רקע
נורית גוברין
נפ"ש מראשון לציון הומיה – נחמה פוחצ’בסקי
1.jpg

נחמה פוחצ’בסקי


 

מחיר הראשונוּת    🔗

מחקר זה מתאר את חייה, ובעיקר את פעילותה הספרותית של נחמה פוחצ’בסקי (1869־1934). שהייתה איכרה וסופרת מאנשי העלייה הראשונה, ומן הראשונות בתחומים רבים, ושילמה את המחיר הכבד של הראשונוּת, של השתייכותה המעמדית ושל היותה חקלאית ואישה.

בסיפוריה עסקה בנושאים חדשים, שהמציאות החדשה בארץ־ישראל העלתה אותם, מחיי האיכרים והמושבות ומחיי התימנים, ובתוכם הנשים וגורלן הקשה במיוחד. כל זאת, בשעה שעדיין לא הייתה מסורת של סיפורים מסוג זה, והיה צורך להתחיל בה וליצור אותה. השתייכותה לאיכרי המושבות והקשרים עם הבארון, הציבו חומה בינה לבין אנשי העלייה השנייה, שנתנו את הטון והטביעו חותמם על החיים המתפתחים, במיוחד בתחום התרבות והספרות והשאירוה “מחוץ למחנה”. דעותיה בזכות העבודה העברית, העבודה העצמית, נגד העבודה הערבית, בעד הדיבור העברי ובעד זכויות הנשים והפועלים, לא הועילו לקרבה, במיוחד בתקופה הראשונה, אל חוגי הפועלים שדעותיהם כדעותיה, אבל לא־פעם סייעו להרחיקה מן החוגים שאליהם השתייכה על־פי אורח חייה והביוגראפיה שלה. רק באמצע שנות העשרים נפתחו הלבבות לסיפוריה, ולספרה השני, ורק לאחר מותה הושלם התהליך של ההבנה לסיפוריה, לאידיאולוגיה שבהם ולסבל השולט בהם.

הקשר בין חייה המלאים כאישה, כרעיה, כאם, כאיכרה, כפעילה בציבור וכסופרת, לבין רוח הנכאים המהלכת בסיפוריה, הוא מורכב, שכן, חייה הפנימיים נשארו, במידה רבה, חבויים מעין־רואה.

מהתחלות צנועות כאלה, שלנחמה פוחצ’בסקי היה חלק נכבד בהן, צמחה הספרות העברית הארץ־ישראלית, כשם שכל המפעל הגדול של ההתיישבות בארץ צמח מניסיונות ראשונים צנועים ורבי סבל, שגם בהם היה למשפחת פוחצ’בסקי חלק בלתי־מבוטל. חייה ויצירתה משולבים עד לבלי הפרד בתולדות ההתיישבות בארץ־ישראל.


 

א. נערה עברייה ויל"ג    🔗

ביום ט' בשבט תרמ"ו (3.1.1886) כתב יהודה ליב גורדון, גדול משוררי ישראל באותה תקופה, את המכתב הבא:

שלום לך בתי תמתי נחמה, באשר את שמה!

לבבתני במכתבך הנחמד אשר נוראות נפלאתי עליו. האמת אגיד, כי כמעט לא אאמין לדברים כי נערה בת שש עשרה שנה את וכי בשנתיים ימים למדת את שפתנו הקשה עד כדי לכתוב בה מכתב ארוך, ערוך בטוב טעם ודעת כזה. אשרי הוריך כי נתן להם ה' בת משׂכלת כזאת ובַכּל שמה, ואשרי האיש אשר תפולי לו חבל בנעימים: כי נכון לבי ובטוח כי ככשרונותיך כן מדותיך וכשם שהיית תלמידה ותיקה כן הנך בת טובה וכך תהיי, בהגיע תורך, גם אשה טובה ואם טובה, ואז תהיינה חכמתך ודעתך כענקים לגרגרותיך והיית תפארת הבנות ובך יתפאר ישראל.

באמרך כי קראת את שירי ויטבו בעיניך נתת שמחה רבה בלבי, כי הנך רואה את ניד שפתי על גורל נשי עמי העלובות בשירי “קוצו של יו”ד" ושומעת את קול קריאתי אל אחותי בנות ציון בשירי “למי אני עמל” ואיכה לא אשמח בראותי אחת מבנות ציון יודעת שפתי ומבינה הגיגי? עלי והצליחי בת תמתי, כי יתן ה' לך כלבבך תשגשגי ותפרחי ובבוא עתך עת דודים אל נא תשכחי לקרוא אותי לראש שמחתך אז מרחוק אתערב בשמחתך ומשירי יהודך.

המוקירך מבלי להכירך,

יל"ג

פ.ס. ביאור מלת “חומה” תמצאי במקומה בבאור (שה"ש ח') ולהרחיב באורה לא יתכן באזני עלמה צעירה לימים אשר גם היא עודנה חומה. [36]1


מי היא אותה נערה בת שש־עשרה? כיצד נתקיימו איחוליו של יל“ג? מהו אותו פסוק שאת ביאורו לא רצה להשמיע באוזניה? – הנערה היא נחמה פיינשטיין, לימים נחמה פוחצ’בסקי. איחוליו של יל”ג נתקיימו במלואם, שכן נעשתה לימים סופרת עברית, איכרה בארץ־ישראל, אם למשפחה, ואחת הלוחמות הראשונות לזכויות הנשים בארץ. במלה “חומה” במובן: נערה בתולה אשר לא ידעה איש, תמה ושלמה, נתקלה בשירו של יל"ג “האיש ושתי פילגשיו” מתוך ‘משלי יהודה’, שבו כוּונה דווקא לגבר “בתול”: “בן ארבעים שנה היה אליפלט / וכבר שערת ראשו כמעט הלבינה / ויהיה עוד חומה לא ידע אשת: / אך לב מי זה מרשת / האהבה יוכל המלט?”2

מכתבו זה של יל“ג עשה רושם ונזכר מדי פעם, כגון, אצל ברנר במאמרו “אזכרה ליל”ג (תרע"ג)3 [33], שהבליט את הבדידות והטראגיות השפוכות על מעשיו של יל”ג ואת מספרן המועט של נשים יודעות עברית.4

מכתבו זה של יל"ג הוא תשובה על מכתבה אליו מיום 29.12.1885,5 שבו החלה, כנראה חליפת המכתבים ביניהם, שמתוכה נשתמרו עוד שניים ממכתביה אליו, ואין לדעת אם היו מכתבים נוספים.6 לאחר הפנייה המעריצה “אל כבוד אהוב עמנו, תפארת לאומנו, המשורר הנפלא הרב יהודה ליב גארדן!” וההתנצלות על שהיא גוזלת מזמנו היקר, היא מספרת לו את תולדותיה “תולדות עלמה עבריה המגודלת כשרש בארץ ציה”, שעיקרן – המהפך שחל ביחסה אל הספרות העברית, והתמורה שעברה עליה מיחס הערצה לספרות הרוסית לאהבה עזה לשפה העברית ולספרותה:

אבי לרגל מסחרו העתיק פה משכנו לפני ששה שנים ואנכי אז עלמה כבת־עשרה שנה, יחידה להורי. ואבי אשר ראה בקרבי יתרון הכשר ללימודים הביאני אל בית הגימנזיות שם מצאתי את אשר בקשה לה נפשי ושבעתי ענג ונחת רב. בשקידה גדולה שקדתי על דלתות הבית הזה וכנחל נובע מים חיים היה בעיני… אף כי צעירה מאוד לימים הייתי בכל זאת הרביתי להעמיק במצולות הספרות הרוססית ובכל עת מצוא עשיתי כל מועצי רק בה, סופריה היו בעיני כמלאכי מקום וכל עם רוססי בכלל עם חכם ונבון מאין כמוהו. אז עוד לא שערתי ולא דחיתי [?] ולא עלתה על לבי כי לאחינו ב“י המפוזרים והנידחים לכל ארבע רוחות השמים יש גם כן ספרות מיוחדת וסופרים מצויינים המקריבים כל ימי חייהם רק לטובת העם ושפתם. אכן שם אתנו מורה עברי צעיר לימים מודע ומכר לנו משכבר הוא החל לפקוח מעט את עיני ויספר לי כי גם בקרב ב”י יש ספרות נשגבה אשר בכוחה לברוא חדשות ולעשות נפלאות ולראיה הביא לו את כתבי הקודש, אך אנוכי שחקתי לעגתי לו… “אמנם יודעת נפשי – אמרתי לו – כי התנ”ך הוא אוצר כל חמדה, מקור כל חכמה, דעת ותושיה; ובכל זאת לא אוכל עוד להגיד כי יש לנו ליטעראטור במלוא מובן המילה, הבו נא לי אותות ומופתים אז אתן אומן בדבריכם“. והוא בהתגלות לבו ענה ואמר לי: “הנה יש לנו בדורנו משורר אחד נפלא אשר רוח אלהים בו ושמו ריל”ג, אם יהיו כל חכמי־משוררי הגויים בכף מאזנים וגארדאן בכף השניה מכריע את כולם; מאז עיני ראשונה חזו את שיריו הנשגבים אהבתיו בכל לבי ונפשי נקשרה עליו באהבה נצחת ורק בקסם אשר שפתו יש בידו לקרב לבות ב”י לשפתנו הקדושה. לוא הבינות ש“ע [שפת עבר] וקראת שיריו אז מהר אהבת אותו בכל לבך החם אשר חננך ד'”… אז החל רוח חדש לפעמני והחילותי בחשק עז ובתשוקה גדולה ללמוד ש“ע ומיד אהבתי את שפתי, עמי ולאומי באהבה עזה כמות. והאח, אבי, לא עברו עוד שתי שנים מעת ההיא והנני אכרע ברך לפניך בלב מלא אהבה תודה ויקר! ברוך אתה אדוני שהסיבות לי ללמוד תורה ולהדבק בכל נפשי ומאודי לעמי וללאומי, [– – –] אבי, מה מאד שמחתי לקראת צלוחתך7 שנתן ריח ניחוח לאפי, [– – –] אמנם רבים הדאיבו את רוחך העדינה, אך אתה כגור אריה יהודה תשחק להמונם ושאונם וכולם יכירו וידעו כי רק לך נאוה תהילה. אל תחשוב אדוני כי קולך כקול קורא במדבר! לא ולא! הנה המונים ינהרו אליך לשמוע ניבך [?] כי טוב ומתוק להם מדבש ומנופת צופים. ממני הצמאה לדבריו נפ”ש (נחמה פיינשיין)

פ.ס בשירך “האיש ושתי פילגשיו” – המלה “חומה” לא אדע פתרונה ושאלתי מרבים וגם מהם נעלם. הנ"ל.

העובדה, שהמשורר הנערץ טרח לענות לה במכתב ארוך ומפורט, ריגשה מאד את הנערה הצעירה, והיא מיהרה להודות לו, במכתבה מיום 12.1.1886 מצאריצין (היא סטאלינגראד היא וולגוגראד):8

לכבוד הרב החכם השלם מו"ה יהודה ליב גארדאן!

שמן נחומים הזלת על ראשי אבי יקירי! אין די תודות אשר רחש לך נפשי על כי שמת לבך לדברי ולא חסת על עתותך היקר להשיב לי על מכתבי. [– – –] באמת אגיד לך אדוני, כי כל המתנות ומכתבי־תהילה אשר רכשתי לי שנה שנה מהפדגוגים בבית הגימנזיות איננה שוה בעיני לעומת דבריך היקרים והנעימים אשר הרהיבו בנפשי עוד יתר און ואצמה [באלף] ללמוד שפתנו הקדושה ולהגות בה תמיד. נוראות נפלאתי אבי: במה זכיתי כי אתה תגיד תהילתי בפני? [– – –] דבריך אדוני חרותים לנצח על לוח לבי הרגש לכל יופי; הם יהיו נר לרגלי ואור לנתיבתי תמיד וזכרונו לא יסור ממני לעד סלה!!!

קח נא אדוני את דברי המעטים היוצאים מקרב לב עמוק ואמורים בתומת נפ"ש

המכתב השלישי והאחרון המצוי בארכיון, ששיגרה נחמה פיינשטיין ליל“ג, נכתב כשלוש שנים לאחר־מכן. היא הרגישה צורך לשתף את המשורר נערצה, באושרה ובחוויות הגדולות העוברות עליה: אירוסיה ועלייתה הקרובה לארץ־ישראל. המכתב, אף הוא מצאריצין, מט' בניסן תרמ”ט:9

בחיי האדם יקראו לפעמים רגעים אשר פתאום יתלהב חשק נמרץ בנפשו לדבר ולשוח עם האיש הנערץ והנקדש בעיניו והיושב עמוק בקרב לבו. [– – –] כתשוקה הזאת התעוררה עתה בקרבי. נפשי תלהט גחלים לשוח ע“פ הגליון עם האיש אשר זה כארבע שנים לקח את לבבי בשירתו הנעימה ובכוח חכמתו המתנוססת מתוך כל הגה וכל דיבור היוצאים מפיו, ולבשר לו את שמחת לבי. אבל היש לי זכות על זה? היש לי זכות לבוא בפטפוטי מלים לאיש הדגול בכל אלפי ישראל? לענות על השאלה הזאת תוכל רק אהבתי העזה לרוח האיש הנעלה הזה, ואולי גם הוא בעצמו ובכבודו. [– – –] כי מי כמוך משוררנו הנכבד והאהוב יודע את רגשות הנפש הנצמדה בחבלי אהבה לבת שירתך הנעימה? מי כמוך יודע לכלכל במשפט את חושי לב חם של איש צעיר לימים? ואם תדונני לכף זכות אז ארהיב עוז בנפשי לבוא לפניך היום כאיש בשורה, כי דע לך אדוני, כי לפני שבועות אחדים נקשרתי בעבותות התנאים עם איש עובד אדמתנו הקדושה והוא בן עיר מולדתי בריסק ואחד מששת הבחורים אשר לפני ארבע שנים נבחרו מטעם הנדיב הידוע לשלחם לארצנו הקדושה ללמדם שם מלאכת גנן ושדה, כי חפץ הנדיב לדעת אם מסוגלים אחינו יושבי ארץ הרוסה למלאכה הזאת. בקיץ העבר כלו הצעירים את חוק למודם והנה בחירי – מיכל זלמן פאחוטשאווסקי שמו – הֻשׂם לגנן בתחילה במושבה החדשה “באר טוביה” אשר קנה הנדיב בעד הבסרבים. אך אחרי אשר דבר המושבה נתבטל, נמנה לגנן ב”ראשון לציון". בקיץ הבא יבוא הנה להעלני ציונה.

וכן אדוני עוד ירחים מספר ותחז בציון עיני, ועיני תראינה את ארץ מחמדינו, את ערש ילדותנו, את הארץ אשר אליה נשאתי את נפשי מיום אשר רוח הלאומי החל לפעם בקרבי. עוד מעט ואנכי אחבק את עפר ציון, אנשק את אבניו ואסמם בדמעות שליש. האח מה מאושרה אנכי כי כך עלתה לי!

ואת השיר אשר אשיר בעלותי ציונה ברינה הידעת אדוני? הוא השיר אשר הבטחת לי להגיש בפני ביום חתונתי ביום שמחת לבי.

אכן סלח נא אדוני, הנה הלאתיך בדברי! סלח לנפ"ש המוקרת ומכבדת אותך כערכך הרם.

נחמה פיינשטיין

השיר שהבטיח יל“ג לכתוב לכבודה ליום כלולותיה, לא נתפרסם מעולם בדפוס, וכנראה גם לא נכתב.10 חליפת המכתבים עם יל”ג והקריאה השקודה ביצירתו, יותר משהועילה לחזק את רוחו של המשורר המיואש, השפיעה על התגבשות הכרתה העברית, הלאומית והציונית של הנערה הרכה. היא נאה דרשה ונאה קיימה, ועלתה לארץ־ישראל, כדי להגשים את החזון הציוני שדבקה בו “מיום אשר רוח הלאומי החל לפעם בקרבי”.


 

ב. קווי ביוגראפיה    🔗

נחמה פיינשטיין נולדה ביום ט“ו בניסן תרכ”ט (27.3.1869)11 ונפטרה בראשון־לציון ביום ז' בסיוון תרצ“ד (21.5.1934) ונקברה “בצל השקמה”. מקום הולדתה, בריסק דליטא בפלך גרודנה, היה אזור ידוע בלמדניו ובישיבותיו. הייתה נכדתו של אחיו של הסופר והחוקר אריה־לייב פיינשטיין, שעסק בחקרי המקרא והתלמוד ובקורות קהילת בריסק [54]. הייתה בת יחידה להוריה שפינקוה וחרדו עליה ועל חינוכה החסידי האדוק” [43, עמ' 52]: אביה – יונה צבי פיינשטיין, ואמה – בלומה בת זאב מילכיקער. בת תשע עברה עם הוריה לצאריצין, ובלי לדעת מקודם אף מלה רוסית, גמרה ארבע כיתות בהצטיינות וקיבלה פרסים. “השם הטוב שיצא לנערה בין הגויים והתהילות והתשבחות שפזרו לה, הפחידו את אביה היהודי החסיד והאדוק” [43] שחשש שמא תתקרב יותר מדי אל העם הרוסי ותרבותו ותזנח את היהדות. לכן, הפסיק את לימודיה בגימנסיה ושכר לה מורה מיוחד לחנכה בשפה העברית ובתרבותה. ויש לשער, שהיו גם סיבות מסוימות יותר לפחדם של ההורים (ראה בהמשך).

בזמן קצר התקדמה מאוד בלימודיה העבריים, כפי שתיארה באותו מכתב ראשון ליל“ג (אלול תרמ"ט), שגרם לו התרגשות כה רבה, זמן מה לפני עלייתה לארץ. חודשים אחדים קודם לכן החלה לפרסם ב’המליץ' (ז' באדר א' תרמ"ט) (ראה בהמשך). בת שבע־עשרה ביקרה שוב בעיר מולדתה בריסק, ונעשתה פעילה בתנועת “חיבת־ציון” (תרמ"ו). בחורף תרמ”ט התארסה, כפי שסיפרה ליל"ג במכתבה השלישי: “נקשרתי בעבותות התנאים עם איש עובד אדמתנו הקדושה”. יחיאל מיכל פוחצ’בסקי סיפר בזיכרונותיו12 [50], שפגש אותה בבריסק לפני עלייתו לארץ (סוף תרמ"ה), והיא ניאותה להינשא לו ושלחה את הסכמתה במכתב מרוסיה לארץ־ישראל. אירוסיהם נחוגו בעוד היא ברוסיה והוא בארץ־ישראל – “אירוסי המופלאים באמצעות הטלגרף” – בלשונו – ורק לאחר־מכן קיבל היתר מפקידות הבארון בראשון־לציון לנסוע לרוסיה, שם נערכה החתונה, ומייד לאחריה נסעו שניהם לארץ־ישראל (אלול תרמ"ט):

סוף סוף החלטתי גם אנכי לבנות את ביתי בארץ, והנערה אשר בגולה נענתה לי ומכתבה הביא לי מעבר לימים בשורת אשרי.

ובבית מר מרדכי לובמן ז"ל, ידיד הנוער, רבה התכונה. גיטל אשתו, שהצטיינה במדת הכנסת אורחים קבלה עליה באהבה לסדר נשף לכבוד הבשורה שלי והשתדלה לפאר את הנשף בכל פאר. תמונות של החתן והכלה הוצגו בראש השולחן, מעולפות בפרחים מרהיבי עין מתוצרתו של החתן דנן. הותיקים הראו כיצד מרקדין לפני כלה צנועה ושקטה כזו, והרעישו את שמי ראשון כל הלילה בשירים ורקודים על אפו וחמתו של השליט הזועם [פקיד הבארון בלוך], שאין לו במקרה כזה רשות להפריע.

בהמשך סיפר ימ“פ כיצד הצליח בעמל רב לקבל היתר מאת מר שייד, המפקח הראשי על מושבות הבארון, לנסוע לחוץ־לארץ לשישה שבועות, כדי להתחתן, לאחר ששני ניסיונותיו הקודמים אצל מר בלוך נכשלו. אולם כ”עונש" על שהוא “דוחק את הקץ” הוטל עליו לפנות את החדר, שבו גר כרווק, וכבעל־משפחה לא יכול היה לקבל חדר חדש, עד להשלמת הבנייה של הבית החדש של הפקידות.

בתמוז תרמ“ט נסע, ובאלול חזר: “ושוב אנכי, בחזרה, על חוף ארצי, והפעם עם חברתי לכל ימי חיי”. על המוצאות אותו ברוסיה עבר בשתיקה13 ותיאר רק את בואו לראשון־לציון בדיליז’אנס בשבעה־עשר באלול תרמ”ט מבלי שהיה לו בית להיכנס אליו, עד שבעל המסעדה הזמין את הזוג הצעיר לביתו ליום אחד. לאחר־מכן מצאו פינת גג בבית אישה צעירה וגלמודה, “וחברתי, שזה עתה יצאה מבית הורים אמידים ומחיי הרווחה, סידרה בעליצות את קינה, תחת הרעפים של מרת ד”. עוד סיפר כיצד התקינו את “הרהיטים” מארגזים וממחצלות. מכאן ואילך משולבות תולדותיהם של יחיאל־מיכל ונחמה פוחצ’בסקי וקשורות בהיסטוריה של ארץ־ישראל בכלל ושל ראשון־לציון בפרט.

תולדותיו של יחיאל מיכל פוחצ’בסקי ופועלו בתחום החקלאות בארץ־ישראל, יש בהם עניין למחקר נפרד. פרטים עליו יובאו כאן, רק במידה שהם נחוצים להשלמת התיאור על חייה ויצירתה של נחמה פוחצ’בסקי.

יחיאל מיכל פוחצ’בסקי היה אחד מששת הצעירים שנבחרו על־ידי “חובבי ציון” ברוסיה, בהתאם להצעת הבארון בנימין רוטשילד, ללמוד ולהתמחות בחקלאות בארץ־ישראל, כדי לשמש אחר־כך כמדריכים חקלאיים להמוני העולים העתידים לבוא ולהתיישב בארץ [37, 45, 46, 55]. חמשת חבריו האחרים היו: ליאון יגלי, משה ורהפטיג (אמיתי), א' הלפרין, גרשון הורביץ ויצחק אפשטיין. מהם נשארו בחקלאות שניים: י“מ פוחצ’בסקי ומשה ורהפטיג (אמיתי), שהיה איכר ביסוד־המעלה. על יצחק אפשטיין, שפנה להוראה והקים את בית־הספר בראש־פינה, עוד ידובר בהמשך. י”מ פוחצ’בסקי פירסם מאמרים בעניני חקלאות ב’האכר‘; ‘החקלאי’ ב’ספר ראשון לציון’ ועוד, וכאמור, סדרת זיכרונות מרתקת ב־33 המשכים ב’בוסתנאי' [51־48]. סיפורו על תולדות הגפן בארץ וראשית גידולן של הגפנים בראשון־לציון הוא סיפור בלשי ממש, וממנו עולה גם יחסו הנלהב לבארון ובקורת קשה על פקידו בלוך, שאותו הוא מכנה: “פרעה מלך ראשון לציון”.14

מן המכתבים שכתב לרעייתו ולילדיו, עולה דמות של אדם שלם, המאמין בעתיד החקלאות ובמפעל הציוני, איש עבודה, שאינו יכול לשבת ללא עשייה אפילו על מיטת חוליו, והמוכן תמיד להעניק לאחרים ביד רחבה מידיעותיו ומניסיונו החקלאי העשיר. מחלותיו וכאביו, במשך שנים הרבה, לא מנעו ממנו להמשיך ולעבוד הרבה וקשה במשקו ובהדרכה חקלאית ביישובים החדשים בארץ. היה בו צירוף תכונות מנוגדות שקיבלו לא פעם ביטוי קיצוני: עקשנות ונחישות בצד רכות ועדינות, נוח לרגוז ונוח להתפייס, חשדנות ותמימות, יובש והתפעלות (ראה בהמשך).

2.jpg

יחיאל מיכל פוחצ’בסקי.


נחמה וי“מ פוחצ’בסקי הגיעו לארץ־ישראל באלול תרמ”ט והתיישבו בראשון־לציון, תחילה בחדר קטן בבניין הפקידות, שהיה בעליית־הגג מעל לאורוות הסוסים, ולאחר מכן, בביתם הפרטי. היה זה בית מיוחד במינו. הוא היה הבית השני במושבה, לאחר ביתו של דוד יודלביץ, שהונהג בו הדיבור העברי ושימש מרכז לצעירי המושבה, ביזמתה של בעלת־הבית ובהסכמה שבשתיקה של בעל־הבית. ימ“פ סיפר בזכרונותיו ב’בוסתנאי', כיצד נסעו, הוא ואישתו, לירושלים ופגשו בה את אליעזר בן־יהודה ואשתו דבורה, שכן, בן־יהודה הכיר את נחמה עוד ברוסיה. משה סמילנסקי תיאר את תדהמתו של איתמר בן אב”י עם ביקורם בביתו, למשמע דיבורם העברי [46]. עוד סיפר ימ"פ, בהומור האופייני לו, כיצד התארח בביתם אחד־העם, "שהביט בחביבות על מחצלותינו הפרושות תחת רגליו, ומי יודע אם לא שם חיפש אחרי “‘אמת’ מארץ תצמח”.

מעניינת במיוחד עדותו של שלמה צמח בספרו האוטוביוגראפי ‘שנה ראשונה’ (1952) על ביתה של משפחת פוחצ’בסקי [52]. צמח, שהיה מן הבולטים באנשי העלייה השנייה, שנלחם בעוז נגד אנשי העלייה הראשונה ופקידות הבארון, תיאר שם את השנים תרס“ד – תרס”ה. זוהי, במידה רבה, עדותו של “עד עויֵן” שבעל־כורחו ענה אמן. בפרק “ראשית מדון” (עמ' 335־327) תיאר במפורט כיצד הסתכסך עם אנשי ראשון־לציון על עסקי אוגנדה, וכיצד הסעיר את המושבה בכך שקרא לפניהם את “משה” של אחד־העם בתרגום ליידיש, ובפירושו לפניהם הכניס רעיונותיו, כיוון שנאסר עליו להשמיעם בגלוי. הסערה שקמה בעקבות דבריו פילגה את המושבה, ובין אלה שמחאו לו כף, הייתה גם אישה אחת “מרת פוחצ’בסקי שהזמינה את הכל לביתה” לאחר האסיפה (עמ' 331). וכך הוא מתאר את החבורה ההולכת, תוך כדי שירת “חושו אחים, חושו” לביתה של משפחת פוחצ’בסקי:

אצל בית קטן בנוי על תל קטן מאחורי בית הכנסת הקביל את פנינו מר פוחצ’בסקי, שאינו איש־רעים, ופתח לנו את דלתו. לא ידע מה שאירע ותמה, ואין סבר יפה בפניו. בן־אדם כחוש הוא, ומחמת רזונו נראית קומתו גבוהה משיעורה; גביניו אפורים וסבוכים וכבושים, ודומה, על כל העולם הוא קובל. ראשו קירח, ועור קרחתו המסגילה עולה יורד ברתיחה בשעת דיבורו, ואפילו כשהוא מסכים עמך ומתרצה עליך, דומה, גוער הוא בך ורוטן עליך. אבל ניצנצו מתחת הגבינים הכבושים שתי עיני תכלת ביישניות ובהולות ושלוח מבטן באלכסון. ויש בן יותר מורא ופחד מקפידה ורוע־לב. משנכנסנו למרפסת מיד נדחק לצדדים והתכנס לתוך עצמו מפני ידיה העסקניות של בת זוגו. מרת פוחצ’בסקי היתה כל ימיה, משחר ילדותה ועד היום הזה, יפת־תואר ובעלת מזג לוהט, ועל שתי מידותיה אלו גאוותה בדעה ובהכרה. אף משכילה היא [– – –] וכותבת סיפורים מחיי הארץ ודיבורה עברי רוהט ומצלצל בין שפתיה; אולי בעמידה צנועה זו בצל זוגתו עצירה ותרעומת גנוזה שבהליכות בעלה.

