חוות החיות כמשל    🔗

“מקום המעשה שלנו – חוה רוסית שביזרעאל הוא” – כך מוגדר המקום באלגוריה “בן־הנשר” מאת ש' בן־ציון, שפורסמה ב‘הפועל הצעיר’ , בט' בטבת תרע“ג (19.12.1912)¹. בחווה רוסית זו המוקפת גדר גבוהה מכל הגדרות, מתהלכים בעלי־חיים רבים: “בהמה, עוף וחי”, שכולם בני חורין בתוכה, ואחרים דואגים לכל צורכיהם. אל תוך חצר זו הובא “בעודנו גוזל ורך, צהוב־חרטום וחסר־הבחנה” “בן־נשר”, ש”חיבה יתרה נודעת לו בתוך חצר זו“, והוא איננו זוכר ואיננו מכיר שום מקום אחר, חוץ ממנה. בן־נשר זה מקנא בתרנגול שבחצר, המסוגל להתעופף קצת, לפרוש כנפיו, לעמוד על הגדר ולקרוא קוּקוּריקוּ בגאווה. בבן־נשר זה מטפלים באופן מיוחד, ו”אותה הזקנה המכלכלת בטובה את כל בני החצר, מביאה פעם בשבת קוּלית שמנה של שׂה, ולו, לבן־הנשר לבדו, היא מגישה מנה יפה זו". ובן־הנשר אכן מסתער על עצם זו, ואוכלה לתיאבון, אבל “כטוב לבו בסעודה”, הוא מפקיר את עצמו לידיה “הנדיבות, של אותה זקנה צנומה”. ומסתבר, כי בשעה שהוא אוכל לתיאבון, היא גוזרת במספריים את נוצותיו הקשות הגדלות פרא, “עד שהוא יוצא לו הדור נאה ומפואר”.

זוהי הפתיחה של “בן־־הנשר”, כשהקורא התמים עדיין אינו יודע מה לפניו, והוא עלול ללכת שולל אחר סיפור המעשה, ולחשוב לרגע, שאכן סיפור נאה על בן־נשר שגדל בלול תרנגולות לפניו. אולם כיוון שמרבית הקוראים אינם תמימים, יש לשער שכבר בפתיחה, ובוודאי בהמשך, יחשדו שאין לפניהם סיפור תמים, אלא משל שנמשל בצדו, בין משל אנושי כללי, שמוסר ההשכל שלו כוחו יפה תמיד, ונמשלוֹ – בני האדם והתנהגותם; בין משל פרטי, המכוּון למאורע שהיה ולאנשים מסוּימים שלקחו בו חלק.

לאחר טיפולה של הזקנה בנוצותיו, מסוגל בן־הנשר להתרומם ולשבת על המוט שמתחת לסככה, ולחוש שהוא “יושב בתוך עמו ובתוך מולדתו”, אבל הוא מרגיש שהוא “משתעמם – משתעמם ואינו יודע מה?…”.

בהמשך מתוארת “החברה המהוגנת” שבחצר, וכאן נחשפת האירוניה בכל חריפותה, ולמעשה יוצא המרצע מן השק, ומתברר לכל קורא שהמדובר באלגוריה, המכוּונת למאורע ולאנשים מסוּימים ביותר. “חברה הגונה” זו דומה ל“משפחה”, החל ב“אב”, “וכלה בחזירים שלו, להבדיל שקולטורא חדשה הם כאן, וחדוש גדול הם בכל העמק”. “אב” זה שהוא “בעל־הבית” מתואר בפרטי פרטים, בתוך רמזים עבים ביותר לזהותו הממשית, עד כדי הזכרה מפורשת של שמו, כדי שלא יהיה איש שלא יזהה אותו, גם אם אינו בקי בפרטים: “בעל־הבית – כרס כבודה לו מלפניו וקרחת כבודה לו בגלגלתו. וכידוע, מי שכרסו נפוחה כדוּד ושגלגלתו חלקה כאבטיח, מראהו – מראה כהן ו’אב‘. ובאמת כהן הוא זה ו’אב’ לכל הקהילה, קהילת הקדש שבחוה”.

לפני שנחשוף את זהותו של ה“אב” וה“כהן”, נתאר את יתר שוכני החווה, ואת קורותיו של “בן־־הנשר”.

החמור. בהמה ענָוה ומרושלה, לכאורה, המצדדת לה תמיד אל הגדרות ואינה רוצה חלילה לתפוס מקום ברבים; אך כיון שהכהן מתישב עליה, סוטרה על אזניה ודוקרה אחורי זנבה – מיד היא נחפזה בכל כח רגליה הקטנות ורצה כחפץ קונהּ נותן אבוּסה. עד לצור וצידון הגיע כבר חמור זה, בין כנעני־ארץ בא והובא – וכבר נעשה בקי ומלומד בארץ.

הכלב. מלומד וחכם הוא בעניניו גם הכלב. כלב פחדן ושפוי, לכאורה, גָבֵחַ וכחוש המצטמצם מתוך חשש, פוסע לאטו על רגליו הארוכות ומסתכל לצדדין – שמא מקל; ואעפ“כ, כמה יודע הוא כלב זה לעשות בחכמה ובמדע! יודע הוא לשאת ולגנוב מכל מטבח בשתיקה, וגם לשוך הוא יודע בשתיקה, ו”בחלקלקות" הוא יודע… אדם – ומיד הוא מריח בו מרחוק, מכשכש זנב כנגדו ונראה כאוהבו; זה לדרכו הולך – והרי פסיעה לו מאחור ונשיכה מאחור – והגבח כלא היה! – אפילו נביחה קלה שלו אינה נשמעת…

החזירים, אמנם בריות שאינן נקיות הם, אבל, כל הרואה אותם נוברים פעם בצבור זה ופעם בצבור זה, יבין כמה חשובים הם העסקנים הללו לעניני החצר; אלה – בכל פנה שבחצר, דריסת־הרגל שלהם ניכרת, ואין מקום נסתר ומוצנע מפניהם – בכל הם נוברים ומהכל הם נהנים, כל החצר לטובתם ולהנאתם היא עומדת. ומכיון שהחצר כלה לטעמם של החזירים היא, האין זה סימן לאלו שבעלי־טוב טעם ודעת הם?

ועוד בחצר: התרנגולות ש“די להן באשפה שבחצר ובתרנגול ההולך לפניהן קוממיות וצעדיו צעדי־און”; הברווזים – ה“עוסקים כל היום בחנוך הדור הצעיר שלרגליהם – משיטים הם את האפרוחים בתוך מקוה זה המשותף להם ולהחזירים, בלי כל להבדיל, משתכשכים בו וצווחים כל היום: ים! זה הים הגדול לנו הוא!” ועוד רואה בן־הנשר, לפעמים: “‘עדת יונים’ או ‘עדת עורבים’ המתעופפים ועוברים על חצר מולדתו”. הוא אינו מקנא, רק משתעמם. הוא אינו מקנא אלא בתרנגול, המסוגל להתרומם על הגדר ולהכריז “אנכי הגבר – ומי בנשרים ידמה לי!?” והוא מקנא גם ב“סערה”.

עד כאן הצגת שוכני החווה. והמשכו של סיפור המעשה: יום אחד פסקה הזקנה לבוא, ובמקומה טרח הכוהן בעצמו בכלכלת העופות, אבל שכח לתקן לבן־הנשר בכנפיו. וכשנזכר בדבר והביא את המספריים, כבר היה מאוחר מדי: בן־הנשר פרח ועמד על הגג, שהוא גבוה אפילו מן הגדר. עדיין לא היה ער לכוחו ופחד, ועדיין היה זקוק לעצם שהיו זורקים לו בחצר, ולא העז לעזבה. אבל בעלי־החיים שבחווה כבר הרגישו בכוחו החדש וניסו להחזירו אל החצר: הכלב נבח עליו; התרנגול קרא לו בוגד, והתרנגולות והברווזים חיזרו אחריו, והחתול, העסוק כל ימיו בהתחבבות על הבריות, גילה לו שאכן מוחרם ומנודה הוא. בינתיים, הכוהן מנסה להחזיר את בן־הנשר “בתשובה אל מוטו” והוא מתחכם לו: מביא עצם שמנה, קושר אותה אל המוט, כדי לתפוס את בן־הנשר בשעת אוכלו, אבל בן־הנשר זריז וחזק ממנו, חובט בו בכנפיו ומפילו על פניו, ומסתבר, “כי כתובת קעקע עמוקה לו בקרחתו הכבודה”, וכידוע, היא פוסלת את הכוהן מלכהן בקודש. בן־הנשר אינו מוותר על העצם, וכשהוא יורד לתופסה, והתרנגול מעז פניו נגדו, תופס אותו בן־הנשר, ונושא אותו עמו למרומים, וסופו שנשארו ממנו רק “שתים שלוש נוצות רכות” העפות ברוח לתוך החצר, להודיע על קצו. ואז הומה כל החצר: הכוהן מביא את “שני נעריו” ובידם נשקו של הכוהן, והם יורים בו ברובה הישן, אבל רובה זה “מפוצץ דיבורים בקול רם, אך מימיו לא קלע עדיין למטרה”. בן־הנשר פורש כנפיו, מתעופף סביב “חצר מולדתו” ועוזבה לצמיתות למרחקים: "הרחק מכל חמור, מכל כלב ומכל קולטורא חזירית… אבדה החצר ואבדה החוה – והוא אל ההרים, אל ההרים ישא נפשו – – – ".

כאן מסתיים הפרק השני, פרק ההתנגשות בין בן־הנשר שגילה את זהותו ובין יושבי החווה. הפרק השלישי והאחרון מתאר את בן־הנשר, שהגיע אל ארץ זרה ורחוקה, שוממה מאדם, ואינו יודע לאן יפנה. והנה מתגלית לעיניו “נשרה” צעירה ויפה, והוא עף אחריה אל מולדת הנשרים, אך היא עוזבת אותו ושוב הוא נשאר בודד בעולם שהוא קר ומושלג: “בלב־הלילה, בלב־השלג ובלב־השמים עמד בן־הנשר, והוא בודד, יחידי ויתום כשהיה – ועיף הוא ויגע הוא וקר לו…” הוא חולם על החווה, על העצם, על הכלב והתרנגול, ועל המספריים, ואחר־כך מתעורר והנה השמש שולח “אברות־אש”. והוא מתעופף ואין יודעים לאן: “רם ומתנשא בשחקים, [– – –] הבודד במרומים!!”

 

ב. החוקיות הקבועה    🔗

זוהי דוגמא לפרשה שהכוחות הנאבקים בה אינם שווים, יש צד חלש וצד חזק. הצד החלש אין בכוחו לשנות את המעשים, ולכן הוא מתגונן באמצעים היחידים העומדים לרשותו – באמצעות המלים, בכוחה של הלשון, שחיים ומוות בידה. זוהי דוגמא מובהקת למלחמתו של יחיד במִמסד, ומַהלכה מאשֵר פעם נוספת את החוקיות הקבועה בפרשות מסוג זה: לטווח קצר ניצח החזק את החלש; באותו דור התגבר הממסד על היחיד; אבל לדורות, בזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי ניצח החלש דווקא, שמלחמתו באמצעות המלים גברה על המלחמה באמצעות המעשים. זכרם של האחרים המעורבים בפרשה, שהיו החזקים בזמנם, נשכח כמעט, ואילו זכרו של היחיד, איש הרוח שהודח – נשאר, אם כי אין לתאר כמובן מחלוקת זו במונחים של שחור־לבן, ולא של צד שכולו זכאי לעומת צד שכולו חייב. הלקח מפרשה זו, הוא: אבוי לחלשים המחכים למשפט ההיסטוריה הצודק; אבל הידד למשפט ההיסטוריה שצֶדק משפטו.

שחזור הפרשה² יהיה בו כדי להעיד לא רק על העניין המסוים שמדובר בו, אלא גם על הדרך שנעשו בה כל מיני דברים בארץ־ישראל מייד עם הנחת היסודות; על האווירה הציבורית והתרבותית בארץ־ישראל. יהיה זה פרק בתולדות כתבי־העת העבריים; בתולדות החינוך־העברי; בספרות העברית; בביקורת, ובעיקר בכוחה של אווירה ציבורית. זוהי עדות לכוחה של דעת הקהל והביקורת, שברצונה מורידה ומצמיתה, וברצונה מעלה ומחייה; וכשהיא שופטת לחומרה, יש בכוחה להחניק ולהרוס את המעשים והעושים בעודם באִבּם, מבלי שיתנו להם סיכוי, ובלא מידת החסד הדרושה תמיד, ובייחוד להתחלות ולמתחילים. ואחר־־כך, לאחר שעוללה מה שעוללה, והרגישה שהגדישה את הסאה, יש שהכול מתהפך, והיא מגיבה במידת החסד על אותן תופעות עצמן שקודם יצאה כנגדן בשצף קצף; ומאירה פנים – לאחרים, שעושים כמעשה הראשונים, שנדונו קודם לכף חובה, אבל הראשונים כבר שילמו את מחיר הראשונוּת הכבד.

 

ג. “ואלמלי הירחון חשבתי כבר, כי עלי יהיה לצאת את הארץ” (ש' בן־ציון)    🔗

כנגד מי וכנגד מה מכוּונים הדברים? מי ומה פגע פגיעה כה חמורה בש' בן־ציון, הסופר המקפיד על כבודו וחרד לכבודה של הספרות, עד שיצא מגדרו והוציא כעסו לרשות הרבים? מדוע נזקק לנשק האליגוריה במלחמתו במי שפגע בכבודו, במעמדו ובסמכותו?

