רקע
נורית גוברין
העולה שירד – סיפוריו הארץ־ישראליים של אריה יפה
11.jpg

אריה יפה

 

א. בין מקום־ההולדת לארץ־המולדת    🔗

בודדים ועצובים הם החלוצים והחלוצות הצעירים, המתלבטים ומתחבטים בארץ־ישראל של ימי העלייה השניה, בסיפוריו של אריה יפה. כולם רכים וענוגים, ומתגעגעים ללא הפסק לבית אמא־אבא, שהשאירו מאחוריהם. לכאורה, לא טוב להם רק בארץ־ישראל, ואם יעזבו אותה ויחזרו לבית ההורים, יבוא הכל על מקומו בשלום כמקודם, אולם, למעשה, לא כך הדבר. גיבורים אלה נידונו לעצב ולבדידות ולכמיהה חסרת־פשר המכרסמת את הלב, בכל אשר יהיו. בכל מקום שבו הם נמצאים, הם מתגעגעים למקום אחר, שאליו הם רוצים להגיע, או שאליו הם רוצים לחזור, ואחת היא אם מקום זה הוא בית ההורים ברוסיה, עיר או מושבה בארץ־ישראל, או אחד מכרכי אירופה המערבית. נפשות רכות ונוגות אלה נושאות בקִרבן אידיאלים נעלים, חלומות גדולים, אם כי מטושטשים ובלתי ברורים, על אדם וְעַם ועולם, מצליחות למצוא בקִרבם את הכוחות הגדולים כדי לעשות את הצעד המכריע לעבר מימוש החלום, אולם ליותר מזה אין כוחן מספיק. המאמץ העצום שנדרש מן החלוצים לעבור מעולם לעולם, מבית ההורים המוגן, למחוז הכיסופים החשוף והתובעני, היה גדול מדי, והותירם נדהמים מעצם העזתם, וחסרי ישע להמשיך ולהאבק לא רק על המשך מימוש החלום, אלא על עצם הקיום בתנאים החדשים חסרי־הרחמים.

הגיבורים והגיבורות הצעירים מתוארים בשלבים שונים של חייהם, כשהמשותף לכולם הוא הבדידות והסבל בהווה, והתשוקה למשהו אחר, טוב יותר, שלם ויפה יותר בעבר או בעתיד. מי שעדיין לא עזב את קן־ההורים, חולם על עזיבתו לעולם יפה יותר, הנמצא בארץ ישראל (“תרצה”); מי שהעז ועשה את הצעד הראשון ונמצא באנייה, בדרכו לא“י, כבר מתגעגע למקום שעזב, עוד לפני שהספיק לממש אפילו את ראשיתו של חלומו בא”י (“תרצה”); מי שכבר נמצא בארץ־ישראל, סובל מאוד מן הבדידות והרגשת חוסר־התכלית בארץ, וכמֵהַ לבית ההורים החם ומעניק־החסות (“תרצה”; “ציוניה”; “כמלפנים”; “במקומות הקדושים”); מי שכבר החליט לעזוב את הארץ, ונמצא בדרכו חזרה אל בית הוריו או אל אחת מבירות אירופה, מרגיש בחסרונה של הארץ שעזב זה עתה, באותו רגע שהוא נמצא על סיפון האנייה בדרך בחזרה ממנה (“לאחר שתי שנים”; “אל הגולה”). והשלב האחרון: מי שכבר חזר אל בית הוריו ברוסיה, או הגיע לאחת מבירות אירופה, מתגעגע לחזור לארץ, שזה עתה עזבהּ ומתרפק על כל דבר שמזכיר אותה, ואף מציג את עצמו, בעיני עצמו ובעיני אחרים, כמי שעתיד לחזור בקרוב (“לאחר שתי שנים”; “מאנשי שלומנו”; “בנכר”); גם מי שנמצא, כביכול בעולם שאליו הוא שייך, מבחינה ביולוגית (“הספרדיה”) או מבחינה רוחנית (“החוטים האדומים”), אינו מוצא לעצמו מנוח ומתגעגע אל עולם אחר. רחל הספרדייה, נמשכת אחר בחור צעיר מעולי רוסיה, ואל עולמו שבו “החיים מלאים נשמה”, ואילו עולמו של החתן הספרדי המיועד לה, יורד ערכו בעיניה; וכמותה, פייגה־לאה, שעלתה עם בעלה הזקן לארץ־ישראל להשתטח על קברות הקדושים, ובמיוחד על קבר רחל אמנו, נפשה יוצאת אל נכדה, בן בִתה ברוסיה, היושב זה כשלושה חדשים בבית האסורים, ועתיד להישלח לגלות.


 

ב. אריה יפה הוא ליאו קניג    🔗

בן שבע עשרה היה אריה יפה כשעלה לארץ־ישראל כדי ללמוד אמנות ב“בצלאל”, בשנת 1906, כתלמידו של הצייר שמואל הירשנברג ושלוש שנים שהה בה. בשנת 1909 או 1910 עזבה, ונסע למינכן ולפאריס להמשיך את לימודיו בציור, ונעשה אחד המבקרים האמנותיים החשובים בכלל ואחד הראשונים ביידיש בפרט. לפני מלחמת העולם הראשונה עבר ללונדון ועסק בעיתונאות, שבה התמיד למעלה משישים שנה, בתחום הביקורת הספרותית והאמנותית, ונודע בשמו ליאו קניג.1) את האווירה בחוגי הנוער באודסה, ואת המניעים לעלייתו לארץ־ישראל, תאר ליאו קניג בעצמו מקץ שנים:2)

מה הביאני לפני 40 שנה לפלסטינה, כפי שקראנו בימים ההם לא“י? [ – – – ] הייתי תלמידו של חיים טשרנוביץ (רב צעיר) וחבשתי כובע מיוחד של בית הספר לאמנות באודסה, והכינותי את עצמי להיות תלמיד באותו בית ספר. אך פתאום החלטתי שמוטב לי ללמוד אמנות ב”בצלאל" בירושלים. מנעורי לא הייתי מפלגתי ולא נמניתי עם שום “בורסה” [מועדון־נוער, קלוּבּ]. אולם היתה זאת תקופת הפריחה של “חיבת ציון” באודסה,שבה חיו ופעלו גדולי התחיה שלנו כלילינבלום, מנדלי, אחד־העם, דובנוב,3) ו“הצעירים” ביאליק, קלויזנר ואחרים. [ – – – ]

12.jpg

מורי "בצלאל ותלמידיו. שני מימין: נחום גוטמן. לימינו אריה יפה

בשבילי היה לא“י כוח־משיכה מיוחד. ואף על פי שי. ל. פרץ כבר הדפיס סיפור קצר ממני (שרבניצקי שלח לו), רציתי להיות אז בעיקר צייר ולא שבעתי מהתבונן בריפרודוקציות של התמונות היהודיות מאת ליליאן, הירשנבג, שץ, שהיו המורים הראשונים של בית הספר הראשון לאמנות בירושלים. “אקדמיה לאמנות בירושלים”, לצייר את הנוף התנכי ואת גיבורי המקרא בא”י גופא, וללמוד את מלאכת הציור אצל הירשנברג,4) [ – – – ] – מה יכול להיות יפה יותר וטוב יותר בשביל בחור יהודי אפוף חלומות באודסה של אותם הימים? ומכיוון שלא יכולתי להיכנס לבית הספר לאמנות באודסה מחמת שאבדה לי תעודת־הלידה, החלטתי לנסוע ל“בצלאל” בירושלים. כנראה, שהייתי אז בחור טוב, שכן ביאליק וד"ר ספיר נתנו בידי מכתבי־המלצה לסופר ז. בן ציון ולפרופ' שץ.

