רקע
נורית גוברין
כנגד ההצטלמוּת הספרותית – מחאתו של א"ד גורדון
1.jpg

א.ד. גורדון

 

א. מבשרו של “הז’אנר הארצישראלי ואביזריהו”    🔗

הקטרוג על הסיפורת הארץ־ישראלית, שהיא מייפה את המציאות, ימיו כימיה של סיפורת זו. אותה תכונה יסודית, שאיפיינה את הסיפורת הא"י מראשיתה. לתאר את הרצוי כמצוי, כדי לא “להוציא את דיבת הארץ רעה” עם כל ההבנה שעוררה, הביאה בעקבותיה התנגדות עקרונית חריפה של חלק מציבור הקוראים והמבקרים. התנגדות זו בלטה במיוחד בימי העלייה השנייה, שאנשיה הרגישו עצמם חזקים דיים, כדי להתמודד עם המציאות הקשה ועם הספרות המתארת אותה כמות שהיא.

לדרך זו של תיאור הרצוי כמצוי, התלוותה תופעת־משנה, כמעט קבועה. שאף היא קוממה חלק מן המבקרים והקוראים. מכיוון שהספרות החלה להתפתח בארץ ישראל, הייתה צמודה למציאות החדשה והמתהווה לה מתוכה. אנשים מסוימים כמודלים לדמויות הספרותיות שתיארה. ביישוב העברי הקטן והמצומצם של א"י שלפני מלחמת העולם הראשונה. שבו “כולם הכירו את כולם”. קל היה לזהות את האדם שמאחורי הדמות הספרותית. והדבר היה לשיחת היום. בין אם אותו אדם תואר באופן “חיובי” ועל אחת כמה וכמה, אם לא תואר כך.

ויכוח זה על דרכה של הספרות ותפקידיה, חרג מן התחום הספרותי ונעשה לוויכוח עקרוני על ה“אמת מארץ־ישראל” בתחומי העשייה השונים. הוא הגיע לשיאו, בתחום הספרות עם מאמרו הידוע של ברנר “הז’אנר הא”י ואביזריהו" (אב תרע"א).1 אבל הדעות שהביא ברנר, כנגד ייפוי המציאות בספרות וזיופה, כבר היו מנסרות קודם באוויר. ומובן, הדיו של ויכוח אקטואלי זה נשמעים עד ימינו כידוע. העילה לכתיבת אותו מאמר של ברנר הייתה אישית: “הרעש” שקם בארץ עם קריאת אותם פרקי “מכאן ומכאן” המתארים את מערכת “המחרשה” ואנשיה. קהל הקוראים טען להיכרות עם המודלים במציאות ששימשו לעיצוב הדמויות הספרותיות. אנשי מערכת “הפועל הצעיר”, ידידיו הקרובים של ברנר, נפגעו מחמת שזיהו בהם את עצמם.

ביקורת זו ידועה בשם “ביקורת של חיפוש החוטם”2 והיא העומדת מאחורי מאמרו זה של ברנר על שני חלקיו: העקרוני והאישי. דוגמא זו, והשניה שתוצג במאמר זה, שתיים מרבות, מאשרות את הכלל. שיש לו כמעט תוקף של חוק, שמאחורי מרבית הפולמוסים העקרוניים עומדת עילה אישית ממשית, של הכותב כנגד בעל־דבבו, שקיבלה לבוש עקרוני כללי. ונתנסחה על דרך ההכללה שכוחה יפה תמיד. נגיעה אישית זו, שהיא בדרך כלל מוסווית, נשכחת ברבות הימים, והקורא המרוחק, אין לפניו אלא התיאוריה הנצחית.3 מובן, שהרקע האישי אין לו קשר עם תקֵפותה של התיאוריה הכללית או חוסר־תקֵפותה, אבל יש לו חלק נכבד בהבנת מניעי הוויכוח ויסודו.

כשנתיים וחצי לפני פירסום מאמרו זה של ברנר (אב תרע"א), התפרסם מאמר אחר (אלול תרס"ח), שאפשר להגדירו, כמבשרו של מאמר זה. בדעותיו ובמבנהו. גם העילה לפירסומו היא אישית. וגם הוא נותן לתגובה האישית לבוש עקרוני. מאמר זה מחולק לשני חלקים: עקרוני־כללי ודוגמאות. הוא פותח בחלק הכללי. תוך רמזים לוויכוחים ספרותיים אקטואליים. ולאחריו מביא דוגמאות מסיפורים שונים, המאשרים את הנחותיו העקרוניות.

הוא דוחה את מה שנכתב בארץ־ישראל המייפה את המציאות ומזייף אותה, על חשבון האמת והאמנות כאחד. שני המאמרים קשורים ל’הפועל הצעיר', לא רק משום ששניהם התפרסמו בו, אלא משום שהראשון מתרעם על מה שפורסם בו עליו. והשני מתרעם על מה שלא פירסם עליו אבל אחרים ראוהו כך, כמכוון נגדם. בשני המקרים נתן העורך מקום בעיתונו למאמרי מחאה נגדו. וקיים במלואה את הזכות לחופש הבעת הדעה.

העילה האישית לתגובה, מתגלית בצורת החתימה של הכותב: “נוגע בדבר”, אבל רק מי שקרא את הסיפורים הנזכרים ב“הערותיו”. כדוגמאות לטענותיו העקרוניות, יכול לקשר בין אחד מהם, לבין הכותב. המסתתר מאורי חתימתו בשם־בדוי, למעשה, לפנינו חידה ספרותית: מי הכותב? באיזה סיפור מדובר? ומה העילה האישית לכתיבת מאמרו?


 

ב. הפועל הזקן־והצעיר    🔗

בגיליון האחרון (12) של השנה הראשונה להופעתו של ‘הפועל הצעיר’ (אלול תרס"ח). נתפרסמה רשימה תחת הכותרת: “הערות”, בחתימת: “נוגע בדבר”. ב“מפתח” של ג. קרסל ל’הפועל הצעיר' נשארה חתימה זו בלתי מפוענחת,4 אם כי הסוד נתגלה כבר לפני שנים. על ידי בתו של הכותב, לאחר מותו. מסתבר, שהכותב הוא אהרן דוד גורדון. ו“הערות” אלה היו הרשימה הראשונה שפירסם בכלל, בעברית ובא“י. כ”בבליוגראפיה של כתביו' מופיע פריט זה ומספרו 13. ללא הערה על צורת החתימה והפענוח.5 העילה האישית היא, זיהוי עצמו באחת הדמויות בסיפור: “לילה ויום ברחבות”, שפורסם בחוברת הקודמת של ‘הפועל הצעיר’ (10־11). תמוז־אב תרס"ח)

בהערות לכתביו של אביה ולמכתביו, כתבה בתו על גורדון, שאת הדחיפה לכתיבתה של רשימה ראשונה זו, “נתנה רשימה אחת של תיירה בשם “לילה ויום ברחבות” אשר בה היא ספרה בהתפעלות רבה על פגישתה עם אד”ג בכרם שהוא היה אז שומר בו"6. “תיירה” זאת היתה המספרת מאנשי העלייה הראשונה. נחמה פוחצ’יבסקי.