ש' בן־ציון עלה לארץ־ישראל בב' בחשוון תרס"ו (18.10.1905) במטרה ברורה להקים בה מרכז ספרותי עברי ברוח רעיון המרכז הרוחני של אחד־העם. ביטויו המובהק של מרכז זה היה בייסודו של כתב העת ‘העומר’,³ בחיבור ספרי לימוד בעברית כבסיס לפיתוחו ולקידומו של החינוך העברי, בעיבוד ותרגום ספרים מסוגים שונים לילדים ועוד כיוצא באלו.

התכניות להוציא כתב־עת לילדים ולנוער ניסרו בחלל העולם היהודי עוד במאה הקודמת, והתגברו בשנים הראשונות של המאה העשרים. ובארץ־ישראל התחזקו במיוחד לאחר שנת תרס“ט, שנת מהפכת “התורכים הצעירים” והכרזת הקונסטיטוציה, שבעקבותיה הוקלו במקצת חוקי הצנזורה והורחב חופש העיתונות. כך, למשל, מסביר ביאליק במכתבו לש' טשרנוביץ מיום כ' בשבט תרע”א (5.2.1911), על דרך ההומור והביקורת, כי הוצאת “מוריה” חוזרת בה מתכניתה להוציא שבועון לילדים, בשל ריבוי כתבי־העת מסוג זה שצצו באותו זמן בארצות השונות ובארץ־ישראל^.4.

מרדכי בן הלל הכהן ויוסף לוריא

עוד בוועידת המורים שנתכנסה בסג’רה בשנת תרס“ז הוחלט, בין השאר, להוציא עיתון לבני הנעורים. כשנה לאחר מכן, בי”א בתמוז תרס“ח שלח ש' בן־ציון את ה”הצעה" המגובשת והמפורטת שלו “לפני מרכז ההסתדרות של מורי א”י ע“ד הוצאת ירחון לבני הנעורים”, שעדיין לא נזכר בה שם הירחון. ההצעה כללה את הסעיפים הבאים: “המגמה”; קהל היעד – “התוֹעָדָה” –; החלוקה למדורים –“העניינים וכמוּתם” –; התקציב – “הבודג’יט” –; “ההכנסה”.⁵

בסעיף “המגמה” נאמר: “התפתחות שכלית והשתלמות רוחנית בכלל, חִבה הבאה מתוך ידיעה והכרה, לעם ישראל, לארצו ולספרותו בפרט – זאת היא מגמת הירחון”. ההכנות המעשיות להוצאתו לא החלו אלא בקיץ תרע“א, והללו לֻווּ בגל של שמועות משמועות שונות.⁶ הרעיון היה של ש' בן־ציון, שאך זה התאושש מהפסקת הוצאתו של ‘העומר’, ויזם את חידוש סדרת “בן־עמי” שלו, ספרי הלימוד המותאמים לבתי־הספר בארץ־ישראל, ועמם גם הוצאת כתב־עת לבני הנעורים.⁷ בכ”ט באייר תר“ע, פורסמה ב’הפועל הצעיר' הודעה על ייסודה של החברה “ברקאי” – “הנסיון הראשון של עבודה ספרותית קבועה ומסודרת ולברא עם זה מרכז ספרותי קיים בארץ־ישראל”. זו הייתה חברת מניות, ששָׂמה לה למטרה “לכנוס, לאצור וליצור ספרות עברית שלימה שתפרנס את נשמות האבות והבנים יחד”. על הודעה זו, שחותם סגנונו המיוחד של ש' בן־ציון טבוע עליה, חתמו, בשם “ועד ההנהלה של הח' ברקאי”: מרדכי בן הלל הכהן, ש' בן־ציון וד”ר יוסף לוריא.⁸

מרדכי בן הלל הכהן מספר בזיכרונותיו,⁹ שהישיבה הראשונה שדנה בהוצאת ‘מולדת’, ושהשתתפו בה 26 אנשים, התקיימה בביתו של אליהו ברלין, בט“ז בסיוון תר”ע, והוא היה מי שנתן לירחון את שמו. את הרישיון להוצאת כתב־העת השיג ד“ר יצחק לוי, מנהל סניף בנק אפ”ק בירושלים, שהיה בקי בסדרי השלטון התורכי.

ואולם דומה, שיש להקדים גם תאריך זה. בעיתון ההיתולי לפורים ‘ליהודים’ בעריכתו של ק"ל סילמן (חוברת 2, י“ד באדר ב' תר”ע, עמ' 12), כבר מלגלגים על ירחון זה, הנזכר בשמו, בנוסח האופייני לעיתון זה:

פרויקטים לאלפים, תכניות והצעות של התפעלות לרבבות מעובדות למחצה לשליש ולרביע בכל עניני הוצ' ספרים עתונים וירחונים לקטנים ולגדולים, וכן לעניני שבוח הדפוס, נמצאים בשפע רב לכל חובבי הספרות!!!

הכתבת: ש. בן־ציון, יפו, אחוזת בית.

מילדת מנוסה

מתבקשת להוצאת “המולדת”.

לפנות אל הוועד: מרדכי בן־הלל, ש. בן־ציון וד"ר לוריא. יפו.

מארכיונו של ש' בן־ציון ומארכיונים אחרים מסתבר, שההכנות המעשיות להוצאת כתב־העת לנוער החלו בכסלו תרע“א (דצמבר 1910), והן חושפות למן ההתחלה עירוב של ייאוש ותקווה, אכזבה וציפיות. מכּתבה מכינה ב’העולם' (ללא חתימה), ו' באדר תרע”א (9.3.1911), מסתבר, שהתכנית להוצאת ירחון לבני הנעורים ששמו ‘מולדת’ בעריכתו של ש' בן־ציון, מטעם אגודת המורים בארץ־ישראל ובהשתתפות חברת “קוהלת”, הייתה צריכה לצאת אל הפועל עוד בחודש ניסן תר"ע. מראשיתה לוּותה תכנית זו בספקנות ובאי־אמון, בגלל ריבוי ההכרזות על הוצאות עיתונים וכתבי עת חדשות לבקרים, “שיצאו לבטלה ועקבותיהם לא נודעו”.

דוגמא לחוסר ההתלהבות של העסקנים להוצאת ‘מולדת’, נמצאת במכתבו של מנחם אוסישקין הנמרץ והתקיף, ראש ועד “חובבי ציון” באודסה לחברי הוועד להוצאת ‘מולדת’ מיום י“ג באדר תרע”א (“גנזים” 29590):

ואולם מוצא אני לחובה לי להודיע לכם יחד עם זה את ספקותי בנוגע להצלחת המפעל. קשה לקוות, שאורגן היוצא בא"י, יתפשט הרבה בארצות הגולה, ביחוד ברוסיא. [– – –] ביחוד קשה יהיה עתה לירחון לבני הנעורים להתפשט ברוסיא, בשעה שיש לנו פה כבר שלשה עתונים ממין זה (הירדן, השחר והפרחים). [– – –] כמובן, חפץ אני בכל לב שאתבדה פעם זו, ושחפצכם יעלה בידיהם באופן היותר רצוי.

אפילו דניאל פרסקי, התומך הנלהב בכל מפעל ספרותי עברי בכלל, ובזה הבא מארץ־ישראל בפרט, מרגיש הכרח להעיר בפקפוק, במכתבו אל ש' בן־ציון מיום חהמ“פ תרע”א (“גנזים” 30045): “וכי צרך יש להרבות דברים שכל אלה ההבטחות שאינן מתמלאות והבנינים שאינם מתקיימים גורמים נזק רב מאד לספרותנו?” ובענין ‘מולדת’, שה“פרוספקט” שלו הגיע אליו, הוא מייעץ לעשות כל מאמץ ולנקד את כולו, לנהוג “כתיב אחד מדיק”, מבקש תחשיב לעלוּת הוצאת כל חוברת בניקוד מלא ומבטיח את עזרתו.

הכנות אלה החלו משהובטח קיומו הכספי של הירחון באמצעות חברת “קוהלת” – היא חברת המניות של אגודת המורים, שנוסדה בשנת תרס“ה במטרה להפיץ ספרי לימוד וקריאה בלשון העברית לבתי הספר בארץ־ישראל (‘הד הזמן’, פטרבורג, גל' 237, י“ט בחשוון תרס”ט, ועוד). נוסד ועד להוצאת ‘מולדת’, שחבריו היו: א' ברלין, ז”ד לבונטין, מב“ה הכהן, בצלאל יפה, מ' שיינקין; פ' אוירבך – נציג מרכז המורים; מ' דיזנגוף – נציג חברת “קוהלת”. עריכת הירחון נמסרה “לחברנו מר ש' בן־ציון” (‘החינוך’, תרע"א) ונבחרה ועדה ספרותית בהשתתפות: ד”ר יוסף לוריא – נציג “קוהלת”; מרדכי בן הלל הכהן – נציג הוועד להוצאת ‘מולדת’; י' אוזרקובסקי – נציג מרכז המורים.

להקצבה של חברת “קוהלת” (1000 פראנקים) נוספה הקצבתו של מרכז הסתדרות המורים (1700 פראנקים) ותרומתם של ציוני מוסקבה יחד עם הנדבן – “הלא־ידוע”, כפי שמכנה אותו גרשון גרא¹⁰ – י"ל גולדברג בווילנה (1500 פראנקים).¹¹ גם הוועד האודסאי, על אף הסתייגותו של אוסישקין, “קצב 30 פר' בעד כל גליון נדפס”.¹²

ההכנות המעשיות של ש' בן־ציון היו בשני כיוונים: לצורך גיוס כספים, ובעיקר להשגת חומר ספרותי מתאים. כשהוא כותב לתומכים, הנעימה היא של ייאוש ואכזבה מן היחס של המוסדות והעסקנים למפעלי הסתדרות המורים ו“ברקאי” בתוכם, ומחוסר ההיענות של הגולה לסיוע למפעלים בארץ־ישראל; ואילו כשהוא כותב אל הסופרים, הנעימה היא אופטימית ואף נלהבת, כדי לעודדם להשתתף. כך, למשל, במכתבו לי“ל גולדברג, מיום ז' בכסלו תרע”א:¹³

כן, יש “מרחק” בין א“י ופעולתנו הלאומית. [– – –] – על שיוך אחד מכל חלומותי עדיין רוצה אני לקוות שאפשר ייצא לפעולה בזמן קריב – והוא, דבר הוצאת הירחון לבני הנעורים בא”י (שכבר דיברתי אתך בנדון זה). הצעתי עכשיו הדבר לפני “קוהלת” ונתקבל בהחלטה חיובית, כמו שתראה מדו“ח האספה שנשלח לך. “רוצה אני לקוות” – אבל עדיין לבי מהסס אם אפשר לקוות גם על זה שיהא נעשה כאן ובזמנו. והרי אפשר מאד כי עד שתבא “התעוררות” ועד שתבוא זו לידי אפשרות, יתחילו להוציא בינתיים ירחון כזה בחו”ל – ואנחנו נראה את עצמנו כחותרים תחת יסודותיו של זה!…

ממכתב זה נראה, שהוצאת הירחון היא אכן פרי יוזמתו של ש' בן־ציון, שנתקבלה אצל חברת “קוהלת”. גם מטעם זה, וגם משום שש' בן־ציון היה הסופר הבולט ביותר בארץ־ישראל של אותן שנים, ומי שנחשב בר־סמכא בענייני חינוך, וכבעל ניסיון בעריכה, הייתה בחירתו לעורך טבעית ומתבקשת מאליה (על סיבות אישיות מובהקות לבחירתו כעורך, ראה להלן במכתבו לביאליק ולרבניצקי, מיום כ“ג בטבת תרע”א).

הדף הראשון של העתון “מולדת”. האיור מאת אירה יאן

בסוף חודש טבת תרע“א כבר היה המאניפסט של ‘מולדת’ מוכן, שוגר לאנשים שונים, ובתוכם גם לאחד־העם “רבו” של ש' בן־ציון, ולמערכת ‘האור’, שפירסמוֹ כחודש לאחר מכן (כ“ה בשבט תרע”א, 26.2.1911). נוסף ל”פרוספקט" של ‘מולדת’, שיגר ש' בן־ציון בראש חודש שבט מכתב לאחד־העם,¹⁴ ובו סיפר לו על ‘מולדת’ ועל הרגשתו וציפה לעידודו ולברכתו:

ובזה אני נגש לעבודה שהיא הרבה יותר קשה ויותר אחראית מעבודת “העומר” לא רק מצד התוכן, אלא גם מן הצד הטכני – מדי חודש בחדשו חוברת עם ציורים בא"י, זהו דבר קשה מאד;

בהמשך מספר ש' בן־ציון לאחד העם על מדיניות הפניות שלו לסופרים שישתתפו בכתב־עת זה, ולפיה, בכוונתו לפנות לסופרים החשובים שלנו, גם משום “עצם התועלת שבדבריהם לעצמם” וגם משום שבכך “ישמשו מופת לשאר חבריהם” “צעירי הצאן”. והנימוק העקרוני הוא: “כי בכלל סופר בעל הגיון ובעל סגנון יכול לדבר לבני הנעורים כשהוא רוצה”. בנימוק זה טורח ש' בן־ציון לשכנע את אחד העם שיראה “חובה” לעצמו להשתתף בכתב־עת זה “כי אלו ישמעו לך וגם יאמינו בך!” ולדעתו “את הסגנון וההרצאה אינך צריך חלילה לשנות בשביל אלו”. הוא מפציר בו "שאתה תפתח לנו שער ה’מולדת‘, כדרך שעשה ב’העומר’, ומתייעץ עמו כעורך, בנוגע לתוכנו של כתב העת, לתרגומים שצריכים להיכלל בו, ולעניינים הראויים להידון בו.