בהמשך תיאר שלמה צמח את הפעולה שהתנהלה בבית זה, למען בחירתו של משה סמילנסקי לקונגרס בשם “ציוני ציון” כנגד האוגאנדיסטים שבמושבה, ושיבח את מעשיותה של נחמה פוחצ’בסקי ופעילותה. העובדה שהיא גברה על התנגדותו והכניסה אותו בעל־כורחו לוועד שהיא עמדה בראשו, והוא נעשה אחד מסגניה, גילתה את עצמתה של אישיותה, ואת תמיהתו לנוכח אישיות חזקה זו שמצא בבית זה.

א“מ קולר, מאנשי העלייה השנייה, וממייסדי גן־שמואל, הזכיר אף הוא את “הפגישה המופלאה” שהייתה בראשון־לציון “עם שניים מחוגי האיכרים: נחמה פוחצ’בסקי ואחיה מרגולין”. הוא תיאר אותה כ”אשה אצילת־נפש אשר התקרבה לעדת החלוצים והתהלכה ביניהם כאם וכאחות" [53]. בית זה והליכותיו, ובמיוחד סדר־יומה המפרך של בעלת־הבית, תוארו גם בזיכרונותיה של שרה עזריהו [47].

בבית זה, כפי שסיפר י“מ פוחצ’בסקי בזיכרונותיו, ביקרו גם הרב יעקב מאז”ה ממוסקבה, רוב הצירים שבאו לקנות אדמה בשביל חברות שונות, לוין־אפשטיין, מייסד “מנוחה ונחלה”, שהיה גם ידיד המשפחה ועוד תיירים “מכל אפסי ארץ”. הבית נהפך למרכז "שבו מצא הנוער הארצישראלי מקום לבלות אלו שעות של עליית נשמה, מעין “קלוב תרבותי, וכל זה למורת רוחה של פקידות הבארון, שעליה כתב בשנאה רבה, שלא התערבה כנראה בגלל השפעתו של ד”ר מזיא.

3.jpg

בית משפחת פוחצ’בסקי, נבנה לאחר שנת 1899 בידי יחיאל מיכל לאחר שנעשה איכר עצמאי. הבית נבנה במרוחק משאר הבתים, כדי לגדל את הבן עשהאל, על טהרת העברית, מבלי שיושפע מילדי השכנים דוברי האידיש. הבית נהרס בשנת 1970. צוייר על־ידי הנכדה רות ארבל על פי תמונה.

גם ביאליק, בביקורו הראשון בארץ (תרס"ט), נפגש עם נחמה פוחצ’בסקי בביתה בראשון־לציון, וחמש־עשרה שנה לאחר מכן הזכיר בהנאה ובהומור פגישה זו: “זכרתי את מקל השקדים אשר עקרת מגנך בשבילי, כצפורה בשעתה, ואף אם לא של סנפיריון היה, בכל זאת בקעתי בו את הים ועשיתי בו נפלאות על גביהם של כמה ‘מצרים’” (י“ט באדר תרפ”ה) [31].

רשימת המפעלים, המוסדות והארגונים, שנחמה פוחצ’בסקי הקימה, יזמה והייתה פעילה בהם מרשימה מאוד. במיוחד בולטת פעילותה המתמדת להטבת מצבה של האישה והמאבק על זכויותיה ומקומה כשוות־ערך בחברה, ועל זכותה לבחור ולהיבחר. הייתה חברה במועצת ראשון־לציון, בוועד השופטים, בוועדת התרבות, באגודת הסופרים העברים, באסיפת הנבחרים, יו“ר אגודת נשים, מייסדת חברת “לינת צדק” ו”קופת מילווה" ופעילה בוויצ"ו. וכל זאת, בתקופה שפעילות נשים, הן בארגוני נשים ובמיוחד בארגונים “גבריים” מובהקים, הייתה יוצאת־דופן ונדירה. את כל הארגונים הללו תיאר דוד יודלביץ בפרק “הסתדרויות הנשים בראשון לציון” ב’ספר ראשון לציון' [43]:

לפני כ־40 שנה [הספר הופיע בשנת תש“א] בתחילת המאה שאנו עומדים בה, התעוררו הנשים ובראשן נחמה פוחצ’בסקי, וייסדו להן “חברת לינה”. דאגו לאורחים ולאורחות עוברי אורח עניים לאכסן אותם ימים מספר, ולאפשר להם להמשיך דרכם הלאה. עבדו הנשים רבות לתועלת העניים ולאט לאט נוספו לפעולתן גם גברים, וישנו השם ל”חברת לינת הצדק". עזרו גם לחולים. היו שומרות על פי התור אצל חולים, משמרת לילה ומשמרת יום. [– – –] אחר כיבוש האנגלים עלתה על השולחן חיי העדה, שאלת בחירות במושבה, והנשים התעוררו והחלו לדרוש שווי זכויות גם להן לבחור ולהבחר.

[– – –] לא הרפו מפעולתן עד שהוציאו מאווייהן לפועל והנשים קיבלו זכות בחירה שלמה. והראשונה שנבחרה בין חברי ועד העיר היתה נחמה פוחצ’בסקי. לפי מספר הקולות שקיבלה לעומת שאר הנבחרים היתה צריכה להיות ראש־הועד במושבה, אלא שהשעה היתה שעת חירום ורבת־אחריות ותמסור נחמה את ההנהלה לידים שהיו יותר מנוסות בכך (עמ' 522).15

עדויות דומות הביאו גם: מרדכי בן־הלל הכהן בזיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם הראשונה [41], ואחרים [47].

בארכיון ראשון־לציון נשארה רשימתה בנושא: “האשה בבנין ראשון לציון”, שנכתבה במלאות 50 שנה למושבה (תרצ"ב), ובה סקירה היסטורית מפורטת על מקומן המרכזי של נשים בתולדות המושבה, וזכויותיהן הרבות בהקמתה וביסוסה. מקום מיוחד מוקדש למלחמה על זכויות הנשים לאחר מלחמת העולם הראשונה.16 יתכן, שהיא שימשה מקור לתיאורו זה של דוד יודלביץ.

רשימה זו, לא פחות משהיא עדות היסטורית, יש בה עדות אישית, המשקפת את אורח־חייה ופעילותה של הכותבת עצמה:

עוד בצעדי הגבורה הראשונים של סלילת דרך במדבר זה, נלוותה האשה לבעלה כחבר שוה בעבודה. הוא היה עסוק בשדה ובכרם והיא – בבית ובחצר, ושעות עבודתה הרי הן תמיד מרובות משל הגבר.

ברשימתה זו מייחסת הכותבת לנשים את העובדה שגזירת הגירוש שנגזרה על ראשון־לציון על ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה, לא יצאה אל הפועל בגלל התנגדותן של הנשים: “אם למות נדונו – מוטב להם למות כאן בקן שלהם, מלמות בנדודים! קול האשה מצא הד בלבבות וראשון נצלה”. גישתה המפוכחת מוצאת את ביטויה בדברי הסיום: “מאז ועד היום לא נכרת התקדמות רבה בכוון זה [של מימוש הזכות לבחור ולהיבחר], אבל החיים בכלל קיבלו צורה יותר רחבה”.

שנים אחדות שימש י“מ פוחצ’בסקי כמדריך חקלאי בנקודות התיישבות חדשות שונות. ביניהן קרית־ענבים, בית־אלפא, כנרת, דגניה ב', תל־יוסף, עין חרוד. בתקופת שהותו בקרית־ענבים,17 התלוותה אליו גם רעייתו. (על רישומה של שהות זו בקרית־ענבים בחייה וביצירתה ראה להלן). י”מ פוחצ’בסקי תרם מידיעתו ומניסיונו הרב בתחום המטעים ובמיוחד בגידול גפנים, ומצא שיטות וזנים המתאימים לתנאי ההר, בשעה שמומחים אחרים התייאשו מאפשרות זו. על אף מחלתו וכאביו שהציקו לו ביותר, הייתה תקופה זו של הדרכת המתיישבים הצעירים, אחת המאושרות בחייו, כפי שהדבר התבטא במכתביו לרעייתו ולילדיו.

4.jpg

ראשון לציון, הנחת הצינורות הראשונים.


זיקה מיוחדת הייתה לנחמה פוחצ’בסקי לשכונה התימנית בראשון־לציון שהתפתחה בשולי המושבה בשנות מלחמת העולם הראשונה. בתיהם – או ליתר דיוק סוכותיהם הראשונות – שנבנו במושבה, היו סמוכות לבניין התלמוד־תורה שהיה קרוב לביתה. מתחילת בואה למושבה ובמשך כל ימי חייה נמשך “הרומאן” שלה עם התימנים, וזכתה בפיהם לכינויים: “קונסול של תימנים”; “אמא של תימנים” ו“גברת נחמה”, או כפי שהעיד ר' בנימין: “המלאך הטוב” [32]. היא ארגנה כיתות לימוד בשבילם, טיפחה את הילדות המוכשרות שבהם והשפיעה על המשפחות שיאפשרו להן ללמוד בבית־הספר. הייתה מפשרת בסכסוכיהם המשפחתיים ובמריבות בין שכנים.18 מצויות עדויות רבות של התימנים, ובמיוחד של הנשים התימניות, שזכרה חי בקרבן, מהן שנאספו על ידי נכדתה רות ארבל. על אווירת הבית הפתוח ומכניס־האורחים מעידה חליפת המכתבים המשפחתית בצל עדויותיהם של אלה שהכירו אותו מקרוב:

במלחמת העולם הראשונה חנו הגדודים העבריים בסרפנד. קולונל מרגולין היה ידיד משפחה משכבר הימים. הוא הביא אתו את ד“ר סולומון, רופא הגדוד, ותכופות באו לבית סבתא רכובים על סוסים. במקביל הגיעו גם החיילים, קבוצות קבוצות, להתאוורר, לבלות, לאכול, לישון. הבית היה מלא. ישנו על ספסלים, על שולחנות ותחת שולחנות. סבתא נהפכה ל”דודה של הגדולים". לפי התקן הבריטי אסור לחיילים ולמפקדים להימצא בצוותא. לעיתים היו החיילים בבית, וכששמעו את פרסות הסוסים של הקצינים מתקרבים, היו קופצים דרך החלונות [– – –]

בית פוחצ’בסקי שימש גם כ“בית הבראה” בראשון. רבים לקו במלריה. החלפת האוויר נחשבה לתרופה בדוקה. מישהו שגר בקצה האחד של המושבה, נשלח, לאחר מחלה, לבית פ. בקצה השני של המושבה ל“החלפת אוויר” [– – –]

בבית סבתא היה ארון של “לינת צדק” ובו מכשירים רפואיים – מודדי חום, מוצצי חלב, סירי לילה ועוד כהנה. וכל הזקוק היה בא, הביא משכון וקיבל את הכלי שהיה זקוק לו בהשאלה. [– – –] סבתא, שהיתה קנאית לשפה העברית, דרשה שיבקשו את החפץ הדרוש להם בעברית. (מתוך מכתבה של הנכדה, רות ארבל).

על המשק למופת שניהלה, בנוסף על עיסוקיה הציבוריים ויצירתה הספרותית, העידה גם יהודית הררי ברשימת־זיכרון: אכרה למופת היתה, חצרה היתה מלאה עופות, ירקות ופרחים. ברפת געו פרות חולבות, בבית אכלו מפרי ידיה, את הלחם אפתה בעצמה" [15].


 

ג. רשמים ראשונים    🔗

כחודש לאחר בואם של בני הזוג פוחצ’בסקי לארץ, שלחה מכתב ארוך על המוצאות אותה, לקרוב משפחה בבריסק מ' פאדובה, שהיה לו גם חלק בשידוכם. המכתב, מראשון־לציון, מיום ג' דחוהמ“ס [י”ח בתשרי] תר“ן,19 נכתב תחת “הלם הפגישה” עם הארץ, שהיה חזק במיוחד כשהמדובר באישה, ועוד באישה שזה עתה נישאה, ועזבה בית מלא כל טוב. השפעת הפואמה של יל”ג קוצו של יו“ד” מהדהדת בו, יחד עם רושם ההתרחשויות בארץ, ובמיוחד ההצגה העברית הראשונה בירושלים ונסיונות הדיבור העברי במושבה.20

בראשיתו של מכתב זה התנצלה על שניסתה פעמים אחדות לכתוב אליו “והנה ענינים רבים אחרים באים לפני ויפריעוני ממלאכתי זאת”, והשתוממה על שעבר כחודש ימים ולא הצליחה לכתוב לו דבר “כי טרודה אנכי מיום בואי כל כך, עד כי כמעט זרים לי עוד דרכי ציון” וגם להוריה ולאחיה לא מילאה חובתה. על עצמה העידה כי “כמה פעמים בכל יום יעלו על לבי דברי המשורר הגדול להאשה העבריה:… תאפי, תבשלי ובלא עת תבולי. וזאת היא תשובתי להשואלים אותי שבע בכל יום מדוע לא אכתוב מאומה מא”י. גם בן־יהודה ישאל מדוע לא אכתוב? האם ארץ־ישראל לא עשתה עלי כל רושם? כאילו לא ידעו גם הם כי אשה עבריה לא נוצרה לכתוב ולברוא רעיונות, כי היא בחושך באה ובחושך תלך". את מכתבה סיימה בבקשה: “לכן ידידי בל תדרשו ממני הרבה, כי לא אוכל לעשות”.

הסיבה העיקרית הייתה ריבוי האורחים שמילאו את הבית כל ימי החג, ובייחוד ביום האחרון שלו “עד כי נלאיתי ביום ההוא מרוב טירדה ועבודה”, ומנתה את שמותיהם בפניו. בשל כך לא יכלה להילוות לשיירה הגדולה, כשלושים איש, שהלכה בחול המועד סוכות לירושלים, ועשתה עליה רושם רב: “עד כי לא יכולתי למוש ממקומי וכבמסמרות נטועה עמדתי על מקומי זמן רב ולא ידעתי את נפשי מרוב שמחה אשר מלאה את לבי על כל גדותיו”. שילוב זה של עבודה קשה וחוסר פנאי לעצמה יחד עם התלהבות רבה מכל הנעשה בארץ, אופייני לכל חייה:

גם חזיון ראו צעירינו על הבמה בירושלים. תלמידי בתי הספר, תחת פקודת המורים והמשגיחים הציגו את “זרובבל” [מחזהו של לילינבלום] אשר אותו העתיק לעברית ה' יעללין חתן ה' פינס… כל התלמידים מדברים שם היטב בשפ"ע [שפת עבר], רק בהברה ספרדית, והם עשו על כל השומעים רושם חזק ונורא. אחד הצעירים אשר מסר לי את דברי החזיון הזה בכה בכי תמרורים בדברו. כל כך פעל עליו החזיון. מורי בית הספר חפצים גם פה להציג את החזיון אבל לא תעלה בידינו למלאות את החפץ הזה כי קשה הדבר ממנו לעשותו. אף כי מדברים אנחנו מעט מעט בלשון הקודש. אבל להציג חזיון שלם כבד ממנו הדבר מאד.

המשך המכתב תיאר את מאמציו של דוד יודלביץ לדבר עברית בלבד, ולהכריח את האחרים לעשות כן, עד כדי קיצוניות. ניכר, שבעניין זה עמדה לצדו.

כחודשיים לאחר־מכן, ביום כ“ג בטבת תר”ן21 שיגרה אליו מכתב נוסף על אף העובדה התמוהה בעיניה, שלא קיבלה ממנו תשובה למכתב הראשון: “ואיך לא תחפוץ לקחת דברים עם איש היושב עליה [על אדמת ארצנו] ולדעת כל אודותה?”

במרכזו נעשה חשבון־נפש בין מי הרואה את התפתחות היישוב מבחוץ “ידמו, כי הישוב יתרחב ויגדל מיום אל יום וחדשות יצמחו פה כעשב השדה” לבין “האיש היושב בציון” הרואה "בלב דוי כי הישוב ישים בעצלתים דרכו. [– – –] וגם בין אלה אשר נאחזו פה ישנם אנשים אשר לא אהבת ציון הביאם הלום, ועליהם נוכל לאמר “לא מעוקצך ולא מדובשך. כי הם ירעו להרעיון הרבה יותר מאשר יטיבו, בהוציאם את דיבת הארץ רעה”.

ומי אשם בדבר? אשמים אחינו בני ישראל באשר הם שם, אשמים הם יען אשר לא שמים לב לעתידות עמנו [– – –] מעטים הם חובבי ציון מאחינו, אחד בעיר ושנים במדינה, וגם הם אינם עושים מאומה, [– – –] כי לולא הצדיק [– – –] לולא הוא בחסדו הגדול תמך בידי האנשים המעטים הנמצאים פה אז כמעט כולם אבדו אבדו. אך הלא אחד הוא הנדיב, וצפור אחד לא יביא קיץ. לכן עוד רחקה הישועה ממנו. [– – –] וכל עוד אחינו עומדים מרחוק להרעיון הקדוש הזה, [– – –] אין כל תקוה לעתידותנו. זאת ראיתי ונוכחתי לדעת וכן יחשבו רבים.

היא מתוודה לפניו, כי במכתבה לאחיה יעקב תיארה ב“אספקלריה מאירה” את חייה, אולם כשבאה לעשות את חשבון־הנפש בין אהבתה לארץ לפני עלייתה, לבין הרגשותיה כעת, לאחר שראתה אותה “בעיני בשר”, הסך־הכל הוא כי עצמת האהבה עתה גדולה מאשר קודם, על אף כל הקשיים והמכשולים. אהבה זו ניזונה בעיקר ממראות הנוף סביבה, שאותה תיארה בהתפעמות עזה: “האויר בארץ ישראל שקוף וטהור למאוד עד כי במרחק שמונים מיל עד ההרים נראה את כל פני הככר”. בסיומו של המכתב הודתה לו על כל הטוב אשר עשה למענה עד כה והזמינה אותו לבוא ולבקר “ותשבע רוב נחת”.

רשמיה הראשונים באו לידי ביטוי פומבי גם במכתבה לאחיה, שנזכר לעיל, ושפורסם ברבים ב’המליץ' (כ“ב בניסן תר”ן) [ד],22 וברשימתה “עולי ציון”, שפורסמה אף היא ב’המליץ' כחודש לאחר מכן (י“ד באייר תר”ן) [ה']. בראש המכתב נרשם בסוגריים: “העתקה ממכתב אחת מבנות ציון לאחיה, בשפת עבר”. קרוב לוודאי, שהכותבת ידעה שמכתבה עתיד להתפרסם, או לפחות להיקרא על ידי רבים, כשם שהייתה ערה לאחריות המוטלת על כל מי שבא לספר “אמת מארץ ישראל”: “ואקוה כי דברי יעשו רושם טוב עליך ועל כל אשר יקראם, אף כי לא אשתדל לתאר את המחזה בצבעים יותר מאירים מאשר התיצב לפני עיני”. במכתב זה סיפרה על קניית אדמת “דוראן” על ידי יהושע חנקין, ועל הטקס החגיגי שנערך ובו נקבע השם “רחובות” למקום החדש.

הרשימה “עולי ציון” תיארה את ביקורה הראשון בירושלים בחג הפסח, באתרים השונים כגון: הכותל המערבי, חורבת ר' יהודה החסיד, יד אבשלום, קבר הנביא זכריה. במרכזה תיאור הנוף בשעת הנסיעה, ההתרגשות הגדולה עם הביקור במקומות ההיסטוריים וההזנחה השוררת בכמה מהם, ולבסוף, השיבה הביתה לראשון־לציון בלב מלא. על המכתב ורשימת־המסע חתמה בכינויה הספרותי: נפ"ש. מכאן ואילך נעשה כינוי זה, שלא הרבתה להשתמש בו, שגור בעיקר בפי אלה שכתבו עליה.23

ארבע שנים לאחר בואה לארץ, שוב התפרסמה ב’המליץ' (כ“ט בתשרי תרנ”ד) רשימה, והפעם מעמדה של איכרה ותיקה: “מזיכרונות אחת האכרות בא”י" [ז']. היא סיפרה בה על הימים ההם, בשעה שישבה על גדות הדונאו בחברת צעירים רומינים, שהחניפו ליופיה אולם לא נתנו לה לשכוח כי יהודיה היא, ושאפה יחד עמהם “לאושר ארצם”. לעומת זאת בהווה היא נמצאה ביפו, ליד “בית־עקד הספרים”, צופה מול הים, ומתעצבת על “שבר עמנו הגדול” ומקווה שכל הכיכר הזאת תהיה פעם לנו. לשאיפות “טריטוריאליות” אלה יהיה המשך־מה בכתיבתה בשנים הבאות.

בשנת תרנ“ו (1896) נסעה נחמה פוחצ’בסקי לרוסיה, עם בנה עשהאל, וחזרה כעבור שנה. מתקופה זו נשארו בעיזבון המשפחה שמונה מכתבים של י”מ פוחצ’בסקי אליה. (עליהם ועל הסיבות לנסיעה זו ראה בהמשך, בפרק: “החידה”).

דוגמא נוספת להשקפותיה של נחמה פוחצ’בסקי על הנעשה ביישוב בכלל ובמושבתה ראשון לציון בפרט, בעקבות ויכוח ציבורי שהתעורר, התגלה במכתבה ללוין־אפשטיין, שהיה באותה עת בניו־יורק, מיום י' בתמוז תרע"ב, זמן קצר לאחר הופעת ספרה ‘ביהודה החדשה’ [28]. באותו זמן פרסם לוין־אפשטיין מכתב למערכת ‘האור’ (כ“ב בסיון אתתמ”ג לחורבן [תרע"ב]) “נגד השמעת יצירותיו של ואגנר בירושלים”. חמדה בן־יהודה שלא הסכימה עם דעתו זו, יצאה נגדה במאמרה ב’האור' (ג' בתמוז אתתמ“ג לחורבן [תרע”ב]) בנימוק: “נכון שוגנר שונא ישראל והוא אדם רע, אבל גאונותו מכפרת על הכל”. היא תיארה את הרושם שעשתה עליה המוסיקה שלו, שהביאה אותה להתמסר “לעמי ולארצי” וזהו “הנצחון היותר גדול על וגנר”.

במכתבה, לאחר שנחמה פוחצ’בסקי הודתה ללוין־אפשטיין על מאמציו להפיץ את ספרה, הביעה את דעתה לא בשאלה אם לנגן או שלא לנגן מיצירות ואגנר, אלא אם לנגן או שלא לנגן בבתי־האיכרים במושבות בכלל:

מכתבו ב“האור” ותשובתה של הגברת חמדה בן־יהודה היו לשיחה אצלנו במשך אי־אלו ימים. התעוררה השאלה – מי הוא וגנר? כן, ישנם אצלנו טיפוסים אי מפותחים ששמות האמנים הגדולים טרם ידועים להם ועל כתוב זה שברו את שיניהם וקראוהו בוריציות שונות. וככה היה מכתבו ותשובתה של הגברת חמדה לפתיחה בשעור של מוסיקה, ומקצוע זה של אמנות תופס מקום גדול וחשוב מאד בזמן האחרון בחיינו. בית הספר של מוסיקה ביפו הריהו דולה פנינים ממש מתוך אפלת החיים. שם עולים ומבצבצים כככבים עד אין מספר. גם מושבתנו, עם כל גדוליה ועשיריה, שחה עם הזרם. לימוד כנור או פסנתר נשמע בכל בית, מספר המכושרות [המוכשרות] הולכות ומתרבות מיום ליום. באיזה בית אינו נמצא כלי נגן זה? ויושבות בריות קטנות, פעוטות, כל הימים לפרט על הפסנתרים. חוורות הן ורזות וצנומות, אבל עיניהן בוערות ותקוה נשקפת מהן להיות כבת פלוני ופלוני, שכוכבה כבר מהבהב שם בשמי מרום… מרא דאברהם. איזה עם חולה הננו!

ויש בדברים אלה תרומה נוספת לחיזוקה של התדמית השלישית שהייתה לראשון־לציון, בגלל הפסנתרים הרבים שהיו בה24 [37], בעיני אנשי העלייה השנייה והבאים אחריהם. בנושא זה, כמו גם בשאלת העבודה הערבית, ובנושאים אחרים שהיו שנויים במחלוקת, הייתה דעתה של נחמה פוחצ’בסקי קרובה לזו של אנשי העלייה השנייה.


 

ד. החידה    🔗

פעילותה הציבורית הענפה של נחמה פוחצ’בסקי, שולבה בחיי משפחה חמים ואינטנסיביים (בן ובת: עשהאל ואפרת) ובחקלאות. בד בבד התקיימה גם פעילותה הספרותית, שלא הייתה רבה, אך מתמדת. לאורך כל השנים פירסמה מאמרים בנושאים שונים, מהם מאמרי פולמוס ומהם תגובות על ענייני היום, וכמובן, סיפורים, שרובם כונסו בשני ספריה: ‘ביהודה החדשה’ (תרע"א) [א‘] ו’בכפר ובעבודה’ (תר"ץ) [ב']. בעיזבונה נמצא כתב־יד של “רומן ארצישראלי” ‘במדרון’, שלא נדפס, וכתב־יד של “רומן” אחר: ‘בתוך הנקודה’, הוא הסיפור ,בצל הקבוצה", שפתח את ספר סיפוריה השני ‘בכפר ובעבודה’ (ראה בהמשך).

למקרא פעילות מגוונת זו, של אישה שחיה חיים שלמים ומלאים, ודומה, מיצתה את עצמה ואת יכולתה בחיי הציבור ובחיי המשפחה, בחקלאות, בתרבות ובספרות, הגשימה את עצמה ואת חזונה במלואם ואף זכתה להמשך, מצפה הקורא למצוא התאמה בין החיים השלמים לבין היצירה הספרותית. ולא כן הוא. אלה הם סיפורים של אכזבה, תחושת כישלון וייאוש, והרבה מאוד כאב וייסורים. הגיבורים נתפסים כקרבן, קרבן המציאות הארץ־ישראלית.

באי־התאמה זו יש מן החידה. אמנם, אין שום הכרח שתהיה התאמה בין הביוגראפיה ליצירה, ויכול להיות אדם מאושר הכותב יצירות רוויות עצב וייאוש ולהיפך, שכן, העובדות הביוגראפיות “הרשמיות” והגלויות, הן מסגרת חיצונית בלבד, והיצירה הספרותית אינה משקפת את חיי היוצר כפשוטם. אולם התמיהה קיימת בכל זאת במקרה זה, בשל אופיים וטיבם של סיפוריה, כפי שעוד יודגם בהמשך. לכולם יש אחיזה איתנה במציאות כפי שהייתה, והם מבוססים על מעשים שהיו, מאורעות שקרו, אנשים ונשים שחיו בסביבתה הקרובה של המספרת. לא־פעם נשארו בסיפור עצמו, במכוון, עקבות המודל, ששימש חומר־גלם לגיבורים ולגורלם. לכן, הניגוד אינו בין הקורות את הגיבורים בסיפור, לבין קורותיהם במציאות, אלא באווירה הקודרת, הנוצרת כתוצאה מזווית־הראייה שממנה מסופרים סיפורים אלה – מעמדתה של המספרת המכוונת את המאורעות ומפרשת אותם. ולא זו בלבד אלא שלא פעם מסתיים בכי טוב המאורע במציאות, ואילו הסיפור שהיה מבוסס עליו – בכישלון. עמדה זו של ייאוש, קדרות ועצב, היא המנוגדת לקורות חייה של המספרת שהן, לפי העובדות החיצוניות “סיפור של הצלחה”.

משה סמילנסקי, שהכירה שנים רבות “מאז היותו עלם בן שבע־עשרה” (1890) הוא שסיפר עליה כעל אישה פצועה שעברה טראגדיה אנושית גדולה, “טראגדיה, אשר לא אחת שמעתי את ספורה ללא־מלים, ואשר עדיין לא קם סופר בישראל אשר יסמלה במלים לנצח” [8, 20] אבל סתם ולא פירש מהי טראגדיה זו ומתי אירעה, ואין לדעת אם אכן ידע פרטיה. לדעתו, “ידעה להפוך אסון פרטי למקור נצחי של אהבה וחסד ורחמים לכל הבריות, ולמקור של מרץ וכוח ומעשים טובים ומבורכים כל ימי חייה”.