עד כמה לא הייתה נחמה פוחצ’יבסקי ידועה בציבור. במיוחד לחוגי מפלגות הפועלים, תעיד הערה זו הקוראת לה “תיירה”. בעוד, שהכותבת היא מאנשי העלייה הראשונה המובהקים. ממייסדי ראשון לציון. איכרה וסופרת ואשת־ציבור רבת־פעלים. בשעה שפורסם סיפורה ב’הפועל הצעיר', כבר הייתה ותיקה בארץ, מלאו אז כתשע־עשרה שנה לעלייתה (אלול תרמ"ט – אלול תרס''ח)7 ואילו א"ד גורדון, היה בה “עולה חדש”, פחות מחמש שנים ( עלה באדר תרס"ד).

רשימתה של נחמה פוחצ’בסקי8 היא על גבול סיפור־ההווי והתיאור הדוקומנטארי. ובמרכזה מתוארת חתונה של “אחד הפועלים מפתח־תקוה עם בת־אכר רחובותי”. התיאור עובר חליפות מקבוצה לקבוצה, תוך הבלטת טיפוסים מסוימים מכל אחת מהן, בין התמונות המתוארות: ריקוד משותף של אורחי החתונה באותו לילה. ביקור אצל “הזקן” למחרת. ביקור בסוכת הנוטר לפנות ערב וביקור בבית אחת הפועלות המשמש מעין מועדון לוויכוחים. זוהי הזדמנות לתאר לא רק את היחד, של איכרים ופועלים, אלא גם את היחידים המרכיבים מחנות אלה. ההשערה, שבתיאורים אלה שוּקעו אנשים של ממש, שהקוראים בני הדור לא התקשו לזהותם, מקבלת את חיזוקה. תגובתו זו של א“ד גורדון, שגם הוא היה בין “הנוגעים בדבר” יש לשער, ש”הסופר הרציני, אכר כבן שלושים ושלוש" הוא משה סמילנסקי, וכי “הזקן המחשב קצין והכותב ספר בעל כרכים רבים ע”ד שיבת־ציון“, “מאמין כי ספרו יביא לידי ‘שינוי ערכין’ ביהדות הישנה ויועיל לשָרֵש מתוך לִבּוֹת האדוקים את הקנאות שכנגדה הוא נלחם גם בע”פ עם ‘אבות’ המושבה מראשית היווסדה”. הוא ישראל הלוי טלר9.

מתגובתו של אד"ג, אפשר לשער בוודאות, שהוא היה בן־דמותו של “הדוד ג. זה הפועל הזקן־הצעיר. החביב כל־כך על צעירי המושבה”. דמותו מתוארת בהרבה אהבה והערצה. וגורמת לבאים עמו במגע לבחון את עצמם ואת מעשיהם.

ברשימתו “הערות: יוצא א”ד גורדון כנגד התופעה של “מנהג הצלמנות הספרותית” בכלל. גם בשעה ש“היא עולה יפה”.

וכך מתואר “הפועל־צעיר” הדוד ג." ברשימתה של נחמה פוחצ’בסקי:

המספרת מתלווית לחבורה של צעירים שהלכה לראות את שקיעת החמה מאחת הגבעות הקרובות למושבה".

2.jpg

אהרן דוד גורדון: נחום גוטמן


אֵחרנו מעט לבוא אל ראש הגבעה, אף כי רצנו בכל כוחותינו במעלה ההר. ובטפסנו על סוכת הדוד ג. הנוטר היפה. ראינו רק חצי עיגוּל אדום על אופק
השמיים [– – – ] ופה למטה על הכרם יושבת חברתנו העליזה עם הדוד ג. זה הפועל הזקן־הצעיר, החביב כל כך על צעירי המושבה. הוא יושב ומבשל לו תה לארוחת הערב בקומקום שחור מכוסה בספל עתיק. שובר הדוד זמורות. ושם מקל אחרי מקל על האח הבוער.

ןהחברה מתלוצצת אתו. מתפלספת ומברחת את דעתו.

אנכי עם הפועל ע. עודנו יושבים בסוכת הדוד ומרשים לנו לתבונן בספריו המפוזרים פה. מצאנו אצלו ספרי מדע וחקירה בחמש לשונות: עברית, ערבית, רוסית, צרפתית וגרמנית גם מילונים אחדים בשפות האלה וניָרות ומחברות כתובות מכל עברים מונחים פה על הרצפה. ולומד הדוד. ונוטר. וכותב כל הימים וכל הלילות.

מה קטנה ובורגנית הייתי בעיני, בראותי את הדוד הגדול יחף וקרוע בגדים על הארץ ומבשל לו את המים!

הדוד שותק ע"פ רוב, וכשהוא מדבר מדבר הוא בנחת ובעומק הבנתו את החיים. רק עיניו אז מתנוצצות. – מה משתקף בעיניים השחורות, העמוקות האלה?

דמותו של א“ד גורדון, שהיה בן 52, קסמה לאנשי העלייה השנייה הצעירים, והשאירה עליהם רושם בל ימחה. ההיכרות עמו, הייתה אחת מחוויות היסוד העמוקות ביותר שלהם. שאותה נשאו עמהם כל חייהם. דמותו הונצחה במספר גדול של סיפורים, רומנים ושירים, שרק חלקם, נרשם עד היום. ורובם עדיין לא ידוע.10 רשימה סיפורית זו של נחמה פוחצ’בסקי, היא מן הראשונות, שבה הונצחה אישיותו של א”ד גורדון, כדמות ביצירה ספרותית. הוטבעו בה סימני־היכר האופייניים שעתידים לחזור בכל היצירות האחרות: הזקן־הצעיר, הפשטות, העוני המעורר הפלאה. כוח המשיכה שבו לפועלים ולפועלות הצעירים המקיפים אותו תמיד ושוחרים לפתחו: העבודה החקלאית שדבק בה בכל מחיר. תיאורו על רקע הטבע והחקלאות, השילוב של עבודה והגות, הניגוד בין ההשכלה הרחבה לבין ההסתפקות במועט. השתיקה. השלווה, הנחת והשקט הנפשי המציינים אותו ומדביקים גם את הסובבים, השפעתו העצומה על הזולת, בתוקף הדוגמה האישית, הגורמת לאחרון להרהר בעצמו ובמעשיו עד כה.