בסיום המכתב, באותיות קטנות, נוספה שורה המראה כי ש' בן־ציון נאחז בעריכת ‘מולדת’ כבעוגן הצלה, להצדקת המטרה שלשמה עלה לארץ־ישראל, לאחר הייאוש והאכזבה הקשים שנחל בעריכת ‘העומר’: “ואלמלי הירחון חשבתי כבר, כי עלי יהיה לצאת את הארץ…”

תשובתו של אחד־העם, מלונדון, מיום כ“ח בשבט תרע”א (26.2.1911)¹⁵ היא קרירה ומסתייגת ואינה נעדרת עקיצה ונזיפה כלפי ש' בן־ציון: “אבל חלילה לי לרפות ידיך במלאכת שמים; אדרבא, רוצה הייתי לעזור לך אלא שלצערי, עדיין איני יודע במה אעזרך”. אין הוא בטוח שסגנונו מתאים לבני הנעורים, והראיָה, שבכל ספרי הלימוד ‘בן־עמי’ של ש' בן־ציון, “אין אף עמוד אחד משלי. ורואה אני בזה הסכמה כללית מצד הפדגוגים שלנו, שאין דברי מסוגלים – אם מצד סגנונם או תכנם – להיות מקרא לנערים”. וכן “ואני לא ידעתי, מה טיבם של בני הנעורים בא”י עתה ומה הוא הרוח השולט בעולם קטן זה" ולכן “מוצא אני לנחוץ לכבוש דברי עד שיצאו החוברות הראשונות”.

גם א. דרויאנוב, שהיה עורך ‘העולם’ באותה עת, לא נענה להזמנה להשתתף, אולם נתן מקום בעיתונו לרשימה המבשרת את התכנית להופעת ‘מולדת’ (ט' באדר תרע"א, 9.3.1911). אלא שזוהי רשימה בלתי־מתלהבת, המסתייגת מן האפשרות שהתכנית תצא מן הכוח אל הפועל, לאחר כל־כך הרבה תכניות שקרסו. דרויאנוב יודע שש' בן־ציון לא ישבע נחת מרשימה זו, ובמכתבו אל ש' בן־ ציון מווילנה, מיום י' באדר תרע"א (“גנזים” 29794), יום אחד לאחר הופעתה בדפוס, ובתשובה על מכתבו של ש' בן־ציון אליו (שלא הגיע לידי) “להודיע ב’העולם' את דבר יסוד ה’מולדת' ולהסב אליה את הלבבות”, הוא כותב בגילוי־לב:

אל נא תכעס על הדברים שהקדמתי ברשימתי לגוף הענין: אמרתי את אשר עם לבבי. הרבה יותר מדי הבטחתם לנו, אתם סופרי ארץ־ישראל, בשנים האחרונות, ולא קיימתם, וראויים אתם לתוכחה. – כשתצא החוברת הראשונה של ה’מולדת' ותשלחה לי ודאי לא אחמיצה בידי מבלי לשוב ולדבר דברים אחדים על אודות מפעלכם החדש הזה.

על הבקשה להשתתף, שנשלחה אליו בנוסח: “כל בעל כשרון בלי שום יוצא מן הכלל יכול לכתוב לגיל זה” ענה ביותר משמץ מרירות: “להוי ידוע לך, שמעולם לא הייתי בעל כשרון. שום כשרון סופרים אין לי; אין לי גם שום כשרון אחר בעולם. לי יש רק כשרון אחד – לעבוד כל היום וכל הלילה, לעבוד עד כדי הקאה, עד כדי פגיעת המרה, ותו לא”. עזרתו של דרויאנוב נתבטאה גם בכך ששלח לו “י”ד אדריסות", והעביר את המכתבים שהמציא לו ש' בן־ציון לנמעניהם.

בין מי שפנה אליהם להבטיח את השתתפותם בכתב העת היו: י“ח ברנר; דבורה בארון; אשר ביילין (בלונדון); ביאליק ורבניצקי (באודסה); אחד־העם (בלונדון); א' סמיאטיצקי (בוורשה); יהודה גרזובסקי (בבֵירות); דוד שמעונוביץ (בברלין), שמכתביו אליהם או מכתבי תשובתם אליו נשתמרו בארכיונו ב”גנזים". וכמובן לרבים אחרים, שלא נשתמרו המכתבים אליהם ושהפנייה אליהם נעשתה בעל־פה.

על מצב־רוחו הטוב של ש' בן־ציון בשעה שעשה את ההכנות להוצאת ‘מולדת’ ושיגר מכתבים לכל ידידיו ומיועדיו לקחת חלק בירחון זה שבעריכתו, יעיד מכתבו לביאליק ולרבניצקי, מיום כ“ג בטבת תרע”א.¹⁶ המכתב הכתוב בנעימה בלתי־שגרתית אצלו שהומור ואירוניה עצמית משמשים בה בערבוביה, מודיע להם על בחירתו כעורך ומזמין אותם להשתתף ולשתף אחרים בו:

גם הפעם אני כותב לשניכם (ולא ע"י ה' אוסישקין!) בכדי שלא תתנו מנוח זה לזה, ויהא מלאך אחד מכה את השני ואומר לו: “תן!” – ותתנו.

כמתעתע אהיה בעיניכם אחרי מכתבי הקודם, כשאבשר לכם הפעם על הגאולה ועל התמורה, כי נשאר אני לישב בא“י ולעסוק דוקא ב”מרכז ספרותי“!… אולם חייכם שאיני משקר לכם הפעם כשם שלא שקרתי גם במכתבי הקודם. וזה הדבר: שמעה ציון כי בן־ציון עומד לצאת ותרגז ותחל ת”ק על ת“ק. “ציון”, כלומר סוד רעים שלנו ביפו. ונאספו שלא מדעתי והחליטו לעשות דבר, שלא יכלתי לפעל עליהם לעשותו זה ג' שנים, – היינו ליסד ירחון מצויר לבוגרים (הערה בלשנית – אם בוגרת מפני מה לא בוגר?) “קהלת” ו”אגדת המורים" נותנות שלשה אלפים פר' להפסד, וועדה־כספית של בעלי כיס משלנו (ואפילו “שר הכספים” ליבונטין עצמו עם זקנו בתוכה) מקבלת עליה לשאת את שאר ההפסד, אם יהיה, מכיסה של כנסת ישראל – אחת היא, אלא שהם ערבים לדבר. (הדבר נעשה ביום ששלחתי לכם את האגרת, בערב). ובכן מה הדבר חסר? רק חמר ספרותי בלבד. נעורו המוחין דקטנות שלי, וכנראה לא יחסר גם חמר. מתרגמים וקומפילאטורים יש לי ביפו גופא די והותר, גם קצת מסַפְרים יש כאן; ואני בתוכם, אלא… הזמן קצר: מוכרחים היינו להחליט שהחוברת הראשונה תצא בניסן מכמה וכמה טעמים גלויים ונסתרים – ובכל עמדו לי בשעת צרה!

וביחוד, עומד אני בסכנה גדולה להוציא את החוברת הראשונה בלי שיר – כי שירה אין בציון, כל שירתנו היא רק על אדמת נכר ־ ואתם מבינים מה זה ירחון לבני־הנעורים חוברת ראשונה בלי שיר! זה יהיה החסרון האחד (כי מבטיח אני לכם שהחוברת תהא דוקא יפה) השקול כנגד כל החסרונות – סקנדל ולא ירחון יהא זה!

ובכן, עכשיו, מה יאמר שר השירה שלנו ע"ז? בכל מקום אתה מוצאהו; אורח יקר, אבל בכל מקום הוא מזדמן, רק לא“י לא בא אלא לקבל כבוד בחנם ולא שלם לה ולילדיה ששמח עליהם אפילו בשיר אחד! ובטוח אני שרק אני החייב בדבר. כי אילו היה שופמן למשל מוציא את “העמר” ודאי שלא היה פורש ממנו בלא כלום. אבל עכשיו, אעפ”י שאיני ולא הייתי מעולם “צעיר”, מקוה אני סוף סוף שזכות צעירי א"י תעמד לי, ואם אתה רבניצקי לא תתן לו מנוח – כתב וכתב שיר ושיר (ודוקא לא שיר ילדותי, ויכול אני להתיר לו גם לא ארצישראלי) ויפתח הוא את החוברת! כי כלום יש מקום בעוה“ז ששֵם ביאליק נשא כ”כ על שפתי בוגרים ובוגרות כמו כאן? הגמנסיה כלה שואלת את בנַי הלומדים שם, אם יש כבר שיר של ביאליק בשביל ירחונם. התבישני, ביאליק, נגד כל העם הזה, הקטנים והגדולים? בלי תירוץ – תכף שב וכתב, תכף ומיד, כי השעה דחוקה! חנני! רחמני! הצילני! מצא אתה כל מלה של בקשה שאי אפשר לעמוד כנגדה ובקש וחנן את עצמך בה – ועשה עמי אות לטובה! הלא תעשה זאת הפעם!

ח“נ ביאליק, י”ח רבניצקי וש' בן־ציון

המשך המכתב נרגש לא פחות, ובו הוא מפציר ברבניצקי שיכתוב “מאמר על הבדיחות היהודיות, שאתה עוסק בהן עכשיו” ומדגיש “כי לא לילדים אלא לבחורים אתה מדבר, [– – –] וגם לעם”, ו“עם קורא עברית יש בא”י", ובשניהם הוא מפציר ללכת אל מנדלי “ולפעול עליו, שיתן גם הוא איזה דבר, ואפילו יהיה זה מתולדות הטבע שלו”. וכדי לשכנעו הוא מספר להם כמה יפה חגגו בארץ את חג יובלו. בסיום קריאה נרגשת זו לסייע לו הוא מוסיף:

כך! מתוך בקשה רבה שכחתי, לומר לכם שם הירחון – שמו בישראל: “מולדת” – ולכו קראו גם אתם כך לירחון, לא תוכלו! הפרוגרמא מובנה: ספרות ומדע ולבסוף מקצת דברים בטלים, אבל מבטיח אני לכם שלא תבושו באכסניה זו! עיקר שלא תשכחו, כי לא לילדים קטנים אתם נקראים הפעם אלא לבחורי ישראל כמעט מגילה “OΓAPKИ” [רוסית. פירושה: אודים, פסולת־שריפה] שלכם, אבל אלה לא אודים עשנים הם, אלא עצים רעננים על אדמת מטעם, בחורים נחמדים, אני אומר לכם – מסוג זה שהביאו פרחים לביאליק. זכור זאת ביאליק והשב להם הפעם לפחות פרח אחד!

הרגשת הביטחון והעליצות של ש' בן־ציון גדולה כל כך, עד שהוא מרשה לעצמו “לעשות כבתוך שלו” בכתבי־יד שקיבל בשביל ספר אחד, ולהעבירם ל’מולדת‘, כנגד רצונו המפורש של המתרגם. המדובר בתרגום סיפורו של בן־עמי “החסידות” בידי יחיאלי, שנועד לספר הלימוד שלו ‘בן־עמי’: “אעפ”י שיחיאלי אינו רוצה, אבל איני שומע לו. כשהשעה דחוקה שַאני. ואתם הן לא תבכו הרבה לאבדה זו שהיא אצלי ‘מציאה’ גדולה לפי שעה“. אין ספק ש”נימוסי עריכה" מסוג זה לא הרבו לש’ בן־ציון ידידים, והגבירו את הרגשת הטינה כנגדו. ועוד הוסיף בשולי מכתבו: “עשו סופרים באודסה ל’מולדת'. מכל מי שיש תקוה – הזמינו אותו !” פנייה נרגשת זו וגם האחרת שבאה בעקבותיה (ראה בהמשך) לא נשאו פרי. ביאליק לא השתתף ב’מולדת' בעריכתו, כשם שלא השתתף בעבר ב’העומר' שלו.¹⁷ ואילו רבניצקי, שנענה ושלח כתב־יד, איחר את המועד, כיוון שבינתיים התפטר ש' בן־ציון מן העריכה והחזיר לו את כתב־היד (ראה בהמשך, מכתבו אליו מיום כ“א בטבת תרע”ב).

גם הנעימה במכתב לברנר מאותו יום (כ“ג בטבת תרע”א; “גנזים” 18356) מעודדת, מבוּדחת ומלאת ביטחון:

ובכן – אל תאמר איני יכול. סופר בעל כשרון וטעם צריך שיהא יכול. כלום לא היית נער, כלום אינך רואה נערים? ועתה, הצג נא לפניך נער בן 14 או 15 וספר לו מה שאתה רוצה ומוצא שכדאי הוא לו לשמע דבר זה. לצורה אל תדאג; אינך צריך כלל לשנות טבעך בשביל זה, כי לא לקטנים אתה דובר. מובן, כי צריך להשתדל לדבר עד כמה שאפשר בתמונה, במעשה ולא בדרך ההפשטה, ואת זה הרי תבין מעצמך.