המניעים, כפי שעולה מעדות זו הם מעורבים: אידיאולוגיים ( “בשבילי היה לא”י כוח־משיכה רב") ומעשיים (“לא יכולתי להיכנס לבית הספר לאמנות אודסה”), ואילו בשביל האב האדוק, המניעים היו מעשיים בלבד, כפי שמתאר זאת בהומור, מקץ שנים, ליאו קניג, באותו פרק זיכרונות:

ואעפ“י שאבי, ככל האבות האדוקים, ראה את הציונים כאפיקורסים, שאינם טובים מן הסוציאליסטים, הסכים שבנו יסע לא”י. וטעמו של דבר הוא:

אעפ“י שלא זכיתי בימים ההם להאסר (מצב, שכל הבחורים בעלי ההכרה שאפו אליו), כבר ערכה המשטרה האודיסאית “ביקור” אצלי וחיפשה נשק. וקל לתאר את שמחתי, כשנודע לי אח”כ, שבאותו לילה נערכו “ביקורים” גם אצל אחד־העם, ביאליק, ז’בוטינסקי ואישים נכבדים אחרים. באותם הימים נוסדה ה“ההגנה העצמית”. רץ הייתי על הבאריקדות ולאסיפות חשאיות… הכל נשמו אויר פרעות וסכנה היתה צפויה ליהרג בידי אנשי המאה השחורה. מובן איפוא מפני מה הסכימו הורי שאסע לא"י.

וכך הגיע אריה יפה בן־17 לארץ־ישראל, כשמאחוריו, החל מגיל חמש־עשרה, “עבר ספרותי” המבשר המשך נכבד: ראשוני סיפוריו התפרסמו ביידיש בקבצים ספרותיים בעריכתם של י.ח. רבניצקי, י.ל. פרץ וקלמן מרמר. את תיאור ההפלגה מאודסה לארץ ישראל, את המסע בים, העלייה על החוף והפגישה עם יפו, במלון חיים־ברוך, הנסיעה לירושלים ומראות הדרך, חוויות טיפוסיות אלה, שהיו נחלתם של כל העולים באותן שנים, תיאר לימים באחד מפרקי זכרונותיו.5)

בזכרונותיו, סיפר ליאו קניג, כיצד התעניין ביאליק בהתקדמותו כסופר, עוד בימי אודסה, לאחר שהכירו באמצעות רבניצקי:6)

איך היה [ביאליק] עוצר אותי ברחוב בולשאיא או מאלאיא ארנאאוטסקיא, לא רחוק מבית מסחר הספרים של רבניצקי ומאלינקובסקי, והיה שואל: נו, כבר כתבת סיפור חדש? (י.ל. פרץ כבר פירסם סיפור קצר שלי, “האכסטרן”, שרבניצקי המציאו לו).

ולאחר ששמע שהוא נוסע לארץ־ישראל, נתן בידו מכתב המלצה לש' בן־ציון, ובכך גרם ש“במידת־מה ראיתי את עצמי כבן־חסות של ביאליק”. ביאליק לא שכח אותו, ובביקורו בארץ־ישראל בפסח תרס"ט “שאל את פרופ' שץ על התקדמותי בציור, ושץ שאל אותו על התקדמותי כסופר”. באותה פגישה בירושלים, התרשם ליאו קניג מעליצותו ושובבותו של ביאליק. בניגוד לכובד הראש ושאר גילויי הזיקנה שמצא בביאליק, בפגישתם בלונדון מקץ עשרים שנה.

שלוש שנים אלה שעשה בארץ, בתקופת התגבשותה של העלייה השנייה, השאירו את רישומן הספרותי, בדמותם של עשרה סיפורים שנדפסו מעל דפי ‘הפועל הצעיר’ בחמש השנים הראשונות להופעתו (תרס“ח־תרע”ב). חלקם נדפסו לאחר שכבר עזב את הארץ והדבר ניכר גם בנושאי הסיפורים.

יבול זה של עשרה סיפורים, “בימי העלייה השנייה, משל אנשי העלייה השנייה ועל אנשי העלייה השנייה”,7) יש בו תרומה נכבדה להכרת האווירה ששררה באותם ימים בקרב אנשיה, והלך הרוחות שהיה מנת חלקם של מי שהחזיק מעמד ושל מי שכשל כוחו ועזב.

אם כי אריה יפה השתתף ב’הפועל הצעיר' החל משנתו הראשונה, כמעט שלא נזכר שמו על ידי רושמי־הרשוּמוֹת, מסַפרי־הזיכרונות וכותבי־ההיסטוריה של כתב־עת זה. אליהו מונצ’יק ויצחק לופבן הסוקרים בפירוט רב את גיליונות השנה הראשונה, אינם מזכירים אותו,8) במונוגראפיה של יוסף שפירא על ‘הפועל הצעיר’ זכה למשפט אחד בלבד,9) ובספר ‘בצלאל’ נזכר שמו פעמיים בלבד, בתוך רשימת תלמידי המחזור הראשון של המוסד, בשנת 1906 בשמו: ליאו קאניג.10)

וכך, תרומה ספרותית מיוחדת זו, נשארה במשך שנים ידועה למעטים בלבד, וכמעט שנשכחה מלב, והייתה עלולה להצטרף לתרומתם של סופרים אלמונים נוספים, שפעלו בתקופה זו כבתקופות אחרות, וכמעט שאין היום מי שיודע לפענח את שמות־העט שבהם חתמו על יצירתם ולגלות את האדם שמאחורי הסיפור.

למעשה, דומה שרק עם פטירתו, בכ“ב באב תש”ל (24.8.1970)11, הוסר ברבים הלוט מעל מי שחתם בשם אריה יפה על עשרת סיפוריו ב’הפועל הצעיר', נתגלה הכותב, וזוהה עם המבקר הידוע בספרות יידיש ליאו קניג, והושלם פרק עלוּם בביוגראפיה שלו, ובמיוחד בהיסטוריה של הסיפורת הארצישראלית של תקופת העלייה השנייה.

לאחר שחשף ג' קרסל ברבים את מה שהיה ידוע למעטים בלבד, שליאו קניג הוא אריה יפה, מחברם של הסיפורים הארצישראליים ב’הפועל הצעיר', נתפרסמה, כשלוש שנים לאחר מכן, רשימתו השנייה עליו,12) שבה הביא את עדותו החשובה של ידידו של אריה יפה, ראובן ליף, שגם הוא היה באנשי עלייה השנייה, ותלמיד “בצלאל” במשך שנים אחדות (הגיע לארץ בסוף ינואר 1906), וגם הוא פירסם סיפורים ודברי זכרונות ביידיש על ימי העלייה השנייה ועל ההווי של תלמידי “בצלאל” באותן שנים.13)

לפי מסורת המשפחה, שוּנה השם מאריה יפה לליאו קניג, בשעה שעשה את ההכנות לנסוע מאודסה לארץ־ישראל, והרגיש בטוח יותר בקבלת הפספורט ויתר סידורי היציאה מרוסיה תחת שם בעל צליל גרמני, ואילו ראובן ליף מספר גירסה שונה, כפי שמביא זאת ג' קרסל:

13.jpg

לפי עדות זו לא ידע אריה יפה עברית, ו“את ספוריו ב’הפועל הצעיר' תירגמו מיידיש: י”ח ברנר, המורה יש“י אדלר ובן־ציון גוטמן (ש' בן־ציון). ש' בן־ציון היה ידידו של אריה יפה, ואף סיפק לו חוברות וספרים על החסידות”.