לדעת משה סמילנסקי, אין בסיפוריה “הד להמית לבה הפרטית” והם “יהיו תמיד ביטוי לאותו מגן, אשר בו נתכנסה ונסתתרה המית לבה, אך לא לעצם המית לבבה… האם לא רצתה או לא יכלה?…” כוונתו, שהיא מסרה את ענות־נפשם של גיבוריה, אולם לא את ענות־נפשה שלה; אם כי זו נמסרה בעמדת המספרת ובהלך־נפשה הכללי העצוב והמיואש, שבו כתובים סיפורים. לדעתו, פעלתנותה היתירה היא “האחזות בקרנות המזבח”: השפה העברית, החקלאות, העסקנות הציבורית, העבודה העברית. מפי אחד מידידיה “המעטים אשר לא ידע לא רק את נחמה ה’חיצונית' כי אם גם את ה’פנימית'” הביא עדות, שיש בה, אולי, כדי לתת כיוון לטיבה של הטראגדיה בחייה, שרמז עליה:

… לפעמים רחוקות, רחוקות מאד, בשעת בין השמשות, בהיותה לבדה בבית ובדמוֹתה שאין איש עמה ואין איש רואה ושומע אותה, יש שהיתה שרה לנפשה בחצי־קול ובשפה הרוסית שיר שהיה חביב עליה עוד בשנות נערותה, בשבתה על ספסל הלימודים בגימנסיה בצריצין… והשיר מספר על אחד עלם, בעל לב סוער וסואן, בודד לנפשו ומשתעמם דוקא בתוך שאון קריה… ונימי שירתה ספוגים עצב חרישי ויגון נפשי עמוק ונוקב…

יש להעיר, שברשימתו השנייה של משה סמילנסקי, שכונסה ב’משפחת האדמה' [8]. צומצם הרמז בדבר “סודה” ונשאר ממנו רק הסיפור על השיר הרוסי ועל אותו עלם שנזכר בו, אולם נוסף המשפט: “היה בחייה דבר מה קשה, מחריד ומזעזע, והיא השתדלה תמיד להטביע את זכר הדבר ההוא בתוך מפעלי חייה, ולא תמיד הצליחה”.

יתכן שדמותה העצובה של נחמה פוחצ’בסקי, הונצחה בסיפורה של חמדה בן־יהודה “אותן הצפרים” (‘הצבי’ 1900).25 הגיבורה, ששמה נחמה, מתוארת בשני פרקי־זמן:

בשעת הביקור הראשון של המספרת, המכירה אותה מקודם, שאז היא מתגלית כאשת־חיל לכל דבר, מאושרת בחלקה ומספיקה לעשות את כל המלאכות בבית ובגן, שרה לעצמה ומגדלת את בניה ואת שתי בנותיה התאומות. ואילו שש שנים לאחר־מכן, מגלה המספרת המבקרת בביתה, אשה מיואשת, כמושה ועצבנית, החוזה את “התמוטטות הישוב בכלל” וחרדה מפני “הרס הבניין החביב עלינו יותר מחיינו”.

גם בני המשפחה, אינם יודעים בוודאות למה בדיוק התכוון משה סמילנסקי בדבריו אלה. לפי אחד הסיפורים שהיו מהלכים במשפחה, שאין אפשרות לאמת אותו, הרי בתקופה שגרה בצירצין “היה לסבתה ידיד או מחזר או אהוב רוסי, אציל ובעל משפחה. [וכדי] לנתק את הקשרים עברו ההורים לעיר אחרת. והנה לתדהמתם בא האציל בעקבותיה. ההורים נחרדו, ואולי בעקבות זה עודדו את ארוסיה לסבי ונסיעתה ארצה”.26 אם אכן הייתה גם היענות מצדה לחיזוריו, הרי שמדובר כאן על אהבה נכזבת, שמלכתחילה לא היה לה סיכוי להתממש.

יתכן שהכוונה למערכת היחסים הלא־תקינה עם גיסתה חנקה, אשת־אחיה, שאסרה על בעלה להתראות עם אחותו ואף לדבר עמה.27 יש להעיר, שיחסים מעורערים בתוך משפחה, בין אחות לאחיה ולאשתו, תוארו לא־אחת בסיפור נחמה פוחצ’בסקי, כגון, “במשק” ו“בבדידות”. לימים הקדישה לאחיה את ספרה ‘בכפר ובעבודה’.

יתכן, שהכוונה למותם של שני בניה הקטנים, לפני שנולדו עשהאל ואפרת; שבעטיו לקחה את בנה עשהאל, ונסעה עמו לרוסיה, בשנת תרנ"ו, לבית משפחת בעלה, כדי שיגדל ויתחזק ולא תאבד גם אותו.

יתכן, שנסיעתה לרוסיה, ממנה שבה לאחר כשנה, עם מצלמה בידיה, לאחר שלמדה שם את מלאכת הצילום, מקצוע בלתי שגרתי באותן שנים ובמיוחד בארץ־ישראל ובשביל אישה, נבעה כתוצאה ממתח בינה לבין בעלה.

לפי אחד הסיפורים שהתהלך במשפחה, ששמעתי מפי הנכדה רות ארבל, מתח זה בין בני הזוג נבע כתוצאה מאי־הבנה בין שני אנשים גאים ועצמאיים: אחד מקרובי המשפחה, פדובה, בא לביקור וחלה, וסבתא השכיבה אותו במיטה. באותו זמן הגיע סבא והסיק מסקנות ממה שראו עיניו וזרק אותו מכל המדרגות. סבתא כעסה מאוד, לא ניסתה להסביר ולהתפייס, עזבה את הבית עם עשהאל לרחובות ואחר־כך נסעה לרוסיה. סיפור זה, שגם אותו אי אפשר לאמת, מקורו בקרובי משפחת פדובה בלונדון.

בכל אופן, בעוד שהסיבות לנסיעתה זו לרוסיה לוטות בערפל, הרי עצם הנסיעה היא עובדה, וממנה נשארו שמונה מכתבים שכתב אליה י"מ בתקופה זו.28 במכתבו השביעי (י“ג באב תרנ”ו) ביקש ממנה במיוחד לשמור על כל מכתביו, כדי שיוכל לקרוא בהם שוב.

חליפת מכתבים חד־סיטרית זו כתובה מתוך אהבה וכבוד לרעייתו, ומתוך געגועים והתרגשות עזים. י"ח פוחצ’בסקי הרבה לתאר את בדידותו, להצהיר על אהבתו ולהפציר בה שתחזור מהר. הוא סיפר לה פרטי פרטים על הנעשה אצלו, על מצב בריאותו, על המשק ועל בני־המשפחה, והרבה בחדשות מהמושבה ומהנעשה ביישוב כולו. הוא הרבה לשאול על התפתחותו של בנו ודאג לשלומה ולהרגשתה. אלה הם מכתבים ארוכים ומפורטים, שיש בהם עליות וירידות הקשורות במצב בריאותו ובהתאם למכתבים המגיעים ממנה, שלדעתו הם קצרים ויבשים מדי.

בשום מקום לא נזכרה הסיבה לנסיעתה ואין התנצלות או כעס או בקשת סליחה.

מכתביו אלה, יש בהם חומר מרתק לידיעות על הנעשה בראשון־לציון בחדשי קיץ תרנ"ו. כך, למשל, במכתבו השלישי (י“ד תמוז תרנ”ו) כתב בפרטי פרטים על “החברה הספרותית” שנוסדה במושבה, על הרכבה ופעולותיה, ולא שכח לציין בסוגריים שלא כללה חברות.

כדי להמחיש לה את אופי הרגשתו, העתיק, במכתבו השני (ט“ז בסיוון תרנ”ו), את שירו של נערצה המשורר יל"ג: “בעל כרחך אתה חי” כבמעין “קוד פרטי” ביניהם.

מכתביו נכתבו בגילוי־לב, ותיארו מציאות קשה של מוות, מחלות ופגעים מידי אדם ומידי שמים.

המכתב החמישי (כ“ח בתמוז תרנ”ו) הוא האישי ביותר. מדובר בו על “המלחמה הכבדה אשר תתחולל בקרבך על העבר והעתיד שלך”; על “העבר הנעים וההווה המר והנמהר”; ועל החשש כי “אינני רואה לפני דרך אשר בו נצא מן המבוכה, כנראה הולכים ומתרחקים אנו מן המסילה”. יש בו ביקורת על תכניתה ללמוד רפואת־שיניים, וניסיון למנוע את הגשמתה בגלל מצב בריאותה, סכנת הזנחת הבן, ובעיקר עלבון על שלא נתנה בו אמון ולא גילתה לו את לבה במשך שבע שנות נישואיהם. לדבריו, מטרת נסיעתה הייתה להשיב לך בריאות" אבל “הנה החלפת את מטרתך באחרת לגמרא”, ומטרה זו גורמת לה למסור את הילד “בידי אנשים זרים”.

ממה שהוא מצטט ממכתבה מסתבר, כי פחדה לומר לו על רצונה ללמוד ואילו הוא נעלב: “חרפה תכסה את פני בשמעי מפיך כדברים האלה, אחרי היותך שבע שנים בצלי, ועוד לא הכרת את ישרת נפשי בקרבי”. לדעתו, “אנשי בליעל” סיכסכו ביניהם, וכוונתו ל“הצעירים בראשון”, ו“לו היינו חיים במקום אחר כי אז מה מאושרים היינו”, ורומז כי “עוד בתים אחדים עומדים ליפול”. במכתבו השמיני (כ“ז באב תרנ”ו) הוא מגיב על רמזים לגרושין מצדה שמצא במכתבה ושהחרידו אותו. באותו מכתב הוא ממשיך לטעון כנגד לימודי רפואת־השיניים, גם משום שלדעתו אין לכך עתיד כלכלי בארץ, ומביא סימוכין להתנגדותו זו, בכך שביפו יש מקום לרופאת־שיניים אחת, ואחרים שהתיישבו בה לא הצליחו מן הבחינה הכלכלית. חתימתו של מכתב זה נוגעת ללב במיוחד: “בעל הנפ”ש".

חליפת המכתבים נפסקה באמצע כשהיחסים בשפל, אבל שיבתה חזרה לארץ, מדברת בעד עצמה.

ספק אם יש בכל זה להסביר את הלך־הרוח המדכא השורר בכל סיפוריה, אבל בכל זאת יש בכך מפתח נוסף לעולמה הפנימי שנשאר חבוי מאין־רואים, ועדות נוספת למורכבות היחס בין הביוגראפיה ליצירה.


 

ה. עט סופרים    🔗

את צעדיה הראשונים עשתה נחמה פיינשטיין מעל דפי ‘המליץ’ עוד לפני נישואיה ולפני עלייתה לארץ־ישראל, בהפנותה את תשומת־הלב של הציבור לשאלת חינוך הבנות. רשימה זו “עוד ע"ד שאלות הבנות” (‘המליץ’, ז' באדר א' תרמ"ט) [ג], הייתה אחת מני רבות, כנושא שעמד אז על הפרק, ועמדתה של הכותבת הייתה פרי התנסותה האישית, אם כי דבריה נכתבו בלשון עניינית ומקורית. היא יצאה כנגד כל הכותבים על שאלות החינוך מכיוון שעסקו בנושא “כאילו לא נבראו הנשים לקחת חלק בכל דבר טוב ומועיל, וכאילו לא נחשבו למאום בחיי האומה ולא תוכלנה להביא כל תועלת וגם אין כל שאר־רוח להן”. בסקירה היסטורית מתקופת התנ“ך הבליטה את האישה של אז וביקרה את ימי התלמוד שבהם “הורידו מעט את כבוד הנשים”. לדעתה, הסיבה “לחסרון אהבה לעם ישראל” של הצעירים, היא בחינוך שהאמהות לא תדענה לתת בלב הבן, כיוון שהן עצמן לא חונכו לזה”, והמסקנה:

"לכן לא הרבה יועילו הדואגים לטובת חינוך הבנים, כל עוד לא ישימו לב לתקן את חינוך הבנות [– – –] לטעת בלבן את האהבה לעמן ואחיהן, למען תוכלנה להאציל מרוח קדשן זה על הדור אשר יולד על ברכיהן ולעשותו בנים נאמנים לעמן.

הסיום יצא כנגד הדעה שנשים אינן מסוגלות ללמוד שפת־קודש והוכיח את ההיפך. ולכן, יש לאפשר לבנות ללמוד בבתי הספר הכלליים ובה בשעה גם “שפת־עבר וחכמת ישראל”. אין ספק שרשימה עניינית, בהירה ונחרצת זו, משכה את תשומת־הלב למי שכתבה אותה ופירסמה את שמה בקרב ציבור הקוראים וחוגי הציונים.

שלוש הרשימות האחרות ב’המליץ', שכבר נסקרו לעיל, נכתבו לאחר עלייתה לארץ. נאמנה לרעיונותיה על חינוך הבנות, השתתפה גם בחוברת השלישית של ‘עולם קטון’ (ה' באייר תרנ"ג) [ו], שהיה העיתון העברי הראשון שכוון במפורש לילדים, ויצא בירושלים בשנים תרנ“ג־תרנ”ד [30]. גיליון זה עמד “רובו ככולו במזל נשים”, כפי שציין זאת אוריאל אופק, והשתתפו בו שלוש סופרות: נחמה גיסין (פתח תקווה); נחמה פוחצ’בסקי (ראשון־לציון) ומרים פפירמייסטר (ירושלים), לימים, רעייתו של החוקר ישעיהו פרס וגיסתו של הסופר דוד שמעוני.

הסיפור “שלומית וקציעה”, עניינו בשתי חברות “בכפר ישורון אשר ביהודה”, שהיו חברות נאמנות בתחילה, אולם משעה שישבו יחד על ספסל הלימודים החלה אהבתן לפוג. שלומית התלמידה הטובה, קיבלה פרס לימודים, וקציעה, התלמידה הגרועה, גורשה בחרפה מבית־הספר. שלומית סיימה לימודיה בבית־הספר בהצטיינות, עזרה לאמה בכל מלאכות־הבית וכל רואיה התברכו בה, ואילו קציעה גורשה גם על ידי הוריה, התחברה “אל כל רע־מעללים”,ותהי כקוף בעיני כל עובר ולבוז לכל מיודעיה". בכך מסתיים הסיפור, שקשה לדעת מה הלקח שהוא משמיע ולשם מה נכתב.

ממכתבו של י"ב לבנר, עורך העיתון לילדים ‘הפרחים’ [חותמת הדואר משנת 1909 והיום והחודש הם 13 או 18 בפברואר]29 מסתבר ששלחה גם שלושה סיפורים לכתב־עת זה, שהוחזרו אליה, ואולי בשל כך שוב לא כתבה לילדים:

סופרת מכֻבדה!

שלש ציוריך לא יסכנו לי, מפני שכבר נמצא בידי ציור גדול מאת אחד הסופרים הארצישראלים שנגע גם הוא בענינים ההם ואי אפשר לשנות את הדבר בסגנונים שונים.

שלוחים לך בזה נומרין אחדים של ‘הפרחים’ ש"ע [שנה שעברה] בהם תמצאי “מכתבים לחברי בגלות”. אם כמתכנתם הואלת גם את לכתב (על דבר חיי הערבים, הטורקים, מנהגיהם, בתי־ספריהם וכו' וכו') בסגנון ובצורה זו, כי אז הייתי לך אסיר־תודה רבה והייתי מקבל את מכתביך במוקדם. מה טוב היה לו תארת בצורת מכתבים את מצב אחינו התימנים, הספרדים, את חזון־הרוחות של כל השנה בהשתוותם לאותם שברוסיה, הצמחים, הפרחים וכו' וכו', כי עתה הייתי ממלא בזה חסרון גדול בעתון “הפרחים” הנדפס ברוסיה והמכון כלו כלפי ארצנו החביבה!

מכבדך ודו“ש י”ב לבנר

P. S

בכל א"י אין יותר משלושה חותמים על “הפרחים”; אבל בארגנטינה מספרם יותר ממאתים!

במשך כחמש־עשרה השנים הבאות לא פירסמה נחמה פוחצ’בסקי דבר בעיתונות, ויש לשער, שבשנים אלה נכתבו לאט לאט סיפוריה, שכונסו לאחר־מכן בספרה. רק בשנת תרס"ח חרגה משתיקתה והתערבה באחד הוויכוחים הקשים שהסעירו את דעת־הקהל בארץ ובעולם מאז ועד היום. המדובר במאמרו של יצחק אפשטיין “שאלה נעלמה” (‘השילוח’, י“ז, תשרי תרס”ח), שנחשב למאמר שפתח את הוויכוח הציבורי בשאלה הערבית, והעלה את ההיבט המוסרי של רכישת הקרקעות בארץ־ישראל מידי בעליהם האפנדים, שחייבה את סילוק האריסים שעיבדו אדמות אלה למעשה, אולם לא היו בעליהן.

בין המגיבים הרבים30 הייתה גם נחמה פוחצ’בסקי, אף היא מעל דפי ‘השילוח’ (י“ח, תרס”ח). תחת הכותרת הפולמוסית: “שאלות גלויות (לבעל המאמר ‘שאלה נעלמה’)” [ח]. יש לזכור שיצחק אפשטיין, יחד עם י"מ פוחצ’בסקי, היה בין השישה שנבחרו על ידי הבארון, והיא הכירה אותו היטב. יצחק אפשטיין היה באותה תקופה מורה בראש־פינה, ואילו משפחת פוחצ’בסקי ישבה בראשון־לציון ועסקה בחקלאות. אין ספק, שגם על רקע זה התחדד הוויכוח, כאילו אמרה לו: אתה עזבת את החקלאות ואינך עובד־אדמה, על כן אתה יכול לדבר שלא כאיכר היושב על אדמתו.

בלשון ישירה ובוטה היא מונה את השקפותיו של אפשטיין אחת לאחת, ומפריכה אותן מנקודת־מוצא המנוסחת במשפט הפותח:

יש בו [במאמר של אפשטיין] מידה מרובה של אנושיות ושל מוסריות נעלה, אבל אין הוא בנוי איתן על אותן ההשקפות שהן פרי ההגיון המעשי, שאומה שבה לתחיה מצטרכת לו, כדי שתוכל לרכוש לה את אדמתה ולהתקיים על פני האדמה הזאת.

הרי דוגמא אחת ללהט אשר בו נאמרו הדברים, לכוח הפולמוס של הכותבת, לביטחונה בהשקפותיה ולמידת האקטואליות החריפה שבהם:

הלאה מתאר מר אפשטיין את מצבו האומלל של הערבי, ומדבריו יש להוציא, שאנו אשמים בצרתו – כאלו אנו גזלנו, חמסנו את המסכן הזה, בעוד שגם מר אפשטיין יודע, שהממשלה היא היא הפושטת את עורו של הערבי, והיהודים רק תועלת הביאו לו תמיד: כי ישוב היהודים העשיר בערך את הארץ [– – –]. הכפרים הערבים נתחזקו, נתגדלו, הפלח מחליף את צריפו בבית־אבנים מכוסה רעפים, אחרי שהוא מרוויח הרבה במושבה היהודית, שהיא סמוכה לכפרו.

פחד אגרופו לעת־עתה עדיין הוא רחוק מאתנו, ואם יבוא יום, שתתעורר גם בערבי החיה הרעה ביחוסו אלינו, אז לא אופן רכישת־האדמה שלנו תהיה סיבת הדבר, אלא השנאה הנצחית לעם שגלה מעל אדמתו.

5.jpg

יצחק אפשטיין, ירושלים, אדר תרצ"א.


נחמה פוחצ’בסקי השתתפה פעם אחת ב’הפועל הצעיר'. היה זה בשנתו הראשונה, ברשימה שהיא על גבול ההווי והתיאור הדוקומונטרי “לילה ויום ברחבות. (מעין מכתב)” (תמוז – אב תרס"ח) [ט], ויתכן שיש לראות בה את הצעד הראשון אל הסיפורים, שלא להתחשב באותו סיפור־ילדים תמוה משנת תרנ"ג.

במרכז הרשימה מתוארת חתונה של “אחד הפועלים מפתח־תקווה עם בת אכר רחבותי” והתיאור עובר חליפות מקבוצה לקבוצה, תוך הבלטת טיפוסים מסויימים בכל אחת מהן: הריקוד המשותף של משתתפי החתונה באותו לילה; ביקור אצל “הזקן” למחרת, ביקור בסוכת הנוטר לפנות ערב, וביקור בבית אחת הפועלות המשמש מעין מועדון לוויכוחים".

זוהי הזדמנות לתאר לא רק את היחד, של איכרים ופועלים אלא גם את היחידים והמרכיבים מחנות אלה. אין ספק ששוקעו בתיאורים אלה אנשים ממש, שהקוראים בני־הדור לא התקשו לזהותם, אם כי לא פורשו שמותיהם אלא כינוייהם, מקצועם או האות הראשונה של שמם.

יש לשער ש“הסופר הרציני, אכר כבן שלושים ושלוש” הוא משה סמילנסקי; ש“הזקן המחשב קִצין והכותב ספר בעל כרכים רבים ע”ש שיבת ציון" “ומאמין כי ספרו יביא לידי ‘שינוי ערכין’ ביהדות הישנה ויועיל לשרש מתוך לבות האדוקים את הקנאות, שנגדה הוא נלחם גם בע”פ עם ‘אבות’ המושבה מראשית היווסדה" הוא ישראל הלוי טלר, וכי “הדוד הנוטר ג.” הוא אהרן דוד גורדון. דמותו תוארה בהרבה אהבה והערצה, והביאה את הבאים עמו במגע לבחון את עצמם ואת מעשיהם. תיאור זה של “הפועל הזקן־הצעיר” הוא מן התיאורים הראשונים בספרות העברית של דמותו, שבעקבותיו באו עשרות רבות של יצירות שבהן כיכבה דמותו של אד"ג כדמות אבהית, מופלאה ובעלת כוח משיכה והשפעה רבים.31

תגובתו הזועמת של אד"ג על “המנהג המכוער” של “הצלמנות הספרותית” שגם הוא היה קרבנה, מעידה עליו לא פחות משהיא מעידה על הסובבים אותו, והוקדש לה כאן פרק מיוחד.

עוד נזכרו ברשימה הסיפורית: הפועל ע.; הפועלת ל.; האורח הצעיר ט. וחברתה של המספרת ד. הסיום הביא את דברי הפועלת ל. שביתה הוא “נשמת הפועלים והצעירות ברחובות”, בית שבו מתווכחים על עניינים שונים “על תחית עם ישראל והשפה הלאומית, על מצב הפועל העברי ותעודתו, על הספרות העברית ועל סופריה ומשורריה”. פועלת זו מסתייגת במקצת מן המספרת, ולשאלתה “מדוע איננה מבקרת בבית קרובי, ומדוע לא חפצה לטייל אתנו לפנות ערב” ענתה ,קצת בהיתול וקצת ברצינות":

חיי אדם עוברים מהר, וכשיבוא יום ונסכם את פעולותינו, ייצר לנו, כשנמצא את הסך הכל כה קטן, בלתי חשוב, ולפיכך צריכים אנו לעבוד הרבה ולדאוג להרבה לסך־הכל הזה…

אין ספק שהכותבת הזדהתה בכל לבה עם דברים אלה.

באותה שנה פירסמה נחמה פוחצ’בסקי ב’העולם' סדרה בת ארבע רשימות־מסע בשם “משוט בארץ” (9.10.1908 –11.9.1908) [י], שבהן תיארה את המסע שערכה בחג הפסח ממושבתה לירושלים, ומשם לא כמקובל, דרך שכם לגליל, אלא חזרה ליפו כדי להגיע לחיפה באנייה ומשם לגליל התחתון, ולאחר־מכן דרך ים כנרת לגליל העליון. תיאורי הדרך, המראות, נקודות היישוב השונות היהודיות והכפרים הערביים, מלווים בהערות התרשמות מסוגים שונים, של המספרת שהגיבה על מראה־עיניים והלך־נפש. כגון: הגעגועים להרצל בשעת הביקור במוצא ליד הארז שנטע; 32 ההערה על מנזר לטרון, הנקרא בכתבה נטרון, שהוא “קן לקנאות שחורה”; העצב לנוכח משפחת יורדים והזלזול בשפה העברית בפי אחרים על האנייה; הקנאה לנוכח הניקיון והסדר במושבה הגרמנית בחיפה; הרושם הטוב שעשתה חבורת הפועלים בסג’רה; פירוט הרשמים מכל אחת ממושבות הגליל. המספרת המשיכה במסעה גם לסוריה (היום לבנון) ופירטה אחד לאחד את כל הכפרים שביקרה בהם והנופים היפים ששבו את עינה. ממארג’־עיון ועד ביירות והלאה, ולא נמנעה מלהעיר הערות ביקורתיות על היהודים, ובמיוחד על הנערות היהודיות שפגשה בביירות. תיאור הדרך חזרה באנייה, ובמיוחד החמסין שפגע בהם בחיפה, הטיפוסים השונים שבין נוסעי האנייה, כל אלה, לרבות תיאור האזכרה להרצל ביפו, והפגישה עם משורר עברי, מעידים על עין חדה וביקורתית ויכולת להביע בבהירות ובחדות את הרשמים. סדרה זו היא מקור נאמן להכרת המציאות בארץ ובלבנון באותה תקופה.

כחודש אחרי־כן (20.11.1908) פירסמה ב’העולם' דין־וחשבון של “האסיפה הכללית השניה של סינדיקט היין בא”י" [יא], ובו פרטי פרטים על העניינים שעמדו על הפרק, ודברי המנהל “האדון גלוסקין”, ובסיכומו המסקנה, שעל כל הכורמים להיכנס לאגודה כיוון ש“כוחנו באחדותנו, באחדות כל הכורמים לאגודה אחת, למטרה ושאיפה אחת”. גם רשימה זו חשובה לכל מחקר העוסק בתולדות האגודות החקלאיות בארץ בכלל ובאגודת הכורמים בפרט. דו"ח זה משקף את התפתחות ענף חקלאי זה על קשייו ובעיותיו.

בקיץ תרס“ט הספידה ב’העולם' (י“ט בסיוון תרס”ט) [יא 1] את האיכר בנימין פיין, מראשוני “ראשון לציון”, ש”נפל חלל בידי עצמו" “באמצע פרדס האתרוגים שלו”. (ראה להלן).

בשנים תר“ע – תרע”א הופיע בקושטא כתב־העת העברי ‘המבשר’, שעורכו הספרותי היה א“א קבק. “כתב עת זה ניסה להקדיש את עצמו ליהדות המזרח. ההנחה היתה, שעל יהודי תורכיה לתרום את תרומתם לפריחת הלאומים בממלכה העותמנית”. היה זה כתב־עת “רחוק ומוזר”, “שבו ניסתה קבוצת יהודים ממזרח־אירופה לקרב את האינטילגנציה היהודית של המזרח התיכון בתורקיה לתנועה הלאומית, שהתחדשה דווקא במזרח אירופה, כדי לחזור למזרח התיכון. המשתתפים הבולטים בכתב־עת זה היו דווקא סופרי העלייה הראשונה מא”י” [23]. בין המשתתפים היתה גם נחמה פוחצ’בסקי, בשני סיפורים בחתימה: נחמה (או נ.) בת־צבי. הראשון, “בנכר (רשימה מן החיים בארץ ישראל)” (י“ד בסיוון תר”ע) [יב], מתאר את זרותה של גריתה, אשת הד“ר למשפטים זוננפלד, לארץ־ישראל ולירושלים, ואת געגועיה העזים לגרמניה, ביותר משמץ של לגלוג והסתייגות. שיאה של הזרות ב”תקלה" שאירעה לאותה גברת, שהזמינה בתום־לב את ידידיה היהודים והנוצרים לנשף בביתה “לכבוד תחיית ישוע הקדוש”, וחשפה בכך את הרגשת הנכר שלה בארץ, בניגוד לבעלה, השקוע בעסקנות ציונית.