בשולי המכתב נוספה ברכתו של עגנון לברנר. ברנר אמנם לא השתתף ב’מולדת‘, אבל ראה את עצמו כשותף בהוצאתו, כפי שכתב לדניאל פרסקי ביום 24.3.1911, בתשובה על תמיהתו, מה טעם יש להוציא כתב־עת נוסף לנוער, בשעה שקיימים כתבי־עת כאלה במקומות אחרים.¹⁸ לאחר זמן יצא ברנר להגנתו של כתב־עת זה ולהגנת עורכו, כנגד המתנכלים להם (על כך בהמשך). לאשר ביילין כתב ש’ בן־ציון: “סיפורים איני דורש דווקא שיהיו מחיי הילדים וענייני ילדות, כי ה’מולדת' נועדה לבני הבגרות”. (בלא תאריך. “גנזים” 11994).

ש' בן־ציון, שנודע ברבים כעורך העושה בכתבי אחרים כבתוך שלו, גרם לכך שמקצת הסופרים לא הסכימו לשתף עמו פעולה, ביניהם מי שנכוו בעבר, ואחרים הזהירו אותו, שלא יתקן ולא ישנה את דבריהם. כך, למשל, כתב אליו יהודה גרזובסקי, במכתבו מיום י' בשבט תרע“א (8.2.1911, “גנזים” 29770) בלשון רכה: “ואגב, מכיוון שנגעתי בסגנון, אגיד לך את אשר עם לבבי, כי לדעתי לא טוב תעשה אם תחפץ לתקן הכל כי יהיה לפי סגנונך. [– – –] בכל אופן, בירחון צריכים לבוא כל הסגנונים, ומה גם בנוגע לסופרים שיש להם כבר סגנון ידוע, ואם תבוא לתקנו הרי אתה מקלקלו על כרחך”. אבל במכתבו האחר אליו מיום כ”א בשבט תרע"א, 19.2.1911 (“גנזים” 29771) כנראה כתשובה על תגובתו הנזעמת של ש' בן־ציון למכתבו זה, הוא ממהר לסגת בו מביקורתו זו: “ובדבר הסגנון, ידוע לך ידידי כי אינני מהקפדנים, ואינני קובע מסמרות להגיד כי אסור לשנות מה שכתבתי, להפך, אני אסיר תודה אם אתה מתקן איזו מלה או איזה מאמר או איזה מבטא”.

גם דוד שמעונוביץ, במכתבו מברלין מיום י“ב בשבט תרע”א (“גנזים” 30200) מזהיר את ש' בן־ציון באותו עניין עצמו. אזהרתו הנעשית על דרך ההומור, מעידה על החשש האמיתי מתיקוני עריכתו של ש' בן־ציון, ועל השם “הרע” שקנה לו בתחום זה. שמעונוביץ שולח אליו שיר שנכתב לפני שנתיים, ושלפי דעתו “יְאַכְּלו אותו גם בני הנעורים”, והוא מרשה לש' בן־ציון לזרוק אותו אל הסל אם לא ימצא חן בעיניו, אבל אם יחליט להדפיסו, אינו מסכים בשום אופן שיעשה בו שינויים:

טלטלהו אל הסל טלטלה גבר וצנף תצנפהו צנפה כדור (עיין ישעיהו כ"ב), כי יש לי ברוך השם קופיה משיר זה. אגב אורחא: הכבר רכשת לך סל רדקציוני? סל – זהו ראשית חכמה. אין סל – אין מערכת. [– – –] אולם אם ייטב בעיניך ותחליט להדפיסהו אז בבקשה ממך ל“הצטרמן”¹⁹ אתי ולבלי לעשות בו שום שנוי. חזקה אצלי: קשים שנויים, הנעשים לא בידי המחבר עצמו לשיר כאיזמל בבשר החי, ויש אומרים כספרות היפה לאחד העם, ונוסחא אחרונה כ“שאלת היהדות” לש“י איש הורויץ או כ”מינות ואפיקורסות" ל“מבקש האלהים” שלנו, להד“ר קלוזנר שלי”טא. הקראת את מאמרו של אותו ד"ר על דבר אפיקורסותו של ברנר?²⁰

אין ספק, שהיו בין המשתתפים כאלה שאכן ערך ש' בן־ציון את כתבי היד שלהם עריכה נמרצת, והם נפגעו מכך, ונטרו לו. גם זה לא הוסיף ליחס האמון אליו, והגביר את ההתנגדות לעבודתו כעורך ואת הביקורת על החוברות שערך.

בכ“ג באדר תרע”א נשא ש' בן־ציון לאישה את בת־שבע יוניס, שהייתה מראשוני הרופאים בארץ־ישראל. במכתבו מיום כ“ט באדר תרע”א²¹ לשותפיו ב“מוריה” בהמשך לדין ודברים המסוכסך והנרגש ביניהם בענייני כספים ושותפות, הוא מניח לנושאים הפינאנסיים העומדים על הפרק ופונה אל ביאליק, כידידו הקרוב והאינטימי. הוא שופך לפניו את לבו ומספר לו על השינוי לטובה שחל בחייו, אבל גם על הרכילות העוינת שהייתה מנת חלקו ביפו לפני שפגש באישה זו: “והעיר יפו הומיה ושולחת בנו לשונות מלאות זוהמה… מפני מה ולמה?” על השנה הקשה שהייתה מנת חלקו הוא מספר לו: “חיל ורעדה אחזוני, אחי, בזכרי מה היתה השנה הזאת לי. כמשחק הייתי בידי האלוקים והשטן יחד, מות, יאוש גמור מן החיים הרס והתמוטטות סך־הכל מר ומעליב על כל העבר שלי ועתיד קר ואפל מבלי שום תקוה”. באותו מכתב הוא פונה שוב לביאליק שישתתף ב’מולדת':

בתור אח ורֵע אני קורא לך שוב: עזור ל“מולדת”! הנה על ידי רבניצקי הבטחת לשלוח ועדיין לא שלחת. ואני מחכה ומצפה לעזרתכם. מחכה ומצפה אני, כי תקחו גם דבר מאת הסבא ותשלחו לי. למה לא ייקר בעיניכם הדבר הזה? ועד מתי אצפה? בשבילכם ובשביל שכמותכם שהבטיחו לי (גם “אחד העם” בתוכם) החלטתי לדחות הוצאת חוברת ראשונה ואוציא באייר חוברת כפולה. והנה אחרים כבר התחילו לקיים הבטחתם – ומדוע תהיו אתם האחרונים בשעה שחשבתיכם לראשונים? האמינו שלא תתביישו חלילה ב“מולדת”. תנו לי יד להוציא חוברת ראשונה כפולה זו שתהא יכולה לשמש מופת, ותראו איזה ירחון יפה זה!… אנא הושיעו נא, אנא הצליחו נא.

 

ד. המלכוד הביקורתי    🔗

החל מן החוברת הראשונה לא הייתה קבלת הפנים מעודדת, אם לנקוט לשון המעטה, לא בעיתונות ואף לא במכתבים הפרטיים שקיבל ש' בן־ציון מידידיו. כל חוברת וחוברת לוותה בביקורת ש“קטלה” על ימין ועל שמאל, ששום פרט לא מצא חן בעיניה, ואף לא הקונצפציה הכללית. ולא עוד אלא שמה שכבר הואיל למצוא חן בעיני מבקר אחד, נחשב למגרעת בעיני חברו. אם הדרישה היא לארץ־ישראליות מצד אחד, הרי משמתמלא תנאי זה, קובע האחר, שהדבר מעיד על מלאכותיות וזיוף; ואם האחד תוהה על הקונצפציה הכללית ועל קהל היעד שאליו מכוונים הדברים, בא האחר ומתרעם על שהעורך ממלא בנאמנות את כל סעיפי התכנית שהכריז עליהם ב“פרוספקט” שלו. החריג, אולי היחיד, באווירה כללית בלתי־אוהדת זו הוּא ‘הצפירה’, בעריכתו של נחום סוקולוב, שבו פורסמו שלוש רשימות ביקורות אוהדות, בלתי־חתומות, על החוברות בעריכתו של ש' בן־ציון.

בפורים תרע"א, עוד לפני שהופיעה החוברת הראשונה, ובשעה שהיו ההכנות להוצאתה בעיצומן, שימשו הירחון ועורכו כאחת המטרות הקבועות לשניים מעיתוני ההומור והסאטירה שהופיעו בארץ־ישראל באותה שנה,²² יחד עם יתר הפעולות, האנשים והמאורעות שבארץ־ישראל ובעולם היהודי באותו זמן.

ק"ל סילמן, בעיתונו ‘ליהודים’ (גל' 3, י“ד באדר תרע”א), שכבר הזכיר את ‘מולדת’ בגיליונו הקודם מלפני שנה, ממשיך באותו קו, ויוצר לשון נופל על לשון בין שמו ‘מולדת’ ובין פעולת המיילדוּת, ובעקבותיו הולכים גם האחרים.

ליהודים‘, עמ’ 2, במדור “שעה אחרונה”: “המילדת הג' יצחקי נקראה מירושלים להוצאת ה’מולדת' ביפו”.

עמ' 12, במדור “ידיעות ספרותיות”:

– בקרוב יתחיל לצאת ביפו ירחון מצויר בשם “יהיה יוצא”. הוא נועד לבני הנעורים מהגילים האלה: מן 9 שנים עד 10, מן 11 עד 12, מן 13 עד 14, מן 15 עד 16, מן 17 עד 18 ומן 19 עד 20, העורך מבטיח, כי המאמרים כתובים בסגנון רצוי לכל מיני קוראים. וכדי להקל את הקריאה תהיה ההרצאה של המאמרים באפן כזה, שיוכלו הקוראים לקרא אותם ישר והפוך מסוף המאמרים לתחלתם, ובכל זאת התכן יהיה שמור ומתאם, אל ההגיון. בסגנון זה, מצהיר העורך, יש גם משום תחית הסגנון הקלאסי של היצירות הספרותיות הקדמוניות, כמו: “תפל עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן, כאבן ידמו זרועך בגדול ופחד אימתה עליהם תפל”.

מקום מיוחד מוקדש לפארודיה על אחד הפרקים מספרו של ש' בן־ציון בן־עמי‘, העושה לצחוק את הפרק על תפוח האדמה – “הקרתופל” – ומגיבה בכך בעיקר על הוויכוח במרכז אגודת המורים בדבר הצורך בבחינות של המורים מטעם המרכז, שעמד אז על הפרק, ובו נקט ש’ בן־ציון עמדה שלילית נחרצת כלפי הרעיון (ראה בפרק הקודם).

‘ויזתא’ – קובץ שנתי (יוצא ע"י צעירים מרחבות) [אדר תרע"א], במדור “משלוח מנות”:

ל“מולדת” מילדת

“פליטון. א) פרקי שירה”: “מולדת” מה אומרת? באתי עד משבר וכח אין ללידה.

במדור “ידיעות אחרונות”, חלומו של ש' בן־ציון:

בחלומו, והנה קמה “המולדת” וגם נצבה, ו“הירדן” ו“השחר” משתחוים לעמתה ואומרים:

“עכשיו שנוצרנו כאילו לא נוצרנו” ויקץ – והנה חלום!

‘האור’ קידם תחילה את תכנית הירחון בברכה, ופירסם במלואו כמעט את “הפרוספקט” או בלשונו את “התסכית”, שהיה מונח במערכת כחודש ימים, והעיד עליו: “קבלנו תסכית מעניינת מאד הן בסגנונה והן בבאור מטרתה, ולא מצאנו אופן יותר טוב להגות לחברנו החדש את אהדתנו האמתית מאשר לפרסם גם עבור קוראינו את התסכית הזאת” (“הירחון החדש ‘מולדת’”, ‘האור’, כ“ה בשבט תרע”א, 26.2.1911).

‘האור’ גם פירסם, ללא חתימה, את הביקורת הראשונה על החוברת הראשונה, שנתאחרה לצאת “מסיבות טכניות” והופיעה בסוף חודש אייר במקום בחודש ניסן כמובטח (מודעה ב’הפועל הצעיר' כ“ח באייר תרע”א, 26.5.1911, ובעיתונים אחרים), למעלה משנה לאחר המועד שתוכנן תחילה. בביקורת אנונימית ראשונה זו (‘האור’, כ' בסיוון תרע"א, 18.6.1911) מתאמץ הכותב לעודד ירחון זה שמטרתו “היא בודאי רצויה וטובה, ועתידה היא להביא ברכה רבה לחנוך הדור העברי החדש בארצנו ולקדמת הלשון העברית בתור לשון החנוך” ומשבח גם את הצורה החיצונית של החוברת “רבת הכמות וטובת מראה”. אבל “בנוגע לפנימיותה” הוא נאלץ “לגמגם” ומודה “כי קצת קשה היה למצוא את התכונה הראויה למפעל ספרותי זה”. לדעתו, הוא רציני מדי לבני הנעורים שבשבילם נועד, ומתאים יותר למי שכבר עבר גיל זה. אבל עיקר חציו מכוונים כנגד העובדה שאין הוא מוצא בו “ספור חי ורענן מהחיים החדשים” כיאה לירחון “שנועד להדור החי הרענן של ארץ התחדשותנו הרוחנית”. ובמקום זה, הסיפור הראשון הוא “עוד פעם מחיי הגלות, מהחיים הנוגים, המכאיבים של הגלות!” והדחייה היא מוחלטת: “רבונו של עולם, אימתי יבוא הסוף להספורים האלה? כבר שבענו מהם! ולמה הם לבני הנעורים שלנו פה, בארץ החיים החדשים שלנו?” גם אם הסיפור יפה מבחינת האמנות שבו, המסקנה הנחרצת היא: “החיים הגלותיים – לא!”