 

ג. הצלמנות הספרותית    🔗

א“ד גורדון, יוצא במאמרו נגד, " המנהג” המכוער, ש“הולך וכובש לו מקום בספרותנו העתית”, הוא “מנהג הצלמנות הספרותיות”. כלומר, העברה פשוטה ישירה של דמות מן החיים אל הספרות, בדרך שנוהגת בצלום. או בפוטוגרפיה. המלה “צלום” על כל נטיותיה, שחודשה כנראה כבר על ידי יל"ג בעידודו של בן־יהודה, משמשת לסירוגין יחד עם המלה הלועזית פוטוגראפיה, כיוון שהשימוש בחידוש טרם נשתרש: “ובימינו גזרו משרש זה פעלים ושמות, כגון צֶלֶם במשמ' עשה ציור־אור” (אליעזר בן יהודה ‘מלון הלשון העברית הישנה והחדשה’ ערך צֶלֶם). השוואת סיפור לציור, הייתה מקובלת באותה תקופה, הן על ידי המבקרים, לגנאי ולשבח, והן על ידי המסַפרים עצמם. שהרבו לתת לסיפוריהם כותרת משנה: “ציור” או “תמונה”.

לדעתו של אד"ג לשם “צילום” של אדם בספרות, “אין צורך כלל להיות מסַפר ואפילו לא מבקר”, כיוון שזוהי מלאכה טכנית מעיקרה. צורת כתיבה זו מוליכה בהכרח לזיוף המציאות, ולייפויה: “אינך מקמץ בצבעים מאירים ואינך ממעט בליטוש כל מה שאינו מלוטש וביפוי כל מה שאינו יפה, עד שיוצאת לך תמונה נחמדה, ככל אשר שאלו עיניך ולבך, יפה, מגוהצה, מזהירה, ממש התמונה שעל גבי שלט יפה, מעשה ידי אמן במעשה השלטים”. בדרך זו, הופכת הספרות את המצוי לרצוי, וחוטאת חטא כפול: לאמת ולאמנות.

אבל הדבר פסול גם מצדו של האדם ש“צולם” באותה ספרות, בין אם נצטיירה דמותו יפה יותר מאשר במציאות, ובין אם נצטיירה כפי שהיא על פגמיה וחסרונותיה. המצולם גם לא נשאל על ידי הסופר, לרשות לקבוע את דמותו בסיפורו, ובכך נגרמות לו מבוכה ואי־נעימות רבות:

והמצולם המסכן, אותו שאינו רודף כלל אחר הכבוד להיות מודל לתמונה של שלט, או בכלל להיות מוצג לראווה – מצולם שכזה מביט – ואינו מכיר את עצמו בתמונתו, מביט – ותוהה על עצמו: האמנם עומד אני לפשוט את הרגל, שנמצאו שָמים את נכסי בפומבי?!

וכן:

אפילו אם היא [הצלמנות] עולה יפה, נפש נקיה ובעלת טעם סולדת בה, והמצולם, אם בעל נפש הוא, מתעלב בה ומרגיש איזה רגש תפל, שקשה לבארו. ובכלל יש בה בצלמנות זו חניפה גסה. חניפה סלונית תפלה כלפי המצולם. חטא כנגד אמת המציאותית וחטא כנגד האמנות.

על אף הניסוח העקרוני והמרוחק, בגוף שלישי, ניכרת הנגיעה האישית של הכותב, המביע בדברים אלה את תגובתו משראה את עצמו מוצג לראווה כ“שלט” בסיפורה של נחמה פוחצ’בסקי, שאכן התכוונה לטובה, ותיארה אותו כדמות מופת. בולטים הצער והעלבון, על שכך חשפו אותו, כנגד רצונו, ברבים, לקהל הרחב, ופגעו ברשות־היחיד האינטימית שלו.

למלאכה זו של צלמנות־ספרותית, יש כפי שמעיד הכותב, דרישה רבה “בספרותנו העתית” בעיקר בחוץ־לארץ, כיוון שהקורא שם, כּמֵהָ “לציורים מן החיים הארצישראליים”. ותובע דווקא סוג של ספרות: ציורים "שהם יתֵרים על המצויר ונעלים על המצויר, ואינו מעוניין באמת כמוֹת שהיא, קורא זה רואה לעיניו ארץ־ישראל־של־מעלה, שהכל בה טוב ויפה, ומצפה לאישור מתמיד של ראייתו זו:

ציור מארץ־ישראל מחויב להיות כולו מרוקם מניצוצות אור ישראל וטבוּל בטל של תחיה ופניו מכוונים כלפי שערי האורה והחיים. ואפילו צללים שבו לא יבואו אלא להבליט את האור.

אלה הם הכללים, על דרך הפארודיה, שנותן הכותב בסיפורים הרצויים לקורא כתבי־העת היושב בחוץ־לארץ אבל גם בארץ, והם מבשרים, את פתיחתו הפארודית של סיפורו של ברנר “עצבים”. על “ארצנו החמודה”. ואת “ההתנצלות” בפתח ‘מכאן ומכאן?’ על התביעה ל“מחזות פיוטיים מהדר הגאון הכרמל והשרון [– – –] מהחיים החדשים והרעננים”. שנכתבו זמן קצר לאחר מכן. קרוב לוודאי, שהביטוי “ריאליות פוטוגרפית” בסיומה של “ההתנצלות” בפתח ‘מכאן ומכאן’, מושפע ממאמרו של א"ד גורדון. אבל בעיקר מהדהדים בהם משפטי הפתיחה מתוך תכנית העומר':

להצלחה רבה נחשב לקבצנו שנוכל לפארו בסיפורים ושירים כאלו. שהד התחייה הלאומית יהא נשמע בהם. בייחוד אנו מבכרים לזכות את קובצנו ביצירות נאות שרוח א"י שורה עליהן. כלומר: תמונות חיות ופיוטיות ממראות הארץ וחיי יושביה בעבר ובהווה.

