כנגד היישוב הישן    🔗

מלחמתו של היישוב החדש בארץ־ישראל ביישוב הישן, ובמיוחד של אנשי העלייה השנייה, היא מן המפורסמות. יישוב זה הצטייר בעיניהם כדוגמא השלילית המובהקת ביותר של חיי ניוון, טפילות, בטלנות, שחיתות, צביעות וכיעור. בכל הזדמנות מתחו עליו ביקורת ועשו הכל כדי להיבדל ממנו, כדי שלא להידבק במחלות הקשות שהוא חולה בהם, וראו בו את המשך הגלות על כל תחלואיה, בארץ־ישראל.

הסתייגות קשה זו באה לידי ביטוי בעיקר בפובליציסטיקה, אך גם בספרות היפה. הדימוי השלילי של היישוב הישן היה מוחלט, והספרות מצדה, ברובה הגדול, סייעה כדי לחזקו ולהשרישו, במשך תקופות ארוכות.

בדרך כלל, היו אלה תיאורים של אנשים מבחוץ, שהכירו את ההווי של היישוב הישן, היכרות שטחית, חיצונית, אפיזודית וחטופה. אולם, אם אין רבותא בכך, שסופרי העלייה השנייה, חילוניים וסוציאליסטים, מתארים בשלילה גמורה יישוב זה, שונה הוא הדבר, כשהמתאר הוא אדם דתי, מאמין, שעולם התורה ולומדיה קרוב ללבו והוא חלק ממנו. ביקורת נוקבת, כשהיא באה מפיו של אדם מבפנים, היא קשה ומרה הרבה יותר ובעלת תוקף רב. כוחה – במהימנותה: ההיכרות הקרובה והאינטימית של הכותב עם המציאות, שאותה הוא מבקר, וההרגשה של הכאב האישי המלווה ביקורת זו. זוהי עמדה של מי שבא להיות חלק מעולם זה, ומוצא עצמו כמתנגדו החריף ביותר.

בגלל אופיו של יישוב זה ואנשיו, מעטים מאוד הם הביטויים הספרותיים, שמקורם במי שקשור, על פי השקפת עולמו ואורח חייו, לעולם זה. אם כי קשר זה, הוא רק לכאורה, חיצוני ושטחי בלבד, מעיניו של המסתכל הבלתי־מעורב. על כן, יש עניין מיוחד, להתבונן באחת הדוגמאות הבודדות, המתארת מקרוב את עולמו של היישוב הישן בירושלים, מעיניו של מי שהכיר מבפנים עולם זה וחי בתוכו, עד שגורש ממנו, גירוש, שהוציא, למעשה, מן הכוח אל הפועל את נטיות לבו.

דומה, שזהו אחד מכתבי־האשמה החמורים ביותר כנגד קלקלות היישוב הישן בירושלים, שיצא מעטה של אחת הדמויות הנאצלות והרגישות, משורר עדין־נפש ומאמין אמיתי, שהציץ לתוך עולם זה – ונזדעזע.

 

חשיפה אמיצה    🔗

אז שהיו מדברים על דבר הספרות הארצישראלית, ואז היה אביגדור מתלהב ואומר: – “עיתונינו מלאים אך תמיד שירות ותשבחות, על שלא היה ולא נברא עוד בארץ. והסופרים יושבים והוזים וכותבים טיולים ובוראים תמונות ממה שאין עוד, בשביל למצוא חן בעיני העורכים, החפצים להרעיש את קהל הקוראים. הם בונים מגדל פורח באויר, ואחרי כן – מעצמו יפול המגדל – וכלום לא יהיה!”

“אבל אם היו כותבים הכל כמו שהוא, אז ידענו תמיד, מה יש לנו כבר ומה חסר לנו עוד”.

“הסופרים מתאוננים” היה אומר אביגדור, “שקשה עדיין לכתוב בא”י הכל כמו שהוא, בשביל שהחיים עוד צעירים, ואינם עשירי גונים כמו החיים בארצות אחרות, אולם לדעתי, אפשר פה למצוא עכשיו יותר ענין בשביל הספרות, יען שהחיים הולכים ומתהוים, וכל שיצירת החיים לא נגמרה, רק מתרקמת, היא נותנת חומר לסופרים מקוריים לברא ספרות מקורית, מה שידלו מאין סופה של ההתרקמות, ואלו היו הסופרים כותבים באופן כזה, היו מעלים את הישוב ולא מורידים אותו, כמו שהם עושים עכשיו, כי הנפש היפה תקוץ בשירותיהם ותשבחותיהם הבדויות".