הסיפור השני הוא “משורר עלוב” (י“ב בתמוז תר”ע) [יג], “מעין סיפור־פליטון”, כפי שהגדירו גרשון שקד, “על בעיותיו ה’תימאטיות' של הסופר הארץ־ישראלי, ששומה עליו לראות לנגד עיניו את הקוראים בתפוצה. [– – –] עניינו, משורר שכותב שירים על א”י ודבריו אינם מתקבלים על לב עורכי העיתונות בארץ, משום שכתיבה על ארץ־ישראל בארץ־ישראל נראית להם מיותרת. וכשהוא מנסה להיענות לטעמם של יהודי התפוצה, שוב אין דבריו מתקבלים, משום ש’על חיי אחינו בארץ־ישראל כבר כתבו למכביר, ואין בזה משום חידוש בשביל הקורא העברי. ואם תוכל לספח את שיריך אל חיי התורקים או הערבים – נקבלם ברצון" [23]. דומה, שיש כאן הד למכתבו של י"ב לבנר אליה, שבו החזיר לה את סיפוריה ותבע ממנה לכתוב ברוח זו.

בשני סיפורים אלה אפשר לראות את סיום התקופה הראשונה לכתיבתה של נחמה פוחצ’בסקי, שנמשכה כעשרים שנה (תרמ“ט – תר”ע) ויבולה היה דל ביותר. היא התאפיינה בסוגי כתיבה שונים: מאמרים, תיאורי־מסע, סיפורי הווי, סיפור ילדים; בהעדר התמקדות בנושאים מסוימים או בצורת כתיבה מיוחדת. הדברים המעטים שנכתבו במרוצת שנים אלה, מתחלקים בין שנות “שתיקה” כמעט מוחלטת (תרנ“ד־תרס”ז) ובין שנים פוריות יותר (תרס“ח־תר”ע).

מאותה תקופה [אפריל 1911], נשארה עדות עקיפה של שמחתה לבואה של הסופרת דבורה בארון, וידה המושטת לארח אותה ולהנעים לה את ביקורה במושבתה. הייתה זו הבעת אהדה והבנה של אישה לאישה; סופרת לסופרת; ותיקה למי שמקרוב באה; בעלת משפחה ומשק למי שהיא בודדה וזה עתה עשתה את הצעד הנועז של המעבר מעולם לעולם.

מששמעה נחמה פוחצ’בסקי על תכניתה של דבורה בארון לנסוע לחגיגה ברחובות בחג הפסח, חגיגה שנעשתה ל“מאורע יישובי” שיגרה אליה הזמנה על ידי ידידם המשותף, הסופר א"ל אריאלי, שהיה ממשתתפי ‘הפועל הצעיר’ וכתב לדבורה בארון לעיתים קרובות מכתבים ללא תאריכים:33

אני חושב לי לחובה למסור את בקשת הגברת נחמה פוחצ’בסקי, בהיותי ביום השבת בראשון לציון. היא אמרה לי כדברים האלה: “מסור לגברת דבורה ברון, שאני עורגת להתודע אליה ושלכן אני מבקשת אותה לבוא לראשון ולבוא ישר אל ביתי ולהשאר פה ימים אחדים מבלי הריח אפילו טעם של בית־מלון במושבתנו”. [– – –] כידוע לך בודאי, הג' הנ"ל היא סופרת, וכידוע לי, הנה אשה טובה ומצטיינת בסבר פנים ובהכנסת אורחים.


 

ו. ההפתעה – ‘קובץ ציורים’    🔗

בשנת תרע“א הפתיעה נחמה פוחצ’בסקי בספרה ‘ביהודה החדשה’ , שהופיע ביפו בדפוס א' אתין, ובו 74 עמודים ו־10 סיפורים [א]. הוצאתו לאור מומנה מכיס המחברת, כפי עדותה המוקדמת, במכתבה לאגודת “אחיעבר” בניו־יורק, שאליה פנתה לעזרה בהפצת ספריה ובמכירתם: “את הקובץ הזה – ‘ביהודה החדשה’ – הוצאתי על חשבוני וכל רצוני הוא רק לא להפסיד בו – קשה לאכרה הפסד ממון. רוצה אני לקוות, כי אחי העברים יבאו לי עזרה רוחנית למען שאוכל להמשיך את עבודתי הספרותית, המבצבצת מתוך עבודה חקלאית”.34 וכן בעדותה המאוחרת במכתבה מיום כ”א באלול תרפ“ב לי”ל גולדברג: “כשהדפסתי את ספרי הראשון היו לי אמצעים לכך, ועתה בהתרושש הישוב, נתדלדלה קופתי לגמרי, לגמרי”.35 הספר מתחלק לשני חלקים שווים; בכל חלק חמישה סיפורים המוקדשים לחיי האיכרים ולחיי התימנים. זהו, אולי, מהספרים הראשונים, אם לא הראשון, שבו מן החוץ". באו במרוכז סיפורים על התימנים. שכן, במפוזר, כבר נדפסו קודם סיפורים על עדות ישראל השונות, והתימנים בכללן. הייתה זו הפתעה, גם משום שהסיפורים לא נדפסו קודם־לכן בכתבי־העת, גם משום ההופעה המרוכזת של הסיפורים מחיי התימנים, וגם בגלל אווירת הנכאים המהלכת בו. יתכן שגם בעובדה שהסופרת היא איכרה, מראשון־לציון, הייתה משום הפתעה לאלה שלא הכירוה מקרוב וטיפחו תדמית מסוימת על האיכרים והאיכרות, שלא עלתה בקנה אחד עם מציאות זו.

זהו ספר עצוב מאוד, ששולטים בו הייאוש וחוסר התקווה. כל הגיבורים נמצאים במצבים קשים של מחלה, מוֹת אדם קרוב, קשיי פרנסה, חוסר אהבה, חוסר עבודה ועוד. כמעט כל קשת האסונות והצרות מיוצגות בהם, וגורלו של כל גיבור ממחיש צרה אחרת. בדרך־כלל “הצרות באות בצרורות”, והגיבור אינו מספיק להתאושש מאסון אחד וכבר פוקד אותו אסון חדש, שממנו אין לו תקומה. במיוחד קשה גורלן של הנשים – רווקות, אלמנות, נשואות או גרושות, עקרות או אמהות לילדים. במרכזם של רוב הסיפורים עומד גורלה של “אישה עברייה”, והרקע לכל הסיפורים הוא החיים בארץ־ישראל בראשית המאה, אם בירושלים ואם במושבה. אין נחת בשום מקום, בין שהמדובר בעבודת תפירה בירושלים ובין שהמדובר בעבודה חקלאית במושבה. החיים קשים שבעתיים כשמדובר בנשים, והם ללא־מוצא. החיים קשים במיוחד לאישה, לא רק משום שהיא חלשה יותר, פגיעה יותר, חסרת מגן ובודדה, אלא גם משום שהחוק אינו עומד לצדה.

הסיפורים נכתבו לפי מיטב המסורת של “משוּק החיים”, כשבמרכז עומדים גיבורים פשוטי־עם, אנשים של יום־יום ולבטיהם במלחמת הקיום הקשה. זוהי מסורת ספרותית הקרובה לאסכולה הנטוראליסטית, המציירת הכל בצבעים עזים, ישירים, שיסוד המלודרמה חזק בהם. החלק הנעים של החיים שייך תמיד לזיכרונות העבר.

גרשון שקד [22, 29] רואה בנחמה פוחצ’בסקי אחד משני המספרים הז’אנריים המובהקים של העלייה הראשונה (השני הוא משה סמילנסקי), בהסתמך על הבחנותיו של ברנר במאמרו המפורסם “הז’אנר הא”י ואביזריהו".36 אם ההגדרה של “הז’אנר” כוונתה לסיפורים המתארים את המציאות הקרובה ומשקפים את ההווי, הרי אין ספק שסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי הולמים הגדרה זו; אולם אם הגדרה כוללת גם את המרכיב השני שלה – כלומר, הסיפורים הז’אנריים, שלפי ברנר, הם אלה המייפים את המציאות, ממַתקים אותה ומתארים אותה בצורה רומאנטית – הרי סיפוריה רחוקים מרחק רב מהגדרה זו. ואכן, כדבריו, “היא מעלה שורה ארוכה של מתיישבים, שאינם מוכנים לנטוש את מקומם, אף שכולם נרדפים בידי גורל אכזר וחסר־רחמים”, והאידיאולוגיה הציונית חדלה לשמש להם מקור ישועה ומקור תקווה: “…רבים המתיאשים כעת… הפקפוק אוכל את לבם… חדלה האמונה באפשרותה ובהצלחתה של שיבת ישראל ושל תחיתו בארצנו…” (עמ' 26).

מרבית הסיפורים, אם לא כולם, מבוססים על מעשים שהיו, על מאורעות שקרו, בסביבתה הקרובה של המספרת, לאנשים ולנשים שהכירה, ואולי גם מחייה הפרטיים. כך, למשל, מתאר הסיפור “חרטה” גיבורה שלא עמדה בניסיון. לא עמדו לה כוחותיה הנפשיים והפיסיים, והיא השיבה ריקם את הבקשה של אגודת “פיקוח חולים” ללון בבית שבו שכב ילד חולה מסוכן. הסיפור מתאר יום עבודה קשה, עמוס ומפרך של הגיבורה שרה־לאה במשקה החקלאי ובביתה, משעת בוקר מוקדמת ועד שעת לילה מאוחרת. אין ספק שסדר־יום כזה היה מוכר למספרת מחייה שלה, בצד פעילותה בחברת “לינת צדק” במושבה. היא בחרה לתאר מפעל אנושי וחשוב זה, לא מן הצד המצליח והנאה שבו, של השמח להיעזר והשמח לעזור, אלא דווקא מצדו העגום של מי שלא עמדה בניסיון, ונכשלה במשימה האנושית בשל העייפות הפיסית הקשה והסוחטת.

תמותת התינוקות הרבה ורמת הרפואה הנמוכה באותן שנים, מקבלות ממשות וחִיוּת ומתורגמות למצבים אנושיים קונקרטיים. בין שאר התלאות הפוקדות את הגיבורה בסיפור “התאבדות”, נזכר גם מות בנה ממחלה קשה, הגורם להתאבדותה של האם, ובסיפור “סימה רסקין” שוכלת הגיבורה את בתה התינוקת, שהרופאים אינם מצליחים להצילה, והאם קרובה לשיגעון. כאמור, השכול פקד גם את ביתה של המחברת.

בראש הסיפור “תחת האתרוג” נכתב “על קבר ב. פ.”, הוא בנימין פיין, שתולדות חייו זהות למסופר בו.37 במרכז הסיפור ­– דמותו של שמעונוביץ, שהחקלאות אינה צולחת בידיו, פרדסו מתנוון, בעוד פרדסי השכנים מלבלבים. צרתו היא אשתו המשכילה והבזבזנית, שדחפה אותו לחיי מותרות ולרמת־חיים שמעבר ליכולתו וסיבכה אותו גם בהרפתקאות חקלאיות, כגון, נטיעה כושלת של פרדס אתרוגים. הוא היה מצליח להתגבר על כל החובות בזכות אהבתו לאישתו ולילדיו, אלא שאישתו מתה בשעת ניתוח, וכדי לשלם את חובותיו נשא אישה עשירה, תוקפנית וצעקנית, וחייו במחיצתה נעשו לבלי־נשוא, עד ששם קץ לחייו בירייה תחת עץ האתרוג בפרדסו. הרושם העז של המאורע הביא את נחמה פוחצ’בסקי להצבת “ציון” לזכרו במדור הכרוניקה של ‘העולם’ (י“ט בסיוון תרס”ט) [יא 1], שבו תיארה את כישלון יזמתו לגדל אתרוגים בארץ־ישראל, ואמרה עליו: “איש ישר וחרוץ, בעל מרץ ואינציאטיבה היה פיין, אך גם בעל הזיה”.

קשה לדעת אם גם הסיפור “הגוססת” מבוסס על דמות מציאותית. בכל אופן, יש לשער שזוהי המסוממת הראשונה שתוארה בספרות העברית ועל רקע ארץ־ישראל. דמויות הרפתקניות מסוגה, שנקלעו לארץ־ישראל באותן שנים, לא היו נדירות, אולם השפה העברית טרם הסתגלה למצבים ולמונחים הכרוכים במצב זה. וכך מתוארת תשוקתה של הגיבורה לסם:

באבריה מורגשת חלשה, אותה החלשה שהיא כה לא נעימה לה בעת שמחכה למן דהו. ביחוד אינה רוצה שהוא יראה אותה בכך. אינה רוצה – ומוטב שתעשה לה עוד הזיה!… אולם בין רגע היא חוזרת מדעתה: לא – אסור! הרי שש כבר עשתה היום וצריך להתאפק! (עמ' 29)

חמשת הסיפורים מהווי התימנים אינם שונים באופיים מחמשת הסיפורים מחיי האיכרים. גם בהם דמויות של נשים וגם בהם הרבה סבל, מחלות, מוות, עוני וחיים דלים ועלובים. יש ביקורת על חוקי הדת הנוקשים, המקפחים את גורלה של האישה. “פעמיים” הוא סיפור על גט שנפסל (השפעת “קוצו של יו”ד") ועל אי־גמישותם של הרבנים, שאסרו על האישה לחזור לבעלה, על אף פסילת הגט, מפני שהוא כוהן. הסיפור “גוי קדוש” מתאר את כישלון הנישואים המעורבים בין ספרדייה לתימני, בשל התערבות משפחותיהם. בסיפור “ג’לות” נערכה השוואה בין תימן לארץ־ישראל, ומסקנתה אינה לטובת הארץ. הגיבור חש בה כעבד, כשהיחס אליו הוא כאל בהמה, והוא בגלות. בסיפור זה נזכר (עמ' 51) השם טביב, הוא דודו של גיבור הסיפור מוסה הלוי, מחדן (צ"ל כנראה: חידאן), והוא, קרוב לוודאי, אביו של המספר, מרדכי טביב.

כאמור, הכירה נחמה פוחצ’בסקי מקרוב את משפחות התימנים שהתיישבו בראשון־לציון, וסייעה להן במסירות במשך שנים רבות. היא מתארת אותם בסיפוריה באותו אופן עצמו שבו היא מתארת את הדמויות “האשכנזיות” של האיכרים והאיכרות. היא מנסה לחדור לעולמם הפנימי ולהבין את הקושי הכפול שהיה מנת חלקם: העלייה מתימן לארץ, שחייבה את שינוי כל אורח־החיים, ותנאי החיים הקשים בארץ, ובמיוחד במושבות. רגישותה לסבלם של החלשים והמקפחים בכלל, הביאה אותה באופן טבעי לתיאור הקבוצה החלשה ביותר והמקופחת ביותר שנתקלה בה – התימנים, ובתוכם חלשה ומושפלת עוד יותר – האישה התימניה.

6.jpg

תימנים ליד הבַארַאקֶען [צריפים] ראשון־לציון.


דרכה של נחמה פוחצ’בסקי בשילוב חומרים מן המציאות בסיפוריה, בולטת גם בסיפור: “אסונה של אפיה” (תרפ"ה) שבו תוארה אישה תימניה שהזמינה, שלא כמקובל, רופא להריונה. “זהו מעשה שהיה” – כתבה לי נכדתה רות ארבל (מיום 24.2.1984) – “וארע בחצרה של נחמה פוחצ’בסקי, שבו גרו בדירת מרתף עדיה ובעלה הרב יעקב. עדיה היתה עקרה שנים רבות ולאחר שהרתה סוף סוף והתקשתה בלידתה הזמינה סבתא את ד”ר פוחובסקי מת“א ונולד תינוק בריא שחי עד היום. אבל – סיימה רות ארבל את מכתבה – סבתה כמנהגה בחרה לגמור גם סיפור זה בטרגדיה”.

יש בסיפוריה “מן ההזדהות האוהדת עם הסובל ועם הנחות”, מאפיינת יפה ברלוביץ את סיפוריה “התימניים” של נחמה פוחצ’בסקי [26], ונראה ש“מעמדו המושפל של התימני במרקם המושבתי מזה, וטיב מידותיו שובות־הלב מזה, מכשירים אותו לגלם את השגותיה הסוציאליות־רומנטיות”.


 

ז. התהודה    🔗

ללא מרחק: “אכזריות”. ה“אמת מארץ־ישראל” בספר ‘ביהודה החדשה’ הייתה מרה ואכזרית. המחברת העזה לומר מה שסופרים רבים לא העזו, ובכך מילאה את דרישתם של אנשי העלייה השנייה, בראשם ברנר, שלא לזייף את המציאות ושלא לייפותה. ואף־על־פי־כן, לא ראו בה אחת משלהם. עם הופעתו התקבל הספר בשתיקה כמעט מוחלטת ורק שתי ביקורות נכתבו עליו, שתיהן בעיתוני הארץ.

טפח מהרגשתה של נחמה פוחצ’בסקי אחר הופעת ספרה והשתיקה והזלזול שהיו מנת חלקו, מתגלה במכתבה ללוין־אפשטיין, מיום י' בתמוז תרע"ב,38 ששהה אז בניו־יורק וניסה לסייע לה במכירתו ובהפצתו:

למר לוין־אפשטיין שלום וברכה מציון,

מכתבו מערב חג השבועות הגיעני. זולת אותה המלה הריקה של ארבע אותיות “תודה” – איני יכולה לתת לו כלום בשביל התעניינותו במכירת קבצי. האמת ניתנה להיאמר, שאני ביחד עם ספרי איני כדאית לשימת לב שכזו מצדו. כאן רק זכות ארץ האבות שעומדת לי לסיעה. [–––]

גם דניאל פרסקי ואגודת “אחיעבר” בניו־יורק ניסו לסייע לה במכירת ספרה באמריקה.39 ממכתב התודה ששיגרה לדניאל פרסקי, לאחר שנתיים, מתברר שאכן הצליח למכור חלק מהם ושלח אליה המחאה, ואת הנותרים נדבה המחברת “לקופת חיזוק החנוך העברי” “הזקוקה כל כך להתאמצות כל כוחותינו”.40

לכאורה, היה מקום לצפות, שהעובדה שהכותבת היא אישה איכרה מארץ־ישראל, תופעה שאינה מעשה שבכל יום, תסב את תשומת־הלב אליה ואל ספרה. וסביר היה להניח שברנר, שהגיב כמעט על כל תופעה ספרותית כמי שבוחן את הדופק של החולה, והספרות היא לו עדות אם יחלים או ימשיך בחוליו, יברך על ספר זה, אם לא על רמתו האמנותית הרי על האמת שבו, המתארת את המציאות ללא ייפוי והמתקה, ובמיוחד על הרגישות לסבלו של “השבט התימני” ושל הנשים המקופחות. ולא כך קרה. ברנר עבר בשתיקה על הספר, ולא הזכירו כלל. ולא עוד אלא שמ“חוגי בית מדרשו” נכתבה אחת משתי הביקורות שהיא חסרת־רגישות, מזלזלת בספר ובכותבת, ויש בה יותר משמץ של התאכזרות. גם כתבי־העת והעיתונות מחוץ לארץ־ישראל, שכרגיל היו קשובים לכל הנעשה בארץ, התעלמו מן הספר. אולי משום שנבהלו מן העובדה ש“הד התחייה הלאומית” איננו נשמע בו.

ב’האחדות‘, בטאונה של מפלגת “פועלי ציון” (כ“ו בחשון תרע”ב) [1], התפרסמה הביקורת הראשונה (עד כמה שידוע לי), בחתימת ל’, הוא יעקב זרובבל, שהיה מעורכי כתב־העת.41 הביקורת המבטלת חורצת משפט קשה על כישרונה או העדר כישרונה של הכותבת. הכותב מלגלג על שם הספר, ובמיוחד על התואר “חדשה”. לדעתו, חסר בו “כישרון”, והוא בנוי לפי תבנית מלאכותית: חמישה סיפורים אשכנזיים וחמישה סיפורים תימניים, וכל סיפור בנוי לפי אותה מתכונת, בדיוק “כאילו אפתה אותם המחברת בדפוסים עשויים לכך!” הביקורת מסתייעת בדימויים מתחום האפייה והמטבח, לרמוז על חוסר הכישרון הנשי. המבקר מתפלא על כך, ש“במקום שהקורא קווה לפגוש חיים הרבה, הרי הוא נתקל על כל צעד בפגרים מתים. כמעט כל הגיבורים גוססים וגוועים לעיניו. צער בעלי חיים!”, והוא אפילו סופר 13 אשכנזים מתים ו־4 תימנים, וקורא בלעג: “17 מתים אצל סופרת אחת ובקובץ קטן אחד – אלהי אברהם. הכלה אתה עושה בנו ב’יהודה החדשה'?!”

הכותב נקלע לסתירה הארץ־ישראלית הידועה: אילו כתבה על יופיים ואושרם של האיכרים, היה מאשים אותה בזיוף המציאות, ומכיוון שכתבה על תלאות הקיום, הרי הוא מאשים אותה בהגזמה. בסיכום דבריו הוא טוען, שאין כל קשר בין סיפורי הקובץ לבין “יהודה החדשה”, ואין שום ייחוד ארץ־ישראלי בהם: “תקופה חדשה בספרותנו היפה לא יביא הקובץ הלז של מרת פוחצ’בסקי”.

ברשימה אחרת שלו בחתימתו: “סגי נהור” ליגלג ב’האחדות' (כ“ו באב תרע”ב) [1א] על איתמר בן־אבי, על כתב־העת ‘קידרון’, שהיה בתכניתו להוציא לאור, ובמיוחד על המניפאסט שלו, שפורסם כמודעה בעיתונות. זהו מאניפסט “כנעני” קיצוני, המתיר השתתפות רק לילידי הארץ, או למי שכבר מחק מעליו “כל זיק של נכריות”. יעקב זרובבל עשה חשבון מי יוכל להתאים לתנאים אלה, והגיע למסקנה: “ובכן יוצא שתשתתפנה נחמה פוחצ’בסקי וחמדה בן־יהודה, באלו אנחנו בטוחים”, עוד קודם ליגלג על הכרזתו של העורך ש“הקבץ הזה יהיה הצעד הראשון לספרות ארץ־ישראל אמיתית” וטען כנגדו: “האיך זה הצעד הראשון? האמנם? רצה לומר, שכל העמל שעמלו סופרים ישנים וחדשים בארץ, כל היצירות של הגברות הנכבדות נחמה פוחצ’בסקי, חמדה בן־יהודה ואפילו של מר בן־אבי עצמו עד המודעה – כל זה כאין נחשב? היתכן?”

זוהי דוגמא מובהקת ל“ביקורת של חשבונות”, שנקודת־המוצא שלה היא, בראש־ובראשונה, שייכות המעמדית והחברתית של הכותב. חסרות כאן ההבנה והרגישות למצוקה שהולידה ספר כזה, לאמת החיים האכזרית הבוקעת ממנו, להעזה שבהשמעת אמת זו, ולרגישות המיוחדת לסבל הזולת, החלש והמקופח. נעדרים בה הסלחנות ורוחב־הלב לספר ביכורים של אישה, אם ואיכרה, שהם הכרחיים כדי לעודד מתחילים, ואף מלה טובה אין בפיו של המבקר. לא נעדרה כאן גם ההתנשאות הגברית על “אישה סופרת”!

הביקורת השנייה, של י. אביזהר42 [2], נתפרסמה ימים אחדים לאחר־מכן בשם “שכר סופרים” ב’האור' של בן־יהודה (כ“ט בחשון תרע”ב), ידידה הוותיק של משפחת פוחצ’בסקי, שנחמה השתתפה בו פעמים אחדות באותה שנה. גם לו טענות לא־מעטות נגד הספר, ונימת דבריו אינה שונה בהרבה מזו של קודמו, אולם הוא מנסה לגלות בספר גם מעלות. יש לשער שהכותב קרא את דברי קודמו. כמותו הוא פותח בעניין השם, ומצביע על הניגוד בין הציפיות של הקורא למצוא בספר הד ל“חיים החדשים המתרקמים בארץ” לבין תוכנו: “אין כל קשר ויחס בין הגיבורים וארץ ישראל”, והמאורעות שקורים לגיבורי הסיפורים יכלו לקרות בכל מקום אחר. גם הוא מתרעם על כך “שנושא המוות חביב על הגברת פוחצ’בסקי”, וטוען שזוהי “אכזריות” להמית סתם אנשים, לשכל אמהות ואבות, ליַתם בנים ובנות, להרוג נפשות בלי כל סיבה…" גם אם “מקרי־מוות אלה, הם מעשים שהיו”. הספר היה צריך להיקרא “בבית העלמין” ולא “ביהודה החדשה”. הוא טוען גם כנגד הסגנון הדורש עוד “תיקון רב”, ומביא דוגמאות לכך “שאין היא שולטת דיה בשפה”.

את מעלותיו של הספר רואה אביזהר בסיפורים מחיי התימנים: “באלה ידעה המספרת לתפוס רגעי־חיים יפים, לתת סיפורים כמעט שלמים, המענינים אותנו בחידוש שבהם, במהלך־מחשבותיהם המיוחד, בהשקפת־עולם שלהם, במאווייהם ותביעותיהם”. מבין הסיפורים “האשכנזיים” הוא משבח את הסיפור “חרטה”, ומצטער שהכותבת “לא הרבתה בכמו אלה: ציורים מחיי העבודה במושבות, חיי־הכרך חיי־השדה במנעמיהם ובמרוריהם, בסכסוכיהם ובטרדותיהם”. על אף כל הטענות הקשות היה בכך גם משום עידוד־מה להמשיך ולכתוב, שלא כמו אצל קודמו.

אחרי מות”: “תוגה”. במשך שנים רבות לא נזכר ספר זה כלל, אולי גם משום שהיה נדיר ולא היה מצוי בבתים, בספריות ובחנויות הספרים. גם בשעה שחלה התעוררות־מה בביקורת עם הופעת ספרה השני ‘בכפר ובעבודה’ (תר"ץ) שהתקבל באהדה, לא חזרו לעיין בספרה הראשון, ורק פה ושם נזכר בשמו בלבד.

עם מותה של נחמה פוחצ’בסקי (ז' בסיוון תרצ"ד) נכתבו לזכרה נקרולוגים אחדים, המתארים את אישיותה, מזכירים את עובדת היותה סופרת, ומבליטים בעיקר את ספרה השני. דומה שרק בשניים מהם נזכר גם הספר ‘ביהודה החדשה’.

המשותף לשני הכותבים הוא, ששניהם לא חזרו וקראו את הספר, אלא כתבו את דבריהם על־סמך ציפיותיהם מסופרת בעלת ביוגראפיה כזו, ומספר בעם שם כזה היוצא בארץ־ישראל: האחד מגנה, ואילו השני מתפעל. יעקב רבינוביץ (בוסתנאי, 8.8.1934) [12], שהתפייס רק עם ספרה ‘בכפר ובעבודה’ אולם לא עם ‘ביהודה החדשה’, כתב:

הסופרת האיכרה הוציאה פעם קובץ סיפורים קטן, לפני שנים. לא עשה רושם. היה משהו ארץ־ישראלי של אז, מושבתי, בתוך כל זה, משהו משולהב בידים, ממותק, מותפעַל. הטבע הארץ־ישראלי הבריק בכל שלל צבעי־האקזוטיקה. ומעין זה היה השאר. עברנו עליו בשתיקה, וראוי היה לכך.

עקיבא בן־עזרא (ב’הדואר', ניו־יורק, י“ג באלול תרצ”ד) [13, 54], גם הוא התעלם מאופיו המיוסר והמיואש, וכתב עליו כמו שהיה מצפה שיהיה ספר מארץ־ישראל, ולא כפי שהוא באמת, אולי בגלל קהל־הקוראים שראה לנגד עיניו:

בקובץ הזה נשמעה לנו נימה חדשה שלא נוגנה עד כה. אנו מאזינים צלילי קול יהודה החדשה המתעוררת לתחיה, לבטי האשה החלוצה הבונה את ארצנו יחד עם הגברים ונוטלת את חלקה, חלק היסורים, שווה בשווה.