וכן נשמעים בהם תביעות שאיפיינו את הביקורת על סיפורים “פרי הארץ”11 הכותב אינו חושׂך עקיצותיו מן הביקורת ומן המבקרים, ורומז לעניינים אקטואליים. שהיו אז על סדר היום והרבו להתווכּח עליהם. אם מעיזים לבקר את הנעשה בארץ־ישראל, הרי הדבר נעשה רק בפובליציסטיקה, וגם אז, רק בתנאי, שהמבוּקר אינו שייך להקלייזל של המבַקר“. אבל לא כך בתחום הספרות: “הנה בציורים אין הדבר כן. פה ממשלת האור והחיים”. לאחר עקיצה כללית זו, על “שמור לי ואשמור לך” ב”קרית־ספר שלנו“, באה העקיצה השנייה. המכוונת לאותו ויכוח בין “.הצעירים” ו”הזקנים", שהיה בשיאו באותה שנה, שבו שהיה שופמן מן המותקפים הראשיים. ויחד עמו ברנר, נומברג וסופרים צעירים אחרים. ושבמהלכו, פסל שופמן בפסקנות רבה, את זכותם של מי שאינם סופרים בעצמם, לבקר את יצירתם של אחרים.12

אינני מבקר ואינני לוקח לי רשות לבקר, בפרט אחרי שנתחדשה הלכה בבית מדרשם של גדולי מספרינו, כי אפילו למבקר אסור להרהר אחרי מדותיו של סופר יצירה. אם המבקר בעצמו איננו סופר־יוצר, אם אין נשמתו אצוּלה מהיכל הציור והספור.


 

ד. חיפוש־החוטם    🔗

מכיוון שהארץ קטנה, ומספר תושביה מועט, והכל מכירים בה את הכל, הרי משמתפרסם סיפור־צילום מסוג זה, מזהים הכל את המודל והוא נעשה לשיחת־היום. גם המודל מזהה את עצמו, ואין לו מקום להסתתר זו.

א"ד גורדון, מתאר דוגמא לתהליך זה של סיפור־צילום. וקריאתו בפני קהל שבו נמצא גם “המצולם” עצמו.

הדבר הגיע לידי כך, עד כי אפילו הילדוּת לא נצלה מיד המצלם. באחת המושבות נצטלם באופן כזה נער אחר, תלמיד בית הספר. נצטלם במלוא קומתו ובכל שרטוטיו ועם כל תנועותיו, נצטלם – והוצג לראוה. ואם זה מעט – הוצא הציור הזה בהוצאה מיוחדת בתור חוברת קריאה לילדים! ואולי גם זה מעט – ויקריא המצלם את הציור בגן הילדים של אותה מושבה בפני כל הקהל, שהיו בו גם ילדים וגם אותו הילד עצמו! הילדים, חבריו בבית הספר ובמשחקיו, כמובן, הכירוהו תכף. ויהיו הם המבקרים. כלומר הם בקרו לא את הציור, כי אם את המצויר, ויגלו בו את המומים, שהמצייר כפה עליהם. או גם מצאו בו מומים, שלא נמצאו בו.

הייתי שואל שאלה פשוטה: האמנם צריך להיות פדגוג בכדי להוציא משפט. אם נכון לעשות כן או לא?

3.jpg

חיים וילקומיץ


למעשה, כפי שגילה אוריאל אופק, אין זה סיפור אלא ''פרקי יומן'', “היומן הספרותי הראשון בספרות הילדים העברית”. פרי עטו של שמחה חיים וילקומיץ, מחלוצי החינוך בארץ ישראל. שחתם גם בשם: הררי. פרקי יומן אלה נדפסו תחילה בירחון המצויר “הנעורים”. שהופיע בווארשה (תרס"ד) בעריכת א“ל בן־אביגדור וש”ל גורדון. בשם: “מספר הזכרונות לתלמיד בית־ספר עברי בארץ־ישראל”. ולאחר מכן (תרס"ז), כספרון נפרד בהוצאת “תושיה”.

אחד הקטעים ביומן תיאר “משפט גלוי” שערך מורה בבית־הספר בראש־פינה, לאחד התלמידים בזמן טיול. שחטאו היה, שסירב להביא לו כוס מים.

ש“ח וילקומיץ, שהרבה להופיע בהרצאות לפני קהל, קרא את הדברים בדראמטיות רבה. גם בראש־פינה, במקום שהכל ידעו במי מדובר, ובכך עורר עליו את חמתו של אד”ג.13

הדוגמא השנייה, שאותה מנתח הכותב בהרחבה, גם היא אינה מזכירה במפורש את שם הסיפור ואת שם כותבו. אולם מזכירה את שם כתב־העת שבו פורסם. ונותנת סימנים בכותב. לכן, קל יותר לזהותה, ממרחק־השנים. זוהי דוגמא לא רק לציור־פוטוגראפי, אלא בעיקר לכך, עד כמה סופר־תייר־אורח יכול לטעות במראה עיניו. לשפוט שלא כהלכה. כיוון שבא־לרגע, הוא רואה קטע מן המציאות. ומתאר אותו כאמת גמורה. ומייד לאחר מכן, מציאות זו משתנה, טופחת על פניו, שמה את תיאוריו לאַל. אבל הסיפור כבר כתוב ואת הנעשה אין להשיב.

טענתו הראשונה של הכותב, היא כנגד האכסניה. ‘השילוח’, “שהיו ימים, אשר התייחסנו אליו בחיבה יתרה ובכבוד מיוחד”. אבל כעת, אפילו הוא 'לא נמנע מלהדפיס תמונה פוטוגרפית כזאת, ולא חס אפילו על הטורח לתרגמה מרוסית“. הסימנים שנותן ה”נוגע בדבר" בכותב הם: “היה פה סופר רוסי־יהודי, שנשלח הנה מטעם עתון רוסי [בטעות נכתב: רומי] בשביל יהודים לבקש מה שמבקשים שכמותם בארץ־ישראל – תמונות אור וגיבורים. בִּיקש – ומצא”.

וזה סיפור “הגיבור” שמצא אותו סופר, והנציחו בסיפורו הפוטוגראפי:

יש במושבה אכר אחד, שיודע להתעטף בטלית ערבית, לרכוב על סוס ערבי ולדבר ערבית. ומה לנו עוד? ובכן – “גבור”! ויחגור הסופר את מתניו בגבורה וישב ויציר, ויציר גבורות על גבורות – גבורות שאנחנו, היושבים פה, קצרי־הראות ואטומי־האזן, לא ראינו ולא שמענו.

אבל, במציאות היה המשך בלתי־נעים לאותה גבורה:

רק בזמן היותר אחרון נפקחו עינינו לראות באכר הזה עבודה נפלאה מיוחדת במינה: בעת החגיגה. שחגגו היהודים ביפו את חג החרות, הופיע “גבור” דנן על סוסו הערבי בתלבשתו הערבת ויתנפל על נושא דגלנו הלאומי ויאמר להכותו ולגרשו עם הדגל, לולא צעירינו, שלא נפל עליהם כל כך מהד גבורתו, שקמו עליו, על “הגבור” – ויגרשוהו.