כאן, אולי, שורשיה הראשונים של דחיית הגלות הטוטאלית, כבסיס לחינוך הדור החדש בארץ־ישראל. ביקורת זו הכאיבה במיוחד, משום שהמדובר היה בסיפורו של ש' בן־ציון עצמו “גנזי מולדת”, ולמעשה גם בסיפור השני “באיזה עולם” פרי עטה של דבורה בארון, שאך זה עלתה לארץ, והיה זה סיפורה הראשון בארץ ישראל. שני הסיפורים הם אמנם “גלותיים” במה שנוגע לדור הצעיר בארץ־ישראל, אולם הם סיפורים “ציוניים” מובהקים, המבליטים את הסבל שבהמשך הישיבה בגלות, את חוסר התכלית שבכך, ומטיפים לעלייה לארץ־ישראל. סיפורו של ש' בן־ציון עושה זאת בצורה מזעזעת למדי, ואינו חוסך מן הקורא הצעיר את הפרטים המזעזעים של הפוגרומים, כהוכחה ניצחת למה שעלול לקרות לכל מי שנשאר לשבת בגולה. שני הסיפורים לא כונסו בידי מחבריהם בכתביהם המכונסים^.23

ש' בן־ציון אכן נשמע לביקורת, ובראש החוברת השנייה (אייר תרע"א) העמיד את סיפורו של ז' ברכות²⁴ “גלותי את החרפה!”, שהוא סיפור ארץ־ישראלי למהדרין, על קורותיו של צייד. ואכן, בביקורת השנייה ב’האור', אף היא ללא חתימה (ו' בתמוז תרע"ב. 2.7.1911), קבלת הפנים מעודדת יותר:

והיא עושה רשם טוב יותר מהראשונה. המאמר הראשון שבה, מזכרונות צייד יהודי, נאה ויאה ל“מולדת” ארץ־ישראלית. רוח של תחיה, של טבע נודף ממנו, ומייד בהשקפה ראשונה אתה אומר: מארץ ישראל בא לנו זה! בכלל, יש בה במחברת זו יותר חיים טבעיים מהמחברת הראשונה, וזה נותן תקוה, כי ה“מולדת” תלך ותתקדם ותהיה המפעל הספרותי שנתכוונו לו המיסדים.

לכאורה, היה העורך צריך להיות מרוצה, שכן היחס הוא בבחינת “אל הסיפור הזה התפללנו”, סיפור מובהק מהווי החיים המתחדשים בארץ־ישראל, שדורשת הביקורת ודורש קהל הקוראים. אולם מייד נמצא מי שמאזן את התמונה, ורוחו אינה נוחה מסיפור זה, והוא מתייחס אליו בחשד עמוק. הכוונה לביקורתו של ז. דוד, הוא דוד זוכוביצקי־זכאי (‘הפועל הצעיר’, כ“ז באלול תרע”א, 20.9.1911). ביקורת זו נתפרסמה חודש ימים בלבד לאחר מאמרו המפורסם של ברנר “הזשנר הארצי־ישראלי ואביזרייהו” (‘הפועל הצעיר’, ט“ז באב תרע”א, 10.8.1911), והיא “מיישמת” אותו מייד מלה במלה על ה’מולדת' המסכנה, ועל סיפורו של ז. ברכות: “ואנחנו הלא יודעים כמה מההתנפחות ומהזיוף יש בספורים של ‘תחיה’ מעין אלה, הרי לך צַיָד וצַיִד משלנו ממש, כאילו היה באמת הדבר אצלנו בחיים והוא תובע את ביטויו בספר לדורות”. השפעתו של ברנר במאמרו זה הייתה חזקה כל־כך, עד שגם העובדה שהכותב, ז. ברכות, אכן היה צייד, וסיפר על חוויותיו והרפתקותיו, לא עמדה לו, והוא הואשם ב“התנפחות ובזיוף”.

דרישה זו לסיפורים שיבטאו את החיים החדשים בארץ־ישראל, והדחייה שדוחה הביקורת סיפורים אלה בכל פעם שהם מתפרסמים, בטענה של זיוף ומלאכותיות, הן המלכוד הארץ־ישראלי הקבוע, שנקלע לתוכו כמעט כל מי שניסה לפעול בארץ־ישראל בתחומי הספרות, אבל לא בהם בלבד.

‘מולדת’, כרך א', ניסן תרע"א.

טענות אחרות שהושמעו כנגד ‘מולדת’ וליוו את הירחון מראשיתו היו ש“גם התכן וגם הסגנון הוא קשה לבני הנעורים” [בלא חתימה, ‘השחר – שבועון מצויר לבני הנעורים’, ורשה, י“ט באלול תרע”א, 30.8.1911].²⁵ הטענה, שקהל היעד של הירחון אינו ברור הושמעה בחריפות בפי יעקב זרבבל, מעורכי ‘האחדות’, שחתם בכינוי ל. במאמרו בכתב־עת זה ביום כ“ב באלול תרע”א, והאשים בו את העורך ש“רוצה הוא להתאים את ירחונו לשני חוגים (ואולי יותר) של קוראים בבת אחת. מחד גיסא למשוך את לבו ומחו של הקורא הצעיר, המבקש בעיקר מעוף הדמיון, רכות בתיאורים ושטחיות ידועה בטפול השאלות השונות; באותה שעה רוצה העורך לרכוש בשביל הירחון גם את קהל הקוראים הרחב. [– – –] החוברות שהופיעו עד עתה מראות באפן בולט כמה קשה להשיג את המטרות שהירחון שואף אליהן. אחד הצדדים מוכרח לסבול תמיד”. הכותב מתעכב גם על צורת העריכה של ש' בן־ציון ש“השפעתו” ניכרת בכול, ועל־ידי כך “נמחקת צורתם האישית” של המשתתפים, ומסיים בהבעת התקווה הצפויה “שבמשך הזמן לא נמצא עוד שם את החסרונות שמנינו לעיל, וארץ–ישראל תרכוש לה משלה ירחון ספרותי הגון, שיספק צרכי חוג ידוע של קוראינו הצעירים”.

קרירות רבה נושבת גם מהביקורת שנתפרסמה ב’החינוך' (סיוון או תמוז תרע"א) בעריכת ניסן טורוב, בחתימת: א.א.ק., שהוא אולי א“א קבק. זוהי ביקורת “מבית”, בירחון אחר של הסתדרות המורים, שהיה מקום לצפות ממנו שיתמוך, יסייע ויעשה נפשות לכתב־עת חדש זה המופיע כזרוע אחרת שלו. הכותב חוזר על הטענה ש”כנראה רוצה האדון בן־ציון דוקא שספרי ה’מולדת' ישמשו לא רק לבני הנעורים, אלא שיהיו מצויים גם בחוג־המשפחה, בכל בית מישראל" ודורשה לגנאי. וכן אין הוא משבח את סיפורו של העורך “גנזי מולדת” בגלל ה“פבולה הגלותית” שבו, וגם לא את סיפורה של דבורה בארון “הלקוי” “מצדו הטכני”, אבל משבח את סיפורו של ז. ברכות ש“אנו חושבים שאם הספור הזה יהיה נושא חן בעיני בנינו בארץ, על בנינו בגולה הוא צריך לעשות רשם חזק”. הסיכום אינו מעודד, ונאמר בשפה רפה ובלשון נכאה: “אלו באנו לבקר את כל מה שחסר בשתי החוברות הראשונות של הירחון, אפשר שהיינו מונים בו הרבה הרבה חסרונות”, ומסתיים בהבעת התקווה השגורה “ומצפים אנו להתפתחותו ולהצלחתו של הירחון הזה לעתיד לבוא”.

“חסרון” אחר שמונה המבקר העוין ז. דוד (‘הפועל הצעיר’, כ“ז באלול תרע”א, 20.9.1911) בחוברות ‘מולדת’, הוא שהעורך העז לקיים את כל ההבטחות שהבטיח בתכנית שהתווה לכתב־עת זה ושבאה לידי ביטוי ב“פרוספקט” שלה שהופץ ברבים:

נכר הדבר שהעורך רואה חובה לעצמו למלא כל חוברת וחוברת דוקא ע“פ הסעיפים שבתכנית ה”מולדת" הכללית, א' ב' ג' ד' וכו' מבלי חסר מקצע [– – –] הפעם חבל שהעורך חפץ להיות דוקא עומד בדבורו!

אכן, כשהעמדה הראשונית עוינת, גם מעלה – למגרעת תיחשב!

עמוד של “השחר”

לעומת זאת, בשלוש הרשימות ב’הצפירה' מרובים השבחים על החוברות בכלל, כשהמילים “עושר” ו“תועלת” חוזרות בהן הרבה. הכותב נכנס גם לפרטים ומתאר אותם ברוח אוהדת אחד לאחד. כך, למשל, כתב על סיפורו של ש' בן־ציון “גנזי מולדת” (י“א בתמוז תרע”א 7.71911): “הספור לוקח שבי את בני הנעורים וגם את הבאים בימים, בסגנונו היפה והמלבב ועושה רושם עמוק בתכנו המלא געגועים על העבר, הספוג יגון נורא של ההווה ושואף אל העתיד”. על הסיפורים והשירים בחוברות ג' ו־ד' כתב (ג' בכסלו תרע"ב 24.111911): “כל הסיפורים והציורים האלה, בין המקוריים ובין המתורגמים, נכתבו בשפה חיה ועשירה ותכנם מושך את הלב”.

ומסקנתו ברשימתו על החוברת הכפולה ה' ־ ו' (ז' בטבת תרע"ב 28.121911):

ואף כי עיקרה של “המולדת” מכוון אל הבנים שהגיעו לגבול הבחרות, אולם כל דברי ספרות נאים וטובים ומאמרי מדע מוסברים הם גם “מקרא נאות לקהל הרחב, לעם”, ובאמת ראוי הוא ירחון זה לבית העברי בכלל, לאבות ולבנים יחד.

 

ה. בין פיטורים להתפטרות    🔗

אווירת החשד וחוסר האמון בין חברי הוועד להוצאת ‘מולדת’ ובין העורך ש' בן־ציון נוצרה מייד עם הצעדים הראשונים, עוד בטרם הופיעה החוברת הראשונה, והיא הלכה והתגברה עם הופעת כל חוברת וחוברת. אווירה זו הגיעה לשיאה עם סיום השנה הראשונה, בסוף תשרי תרע“ב, בשעה ש־6 החוברות הראשונות בעריכתו של ש' בן־ציון כבר הגיעו אל קהל הקוראים. חוברת אלול תרע”א הכפולה ה’־ו' הופיעה בסוף חודש תשרי תרע"ב.²⁶

כך, למשל, מודיע בצלאל יפה במכתב לש' בן־ציון מיום ז' באייר תרע"א (“גנזים” 29869), כי “באסיפת הועד להוצאת ‘מולדת’ הוחלט להדפיס את המולדת מהחוברת השניה אך במספר 1500 אקז' במקום 2000”, וכן הוא מודיע לו “שקופתנו ריקה”, וכי הוחלט למסור לכורך לכריכה “אך חלק האקז' הנדפסים” 700 עותקים בלבד מן החוברת הראשונה, ואלה תספקנה “לזמן הראשון” ורק “במשך החדשים השנים” אפשר יהיה למסור לכריכה את “האקז' הנשארים”.

ואולם, בחודשים ניסן תרע“א – תשרי תרע”ב, בשעה שמלאכת העריכה הייתה בעיצומה, והחוברות יצאו כסדרן כמעט, על אף הביקורת הלא מחמיאה, עדיין היו כל אלה בגדר מכשולים נסבלים, המופיעים דרך קבע במפעלים מסוג זה, שאפשר להתמודד עמם.

על המאמצים הרבים שהשקיע העורך במעשה העריכה שלו, ועל נחישות החלטתו להצליח ויהי מה, יעיד מכתבו לאחד־העם מיום י“ח בתמוז תרע”א, בשעה שסיים את החוברת השלישית.²⁷

מסופרים ממש יש לי רק הבטחות טובות. ולע“ע – הרי רואה אתה, שאני מוכרח עפ”יר – לעשות סופרים – והעבודה רבה ומיגעת מאד. הוסף ע“ז תנאי ההדפסה בא”י – ועדיין לא הגעת לסוף דבר! כי בכלל עובד אני בתנאים כאלו, שאלמלי היה ירחון זה משא־נפשי, ואחת ממטרותי שהצגתי לי בצאתי לא“י, ואלמלי השתדלותי כ”כ בדבר עד שזכיתי להתחלה זו – כי אז הייתי כבר ממלט את נפשי ממנו… אבל עתה – אחת החלטתי: לעמוד על הדבר ולהעמידו עד ליכלת האחרונה שבאחרונות – ויהיו נא לע"ע סופרים ממש בעזרתי ואוכל עמוד יותר, ואפשר גם להעמיד את הירחון במצב שיש בו קיום.

ועוד בר“ח אלול תרע”א, משגר ש' בן־ציון מכתב לדניאל פרסקי בניו־יורק (“גנזים” 432373), ובו הוא מתאר את מגבלותיו כאיש מכירות, שכן כוחו ביצירה ובעריכה בלבד, ומבקש מפרסקי שיקבל עליו את מלאכת ההפצה: “לאו כל אדם יכול לעבוד שתי רשויות – ורשות יצירה לחוד ורשות מכירה לחוד”.