לא הנעדר גם המשפט הצפוי בכל רשימת ביקורת על ספר שנכתב בידי מספרת: “רק אשה היודעת את מכאובי בנות מינה יכולה למסור חוויות כאלה”. “האכזריות”, שהמבקרים הקודמים האשימו אותה בה, התחלפה כאן ב“תוגה”: “על כל סיפוריה מרחפת תוגה חרישית, תוגה של אם מסכנה המקבלת את יסוריה באהבה. ומכל סיפור וסיפור מתנוסס הנוף הארץ־ישראלי המתעורר משממתו בידי עברים, וריח הפרדס והשדה עולה מכל ציור”. הכותב הרגיש בראשוניותה של המספרת בתיאור “פינה חשוכה שעד כה היתה מכוסה בערפל, זוהי פינת חיי היהודים התימנים”, אולם גם כאן גוברת המליצה על האמת: “בציורי התימנים שלה אנו רואים את השבט הזה שסבל בארץ גלותו ושפלות ועבדות ועכשיו הוא משתחרר מכבליו, הוא נמצא בבחינת חציו עבד וחציו בן־חורין”.

ממרחק השנים – הבנה. מעטים מאוד הדברים שנכתבו עליה במרוצת השנים, זעיר פה זעיר שם. דומה שרק בשנים האחרונות ממש, עם ההתעניינות הגוברת והולכת ב“שורשים”, ב“ראשונים” ובתולדותיה של ארץ־ישראל בכלל, ומראשית תקופת העלייה הראשונה בפרט, חזרו לדון לגופו של עניין, ללא חשבונות, וממרחק הזמן המתאים, גם בתרומתה הצנועה של נחמה פוחצ’בסקי בספרה הראשון.

במלאות חמש שנים למותה, הזכיר ג' אלקושי (‘גליונות’ אייר־סיון תרצ"ט) [16] את ספרה ‘ביהודה החדשה’, שעל “ציוריו” “חוט של יסורים מתוח עליהם, יסורי חיים אכזריים, הנושאים בכל זאת בחובם את גרעיני החדש והיפה, את ארץ־ישראל החדשה”. הלגלוג והזלזול פינו את מקומם להבנה ולהערכה, בלי להסתיר את מגבלותיה של הכותבת: “אמצעי הסיפור והציור של פוחצ’בסקי פשוטים ומוגבלים ביותר. אך יש בהם חן, חן פשטות. כל משפט, חותם של חוויה עצמית טבוע עליו. [– – –] לא בין האילנות מקומה.. היה היתה מן השיחים הצנועים העושים פרי מפירות הארץ. אלה שקראו את סיפוריה ורשימותיה, החדורים אהבה ורחמים של לב אשה, זכור יזכרוה לברכה”.

אהוד בן עזר, במדורו “ספרי דורות קודמים” (‘הארץ’, 24.11.1972) [20] לא פסח על ספר זה. הוא מתאר את תוכנו ואת הביוגראפיה של המספרת, מבליט במובאות מסיפוריה ומדברי משה סמילנסקי עליה את “הסוד הכמוס אשר ליווה כצל את כל חייה”, ומסיים בנימה של הזדהות: “כמעט בכל סיפוריה יש איזה הד לאסון מוקדם, לגורל, המטלטל את גיבוריה ומכריעם תחתיו”.

במחקרים של חוקרי הספרות העברית שכבר נזכרו לעיל (ג' שקד, יפה ברלוביץ, כותבת שורות אלה ואחרים) [21, 29] המוקדשים לראשיתה כפי שהתפתחה בארץ־ישראל, תופס ספר זה את מקומו, בצד ספריהם של סופרי העלייה הראשונה האחרים, כחלק בלתי נפרד מתהליכי התפתחות הראשית, שהטביעו חותמם על ההמשך. תמונתה ותמונת ספר זה מעטרות את מחקרה של יפה ברלוביץ על “ספרות העלייה הראשונה” [27]. הכותבת רואה ביצירתה חלק מן המאמץ של סופרי העלייה הראשונה ליישם את האסכולה של “המהלך החדש” במסגרת היצירה הארץ־ישראלית החדשה בכלל, ואת סיפוריה “התימניים” כפותחים, יחד עם מעטים אחרים, את התהליך הארוך והממושך של ההיכרות של הסופר האשכנזי עם “שבט” זה, כחלק מ“שיתוף החיים היישוביים ההולכים ונרקמים כאן” [26].


 

בין ספר לספר    🔗

בעשרים השנים שעברו בין הופעת ‘ביהודה החדשה’ (תרע"א) להופעת ספרה השני והאחרון ‘בכפר ובעבודה’ (תר"ץ) פרסמה נחמה פוחצ’בסקי שבעה סיפורים וקטעי סיפורים ושתי רשימות. מעיין כתיבתה אמנם לא שפע, וגם עתה הקר טיפין טיפין, אולם, שלא כבעבר, לא התפזרה הפעם כתיבתה בנושאים ובז’אנרים שונים, אלא התרכזה בתחום הסיפורת בלבד, והמשיכה את שני הנושאים שבספרה הראשון – מחיי האיכרים ומחיי התימנים.

בתשובה לשאלתו של דניאל פרסקי במכתבו אליה (שלא הגיע לידי) על כתיבתה היא עונה: “אדוני שואל מדוע חדלתי לכתוב? אמנם בשנה זו, הייתי יותר אכרה מסופרת, בכל זאת פרסמתי אי־אלו דברים בעתוני ארצנו בהסתר שמי” (י“ב בשבט תרע”ד). וכך, יתכן מאוד, שלא כל מה שכתבה הגיע לידי.

7.jpg

דף פתיחה מהספר “בכפר ובעבודה”.


מתוך סיפורים אלה נכלל רק הסיפור “בדידות” בספרה השני. רובם נראים כטיוטות או כסקיצות הכנה ליריעה רחבה יותר. כך, למשל, הוא “ברדת יום”, ששובץ בשינויים רבים

בסיפור “בצל הקבוצה” שבספרה השני, או הסיפור “אסונה של אפיה”, שהוא אולי ניסיון של פיתוח אחת הדמויות שכבר נזכרה בסיפור “ג’לות” שפורסם בספרה הראשון.

הרשימה לזכרו של יוסף ויתקין, “על קבר רענן” (‘האור’, ט' בשבט תרע"ב) [יד], היא יוצאת־דופן, שכן זו אחת מרשימות הזיכרון הבודדות שכתבה ומכאן ואילך פרסמה סיפורים בלבד. יוסף ויתקין, שעלה לארץ בשנת 1898, עבד תחילה כפועל בראשון־לציון ולאחר־מכן כמורה בגדרה, והיה ממניחי היסוד לחינוך הכפרי בפרט ולחינוך העברי בארץ־ישראל בכלל. בשנת תרס“ב חזר להורות בראשון־לציון, ולאחר שנתיים עבר לכפר תבור וניהל את בית־הספר שם. ה”קול קורא" שלו (תרס"ה) היה אחד הגורמים לעלייה השנייה. בשנת 1906 חזר לראשון־לציון לעבודת ההוראה, חלה בסרטן ונסע לווינה להתרפא. משלא נמצא מרפא למחלתו, חזר לארץ כדי למות בה [54]. מותו השאיר רושם עז על מוקיריו ומעריציו, וביניהם נחמה פוחצ’בסקי המכנה אותו “רֵע ונביא”.43 היא מצטטת ממכתבו האחרון, בשעה שכבר ידע שלא יחלים: “דעו שעד הרגע האחרון הנני נשאר אוהב החיים, העולם והאדם. מאמין אני שהעולם – הגן־עדן הזה, יהפך באמת לגן־עדן לבני האדם, ואתכם אברך להינות ממנו עד כמה שאפשר יותר, ותזכו לראות בהתקדמות גאולתנו…”. היא מתארת כיצד ראה בכל את סימני הגאולה:

באו צעירים מרוסיה לעבוד, או אחד מבני האיכרים התפתה ועבד בחריצות על אדמת אבותיו, נוצצות בשמחה עיני ויתקין הגדולות והעמוקות – “אתחלתא דגאולה!” באו תימנים מדרום, מיד הוא מתחיל הוזה בתנועה גדולה, בקיבוץ גלויות וכו'.

ב“קטעי הסיפור” “אורות וצללים” (‘האור’, כ“ט בסיון תרע”ב) [טו], עומדת במרכז גיבורה בשם ידידה, שהיא לפי השם תימנייה, אולם אין שום רמז אחר לכך. היא עובדת במטבח הפועלים, ולכן אין לה זמן לקחת חלק באסיפות ובוויכוחים. הם מדברים והיא עובדת ומטפלת בחולי הקדחת. תחילה ביפו, כנראה, שכן נזכרים גלי הים, ולאחר־מכן בגליל בהר כנען, מקום שהיא מקוששת עצים, ומביטה אחרי גלעדי החורֵש, ותמהה לדעת מה הוא מרגיש כלפיה. הרגשת האושר למראה הנוף היפה מסביב חותמת שרטוט קצר זה.

הסיפור “הפאה האבודה” התפרסם ב’האור' כחודש לאחר־מכן (כ“ו בתמוז תרע”ב) [טז], הוא “מחיי התימנים”. במרכזו – סעדיה, שקרהו מקרה רע: אחד הנערים חמד לצון וגזר את פיאתו הימנית, והוא מתבייש שיראוהו בקלונו. אגב עבודתו בניקוי המשרד מהרהר סעדיה באדון המלמד אותו חשבון וקריאה. הכרת הטובה לאדון מהולה בצער על שאין לאותו אדון אישה. והמחשבות עוברות אל בת־דודתו חממה, שהוא רוצה להתחתן עמה. בשעה שהוא שקוע במחשבות, נכנסים האדון ומזכירו, אולם אין הם מרגישים באבדתו הנוראה, ונותנים לו פקודות כרגיל.

בהשוואה למקרי החיים הנוראים והמבהילים שתוארו בסיפורי התימנים ב’יהודה החדשה'. אסונו של סעדיה בטל בשישים, ואולי בהשפעת הביקורת הקשה שנמתחה על “האכזריות” והמוות בסיפוריה, ריכזה כעת המספרת את המבט בעגמת־נפש שניתנת לתיקון.

הסיפור “בלעדיה” (‘השילוח’, שבט תרע"ג) [יז] יש בו המשך לסיפורי האיכרים ב’ביהודה החדשה'. במרכזו דמותו של האיכר יחזקאל וויינהולץ, שאשתו החולה, יהודית, נשלחה לווינה לריפוי, ואגב צפייה לבואה מטפל הוא בעבודות הבית במשק החקלאי ונזכר בסבל שעבר עליהם עם מחלתה. בחזרתו מיפו הוא נפגש עם שולמית כהן בת השמונה־עשרה, המזכירה לו את ערירותו, והוא נמשך אליה. מכתבו לאשתו בווינה עוזר לו להתגבר על סערת רגשותיו, ובצפותו לבוא אשתו לאחר הניתוח שהצליח, מתברר שהיא מתה. הסיפור מסתיים בהודעה בעיתון על מכירת “בית יפה עם גן וגנת ירק, כרם ושדה תבואה, שמביאים הכנסה הגונה, מפני שהוא עוזב את הארץ”, מחמת האסון שאירע לו.

חוסר הטעם שבחיים ללא אדם האהוב הוא המוטיב המרכזי של הסיפור “בלעדיה”, ששמו מעיד עליו. האסון מבליט את ההרגשה של “למה ובשביל מי הוא עמל ככה?” הדי התקופה נשמעים בסיפור, בכך שנזכרת עלייתה של קבוצת תימנים בחוף יפו ופגישתם הראשונה עם הארץ, וביחסים ההדדיים שבין האיכר לפועלים שבמושבתו: “אותו שאינו פועל, אין הפועלים מחבבים ביותר, כמובן. אבל הם נוטים אליו קצת חסד מפני שהם יודעים אותו בתור אכר חרוץ, העושה בעצמו גם עבודה קשה בשדה ובכרם”. “לבו כוסף, שיתקרבו אליו הצעירים, שיברא יחס של ידידות ביניהם”. ויתכן שבכך יש גם הד אישי להרגשתה של המספרת עצמה, שהייתה איכרה ולבה עם הפועלים, שלא ראו בה אחת משלהם.

במאבקו של יחזקאל וויינהולץ בין צרותיו הפרטיות (מחלת אשתו וערירותו) לבין הרגשת־מולדת (העבודה, המשק החקלאי והאידיאל), מכריע הצד האישי; ומסתבר שגאולת־הארץ, שביל־הרבים, אין בכוחה להכריע “אהבת־אשה ותשוקת־בנים”, שביל־היחיד.

סיפור הזיכרונות “בימים ההם” (‘התקופה’, טבת־אדר תרפ"ג) [יח] נכתב על רקע גירוש תל־אביב בימי מלחמת העולם הראשונה, מנקודת־ראותו של האיכר אברהם שחור, המהרהר ברעהו הטוב שנהרג במלחמה ובמשפחתו שנשארה ללא תומך. על רקע הגן הנאה סביב ביתו, מתחדדת השאלה: “למה כל זה, אם החיים הולכים והנהרסים וכל מה שנבנה במשך עשרות בשנים עומד להיעקר משורשו?” הוא נזכר במשפחות הפליטים שגורשו מבתיהם בעגלות, בעזרה שלא ניתנה להם: “באיזו רשות נשארנו אנחנו בבתינו היפים, עם שקי קמח וכל טוב באסמים, והם גורשו מקינם הדל ללכת באשר ילכו למות מרעב?” על רקע העבודה בגן הירקות והעובדה שהיום יום השנה העשרים לחתונתו, בולטים ההישגים והאושר הפרטי לנוכח סכנת החורבן המאיימת על המושבה ועל משקו. אולם, על־אף המחשבה שאולי כל זה עלול ליהרס בבת־אחת, הוא מוצא בעצמו “כוח יצירה” וממשיך להשקות את השתילים למרות הכל. הבניין נמשך בצל ההרס.

הסיפור “בבדידות” (‘התקופה’, תמוז־אלול תרפ"ג) [יט] הוא היחיד מסיפוריה שנכלל במלואו בספרה ב’כפר ובעבודה‘. נושאו הוא שמשך את תשומת־הלב אל המספרת וקירב אותה אל אנשי הספרות בארץ. לראשונה נכתב בו, במפורש ובמרוכז, בעד העבודה העצמית העברית ונגד העבודה הערבית המשחיתה את המידות: "נובלה זו ערוכה כיומנה של בת־האיכרים, צפורה דרורי, המספרת על המאבקים שבינה ובין אחיה עמרם על דבר העבודה העברית. צפורה מתאהבת בשומר עברי בשם שמואלי. אהבתה לשומר ונישואיו של האח גרמו לכך, שעזבה את הבית ו’קיבלה מישרת מבשלת במטבח־פועלים באחת החוות’“. מה שכעומד במרכז הסיפור אינו ‘מלודראמה’ זו, אלא המאבק על עבודה עברית, בעיית השמירה, ובעיות ‘ז’אנריות’ אחרות האופייניות לתקופה” [22]. על עיבודו למחזה, ראה בהמשך.

כשנה לפני שנדפס הסיפור כתבה נחמה פוחצ’בסקי לי"ל גולדברג (כ“א באלול תרפ”ב) וביקשה ממנו שימליץ לשטיבל להוציא את ספרה זה לאור. נראה שהתכוונה להוציא סיפור זה כספר עצמאי, אולם התכנית לא יצאה אל הפועל והסיפור הופיע תחילה ב’התקופה', ורק מקץ שמונה שנים שולב בספרה ‘בכפר ובעבודה’. במכתב מגוללת המספרת את תוכנו של סיפורה, כנראה לפי בקשתו של הנמען:

על יסוד הבטחתו להיות לי למליץ לפני מר שטיבל. אני עורכת את המכתב הנוכחי. הרשימה, שאני מבקשת להדפיס, תכיל כשישים דף בערך וכתובה בתור יומן. – בת איכרים שהתיתמה, מנהלת בכשרון את נחלת ההורים; יחד עם עבודת המשק. כל חייה נתונים בעוצר (?) לאח צעיר ממנה, שאליו היא מתמסרת באהבת אם רחמניה למרות כל הניגודים שבדעותיהם. – היא לאומית קיצונית, חולמת על בנין הארץ רק ע"י בני עמנו, בעצם ידיהם, והוא לועג לדעותיה ואת כל קדשיה מחלל בהבל פיו ובמעשי ידיו. [– – –]

הוא עצבני, מלא תהפוכות ומלא תמרורים את חיי האחות. סבלה מגיע לידי נקודת הגובה שלו, בעת שהאח רוצה להתחתן והאחות נעשתה בשבילו מיותרת בבית ובקש להפטר ממנה… בנפשה התחוללה אז מלחמה קשה ובדם לבבה נתקה מהר מכל היקר לה, מכל מה שיצרה וידיה טפלו בהם עשרות בשנים – ותלך לה,

*

במטבח פועלים מצאה עבודה ותשקיע בה שארית הכוחות הרצוצים.

אדוני! לכל הנ"ל אוכל להוסיף שמר פיכמן קרא את היומן ולפי דבריו הוא עשה עליו רושם חזק מאד ויחשבהו בתור חומר לאחד הדפים שבתולדות הישוב.

אקוה שבהשתדלות כבודו יסכים מר שטיבל לסיע לי להוציא ספרי זה לאור. כשהדפסתי את ספרי הראשון היו לי אמצעים לכך, ועתה בהתרושש הישוב, נתדלדלה קופתי לגמרי, לגמרי. [– – –]

בברכת בנין ועליה –

נחמה פוחצ’בסקי

להצעתי ליסד עתון על שם הגברת שטיבל המנוחה, עוד הסתדרות הנשים העבריות לשווי זכויות בא"י, לא הספיקה להתוות דרך. בכל אופן מענינת דעת מר שטיבל על זה.

הנ"ל

על הרושם שעשה סיפור זה בקירוב הלבבות אל המספרת, ובנכונות להוציא את ספרה השני באמצעות אחת ההוצאות המרכזיות של התקופה, העיד יעקב רבינוביץ, ברשימת הזיכרון שלו [12]:

ופתאום קראתי ב“התקופה” את ספורה “בבדידות”. הוא נגע עד לבבי, הרעידני. נפתחה לעיני תהום שהיתה מכוסה במסך. לא באמנות שבו נגע בי. האמנות לא היתה סגולתה של הכותבת. החרידתני האמת, הפשטות, ישרות הראיה והספור. [– – –] העירותי אז אחדים מידידי ומכרי הקרובים, סופרים וקוראים וגם קוראות, על ספור זה, וכשבאה לפנינו הסופרת בהצעה על הדפסת ספרה לא הפתענו לראות, כי גם יתר ספוריה, שאמנם חלשים הם מ“בבדידות”, יש בהם משהו מאחד עם הלך הרוח הקשה והעצוב של ספור זה.

לעומת עלייה זו שהייתה למספרת ב“בדידות” ממשיך הסיפור “אסונה של אפיה”(‘השילוח’, תשרי־אדר תרפ"ה) [כ] את סיפורי התימנים שכונסו ב’יהודה החדשה'. יש בו ריכוז של צרות וייסורים בגורלה של אשה אחת: “אמנה אהבה והבנה שורות בינה ובין בעלה, אולם היא חיה במתח מתמיד, גובר והולך, פן לפתע ישנה בעלה את טעמו ויקח אשה אחרת על פניה” [26]. לאחר שטבלה בים, כסגולה להריון, היא אכן מצליחה, אולם הריונה קשה; היא מקשה ללדת ומזמינה רופא בערב שבת, על אף איסורו של בעלה, אך מאמציה לשווא והיא יולדת ילד מת. בעלה כועס כפליים: על הילד המת ועל שהמרתה את פיו, והוא לוקח לו אישה נוספת. הביקורת היא נגד יחסם המתנשא של האשכנזים אל התימנים, ונגד ארץ־ישראל על אורח־החיים החדש שבה, שיש לו חלק באסונה של אישה זו. וראה לעיל על הקשר של סיפור זה עם המציאות ועל דרכה של המספרת בעיבוד מקורותיה.


 

‘בתוך הנקודה. רומן’    🔗


תולדות כתב־היד וגלגוליו. בשנת תרפ“ה השלימה נחמה פוחצ’בסקי כתב־יד של רומאן ראשון מפרי עטה, בשם: ‘בתוך הנקודה. רומן’. בשעה ששהתה עם בעלה, יחיאל מיכל פוחצ’בסקי בקבוצת קרית־ענבים.44 בהערה בשולי השער כתבה: “כתוב על אדמת קרן הקיימת – תרפ”ה”.

כתב־היד בן 59 עמודים, כמעט ללא תיקונים ומחיקות, בכתב ברור וקריא, אם כי צורת הכתב מתחלפת ואינה ברמה אחידה. פה ושם יש תיקונים ומחיקות, פה ושם שגיאות כתיב (אצמה את עיניה בעמ' 5), אבל ניכר שזהו נוסח סופי ומוכן לדפוס.

כתב־היד נמצא בארכיון ראובן בריינין, בספרייה היהודית הציבורית במונטריאול שבקנדה, יחד עם שניים ממכתביה לראובן בריינין, המבהירים כיצד הגיע לידיו.45 מסתבר מהם, שכתב־היד נמסר לראובן בריינין, בשעה שהשתתף בכנס הסופרים שהתקיים בשנת תרפ“ו בקרית־ענבים, אולי כדי לשמוע את חוות דעתו, אולי כדי לקבל את המלצתו וסיועו כדי לפרסמו. לאחר הקריאה, היה צריך להשאירו אצל “מר אושיסקין”. והנה, כפי שמסתבר מן המכתב הראשון שלה אליו מראשון־לציון לניו־יורק, מיום י”א באייר תרפ"ו, לא קיים את הבטחתו זו. במכתב פונה אליו נחמה פוחצ’בסקי בחיפוש אחר כתב־היד האבוד שלה: “יואל נא בטובו להודיעני – איכן אחפשהו עוד”?

מכיוון שבריינין, כדרכו, לא ענה, חזרה נחמה פוחצ’בסקי המודאגת לגורל כתב־היד שלה, וכתבה אליו כשלושה חדשים לאחר מכן בט' באב תרפ"ו: “שאלתי היא עכשיו – איכן אחפש את הכתב ההוא? הלא במצבי, מצב אכרה טרודה, שלא על נקלה הבאתיו לידי גמר והוא יקר לי מאוד”.

יש לשער, שגם הפעם לא נענתה, וכך נשאר כתב־היד בעיזבונו, יחד עם כתב־יד רבים אחרים.46

8.jpg

קטע מתוך ‘בתוך הנקודה’ (תרפ"ה), בכתב ידה של נחמה פוחצ’בסקי.


לאחר שנפסקה הוצאתו של כתב־העת ‘התורן’ (תרפ"ה) ביקר ראובן בריינין בארץ־ישראל (סוף תרפ"ה) ואף השתתף, כאמור, בכנס הסופרים בקרית־ענבים. משם המשיך בדרכו לרוסיה (ראשית 1926). עם שובו “ניהל תעמולה רבתי למען התישבות יהודית ברוסיה ועורר על עצמו סערת רוחות בחוגי הציונות והתנועה העברית. הדברים הגיעו עד למשפט בינו לבין ביאליק (ברלין 1929)”.47

בעקבות כל זאת, לא רק שהקשרים בין בריינין לבין היישוב העברי בארץ־ישראל ובין המחנות העבריים והלאומיים בעולם בכלל נותקו, אלא שהוא ממש נוּדה על ידי הכל. על רקע זה, יש לשער שנחמה פוחצ’בסקי התייאשה לא רק מלקבל תשובה ממנו, אלא גם מסיועו לפירסומו, ואולי שוב לא רצתה כל מגע עמו.

קטע מכתב־יד זה בשם “ברדת יום” פורסם כבר בשנת תרפ"ז בירחון ‘האשה’, שהופיע בשיתוף עם הסתדרות נשים ציוניות באמריקה, כשנה לאחר חליפת־המכתבים החד־סיטרית שלה עם ראובן בריינין, אבל בשלמותו, חזר ונדפס בשם “בצל הקבוצה” כסיפור הפותח את ספר סיפוריה השני ‘בכפר ובעבודה’ (תר"ץ).

בין נוסח לנוסח. בדרך כלל ההבדלים בין נוסח כתב־היד לבין נוסח הסיפור שנדפס אינם מרובים ואינם מהותיים.48 רובם הם שינויי עריכה, קיצורים, החלפת הסדר בפיסקאות אחדות והשמטות פה ושם. השינויים הבולטים הם אלה שנעשו בשם הסיפור: מכותרת “ברנרית” מובהקת ואקטואלית לא־פחות49 – “בתוך הנקודה” – לכותרת מיטאפורית דו־משמעית – “בצל הקבוצה”. שם הגיבורה בכתב־היד ובקטע הסיפור “ברדת יום” הוא: תמרה פינק, ואילו ב“בצל הקבוצה” – תמרה שביב. שינוי זה אולי קשור בהבדל היחיד המהותי בין כתב־היד לנוסח שנדפס, שחל בסיומו של הסיפור.

בעוד שבסיפור, הסיום מרוכך ומפוייס, אולי משום שנכתב ממרחק של שנים אחדות, הרי בכתב־היד הוא מרמז על שיאו של תהליך טראגי של ייאוש יחד עם התערערות המצב הנפשי של הגיבורה, אולי משום שנכתב ללא מרחק, תוך כדי ההתרחשויות עצמן. שם הגיבורה בסיפור – תמרה שביב – מורה, אולי, על כך שיש שביב־של־תקווה. בסיומו, אם כי לא ברור אם הפרה החולה תחיה או תמות, הרי ברור לגיבורה, שגורלה קשור בזה של הקבוצה, ודאגותיהם – דאגותיה:

ותמרה ידעה, כי גורלה שזור לעולם בגורל האנשים הטובים והטהורים האלה, ההולכים שחוח תחת נטל הדאגה המתחדשת עליהם בכל יום תמיד. (עמ' נח).

כפר הילדים – מאיר שפיה

ואילו כתב־היד מסתיים במותה של הפרה “לאחר שלושה ימים של יסורים קשים” והגיבורה מרגישה ש“כוס היגונים התמלאה ועברה על גדותיה”.

יתכן, כי סיום קשה זה, היה גם הוא אחד הגורמים, בצד הגורם החיצוני של חוסר הסיוע הכספי, לכך, שהמחברת נמנעה מלפרסם את הרומן, כמות שהוא, סמוך לזמן כתיבתו.

פירסומו היה עלול להיות כתב־אשמה חריף ביותר כנגד החברה הקיבוצית, ובדידותו של הפרט בתוכה, והיה מביא עליה את קצפם של הרבים, במיוחד כשהכותבת היא “אדם מן החוץ”. כל המתחים והמשקעים הקודמים מן העבר, בין אנשי העלייה השנייה לראשונה, היו קמים לתחייה ועוד ביתר תוקף, ולא היו עומדות לה כל זכויותיה האחרות, כמי שנלחמת בעד עבודה עברית בעד הלשון העברית, מנהלת משק חקלאי, ומזדהה בכל לבה עם ההתיישבות השיתופית. הסערה שקמה מקץ שנים, עם פירסומם של ‘ראשית’ לשלמה רייכנשטיין (תש"ג) ועוד יותר ‘מעגלות’ לדוד מלץ (תש"ה) – תוכיח מה רבה הייתה הרגישות של אנשי הקבוצות והקיבוצים לספרות המתארת אותם. בכל אופן, גם כפי שפורסם בשנת תר"ץ עם הסיום המרוכך, היתה בו העזה לא־מבוטלת, ואפשר לראות בו את אחד הנדבכים החשובים והראשונים של “ספרות הקיבוץ”, הרואה את היחיד בתוך היחד בהרגשת השותפות שלו, אבל גם בבדידותו הגדולה.

