדים.] חזר ונדפס בספרם של שלמה שבא ודן בן אמוץ, “ארץ ציון ירושלים”, ירושלים 1973, תחת הכותרת: “דרושים מצילים בשפת־הים ביפו”, עמ' 179.

18. “מדוע?” “החרות”, ג‘, 33, ו’ בטבת תרע"א (6.1.1911), עמ' 2 – 3.

19. “יתבררו ויתלבנו הדברים”. “החרות”, ג‘, 55, כ“ד בשבט תרע”א (22.2.1911), עמ’ 3.

20. “למבשן אשיב”. מוריה, ירושלים, בעריכת י“י ילין, שנה ו‘, גל’ 702, כ”א בטבת תרע"ה (7.1.1915), עמ' 2.

21. “תם מה הוא אומר?” “קול ישראל”. ירחון לחד“ת ומאמרים לפתרון שאלות הזמן, יוצא לאור ע”י הסתדרות צעירי אגדת ישראל בירושלם ת“ו”, בעריכת הרב רפאל קאצענעלינבויגען, ב, ג – ה, כסליו – שבט תרפ"ב, עמ' יב – יג.

נספח ב'    🔗

הכותבים על יעקב מלכוב⁴⁷

1. בלא חתימה. “אחר מטתו של ברנר ­– מאת יעקב מלכוב, יפו”, “התור”. שבועון מזרחי, בעריכת הרב י“ל הכהן פישמן, ירושלים, א', ל”ז, י“ח בסיוון תרפ”א (24.6.1921), עמ' 16. [במדור: “ספרים ומחברות. (רשימות ביבליוגרפיות)”].

2. צבי קפלן. “אחד מגיבוריו של ש”י עגנון, ר' יעקב מלכוב“, “הצופה”, ערב ראש השנה תשכ”ד (18.9.1963), עמ' 11 – 12.

3. צבי קפלן, “קירבת נפש של אמת”, “הצופה”, ערב פסח תשכ"ד (27.3.1964), עמ' 6.

4. שלמה שבא. “יעקב מלכוב מציל את נשמתו של ברנר…”, “על המשמר”, ה' באייר תשל"א (30.4.1971).

5. יוסף ברסלבי. “ברנר מ”אחר" ל“חוזר בתשובה”“, “דבר”, י”ט באייר תשל"א (14.5.1971).

6. ג. קרסל. “נידחים שעלו לכותרות, ב. ידיד־נפש של י.ח. ברנר”, “דבר”, ד' בסיוון תשל"א (28.5.1971).

7. יוסף ברסלבי. “בנתיבות לא־סלולות אל ידיעת הארץ”, הוצ' עם־עובד – תרבות וחינוך, תשל“ד (1973). הפרק: “מהגנה – לידיעת־הארץ” הסעיף: “ברנר – מ”אחר” ל“חוזר בתשובה”", עמ' 53 – 55; הפרק: “מאוקראינה – לרמלה וליפו” הסעיף: “טיפוסים, מהם ממיסדי תל־אביב, ביפו”, עמ' 133.

נספח ג'    🔗

יעקב מלכוב: “שיר השירים”, פארודיה על שירת שלונסקי מתוך: “הגדה של פס”ח" (פסח תרצ"א)

מאת: חגית הלפרין⁴⁸

בפארודיה שלו השתמש מלכוב באוצר מלים, מוטיבים ותכנים שנטל משירים רבים של אברהם שלונסקי, ולא כיוון דווקא לשיר מסוים.

נראה שלא מקרה הוא, שהפארודיה נתפרסמה דווקא בתרצ“א, שכן, באותה שנה, כמה חודשים לפני שנדפס “שיר השירים”, כתב שלונסקי פארודיות רבות על יצירותיהם של אחרים. בגליונות “כתובים” מתרצ”א נתפרסמו פארודיות על שירתם של שמעונוביץ, אלישבע, ברש, רייזין (גל' ג' – ד'), ביאליק (גל' ה') ושופמן (גל' ו' – ז‘, ח’). ו“שיר השירים” משיב אפוא מלחמה שערה, ומפנה את חציו כנגד שירת שלונסקי בכליו של המשורר עצמו: בשיר הפארודי. לכותרת “שיר השירים” אפשר להציע שני פירושים: א. הכותרת מלגלגת על תחושת החשיבות העצמית של שלונסקי, תחושת היעוד שהיה חדור בה (שניתן לחוש בה בשירים כמו “התגלות”) ועל כן, כל שיר שלו הוא בעיניו “שיר השירים”. ב. הכותרת מרמזת ש“שיר השירים” הוא מעשה פסיפס מקטעי שיריו של שלונסקי. הפארודיה, בדרכה שלה, מונה את פגמיה של שירת שלונסקי וטענותיה העיקריות הן, שהשירים לוקים במלל, שהם סתומים וחסרי תוכן, יש בהם משחקי מלים לשמם והם מכסים על ריקנותם הפנימית במסווה של “מודרניזם”.

