רקע
נורית גוברין
"פחד להחזיק בעט־כותבים" – בין נחום גוטמן לאביו
1.jpg

נחום גוטמן דיוקן עצמי; ש. בן־ציון, צייר נחום גוטמן


 

א. בקו המרידה וההתנגדות    🔗

ספרי ‘העומר – תנופתו של כתב־עת ואחריותו’ וספרם של נחום גוטמן ז“ל ואהוד בן־עזר ‘בין חולות וכחול שמים’, הופיעו כמעט בעת ובעונה אחת.1 סיפור הוצאת כתב־העת ‘העומר’ (תרס“ז; תרס”ט) הוא בראש ובראשונה סיפורו העצוב של ש' בן־ציון עצמו, והוא מבצבץ ועולה מכל דף בספר, מכל מכתב, מכל מעשה ומכל מאורע המתוארים בו. זהו סיפורו של אדם, שהֵעז והגשים הלכה למעשה, חזון שנתחנך עליו ושהאמין בו; קודם לכל, עלייה לארץ־ישראל, מתוך הכרה חותכת, שאין עתיד לחינוך העברי מחוץ לארץ־ישראל. כשם שאין עתיד לעם־ישראל מחוץ לארץ־ישראל. ובארץ־ישראל עצמה, נשא את החזון לעשותה ל”מרכז רוחני" ברוחו של אחד־העם, או בניסוחו המתון יותר של ש' בן־ציון עצמו ל“מרכז ספרותי”. לשם־כך עלה לארץ־ישראל, כשהוא מפורסם, מצליח, חשוב, מכובד, מבוסס. השאיר כל זאת מאחוריו, ועלה עם אישה וחמישה ילדים, כשהוא בן 35. “זקן” מאוד לפי מושגי העלייה השנייה. הייתה זו עליית־יחיד, שכוונתה להוכיח במיוחד לסופרים, שאפשר לחיות בארץ־ישראל מן היצירה הספרותית ומן הפעילות התרבותית.

האכזבות שנחל בזו אחר זו, במיוחד במה שקשור לתמיכה הציבורית הרחבה בהוצאת ‘העומר’, מתוארות בהרחבה בספר זה. סיפורו של נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר ונרשם על ידו בספר זה, הוא לא רק סיפורו של נחום גוטמן אלא גם סיפור הראשית: ראשיתה של תל־אביב, ראשיתו של ציור הנוף הארץ־ישראלי; ראשית ההתווַדעותו של חניך הארץ למזרח, לערבים ולצמיחת התרבות העברית. ראשית צמיחתה של ספרות הילדים בארץ־ישראל ועוד כיוצא בזה התחלות רבות.

שני ספרים אלה, שגיבוריהם הם אב ובנו, מבטאים את הדרך המובהקת, שבה צמחה והתפתחה התרבות העברית בארץ ישראל. “קפיצתו”2 הנועזת של האב, וחזונו התופס מרובה, איפשרו את ההמשכיות של הבן, ואת עמידתו בהתחלותיהם של מעשים ומפעלים רבים.

אולם המשכיות זו לא נעשתה מאליה באופן חלק ושוטף ועל מי־מנוחות, אלא מתוך התנגדות נמרצת לדרכו של האב והתמרדות נגדו.

שנים רבות נאבק נחום גוטמן עם אביו ועם דרכו כסופר, כעורך, כמורה, כפעיל בענייני תרבות, ספרות וציבור. וחיפש לו אבות אחרים. בילדותו, היה מאבק זה בלתי מודע, אולם בהמשך, ידע בבירור, מה מרתיע אותו בדמותו של אביו. מאבק זה, שביצבץ מדי פעם בראיונות שהתפרסמו עם נחום גוטמן בעיתונות במרוצת השנים, ובשיחות שקיימתי עימו בשנת תש“ל, בשעה שכתבתי את עבודת הד”ר שלי, ששימשה בסיס לספרי “העומר”, התבלט והתחדד ונחשף, עם הופעת “בין חולות וכחול שמים”, כשסיפורו של נחום גוטמן מרוכז ומכונס ופרוס כולו לפני הקורא.