כתב היד, כמו גם הסיפור, משקפים לא רק את המציאות בקבוצת קרית־ענבים בשנים הראשונות להקמתה, אלא גם משהו מן המציאות בארץ כולה. זהו רומן מפתח שבו דמויות חברי הקבוצה, מעוצבות בצלמם של חברי הקבוצה במציאות, ואלה המכירים מציאות זו מקרוב לא יתקשו לזהותן. זו הייתה דרכה של נחמה פוחצ’בסקי בכל סיפוריה.

הגיבורה “הכפרית” תוך כדי ביקורה בתל־אביב, מתארת אותה ככרך גדול ורועש, ומשלבת את דמויות הסופרים החיים בעיר זו:

ערב. היא עוברת ברחוב הראשי; אור אלקטרי מעור את עיניה, והנה זקן הסופרים מעיר מולדתה עובר עם בנו שלובי זרוע. הבן העיף עין עליה כאילו הכיר אותה, אבל היא עברה על פניהם מהר. הנה כאן לא רחוק בית המשורר, ובקצה הרחוב ההוא גר אותו הסופר, [ביאליק?] שהיתה מבקרת אותו תדיר. היא החליטה לבקרו גם כאן. נכנסה לביתו ברטט חשאי, אבל לא מצאה אותו. ראתה את שלחן כתיבתו ואת מקלו ועיניה נצמדו אליהם, כלדברים שבקדושה. הנה לא רחוקים הימים שחיתה שם בקרב כל החבורה ההיא, אבל איזו תהום רובצת באמצע! את כולם עקרה הסערה והגלים הביאו אותם אל החוף, – הבטוח החוף..?.

(עמ' 2 בכתב־היד; עמ' ה' בסיפור, בשינויים).

תמרה וחברתה ירדנית, העובדות בעידור סלק־בהמות, משוחחות “על החיים והספרות”, ותמרה מבקרת את יחסם של ברקוביץ וברנר לדמויות הנשים בסיפוריהם ומעדיפה את הראשון על האחרון:

ברקוביץ וברנר, שאת יצירותיהם קראה שנית בזמן האחרון, הפליאו אותה ממש ביחסיהם השונים לסוג נשים אחד. שניהם לקחו טפוסים מעולם העניות והדחקות שבעירה קטנה. נשים העומלות ודואגות למחית משפחתן, – בשארית כוחותיהן הן חותרות בים של צרות למצא טרף לפי הטף. – יש שהאשה מפרנסת גם את בעלה בשביל שיעסוק בתורה יקרה מכל הון. מסביבה אחת שאבו שניהם, אבל איזה תהום מבדיל! – אצל ברנר כל הנשים רעות הן, רעות במדה כזו, עד שאם צעירה נעשית לרוצחת וממיתה את תינוקה…50 האם תמצא אכזריות כזו באם עבריה, אשר אין כמותה למסירות בגדול בנים?

לעומת דעה מוזרה כזו ביחס לאם עבריה, אנו פוגשים אצל ברקוביץ נשים טובות ואמהות מצוינות ואף על פי שהן לפעמים רגזניות ופטפטניות יותר מדי. נפלאה היא האם הפשוטה בציורו “נכד”. בציורים כמו: “תלוש”, “ממרחקים”, “פרא אדם”, נותן לנו ברקוביץ נשים, שסובלות בחשאי את מצוקות החיים מבלי לקבול על גורלם המר.

(כתב־היד עמ' 13; בסיפור עמ' טו־טז).

קטע הסיפור “ברדת היום” (‘האשה’, תרפ"ז), [כב] הלקוח מכתב־היד של הרומאן, ושולב לימים בשינויים קלים ב“בצל הקבוצה” יש לו גם עמידה עצמאית. הוא נכתב על רקע חיי הקבוצה ובמרכזו הגיבורה תמרה פינק, שהרהוריה בעת חזרה מן העבודה בשדה הם עלילתו של הסיפור. הנחת ממעשי ידיה ומן החיים החדשים נפגמת על ידי עייפותה הרבה והקושי להסתגל אליהם. הסיפור מסתיים ספק בהרגשת גאווה, ספק באירוניה מרירה המבטלת אותה, ומכניסה את הנימה הביקורתית על הצורך של התבטלות היחיד בפני עריצות החברה. תמרה נאלצת, למרות עייפותה, לצאת במחול עם ילדי הקבוצה, שכן “הם – הקטנים הרי הכי חזקים הם ולהם מחויבים הגדולים להכנע, לציית, לצאת אתם במחול, כשהפעוטות רוצים בכך – הרי עמוד החיים הם, יסוד ההוויה”.

הרקע: החיים בקרית־ענבים. בארכיון המשפחה שמורה חליפת המכתבים המשפחתית המשתרעת בין השנים חשוון תרפ“ג – תשרי תרפ”ה, וכוללת מכתבים שכתב ימ"פ לרעייתו ולילדיו מן המקומות השונים שבהם שהה לצורך ריפוי (צפת, טבריה) וכמדריך חקלאי (קרית־ענבים, בית־אלפא); מכתבים שכתבה נחמה פוחצ’בסקי מראשון־לציון, ומקרית־ענבים, בתקופה שהצטרפה לבעלה, אל ילדיה ובמיוחד לבתה אפרת, שנישאה זה לא כבר וגרה בירושלים.51 חליפת מכתבים זו יש בה כדי לתת מושג מפורט מאוד, כמעט יום־יומי, לא רק על הכותבים וחייהם, עולמם הפנימי ויחסיהם ההדדיים, אלא גם על הנעשה במקומות שבהם חיו, ובמיוחד בראשון־לציון, בקרית־ענבים, אבל גם תמונת־מצב על המתרחש ביישוב בכלל.

המציאות העולה ממכתבים אלה היא של מלחמה בלתי־פוסקת במחלות, בתנאים של רפואה בלתי־מפותחת; נסיעות בלתי פוסקות לדרוש ברופאים, של בני משפחה ושכנים, הרבה מאוד מתחים ביחסים שבינו לבינה במשפחות השכנים והידידים; בצד רגעי שמחה על שידוכין מוצלחים, חתונות, לידות, גידול ילדים וכל שאר פכי החיים שהיו קשים ביותר. בכל אלה נותנת נחמה פוחצ’בסקי סיוע קבוע לנצרכים בשעת מחלה כבשעת שמחה; מבשלת, נוסעת; מקשיבה; מייעצת; מעודדת ועובדת קשה מאוד. והמחיר גם הוא כבד: לעצמה כמעט לא נשאר לה זמן פנוי.

מכתבים אלה, שבהם נזכרים לא רק הרבה בני־אדם ומאורעות, אלא מתגלה בהם עולמה הפנימי ודעותיה בעניינים שונים כגון: הזיקנה, עזרה לזולת, טעם החיים; יחסים בתוך המשפחה; אמונה בארץ־ישראל; מעמד האישה; התרבות העברית; הקנאות לשפה העברית – הם חומר־הגלם לסיפוריה ומקור מהימן להכרה קרובה של אישיותה והשקפת־עולמה.

באחד ממכתביה לבתה אפרת (ט“ז באלול תרפ”ג), בתגובה מתנצלת על ביקורתה של האחרונה על סגנון המכתבים אליה, הודתה כי תיכננה “כתיבת רשימה חדשה בצורת ‘מכתבים לילדה’, המבוססים על מכתביה לאפרת ולבעלה” והתוודתה: “אני חולמת על פנה שקטה לעבודה ולעבד את הדבר הזה בצורה אחרת”.

י.מ פוחצ’בסקי נקרא מדי פעם להדריך בנקודות ההתיישבות השונות ולייעץ להן בענף המטעים ובמיוחד בגידול גפנים, במשקי ההר. בתקופות אלה שהה זמן ממושך מחוץ לביתו, אל אף המחלות והכאבים שמהם סבל ברציפות. עובדה זו גרמה גם לוויכוחים לא מעטים בינו לבין רעייתו, שטענה שהוא מעביד את עצמו יותר מדי, ועוד במשקיהם של אחרים, ובכך פוגע בבריאותו ומחליש את כושר עבודתו. ואילו הוא טען כנגדה, שהעבודה הרבה מחוץ לבית וההכרה בתועלת שהוא מביא לצעירים הזקוקים לו, מחזקת אותו, וחוסר מעש הוא בשבילו עונש. הוא ראה, כפי שכתב במכתבו מבית־אלפא מיום י“א באייר תרפ”ו, את המטעים שניטעו בהדרכתו במקומות שונים בארץ כ“מצבת אל־מות בשבילי”.

9.jpg

שטר מתנה


ממכתביו באותה תקופה ניכר עד כמה היה גאה בעבודתו זו, ביכולתו לתרום מניסיונו לצעירים שזה מקרוב באו, ולתרום את תרומתו לבניית הארץ. החיים בתוך חבורות הצעירים הנלהבים, הזכירו לו את ימי נעוריו, והוא נדבק מהתלהבותם, אם כי לא התעלם גם מן הקשיים הרבים העומדים בפניהם, ולא פעם חשש שמא לא יוכלו להם.

חלום אחד היה, לראות את הבנים ממשיכים את קיום המשק החקלאי. עם ההחלטה להחכיר את המשק לבן למשך שנה, נוצרה האפשרות “לנוח שנה מעמלנו שהוא כבר לא לפי הכחות” (ח' בחשוון תרפ"ד) ולצאת יחד לשנה לקרית־ענבים, ובכך לממש חלום ישן.

על הרקע ליציאתו של ימ"פ לקרית־ענבים, העידה נכדתו רות ארבל:

שנים אחדות לאחר שהוקמה קרית־ענבים היה מצבה הכלכלי קשה, ענף המטעים לא עלה יפה והקבוצה פנתה לעזרת המוסדות. [– – –] המוסדות שלחו ועדת מומחים לבדק אם יש עתיד לישוב חקלאי בהר ואם יש טעם לתמוך בו [– –]. סבא היה אחד המומחים. לאחר בדיקה נמסרה חוות דעת ובה דעת רבים ודעת יחיד. בעוד הרוב קבע כי אין סיכוי להוציא לחם מן ההר ואין טעם בהשקעות נוספות, היתה דעת יחיד – דעתו של סבא – שכמו שהערבים מצליחים במטעים בהר גם היהודים יכולים ללמוד. יש רק למצוא את השיטות הנכונות. והוא לקח את סבתא ועבר לקרית־ענבים למספר חדשים ללמד את החברים טיפול בגפן.

(מכתבה אלי מיום 16.6.1980. על סמך עדותו של אחד מחברי קרית־ענבים שהשתתף בהלוויתו של ימ"פ).

רשמיה של נחמה פוחצ’בסקי מהחיים שהתגלו לה בקבוצה הצעירה קרית־ענבים הם, כדרכה, בהירים, חדי־מבט, מפוכחים. היא נהנית מן ההזדמנות הנדירה לנוח מעט, למעט פנאי בשביל עצמה, לשהייה בקרב הצעירים והצעירות, אבל אינה מתעלמת מן הקשיים החדשים: תנאי החיים הדלים עד לסכנה; פגעי מזג־האויר ובמיוחד סערות הגשמים, הבוץ ודרכי הגישה הקשות גורמים לבידודו של המקום מכל הבחינות. היא מתארת את הטיפול הרפואי; מתפעלת מן הנוף הנהדר, ומספרת על הטיולים בסביבה, ובמיוחד לכפר השכן אבו־גוש ולמנזריו, ואינה פוסחת על היחסים בין חברי הקבוצה לבין עצמם.

אבל בדרך כלל, על אף הקשיים מכל הסוגים, האווירה הכללית במכתבים אופטימית. ההתבוננות בחיים השיתופיים בקבוצה, מספקת לנחמה פוחצ’בסקי את “ניצחונה” במחלוקת הישנה בינה לבין בעלה על “העבודה העברית”, כפי שכתבה במכתבה לילדיה מקרית־ענבים מיום י“ח בשבט תרפ”ד:

בלילה העבר היתה סערה נוראה. חשבנו שהרוח [?] את הבנינים ויעקרם ממקומם. [– – –] בחדר של הצעירות לא היה כל כך נורא. בחדר של אבא היה יותר גרוע. שם אין תקרה והקירות אינם מטויחים. אבל עבר הכל בשלום.

מצב אבא בין הצעירים מפליא אותם. הוא כל כך עליז ושמח, כה טוב מרגיש עצמו ביניהם כאלו הזמין לו הקב“ה את הגן עדן בעולם הזה ובשבילי זה נצחון גמור, כי היו שנים שהוא לא האמין בכוחות אחינו הצעירים. חשב שהישוב מחויב להבנות ע”י זרים, והקול קול יעקב והידים שתהינה ידי עשו. זה גרם לי הרבה עינויים בחיים, וקשה היתה מלחמתי. וכעת אין די מלים בפי לתאר את חדוַת נצחוני, כשאבא רואה את עבודת “ידי יעקב” מאמין בעתידם ובכל שארית כחו ומרצו רוצה לסיע להם בהתבצרותם בפנת שממה זו בין הסלעים הנצחיים. כשאני מתהלכת ביניהם, רואה את החלקות הקטנות ככף איש הן, והן לבד המסגלות לחרישה לזריעה, לעבוד ורואה את החבה את [?] גודל יופים, יש שנדמה לי כי כוח אלהים מתהלך במקום הזה ולוחש משהו עתיק יומין ע“ד עברו וע”ד עתידו.

ובסיום:

על ההר לצד הרפת התישבה השבוע קבוצה חדשה מ“השומר הצעיר” 14 צעירים 7 צעירות – קרן הקימת נותנת להם עבודה ביעור כאן. אני ואבא עשינו להם לפנות ערב ביקור. איזה נוער נחמד, איזה עדינות, איזה יופי! רוח אצילית של ישראל סבא שורה עליהם, ישנס אלהים את מתניהם בעבודתם הקשה בבנין הארץ ובכבוש ההרים.

כאמור האווירה הכללית במכתבים אופטימיות ביותר על אף המצב האובייקטיבי הקשה. במכתב מכ“ט בשבט תרפ”ד, לאחר הסערה העזה “שבדילב אין זוכרים כמותה”:

אבל גשם, גשם בלתי פוסק וקר קר. אני לבושה כל בגדי החמים וקר לי. אבא בחדר האוכל עם הצעירים, שם שרים ורוקדים אלה שלא יכלו לצאת לשדה ועבודה אחת בשמק אין להם. אבא מתקן שם מכונת תפירה אחת שנתקלקלה.

בולט הניגוד, המאפיין את סיפוריה, בין האופטימיות השופעת מן המכתבים לבין המסגרת הפסימית של הסיפורים, הבנויים על אותם הרשמים עצמם ואף משובצים בהם קטעים כלשונם מן המכתבים. זהו אחד מסימני־ההיכר הבולטים בכתיבתה שיש בה פער בין מציאות של “חיים שלמים” מלאי הרגש סיפוק; לבין המציאות בסיפורים שהיא “הוויה פגומה”, חיים של סבל והרגשת קרבן.

בתוך עבודת ההדרכה הורע מצבו הבריאותי של ימ“פ והוא נאלץ לחזור לבית החולים בטבריה, אבל הנסיעה נדחתה מדי פעם בגלל הגשם השוטף שעשה את דרכי הגישה מסוכנות, וסיפק לו תירוצים להישאר, כפי שכתבה במכתבה לילדיה מקרית־ענבים מיום כ”ב בשבט תרפ"ד: “הוא לא יעזב את דילב [קרית־ענבים] כל כך מהר, הוא יטבע בעבודה”. “פה חוץ מהגשם טיט יון בחצר. אי אפשר להתנקות מהבוץ”.

עם עזיבתו נערכה לו מסיבת־הפתעה נרגשת – “בנקט” – שאותה תיארה במכתבה מדילב מיום כ“ט בשבט תרפ”ד, בפרטי פרטים:

היה נשף נהדר, שהוא באמת יכול לשלם לאבא עבור עמלו כאן. הכינו הכל בחשאי בשביל לעשות לנו הפתעה וזה באמת עלה יפה מאד. [– – –] תארו בנפשכם שבקבוצה באמצע השבוע – ארוחה ערב כזו. אחרי הארוחה התחילה סידרה של נאומים, דברו הרבה בשבח של אבא. [– – –] ואבא ענה להם דברים חמים וטובים. הוא אמר שלא נדב פה כלום, אלא סלק חוב ישן נושן להברון ששלח אותו בין יתר חבריו ללמוד [ב] ארץ־ישראל – וללמד אחר־כך אחרים. והוא שמח מאד שנזדמן לו לסלק את החוב הזה. הציע לרשום אותו בתור חבר הקבוצה ובכל זמן ועידן שיהיה להם איזה צרך – לפנות ישר אל החבר הזקן שלהם. אחר זה התחילו רקודים שנמשכו כל הלילה.

נרגש מאד לאחר “נשף פרידה” זה כתב ימ"פ במכתבו (ללא תאריך) לילדיו:

מה נעים להמצא יחד עם החלוצים שוב פעם ולטעום אותו הטעם שטעמתי בימי נעורי בארץ, בהיותי גם כן חלוץ להמחנה שבאה אחרי. כן ימצאו לפניהם הכל מסודר. לא לחנם אמרו עלי הנואמים בנשף הפרידה כי זקנתי לא בישה את התחלתי. מיום בואי לארץ הייתי מוכן לקרבנות ועד שיבה לא אסור ממנה. מאושר הייתי ביום שהמקרה הביא לידי להוציא אל הפועל את חשקי הגדול ולהוציא חוצה את ידיעותי שרכשתי לי והם כבר לא יכולים להביא יותר תועלת בשבילי. אך האמת נתנה להאמר כי השבע לא מאמין את הרעב. מעולם לא עלה על דעתי אם ידיעותי הם כל כך נחוצים להמתישבים החדשים. נדמה לי הכל כל כך פשוט אלימנטרי שאין בכלל מה לכתוב למשל “ביהודה” על דבר נטיעות גפנים הלא כל ערביה מבית דגון כבר בקיאה בכל אלה, והנה כעת אני רואה שדה נרחב לפנינו הזקנים זקני הישוב. [– – –] לא אגזים שבכל הימים ששהיתי פה לא עבר אף שעה אחת בלי להביא תועלת.

מכתבו של ימ“פ מיום כ”ו באדר [תרפ"ד] מבית החולים בצפת, מול הר כנען, לאחר ניתוח, ממשיך באותו קו של אדם שלם העושה את חשבון־נפשו נזכר בעברו ובחלומות נעוריו ומגיע למסקנה:

יש כאלה שתמיד מתחרטים על ימי הנוער [– – –] לא כן עמדי. נעים לי מאוד בהיותי בן ששים לעלעל את ספר זכרונות. אין לי שום חרטה. שמח אני בחלקי וגורלי שפרה עלי. אין כלל על מה להתלונן. חלמתי וגם לחמתי. עד היום מלאתי תפקיד בחיים ומקוה ללכת הלאה בדרכי זה. אני מסכם ברגע זה את כל ההתקדמות שבאו במשך הארבעים השנה שחלפו ויוצא סך הכל לא רע. מובן שחיי יום יום מלאים פגעים ויסורים, אך אל לנו לשכוח כי בשדה מערכה אנחנו נמצאים כל הזמן. אני מתאר לי עד כמה את תצחקי לפטפוטי זה, אך מה עלי לעשות? אין לי עבודה אחרת יותר נעימה.

לעומתו, אחד המכתבים האחרונים של נחמה פוחצ’בסקי מתקופה זו, מראשון־לציון, מיום ל' בתשרי תרפ"ה לידידים, גולדה ופסח יאפו, מבטא הלך־נפש קודר ומיואש:

חלמתי על נסיעה והיא לא יצאה אל הפועל, כמו שלא יוצא אצלי בכלל שום תכנית חיים, שאני שואפת אליה. הלא זהו גורלם של סוג בני האדם אשר נולדו בלי כוכב.

ובסיום:

אני עצמי “גִבורה” – ככה אומרים הבריות – עובדת ועובדת בלי הפסק. אם יארך ככה יהיה מצוין. אבל לעתים מתגנבת מחשבה על הסוף, – הלא הזִקנה כבר דפקת וצריכים לחשב על הסוף, ולמחשבה זו מצרפת מחשבה נוגה אחרת, הן תבא החולשה לפני הסוף ולא אוכל להיות לעזר לעצמי ולא לאחרים. שום דבר לא יכל להזיזני ממנוחתי כמו המחשבה על חולשה ועל אי־כשרון לעבודה. – –

*

אין־ספק שמרבית סיפוריה נכתבו מתוך הרגשת נכאים כזו.


 

‘בכפר ובעבודה’    🔗

הספר ‘בכפר ובעבודה’ הופיע בשנת תר“ץ בהוצאת “הדים” בתל־אביב. הוא כולל רי”ב עמודים ובו חמישה ספורים [ב]. בראשו הקדשה “לזכר אחי יחידי היקר באדם, יעקב ישראל פיינשטיין ז”ל, אחד מראשוני חובבי־ציון ומיסדי רחובות. נפטר ברחובות, כ“ז טבת תרפ”ט, בן ששים ושמונה".

העובדה שהספר הופיע בהוצאת “הדים” העידה על השינוי שחל בהכרה בה כסופרת, שכן, עורכי ההוצאה, אשר ברש ויעקב רבינוביץ, היו מנותני הטון הספרותיים במשך שנים רבות בארץ־ישראל.

בספר זה מתרחבת היריעה, והנשימה ארוכה יותר, אולם האווירה הפסימית, העצבות, הבדידות, הייסורים והכאב מוסיפים לשלוט גם בו. גם כאן מסופרים סיפוריהם של הבודדים וקשי־היום, שהגורל והחברה מתאכזרים להם. שינויי התקופה ניכרים גם בכך, שהרקע בחלק מן הסיפורים הוא החיים בקבוצה בצד החיים במושבה.

בצל הקבוצה” הפותח את הספר, שעל כתב־היד שלו ועל הרקע לכתיבתו כבר דובר לעיל, הוא סיפור הבדידות בתוך “היחד” בקבוצה. הבחור האהוב נישא לאחרת, והאישה המאוכזבת מוסיפה לדאוג לכולם ולטפל בכולם, בחברים ובבעלי־החיים, אולם בסופו של דבר היא מרגישה ביתר־שאת את בדידותה. מצבי־רוחה משתנים מקיצוניות אחת לאחרת. הסיום מרוכך, כשהגיבורה שרויה באחד ממצבי־רוחה האופטימיים, תוך הרגשת שייכותה לכלל.

המוצא” – בעל הכותרת הברנרית – הוא סיפור על אחד האיכרים המייסדים, שבנו וכלתו והדור הצעיר בכלל לועגים לו. הכרם, גן־הירק ושאר ענפי המשק שלו אינם מכניסים רווחים, על אף העבודה הקשה שהוא משקיע בהם. בנו וכלתו יורדים לאמריקה, ומחשבות התאבדות מתרוצצות בלבו. אולם הפעם יש מוצא: גלעדי, גיבור הסיפור, מוסר חצי מנחלתו לקרן־הקיימת, וחצי משאיר לזכות בנו עד שיחזור לארץ. באותו חצי שנתרם מתיישבת קבוצת צעירים, וגלעדי, המרגיש עצמו כאחד מהם, רוקד עמהם יחד. הפתרון הנרמז הוא בהתיישבות השיתופית, שעל אף מגרעותיה עדיפה היא מן ההתיישבות הפרטית, שלא עמדה במבחן. כאן “המוצא” הוא ממשי ואפשרי, שלא כמו בסיפורו של ברנר, באותו שֵם.

"שרה זרחי", גיבורת הסיפור הנקרא על שמה, עושה בעצמה את כל עבודות המשק. מתוך הכרה בערכה של העבודה “לתחיית העם”. בעלה, שנפצע במלחמה, אינו עוזר לה, ובדרך־כלל רוחו קשה ואי־אפשר לרצותו. שרה מזדהה עם גורלה של נורה במחזהו של איבסן, ומדי פעם נזכרת בטראגדיה שעברה עליה עם מות בתה התינוקת. שרה יחידה כמעט במושבה בעבודתה העצמית במשקה, שכן, כל האחרים חיים חיי תענוגות ומעבדים את אדמותיהם בידי ערבים. שרה הפילה, בשל העבודה הקשה שהיא עובדת בעצמה ללא עזרה (הרימה דליי מים לכביסה). גורל האישה המשועבדת לבעלה אינו נותן לה מנוח, והיא חשה כשפחה המשועבדת לבעלה ולביתה. בסופו של הסיפור מתה שרה לאחר ניתוח התוספתן, וצוואתה – לקבור אותה ליד בתה – לא נתמלאה, ויש לשער שגם המשק לא יישמר על־ידי בעלה.

נושא משותף לסיפור “המשק” ולסיפור “בבדידות”, והוא: נישולה של האישה מביתה וממשקה על־ידי אחותה ובעלה (“המשק”) או על־ידי אחיה ואישתו (“בבדידות”), אף שהמקום שייך גם לה, והיא שהשקיעה בו את כל נפשה ומאודה. יש רמז שמבחינה משפטית תהיה ידה על התחתונה, בשל חוקי הירושה המפלים לרעה את האישה, אולם העניין אינו מגיע לבית־המשפט, מפני שאינה נאבקת. זהבה, גיבורת הסיפור “במשק”, המגורשת מביתה על־ידי גיסה, מוצאת מסתור מן הגשם בביתה של סעדה, התימנייה הכובסת אצלה, כשם שצפורה דרורי, גיבורת “בבדידות” סולקה ממשקה על ידי אחיה שנשא אישה, והלכה להיות מבשלת במטבח־פועלים באחת החוות. כאמור, לשני סיפורים אלה יש רקע ביוגראפי ממשי.

סיפור זה, “בבדידות”, שימש בסיס למחזה בשם זה שנכתב על ידי מלכה וחיים מרין בשיתוף עם טלי עומר (קיץ תשמ"ה). שולבו בו גם יסודות מסיפוריה האחרים של נחמה פוחצ’בסקי. מחזה זה מבליט את היסודות המלודראמטיים המצויים בסיפוריה ומוציאם מן הכוח אל הפועל.52

במקורו, כתוב הסיפור “בבדידות” כיומן, שמובא לדפוס על ידי מספרת, ומסגרת סיפורית זו מצטרפת ליתר היסודות ה“ברנריים” המצויים בסיפורי ‘בכפר ובעבודה’. גם העובדה שהיומן נכתב ממיטת־חוליה של המספרת, כשהיא במצב ריגוש־עצבים חזק, אפופת מחשבות על שגעון ומוות, מחזקת יסודות אלה.

השפעת הקריאה בספרות הסקאנדינבית, שרווחה בארץ־ישראל בראשית המאה, ניכרת, הן בסיפור “שרה זרחי” והן בסיפור “במשק”, שבו הגיבורה מזדהה עם דמויותיהם של ברנד ושל נורה, הידועות ממחזותיו של איבסן.53

בסיפורים אלה נמתח משפט קשה על היחסים האישיים במשק הפרטי במושבה, ולעומת זה, מוענקים שבחים לקבוצה ולאורח־חייה, אף־על־פי שגם בה יכול האדם להיות בודד. מוטחת ביקורת קשה נגד העבודה הערבית, בעיקר מפני שיש לה חלק בהשחתת אופיו של האדם.

הקורא שאינו מכיר את הביוגראפיה של המספרת, יכול היה להיות בטוח שהיא נמנית עם חוגי הפועלים, שכן, הספר נותן ביטוי מובהק לדעותיהם בשאלות המרכזיות שהיו שנויות במחלוקת עם הצד שכנגד.


 

התהודה    🔗

הופעת הספר בהוצאת “הדים”, ועמדותיו הקרובות ברוחן לחוגי תנועות הפועלים, נתנה הפעם את אותותיה בביקורת. הספר זכה לתשומת־לב בעיתונות בארץ ובגולה ולגילויי אהדה, וביטויי ההסתייגות ממנו היו מאופקים למדי. בולט המרחק הניכר בין הזלזול וההתנכרות הקודמים לבין החום שנשב הפעם מרשימות הביקורת.