על אחד הסיפורים, שבמרכזו עומדת דמות גיבורה, מעיד ראובן ליף, שהמודל היה דמות מציאותית, והוא אף מגנה את אריה יפה, על שלא התאים את הסיפור למודל האמיתי. קרסל, שאינו חושף את זהות המודל, ואף אינו מגלה באיזה סיפור מדובר, מביא מפיו ש“הסיפור האמיתי של בעל המכתב [ראובן ליף] הוא לא פחות דרמטי מזה שהסיפור המבוסס כביכול עליו. אבל [– – – ] הסיפור היה ‘ספרותי’ בעיני יוסף אהרונוביץ וראוי להידפס”.

ספק אם אפשר היום לזהות אלו מבין הסיפורים תורגמו על ידי כל אחד משלושת הסופרים הנזכרים, וספק אם אפשר להוסיפם לרשימת תרגומיהם של ברנר וש' בן־ציון. בהסתמך על הכרונולוגיה בלבד, ברור הוא, שברנר לא תירגם את הסיפורים שנדפסו לפני עלייתו לארץ (א – ד ברשימה). לעומת זה יש לשער, שאת הסיפור הראשון “תרצה”, תירגם ש' בן־ציון, שהיה העורך של המדור הספרותי של ‘הפועל הצעיר’ בשנתו הראשונה. אבל קשה לקבוע, כיצד נתחלקו תרגומי הסיפורים האחרים בין שלושת המתרגמים, אלא אם כן יתגלו עדויות חדשות, על סמך חומר ארכיוני שטרם פורסם. הרושם הוא, שהמתרגמים עשו הכל, כדי ליצור לשון עברית שתשמור על רוח המקור, והעלימו את סגנונם המקורי.

ש' בן־ציון ניסה לשתף את אריה יפה גם ב’העומר' בעריכתו, במאמציו להרחיב את מעגל המשתתפים ולהוסיף חומר ארץ־ישראלי. לשם כך היה מוכן אף להשקיע מאמצים בתרגום סיפוריו מיידיש לעברית, כפי שכתב אליו לירושלים במכתבו מיפו מיום כ' בתמוז תרס"ח:

שמעתי שאתה הולך ויוצר יצירות חדשות מחיי הארץ – ונזכרתי בהבטחתך, שהבטחת לי, כי תשלח את דבריך אלי, לבחור מהם את אשר יאות ל’העומר'. ובכן הואילה־נא ושלח ובאשר אבחר תמסור למתרגם. ואפשר שאמצא גם מתרגם חינם לדברים והיה שכרך כולו שלך.

לדעתו של רפי וייזר, מנהל ארכיון עגנון, יתכן שהמתרגם שעליו רומז ש' בן־ציון הוא עגנון, שהיה באותם ימים מזכיר המערכת. תכנית זו לא יצאה אל הפועל, ואריה יפה לא היה בין משתתפי ‘העומר’.14


14.jpg

יהודה בורלא, אלול תרפ"ד. (1924)

 

ג. “תודה לך, כי לא שכחתני” (ברנר לאריה יפה)    🔗

בין ידידיו הקרובים בארץ היו ש' בן־ציון, יהודה בורלא, זאב ברכות וי“ח ברנר.15) רישום נרחב, יחסית, נשתייר ליחסיו עם ברנר, בזיכרונותיו המאוחרים של ליאו קניג, ובאיגרת ששלח לו ברנר, לאחר שכבר עזב את הארץ ושהה במינכן שבגרמניה.16) המכתב, שנכתב מיפו ביום 14.11.1910 ביידיש, מגלה את היחס הקרוב והחברי בין השניים (לפני שעזב את הארץ, גר עם ברנר בבית אחד בתל־אביב).17) ברנר מתבדח בו, מצטט, מתוך הומור, קטעים ממכתבו של אריה יפה אליו, ומרגיש צורך להתנצל על אותו טון “קל־משעשע” זה שבמכתבו, המעיד “כי בזמן האחרון אין בי אותה מידה גדולה של מרה שחורה, שהיתה בי בשעה שעזבתני. ונהפוך הוא, אני כותב משהו, ובכלל – דא, הא, לכאן ולכאן, אחת הנה ואחת שמה… באמונה, בלי הגזמה, טוב יותר, הרבה יותר טוב”. ובעיקר הוא מודה ליפה על מכתבו: כי אגרת זו שלך – הן אתה חי בה, אתה, על כל תנועותיך וקמטיך, אתה, הספקני, הציני, והשדים יודעים עוד מה. בכל אופן תודה לך, כי לא שכחתני”.

בהערה מוסיף המלביה“ד שבאותו זמן כתב ברנר את “מכאן ומכאן”, כפי שהוא רומז בדבריו. ברנר כותב אליו כ”סבא זקן" הכותב לצעיר ממנו, מכנה אותו “ספקני וציני”, ומגיב על מה שכתב אליו, שהוא, אם ננקוט לשון־ימינו, “עושה חיים במינכן”: “מינכן – אפשר כאן לראות ימים בנעימים, כשישנה פרוטה בכיס”; וכן הוא מתפאר בפניו באירוניה קלילה כי “כבר ציירתי, ברוך השם, נשים ערומות”. על ציטוט זה מגיב ברנר: “ולא שכחת בשעת ציור, כי ערומות הן?…” אולם מיד לאחר החלפת דברי לשון קלילים אלה, נאמרים ביניהם, אם כי ברמז, גם דברים אחרים, אותו “עיקר” שבגללו כותבים לברנר, מכסים עליו בדברי לצון, ומקווים שהוא – יבין. והוא – אמנם מבין ומגיב:

אני הנני אולי תמים בעיניך… לא, לאסוני אין אני תמים… אלא שלעתים רוצה לבי משהו עילאי… גם זה ודאי מין התגנדרות… ואתה בעצמך הן ודאי רוצה גם אתה משהו לעתים… אין העיקר הנחוץ נאמר משום־מה.

לאחר החתימה מוסיף ברנר מעין התנצלות:

אפשר אומר אתה, יפה, כי התגנדרתי קצת לפניך בגלויה זו – טועה אתה. פשוט לא עלתה לי הכתיבה כפי שראוי היה. יהי כן!

מהערות המלביה"ד לגלויה, נראה, שהיה לברנר עוד מה לומר, והתחרט, כתב ומחק. יתכן, שהזכרת “הבחורות הערומות” בתוספת הערה “ברוך השם” יש בה גם רמז פרטי למעשה־קונדס של התגרות, שעשה אריה יפה, כפי שהוא מספר בזיכרונותיו מקץ שנים:18)

פנה אלי פעם פרופסור שץ (הייתי אז תלמיד ב“בצלאל”) ואמר לי: – רוצה אתה לראות טיפוס מעניין? (כבר כתבתי אז סיפורים קצרים ב’הפועל הצעיר' והוא רצה, כפי הנראה, לספק לי נושא מעניין). פה בירושלים יושב אדמו“ר רבן של חסידים, שלפי דבריו הוא גם אמן [ – – – ] וקבלתי ממנו מכתב ובו הוא מבקש ממני לשגר לו דוגמאות [ – – – ] קח אתך מונוגראפיות וראפרודוקציות אחדות וגש אליו.”

לאחר תיאור הביקור והשיחה עם האדמו“ר, מספר קניג, כיצד הראה לו “להכעיס” דווקא תמונת ונוס ערומה של טיציאן, ותגובתו התמימה־מיתממת של האדמו”ר: “ודאי היא כורעת ללדת…”

נראה שעניין “הבחורות הערומות” העסיק את אריה יפה למדי, שכן הקדיש לו סיפור מיוחד, “שולמית”, שנשאר בעיזבונו (בקיבוץ חצרים).

בזיכרון אחר הקשור בברנר,19) מימי לימודיו ב“בצלאל”, סיפר אריה יפה, כיצד גרמה הופעתו של כוכב שביט שהתקרב לכדור הארץ, חששות רבים, וכיצד צפה, יחד עם ברנר, בכוכב, וברנר, בניגוד לכל האחרים, היה שרוי בשמחה מיוחדת, ולגלג על כל החוששים.