בתחילת חודש תשרי תרע“ב, הגיע אחד־העם לביקור בארץ־ישראל, וש' בן־ציון ממהר לשגר לו מכתב ברכה, מיום ד' בתשרי תרע”ב (ארכיון אחד העם, בסל"א), מבשר לו על החוברת הכפולה של ‘מולדת’ (ה’־ו') העומדת להופיע בסוף תשרי ומפציר בו:

ואף כי קשה מאד עלי לבא אליך כטרחן בשעת בואך לא“י – בכל זאת הנני מחציף בשביל ה”מולדת" לומר לך, כי כדאי והגון מאד היה שתאמר “עליכם שלום” לא“י ע”י המולדת ואפילו במאמר קטן שבקטנים.

הוא מנסה “לפתותו” להשתתף בכך שדברו יתפרסם “כיָאוּת בראש של הכרך”.

באותו זמן הוא משגר עוד מכתב (שלא הגיע לידי) לא' דרויאנוב, עורך ‘העולם’, ומתשובתו אליו, מיום ט“ו בחשוון תרע”ב (“גנזים” 30319), מסתבר, שש' בן־ציון האשימו בכך שהמרכז בווילנה אינו עושה כלום לשם הפצת ‘מולדת’; ש’העולם' אינו נותן אפילו רצנזיה עליו; בעוד “ווילנא הרי היא מקום סופרים, ניר ובתי דפוס מתוקנים”. על טענותיו אלה עונה לו דרויאנוב אחת לאחת. על טענת “המרכז” – “וכי אינך יודע ש’ווילנא' חרבה? וכי אינך יודע, שאין עוד בווילנא לא ועד מרכזי, לא חברי הועד הפועל (חוץ מאחד והוא בוריס גולדברג) ולא כלום?”; על טענת ה“רצנזיה” ב’העולם' – “אדרבא, הגידה נא, היכן אקח רצנזיה זו? [– – –] היכן אקח לא רק רצנזיות, כי אם מאמרים, שירים, ספורים, פיליטונים, קורוספונדנציות, מאמרי מדע וכו' וכו'”. והוא מציע לו, שישלח רצנזיה של אחד מסופרי ארץ־ישראל, כיוון ש“אצלנו אין רצנזטים ואין מאמריסטים ואין מספרים ואין משוררים ואין פיליטוניסטים ואין קורספונדנטים ואין ניר ואין דפוסים ואין קוראים – ואין כלום”.

זו הייתה ה“עזרה” שקיבל ש' בן־ציון מחבריו, ומן המרכזים הציוניים שמחוץ לארץ־ישראל. ובכך עבד יחיד כמעט, ללא תמיכה של ממש, לא בארץ־ישראל ולא מחוצה לה; לא בהפצה, לא בפרסום ואף לא בחומר ספרותי ראוי לשמו.

עם סיום השנה הראשונה של ‘מולדת’ נעשית האווירה סביב עריכתו של ש' בן־ציון עכורה, מעיקה וקודרת, ואי־הנחת מחוברות ‘מולדת’ ומעריכתו הולכת וגוברת, ומביאה לידי מעשים. בדין וחשבון שנמסר באספה הכללית השביעית של אגודת המורים בארץ־ישראל שנתכנסה בב' באלול תרע“א באולם הגימנסיה העברית ביפו, נזכר הירחון ‘מולדת’ בפי ראש המרכז אוזרקובסקי, בין שאר המפעלים של מרכז המורים שיש להתברך בהם. בוויכוח הכללי תקף ש' בן־ציון את תכנית מרכז המורים להשתלמות בחריפות רבה, כדרכו, במגמה לצמצם את סמכויותיו, וכן האשים את האגודה בכך שלא נקפה אצבע לסייע ל’מולדת', והירחון הופיע “רק משום שנטפל איש אחד אל המרכז ויצא הדבר לפעולה”. וכן הטיח שלהוצאת “לעם” יש כסף, אבל אין לה ספרים, ועוד האשמות בוטות מסוג זה, שבוודאי לא הגבירו את האהדה אליו, ולא הביאו לו תומכים, בייחוד בקרב חברי המרכז, שכנגדם כוונה ביקורתו.²⁸ האספה הכללית החליטה לקבל את הדו”ח “בהבעת רצון ומחסרון פנאי” ו“לא להתוכח עליו ואף לא על ‘המולדת’”. לאחר הדיון ב’החינוך' וההחלטה “פה אחד” להביע תודה למערכת החינוך, מודיע היושב־ראש אוזרקובסקי “שנתקבלה הצעה להביע תודה גם לעורך ‘המולדת’. הוא חושב את זה לדבר מובן”. ובסוגריים נרשם: “(מחיאות כפים)”.

השותפים בפרשת ‘מולדת’

נבחר מרכז חדש: ראש המרכז – ד“ר יוסף לוריא; סגן הראש – ד”ר ב' מוסינזון; גזבר – יש“י אדלר; מזכיר – י' יחיאלי, חבר – א' פפר; מעמד – ד”ר ח' בוגרשוב. באי כוח האגודה בוועד “קוהלת”: חיים הררי, מרדכי קרישבסקי, פסח אוירבך.

השמועות הראשונות על משהו שמתחולל סביב ‘מולדת’ הגיעו לש' בן־ציון בסוף חודש חשוון ובהתחלת כסלו תרע"ב, אם כי כנראה לא שיער באותה עת עד כמה גדולה עצמת ההתנגדות אליו, ובתחילה חשב שיוכל לשכנע את הנוגעים בדבר בטיב עבודתו, ובכך שאין לו תחליף כעורך.

במכתבו אל חברי מרכז המורים, מיום ג' בכסלו תרע“ב (“גנזים” 30285), הוא מנסה למנוע את כינוס “אספת הבקרת ע”א [על אודות] תכנית ‘המולדת’ וצורתה”, משום שהיא “עדיין מוקדמת”, וזאת “משני טעמים”:

א. כידוע לכם, אין חברי ועד ההוצאה מבטיחים עדיין להוציא את הירחון כהתחיבותם עד סוף שנתו, ואני מצדי, איני יכול להתחיל עבודתי בכרך ב' עד שלא אהיה בטוח שאוכל להביאו לידי גמר בערך במועד הקבוע.

ב. הצעתי לפני ראש המרכז להקדיש ישיבה אחת ע"א הבטחת קיומו של ירחוננו – וקבל, אולם עדיין לא נעשה גם דבר זה.

נמצא שלע"ע אין אספת הבקרת נקראת אלא לשם פלפולי “תיאוריה” בעלמא, וכמדומני, שלדבר כזה בלבד אין לחברינו שעות פנויות ביותר.

מובן, כי אם יבוסס קדם קיום “המולדת” עד סוף שנתה לפחות – נכון אני לעמוד לרצונכם ולהעמיד את “המולדת” לדיון לפני כל אספת בקרת שתקראו. [כתוב ומחוק: אבל בלאו הכי המעט לנו הלאות אנשים לחינם וללא דבר?]

עדיין השלה ש' בן־ציון את עצמו, שבכוחו להעמיד תנאים ולמנוע החלטות, שלמעשה כבר “התבשלו” בקרב הנוגעים בדבר, ולא חיפשו אלא שעת כושר לתת להם גושפנקה רשמית וחוקית.

ואכן, חמישה ימים לאחר מכתבו זה קרא מרכז המורים לאספה “אחדים מחשובי המורים ביפו”, “לשפט ולבקר את חוברות הירחון ‘מולדת’ [– – –] כדי לשמוע חות דעתם עד כמה הירחון ממלא את התעודה שהציבה אגדת המורים לפני ועדת ההוצאה, ומה שיש לתקן בהוצאת הכרך השני של חצי השנה הבאה”. ‘האור’ המוסר פרטים אלה (י“ג בכסלו תרע”ב), מביא גם את שלוש ההחלטות שנתקבלו באספה זו שהתקיימה בח' בכסלו תרע"ב, שמהן משתמעת הבעת אי־אמון מוחלטת בעורך ואי־נחת מהחוברות, וכל זה עדיין באיצטלה של טובת כתב־העת ופעולות לגופו של עניין בלבד.

הבעת אי־הנחת מהחוברות התבטאה בהחלטה:

ב. על העורך להשתדל להתאים ביותר את פרקי המאמרים וכל החומר המובא בחוברות “המולדת” אל הגיל של בני הנעורים, שיהיה הירחון גם עפ"י תכנו ופנימיותו ראוי באמת להקרא בשם “ירחון לבני הנעורים”.

הבעת אי־האמון בעורך התבטאה בהחלטה:

ג. להושיב במערכת שני עוזרים שיעבדו את שאר חלקי הירחון; שמלבד הספרות היפה שמר בן־ציון מומחה לה, נחוצים מאד עוזרים לחלקים של המדע, הטבע ודברי הימים – ושכל החלקים האלה יהיו ערוכים ג"כ לפי רוחם והבנתם של בני הנעורים.

בהמשך מביעה האספה את דעתה על “המצב החמרי של העתון” ורואה את הסיבה העיקרית לכך ב“אדישות הגדולה של הלאומיים שלנו בחו”ל לספרות הארץ־ישראלית“. מספרי התפוצה שנמסרו הם: הירחון מופיע ב־1500 עותקים; מספר חותמיו: 500־600; מהם כשליש “מבני ארץ־ישראל עצמם”, ו”השאר נצבר ומונח ת“י [תחת ידי] ועד ההוצאה”. האשמה מוטחת על כך “שטובי הלאומיים והעסקנים בשפה ובתרבות כזלטופולסקי, צ’לינוב, ניידיטש ועוד, לא מצאו לנכון גם לענות על המכתבים שנשלחו אליהם מאת ועדת ההוצאה של ‘מולדת’”. ורק י"ל גולדברג וועד “חובבי ציון” באודסה, שלחו תמיכה שאיננה מכסה את ההוצאות.

מכתב

קל לשער את הרגשתו הקשה של ש' בן־ציון לנוכח החלטות אלה, שפגעו ביקר לו ועירערו את מעמדו וסמכותו בכל התחומים, ובייחוד לנוכח “המומחים” שנבחרו, כביכול, “לעזור” לו. ממכתב אל מערכת ‘החינוך’ ללא תאריך, שנראה כי הוא מאוחר קצת יותר [טבת (?) תרע“ב] (“גנזים” 30278) מסתבר, שתחילה הסכים ש' בן־ציון לקבל עליו גם תנאים משפילים אלה, כדי “שלא לעזוב את המערכת עד היכֹלת האחרונה”. אולם לפי דבריו לא הסתפק “ועד ההוצאה” בהם, והחליט “בהסכמת ראש מרכז המורים הד”ר לוריא, כי יוציאו לע”ע רק חוברת אחת של תשרי ‘לנסות בה את המזל’ [– – –] ורק אם תתרבה החתימה בסכום הגון, יקיימו את ה’מולדת‘, ועל ‘חוברת נסיון’ יחידה זו עוד נועזו להציע לפני מיני תנאים המחפירים ומעליבים לכל אדם המכבד את פעולתו ושומר שמו". איני יודעת מה הם תנאים “מחפירים ומעליבים” אלה. לפי דברי ש’ בן־ציון באותו מכתב, שנועד לפרסום ברבים, “בכך הכריחוני סוף סוף לצאת בעל־כורחי מ’המולדת'”, מכתב זה לא פורסם מעל דפי ‘החינוך’.

אבל בכך לא הסתיים העניין. התחילה “פרשה” חדשה, על הדרך שבה יוצג העניין לציבור. “ועד ההוצאה” היה מעוניין להודיע, שש' בן־ציון התפטר מרצונו מן העריכה; ואילו ש' בן־ציון דרש להודיע ברבים שהוא פוּטר שלא מרצונו. מחלוקת זו מצאה את ביטויּהּ ב“מכתבים” ובידיעות שנדפסו בעיתונות, וכן במכתבים פרטיים.

באותו מכתב אל מערכת ‘החינוך’, שביקש ש' בן־ציון להדפיס ברבים, ובו תיאור הפרשה מנקודת ראותו שלו, הוא מוסיף ומספר, כי בשעה שראו חברי “ועד ההוצאה” שאין הוא מסכים להכריז על התפטרותו מרצון, ושהציבור ידע שפוטר מאונס, החליטו “שהם מפסיקים את המולדת”, הודיעו על חתימה חדשה, וקבעו עורכים חדשים: “האחד, או ה’מיוחד' שבהם הוא ה' מרדכי בן הלל הכהן, המשמש, כמובן, ב’ועד ההוצאה', ולשנים האחרים שהזמינו מחוץ הודיעו כאלו אני מרצוני הטוב התפטרתי”.

ב“מכתב־חוזר נומר ב'” מאת “מרכז אגדת המורים בא”י" (‘החינוך’, כסלו תרע"ב), נמסרו ההחלטות שהתקבלו בעניין ‘מולדת’ וביניהן: “במקום עורך יחידי צריך שתהיה מערכת של שלשה אנשים, הנבחרים בהסכמת העורך הראשי יחד עם הועד המו”ל" וכן “בכל אופן אין להפסיק את הוצאת העתון עד שתסֻדַר המערכת החדשה”. אבל בהמשכו של אותו “מכתב חוזר” עצמו, במדור: “ידיעות שונות” נכתב:

ה' גוטמן פסק מהיות עורכה של “המולדת” ומהחוברת ז' ואילך תערך ע“י העורכים ה”ה: מרדכי בן הלל הכהן, ח. הררי ולודויפול.