משה קליינמן (‘העולם’, 18.2.1930) [3] ראה בסיפורים “מסות פסיכולוגיות רבות ענין”, מכנה את תאוריה “מחיי הכפר העובד” “מרהיבים” ומוצא בה את חסרון “האריכות”. ב' חיים (‘גלים’, וילנה, י“ז בטבת תר”ץ) [4] ראה את החידוש בספר, בתיאור גורלה של “האשה הבא לא”י להשתחרר“, ושיבח את המספרת על “החוש ההסתכלותי האוביקטיבי” שבו היא מטפלת ב”טיפוס האישה הישראלית המוכנה בכל פעם למסור את עצמה קרבן על מזבח־המשפחה“.54 הפגמים שמצא הכותב הם “מהצד האמנותי”, אולם לא פרט את כוונתו. בסקירתו על “הספרות היפה המולדתית” התעכב מ' רבינזון (‘הארץ’, 14.4.1933) [5] גם על ספרה זה של נחמה פוחצ’בסקי, שראה בו “כרוניקה צנועה ופשטנית”, “מעין יומן טבעי למציאות השטחית השוטפת, שאין בה לכאורה כלום מן המתרחש והמפתיע, ואעפ”כ הכל כאן. כל משאלות האשה העבריה החדשה וסבלותיה [– – –]. הדברים היום־יומיים קובלים בכנות סטגנורפית על עבדות האשה ואהבתה הנעלבת מצד גברים דבוקים במסורת הגברית”. בכך משתלב ספר זה ב“הישג החשוב ביותר של הספרות הבלטריסטית הצעירה”, שהוא יציאתו מתחום המיתולוגיה של ההסטוריה [– – –] אל הווי ריאלי ואנושי".

לאחר מותה חזר הספר ונזכר בכמה מרשימות הזיכרון וההערכה. הכותבים הבליטו את שתי הבעיות המרכזיות שהספר עוסק בהן: בעיית העבודה העברית ובעיית האישה. אחדים הדגישו גם את ההתלבטות של היחיד, גבר או אישה, בשעה שכל הערכים הגדולים, כמו מולדת, עבודה ומשק, חשיבותם מתנדפת, ללא אושרו הפרטי של האדם הקטן, כגון, האהבה לבעל, לאישה ולבנים. [10, 12, 13, 16].

10.jpg

מתמונותיה האחרונות של נחמה פוחצ’בסקי. כבת ששים.


 

‘במדרון’ – רומאן ארץ־ישראלי    🔗

יש לשער, שבארבע השנים שבין הופעת ‘בכפר ובעבודה’ (1930) ועד לפטירתה (1934), כתבה נחמה פוחצ’בסקי את ‘במדרון’, שהגדירה אותו כ“רומאן ארצישראלי”, והוא נשאר בעיזבונה [25] כתב־היד כולל 209 עמודים, בכתב־ידה היפה והמסולסל של המחברת, ובו תיקוני עריכה שונים, בצד רישולים סגנוניים, שגיאות מסוגים שונים, ואי־עקיבות בשמות הגיבורים ובפרטים אחדים. על העטיפה של כתב־היד נכתבה ההקדשה “לעובדת הגדולה הנרייטה סולד”. רומאן בלתי מושלם זה, הוא המשך לשני ספריה ולסיפוריה באווירה הקשה השלטת בו, בגיבורים הסובלים והנענים המתוארים בו, ובמיוחד בביקורת הקשה הנמתחת בו על המציאות בארץ־ישראל בכל פרט מפרטיה האפשריים.

הרומאן מתחלק לשלושה חלקים, בשני הראשונים חמישה פרקים בכל חלק, ובחלק האחרון – ארבעה פרקים. שלושת החלקים שווים פחות או יותר בגודלם. נטייתה של המחברת לסימטריה, שהתבטאה במבנה של ספרה ‘ביהודה החדשה’, בולטת גם כאן. הספר כתוב בעיקרו מנקודת־מבטו של גיבור מרכזי אחד, גבר, חיים זלצברג שמו, אם כי פרקים אחדים כתובים גם מזווית־הראייה של דמויות אחרות, כגון, מלכה פריש, שהיא בת אחיה של אישתו, וחיים זלצברג מאוהב בה, וכגון אישתו זהבה ודמויות משניות נוספות.

חיים זלצברג הוא דמות של מפסידן, אדם טוב ורגיש אולם חלש, שאישתו מושלת בו, וגם בחיים הציבוריים לא הצליח להגיע למעמד חשוב. אין מתחשבים בדעותיו, אין פועלים לפי עצותיו, ומעמדו העלוב נובע גם מאי־הצלחתו הכלכלית במשקו. הוא נכשל בכל אשר הוא שולח בו ידו. חיים זלצברג מכיר במעמדו הרופף בביתו ומחוצה לו, סובל מכך מאוד, ומנסה מדי פעם לשנותו, אולם אין הוא מצליח להוציא מן הכוח אל הפועל את תכניותיו הרבות המתרוצצות במוחו. מרבית העלילה מתרחשת בנפשו פנימה, והוא חוזר ומותח ביקורת כמעט על כל התופעות החברתיות שהוא נתקל בהן, ומגלגל בינו לבין עצמו תכניות לשינוי פני המציאות. נוצר מתח בין תכניותיו הגדולות לבין מעמדו העלוב במציאות, כשאישתו שולטת בו ובחברה אין מתחשבים בדעתו. הוא מסתבך גם בחיי הרגש שלו, כשהוא מתאהב בקרובתו הצעירה, מלכה פריש, המאוהבת באחר (שלום שץ) שאינו אוהב אותה. גם הדמויות האחרות הן דמויות נכנעות ורופסות משולי החיים, שהפער בין חייהן במציאות לבין עולם רגשותיהן הפנימי הוא גדול. אף אחת מהן אינה מצליחה בחייה, והן כולן נידונות להוסיף ולשרת אחרים, להוסיף ולמלא בדמיונן את מה שלא הצליחו להגשים בחיי היום־יום שלהן. הכישלון נרמז כבר בפתיחת הרומאן:

כשגברה מחלת העצבים של אשתו זהבה – בתחילת הקיץ עם בוא ה“חמסינים” – יעצו הרופאים לחיים זלצברג לשלח אותה לסנטוריום בחוץ לארץ. התחיל הוא להתלבט בחפושי כספים למטרה זו בתקוה להשיג הלואה במשכנתה, אבל פנה לפרטים, למוסדות, לידידים, השפיל את עצמו, “השחיר פניו”. היו לו כבר סיכויים להשיג את הסכום הדרוש – ולא עלה הדבר בידו.

מאליו מובן מה יהיו פניה של המציאות הארץ־ישראלית, כשהיא מתוארת בעיני אדם שנכשל כמעט בכל תחומי החיים – בחיי הרגש ובחיי המעשה, ביחסי המשפחה ובעסקי הציבור – ולא נשארה לו אלא מרירותו כלפי המתרחש ביישוב. זוהי דמות אופיינית מאוד המצטרפת לגיבוריה ולגיבורותיה האחרים של נחמה פוחצ’בסקי, ושבאמצעותן היא מתארת את סבלו של האדם הקטן ואת כובד החיים בארץ־ישראל.

הביקורת על המציאות הארץ־ישראלית היא כוחו וחולשתו של רומאן זה כאחד. כוחו בעצם פרישת היריעה הרחבה של פרטי החיים בארץ־ישראל, ההתייחסות למאורעות ציבוריים וכלליים ידועים, אולם בכך גם חולשתו. העלילה החיצונית רופפת ולמעשה נמוגה, בתוך שפע ההרהורים של הדמות. הדמות אינה מעוצבת בייחודה ובחד־פעמיותה, והיא משמשת עילה לתלות בה את הביקורת על המצב בארץ. הביקורת אינה נובעת ממצוקה אישית ממשית ואין בה ייחוד הראיה, אלא היא מופשטת וכוללנית ומזכירה מאמרים פובליציסטיים בעיתונות. יש הרבה מאוד חזרות ופירוט דברים מייגע וארכני, ולא פעם דומה התיאור להיסטוריה מסופרת מפי דובר, ללא התרחשות ממשית וללא חוויה אישית מהימנה. הקשר בין חלקי הרומאן רופף, כשם שרופפים הקשרים בין הדמויות השונות. מבחינה ספרותית, הניסיון לספר את סיפורו של האיש הקטן, הלא־מצליח, השלומיאל במקצת, החי בשולי החברה, הסובל מצרותיו הפרטיות ומצרות הכלל, ולשלבו בביקורת נוקבת על המציאות הארץ־ישראלית – לא עלה יפה. הביקורת נשארה מופשטת ובלתי־אישית, ועיצובו הקונקרטי של הגיבור, נבלע בים ההרהורים המופשטים שלו בבעיות הכלל והחברה:

לגאולה ולתחיה רחוקה היתה הדרך. – הישוב התנהל לאטו. לא היו אנשים ולא היו אמצעים להתישבות רחבה. העם שבגולה היה ברובו מחוסר הכרת התחיה, לא חש בכל הכובד והסכנה של כבלי הגלות ושאיפת השחרור ובניין מולדת רחוקה ממנו. אפילו אלה שנשאו ברמה אתדגל הציונות, לא זזו מעל סיר הבשר, רק התפארו בלבם, כי גדולות הם עושים לרעיון. אל הארץ עלו אחד מן העיר ושנים מן המשפחה.

אם הזדמן לו לזלצברג אחד התיירים הציונים, היה מעמיד ישר את השאלה על עליתו אל הארץ, ואם הלז תלה את סיבת אי התישבותו בארץ – באשתו, שהאשה אינה רוצה לסבול את קושי החיים שבכאן, היה זלצברג מוצא כל הגנה על האשה העבריה, שהיתה בימים ההם מחונכת על ברכי תרבות זרה. ובשעה שכל ילד מישראל למד באיזה אופן שהוא תורה או תלמוד וספג בדרכים אלה את רוח היהדות, מנעו מאת הנערה אפילו ידיעה קלושה על עמה ושפתה ולכן האשמה אינה באשה אלא במנהיגי העם ובמחנכיו! (עמ' 20)

הוא רואה את הפזרנות כאחת התולעות ההן הנוקבות את הגוף ומתפלסף על פי דרכו: – אם יביטו על רמת החיים של חלק מאוכלוסינו, הרי אפשר להחליט, שהעם הוא עשיר מאד, נטול עוני ולחץ ומלחמה תמידית לקיומו ולפת למו. גם אצל עמים אחרים בולטת למדי אי נורמליות זו של עוני וסבל מדכא מצד אחד ופזרנות שגעונית מצד שני. אבל אצלם מפזר זה, אשר יש לו מה לפזר, ואצלנו, – אצלנו אך התאמצות טפשות וחטאים! (עמ' 178)

ברומאן עצמו נזכרים מאורעות שונים שהתרחשו בסוף שנות העשרים, כגון מותו של אחד־העם בשנת 1927 (עמ' 127) ופרעות חברון בשנת 1929 (עמ' 147). מכאן, שהרומאן נכתב בראשית שנות השלושים, בשנותיה האחרונות של המחברת, שנפטרה בניסן תרצ"ד.


 

“אחרי מות”    🔗

מקרוב. תהליך ההתקרבות, האהדה וההבנה, שהחל עם הסיפור “בבדידות”, התגבר עם הופעת ‘בכפר ובעבודה’ והתחזק לאחר מותה. תהליך זה ניכר במיוחד ברשימות שהתפרסמו בעיתונות של מפלגות הפועלים ושל סופרים ומבקרים הקשורים בה, ובעיתונות “האזרחית” פרי עטם של סופרים ומבקרים מן המחנה האחר.

ההתחלה הייתה ב’דבר' (23.5.1934) [6]. ברשימה בעמוד הראשון ללא חתימה, שבה הבליט הכותב את ארבעת התחומים המרכזיים בחייה וביצירתה: סיפוריה מהווי המושבות; מלחמתה וכתיבתה על בעיות האישה; מחאתה נגד העבודה הערבית; ביתה הפתוח לסופרים, פועלים ולצורכי היישוב: “כאי בודד בים העבודה הזרה היה ביתה פתוח”.

המשיך אחריו אלשי"ך – ישראל כהן – ב’הפועל הצעיר' (25.5.1934) [7], שהקדיש לזכרה שורות אחדות והדגיש את שלושת התחומים של כתיבתה: ארץ־ישראל החדשה, שאלות האישה, ובמיוחד “נאבקה קשות עם הסביבה המתנכרת לעבודה עברית לעקרונות הציונות”.

בשורות לזכרה, שליוו את הסיפור מעיזבונה “רק פתקה…(מחיי ילדה תימניה)” (‘עתוננו’, כ“ה בסיון תרצ”ז) [כב], בוחרים להזכיר מכל פעילותה הענפה בעיקר זאת: בעשרות שנות שבתה בארץ נלחמה בכתב ובעל־פה לעבודה העברית במושבות ולא פסקה ממלחמתה זו עד יומה האחרון". הסיפור עצמו מתאר את דמותה של נערה תימנייה, עוזרת־בית המשתוקקת ללמוד, אולם מכיוון שעליה לפרנס את דודתה, אין באפשרותה להגשים חלומה זה.

בהעלאת זכרה, דמותה ופועלה הספרותי של נחמה פוחצ’בסקי, אך טבעי היה שבכתב־העת ‘בוסתנאי’ ימלא את התפקיד המרכזי, שכן, זה היה ביטאונם של התאחדות האיכרים ושל החוגים האזרחיים ביישוב. ואכן משה סמילנסקי מפרסם רשימה יסודית ומפורטת לזכרה (יחד עם חברתה אסתר מרגולין) (13.6.1934) [8] ומתאר את דמותה כפי שהצטיירה לו בפגישתם הראשונה, 44 שנים קודם־לכן, ומנסה למצוא את המפתח לנשמתה של נחמה פוחצ’בסקי בחייה וביצירתה הספרותית. הוא זה שרומז על האסון בחייה ועל הסוד שלקחה עמה אל קברה.55

במלאות שלושים לפטירתה פירסם שמואל כהן מראשון־לציון רשימת זיכרון שגרתית למדי, ובה הזכיר נשכחות משנותיה הראשונות של המושבה (‘בוסתנאי’, 27.6.1934) [11]. אולם “גולת הכותרת” במאמצי כתב־העת להעלאת זכרה היה פרסום רשימתו של יעקב רבינוביץ (8.8.1934) [12] כביקורת על ספרה ‘בכפר ובעבודה’, שהיה לו חלק בהוצאתו. הכותב מתנצל על שלא כתב עליה בחייה, ומבליט את ההבדל בין “האשה שעבדה בכל כך הרבה מרץ, שמילאה תקווה, שאהבה להבליט את האופטימיות שלה” לבין העובדה ש“אשה זו בעצם היתה בתוך־תוכה עצובה מאד, וקריאת ספרה ממלאת אותך עצבות כבדה”. לאחר שהוא סוקר ביסודיות את סיפורי הספר אחד לאחד הוא מודה: “המספרת־האכרה נשארה מחוץ לרשויותינו, לא סופרת ותיקה ולא צעירה. ואך לקריאה ראויה היא. ללמוד ממנה אפשר תמיד דבר־מה”. הוא רואה בה סופרת פרובינציאלית, אך דורש תכונה זו לשבח ולא לגנאי, ומסיים בהשלמה מפויסת: “אל נדרוש ממנה יותר. אל נבוא בתביעות מן החוץ, נקבל את הניתן ונהנה ונתעצב יחד עמה באהבת־כל ובעצבות טובה”.

גם ‘דבר הפועלת’ עשה חסד־של־אמת עם נחמה פוחצ’בסקי, וביקש לתרום את חלקו ביישוב אותו חשבון ישן שבין תנועת הפועלים לבין האיכרים ואנשי העלייה הראשונה, שנחמה פוחצ’בסקי נקלעה לתוכו ללא כל בסיס ממשי. במלאת שלושים לפטירתה מוקדש לה מדור מיוחד בכתב־העת, ובו קטע מסיפורה “בבדידות”, הדן, כצפוי, בגנות העבודה הערבית, בעד העבודה העברית, ובעד זכות האישה להביע דעתה בשאלות ציבוריות; רשימת זיכרון קצרה של אישה מראשון־לציון, החותמת בת־שבע [9]; והעיקר – רשימתה של רחל כצנלסון־שזר [חתומה: ר. כ.]56 העושה לסיפוחה ל“משלנו” ולהכרה בה, בסיפוריה ובאידיאולוגיה שנלחמה עליה, כ“אחת משלנו”. הכותבת מפרידה בין המושבה, שעמה “יש לנו חשבון ישן וחדש”, לבין אישיותה יוצאת־הדופן של המספרת. הרשימה מסתיימת במלות שבח נדירות ובהערכה אישית עמוקה המובעת בהן: “לא לחינם התאבלה מושבת ראשון לציון על כל שדרות הישוב שבה, על מותה. כה התאבלה לפנים עיירה יהודית על מות איש צדיק בקרבה”. עומדות לה, לנחמה פוחצ’בסקי, זכויות מאבקה לעבודה העצמית ולעבודה העברית, מלחמתה לזכויות הנשים וסיפוריה הנותנים ביטוי לנפש האשה ולגבורתה, שהמבקרת מתייחסת אליהם באמון למרות “הסנטימנטליות המפריעה”.

“גולת הכותרת” של התהליך ה“ריהביליטאציה” היא ההשוואה שנערכת בין סיפוריה לבין ברנר: “ויחד עם כל זאת יש באופייה משהו של הלקאה עצמית, של חיטוט פנימי – משהו משל ברנר ומשל כל איש אשר דקותו המוסרית עוברת את גבול הרגיל והמקובל”.

רשימת זיכרון אחרת, גם היא מחוגי מפלגות הפועלים, נכתבה על ידי דוד בדר, שעלה בתרס"ו ועבד במושבות כפועל חקלאי. הוא, שבעצמו עסק שנים רבות בקליטת עולים חדשים ובדאגה לזקנים ולאלמונים שנפטרו בלא כל ציון וזכר [14], הטעים במיוחד את מסירותה לצרכי הפועלים “המנוֹחה היתה כמה שנים איש עצתם וסודם של הפועלים; איך מסדרים מטבח וכיצד מקימים מאפיה וכו'. בעצמה עזרה לבישול ולאפיה. לא פעם סחבה מחדרה למטבח הפועלים שהיה מול ביתה, ערמה של זמורות גפן להסקה”. רשימות זיכרון נוספות עליה, שנזכרו לעיל, כתבו עקיבא בן־עזרא [13] ויהודית הררי [15].

במרחק השנים. מעטות היו הרשימות שנכתבו עליה או הזכירו את שמה וספריה לאחר מותה. פה ושם הזכיר מישהו את ספריה ואת אישיותה, כגון ג' אלקושי במלאות חמש שנים למותה (‘גליונות’, תרצ"ט) [16] המשווה אותה ל“שיח צנוע”; פה ושם נזכר שמה בסקירות על הסיפור הארץ־ישראלי, כגון אריה ליפשיץ (‘ילקוט ירושלמי’, תש"ב) [17] המונה אותה יחד עם נשים־סופרות אחרות “כל אחת בדרכה עמדה על צדדים מיוחדים וגילתה פינה חדשה בחיינו”. מעניין במיוחד ותמוה שרבוב שמה לוויכוח שערך ע' בן־אריה בכתב־העת ‘מאבק’ (30.1.1953) [18] עם דברים שנכתבו ב’ספר השנה של תלמידי המדרשה ללימודי היהדות' בשיקאגו על “דמות הדור הצעיר בארץ כפי שהיא משתקפת בספרות”. בן־אריה מביא את דברי עמי גופר, שלדעתו “חושפי דמותו של הדור הצעיר ה’צבר' הם נ. פוחצ’בסקי, מ. סמילנסקי, י.ד. ברקוביץ וא. מאירי”, והוא רואה בקבוצת סופרים זו “את מבטאיו של הדור הגדל בארץ”. לאחר שהוא מזכיר את סיפורה “ג’וי קדוש” ואת תוכנו: “חבלי קליטתו בחברה החדשה, מלחמתו להשגת שוויון”, הוא טוען נגדו: “האם לא השמיעו באזני תלמידי המדרשה הנ”ל את שמותיהם של יוצרים מן העדה התימנית? האם לא שמעו את שמעו של מ. טביב הסופר הצעיר בן העדה התימנית ואיש הפלמ“ח, המתאר את פרשת מאבקו של הנוער התימני לצאת מתוך הגיטו שאבותיו תיחמו לו?” לדעתו, מתעלמים הכותבים ומחנכיהם מן השינוי שחל בנוער התימני, וידיעותיהם “מושתתות על הבעיות שעמדו ברומו של עולם בימי שליחותו של יבניאלי לתימן”.

באותן סקירות מעטות של “ספרי דורות ראשונים” נזכר שמה מדי פעם, כגון, יוסף שהלבן (‘קטיף’, תשכ"ה) [19] ואהוד בן־עזר (‘הארץ’, 24.11.1972) [20].

לאחרונה עם התעוררות הכללית התוהה על השורשים ועל הראשונות והראשונים, גדל מספרם של המחקרים הדנים בעלייה הראשונה ובספרותה, ובתוכם גם בנחמה פוחצ’בסקי במשפחתה [40] ובסיפוריה. כגון: גרשון שקד, “הז’אנר ואביזריהו”, הדן ביצירתם של משה סמילנסקי ונחמה פוחצ’בסקי; יפה ברלוביץ במחקריה על ספרות העלייה הראשונה ועל דמות התימני באותם סיפורים; וכגון כותבת שורות אלה, במחקריה על השתקפותה של העלייה הראשונה בספרות העברית [29־21].

*

כל אחד מן הראשונים שילם מחיר יקר ומלא בעד ראשוניותו זו, וכל אחד מן הראשונים תרם את חלקו להתבססותו של המרכז הספרותי ולצמיחתה של הספרות העברית בארץ, ונחמה פוחצ’בסקי בתוכם כסופרת, אשה ואיכרה.


 

נספחים    🔗

נספח א'    🔗

רשימת ספריה וסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי

ספרים

ביהודה החדשה, קובץ ציורים’, יפו, א“י, דפוס א. אתין, ה' תרע”ה, 75 עמ'. הסיפורים: התאבדות, תחת האתרוג, סימה רסקין, גוססת, החרטה, רמה, ג’לות, פעמים, ג’וי קדוש, אחרי שמחה.

בכפר ובעבודה, ספורים’, הוצ' הדים, תל־אביב, תר“ץ, רי”ב עמ'. הסיפורים: בצל הקבוצה, המוצא, שרה זרחי, במשק, בבדידות.

סיפורי נשים בנות העליה הראשונה’, בעריכת יפה ברלוביץ, הוצ' ספריית תרמיל, תשרי תשמ"ה. הסיפורים: בלעדיה, סימה רסקין, החרטה, אסונה של אפיה.

סיפורים ורשימות (לפי זמן פירסומם)

עוד ע"ד שאלת הבנות”. ‘המליץ’, שנה 29, גל' 23, ז' באדר א' תרמ"ט (27.1.1889), עמ' 3־2. החתימה: נחמה פיינשטיין.

ראשון־לציון. י"ח אדר תר"ן. (העתקה ממכתב אחת מבנות ציון לאחיה, בשפת עבר)”. ‘המליץ’, שנה 30, גל' 72, כ' בניסן תר“ן (29.3.1890), עמ' 4־3. החתימה: נפ”ש.

עולי ציון”. ‘המליץ’, שנה 30, גל' 88, י“ד באייר תר”ן (22.4.1890) עמ' 2־1. החתימה: נפ"ש.

שלומית וקציעה”. ‘עולם קטון’, [הוספה ל’האור‘, שנה 9, גל’ כ“ט] עתון לתלמידים ולתלמידות (יוצא אחת לשבועיים) נערך על־ידי בן־יהודה, יהודה גרזובסקי ודוד יודילביץ בירושלים, שנה א‘, גל’ ג', אתתכ”ד לגלותנו [תרנ"ג – 1893].

מ“זכרונות אחת האכרות בא”י. (מוגש לא – י)“. ‘המליץ’, כ”ט בתשרי תרנ"ד (27.9.1893), עמ' 2.

“שאלות גלויות (לבעלי המאמר ‘שאלה נעלמה’)”. ‘השילוח’, כרך י“ח, תרס”ח, עמ' 69־67. (תגובה על מאמרו של יצחק אפשטיין “שאלה נעלמה”, ב’השילוח‘, כרך י“ז, תרס”ז, עמ’ 206־193].

לילה ויום ברחבות. (מעין מכתב)”. ‘הפועל הצעיר’, שנה א‘, חוב’ 11־10, תמוז – אב תרס"ח, עמ' 13־12.

משוט בארץ”. ‘העולם’, שנה ב‘. א. “מראשון לציון עד מרג' עיון”,
11.9.1908, עמ’ 471־469; 18.9.1908, עמ' 486־484; ב. “בסוריה”, 25.9.1908, עמ' 498־496; ג. “מחיפה עד ראשון לציון”, 9.10.1908, עמ' 519־516.

ראשון לציון”, 9.10.1908’העולם‘, 20.11.1908, עמ’ 586. [על האספה הכללית השניה של סינדיקט היין בא"י]. החתימה: נ.פ.

  1. . “בארץ ישראל”. ‘העולם’, שנה ג‘, גל’ כ‘, י“ט בסיוון תרס”ט (8.6.1909), עמ’ 15 [על התאבדותו של בנימין פיין]. החתימה: נ. פ.

בנכר. (רשימה מן החיים בארץ־ישראל)”. ‘המבשר’ (קושטא), שנה א‘, גל’ כ“ד, י”ח בסיוון תר"ע, עמ' 375־374. החתימה: נ. בת־צבי.

משורר עלוב”. ‘המבשר’ (קושטא), שנה א‘, גל’ כ“ח, י”ב בתמוז תר"ע, עמ' 438–440. החתימה: נחמה בת־צבי.

יוסף ויתקין: על קבר רענן”. ‘האור’, גל' צ' (ס"ז), ט' בשבט אתתמ“ג לחורבן [תרע”ב], עמ' 2.

אורות וצללים. (קטעי סיפור)”. ‘האור’, שנה 30 (3), גל' ר‘, כ“ט בסיוון אתתמ”ג לחורבן [תרע"ב], עמ’ 1.

הפאה האבודה (מחיי התימנים)”. ‘האור’, 30 (3), גל' רכ“ג, כ”ו בתמוז אתתמ“ג לחורבן [תרע”ב], עמ' 3־2. החתימה: נחמה.

בלעדיה. (רשימה)”. ‘השילוח’, כרך כ“ח, חוב' א', שבט תרע”ג, עמ' 50־43. חזר ונדפס ב’סיפורי נשים'.

החרטה”. ‘העם’ (ניו יורק), גל' ג‘, ט’ בשבט תרע"ו (4.1.1916), עמ' 5־2. הדפסה חוזרת מתוך ב’יהודה החדשה‘. חזר ונדפס ב’סיפורי נשים’.

בימים ההם. רשימה”. ‘התקופה’, כרך י“ח, טבת־אדר תרפ”ג, עמ' 99־96.

בבדידות, א־ד”. ‘התקופה’, כרך כ' תמוז – אלול תרפ"ג, עמ' 148־117. כונס ב’בכפר ובעבודה'. עובד למחזה.

אסונה של אפיה. (ציור)”. ‘השילוח’, כרך מ“ג, תשרי־אדר תרפ”ה, עמ' 227־233.. חזר ונדפס ב’סיפורי נשים'.

ברדת יום. (קטע)”. ‘האשה – ירחון מוקדש לחייה ולעניניה של האשה בארץ־ישראל’, יו“ל ע”י הסתדרות נשים עבריות בארץ־ישראל והסתדרות הנשים הציוניות באמריקה “הדסה”, חוב' ו‘, תרפ"ז, עמ’ 28־27. נכלל בשינויים בסיפור “בצל הקבוצה”, בספר ‘בכפר ובעבודה’.

רק פתקה… (מחיי ילדה תימניה)”. מעיזבונה. ‘עתוננו, עתון לילדים ולנוער’, שנה ג‘, גל’ ט“ז, כ”ה בסיוון תרצ"ד, עמ' 6. לסיפור נוספו הערות על חייה ויצירתה.