4.jpg

אליעזר בן יוסף קורנמן (כרמן)


קרוב לוודאי שהכוונה לשני הסיפורים “ג’ידה” ו“לבני־ברק. שהתפרסמו ב’השילוח' (תרס"ח).14 בחתימת כַּרְמֶן. הוא הסופר העיתונאי מאודסה אליעזר בן־יוסף קורנמן: (1880 – 1920). שרשימותיו על ביקורו בארץ־ישראל בשנת 1907, התפרסמו בעיתון היהודי־רוסי: ‘נובי ווסחוד’ [”זריחה חדשה“],15 ובין סיפוריו בירחון ‘יברייסקי מיר’ [”העולם היהודי“] נכלל סיפור ארצישראלי, שסלוצקי מגדירו כ”קלוּש" בשם “חלומו של שומר”.16 עם הגיע השמועה לארץ־ישראל. על פטירתו בגיל ארבעים. הקדיש לו משה גליקסון רשימה נלבבת. שבה תיאר את עבודתו הספרותית. והדגיש את הרושם העז שעשה עליו ביקורו בארץ־ישראל.17 לדעתו, כוחו בתפיסת “תמונת־הרגע”, והוא מסתכל בעל עין בהירה ומהירה, אדם הסופג וקולט לפי דרכו את הדמות, את הנוף ואת ההווי", ואולי יש באיפיון זה, רמז לתשובה, על אותה ביקורת של “נוגע בדבר” על סיפורו ב’השילוח'.

על חוויית ביקורו בא“י, שנעשה בשבילו ל”מאורע־חיים" כתב מ. גליקסון:

כרמן דבק בארץ ובישוב הצעיר. במשך שבועות וחדשים הפקיר את נפשו לרשמים ולהשפעות של מראות הארץ ושל החיים החדשים הפורחים בה. ביחוד דבק בפועלים ובשומרים. נטפל להם וחי את אחייהם מיום ליום ומשבוע לשבוע. יחד אתם רעב למחצה והתענה בקדחת, יחד אתם אכל לחם נקודים ומלפפונים. שתה מין מן הבריכות ולן במלוּנותיהם בכרמים ובשדות.

גליקסון מספר על כתב־היד הגדול שעבד עליו שנים. שעניינו ''כל פרשת הדבר הגדול, שהולך ומתרחש בישראל ובארץ־ישראל“, ועמד בפני סיום כשבידו כבר כחמישה עשר גיליונות דפוס. אלא שאבד בשריפה שפרצה בבית העץ שישב בו, בכפר סמוך לפטרבורג, מחוסר רישיון ישיבה בעיר הבירה. לאחר מאורע זה “כאילו דבר־מה נקרע בנפשו”. רוחו סערה והוא עבר במהירות מאידאה לאידאה. ובין השאר היה ממעריציו של ז’בוטינסקי ו”קשר כתרים לו וללגיונות העברים בארץ־ישראל. מתלהב ורב את ריבו של ז' מידי ההסתדרות הציונית". הוא התכונן לצאת מאודסה באניה “רוסלן” עם ראשוני העולים לארץ לאחר המלחמה. אולם, נפטר לפני שזכה לכך, ונקבר בבית הקברות באודסה, בחלקת הסופרים.

'הסיפור ''ג’ידה" מעמיד במרכזו את דמותו של אברהם שפירא, השומר־הגיבור “המיתולוגי” מפתח־תקוה, שהונצח בכמה וכמה סיפורים. כיוון שדמותו השאירה רושם ניכר על הבריות. הוא מופיע בסיפור בשמו האמיתי. כגילום מושלם של דמות הגיבור העברי בן־הארץ, יורשם של שמשון, דוד ויתר גיבורי־ישראל הקדומים. מי שמעורה במנהגי הערבים, ומקיים עמהם יחסי ידידות קרובים. אבל גם אינו מהסס להשיב מלחמה שערה. להגן על הנפש ועל הרכוש.18

דומה, שזה התיאור, שעליו יצא קצפו של אד"ג:

אברהם מיכל הוא יותר ערבי משהוא יהודי. הדבור הערבי שגור על פיו. רוכב־אמן הוא וקולע אל השערה, מתרועע הוא עם שיכים ומכובד הוא בתוך הפלחים והבדואים. אין לך יום חג ומשתה בכפר הערבי הסמוך, כגון חתונה, ברית מילה או יום טוב סתם, שלא יזמינו אליו גם את אברהם מיכל בין שאר נכבדי הקרואים. ויש אשר דחו לכבודו חתונה אחת, מפני שחל באותו היום תשעה באב" – שאוני! – אמר להם – היום יום צום ואי אפשר לי.

עוטה הוא אבּיה שחורה, עַגַל כפול ושחור כרוך כנחש מסביב לראשו המכוסה כפיה לבנה. יציאתו מן המושבה באותה שעה היא ברוב פאר והדר. כל בני המושבה באים וסוכים בחביבם. – שפירא! שפירא הולך! שפירא רוכב!

בתולות צעירות תולות בו עינים מפיקות חבה; הפועלים מנופפים לו מצנפותיהם ומטפחותיהם. הוא הוא גאונם. גאון פתח־תקוה, גאון ישראל החסון והלוחם. שחדש את נעוריו על ארץ אבותיו.

המאורע שעליו מספר אד“ג, שהתרחש לאחר פירסום סיפוריו של כרמן ב’השילוח' אירע זמן קצר לפני פירסום רשימותיו, והיה טרי מאוד בזיכרון. היה זה בחגיגות החוּריה”. ה“חופש” לרגל מתן הקונסטיטוציה בתורכיה, עם מהפכת התורכִּים הצעירים, שנחוגה בהתלהבות רבה, בירושלים וביפו. על החגיגה ביפו שארכה שלושה לילות, דיווח העתון “השקפה' (י“ז באב תרס”ח) בקצרה, ואילו ‘הפועל הצעיר’ הקדיש לה שתי כתבות בגיליון שקדם לזה שבו פורסמה מחאתו של אד”ג (גל' 10–11, תמוז־אב תרס"ח). הראשונה, בחתימת חֶרֶב (חתימה שלא פוענחה ב’מפתח' של ג. קרסל) תחת הכותרת: “יפו”, מתארת גם המאורע שאליו רומז אד“ג, אם כי אינה מזכירה שמות. מה שאירע הוא, שבשעת התהלוכה של יהודים וערבים לכבוד החופש, “נמצאו אנשים שדחפו את נושאי הדגל מעל הבמה ובמקום המיטינג היהודי לא נתנו להעמיד את הדגל על הבמה – דבר שהביא לידי התרגשות וכמעט גם לידי מהלומות. המתחילים היו יהודים. עורך־דין ביפו ואכר אחד בפ”ת שהראה את גבורת ימינו בהכותו צעיר אחד במקלו על ידו”.