בפרק זיכרונות נוסף,20) תיאר ליאו קניג, כיצד הציג אותו יוסף אהרונוביץ בפני ברנר בכיתת הציור של “בצלאל”, ובמיוחד נחרת בזיכרונו המעמד, כיצד נערכה בבית העם בירושלים קבלת פנים לסופר היהודי־גרמני תיאודור זולוצ’יסטי, שנתקבל בכבוד ובהערצה, ואילו מברנר שעמד בפתח, התעלמו, ואיש לא שם לב אליו.


 

ד. “זמן הסתו הוא כשהנפש מתעטפת והלב דוי ולא בשעה שגשמים יורדים!”    🔗

בעשרה הסיפורים שפירסם אריה יפה ב’הפועל הצעיר' בשנים תרס“ח־תרע”ב,21) מנצנצת מפעם לפעם אישיותו של הכותב והחוויות שעברו עליו, מבעד לכתפיהם של גיבוריו, אם כי אין אלו סיפורים אוטוביוגראפיים ישירים, והם כתובים בגוף שלישי, ומסופרים מבעד לעיניהם של הגיבור או הגיבורה המתחלפים בהם. ברובם, הגיבור או הגיבורה נמצאים שלוש שנים בארץ, כמספר השנים ששהה בה המספר. כך, למשל, בסיפור “הספרדיה”, שכותרת המשנה מעידה עליו שהוא “פרק מרומן, שנכתב בירושלם”, מתוארת רחל, הנערה הספרדייה, כשהיא נמשכת לשכנה, “בחור צעיר מרוסיה” בשם טרכטמן, הלומד ב“בצלאל”. כדי להתקרב אליו, היא שותה “טשי” [תה] “מתוך כוס גדולה כדרך בני רוסיה”, במקום ה“קהוה” שנוהגים לשתות בביתם, “כבכל בתי ישראל המזרחיים”. כדוגמא לקשר ביניהם מתואר כיצד “הוא הראה לה תרשים שעשה בדמותה עוד לפני שהתודעו למדי זה לזו…” והיא נזכרת במה ששמעה מפיו על עצמו, כי “הוא יהיה אמן גדול”, ומהרהרת “מהיכן להם לרוסים אלו אמונה כבירה כזו בעצמם?” ומאליה עולה “שאלה חדשה במוחה”: “מדוע עין פה אמנים בתוך הספרדים?”

יש לשער שטרכטמן זה הוא בן־דמותו של הכותב, ולכך יש להוסיף אותה ציטטה ממכתבו שהביא ברנר: “ערבים ראיתי, ספרדים, כותל מערבי, מין התגנדרות”. איני יודעת אם אכן הושלם רומן זה, ש“הספרדיה” היה צריך להיות פרק בתוכו, בכל אופן יש בסיפור זה, נוסף לנופך האוטוביוגראפי, גם הד לפגישת העדות השונות בירושלים, מנקודת ראות “אשכנזית” טיפוסית.

גיבור אחר הלומד ציור בגרמניה, הוא קרנצדורף, בסיפור “בנכר” שהתרחק מעַמו, והתחבר עם חברים נוצרים:

ובגרמניה שכח לגמרי, כי יהודי הוא, בתור רוסי רשום הוא במעונו, וכרוסי הוא בעיני מכיריו; ואף בעיני מַרי אהובתו. בדעתה לא יעלה, כי יהודי הוא. אולם אשכנזיה זו הטהורה גרמה לו בימים האחרונים להרבות במחשבה על אודות היהודים."

שנאת אהובתו ליהודים, והכרזותיה כי “לעולם לא תוכל לאהוב יהודי”, גורמים לו להרהר בבית הוריו המתבולל, שבילדותו עוד שמרו בו על המסורת היהודית, וללכת לבית הכנסת שבעירו, בגרמניה, משנודע לו כי ראש השנה היום. בביתו נמצאת תמונה לא גמורה שלו, “מצב של צליבה”, שמוריו ונערתו מהללים אותה, ומריה עצמה שוכבת בין זרועותיו ב“מצב צליבה אמיתי”. הוא אינו מעז לספר על מה שמעסיק את מחשבותיו: שלושה יהודים עניים שראה בערב, “מוארה באור רמברנדי”, ביטוי לחוסר העזתו לגלות לנערתו הגרמניה את עובדת היותו יהודי, מחשש פן תעזוב אותו, ובמקום זה הוא בוכה בזרועותיה.

סיפור זה מבטא את המתרחש בנפשו פנימה של קרנצדורף, בן דמותו של המספר, ואף הוא מתאים לאותן שורות ממכתבו שציטט ברנר על הנשים שהוא מצייר, שכן הוא מתאר את מגעיו “המקצועיים” עמהן, בניגוד לאהבתו לנערתו מריה:

מלבד המודליות האשכנזיות לא בא עוד קרנצדורף עד מַרי בשום מגע עם אשה אשכנזית; והמודליות, כמו כל הנשים הסוחרות בגופן, אינטרנציונליות הן ולא אשכנזיות אמִתות. רושם עז לא יכלו לעשות עליו, ורק לפרקים רחוקים היה מתעלס עם אחת מהן.

השינוי שחל בו, בא לידי ביטוי באופן שבו הוא רואה את שלושת היהודים בבית הכנסת, הגורמים לו רצון לצייר אותם. הראייה הראשונה היא שלילית: “שלושת היהודים פולנים: שנוררים, כנראה. הם עומדים צפופים, איש באחיו, ומראה מיוחד להם לאור המנורה הקטנה שעל ראשיהם, השפוך על מגבעותיהם הבלות וכתפיהם הכפופות….”

ואילו הראייה האחרונה, לאחר שהוא מכיר ביהדותו, היא ראייה אוהדת: “הוא נזכר פתאום בשלושת היהודים העניים אשר ראה הערב בבית הכנסת; ויחפץ לספר למריה. זו היתה קבוצה נאה ומענינת, מוארה באור רמברנדי”.22) ודומה שאין שבח גדול מזה בפי צייר.

15.jpg

ציור של ליאו קניג [אריה יפה]


יש לשער שגם הסיפור הנושא את הכותרת הצינית במקצת “מאנשי שלומנו”, משקף חוויה אוטוביוגראפית של הכותב, והפעם מפאריס. הסיפור מתרחש בשני מקומות, על “גבעת־החול” "בדרך המובילה ל’הרצליה' ",אותה גבעת חול שהוּנצחה בספרות העברית, על ידי סופרי ראשית המאה ובראשם עגנון, ובאחד מבתי הקפה בבולוואר ס’ן מישל בפאריס. בן־דמותו של המסַפר הוא הפעם עֵד למעשיו ולהתנהגותו של גיבור הסיפור זבלודובסקי, אם כי בעת ובעונה אחת גיבור זה מייצג גם אותו. בפרק הראשון הארץ־ישראלי, מוציא הגיבור זבלודובסקי את דיבת הארץ רעה, ובשכבו על גבעת־החול הוא שופך את כל “מרירות לבו” על הארץ:

את הכל גינה, את הכל רמס ברגליו; האכרים הם אנשים פחותים, ריקנים, גרופיות של שקמה (מלים לא היו חסרות לו); אפשר כאן לגוע ברעב, מבלי שיחוש יש בדבר; העם העברי מפרכס לצאת ביציאת נשמה… הארץ שוממה, אוכלת יושביה, ריקניות, מות, קפאון, אין תיאטראות, אין קונצרטים, אין עלמות, הנפש היפה טובעת בבץ של קטנות, אין מרחב, אין שאיפות, אין כלום!…

ואילו בפרק השני, הפריסאי, אותו גיבור מבקר את פאריס ומעדיף עליה את ארץ־ישראל:

יותר רע כאן מאשר בארץ ישראל. שם יש תוכן לריקניות ופה ריקניות בלי תוכן. שם יש לכל הפחות הרבה שמש, הרבה שמים, ופה – חסרים השמים קביעות ומשתנים הם תמיד כַּעוֹגְבוֹת הפַּרִזִיוֹת.