נספח ב'

רשימת מאמרי ביקורת על נחמה פוחצ’בסקי

(לפי זמן פירסומם)

בחייה

זרובבל, יעקב [חתום: ל.]. “ביהודה החדשה. נחמה פוחצ’בסקי (קובץ ציורים)”, ‘האחדות’, שנה ג‘, גל’ ה‘, כ“ו בחשוון תרע”ב, עמ’ 15־14.

1א. ברשימתו “קדרון” בחתימה “סגי נהור”, ב’התאחדות‘, שנה ג’, גל' 41־40, כ“ו באב תרע”ב, עמ' 27־26, הזכיר בלגלוג את שמה של נחמה פוחצ’בסקי.

2 אביזהר, י. “שכר סופרים”, ‘האור’, שנה שלישית (30), גל' ל“ג, כ”ט בחשוון אתתמ“ג לחורבן [תרע”ב], עמ' 2־1. במדור: ירכתוני־ביקורת. [על ‘ביהודה החדשה’].

3 קליינמן משה [חתום: קורא ותיק]. “ביבליוגראפיה (‘בכפר ובעבודה’)”, ‘העולם’, כרך י"ח, גל' ח‘, 18.2.1930, עמ’ 160.

4 חיים, ב. “בכפר ובעבודה (אגב קריאה”, ‘גלים’ (וילנה), שנה ב‘, גל’ 2, י“ז בטבת תר”ץ, עמ' 4.

5 רבינזון, מ. “הספרות היפה המולדתית. (רפרופים)”, ‘הארץ’, 14.4.1933.


לאחר פטירתה

[בלא חתימה]. " נחמה פוחצ’בסקי“, ‘דבר’, ט' בסיוון תרצ”ד (23.5.1934) עמ' 1.

כהן, ישראל [חתום: אלשי“ך]. “ו. נחמה פוחצ’בסקי – – –”. ‘הפועל הצעיר’, שנה כ”ז, כרך ה‘, גל’ 31, י“א בסיוון תרצ”ד (25.5.1934), עמ' 15.

סמילנסקי, משה. “אסתר מרגולין, נחמה פוחצ’בסקי”, ‘בוסתנאי’, שנה 6, גל' 9, ל' בסיוון תרצ“ד (13.6.1934), עמ' 17־15. חזר ונדפס בשינויים ב’משפחת האדמה‘, ספר ראשון, הוצ’ עם־עובד, תש”ג, עמ' 244־242, תחת הכותרת: “נפש”. רשימה זו חזרה ונדפסה ב’ספר ראשון לציון‘, עמ’ 523.

בת שבע. “לזכר אדם יקר”, ‘דבר הפועלת’, שנה א‘, חוב’ 4, י“ג בתמוז תרצ”ד (26.6.1934).

כצנלסון שזר, רחל [חתום: ר. כ.]. “נחמה פוחצ’בסקי”, ‘דבר הפועלת’ הנ"ל. באותו גליון פורסם גם קטע מסיפורה “בבדידות” תחת הכותרת “באסיפה”.

כהן, שמואל. “זכרונות. (במלאות שלושים ימי אבל אחרי מות נחמה פוחצ’בסקי ז"ל)”, ‘בוסתנאי’, שנה 6, גל' 11, י“ד בתמוז תרצ”ד (27.6.1934), עמ' 24.

רבינוביץ, יעקב. “בכפר ובעבודה”, ‘בוסתנאי’, שנה 6, גל' 17, כ“ז באב תרצ”ד (6.8.1934), עמ' 15־13.

בן־עזרא, עקיבא. “נחמה פוחצ’בסקי”, ‘הדואר’, שנה 13, גל' ל“ו, י”ג באלול תרצ“ד, עמ' 674־673. נכלל בספרו ‘דמויות (אישים ידועים ובלתי־ידועים)’, ת”א, תשל"ח, עמ' 141־139.

בדר, דוד. “על קברה של ‘אכרה’ אחת. (לנשמת נחמה פוחצ’בסקי)”, נכלל בספרו ‘ציונים עלי דרך’, ת“א, תשי”ד, עמ' 162.

הררי, יהודית. “הסופרת נחמה פוחצ’בסקי (נפ"ש) (אכרה בראשון לציון)”. נכלל בספרה ‘אשה ואם בישראל’, הוצ' מסדה, תשי"ט, עמ' 245.


מקץ שנים

אלקושי, ג. [חתום: ג.א.]. “נ. פוחצ’בסקי (5 שנים למותה)”, ‘גליונות’, כרך ט‘, תרצ“ט־ת”ש, עמ’ 79־78.

ליפשיץ, אריה. “הסיפור הארץ ישראלי (קצת סיכומים וסיכויים)”, ‘ילקוט ירושלמי’, ירושלים, תש"ב, עמ' 128־105. שמה של נחמה פוחצ’בסקי נזכר בעמ' 119.

בן־אריה, ע. “בעקבות ‘השגות’ על הדור הצעיר בספרות הישראלית”, ‘מאבק’, גל' 44, י“ד בשבט תשי”ג (10.1.1953), עמ' 7. על הסיפור “ג’וי קדוש”.

שה־לבן, יוסף. “דמויות ראשונים בספרות הארצישראלית”, ‘קטיף’, ג‘, תשכ"ה, עמ’ 137־127.

בן עזר, אהוד. “ביהודה החדשה לנחמה פוחצ’בסקי”, במדור: “ספרי דורות קודמים”. ‘הארץ’, 24.11.1972.

בשנים האחרונות

שקד, גרשון. “ז’אנר ואנטי־ז’אנר בארץ־ישראל”, ‘ספר דב סדן, קובץ מחקרים’, הוצ' הקיבוץ המאוחד תשל"ז, עמ' 387־383. [גם על השפעת ב. ביורנסון הסקאנדינבי על סיפורה “בבדידות”].

  1. – – – –. “הז’אנר ואביזריהו. עיונים ביצירתם של משה סמילנסקי ונחמה פוחצ’בסקי”, על שירה וסיפורת. מחקרים בספרות העברית‘, הוצ’ מכון לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ז, עמ' 146־133.

  2. – – – –. “התתגשמנה כל התקוות?”, ‘מאזנים. ספר היובל תרפ“ט־תשל”ט, ניסן־אייר תשל"ט (אפריל־מאי 1979), עמ’ 297־269. [על סיפוריה ב’המבשר‘, עמ’ 272־271].

גוברין, נורית. “הסופרת הארצישראלית הראשונה (על נחמה פוחצ’בסקי)”, ‘עת־מול. עתון לתולדות ארץ־ישראל ועם ישראל’, כרך ו‘, גל’ 2 (34), כסלו תשמ"א (נובמבר 1980), עמ' 5־3.

– – – – –. “במדרון (כתב־יד בלתי־ידוע של נחמה פוחצ’בסקי)”, ‘על המשמר’, מוסף ליום הזכרון וחג העצמאות הל“ג, ב' באייר תשמ”א (6.5.1981).

ברלוביץ, יפה. “דמות התימני בספרות העליות הראשונות, על רקע המפגש הבין־עדתי”, ‘פעמים’, מס' 10, תשמ"ב (1981), עמ' 108־76.

– – – – –. “הספרות העברית בימי העלייה הראשונה”, ‘ספר העלייה הראשונה’, כרך ראשון, הוצ' יד יצחק בן־צבי, תשמ"ב, עמ' 464־447.

גוברין, נורית. “האם לנגן את וגנר?”, עת־מול‘, כרך ז’, גל' 6 (44), אב תשמ"ב (יולי 1982), עמ' 15־14.

שקד, גרשון. ‘הסיפורת העברית 1980־1880, [ב] בארץ ובתפוצה’, הוצ' הקיבוץ המאוחד וכתר, 1983. לפי מפתח השמות.

שונות (לפי סדר א"ב)

אופק אוריאל. ‘ספרות הילדים העברית – ההתחלה’, הוצ' המכון לפואטיקה, אוניברסיטת תל־אביב, תשל“ט, עמ' 348 הערה 11. לראשונה: “צמיחתה של ספרות ילדים טבעית בארץ־ישראל”, ‘קתדרה’, 3, אדר תשל”ז, עמ' 109 הערה

  1. חזר ונדפס בספרו: ‘ספרות הילדים העברית 1948־1900’, הוצ' דביר, תשמ"ח.

ביאליק, ח“נ. “מכתב לנחמה פוחצ’בסקי”, מיום י”ט באדר תרפ“ה (15.3.1925), ‘אגרות ביאליק’, כרך ג‘, עמ’ כ”ד, מס' תכ"ט.

בנימין, ר' [יהושע רדלר פלדמן]. ‘מזבורוב עד כנרת, סיפורי־זכרונות’, הוצ' אגודת הסופרים ליד דביר, ת“א, תש”י, עמ' 262־259. [על התישבות התימנים ברחובות ובראשון־לציון].

ברנר, י“ח. “אזכרה ליל”ג [תרע”ג], ‘כתבים’, תשכ“ז, כרך ג‘, עמ’ 28. [מזכיר את מכתבו של יל”ג אליה].

גוברין, נורית. “‘נוגע בדבר’ – מחאתו של א”ד גורדון“, ‘עתון 77’, שנה ז‘, גל’ 51, אדר ב' תשמ”ד (מרץ 1984), עמ' 32־31; 39. [על סיפורה: “לילה ויום ברחבות”]. נכלל בספר זה.

– – – – –. “‘חיפוש החוטם’ בסיפרות הא”י בראשיתה; המקרה: א“ד גורדון”, ‘נקודות תצפית – תרבות וחברה בא"י’, הוצ' האוניברסיטה הפתוחה, ת“א, תשמ”ח, עמ' 240־219.

גורדון, יהודה־ליב. “מכתב לנחמה פיינשטיין” מיום ט' בשבט תרמ“ו (3.1.1886), 'אגרות יל”ג‘, נאספו ונערכו ע“י יצחק יעקב ווייסבערג, כרך שני, חלק שלישי, וארשא, תרנ”ה, עמ’ 158־157, מס' 310.

גלעדי, דן. “ראשון לציון בחסות הבארון רוטשילד (1900־1882)”, ‘קתדרה’, 9, תשרי תשל"ט, עמ' 146. [על יחיאל מיכל פוחצ’בסקי].

גרא, גרשון. “ותקח האשה ותעש”, ‘כל ההתחלות’, הוצ' ספרית מעריב. 1984, עמ' 129־127. בצירוף תמונתה, תמונתו של ימ"פ וקטע ממכתבו אליה [1897?], שבו תיאור הקמת בית־העם בראשון לציון.

דרויאנוב, אלתר [עורך]. ‘כתבים לתולדות חיבת ציון’, חלק ראשון, אודסה, תרע“ט, עמ' 495 ואילך. מסמך מס' 264 ברוסית [על ימ”פ וחמשת חבריו]. ‘כתבים לתולדות חיבת ציון’, ההדירה וערכה מחדש שולמית לסקוב, כרך רביעי 1886; אוניברסיטת תל־אביב, הוצ' הקיבוץ מאוחד, תשמ"ז, מס' 768 עמ' 75־74 ועוד שם לפי מפתח השמות.

דרור, שיאונה. “ידי הזהב של סבתא אפרת”, ‘מעריב. סגנון’, ט“ו בשבט תשמ”ה (6.2.1985), עמ' 25. [על אפרת בן־כהן, בתה של נחמה פוחצ’בסקי].

הכהן, מרדכי בן־הלל. ‘מלחמת העמים. (יומן)’, ירושלים, תר“ץ, ספר חמישי, “ז' ניסן תרע”ח”, עמ' 25; 179. במהדורה החדשה, בעריכת שמעון רובינשטיין, בהוצ' יד יצחק בן־צבי, ירושלים, תשמ"ב, כרך שני, עמ' 808, 861.

זוסמן, א‘. “לתולדות המטעים בראשון לציון”, ‘ספר ראשון לציון’, עמ’ 263־256. [על ימ"פ].

יודלביץ, דוד [עורך]. ‘ספר ראשון לציון’, בעזרת “כרמל מזרחי”, ראשון לציון, תש"א. “הסתדרויות הנשים בראשון לציון”, עמ' 523־521. ועוד שם לפני מפתח השמות.

ליטני, יהודה. “השאלה לא נעלמה”, ‘מוסף הארץ’, 26.10.1984, עמ' 5־4. [על השתתפותה של נחמה פוחצ’בסקי בוויכוח עם יצחק אפשטיין].

לסקוב, שולמית. “אגדת ששה וארבעה”, ‘עת־מול’, כרך ג‘, גל’ 5, אייר תשל“ח (מאי 1978), עמ' 21־19. [על ימ”פ].

סמילנסקי, משה. “מיכל פוחצ’בסקי: האחרון מן ה’ששה'”, ‘הארץ’, 8.8.1947.

עזריהו, שרה. “עליתי ארצה”, ‘פרקי חיים’, הוצ' ניומן ת“א תשי”ז, עמ' 66־65.

פוחצ’בסקי, יחיאל מיכל. “מכתב מאה”ק“, ‘המליץ’, שנה 26, גל' 29, י”ח בניסן תרמ"ו, עמ' 452־451. חזר ונדפס ב’ספר העלייה הראשונה‘, כרך ב’ “תעודות”, עמ' 110־109.

– – – – –. “מכתב מאה”ק“, ‘המליץ’, שנה 26, גל' 31, כ”ח בניסן תרמ“ו, עמ' 478־475. בתוספת הערת המו”ל, ש“שני המכתבים הם אישיים וכותבם ודאי שלא חלם שיראו אור מעל דפי עיתון”.

– – – – –. “הראשונים (זכרונות)”, ‘בוסתנאי’, שנה א‘, תרפ"ט, 33 המשכים, מיום ה’ באייר תרפ“ט (15.5.1929) ועד י”ד בשבט תר"ץ (12.2.1930).

– – – – –. “לתולדות הגפן בראשון־לציון, נסיונותינו על פי יוזמת הברון אדמונד”, ‘ספר ראשון לציון’, עמ' 266־263. ועוד שם לפי מפתח השמות.

צמח, שלמה. ‘שנה ראשונה’ [תשי“ב], ‘סיפורים’, כרך שני, הוצ' ידידים, ירושלים תשכ”ו, עמ' 335־327.

קולר, א“מ. “מימים עברו (פרק חיים)”, ארבעים שנה – קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת ‘הפועל הצעיר’, הוצ' מרכז מפא”י, ת“א, תש”ז, עמ' 220.

קרסל, ג. ‘לכסיכון הספרות העברית בדורות האחרונים’, הוצ' ספרית פועלים, 1965; 1967. ערך: “פוחצ’בסקי נחמה” ועוד.

תדהר, דוד. ‘אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו’, ערך “פוחצ’בסקי נחמה”, כרך ג‘, 1958, עמ’ 1247־1246; ערך “פוחצ’בסקי יחיאל מיכל”, שם, עמ' 1282־1281.

דבש מסלע / נורית גוברין [משימות ד, ה, ו]





  1. המספרים בסוגריים מרובעים מפנים לנספח ב‘ בעמודים 171־168: "רשימת מאמרי הביקורת על נחמה פוחצ’בסקי".  ↩

  2. ‘כתבי יהודה ליב גורדון’. עמ' ריא.  ↩

  3. ברנר לא היה שותף להתרגשותו של יל“ג. ולאחר שציטט ממכתבו לנחמה פיינשטיין כתב באירוניה מרה: ”באמת, בת־ציון אחת כתבה לו או העתיקה מכתב־ידו של מורה שתי שוות בעברית – ואיכה לא ישמח המשורר בן־החמישים זעום הנפש?…“ [36] אם הכוונה ב”בת־ציון" זו לנחמה פיינשטיין, הרי תגובתו של ברנר אינה במקומה, אם לנקוט לשון המעטה.  ↩

  4. מן הראוי להעיר, כי בגלל החינוך השונה שקיבלו הבנות, שלא למדו ב“חדר”, מועט היה מספרן של יודעות עברית, ואלה שידעו היו יוצאות־דופן, פרי משפחה וחינוך החורגים מן הרגיל. ועיין בספרי: ‘המחצית הראשונה – דבורה בארון חייה ויצירתה’, הוצ' מוסד ביאליק, תשמ"ח.  ↩

  5. ארכיון יל"ג בבית הספרים הלאומי. תיק נחמה פיינשטיין. סימנו – 761 40.  ↩

  6. מכתבו של פרופ' ג. אלקושי אלי, מיום כ“ג באייר תש”ם (9.5.1980).  ↩

  7. הכוונה למדורו הקבוע של יל“ג ”צלוחית של פלייטון". המכתב מזכיר פליטון מסוים שהיא מגיבה עליו.  ↩

  8. ארכיון יל"ג בבית הספרים הלאומי.  ↩

  9. המקור כנ"ל.  ↩

  10. מכתבו של פרופ' ג. אלקושי אלי מיום י“ח באייר תשמ”ב (11.5.1982).  ↩

  11. זהו התאריך המובא אצל ג. קרסל ב‘לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים’, והוא הנכון. התאריך המובא אצל תדהר (1863) איננו נכון [55; 54].  ↩

  12. הפרקים שבהם נזכרה נחמה פוחצ‘בסקי הם: גל’ י“ח, א' בטבת תר”ץ (1.1.1930); גל‘ מ’, ט“ו בטבת תר”ץ 15.1.1930).  ↩

  13. במכתבו (ללא תאריך) לבן־ציון ניימארק. שנכתב, ככל הנראה מאודסה, בזמן שחזר מארץ־ישראל כדי לשאת את נחמה לאישה, יש ביקורת על כמה מאישי אודסה, שניסה להיפגש עמהם, ועל הקהילה היהודית, שלמד להכירה בהזדמנות זו. מכיוון שאיני בטוחה בתאריך שבו נכתב המכתב לא הובא כאן בגוף המחקר. למכתב זה נוספו מלים אחדות בכתב־ידה של נחמה. המקור: הארכיון הציוני המרכזי בירושלים, 133/1. נמסר לי על ידי הנכדה הגב' רות ארבל.  ↩

  14. דמותו של י"מ פוחצ‘בסקי נזכרה בספרה של שולמית לפיד ’גיא אוני' (הוצ' כתר, ירושלים, 1982) יחד עם חברו גרשון הורביץ, בראש פינה, לשם נשלחו ללמוד עבודת־אדמה (עמ' 207, 209, 214, 218, 224).  ↩

  15. ראה עוד בעניין זה, שמעון רובינשטיין, “האומנם ‘גבעונים’?, ‘סעי יונה. יהודי תימן בישראל’, הוצ' עם־עובד, תשמ”ד הערות 48; 64.  ↩

  16. מספרה א5/20, והיא כולל 4 עמודים. עד כמה שהצלחתי לברר לא פורסמה. זהו מאמר מרכזי בכל נושא העוסק במאבק על זכויות הנשים בארץ־ישראל ובתרומתן לתולדות היישוב בכלל ולתולדות ראשון־לציון בפרט.  ↩

  17. ביאליק, במכתבו אליה [31] מזכיר את קרית־ענבים, אולם לא ברור אם הכוונה לשם הקבוצה, או שהוא משתמש בשם זה כמטאפורה ל“מקום הכרכים והיקב” בראשון־לציון, כפי שפורש בהערה.  ↩

  18. לפי עדותה של רות ארבל. ראה גם, שמעון רובינשטיין, שם, הערה 64.  ↩

  19. נמסר על ידי רות ארבל. על בנו, טוביה פדובה. “ערך” באנציקלופדיה של דוד תדהר.  ↩

  20. אוריאל אופק, “‘זרובבל’ – ההצגה הראשונה שהוצגה בארץ־ישראל”, ‘מאזנים’, כרך נ“ה, חוב' 6, חשוון תשמ”ג (נובמבר 1982), עמ‘ 45־37. נכלל בספרו, ’ספרות הילדים העברית 1948־1900‘. הוצ’ דביר, תשמ"ח. נחמה פוחצ'בסקי מוזכרת בספר זה פעמים אחדות.  ↩

  21. נמסר על ידי רות ארבל.  ↩

  22. האותיות בסוגריים מרובעים מַפנות לנספח א‘ בעמודים 168־167: "רשימת ספריה וסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי".  ↩

  23. על תיאור מסע נוסף מקץ שמונה־עשרה שנה, ראה בהמשך.  ↩

  24. ראה ספרי, ‘שרשים וצמרות – רישומה של העלייה הראשונה בספרות העברית’, הוצ‘ פפירוס, תשמ"א, עמ’ 20־19.  ↩

  25. ‘הצבי’, שנה ט“ז, גל' ט”ז, 1900. כונס ב‘סל־ענבים’, בעריכת גליה ירדני. הוצ‘ מוסד ביאליק. 1967, עמ’ 168־162. בדמותה של גיבורת הסיפור מצויים סימני־היכר נוספים, ההולמים את נחמה פוחצ'בסקי.  ↩

  26. לפי מכתבה של רות ארבל אלי מיום 26.9.1981.  ↩

  27. לפי מכתבה של רות ארבל אלי מיום 24.2.1984.  ↩

  28. המכתבים משנת תרנ“ו מהתאריכים: ט' בסיוון; ט”ז בסיוון; י“ד בתמוז; כ”א בתמוז; כ“ח בתמוז; ו' באב; י”ג באב; כ“ז באב. המכתבים מארכיון המשפחה, וכתב־היד בהם קשה במיוחד לקריאה. מקריאתם מסתבר שהיו מכתבים נוספים שלא נשמרו. תודה לתלמידי בשנת תשמ”ז, שעזרו לי בפיענוחם.  ↩

  29. תודתי לגרשון גרא על שהמציא לי צילומה של גלויה זו. ‘הפרחים’ הופיע מחודש חשוון תרס“ח במשך 6 שנים [30, עמ' 366]. על מגמתו לפרסם ”מכתבים מא“י” ראה גם במכתבו של י"ב לבנר לדבורה בארון [שם] וכן בספרי על דבורה בארון, שנזכר בהערה 3.  ↩

  30. בין המגיבים היה גם א“ד גורדון. ‘האומה והעבודה’, תשי”א, כרך א‘, עמ’ 96. לראשונה: “פתרון לא רציונלי”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ב‘, גל’ 17, י“ב בתמוז תרס”ט (1.7.1909), עמ' 17.  ↩

  31. ראו בפרק הבא בספר זה.  ↩

  32. לרשימה זו צורפה תמונת הארז שנטע הרצל במוצא.  ↩

  33. גנזים 6039/14. וראה בספרי על דבורה בארון שנזכר בהערה 3.  ↩

  34. מראשון לציון, חוהמ“ס תרע”ד. גנזים 4213/4.  ↩

  35. נמסר על ידי רות ארבל. עוד על מכתב זה ראה בהמשך.  ↩

  36. מאמרו של ברנר פורסם באוגוסט 1911 ויש להניח שספרה של נחמה פוחצ'בסקי טרם היה לנגד עיניו. בכל אופן, אין הוא מזכיר את שמה במאמרו זה.  ↩

  37. דוד יודלביץ, ערך “בנימין פיין”, ‘ספר ראשון לציון’ [43].  ↩

  38. ארכיון לוין־אפשטיין בבית הספרים הלאומי V703/78.  ↩

  39. שתי גלויות לדניאל פרסקי מראשון לציון חוהמ“ס תרע”ב, גנזים 4178/1 ומעשרה באב תרע“ב, גנזים 4179/2. הגלויה לאגודת ”אחיעבר" בהערה 32 לעיל.  ↩

  40. מראשון לציון, י“ב בשבט תרע”ד, גנזים 4180/3.  ↩

  41. הפיענוח של שמות־העט של זרובבל לפי ‘המפתח’ ל‘התאחדות’ של ג. קרסל. ברנר היה בין משתתפיו הקבועים של ביטאון זה.  ↩

  42. תודתי לחיה הופמן על מראה־מקום זה.  ↩

  43. על יחסי הידידות בין יוסף ויתקין לבין נחמה פוחצ‘בסקי ומשפחתה, ראה בספרה של שולמית לסקוב: ’קול קורא. חייו וזמנו של יוסף ויתקין‘, הוצ’ פפירוס, ת“א, תשמ”ו, עמ' 71; 116; 118.  ↩

  44. על שהותם של בני־הזוג בקרית־ענבים ועל תפקידו של ימ"פ בקבוצה, ראה בהמשך.  ↩

  45. תודתי למנהלת הספרייה ולעובדת הארכיון הגב' נעמי קרוזו על שהעבירו את כתב־היד והמכתבים אלי.  ↩

  46. כפי שמעיד הקטלוג של ארכיון ראובן בריינין, שהוכן על ידי נעמי קרוזו, יתכן, שמכתביה של נחמה פוחצ'בסקי הגיעו לניו־יורק בשעה שבריינין היה ברוסיה, ועם שובו כבר היו לו עניינים דחופים ומרים לענות בהם (ראה להלן).  ↩

  47. ג. קרסל, ערך “ראובן בריינין [54]. עוד על ביקורו בארץ־ישראל, ברוסיה וההדים שעורר, ראה, למשל, ר' בנימין, ”ראובן בריינין", ‘משפחות סופרים’, הוצ‘ הוועד הציבורי, ירושלים, 1960 עמ’ 33 – 53 ולפי מפתח שמות.  ↩

  48. לא כאן המקום להשוואה מפורטת בין נוסח הרומאן בכתב־היד לבין נוסח הסיפור שפורסם.  ↩

  49. כותרת “ברנרית” המזכירה, כמובן, את “מסביב לנקודה”. אבל גם כותרת אקטואלית, שכן, “נקודה” הייתה המלה המקובלת במשך עשרות שנים בתקופת היישוב, לציון מקום יישוב בכלל, כפר או עיר, אבל בעיקר קיבוץ, קבוצה או מושב שיתופי. על כותרת “ברנרית” נוספת, ראה בהמשך.  ↩

  50. אולי בהשפעת סיפורו של ברנר “בלילי קיץ”.  ↩

  51. מספר המכתבים מתקופה זו הוא כ־40. המוקדם מב‘ בחשוון תרפ"ג והמאוחר מל’ בתשרי תרפ"ה, כולם מארכיון המשפחה. כמו כן מצויים מכתבים בודדים מתקופות מוקדמות ומאוחרות יותר.  ↩

  52. המחזה נמסר לי על ידי ערן בניאל. יש בו שני חלקים, 27 עמ‘ + 21עמ’. משתתפים בו שישה: ציפורה – רווקה כבת ארבעים; עמרם – אחיה הצעיר ממנה בשנים; תמר – ארוסתו של עמרם; שמואלי – שומר במושבה; ברמסקי – רופא המושבה; לייקה – גרושה המשרכת את דרכיה במושבה.  ↩

  53. על השפעת הספרות הסקאנדינבית על הסופרים בארץ־ישראל בראשית המאה, בתוכם עגנון, דבורה בארון ויעקב רבינוביץ ראה, שקד [22]; וכן

    Yair Mazor, ‘The Triple Cord, Agnon, Hamsun and Strinberg’, World Literature Studies Series, Papyrus Publishing House, Tel־Aviv, 1987.

    וכן בספרי על דבורה בארון שנזכר בהערה 3.  ↩

  54. השווה לדעתו של גרשון שקד, הרואה אף הוא את סיפוריה כסיפורי “קרבן מלודרמטיים” [22].  ↩

  55. רשימתו של משה סמילנסקי, כונסה בספרו ‘משפחת האדמה’ (תש"ג) וכך קבע את מקומה בין בני “משפחה” זו. לימים, כשהעניק י“מ פוחצ‘בסקי, את ספרה ’בכפר ובעבודה' שי למרדכי אזרחי (קרישבסקי) על פי בקשתו, אימץ ”ייחוס“ זה וכתב לו בהקדשה: ”למזכרת ידידות ואחוה / עתיקת הימים שלא פגה, / יסמל הספר הזה ‘נחמה’ / שהשתייכה למשפחת האדמה. / מוגש לך, מאת מוקירך ומכבדך / יחיאל מיכאל, פוחצ‘בסקי". ראשון לציון א’ חנוכה תש"ה. תודתי לגרשון גרא על חומר זה.  ↩

  56. הזיהוי לפי ג. קרסל במכתבו אלי מיום 24.7.1983.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!