יחסו של נַחום גוטמן לאביו ש' בן־ציון, כפי שהוא מצטייר מזיכרונותיו, מצטרף לכל אותה מסכת עגומה של יחסי ש' בן־ציון עם סופרים ואנשים, שנסתבכו על רקע תפקידו כעורך, כיוצר וכאיש ציבור, וכמובן, כתוצאה מאישיותו ומאופיו. ש' בן־ציון לא היה אדם קל. מקפיד היה עם עצמו ועם אחרים, מסור בקנאות לכל תפקיד שנטל עליו. כיוון שראה בו שליחות, גם אם נעשה הדבר על חשבון משפחתו ויצירתו. הבאים עמו במגע אישי, נטרו לו לעיתים קרובות, על קנאותו ומסירותו וחוסר פשרנותו, ולא קל היה לעבוד עמו ובמחיצתו. וזוהי אולי טראגדיה בתוך טראגדיה. טראגדיה של אדם, שחייו נסתבכו ביחסיו עם הזולת. אולם גם בביתו, בתוך משפחתו, בין בניו, לא זכה לתמיכה ולעידוד. אדרבא, לפחות לפי עדותו של נחום גוטמן, נספח גם הוא אל הדעה המקובלת ברבים, אימץ אותה, ולא יצא נגדה, ולא נעשה פאטריוט של אביו, לפחות לא בחייו. כעת מִשֶׁתם מעגל־חייו של נחום גוטמן, מסתמן הקו השלם ביחסו של נחום גוטמן לאביו. זהו קו של מרידה והתנגדות. מרידת בן באביו, שביטוּיה בהסתייגות ואף בעוֹינות כנגד מלאכותיו של אביו, ובהתחברות ובהאחזות ב“אבות” אחרים, סופרים, שלא פעם היו יחסי מתח בינם לבין אביו, ודווקא בהם דבק נחום גוטמן. אולם סופה של מרידה זו, כסופן של מרידות רבות אחרות, בהבנה לנפשו של האב. בהערכה עמוקה לגודל המעשים שעשה בתנאים הקשים ביותר, וכנגד מכשולים עצומים. אולם לא רק הבנה והערכה הושגו בשלבים המאוחרים של הבגרות הנפשית אלא המשכיות. תחילתו של נחום גוטמן הייתה, בהצהרות על כך, שהוא לא יהיה סופר כאביו; המשכו היה במציאת תחליף למילים, בציור, ולאחר מכן השלב הבא, שתחילתו מהוססת, בהוספת מלים לתמונות, עד לשלב האחרון של שילוב שתי האמנויות יחד: זו של הצייר וזו של הסופר, ושיאה של המשכיות זו, בהבנה לכוחה של המלה כמשחררת וכמבטאת מציאות, ובהסתפחות אל משפחת הסופרים, כסופר מובהק, בנו של סופר.

זוהי דוגמא מובהקת להמשך מתוך מרידה ומהפכה, המתרחשים בתוך המשפחה בין בן לאביו, ומטביעים את חותמם על התפתחות היצירה העברית.


 

ב. ביאליק    🔗

בן שבע היה נחום גוטמן כשהועלה לארץ־ישראל, עם בני משפחתו, אולם זכרונותיו מתחילים עוד קודם לכן, בטלנשט אשר בבסרביה. בשעה שאביו היה מחוץ לבית, לימד בכפרים הסמוכים, ובני המשפחה נשארו בבית סבתא ועליה היה גידולם וחינוכם. גם כשעברו לאודסה, והמשפחה חזרה לחיות יחד, בדירה בת ארבעה חדרים, לא שינה המעבר את הרגשת הבדידות של הילד נחום בן השש. כיוון שכל המורים, ואביו בתוכם היו כל הזמן עסוקים במלאכת ההוראה ובמלאכת ההוראה בעברית, ושעותיו של האב היו מוקדשות לתלמידיו ולהוראתו, ובמיוחד לאתגר של לימוד “עברית בעברית”. בתוך מהומת ההוראה והיצירה שמתאר נחום גוטמן, רק ביאליק, היה היחיד שנתן את דעתו עליו. לא עליו באופן אישי, אלא עליו כילד.(14)