בעוד שקודם התאונן, ש“אין עלמות” בארץ, הרי כעת, למראה הנערות הנאות העוברות ברחוב, הוא טוען: כל היופי הזה הריהו מעושה, מזויף, אמנות תועלטית ותו לא…"

ובבית הקפה הפאריסאי, באוזני הסטודנטיות היהודיות, כטוב לבו ביין, משורר זבלודובסקי שירים עבריים מא"י, מכריח את הנערות לרקוד “אורה”, ומכריז בצרפתית: “יהיו היהודים! תחי ארץ־ישראל!”


 

ה. הכנפיים מקוצצות    🔗

אם החוויה האוטוביוגראפית הישירה, אך מבצבצת פה ושם בסיפוריו ב’הפועל הצעיר', הרי הלך נפשו הקודר המיואש של המספר בכל אשר ייצא, הוא השליט בכל סיפוריו והוא גיבורם המרכזי. למעשה, נכתבו סיפורי־היורדים שלו, עוד בהיותו בארץ־ישראל, ולפני שחזה מבשרו את כאב הפרידה ועזיבת הארץ, כבר חוו אותו גיבוריו, מרגע שעלו גיבוריו לארץ, כבר התחרטו על צעדם זה, כשם שמרגע שנמצאו על סיפון האנייה בדרך בחזרה, התחרטו גם על צעדם זה. חרטה תמידית זו, המאפיינת את כל גיבוריו, אין לה כמעט כל קשר למידת הצלחתו של הגיבור בהקלטותו בארץ היא משותפת לכולם, לאלה שהצליחו ולאלה שנותרו בבדידותם בארץ, הרגשת ההחמצה המתמדת רודפת את גיבוריו גם בערי אירופה הגדולות (מינכן, פאריס), שאליהן הגיעו, וגם כאן, ללא קשר למידת הצלחתם החיצונית והשתלבותם, כביכול, בחברה.23)

כדי להרחיק עדות, וכדי שלא להיסחף יותר מדי בהתרחשויות הפנימיות שלו, שם אריה יפה את הלבטים והיסורים בפי גיבורים אחרים, בגוף שלישי, ובעיקר בפי גיבורות. בדרך זו, יכול היה לתת ביטוי למרירות המציאות, מבלי שהרגשות האישיים הדוחקים יקלקלו את מידת המהימנות. ומה גם, שאכן הנערות שבעלייה השנייה, סבלו לא פעם מבדידותן ומקשי חייהן, הרבה יותר מאשר הבחורים.

מתוך עשרת סיפוריו ב’הפועל הצעיר', שמונה מתרחשים בארץ או בדרך חזרה ממנה, ובחמישה מביניהם עומדת במרכז גיבורה (“תרצה”; הספרדיה"; “החוטים האדומים”; “ציוניה”; “במקומות הקדושים”). אולי לא מקרה הוא, ששניים מן הסיפורים הארץ־ישראליים שבמרכזם עומד גיבור, גבר, הם סיפורי “יורדים”, של נערים שכשל כוחם, וחזרו לבית הוריהם (“לאחר שתי שנים”; “אל הגולה”) ורק אחד מתאר גיבור הנמצא עדיין בארץ, ומנסה להיאבק עם המציאות המרה והמדכאה (“כלפנים”), וגם הישארותו בארץ אינה בטוחה כלל. לעומתם, חמשת סיפורי־הנשים, הם סיפורים על עצב ובדידות, געגועים וכמיהה, אולם הם מתרחשים בארץ, והגיבורות נאבקות בתוכה, אם כי גם הן מתגעגעות לבית שעזבו מאחוריהן. הרגשת חוסר התכלית היא נחלתו של צבי, גיבור הסיפור “כמלפנים”, הנמצא שלוש שנים בארץ, כמספר השנים שעשה בה המספר עצמו, וגם הוא מתגעגע בלי הרף לבית אמו, וזכרו עולה לפניו בכל אשר ילך. לכאורה, שפר חלקו בארץ, והוא מסודר, שכן יש לו עבודה כנוטר בכרמים, ואף נערה מבקרת בסוכתו בליליות ירח, אולם, לאחר עונת הבציר, הוא מרגיש ביתר שאת את הריקנות הצובטת בלב, ואת הרגשת חוסר התכלית:

בשכבו ככה על שפת החול ובהרהרו את הרהוריו בלווית המית הגלים, נבהל מכנופיות הצעירים המזמרים, ידמה לו שהוא שוכב בית אמו על דרגשו וחושב את מחשבותיו, בבית שאון והמולה… אבא־אמא סופרים ומונים את דמי הפדיון של היום; על הכירה רותחות ומתבעבעות הקדרות של ארוחת הערב, ובחוץ אחורי החלונות יורד גשם…

ודומה, גדול כוחה של הרגשת חוסר התכלית של צבי, מאלו של הגיבורים האחרים, שכן להרגשה זו אין סיבות חיצוניות, וכל כולה נובעת מחוסר סיפוק מהותי, נפשי עמוק. שכן, לכאורה, הוא עובד, נמצא בתוך חבורת צעירים, זוכה לאהבתה של אישה, אהוב ומקובל בחברה, אולם כל זה רק למראית עין. הוא “משוטט בחוצות בלב ריק ובמוסר כליות” ורואה את “האניות המפליגות מחוף יפו ונוטלות באותו זמן עמהן חלוצים יותר מכפי הרגיל”. אם צבי, שהצליח, הוא מועמד לירידה, מה יהיה על כל אלה שלא הצליחו?

ואכן, כאמור, סיפורי הגיבורים הגברים האחרים, גם הם סיפורי־ירידה, “לאחר שתי שנים” ו“אל הגולה”, בשניהם מתחרט הגיבור על עזיבתו את הארץ, כבר בעודו על סיפון האניה המחזירה אותו לבית הוריו, כשם שקודם התחרט על עלייתו, כבר בדרכו לארץ ועם המגע הראשן עמה:

ככל אשר התרחק מארץ־ישראל, כן רבה וגדלה אהבתו לאותה ארץ, שהספיק בה במשך עת קצרה לסבול, כמדומה, כל כך הרבה… וכל כמה שהתקרב לביתו הוריו, כן רפתה בו תשוקתו להתראות אתם [ – – – ]. לא פעם ולא שתים, כשהיה שמואל זורע בשדה באחת המושבות או כשהיה עובד עבודה באחד הפרדסים, בימי ארץ המזרח החמים והחרישיים, היה מתעורר בלבו חפץ להיות בביתו, ולראות את זה, את הלז, את אמא… [– – –] ועכשיו? עכשיו היה שב לא"י בכל לבו, לו רק היה הדבר אפשרי… (“לאחר שתי שנים”)

נמלאתי געגועים לדבר־מה, שיהודי צריך להתגעגע עליו. גם נסיעתי כשהיא לעצמה לבשה פתאום צורה טרגית. בחור יהודי עוזב את ארץ ישראל בתרועת־שמחה. רוסיה מולדתו אינה מושכתו עוד כלל והוא נוסע אל העולם הגדול… (“אל הגולה”)

16.jpg

שער הספר העולה שירד

גיבור הסיפור “אל הגולה” מיטיב לבטא את הלך־נפשם של כל הגיבורים בני סוגו, בסיפורי אריה יפה: "נמצאתי במצב כזה, שהאדם אינו רואה אלא את נשמתו הדוויה, ואינו רואה את הטוב והיפה שבעולמו של ה' ".