אותו מאורע מסופר גם בכתבה השנייה ב’הפועל הצעיר' “על דא ועל הא” בחתימת: מאן־דהו הוא ק"י סילמן; אבל מבלי להזכיר את חלקו של “האכּר מפתח־מפתח־תקוה” כלל. אלא רק את זה של “אחד מחשובי הספרדים ביפו”. ש“הואיל לנהוג מנהג בזיון בדגל העברי שהובא לתהלוכה”.

יש להעיר, שהרוחות סערו בארץ. ביחס להערכת מתן הקונסטיטוציה לצעדים שעל היישוב לנקוט בעתיד, לנוכח המשטר החדש.

כותב תולדותיו של אבהרם שפירא, יהודה אדלשטיין.19 אינו מכחיש שאותו “אכּר מפתח־תקוה” הוא אכן אברהם שפירא. אולם, נותן לכל המעשה אופי ופירוש שונים. לפי גרסתו הנפת הדגל העברי היתה מעשה שטרם זמנו, והיה עלול לגרום נזק, ונעשה לצרכי ראווה וגיוס כספים מחו"ל על ידי מי שהגיע לארץ זה מקרוב ועדיין אינו מכיר כהלכה את תנאיה, רק התערבותו של אברהם שפירא, שנעשתה בדרך שכנוע, מנעה אסון. על החלפת מהלומות אין מדובר כאן כלל:

פתאום הונף דגל תכלת־לבן ממעל קבוצת צעירים יהודים בתוך התהלוכה הכללית, המשותפת לעותומנים בני כל הדתות והעדות.

מעשיהם של ה“חלוצים” הצעירים מניפי הדגל היה מובן למדי. מארצות רחוקות באו [ – – – ] כל אחד תאר לעצמו, איזה רושם עצום תעשה בשורת הנפת הדגל על יהודי הגולה. והרי נחוץ רושם זה הן להגברת תמיכה ביהודי הארץ ובמפעליהם והן להיות לראוה בתודעת האחים והמכרים במולדת הישנה, למען ידעו כי לא לשוא היתה עליתם של ה“חלוצים”. לפי תיאורו, “הערבים לא הניפו דגל מיוחד, ואף לא חלמו על דגל משלהם”, ואילו הבחורים לא שמעו ולא הבינו את שיחות הערבים". אבל אברהם שפירא הבינן כהלכה וחשש להפרעה לא־נעימה בחגיגה ולהרעת יחס השלטונות כלפי היישוב העברי.

ניגש אברהם שפירא אל נושאי הדגל, הסביר להם, שלדאבוננו עוד לא הגיעה השעה להניף את הדגל העברי בחגיגה כזו ומוטב לקפלו בעוד מועד. בטרם יגרום נזק גדול לישוב העברי ולהתישבותו.

הבחורים הצטערו על אבדן ההזדמנות היפה להפגין בגלוי בדגל הלאומי העברי בחגיגה ממלכתית בארץ־ישראל, אבל קרבת בית הממשלה העמידתם על הבנת מצב הדברים בהוה, והם שמעו בקול שפירא וקפלו את הדגל העברי למשמרת לימים יבואו.

אכן, “היסטוריה” “משופרת ומשופצת”. המתנהלת על מי־מנוחות. דוגמא “קלאסית” למאורע כפי שהוא מתואר בעיתונות צמוד להתרחשותו, לבין אותו מאורע עצמו ממרחק הזמנים כשהוא מתואר במגמה ל“שיפור התדמית”. אותו מקור מתאר מאורע דומה, שנים מעטות לאחר מכן, לרגל ביקורו של הרב חיים אפנדי נחום בפתח־תקוה, אלא שהפעם הוא מתאר את המהומה שהתחוללה סביב הדרישה להורדת הדגל הלאומי, אם כי השימוש בכוח נעשה על ידי “אחד מאנשי המקום” ש“תפס את הדגל והורידו בכוח” ואילו אברהם שפירא, מילא תפקיד מפשר “ואחרי שידוליו הרבים של שפירא הבינו [”הבחורים“] את ההכרח שבדבר ולא הפריעו את שלום חגיגה”.

גם הפעם מחה א"ד גורדון נמרצות. כנגד מעשה זה.20 לאחר שני מקרים אלה, שבהם, לפי דברי הכותב. מילא אברהם שפירא תפקיד ממתן ומרסן, קשה להבין את סיכומו: "בעקב שני המקרים האלה רשמו בחורים חמומי־מח בזכרונם את אברהם שפירא ‘כמתנגד לתחיה הלאומית’.

המשכו של “ג’ידה” הוא בסיפור “לבני־ברק” הנושא את כותרת המשנה: “מרשמי ארץ־ישראל”, אלא שהפעם הוא מסופר מפי המספר המתלווה לאברהם־מיכל בנסיעתו לבני־ברק. והאחרון שוב אינו בחור צעיר אלא כבן ארבעים שנה. ההבדל ביניהם מתבטא בכך שאברהם־מיכל רוכב על סוסה ואילו המספר על חמור – בריה ענותנית, אפורה ודומה לעגל בגדלה, בעלת צלעות נפולות ואזנים ארוכות וזקופות". המספר רואה אותו במשאו ומתנו עם הערבים ומהרהר:

מי יודע אם לא חלם הוא תחית עמנו? מי יודע אם לא תוצאות גדולות לזרע, שזרעו הבילויי’ם בשעתם. ושזורע ‘פועל הצעיר’ שבא אחריהם? אברהם זה – כלום אינו ה“מופת החותך” לכוחות החיים הטמונים בנפש העם?

אולם הפעם מסתיימת הרשימה, ביותר משמץ של הערת־לגלוג מבקרת ביחס להתנהגותו “המשוויצה” של אברהם־מיכל.

משך אברהם במוסרות סוסתו, דחפה דחיפה קלה במעקביו והיא טסה כלפי גבעה אחת כעוף הפורח. אם רצה אברהם לצאת הפעם מענוותנותו או אם באמת היה צריך לראות את הנטור, איני יודע. איך שהוא, הפעם הוכיח לי בעליל עד כמה אמן הוא ברכיבה.

יתכן שנימת בקורת זו נוספה, לאחר אותו מאורע, בחודש אב תרס“ח, שעליו מדבר אד”ג ב“הערותיו”, מורת הרוח שביטא אד“ג כנגד ‘השילוח’ המפרסם סיפורים כאלה, כוחה יפה גם ל’העומר', “ודומיהם”. ש”חובה" עליהם “לנעול דלתם בפני ציורים פוטוגרפיים של אנשים חיים”. אבל אין הכותב מביא דוגמא מתוך ‘העומר’ לסיפור־צילום כזה אולם בעיקר מכעיס אותו עיתונו “שלו” ‘הפועל הצעיר’.