2.jpg

ח"נ ביאליק. צייר נחום גוטמן


כמוּת התיאורים שנחום גוטמן מקדיש לביאליק, עולה בהרבה על אלה שהוא מקדיש לאביו. אם נדבר בלשון של כמויות בלבד. וההשוואה המתמדת שנעשית בין ביאליק לבין אביו, היא תמיד לטובת הראשון: “אהבתי אותו [את ביאליק] מאד בגלל צחוקו החזק והפרוע, שהיה בניגוד גמור לצחוקו של אבא, שהיה אדם סגור וצחוקו אטום”. (15). גם את כשרון הציור שבו, גילה, לפי סיפור זה ביאליק ולא אביו: “אבא ראה שאני מצייר, אבל לא שם ליבו לכך” (16) ואילו ביאליק – תיאור מפורט מוקדש למעמד, כיצד עמד ביאליק מאחורי גבו של הילד המצייר. לבסוף, לא התאפק, חטף את הציור, “וכדרכו בצעקות־התלהבות – בן־ציון! בן־ציון! בוא וראה מה צייר הבן!” (17). ורק לאחר זה, החל אביו שומר על ציוריו לבל ילכו לאיבוד, ואם כי לא עודד אותו בדרכו, הרי גם לא בלם אותה. סיפור זה, על ביאליק המייחס חשיבות לציורי הילד, בניגוד לאב, שלא ייחס להם חשיבות (אם כי שמר אותם לבל ילכו לאיבוד) חוזר כמה פעמים. (19).

העדפה זו של ביאליק על אביו, היא הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא נראית בקריאה ראשונה. היחסים בין ביאליק לבין ש' בן־ציון היו מורכבים ומסובכים. ההגדרה “ידידות מתוחה”3 הולמת אותם ביותר, שכן, ש' בן־ציון היה בהתחלה זה, שהיה חשוב ומכובד מביאליק, בטוח בעצמו ובמעמדו, ורק לאחר מכן התהפך הגלגל. כל ימיו היה תוהה על פשר הדבר, ומעמדו העלוב הכאיב לו מאוד, ובמיוחד לנוכח מעמדו הרם והנישא של ביאליק, וכל זאת, מתוך הערכה עמוקה וכנה ליצירתו ולאישיותו. וכך, נוקט נחום גוטמן מקץ שנים. עמדה מפורשת, שאינה “לטובת אביו”, שאינה בלתי־מושפעת מן הדעה הכללית הרווחת בציבור על מקומו של ביאליק ביחס למקומו של ש' בן־ציון בספרות העברית.


 

ג. חיפוש “אבות” אחרים    🔗

ההרגשה של “מיותר” חוזרת פעמים אחדות בזיכרונות של נחום גוטמן מתקופה זו. על רקע הפעלתנות החינוכית מסביב, ונוספה לכך אישיותה של האם שהייתה “דמות שתקנית, מוחבאת ומרוסנת” “ועיקר עבודתה במטבח”. קראה רק רוסית ו“נשארה צמודה לעולמה בעיירה הקטנה בבסרביה” (23) – כל אלו לא הוסיפו להרגשת הילדות המאושרת של המספר.