בסיומו של “מכתב חוזר” זה נדפסה קריאה נרגשת “אל החברים!” שיעשו הכול כדי להביא את הירחון “אל בית כל תלמיד ותלמידה”, ואין בו כל רמז לשינויים שנעשו במערכת.

את “ערפל הקרב” מפזר, כדרכו, ‘האור’, ו“קורא לילד בשמו” (ל' בכסלו תרע"ב) במדור “שעה אחרונה”:

באחד מגליונותינו הקודמים הודענו כי עתידים לבוא שנויים במערכת ‘המולדת’ ואחד השנויים העקריים יהיה שהסופר ש. בן ציון יוסר ממשרתו – משרת העורך – ועל מקומו יבואו אחרים. והנה לפני ימים אחדים נהיה השנוי הזה. ש. בן ציון יצא מאת המערכת אחרי שועד הוצאת ה“מולדת” פטרה אותו. על מקומו נכנסו האדונים: הררי, לודויפול ובן הלל הכהן.

אך עדיין לא היו “המפטרים” מוכנים להודות, שהם שפיטרו את ש' בן־ציון, ופירסמו “הערה” לידיעה זו ב’האור' (ה' בטבת תרע"ב):

הידיעה שבאה בגליון ס' ע"ד שנויים במערכת “המולדת” אינה נכונה. איש לא פטר את הא' ש' בן־ציון ואיש לא הסירהו ממשרתו. בשביל שנויי דעות עם חבריו המורים והסופרים בעניני העריכה חשב הא' ש. בן ציון לאי־אפשר להמשיך את עבודתו – ויצא מן המערכת.

ממכתבו של ש' בן־ציון ל“ועד ההוצאה של הירחון ‘מולדת’” מיום י“א בטבת תרע”ב (“גנזים” 30255) מסתבר, שהיה איזה בסיס לטענתם של חברי הוועד, שש' בן־ציון עזב מרצונו את העריכה ולא פוטר. אלא שעל־פי הסברו של ש' בן־ציון, אם נאמין לו, ואין כל סיבה שלא להאמין לו, בסיס זה היה רעוע ביותר, ולמעשה, נוצל בצורה צינית ניסיונו להיות הגון וחינוכי ביחסו לקוראי ‘מולדת’ הצעירים. “כדי שלא לתת מקום לזלזול ספרותי כזה בפני קוראי הצעירים”, כיוון שחברי ועד ההוצאה “מוכשרים להודיע על פטורי מן המערכת רק כמו על חלוף אדריסא”, כתב ש' בן־ציון “מכתב־פרידה בשביל הקוראים והסופרים של ‘המולדת’”, ו“רק בשבילם” ביקש, שידפיסוהו בירחון, “ומובן, כי מתוך יחס של טהרה אל בני־הנעורים, הייתי נזהר מאד שלא לחלל את ירחונם בפניהם, ולכן לא פרשתי שם את העוֶל והנבלה הספרותית שנעשתה בו ‘מאחורי הפרגוד’ – והשתמשתי עד כמה שאפשר בלשון נקיה”. ומה שקרה הוא:

והנה נודע לי, שאתם משתמשים במכתבי זה למטרה אחרת לגמרי, ונעשה בידכם “תעודה”, להטעות בה תמימים ולתת פתחון־פה למִתּממים, לומר, שאני נתתי לכם מכתב פטורין…

כיוון שמכתב זה “נעשה בידכם נשק לכַחֵש”, דרש ש' בן־ציון להחזיר לו את מכתבו זה, ואסר להדפיסו ב’מולדת‘. “מכתב” זה אכן לא נדפס ב’מולדת’, ובמקומו כתב ש' בן־ציון מכתב אחר, שפורסם ב’הפועל הצעיר' (י“ט בטבת תרע”ב, 9.1.1912) ובו תיאר את הפרשה בהרחבה מנקודת ראותו^.29

עוד לפני כן, באותו יום שכתב בו “לועד להוצאה של הירחון ‘מולדת’” (י“א בטבת תרע”ב, “גנזים” 30254) כתב גם אל מאיר דיזנגוף שהיה היושב־ראש של חברת “קוהלת”, וידידו האישי. במכתב זה הודיע על התפטרותו מוועד “קוהלת”, “ומסיר מעלי כל האחריות על מעשיו להבא”, כיוון ש“קוהלת” ממשיכה לתת את שמה להוצאת ‘מולדת’, “היוצאת בתנאים מחפירים”, והוא אינו יכול לתת את ידו למעשה זה.

בינתיים, עוד לפני שפורסם “המכתב הגלוי” שלו ב’הפועל הצעיר‘, פירסם י"ח ברנר ב’האחדות’ (י“ב בטבת תרע”ב) את ביקורתו על ה’מולדת‘, ונגע גם בפיטוריו של ש’ בן־ ציון ובמינוי חברי המערכת החדשים.³⁰

בפה מלא כמעט יוצא ברנר להגנתו של ש' בן־ציון, ומלמד סניגוריה על עריכתו ועל חוברות ‘מולדת’, על אף הליקויים, שאין הוא מתעלם מהם. זהו כתב סניגוריה, של מי שעצם קיומו של “מפעל חשוב” זה קרוב ללבו, והוא מעיד על “יש” שנברא “מאיִן”, ויודע, עד כמה קל לבטל ולהפסיק, ועד כמה בלתי־אפשרי כמעט להחזיק מעמד. וזהו גם כתב סניגוריה של סופר על סופר מפני עסקני התרבות המשתלטים. אין ברנר מתעלם מן הטענות כנגד “שיטת־העריכה” של ש' בן־ציון, אבל מוצא בה גם צד זכות, בשעה שהוא משווה את סיפורי “הסופר המתחיל ברכות” בכתבי־עת אחרים ביידיש, לעומת הצורה הנאה ששיווה ש' בן־ציון העורך לסיפורו “המטמון” ב’מולדת‘. הייתה מידה לא מבוטלת של אומץ לב בדברי ברנר בהתייצבו להגנתו של ש’ בן־ציון הסופר והעורך, ובהבליטו את כישרונו הספרותי, טעמו הלשוני ועבודתו “בזיעת־אפיים” “על שדה הספרות העברית”, בשעה שהכול התאוננו כנגדו.

בכאב רב כותב ברנר על “הידיעות השונות” בעניין “השינויים במערכת”, שהוא לומד מהם על “היחוסים המגוּנים” “השוררים בחוגי עושי־התרבות שלנו ביפו”, “ואינו מהסס להאשים את עושי התרבות [– – –] כי אין איש מהם, מלבד שנים־שלושה בודדים ויוצאים מן הכלל, יודע כל עיקר לכבד את חברו ואת עבודת חברו”. אלא שהדוגמא שהוא מביא להגנתו, כביכול, של ש' בן־ציון, היא לפי העיקרון של “מידה כנגד מידה”: ש' בן־ציון ביטל את פעולתה של הוצאת “לעם”, וכעת באים אחרים ומבטלים את פעולתו שלו: “כאשר עשה עורך ה’מולדת' בדרך אגב להוצאה הנ”ל, כן נעשה גם לו בכוונת מכוון“. ואולם, לאחר שנפרע ברנר מביקורת זו של ש' בן־ציון על “לעם” הוא חוזר ומגן עליו בנאמנות כנגד מבקריו ומדיחיו: אין העורך אשם שאין חותמים רבים, והעיקר “בירחון לבני הנעורים לא פרקי־המדע, שמקומם בספרי לימוד, עיקר, כי אם שירת־החיים”. על מחליפיו כותב ברנר ביותר משמץ של אירוניה: “כולם, אמנם, אנשים נכבדים, קרואי־מועד – בזה לית מאן דפליג” ומפרט את פועלם בתור סופרים פירוט עוֹין, שדרכו מובעת הסתייגות מתרומתם הממשית, ומוסיף: “ברם, דא עקא, בעולמות הספרות במובנה השירתי, וביחוד בספרות־השירה לבני־הנעורים, כמדומה, שלא נפגשו האנשים האלה עד כה כלל וכלל… והאם לא תמוה הוא, שלידם נמסר המפתח ללב־בני־הנעורים שלנו, הואיל ומחברו של ‘בן־עמי’ לא ידע להשתמש בו?” והסיום: “משונים הם הדברים הנעשים בעתונותנו”. הגנתו זו של ברנר על ש' בן־ציון מרשימה ונוגעת אל הלב במיוחד, לא רק בשל מעמדו כסמכות המרכזית של הדור, אלא גם משום שהיה ידוע שאין יחסיהם האישיים לבביים ביותר. ואם נחלץ ברנר לעמוד לצדו, אות הוא כי אכן נעשה לו עוול של ממש. עוול זה, כפי שמעיד ברנר, הוא בין השאר גם בכך, שלאחר שהחליטו ש”צריך להעמיד עורכים על גבו, אנשי־מדע, עורכים בתור ‘עוזרים’" לא הסכימו לבקשתו, שהייתה מעוגנת בהחלטת הוועד, “שלכל הפחות ימנו לו עוזרים־עורכים כאשר עם לבבו”.

למחרת התפרסמה ב’האור' (י“ג בטבת תרע”ב) עוד רשימה בפרשה תחת הכותרת הבוטה: “‘ונוסף גם הוא…’” בחתימת כ“ג (שאיני יודעת מי הוא), המדברת על “חללי ספרותנו”. הכותב משווה את ‘מולדת’ לילד היוצא מרחם אמו, ומתאר על דרך הלגלוג את התקוות הנשגבות שתלו בו; וכיצד נקבר, בטרם הוציא את שנתו, כשהכול עומדים על קברו ומצדיקים עליהם את הדין, ומתנערים אחריות למותו. הכול, כלומר: העורך, הסופרים, העסקנים ו”ההיסטוריה". רק “אנחנו אנשי הווה” עצובים.

גם רשימה זו מלמדת, בסופו של דבר, זכות על ש' בן־ציון ומטילה את האחריות על העסקנים, בכך, שבשעה שמסרו לו את העריכה, הכירו אותו היטב וידעו את כל “מגרעותיו הגדולות והקטנות”, וכי “הוא מקריב לפעמים את התכן על מזבח הסגנון”. וכי ציפו שלא ינהג על־פי טבעו? וכן טוען הכותב, שאין העורך אשם ב“עניות הסיפורים” שהרי אין הוא מפרסם אלא מה שהוא מקבל, “מה שהכניס הוציא” ואילו טענות אפשר להטיח נגדו? גם אין העורך מחויב להשיג חותמים, שכן זהו תפקידם של העסקנים; וגם הסופרים אשמים בהסתייגם מעריכתו של ש' בן־ציון, ובעומדם מנגד, מחשש שמא ישנה מלה מדבריהם, ועל כך מלגלג עליהם הכותב בחריפות רבה. מסקנתו:

בכם – עסקנים נכבדים, חברי הועד, בכם, סופרים עברים, בכם הקולר תלוי על הפסקת ה“מולדת”. התחלתם במצוה גדולה, ולא רק שחסרה לכם הסבלנות לגמר אותה, כי התחרטתם תיכף על מחשבתכם הטובה ושמתם מפריעים ומכשולים כדי שלא לגמר את המצוה. בכם האשם תלוי.

ימים אחדים לאחר מכן פירסם ש' בן־ציון את גרסתו שלו בפרשה, ב“מכתב אל המערכת”, תחת הכותרת: “לסדר היצירה בא”י" (‘הפועל הצעיר’, י“ט בטבת תרע”ב, 9.1.1912), ובה הסביר באריכות את השתלשלותה של הפרשה מנקודת ראותו. בייחוד הוא מתעכב על הניסוח שבא ב’החינוך' ובמקומות אחרים: “ה' גוטמן פסק מהיות עורכה של ‘המולדת’”. הוא מראה כיצד ניסוח מעורפל זה מקורו בהתלבטות: האם לגלות את האמת, ולהודות ברבים שפוטר, כדרישתו, ואז להסתכן בביקורת ציבורית כהערכתו; או להמשיך לטייח, להעלים את האמת ולדבוק בגרסה שהתפטר מרצונו, ואז לצאת “נקיים” כביכול, בעיני הציבור ובעיני העורכים המחליפים.

בהסברו זה נקלע ש' בן־ציון עצמו בין “גאוותו הפצועה, שמנעה ממנו להיכנס לפרטי הדברים”, ובין עלבונו המר שדחף אותו להוקיע ברבים את מעליביו ואת האינטריגות שנרקמו נגדו.³¹ וכך יצא מסמך מבולבל למדי, הכתוב בלהט רב ובמרירות עצומה, ושבו העובדות אינן ברורות לקורא מן הצד: “לגֹעל נפש הוא לי לפרט כאן את כל החתירות שנעשו תחת ‘המולדת’ מפנים ומחוץ ואת מעשי העול שעשו ובקשו לעשות עוד בנוגע אלי ובנוגע לסופרים שעזרו על ידי”; “האינטריגה נצחה”; “ואני יחיד מה אענה?”

באותו גיליון מגיבים גם חברי “ועד ההוצאה: אליהו ברלין, בצלאל יפה, מאיר דיזנגוף”, וכן א' לודויפול, אחד משלושת העורכים־המחליפים. תגובת שלושת הראשונים היא בנוסח: “על האשמות כאלה חושבים אנו לפחיתות הכבוד להשיב”. תגובתו של א' לודויפול על האשמותיו של ש' בן־ציון היא בנוסח "שאין כאן שום ענין של משרד ואפילו צל של ענין דומה לזה שכן “שלשת האנשים שקבלו עליהם את עריכת הירחון ‘מולדת’ העמיסו על עצמם משא כבד”.