אולם יותר מכל אני מוחה נגד המנהג הזה. כשאחז בו ‘הפועל הצעיר’, האורגן של הפועלים, שאינם נוהגים סלסול סלוני כלל לא בעצמם ולא בחבריהם, כשהוא נותן מקום לציורים פוטוגרפים.

שתי הדוגמאות שהוא מביא הן: הסיפור “שוחט־מלמד” והסיפור “לילה ויום ברחבות " “שיש בהם כל המעלות שמנו חכמים בשיחות סלוניות…” כאמור, הסיפור האחרון, הוא “הנוגע בדבר”, והוא העילה האישית למחאה הספרותית. וכבר דובר בו בפתיחה. שני הסיפורים התפרסמו באותה חוברת. של ‘הפועל הצעיר’. שקדמה לזו שבה פורסמה תגובתו של אד”ג (תמוז־אב תרס"ח).

משה סמילנסקי, בחתימתו: חוג’ה מוסה, הוא שכתב את “שוחט־מלמד”, כפרק ראשון בסדרה: “שרטוטים”.21 שלא היה לה המשך, אולי בגלל מחאתו הנמרצת של אד"ג.

הסיפור מתרחש על רקע העיר רמלה, בשעת המתנה לרכבת לירושלים. ובמרכזו דמות של שוחט שהוא גם מלמד. על רקע עוני קשה של הקהילה היהודית הקטנה בעיר זו. האיש מוצג כאידיאליסט, המלמד את הילדים בהתנדבות, כדי שלא יסתובבו ברחובות, שולח אל “המליצה” ידו. מתגעגע להיות “קולוניסט” ו“לעבוד את הקרקע”.

בדמותו של השוחט־מלמד מוצא המספר יחוד:

המלמד ממשיך את סלסולו, ומתוך קולו המסלסל את ההפטרה נשמע לנו איזה צלצול נפשי, צלצול יוצא מאיזה עומק של רגש. ויקנה בפעם אחת את לבנו. “נשמה יש בו…” חשבתי בלבי ואביט אליו בהתענינות חדשה, והפעם מצאתי, כי גם בפניו יש איזה דבר. על פניו הצנומים והדקים שפוך איזה רך. ומתוך עיניו, עיני התכלת, העמוקות, בצבץ רגש.

הסיפור כתוב בנוסח “ספרי־אגורה”. “משוֹק החיים”. בפשטות רבה, וניכר הכותב כעושה מאמצים כד לשוות הירואיות לדמות שאותה הוא מתאר. יש לשער, שהקוראים זיהו את המודל, גם משם ששוחט־מלמד ברמלה היה רק אחד, ויכלו בקלות להשוות את הסיפור עם “המקור”.

בספרו על רמלה, כתב זאב וילנאי:

בשנת תר"ן – 1890 היתה קיימת ברמלה קהילה קטנה של משפחות מעטות וחובבי ציון תמכו בשוחט ששימש גם מלמד.

ובערך “רמלה” באנציקלופדיה ‘אריאל’ כתב:

בשנים תרמ“ט – תר”ן (1889 – 1890) נסתדרה הקהלה. חברת ‘למען ציון’ דאגה לצרכיה הציבוריים. אף בנתה שלושה בתים למטרות צבוריות. בשנים ההן עלה מספר התושבים היהודים ל־30 בתי־אב בערך. 130 – 150 נפש רובם פועלים חקלאיים, אשר עבדו במושבות הסמוכות. אף היו חנוונים ובעלי־מלאכה. שלשים תינוקות של בית־רבן למדו תורה מפי שוחט.

שוחט־מלמד־שו"ב זה הוא ר' יוסף אייזיקמן, הנזכר בזיכרונותיו של יוסף ברסלבי בפרק: “יהודים ברמלה בשנת 1905”, שהיה באותה תקופה “כל־יכול ברמלה”, והשאיר רושם רב על כל מי שהכירו.22

5.jpg

מגדל העיר רמלה


 

ה. בין צורך להכרח    🔗

מחאתו של א"ד גורדון לא עזרה. סיפורים־פוטוגרפיים המשיכו להכתב, וקהל הקוראים המשיך לקרוא בהתלהבות תיאורי מציאות מיוּפִּים של הנעשה בארץ־שראל. בעיקר לא הועילה מחאתו, לסלק מן הספרות. סיפורים המעמידים במרכזם מודל בשר־ודם הניתן לזיהוי בקלות. הוא גופו שימש כאב־טיפוס למספר ניכר של דמויות ספרותיות, עד כדי יצירת זאנר מיוחד של דמותו בספרות.23 סיפורה זה של נחמה פוחצ’בסקי, הוא אחת החוליות הראשונות במסורת ארוכה, של הנצחת דמותו בספרות, כחלק מדמויות־המופת של העלייה השנייה שהקרינו מאורן על הבאים עמהם במגע. הללו עשו הכל כדי למסור תחושה זו לאחרים ולדורות.

גם מאמרו החריף של ברנר, אחריו, “הז’אנר הארץ־ישראל ואביזריהו”, שהייתה לו השפעה ממשית על הסופרים והספרות, לא העביר תופעה זו מן העולם, שכן, היא ניזונה, כנראה, מצורך עמוק של הכותבים והקוראים כאחד, לקרוא על המצוי כרצוי. וליפות את החיים, גם על חשבון האמת והאמנות שבדבר, ומן הרצון העז לקרוא על מציאות בהתהוותה, ללא־מרחק וללא עיבוד וסינון.24

בין הצורך הדוקומנטארי־אקטואלי, לבין ההכרח האמנותי־ספרותי, נעה הספרות ומתפתחת.