המעבר לארץ־ישראל מנקודת מבטו של הילד בן־השבע, גם היא לא תרמה להרגשתו הטובה בקרב בני־משפחתו. לאחר הדירה המרווחת באודסה, הייתה הדירה ביפו, נוחה הרבה פחות, ונעימה הרבה פחות. וההכרח ללמוד בבית־ספר לבנות, כבנו של אחד המורים, עוד הגביר את הלחץ. המעבר לדירה חדשה ומרווחת בנווה־צדק ולבית־הספר לבנים “עזרה”, גם הוא קשור בזיכרון רע, במתח בין “דתיים וחילוניים” (41).

גם על תקופת ‘העומר’ מספר נחום גוטמן בזיכרונותיו, ואם כי לעיתים קרובות, אין העובדות מדוּיקות וסדר הזמנים משובש, הרי האווירה, שאותה הוא מתאר, משקפת את הרגשתו, כפי ששיחזרה מקץ שנים. משפט כגון: "לא אני אהיה האיש אשר יתן את הערכת ‘העומר’ " (41), הוא יותר ממשפט מסוּיג, כשהוא יוצא מפי בנו של העורך, שממש מסר את נפשו על כתב־עת זה. גם עדוּתו, בין היא מדוּיקת ובין לא, “שהבית נעשה למרכז לאישי־הציבור, לסופרים ולמתעתדים להיות סופרים” (41), אינה נאמרת אך ורק מתוך הרגשת גאווה, אלא יש בה גם שמץ של טינה לבית שנפרץ לכל, ונעשה רשות הרבים. וכמתואר, היו הרבה ויכוחים, מריבות והתרגזוּיוֹת על רקע עריכת ‘העומר’. עבודתו של ש' בן־ציון כמורה, ועניינים ציבוריים ותרבותיים אחרים שלקח חלק פעיל בהם. יתכן, שבשעת ויכוחים אלה, בשעה שהיו מתלהטות הרוחות, היה נחום קם ויוצא, ומשוטט לו בחולות, שאותם הוא מתאר בכל כך הרבה אהבה, ואיש לא שם לב אליו.

3.jpg ש. בן־ציון כותב בביתו בנווה־צדק. בחזית: מצבות ה’עומר' ו’מולדת'. צייר נחום גוטמן


הכמיהה לתשומת־הלב, אשר לפי הרגשתו של הילד לא הוענקה לו על ידי אביו, נמשכה, ועברה כעת, בארץ־ישראל, מביאליק, לעגנון, לאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ ולברנר. לכל אחד מהם, מוקדש פרק מיוחד ויותר מפרק, הכתוב מתוך אהבה והערצה, כשבולט ההבדל בטון וביחס, כשמתוארת דמותו של האב ש' בן־ציון. וגם כאן יש לזכור, שהדברים נכתבו מקץ שנים, כשכבר התקבלה בציבור ההירארכיה בדבר מקומם של עגנון, ברנר וש' בן־ציון במַפת הספרות העברית. ולא זו בלבד, אלא שבין ברנר לש' בן־ציון, לא שררו יחסי הבנה ורעות. שניהם קורצו מחומר שונה, ו“שמרו מרחק” ביניהם. וגם יחסו של עגנון לש' בן־ציון, שהיה לא רק מזכירו אלא גם תלמידו בדרכי הספרות העברית החדשה – התהפך, מיחס של הערצה והכרת תודה בהתחלה, ליחס של הסתכלות מגבוה במרוצת השנים. ושני מאמריו של ש' בן־ציון, האחד משנת תר“ע, והשני משנת תש”ז, שבו בא לידי ביטוי יחסוֹ הביקורתי והממעיט – יוכיחו.4 גם כאן, כמו בסוגיית ביאליק, אימץ נחום גוטמן את הדעה המקובלת וביכר את האחרים על פני אביו. ואין המדובר בהערכה ספרותית של יצירתם בלבד, אלא גם באישיותם ובהתנהגותם.