 

ו. “מה נאה ומה יאה השם צִיּוֹנִיה”    🔗

שלושת סיפורי־הנשים הארצישראליים (“תרצה”; “במקומות הקודשים”; “ציוניה”), הם שלושה שלבים בביוגראפיה המתמשכת של גיבורה אחת, שלה שמות שונים בכל סיפור וסיפור. בכולם זוהי נערה צעירה, אידיאליסטית, ציונית, שעזבה את בית הוריה ועלתה לארץ־ישראל מתוך הכרה אידיאולוגית. בכולם מתמודדים קשיי המציאות הארצישראלית, עם הגעגועים לבית ההורים, גם בשעה שהרצון להקים משפחה מתממש. ובכולם נשמר האיזון הטראגי בין הכוחות הנאבקים, כשהנערה נשארת בארץ, ולבה וחלומותיה נושאים אותה לבית הוריה.

סיפורו הראשון של אריה יפה, “תרצה”,24) מכיל את כל היסודות האופייניים לסיפור על הצעיר, החלוץ העולה לארץ ישראל, בתוספת הנוסף הנשיי המיוחד: ההחלטה לעלות לארץ מתוך אידיאל, שכן “רק בציון אפשר לעבוד למען ציון”; הפרידה הקשה והנרגשת מן ההורים, שזיכרה מלווה את האדם בהמשך דרכו ומשפיע על כל מעשיו: “רק אז הרגישה בפעם הראשונה בכל חושיה, מה חזק הוא קשר המשפחה…”; הנסיעה באנייה והתקוות למה שמצפה לה בארץ: וכאוהב נלהב – נדמה לה, תקדם זו הארץ את פניה"; והתבדות ציפיות אלה מייד עם המגע הראשון עם הארץ: “ואיש לא בא אל החוף לקדם פניה…”. מכיון שבמרכזו של הסיפור עומדת הפעם גיבורה, הרי נוספים קשיים המאפיינים רק לאישה, כגון, שהנערה הנוסעת לבדה לארץ משמשת “מטרה לחצי התאוה השנונים היוצאים כברקים מעיני הגברים הטורקים שסביב לה…” וכן, שנסיעתה לארץ דומה לנסיעתה של נערה לפגוש את אהובה, ופגישתה הצפויה עמה, מתלבשת בדמיונה בדמות פגישה עם אהובה: “דומה כאילו נסעה הלכה לאהוב לבה, יחידה, מחמל, נפשה…”

תיאור בואה לארץ, וחייה בה, אף הם מורכבים מכל הפרטים הטיפוסיים הידועים גם מהמון הסיפורים האחרים המתעדים חוויה מיוחדת זו, שהיא בדרך כלל קשה ומרה. ומכיוון שידוע, מתולדות חייו של המספר, שלא החזיק מעמד, וחזר לאחר שלוש שנים, אפשר לומר שכבר בסיפור ראשון זה, מצויים ניצני ההתפתחות בהמשך, וכבר ראשיתו בישרה על המשכו: “בפנים נזעמים וזועפים קבלתה הארץ”. כבר בפסיעותיה הראשונות על אדמת הארץ, כשהיא ממהרת להשיג את הסבּל הערבי, שאינה מבינה שפתו, והמומה מבליל הצבעים והמראות הנגלים לעיניה, היא מרגישה את עלבונה. תחושת עלבון זו, היא תחושת יסוד בנפשה של תרצה, כבנפשם של גיבורי הסיפורים האחרים.

לאחר פרק הביניים של הפגישה הקשה עם הארץ, בא פרק ההתאקלמות וההסתגלות, שהוא קשה לא פחות. תרצה נעשית תופרת בירושלים, עובדת בלי הרף, וכאילו הסתגלה למקום. רק חלומותיה מגלים את הנעשה בנפשה, ובחלומותיה אלה, היא נמצאת “כמעט מדי לילה בלילה בבית אביה” ובחלומותיה “היא עוזבת את הארץ”.

כדי לאזן במקצת את המציאות הקשה, מתוארים גם רגעי נחת, ואלה קשורים תמיד בחברותא, בַּיַחַד: טיולים25) וחגיגות. כדי להתאקלם היא לומדת “בשקידה את דברי ימי ישראל ואת השפה העברית. שתי מלים היא יודעת מכבר: ‘שלום’ ו’לעזאזל'…” סיומו של סיפור זה על שלביו הטיפוסיים, גם הוא אופייני לאותם סיפורים שניסו לתאר את האמת מארץ־ישראל, מבלי לזייפה; והאמת הייתה קשה ומרה במיוחד בשביל אישה: הסיפור מסתיים במחלתה של תרצה, כשהיא שוכבת בבית החולים בירושלים, חולה בקדחת והוזה: על אהבת הארץ המתמזגת באהבת גבר, על קבר רחל, האם שמתה בלדתה, על ההשוואה בין שם לכאן. הסיפור מסתיים בסוף פתוח, מבלי להכריע אם אכן מתה מיתת נשיקה, ומגלה את מוקד כיסופיה האמיתי: “ולפתע אחזהּ רעד… שוב הקדחת… החום תקפה… ונדמה לה, כי איש יפה תואר מדאד ורציני כארץ ישראל עצמה ישח אליה ונשיקותיו חמות, חמות…”

רחל, גיבורת הסיפור “במקומות הקדושים”, יש בה, כאמור, מעין המשך ל“תרצה”, והיא נמצאת שלב אחד מאוחר יותר ממנה. זה שלוש שנים שהיא נמצאת בארץ־ישראל, תחילה במושבות, יחד עם בחורות אחרות, ולאחר מכן, זה כמישה חדשים, לבדה, בירושלים. כל מחשבותיה מרוכזות סביב רצונה להקים בית, להינשא, ללדת ילדים ולהיות בעלת משפחה, וכל מה שהיא עושה, ורואה סביבה, מושפע על ידי רצונה זה. אולם אין היא מצליחה למצוא בן־זוג מתאים. הספרדי שמחזר אחריה, “חשה ויודעת, כי הוא אינו אוהב אותה… אש זרה בו…”, ואילו המחזר האחר שלה, ברמזון, “הוא בעצמו אמר לה לא פעם, כי אין בדעתו לישא אשה…” המשפחות הספרדיות שבתוכן היא גרה,מגבירות את כמיהתה לחיי משפחה מסודרים משלה, וזיכרונותיה על אמהּ ואביה בערב שבת בביתם שברוסיה, עוד מעצימים את הרגשת בדידותה, המתמשכת, ללא תכלית.

הרגשה זו של השנים העוברות לבטלה, כשהיא “הולכת וקרובה לאיזה דבר־אימה… המועד יאוחר, יאוחר המועד!… תכלית, תכלית!…” אינה רק נחלתה של הגיבורה האישה, אלא גם של הגיבור הגבר, אולם אצל האישה, היא חזקה יותר, וממוקדת סביב שאיפה מוחשית ומעשית: להינשא ולהקים משפחה.

דומה, שהאומללה מכולן היא דווקא זו, שהצליחה להגשים את חלומן של הגיבורות הקודמות, להינשא ולהיות אם לתינוקת. דווקא היא – גיבורת הסיפור “ציוניה” – מבליטה ביתר שאת את הגעגועים הלוחצים לבית ההורים ולאם, את הרגשת האשמה, על עזיבת ההורים ועל הסטייה מדרך החיים המסורתית שלהם, ואת כאב הניתוק, שתנאי ארץ־ישראל הקשים, רק מחריפים אותו. גם שמה, שרה, כשם אחת האמהות, מבליט את הקושי של ההתחלה החדשה בארץ־ישראל, ואת חוסר הביטחון בעצם המעשה, וגם היא נמצאת בארץ זה כשלוש שנים.