  1. הספרות על מאמר זה רבה מאד. ראה, מאמרי “בין קסם לרסן” בספרי “מפתחות”, הוצ‘ אוניברסיטת תל־אביב והקיבוץ המאוחד. תשל"ח, עמ’ 9 –19.  ↩

  2. יצחק בקון. “ברנר המספר בעיני הביקורת” בתוך ‘מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית’. הוצ‘ עם־עובד וקרן תל־אביב. תשל"ב. עמ’ 18־20..  ↩

  3. נורית גוברין. “מעגלו של פולמוס” בתוך: “מאופק אל אופק. ג. שופמן – חייו ויצירתו‘, הוצ’ אוניברסיטת ת”א ויחדיו, תשמ"ג. עמ' 431 – 433.  ↩

  4. ג. קרסל, מפתח ל־50 כרכי “הפועל הצעיר” תרס“ח – תשי”ז הוצ‘ “הפועל הצעיר” תשכ"ח. גם בביבליוגראפיה של שמואל לחובר וב. שוחטמן, שצורפה לספר אהרן דוד גורדון מכתבים ורשימות הוצ’ הספריה הציונית, ירושלים, תשי“ד, עמ' 260. לא יוחסה הרשימה לאד”ג.  ↩

  5. אהרן דוד גורדון. ביבליוגראפיה. תרס“ה – תשל”ב במלאות חמישים שנה לפטירתו. הוצ‘ יחדיו ובית גורדון, דגניה א’ עמ' 21.  ↩

  6. אהרן דוד גורדון. ‘מכתבים ורשימות’ עמ' 250.  ↩

  7. עליה. ראה בפרק הקודם.  ↩

  8. שם.  ↩

  9. עליו. ראה ב‘לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים’ של ג. קרסל.  ↩

  10. ראה בביבליוגאפיה על אד“ג שנזכרה בהערה 5. סיפורה זה של נחמה פחצ'בסקי לא נכלל בה. מחקרי על א”ד גורדון כדמות ביצירה הספרותית נמצא בהכנה. פרק ראשון ממנו פורסם: “חיפוש החוטם” בספרות הא“י בראשיתה: המקרה: א”ד גורדון“. נקודות תצפית – תרבות וחברה בא”י, הוצ' האוניברסיטה הפתוחה, ת“א, תשמ”ח 219 – 240.  ↩

  11. נורית גוברין. ‘העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריתו’, הוצ‘ יצחק בן־צבי, תש"ם, עמ’ 62, ועוד שם.  ↩

  12. נורית גוברין. ‘מאופק אל אופק’ עמ' 406; 469 ועוד שם הרבה בנושא זה.  ↩

  13. אוריאל אופק. “משפט תלמידים ומחאה”, ‘עת־מול’ כרך י“ב, גל' 3 (71), שבט תשמ”ז (פברואר 1987) עמ‘ 8–9. המאמר נכתב בתגובה על הנוסח הראשון של מאמרי ב’עתון 77‘, גל’ 51(מרץ 1984) נכלל בספרו: ‘ספרות הילדים העברית 1900 – 1948’, הוצ‘ דביר, תשמ"ח עמ’ 137.  ↩

  14. אליעזר קורנמן {חתום: כרמן]. “ג'ידה”. ‘השילוח’, כרך י“ז. תרס”ח. עמ‘ 492 – 503; “לבני־ברק”, (מרשמי ארץ־ישראל)", ’השילוח‘, כרך י“ח, ניסן (או אייר) תרס”ח, עמ’ 230־236.  ↩

  15. יהודה סלוצקי. ‘העיתונות היהודית־רוסית בראשית המאה העשרים’ הוצ‘ מכון לחקר התפוצות. אוניברסיטת תל־אביב. תשל"ח. עמ’ 340 הערה 125.  ↩

  16. שם, עמ' 403, הערה 38. עניינו של סיפור זה בעולה חדש. הבא ליפו ומחפש עבודה, ונעשה שומר בפרדסי פתח־תקוה. בשעה שהוא עומד על משמרתו, הוא נרדם ורואה בחלומו את חברתו. שהוא מצפה לבואה מחו"ל. כדי שינשאו, ובאותה שעה, בא ערבי וגונב ממנו את רובהו.  ↩

  17. משה גליקסון,,כרמן“. ‘מעברות’. כרך שני, חוב‘ ט’. יפו, תר”ף עמ‘ 376 – 278. ג. קרסל, “אברהם שפירא בסיפור העברי. מי היה ”כרמן’ המסתורי?“, ‘מעריב’. כ”ט באלול תש"ך (21.9.1960).  ↩

  18. נורית גוברין. “פתח־תקוה – זירת ההתרחשות”, ‘עתון 77’ שנה ב‘ גל’ 11 – 12, תשרי תשל“ט (אוקטובר 1978), עמ' 20 – 22. אהוד בן־עזר, ”אברהם שפירא“ בסדרה: ”ספרי דורות קודמים“ ‘הארץ’,.19.6.1970 וכן הנ”ל: “על כנפי החלום. מראות הארץ”, ‘על המשמר’, 24.9.1976.  ↩

  19. יהודה אדלשטיין, אברהם שפירא (שיך איברהים מיכה)‘, הוצ’ ידידים, ת“א. תרצ”ט, כרך א‘, הפרק: “חרות ממלכה ודגל לאום”. עמ’ 181 – 185.  ↩

  20. “מכתב גלוי למר מ. שינקין ולמר יעקב רבינוביץ”. ‘הפועל הצעיר’. שנה ג‘, גל’ 18. כ“ט בסיון תר”ע (6.7.1910). עמ‘ 18. וראה רישומו של המאורע בספרם של שלמה שבא ודן בן־אמוץ ’ארץ ציון ירושלים‘, הוצ’ וויידנפלד ניקולסון ירושלים. 1973, עמ‘ 168. תחת הכותרת “א.ד. גורדון זועזע”. וכן בסיפורה של אסתר ראב “שני דגלים” [1973]. בתוך: ’גן שחרב‘. הוצ’ ספריית תרמיל. סיוון תשמ"ג, עמ' 124 – 125.  ↩

  21. משה סמילנסקי [חוג‘ה מוסה], “שרטוטים. א. שוחט – מלמד”. ’הפועל הצעיר‘, חוב’ 10 – 11, תמוז־אב תרס"ח. עמ' 10־11.  ↩

  22. זאב וילנאי. ‘רמלה. הווה ועבר’. הוצ‘ עירית רמלה. תשכ"א. עמ’ 81; הנ“ל, ערך ”רמלה“. בתוך ‘אנציקלופדיה אריאל’. הוצ' עם־עובד תרבות וחינוך. ת”א. תשמ“א. כרך ח‘, עמ’ 7542, יוסף ברסלבי, ‘בנתיבות לא־סלולות אל ידיעת־הארץ’. הוצ' עם־עובד – תרבות וחינוך, תשל”ד. עמ' 113. הפרק: “מאוקראינה – לרמלה וליפו”. תודתי לאבנר הולצמן על מראה מקום זה.  ↩

  23. ראה הערה 10.  ↩

  24. וראה גם מאמרי: “בשבחי הז'אנר: י”ח ברנר, מטפחו של הז‘אנר הארץ־ישראלי למעשה ומתנגדו להלכה", ’דפים למחקר בספרות‘, 3. תשמ"ו, עמ’ 97 – 116.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!