 

ד. עגנון    🔗

כמו בתיאור ביאליק, כך גם בתיאור עגנון, זוכה עגנון בחיבתו של הנער נחום, בשל כך, שהוא שם לב לציוריו (44), משוחח עמו עליהם, ומזמין אותו לביקור בחדרו, כדי להראות לו אלבומי תמונות. ומעיד נחום גוטמן: “נפתח לפני חלון לעולם האמנות, בין גבעות החול השוממות, הודות לעגנון ולתשומת־לבוֹ” (45). “תשומת־לב” היא מִלת־המפתח, ומי שהעניקה, אימץ אותו הנער כאביו, וזו ההרגשה הנוצרת בלב הקורא את הדברים. אפילו “חוש ההתמקחות” של עגנון, לעומת העדרו של חוש זה אצל ש' בן־ציון, גם הוא נזקף כולו לזכותו של הראשון ולא להיפך, כפי שאפשר היה לחשוב. ולא זו בלבד, אלא שגם הסיפור הראשון של עגנון “עגוּנות”, שהסב את תשומת־הלב אל מחברו הצעיר עלום־השם עד כה, לא נשא חן בעיני הקורא נחום גוטמן, משום שהרגיש בו את ידו העורכת של אביו. לכן הוא כתב עליו: “הרגשתי שהסיפור מסולסל ומתובל מדי, גלותי. ולא המשכתי” (47). בעוד שדעת המחקר היא, שעריכתו של ש' בן־ציון, הייתה לברכה רבה לסופר הצעיר והמתחיל, ושבעזרתו עמד לראשונה על סוד כוחו וייחודו.

התיאור החם מאוד של עגנון מוסבר גם בכך, שעגנון הוא שטיפל באמו בשעה שחלתה, ודאג למצֵבה על קברה. אולם ניכר שיש כאן הרבה יותר מזה. אחד משבחי עגנון בפי נחום גוטמן הוא: “הרצון לראות, להבין ולא להיות שותף לנעשה. אף פעם לא רצה להשפיע” (51). ובעקיפין, נשמעת כאן ביקורת כנגד אביו, שנהג בדיוק בדרך ההפוכה, ותמיד רצה להיות שותף ולהשפיע. אולם, בסופו של הספר, מתאר נחום גוטמן, כיצד לא עזר עגנון לאביו בשעה שביקש ממנו, יחד עם ביאליק, להשתדל אצל שוקן, בעניין הדפסת כתביו (223).

אין נחום גוטמן נמנע מלהשמיע גם ביקורת ספרותית על אביו, ואומר “אני לא סבור שאבא היה סופר שוטף”, והוא פוסל, למעשה, את כל מה שכתב בארץ, ומזכיר לטובה רק את ‘נפש רצוצה’. וסיכומו: “אולי לכן הרגשתי יותר בסיסיות בכתיבה של מאיר וילקנסקי, או בכתיבתו של ברנר, בהם ראיתי את ההווה, את החיים התוססים”. מובן, שלא נחפש כאן ביקורת ספרותית, אולם אמת של הרגשת בן ביחס לאביו הסופר, בוודאי ובוודאי יש כאן.


 

ה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ    🔗

4.jpg

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. צייר נחום גוטמן


גם דמותו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ משמשת מעין דמות־שכנגד לדמותו של אביו. במיוחד בכך, שלא חשש להיראות מגוחך ובלתי מכובד לפני הילדים תלמידיו, ועמד לפניהם בתחתוניו, כשרצה ללמד אותם לשחות. בעוד שאביו, שמר תמיד על דמותו המכופתרת והמסודרת, ולא הרשה לעצמו אף פעם לחרוג ממנה “ולהשתטות”. ולא מקרה הוא, שמייד לאחר הסיפור על אז“ר, המלמד את הילדים לשחות, בא הסיפור על האב, המשחק עם תלמידיו ב”תופסת", במסגרת תפקידו כמורה להתעמלות לעת־מצוא. הבן מתבונן באביו ומסכם לעצמו:

“הרגשתי כאילו בלעתי תפוח־אדמה שלם וקר. ירדה עלי עצבות. אבא לא שר איתנו בבית. לא היה לו פנאי לכך. גם לא רץ ולא השתתף במשחקיי. בבית לא האירו עיניו כך. בבית היה עוסק בכתיבת ספר ללימוד הקריאה, או שהיה מחפש מלים שאנו חסרים בשפתנו, או שהיה בודק אם המלים המצויות, מתאימות לנו, ועורך את ‘העומר’. אבא היה שב עייף מבית בספר”. (56־57).