(“במבואות ירושלים”)

ביקורת זו, ברוחו של י“ח ברנר, דומה, שהיא המוטו לסיפור “במבואות ירושלים”, שבא לתאר את המציאות בארץ־ישראל כמות שהיא, כדי לדעת מה יש לנו כבר ומה חסר לנו עוד” ובכך למלא את ייעודה של הספרות. ואכן, מילא סיפור זה את שליחותו בכל מאודו, ולא נרתע מלחשוף את הכיעור, באומץ־לב המעורר השתאות גם כיום. הערכת עוז־נפש זה מתחזקת שבעתיים לנוכח אישיותו המופלאה של המספר ותולדות חייו המיוחדים במינם.

בן עשרים היה יוסף צבי רימון, שעלה לארץ, כשנה לאחר עלייתו של אביו בשנת תרס"ט. על תקופתו הראשונה בארץ, מעיד בנו דוד רמון:

תחילה שהה ביפו, נתקרב אל הסופר אז"ר ובעיקר אל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה אז רבה של יפו. היה לומד בישיבתו של הרב קוק; בכתבי הרב הנערץ מצא מקור עיוני לחזותו הפיוטית. השפעת כתביו ניכרת בראשית שירתו. עבד זמן־מה כלבלר ובכולל וארשה בירושלים, חי בעוני ובדחקות, והיו ימים שהוא ומשפחתו סבלו רעב ממש. לאושרו, היתה אמי, אסתר לבית שכטין, שנישאה לו עוד לפני עלותו לארץ, מחזקת את ידו תמיד בעת צרה. השתתף בעתוני הפועלים ‘האחדות’ ו’הפועל הצעיר' בשם הבדוי “יוסף הנודד”, וכאשר נודעה לממונים על הכולל פעילותו הספרותית, הרחיקוהו. אולם הוא עצמו הרגיש שעבודתו כלבלר של כולל וארשה כולאת אותו במסגרת צרה, ונפשו שאפה למרחב.¹

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ב' בתמוז תרפ"ד

הד עגום ומזעזע לתקופת עבודתו ב“כולל וארשה” בירושלים, נשמע בסיפורו “במבואות ירושלים”. סיפור זה נתפרסם ב’האחדות' בארבעה המשכים בחדשי כסלו־טבת שנת תרע“ג.² כתב־העת ‘האחדות’, היה כתב־עת סוציאליסטי מובהק, אולי “העיתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ”,³ שהופיע החל מתמוז תר”ע ועד טבת תרע"ה, בשישה כרכים, ונפסק בגלל מלחמת העולם הראשונה. היה זה במידה רבה, ביטאונם של אנשי “פועלי־ציון”. בין העורכים והמשתתפים הקבועים היו: רחל ינאית בן־צבי, יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, יוסף חיים ברנר, יעקב זרובבל, אלכסנדר חשין ואהרן ראובני.⁴ חבורה זו, קירבה אליה את יוסף צבי רימון, וברנר פרסם את יצירותיו, כמעט בכל כתבי־העת שהייתה לו בהם השפעה.

 

מקורות הסיפור    🔗

הסיפור “במבואות ירושלים”, מתעד במידה רבה את התקופה הקשה והמזעזעת שעברה על כותבו בירושלים, והוא צמוד לקורותיו שם. עם זאת, על אף התשתית האוטוביוגראפית המשוקעת ביסודו, הוא מסתייע גם בתבניות ספרותיות ידועות ומקובלות, שמצא לפניו מן המוכן. החומרים הביוגראפיים בסיפור, מותכים מחדש, והכותב יוצק אותם לקונוונציות הספרותיות הקיימות. בנוסף לשני רבדים אלה, ניכרים בו היטב עקבות השפעתם של סופרי התקופה ובראשם ברנר.