התלבטותה וספקותיה מתגלעים דווקא בסיטואציה אידילית והרמונית מאין כמוה, בשעה שהיא יושבת ומיניקה את בתה התינוקת. בכך היא ממשיכה את מעשי אמה ונזכרת באחותה שם, ומרגישה ביתר תוקף את בדידותה כאן ואת חוסר ניסיונה:

ותשוקה עזה מתעוררת בלב שרה – שאמה תהיה עמה עכשיו – אוי, אלמלא היתה אמה בצדה, ככה יושבת ומסתכלת, כיצד היא מיניקה… כמדומה, שזה היה משביע אותה… אֵם כשהיא יושבת ורואה את בתה חולצת שד לנכדתה – איזו משאת נפש!

לגעגועים אלה לאם ולמשפחה, בשעה שהיא עצמה נעשתה לאם, מתווספת ההשוואה בין ילדיה הרבים של אחותה שם, ובמיוחד בין בנה השמנמן, לבין בתה, הנראית לה רזה ממנו בהרבה. הרהוריה מגלים את המלחמה הקשה שנלחמה בהוריה עם עלייתה לארץ, מלחמה שהיו בה הרבה מורדות ומעט מעלות, וגם נישואיה לא הועילו לקרב את הלבבות אל הבת שעזבה. הפוגה במאבק זה השתררה רק עם היוודע למשפחה על הריונה, אולם הוא ניטש שוב, סביב השם לתינוקת שנולדה. שם זה מרכז את תמצית המאבק בין כאן לשם: המשפחה דורשת לקרוא שֵם בהתאם למסורת המשפחה:

אם בן יוָלד יקרא שמו בישראל לזכר אביה זקנה, שזה שנים רבות הלך למנוחות, ואם בת, אם ירצה השם – תשא עליה שם את זקנת אמה, שלפני חצי שנה שבקה חיים לכל חי.

ואילו הבת, מודעיה להורים מארץ־ישראל, שבתה נקראת “ציוניה”. שרה מעלה בדמיונה את הרושם שעשה שֵם זה שָם, אבל הצרה היא, שהיא עצמה אינה בטוחה בשֵם, ובהחלטתה לבחור בו. ומסתבר, שהשם נבחר על ידי “כל הפועלים” ש“גמרו אומר פה אחד: הידד! ציוניה! תחי החלוצה החדשה!… ציוניה!…” ולאחר הידיעה על השם, שוב השתנה היחס אל הבת שבארץ, ונעשה קריר ורוגז, ושרה, “מרגישה את עצמה גלמודה, עזובה, נכלמת, וגם אשמה פורתא כלפי ציוניה’לע…”

הוויכוח על השם של “דור ההמשך” בין ההורים לבין המשפחה הגדולה, שאהרון מגד נתן לו ביטוי חריף בסיפורו הידוע “יד ושם” (‘משא’, ‘למרחב’ 9.9.1955 ), ימיו כימי היישוב המתחדש בארץ, והוא ממקד בתוכו את כל הבעייתיות של ההמשך וההתחלה המחודשת של העם בארצו. ואולי זו הפעם הראשונה שניתן לו ביטוי בוטה בסיפור.26)

גם סיפור זה מסתיים בסוף פתוח, כדוגמת הסיפור “תרצה”, וגם בו, אולי כצפוי, חולה התינוקת ציוניה, והאם יושבת חרדה כל הלילה ליד מיטתה ומאזינה לגניחותיה, ובבוקר אין לדעת, אם הילדה השתתקה משום שהוקל לה, או משום שהבריאה. הסיום, אף הוא, כדוגמת סיום “תרצה”, בחלום, שהוא ספק סיוט ספק חלום טוב, שבו מתמזגים יחד הפחדים והגעגועים, רגש האשמה והרגשת השליחות:

ובחלומה: נחשים ירוקים המתפתלים על גב חזה בכוונה להרעיל את חלב שדיה… ואמה, בדמות הערביה הזקנה הדומה למכשפה, המביאה לה בבוקר, בבוקר ירקות למכירה, עומדת ממרחק בחדרה, שמשום מה השתרע ונשתנה מאד, ורומזת לה: הנה אני רואה בך, רואה בך.. ככה טוב, טוב, מצוה… התשובי לנסוע לארץ ישראל תשובי? –

הגשמתו של החלום הציוני עדיין תלויה על בלימה, הבחורים־החלוצים אינם אוצרים כוח וחוזרים, הנשים־החלוצות עדיין מחפשות את דרכן בארץ, והאדם “אינו רואה אלא את נשמתו הדוויה”, ונמצא בכל מקום במצב של אי־נחת וכמיהה מתמדת.



  1. ( ערך מפורט של תולדות חייו, נמצא אצל זלמן רייזען, ‘לעקסיקאן פור דער יידישער ליטעראטור, פרעסע און פילאלאגיע’, וילנער פארלאג פון ב. קלעצקין, וילנע תרפ“ט(1929), דריטער באנד. תמונת פעילותו הספרותית והביקורתית [החלקית] ענפה ומרשימה ביותר ושם ביבליוגאפיה נוספת. וראה גם, יוסף פרידלנדר, ”על שני סופרים בחיפה. ליאו קניג“, ‘כרמלית’, כרך ט”ז, תש“ל, עמ' 263 – 268. בכרך זה גם רשימה פרי עטו של ליאו קניג עצמו: ”אחד־העם וי“ח ברנר בלונדון”, בתרגומו מיידיש לש י‘ בן־מיכאל. במכתבו של חתנו גדעון אלעד אלַי, מחצרים, מיום ה’ באלול תשמ"ג, מצויים פרטים ביבליוגארפיים נוספים.  ↩

  2. ) ליאו קניג, “לפני ארבעים שנה”, ‘הפועל הצעיר’,שנת 6, גל‘ 7, כ“ג בחשוון תשי”ג (11.11.1952), עמ’ 16.  ↩

  3. את פגישתו באודסה כנער צעיר עם דובנוב ואת התרשמותו הרבה מאישיותו, והמשך קשריהם עד מלחמת העולם הראשונה, תיאר ליאו קניג בפרק זכרונות אחר: “פגישה עם ש. דובנוב”, ‘דבר’ 19.6.1953.  ↩

  4. על הירשנברג כתב ליאו קינג, לימים, בנימה של הערצה מופלגת, אבל ללא זכרונות אישיים מתקופת “בצלאל”. ליאו קינג, “שמואל הירשנברג (חמישים שנה לפטירתו)”, ‘כרמלית’, ד‘ – ה’, תשי"ח, עמ' 200.  ↩

  5. ליאו קינג, “מפרקי זכרונותי”, ‘הפועל הצעיר’, שנה 46, גל‘ 19, י“ח בשבט תשי”ג (3.2.1953) עמ’ 15 – 16.  ↩

  6. ליאו קניג, “המשורר בצעירותו ובזקנותו”, ‘דבר’, 21.11.1952 [על ביאליק].  ↩

  7. ג. קרסל, “מקרוב ומרחוק. מספר לא־נודע של העליה השניה”, ‘על המשמר’, 30.9.1970. נדפס גם ב‘הדואר’, שנה 50, חוב‘ ג’, כ“א בחשוון תשל”א (נובמבר 1970), עמ' 37.  ↩

  8. י. לופסן, “ארבעים שנה”; א. מונצ‘יק, “השנה הראשונה”, ’ארבעים שנה, קובץ למלאות ארבעים שנה להופעת “הפועל הצעיר”, הוצ' מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, ת“א, תש”ז.  ↩

  9. יוסף שפירא, ‘הפועל הצעיר. הרעיון והמעשה’, הוצ‘ עיינות, ת“א, תשכ”ז עמ’ 246: “כן פורסמו בשנים הראשונות סיפורים ורשימות־הווי מאת אריה יפה (ל. קינג)”.  ↩