וכדי לרכך את רושם התיאור המאשים של הבן את אביו, מסתים התיאור במשפט המכליל: “לא רק אבא היה כזה, כל המורים אז היו כאלה” (57).

ובמקום אחר הוא פוסק: “גם לאבא היה חסר המגע היום־יומי עם החיים בארץ”. “הוא בא לכאן עם עולם משלו מוכן, מכוּוָן ומסוגר” (74־75) וכמסקנה כללית: “אורח־החיים של סופרים, שהייתי קרוב אצלו בימי ילדותי ונערותי, דחה אותי”; “כשראיתי את ייסורי־הכתיבה שהיו לאבא ולסופרים בני דורו, [– – –] הטיל עלי המראה פחד להחזיק בעט כותבים”; “אבא ואני, עולמות נפרדים לגמרי בספרות” (76). ודומה, שלא רק בספרות.


 

ו. ברנר    🔗

5.jpg

י"ח ברנר. “זכות הצעקה”. צייר: נחום גוטמן


גם בברנר דבק, כאמור, נחום גוטמן, והייתה בכך אפילו מעין הפגנה, שכן היחסים הנוקשים בין אביו לבין ברנר היו ידועים ומפורסמים, ואף בפרק המתאר את ברנר, הם בולטים במלוא חריפותם. יש בהם התרסה מופגנת של הילד כנגד אביו, ושל המבוגר, מקץ שנים, הממשיך ומחזק ומאשר נקיטת עמדה זו. “ביחסיו עם אבא היה ברנר סגור ומסוגר, ואבא לא מצא דרך אליו” (87); “כשהיה ברנר בא לבית אבא, היה מתיישב בקצה הכסא, לא ישיבה נוחה, אלא כאדם שמוכן בכל רגע לקום, ומרגיש את עצמו שלא במקומו” (88). לעומת זה, על דרך הניגוד, מתוארים יחסי נחום עם ברנר גם בהדגשת הקירבה הפיסית ביניהם: “הידידות שלנו התבטאה בכך, שכאשר היה הולך, הייתי מצטרף אליו והולך על־ידו, ועוזב אפילו את החברות שלי, כדי לצעוד לידו, בלילות ירח, על המדרכות” (90). רק פעם אחת, כמדומה, נוקט נחום גוטמן עמדה מבינה לצד אביו, וכנגד ברנר, וזאת, בשעה שברנר גילה בספריית ש' בן־ציון עותק של ‘השילוח’ ובו סיפור שלו, עם תיקונים בכתב־ידו של ש' בן־ציון, כדרך שנהג לתקן בשעת קריאה, כמעט כל דבר ספרות שקרא בו. ברנר יצא בכעס גדול עם עגנון מן הבית. ונחום גוטמן מעיר: “ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, וגם באחרים ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון” (91). ודומה, שזו אחת הפעמים הנדירות, שמנסה נחום גוטמן להבין ללבּוֹ של אביו.


 

ז. ושוב ביאליק    🔗

לביקורו של ביאליק בארץ־ישראל, בניסן תרס“ט, התלוותה פרשה של אי־הבנה הקשורה בש' בן־ציון, שבה נקט נחום גוטמן עמדה האוהדת לאביו, וכנגד ביאליק. פרשה זו נשמטה מספרם של נחום גוטמן ואהוד בן־עזר, או, ליתר דיוק, סוּפּרה רק בחלקה, ללא אי־ההבנה והביקורת עליה. איני יודעת מדוע נשמטה, ושמא לא רצה נחום גוטמן למתוח ביקורת על ביאליק, או משום סיבות אחרות. אילו נכללה, היתה תורמת במשהו לאזן את עמדתו של נחום גוטמן בין אביו ל”אבותיו" האחרים.