ייחודו של הסיפור בכך, שהכותב הוא אדם מבפנים, החווה את המאורעות שאותם הוא מתאר, וחוזה אותם מבשרו. הוא קרוב בהלך־נפשו ובתפיסתו לחוגים שאותם הוא מתאר, וחי את ההווי שהוא פורש בסיפוריו. כתלמידו של הרב קוק, כבעל נפש פיוטית ורגישה, וכאדם דתי ובעל הרגשה רליגיוזית עמוקה, הוא נקלע לסתירה נפשית קשה. העולם, המתקרא דתי, שאליו הוא קרוב בכל הווייתו, מתגלה לו בכל מערומיו וקלקלותיו, זיופו ומיאוסו, ואילו העולם החילוני, שהוא איננו שייך אליו לפי אורח חייו והרגשתו, לא רק שמאיר לו פנים ומקרב אותו, אלא מתגלה לו באהבת האדם שבו, ובחתירתו לאמת וליופי.

חלפן יהודי בירושלים

סיפור זה הוא כתב־אשמה חריף ביותר, כנגד עולמו של היישוב הישן, מוסדותיו, והאנשים המשמשים בו בכהונות השונות. אנשים אלה, שהגיבור נפגש בהם בנדודיו ממקום למקום וממוסד למוסד, כדי למצוא מקור פרנסה, עולם הערכים שלהם מעוות, מסולף ומשחית. אין ביניהם אף אחד המתעלה מעל למציאות המכוערת המאפיינת עולם זה, כדי להיאחז בו, ולהצדיק בעבורו את הרבים החוטאים. גם השניים הנראים בתחילה כיוצאי דופן – מכזיבים: האחד, יוצא מדעתו, בהשפעתה המזיקה של כת חסידי ברצלב שהתחבר אליה, והשני, מת, “כי דכאוהו החיים הרעים שלא היה רגיל בהם”. במרכז עולמם עומד הכסף, ועל פיו יקום ויפול דבר. כל מי שיש לו – מתקבל בברכה, וכל מי שאין לו – מגורש בחרפה. כל האמצעים כשרים כדי להתעשר. התלמידים, הנזקקים, המתפללים, האורחים, המתים והחיים, כולם הם רק מקור להכנסות נוספות, והם נוצרו בשביל המוסדות ומנהליהם, כדי להעשירם ולהרבות באמצעותם את הכספים המתקבלים מחו"ל:

ובכולל יש הרבה דרכים לממונים להתעשר מן הכולל, ואיש לא ידע מזה. למשל: אנשים שמתו, הנשיא בחו“ל שולח בשבילם כמו תמיד את ה”חלוקה" שלהם, ואת הידיעה אודות המתים, אפשר לעכב הרבה זמן. או אנשים שבאו מחדש, והם צריכים לקבל את ה“חלוקה” שלהם תיכף למלאת שנה לבואם של אלו, אפשר לספר להם שעדיין לא נתקבל בשבילם כלום… או, כמו שהממונים עושים לרוב, מוציאים שטרות על חשבון הכולל, עד כמה שאפשר, שהדבר לא יהא ניכר, ומוכרים אותם, ועד שהדבר יוודע לקהל – הם מפליגים למדינות הים… [– – –] ועוד הרבה דברים כאלו, שאי אפשר לפרט את כולם.

אין ספק, כי בסיפור משוקעים לא רק פרטים מחייו של המספר, אלא גם תיאורי אנשים, מוסדות ומעשים שהיו בירושלים של אותה תקופה. יש לשער, שהקורא בן־הזמן, לא התקשה לזהות במי ובמה המדובר. וגם אפשרות זו של זיהוי, מגלה את מידת אומץ־הלב שהייתה דרושה למספר הצעיר לפרסם סיפור־ביקורת נוקב זה.

 

תבנית סיפור־המסע    🔗

כאמור, מסתייע הסיפור גם בתבניות ספרותיות ידועות ומקובלות, ובראש ובראשונה בתבנית סיפור המסע הפיקרסקי, אבל במהופך. שכן, בסיפור הפיקרסקי הקלאסי, הגיבור הוא הנוכל הערום, והוא אינו בוחל בשום אמצעים כדי להערים על החברה ולהתעלל בעשיריה; ואילו כאן, הגיבור הוא תם־עני, והחברה שהוא נפגש עמה, היא המרמה את החלשים ואותו בתוכם. כמו בסיפור הפיקרסקי הקלאסי, כך גם כאן, אישיותו של הגיבור היא המקשרת בין האפיזודות השונות, המצטרפות יחד לפסיפס חברתי, ובנוסף לכך, בסיפור זה, משמשת ירושלים, גורם מאחד נוסף. כל המוסדות, האנשים והמעשים מתרחשים בתחומה, והגיבור נודד ממוסד למוסד בטווח גיאוגראפי מצומצם אבל מאוכלס בצפיפות רבה.