  10. נורית שילה־כהן (עורכת), “בצלאל” של שץ 1906 – 1929‘, הוצ’ מוזיאון ישראל, ירושלים תשמ“ג, עמ' 37; 354. אחד הציורים מן התקופה הארצישראלית שלו, מצוי בבית קרוב־משפחתו עו”ד פיטר אלמן בירושלים. מפי חתנו גדעון אלעד,במכתבו אלי, מחצרים, מיום ה‘ באלול תשמ“ג. ברשימתו של ק”ל סילמן על צעירי “בצלאל” היורדים לחו"ל ולמינכן, יש, אולי, רמז לאריה יפה. ’הפועל הצעיר‘ שנה ד’, גל‘ 9 – 10, כ“ב בשבט תרע”א (20.2.1911), עמ’ 17.  ↩

  11. נקבר בקיבוץ חצרים, שבו חברה בתו רות. מפי חתנו גדעון אלעד, במכתבו אלי מיום ה' באלול תשמ"ג.  ↩

  12. ראה רשימתו של ג. קרסל שנזכרה בהערה מס' 7. ושלוש שנים לאחר מכן רשימה נוספת שלו בתוספת פרטים חדשים עליו: ג. קרסל, “מספר לא נודע של העליה השניה – ועוד מספר” [על ליאו קניג וראובן ליף]

    ‘על המשמר’, 26.9.73, וכן ב‘הדואר’, שנה 53, גל‘ ז’, י“ט בכסלו תשל”ד (14.12.1973) עמ' 102 – 103.  ↩

  13. תרומתם של סופרי יידיש לספרות העלייה השנייה, טרם נחשפה במלואה. דוגמאות אחדות ממנה, ראה באנתולוגיה “מקרוב ומרחוק” בעריכת מרדכי חלמיש ‘אנתולוגיה של סיפורי יידיש בארץ־ישראל מראשית המאה ועד ימינו’, הוצ' ספרית־פועלים, בשיתוף קרן וינפר־מורגנשטרן, 1966. אולי לא מקרה הוא, שכל הסופרים הללו ירדו מן הארץ.  ↩

  14. ראה בספרי ‘העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריתו’. הוצ‘ יד יצחק בן־צבי, תש"ם, עמ’ 173. וכן, גרשום שקד. ‘הסיפורת העברית 1880 – 1980’, כרך ב‘: ’בארץ ובתפוצה‘, הוצ’ הקיבוץ המאוחד וכתר, תשמ"ג, עמ‘ 116, וכן הערה 6 עמ’ 369. המכתב מארכיון ליאו קניג בבית הספרים הלאומי ומִספרו 118/ 41269. ארכיון זה טרם נבדק ביסודיות.  ↩

  15. מתוך מכתבו הנ“ל של גדעון אלעד. הד ליחסיו הקרובים עם יהודה בורלא, ראה במכתבו האחרון של יהודה בורלא אליו, מיום 5.11.1969, ב‘דבר’, כ”ה בכסלו תש"ל (5.12.1969), בארכיונו בחצרים, מצויה רשימה, שלא פורסמה, ביידיש, על יהודה בורלא, משנות השישים.  ↩

  16. ‘כל כתבי ברנר’, כרך ג‘, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז, מה 481, עמ' 358 – 359, מיפו, מיום 14.11.1910. מתורגם מידיש.  ↩

  17. ליאו קניג, “ברנר עומד בפתח”, ‘דבר’, 16.1.1953.  ↩

  18. ליאו קניג, “הוי דן לכף זכות”, ‘דבר’, 17.10.1952.  ↩

  19. ליאו קניג, “אחרי ארבעים שנה”, ‘דבר’, 29.8.1952  ↩

  20. “ברנר עומד בפתח”, ‘דבר’, 16.1.1953; וכן חזר על אותה אפיזודה, ברשימת התגובה הנרגשת שלו לאחר רצח ברנר, ובה הערכה כללית של אישיותו ב‘דבר’, 30.4.1937, רשימה שהיא תרגום מיידיש מעתון ‘צייט’ בלונדון, ב־1921. “ברנר מראשית ימיו”, רשימה נוספת שלו על ברנר, בעקבות קריאה באיגרותיו, “קדוש בעל כרחו”, ב‘דבר’ 18.10.1957, וכן בהערה מס' 1. כאן.  ↩

  21. ראה הערה בעמוד הבא.

    ואלה עשרת סיפורי אריה יפה ב‘הפועל הצעיר’:

    א. “תרצה”. שנה ראשונה, גל‘ 7–8, ניסן־אייר תרס"ח, עמ’ 22־24.

    ב. “הספרדיה. (פרק מרומן)”. שנה שנייה. גל‘ 2, חשון תרס"ט, עמ’ 8־9. בשולי הסיפור: ירושלם.

    ג. “הַחוּטִים הָאַדֻמִים. ציור”. שנה שנייה, גל‘ 6, טבת תרס"ט, עמ’ 10־11. בשולי הסיפור: ירושלם

    ד. “לאחר שתי ששנים. (ספור)”. שנה שנייה, גל‘ 9, שבט תרס"ט, עמ’ 10־12. בשולי הסיפור: ירושלם.

    ה. “ציוניה. (מחיי החלוצים). שנה שנייה, גל‘ 22, י’ אלול תרס”ט (27.8.1909). עמ' 4־8.

    ו. “במקומות הקדושים”, שנה שלישית, 1) גל‘ 11, כ"א אדר ב’ תר“ע (1.4.1910) עמ‘ 9־10. 2) גל’ 12, ג' ניסן תר”ע (12.4.1910), עמ' 9.

    ז. “כמלפנים. רשימה” שנה שלישית, גל‘ 4, י“ג כסלו תר”ע (26.11.1910), עמ’ 8־9.

    ח. “אל הגולה. (מכתבי נודד)”, שנה רביעית, גל‘ 20, ב’ מנחם אב תרע"א (27.7.1911), עמ' 11־12.

    ט. “בַּנֵכָר”. שנה חמישית. גל‘ 17, כ’ סיון תרע"ב (5.6.1912), עמ' 10־12.

    י. “מאנשי שלומנו. רשימת עפרון”. שנה חמישית, גל‘ 21, י“ח מנחם־אב, תרע”ב (1.8.1912), עמ’ 9־10.  ↩

  22. על מקומו של רמברנדט בספרות העברית, ראה, אבנר הולמן “טליתו של רמברנדט”, ‘הארץ’ 7.4.1988.  ↩

  23. על “סיפורי ירידה”, ראה, יפה ברלוביץ “סיפורי הירידה של העליה הראשונה”, ‘מעריב’, 5.9.1980.  ↩

  24. על סיפור זה, כתב בזיכרונותיו: “לפני חמישים שנה נדפס ב‘הפועל הצעיר’ סיפורי הקצר הראשון ‘תרצה’ (תרס"ח ניסן־אייר), וכבר הייתי אותה שעה תלמיד ביה”ס לאמנות ‘בצלאל’ ויצקתי מים על ידיו של שמואל הירשנברג“. ליאו קניג, ”לפני 50 שנה באתי לירושלים. (קטע)", ‘דבר’, 19.4.1957.  ↩

  25. זיכרונות מאחד הטיולים מתקופת “בצלאל”, המתואר כמסע הרפתקאות מפרך ברגל, מירושלים לים המלח ובחזרה, שרבים בו תיאורי הנוף, פירסם לימים תחת הכותרת: “עין גדי”, ‘דבר’, 22.5.1953.  ↩

  26. התלבטות ופתרון דומים בבעיות השם, ראה גם בסיפורו של ש' בן־ציון “הגט” (תרע“ח – תרע”ט).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47967 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!