ומעשה שהיה, כך היה. בניסן תרס“ט, התארחו ביאליק ורבניצקי בבית משפחת ש' בן־ציון. כדי לקבלם כהלכה, מכרה אמו של נחום גוטמן את הפרוות ומעילי החורף של המשפחה, שהביאה עמה מרוסיה, ושאליהם היתה קשורה מאוד, “ובמכירתם כאילו חתכה באופן סופי את הקשר עם העבר, אין דרך חזרה” (59). בתמורה קנתה מפה חדשה, עם מערכת מפיות וכלי שולחן “והיה לשולחן ולחדר הגדול פאר רב, אשר לא ראיתי כמוהו לפנים” (59). מה קרה למפה החדשה, כשביאליק התלהב, והפך את כד היין עליה, זהו סיפור בפני עצמו. אולם את רשמיו מביקור זה כתב ביאליק במכתבו לאשתו מאניה, מיום כ”ד בניסן תרס"ט;5

“גוטמן לעבּט ווי אַ קיסר. ער האָט פאַר זיך שכל. ער האָט זיך געקענט שען אוסטרו־ יען אוּן זיך גוט שטעלען. אונזערע איבּעריגע באַקאַנטע (דיזנהויפען, שיינקינען א.ז.וו.) לעבט זיך דאָ אויך ניט שלעכט. וואָהנונגען (איז) [זענען] דאָ גוטע און באקַוועמע. פיל ליכט און לופט און זעהר ביליג. די איבעריגע לעבענסמיטעל זענען דאָ טייערער ווי אין אָדעססאַ”

“גוטמן חי כקיסר, שִׂכלו עומד לו לטובתו. הוא ידע להסתדר ולכונן לו מצב טוב. גם שאר מכרינו (דיזנגוף שיינקין ואחרים) חייהם כאן לא־רעים. הדירות כאן טובות ונוחות, מלאות אור ואוויר וזולות מאוד. שאר צרכי־החיים יקרים כאן יותר מאשר באודסה”.

בקטע מזיכרונותיו, שהתפרסם לפני שנים אחדות6, סיפר נחום גוטמן מאורע זה, וציטט את ביאליק (ציטוט לא מדויק) שכתב לאשתו מאניה: “בן־ציון לעבּט אין ארץ־ישראל ווי גאָט אין אודעסה!” [בן־ציון חי בארץ־ישראל, כאלהים באודסה] והמשיך: “הוא כמובן לא ידע, שאמא החליפה את בגדי החורף תמורת המפה הלבנה”. ובשיחה עמי (בשנת תש"ל), כשחזר וסיפר באזני את סיפור מכירתם של בגדי החורף והפרוות, כדי לקבל את פני ביאליק ורבניצקי יפה, ולכסות על העניות ועל חוסר ההדר שבבית, הוסיף בכאב: “ביאליק לא הבין זאת. הוא לא היטיב לראות את הדברים לאמיתם, ונתפס לחיצוניות: למפה החדשה, לכלים החדשים ולהליכות הבית, ולא הבין שזוהי הצגה לכבודו, ואין זו המציאות לאמיתה, ולכן כתב למאניה אשתו מה שכתב, וכך גם סיפר לכל חבריו הסופרים באודסה, על החיים הטובים והמרווחים שיש לש' בן־ציון בארץ ישראל”.

כאן נקט נחום גוטמן עמדה, כנגד אטימותו של ביאליק ובעד משפחתו, אולם ליתר דיוק, הזדהה כאן עם אמו יותר מאשר עם אביו, וחבל שפיסקה זו נשמטה בספר.