הטכניקה של סיפור־מסע, מאפשרת לגיבור לעבור ממקום למקום, להיפגש עם אנשים ומוסדות, ובדרך זו להאיר, הארה פנוראמית, את פניה הרבות והלא־יפות של ירושלים של היישוב הישן. זהו כתב־אשמה מצטבר, כשכל פגישה עם אדם ומוסד, מוסיפה על קודמתה ומגלה את העולם המבהיל שאליו נקלע הגיבור ובתוכו הוא נע. הגיבור, הנודד, הוא העני והחלש, הנרדף והמעונה, “בן־אוני”, המחפש לא רק את פרנסתו, אלא גם את האדם הטוב ואת הצדק. חיפוש זה נעשה בתוך תוכו של המִמסד המובהק של היישוב הישן, עולם ‘הכוללים’, אותו עולם הבנוי, כביכול, על עזרה לזולת, לנזקק ולאיש־הרוח, ומסתיים בלא־כלום, בייאוש מוחלט.

כתב־יד של י“צ רימון, צפת, תרצ”ה

תבנית ספרותית נוספת, הקיימת במרומז בתשתיתו של סיפור זה, היא תבנית הביקור בתופת, הידועה בעיקר מספרות העולם (דנטה), אבל גם מן הספרות העברית (משה זכות). שכן, היישוב הישן בירושלים, על אנשיו ומוסדותיו, מצטייר כמין שאוֹל, שבתוכו עורך הגיבור את מסעו האיום, תוך חישוף פרצופו האמיתי של גיהנום זה. אלא שבקונוונציות המקובלות של סיפורי־המסע בשאול, יודע הנוסע, בדרך כלל, שהוא נמצא בשאול, וציפיותיו למה שיפגוש בדרכו הן בהתאם, ואילו כאן, חושב הגיבור תחילה שהוא נמצא במקום המובטח והנכסף, ורק אז מתגלה לו שההיפך הוא הנכון. ולכן, כגודל ציפיותיו, כן גדולה אכזבתו. המסע נערך מן החוץ אל הפנים. הגיבור, בן־אוני, חודר יותר ויותר לתוככי החיים בירושלים, ונעשה בקי מקרוב בפרטי הפרטים של המעשים והעושים. וככל שהוא מתקרב יותר, כן נעשים המראות והמעשים המתגלים לו מבהילים ונוראים יותר ויותר.

בין המוסדות הנזכרים בירושלים אפשר למנות את:“בית־הכנסת־האורחים” בשכונת מאה־שערים, המתאפיין במהומה המתחוללת בו, והמפקח המתעלל באורחים, ומגרש את מי שידו אינה משגת לשלם; בית הכנסת של כולל.N, שחלק גדול מן התיאורים מתרכז סביבו וסביב האנשים המנהלים אותו והמעשים הנוראים שהם עושים; הכותל המערבי, על קבצניו הנטפלים ומתפלליו העושים מסחר בצלו; הישיבה ולומדיה וחייהם המרים, ומשגיחיה רודפי הבצע; בית התבשיל ומאכליו המזוהמים; המוסדות הירושלמיים הבנויים על “שנורר” מזויף, שמטרתו להעשיר את מנהליו; בית־התפילה של חסידי ז… על ששת חסידיו המחולקים ביניהם ובתוכם אחד “חוזר בתשובה” שנעשה “אדוק בדת יותר מן המהדרים שבמהדרים”; בית־החולים, שבו העובדים “מחסירים מן המנות שהם צריכים ליתן לחולים”. אין מקום היוצא נקי משבט ביקורתו של המספר, וניכר שהוא בקי בפרטי הפרטים של דרכי המירמה שסיגלו לעצמם מנהלי המוסדות:

המוסד הזה נוסד ע“י גבאיו, אנשים פרטיים, שעשו זאת לשם עסק, כמו בעלי המוסדים האחרים. גם המוסד הזה, כמו כל המוסדים הירושלמיים, אחרי שאינם נוסדים ע”י ציבור, השתדל לאסוף אליו איזה מספר של נערים יתומים או יתומות לחנכם, עד כמה שנחוץ היה לו בשביל השלט, למען שיוכל לתבוע כסף מאת נדיבי עם אלהי אברהם.