להלן יובאו שורות מתוך הפארודיה בצד שירי שלונסקי, אולם יש להדגיש, כי ניתן להצביע במקור לחיקוי גם על שירים רבים אחרים. קריאות כמו “וי לו”, “הו־הו־הַ”, מלים כמו “כלב” ו“אח”. תיאורי העולם כבִּיצה והבאת הרעשים של העולם השיכור והמסוחרר – שכיחים מאד, והבחירה בשירים המסוימים היא, במידה רבה, מקרית. עצמת הלגלוג מוגברת באמצעות כותרת המשנה ביידיש “(בעברי טייטש: א געזאנג איבער אלע געזענגין)” ­– שפירושה: “שיר על כל השירים”, היוצרת מראית־עין של צורך בפרשנות שהטקסט הסתום והמעמיק כביכול, זקוק לה.

אברהם שלונסקי, צייר שליין

הגדה של פס"ח שׁיר השירים

(בעברי טייטש: א געזאנג איבער אלע געזאנגין(

1 שמע, אח:

2 אני פיטן רך,

3 קשקשן מודרני,

4 כך.

5 בלי קצב ואנך

6 שיר מוצלח

7 אדקלם בלי סיום

8 כלום, לא כלום.

9 הך, כושי בתוף

10 גינג־גונג,

11 פינג־פונג,

12 על הקיר טלפון,

13 בפינה – פטיפון,

14 עליו כלב ואזנו–אפרכסת,

15 מגפים במרפסת,

16 ואין בהם רגלים –

17 הן עלו לירושלים.

18 הרם־קול צורח,

19 כאופן בלי מושח:

20 הללוֹ, רדיו!

21 עגלון שקע בבוץ:

22 – וי לי, רע, דיו!..

23 כל העולם בנחת

24 בבצה שוכב בקור.

25 לבצה – קדחת,

26 כי אין לה “מוסקיטור”

27 כל העולם סמרטוט,

28 ואני כובס,

29 כַבֵס, כְבוֹס, “כבֵס”,

30 הֵי, עולם גס!

31 לדוּד, להתבשל,

32 ועל חבל, לעזאזל!..

33 כפתיתים רומזים

34 כוכבים מֵעָל.

35 תרנגלים שרים

36 אינטרנציונל.

37 מה השעה – נחש,

38 אל תתבייש.

39 חמש?

40 טפש!

41 עשרים ושש!

42 אל תצטער, אח,

43 היינו הך!

44 מחר, היום, תמול –

45 צריך לסחוב בעוֹל.

46 הוא, אני, אתה –

47 בצותא.

48 אין מפלט ואין מנוס,

49 שותים כלנו מן הכוס,

50 לחיים, לחיים!

51 עוד אחת, עוד שתים!

52 מה הטעם: מר?

53 אין דבר!

54 הפה קַנַח

55 ואל תִגנַח…

56 חג היום,

57 שיש ושמח!

58 לגום, גמע, שתה

59 יין מים, תה.

60 מילֵל תָן:

61 הוּ־הוּ־הא.

62 צוחק שטן:

63 חַ – חַ – חַ.

64 וצחוקו – ים זפת

65 תן לוֹ מעט לפת.

66 יאכל המנוול,

67 יחָנֵק, וחסל!..

68 חמור גוהק:

69 היק, היק,

70 הקהל מפהק

71 די, מספיק!

72 חדל קשקש,

73 התבייש!

74 – מה קרה?

75 מה יש?

76 השעה

77 עשרים ושש,

78 ולי עוד יש ויש;

79 בלב מועקה,

80 הלשון ארוכה,

81 על הכל, על כולם

82 אקשקש סתם,

83 אדקלם בלי סיום,

84 כלום, לא כלום,

85 ומֹח מא־פיש

עסק־בִיש.