 

ח. סופר בן סופר    🔗

דומה שדי בדוגמאות אלה, להצביע על טיב־היחסים המורכבים שבין נחום גוטמן לאביו, הסופר ש' בן־ציון, ולהבליט את הקשיים שעמדו לפני ש' בן־ציון מחוץ ומבית, בדרכו הבלתי־מתפשרת, למלא את הייעוד שנטל על עצמו, בהקמת המרכז הספרותי בארץ־ישראל שלפני מלחמת העולם הראשונה. העובדה, שעל אף הסתייגותו של נחום גוטמן מאביו וממלאכת הסופר, והרגשתו, שעולמה של הספרות אינו עולמו “כי הייתי עֵד ליסורי הכתיבה שהיו לאבא ולבני דורו; כשהיה יושב ימים ולילות לאור מנורת הנפט, יושב וכותב ומתחבט, וזה היה מראה שהטיל עלי פחד” (98) – על אף הסתייגותו זו, נעשה בעצמו סופר. מעידה על כך, שבסופו של חשבון, המשיך נחום גוטמן את מלאכתו של אביו, ונעשה סופר בנו של סופר.

הבן שמרד באביו, חזר והמשיך את דרכו, וזהו סופו האמיתי של החשבון, סופן של המרידה וההתנגדות. בהמשכיות, וחזרה אל אביו, לאחר שניסה לאמץ לו אבות אחרים: “מעולם לא חשבתי שאהיה סופר. פחדתי מן הכתיבה […] אילו היה ביאליק בחיים, לא הייתי מעז לקחת עט־סופרים בידי”. אבל מייד לאחר מכן: “אל הכתיבה הגעתי במקרה” (226). וסיכומו: “כאשר יש בי הרגשה של שפע, של טעם החיים – אני כותב או מצייר” (225). ובכך נסגר המעגל.

ללא קפיצתו הנחשונית הנועזת של ש' בן־ציון, ששילם את המחיר הכבד, לא היו נחום גוטמן ובני דורו יכולים להיות הראשונים, ולהגיע למקום שהגיעו.


  1. נורית גוברין, ‘העומר’ – תנופתו של כתב־עת ואחריתו, הוצ‘ יד יצחק בן־צבי, ירושלים, תש"ם. 284 עמ’ בצירוף ביבליוגראפייה ומפתחות, ותמצית באנגלית. נחום גוטמן ואהוד בן־עזר, ‘בין חולות וכחול שמים’, הוצ‘ יבנה, תש"ם, 240 עמ’ עם תמונות מאת נחום גוטמן, המספרים בסוגריים, מַפנים לספר זה.  ↩

  2. כך מגדיר דב סדן את דרכו של ש‘ בן־ציון: “דרכו היתה בקפיצה מעולם לעולם” במסתו עליו: “בשדה הקפיצה” (י“ז אב תש”ט). ’בין דין לחשבון‘, הוצ’ דביר, תשכ"ג, עמ' 133־136.  ↩

  3. נורית גוברין, “ביאליק וש' בן־ציון”. ‘מאסף חיים נחמן ביאליק’, בעריכת הלל ברזל, הוצ‘ אגודת הסופרים ומסדה. תשל"ג, עמ’ 298־304.  ↩

  4. שני המאמרים כונסו ב‘מעצמי אל עצמי’. הוצ‘ שוקן, תשל"ו, עמ’ 150־163.  ↩

  5. ‘ח.נ. ביאליק – אגרות אל רעיתו מניה’. הוצ‘ מוסד ביאליק וחברת “דביר”, תשט"ז. הנוסח המקורי נכתב ביידיש, עמ’ 176־177; תרגומו, עמ‘ 42. המכתב נדפס בהשמטות ב’אגרות ביאליק‘, כרך ב’, עמ' צג. תודתי לזיוה שמיר על עזרתה בפרט זה.  ↩

  6. ‘מעריב’. 10.10.1969.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!