לא חסרה גם דמותו של ר' צדוק, הממונה על כולל.N, שהוא השחיתות בהתגלמותה, וששמו הוא ההיפך מהתנהגותו, ועוזרו הנאמן ר' שמחה’לה, שאוטם לבו לנצרכים, ובמקום למלא לבם שמחה, כשמו, הוא גורם להם סבל, ומראהו החיצוני היפה, מסתיר מאחוריו איש מושחת ושקרן.

וכך מתוארת בחירת ועד־מבקר, אשר יפקח על ענייני “הכולל” המנוהלים בידי אנשים, שאין לתת בהם אמון, אבל הם הממונים על בחירת הוועד:

בחירת ה“ועד” היתה באופן כזה: הכולל הדפיס פתקאות, שעליהן היו רשומים שמות הקנדידטים, וכל אחד מבני הכולל, היה עושה קו על הפתקא שנמסרה לו, אצל הקנדידט שהוא חפץ בו; כל אחד השליך את הפתקא שלו אל תיבת־גז, שהיתה חתומה בחותם הכולל, ומן אותו החור, שדרך בו השליכו בני הכולל את הפתקאות, הוציאו ר' שמחה’לה והירשקוביץ [נוכל מדופלם אחר – נ.ג.] את הפתקאות, והוסיפו קוים אצל הקנדידטים, שהם חפצו בהם – ואלה אמנם נבחרו.

 

השפעת ברנר    🔗

כאמור, ניכרת בסיפור גם השפעתם של סופרי התקופה, כגון ש' בן־ציון, בסיפוריו “איש הקהל” ו“משי”, אולם בעיקר בולטת השפעת סיפוריו של ברנר.

“במבואות ירושלים” מסופר כסיפור־מסגרת שבתוכו נתון סיפור פנימי, האחרון מסופר כווידוי מפיו של מספר השומע את קורותיו של בן־אוני, שאותו פגש באנייה בדרכו לארץ־ישראל. סיפור המסגרת יוצר ריחוק בין הדברים המסופרים והקורא, והרגשה של גיבור־מספר בלתי־מהימן, מוזר ויוצא דופן, אך בעת ובעונה אחת, הדברים המסופרים בלשונו הם איומים ונוראים, ויש הכרח לספרם: “איזה משא כבד העיק על לבו, כי שמח לספר מאורעותיו האחרונים, שחשבם לדבר היותר נורא בתבל”.

גם הסיום הוא סיום “ברנרי”, ולמעשה, יש בסיפור שני סיומים: לסיפור הפנימי ולסיפור המסגרת. בסיום הסיפור הפנימי המחלה של בן־אוני היא “המוצא”. הוא מחכה לכסף כדי לנסוע לווינה, ספק לפי מצוות הרופא, ספק כדי לעזוב את ירושלים ואנשיה המגונים. וכך הסיפור מתחיל בכניסה לארץ, כשבלב “הרהורים לא נעימים”, ומסתיים בתקווה לנסוע לווינה כשיהיה הכסף בידו. ואילו סיום הסיפור החיצוני, הוא סיום מפויס למראית־עין, וסיום אירוני לאמיתו של דבר. צורה זו משרתת את מגמת האיזון, ומסייעת לנטרל במשהו את הדברים הקשים והמרים שתוארו בסיפור הפנימי. ר' שמחה, שאינו ממלא את תפקידו לעזור לאנשים, הוא עצמו זקוק, כביכול, לעזרה, בגלל הלחץ שלוחצים אותו מרי הנפש.

סיפור זה מבטא את עצמת הזעזוע של הפגישה עם עולמו של היישוב הישן בירושלים, שלפני מלחמת העולם הראשונה, זעזוע שהביא את המשורר הרגיש ועדין־הנפש, לבטא באומץ את סלידתו מהווי חיים מכוער זה שנתגלה לנגד עיניו.