בשעה שש' בן־ציון הגן על כבודו האבוד וניסה להשיב מלחמה שערה, הגיע כתב־היד המיוחל של י“ח רבניצקי, שכבר איחר את המועד והוא נאלץ להחזירו אליו, כפי שהוא מספר לו במכתבו מיום כ”א בטבת תרע"ב:³²

לאחר שהוכרחתי להתפטר ממערכת ה’מולדת'. מעט מהרבה יבאר לך ע“י מכתבי בהפוע”הצ ותבין באי אלו תנאים עבדתי עד שנתפטרתי, או עד שפטרוני, בכדי להחליפני בטובים ממני.

ובהמשך הוא מסביר:

וכמובן שחשבתי לי לאיסור למסור את כת“יך למערכת זו החדשה, שכמדומני, שכל מי שמכבד א”ע ומכבד את ספרות בני הנעורים צריך להתרחק מן הכיעור הזה ש“מוטקע שיגץ” עומד עליו בראש ויוצר ספרות לבנה“נ. יודע אני כי מקרה כזה בספרות אחרת לא היו עוברים עליו בשתיקה, אבל אצלנו ובפרט לאחר שנעשה בא”י – מי ישים לב לזה? ואם ישימו – מי יערב לבו להטיל צל על יוצרי הקולטורא שבא"י?

ימים אחדים לאחר מכן הביא ‘האור’ קטעים נרחבים ממכתבו הגלוי הזה של ש' בן־ציון (כ“ב בטבת תרע”ב) בתוספת הערת המערכת: “ומוצאים אנו לחובה לנו לתת לקוראינו קטעים רבים ממכתב זה, מפני שקצת מהבקרת נגד ה’מולדת' באה גם ב’האור'”.

על כל זה באה תגובתם המשותפת של חיים הררי וא' לודויפול ב’האור' (כ“ו בטבת תרע”ב, 16.1.1912) תחת הכותרת: “ענין ה’מולדת'. (מכתב אל המערכת)”. השניים חוזרים על כמה מהאשמותיו של ש' בן־ציון כנגדם ודוחים אותן אחת לאחת ומוסיפים בעקיצה פוגעת:

ד. בנוגע ל“מומחיות”, הרשות, כמובן, להא' ש. בן ציון לחשוב את עצמו ל“יחיד בדורו”. [– – –] ישנם אנשים שהסיסמא שלהם בחיים היא: “אם אין אני כאן, מי כאן?” ישנם, להפך, אנשים שהסיסמא שלהם בחיים היא: “אין אני בן חורין להבטל ממנה”. אין חלקנו עם הראשונים. לא חשבנו שעם יציאתו של הא' ש. בן ציון מן המערכת של הירחון “מולדת” צריך זה להיות נידון ביציאת־נשמה. לא חשבנו את עצמנו בני חורין להבטל מן העבודה הזאת.

חיים הררי

במכתב (ללא תאריך, “גנזים” 30261) עושה ש' בן־ציון ניסיון נואש למנוע את א' לודויפול מהסגת גבולו, ומקבלת העריכה, ומספר לו שלא פנה אליו עד כה להזהירו “שלא תכָּנס לתוך נבלה ספרותית ואונאה אישית”, “מפני שחשבתי כי רגש החברות יגיד לך שתפנה אלי קודם שתקבל הצעת האנשים המדברים בשם ה’מולדת'”.

ולאחר שראיתי שקבלת הצעה זו מבלי שאלת את פי על הדבר, סבור הייתי ששוב אינו כדאי לי עוד לפנות אליך. עתה נודע לי מפי חברך לעריכה [הכוונה לחיים הררי. נ“ג] שכִּחשו לכם, ואתם הואלתם להיות תמימים באותה שעה ולהאמין לכל דבריהם של אותם האנשים, ובזה הוריתם לכם היתר לקבל את הצעתם. ולכן, בכדי שלא לתת לך לומר ‘לא ידעתי’ – הריני מודיע לך הפעם, כי ע”פ הנמוס הספרותי והחברותי אסור לך לגשת לעריכת ‘המולדת’ בעוד שלא שמעת מפי את באור הענין, כי יש דברים בגו. והנה הזהרתיך לבל תבא בעצימת עינים אל תוך רפש מזוהם זה, שיוצרי “הקולטורא” שביפו יצרוהו והטביעו בה את יליד רוחי ה’מולדת'.

יש לשער, ש“כַּחַש” זה שש' בן־ציון רומז אליו הוא בכך, שחברי הוועד מסרו לשני העורכים המחליפים שהוא התפטר מרצונו, ולא שפוטר, והסתמכו על אותו מכתב שרצה לפרסם ב’מולדת' ולהיפרד בו בצורה מכובדת מקוראיו הצעירים. פרטים אלה ואחרים הוא שוטח במכתבו (בלא תאריך, “גנזים” 30278) אל מערכת ‘החינוך’, המיועד לפרסום ברבים. אלא שהמערכת לא נענתה לבקשתו, והמכתב לא התפרסם. באותו מכתב, בין שאר פרטים על המעשים הלא נאותים שנעשו לו, הוא מספר, כי משנוסדה המערכת החדשה, שהייתה צריכה “לתקן את הירחון שיהא נאות יותר לבני הנעורים (באמתלא של הוועד)” ומרדכי בן הלל הכהן בראשה, הנה “אותו ‘הכהן הגדול מאחיו’ שהרעיש עלי את ‘יפו הקולטורית’ בשביל מאמרים ידועים שנדפסו במולדת ושלפי דעתו הפדגוגית הם לא לאותם בני הגיל שלהם נועד הירחון – אותם המאמרים שעליהם בא אחד התנאים העולבים שאפסיק הדפסת המשכם בחוברת הניסיונית, הכהן הזה בא לביתי ודרש ממני את המשכם של אותם המאמרים ממש ובפירוש בכדי להדפיסם בחוברת זו ממש שהוא עתיד לערכה…”

בינתיים הסתבכה קצת הפרשה, כיוון שמרדכי בן הלל הכהן פירסם מאמר חריף ב’הצפירה' (ג' בטבת תרע“ב, 24.12.1911; ד' בטבת תרע”ב, 25.12.1911) תחת הכותרת “באין פתרון”, ובו האשים את הפועלים שהם “אוכלים ואינם עושים”. מאמרו עורר קטרוג גדול וגרם להחרפת המתחים בין הפועלים ל“בעלי־בתים”, והסניף הירושלמי של אגודת המורים תבע לפטר אותו מעריכת ‘מולדת’.³³ ‘האור’ שדיווח על כך באובייקטיביות (י“ב בשבט תרע”ב, 31.1.1912) במדורו: “ירושלם יום יום”, לא יכול להימנע מעקיצה כנגד המורים־תומכי־הפועלים:

נגד בן הלל – שמענו, כי בשבוע העבר, בליל יום החמשי, היתה בבית הספרים אספה כללית של חברי אגדת המורים סניף ירושלים. היו נוכחים באספה זו כשנים עשר חברים שהרב מהם היה מהמורים הצעירים.

האדון זוטא העמיד על הפרק את הענין בדבר “המולדת” ועורכיה החדשים. דברו אחדים מהמורים בעד בן הלל וכנגדו ולבסוף נתקבלה החלטה שכזו:

“אגדת המורים סניף ירושלים מוחאת נגד הועד להוצאת ‘המולדת’, על כי מסר את עריכת הירחון לידי מר בן־הלל, שזלזל בכבודם של הפועלים”. ההחלטה נתקבלה כמעט פה אחד, יוצא שלשה מורים שהתנגדו.

אחד המורים שהשתתף באספה זו ספר לנו, כי אחרי ההחלטה נגש חד מן החבריה, אל המורים הצעירים, וישאלם: הקראתם את מאמרו של בן הלל? ויענו: לא! “אם כן – מעיר המורה – איך יכולים מורים שכמותם למחא נגד דבר שלא קראו ולא ידעו, לבד הגחוך שבדבר, שבאים צעירים אחדים שיכולים עוד להיות תלמידיו של בן הלל ומוחאים נגדו”.

על דיווּח זה בא תיקון מטעם “ועד הסניף הירושלמי – של אגֻדת המורים בא”י – " (‘האור’, ט“ו בשבט תרע”ב, 4.2.1912), הכולל חמישה סעיפים. הראשון מעמיד את מספר המשתתפים על דיוקו: 20 איש, שהם יותר משני שלישים של כל חברי הסניף, ומונה אותם בשמותיהם; השני מבהיר, שלא האדון זוטא הוא שהעמיד את הנושא על הפרק, אלא באה דרישה בכתב מאת אחדים מחברי הסניף; השלישי מדייק בניסוח המחאה כנגד מרדכי בן הלל הכהן שהעליב “את רגשותינו הלאומיים”, ומוסר את ההחלטה לתמוך ב’מולדת' ובהפצתו; הרביעי מגלה, שק“ל סילמן וישראל איתן היו בין המתנגדים למחאה ומוסר את נוסח ההצעה שלהם: הם ראו במאמרו של מרדכי בן הלל עלבון לרגשות הלאומיים, אבל לא מצאו לנכון “להתערב בענין עריכת המולדת”.³⁴ בסעיף האחרון מחזק הוועד את “רשותו המוסרית למחות” בהסתמכו על מאמרו של ק”ל סילמן ב’האור' “המצדיק את מעשי מבה”כ…".³⁵

בפלייֶטון, או ליתר דיוק, בלשונו של בן־יהודה ב“ירכתון קטן” ששמו “חרם יהיה!” מלגלג אותו החותם “לא ד”ץ ולא מ“ץ ולא פועל צעיר” [ואולי גם הוא ק“ל סילמן] (‘האור’, י“ב בשבט תרע”ב, 31.1.1912) על הוויכוח בין יוסף אהרנוביץ ובין מרדכי בן הלל, בעקבות מאמרו זה של האחרון, ובעיקר על קריאתו של יוסף אהרנוביץ להחרים את מרדכי בן הלל הכהן.³⁶ הכותב כורך יחד את כל “הפרשיות” והוויכוחים שעמדו על הפרק באותו זמן, ומביא רשימה שלמה של “מוחרמים”, המשקפת את מרבית העושים והמעשים בארץ־ישראל, וביניהם נזכרת גם פרשת ‘מולדת’: “להחרים [– – –] את ירחון ה’מולדת' – על שהמוחרם [כלומר, מרדכי בן הלל הכהן. נ”ג] הוא אחד מעורכיו”. ובהמשך: “להחרים את א. גוטמן (הוא הוא ש' בן־ציון) על שפסק מהיות עורכה של ה’מולדת‘. להחרים את ועד ההוצאה של המולדת על שפטר, שקבל את פטוריו, שנפטר, שפסק מהיות מוציא את המולדת בעריכתו של ש’ בן־ציון (הוא א. גוטמן) ולא הפסיק את הוצאת ה’מולדת'”. וכן: “להחרים (עפ“י בקשתו של ה' א. גוטמן הוא ש' בן־ציון הנ”ל שהשתתף בישיבה) את הנקודה שנפלה מסבה בלתי ידועה אל תוך הודעת המרכז במכתבו החוזר השלשי ש”ז שפרסם ע“ד שנוי המערכת של המולדת. הערה א. היו גם דעות להחרים יחד עם הנקודה גם את בית הדפוס עם הבחור הזצר שבו, אבל נגד זה נמצאו עדי ראיה שהזבוב שהיה אז בחדר המרכז הוא האשם”. ועוד “מוחרמים” ברשימה באותה רוח.

כנהוג בפרשיות מסוג זה נוסף גם דין ודברים בענייני כספים. במכתבו לגזבר וחבר ועד ההוצאה בצלאל יפה (ה' בשבט תרע"ב, “גנזים” 30260), טען ש' בן־ציון שמגיעים לו כספים. בצלאל יפה, כמסתבר ממכתב זה, טען שש' בן־ציון הוא הצריך להחזיר כספים. גם מכתב זה נכתב בהתרגשות רבה: “הוצאותי שלי בירושלים עלו הרבה יותר, [– – –] ואז עדיין היתה ‘המולדת’ כדאית בעיני שתעלה לי גם בכסף מלבד דמים, ולא היה זה נחשב בעיני ‘כזורק אבן למרקוליס’”. והוא מסיים בכך שהוא ממשיך “להתעקש” “כדרכו” “ובשום אפן לא אוותר על תביעתי הצודקת בכל אפן”.

 

ו. בבדידות עגומה    🔗

תקוותו של ש' בן־ציון, כי מכתבו הגלוי ב’הפועל הצעיר' יעורר את דעת־הקהל בכלל ואת ידידיו בארץ ובייחוד באודסה, לריב את ריבו ולתבוע את עלבונו, לא נתמלאה. כתב על כך ישראל חנני:³⁷

הסניגוריה על ש. בן ציון לא נתקבלה על לבו של ציבור; נוח יותר היה לקבל את הגירסה של מרכז המורים וועד ההוצאה, שהעמידו פני “קוזק נגזל” ותלו את הקולר בצוארו של ש. בן ציון, שמחמת קפריזה ועקשנות פרש מן העריכה והפקיר את העתון לגורלו.

אבל יותר משהתאכזב מתגובתו של הציבור בארץ, התאכזב מתגובתם של ידידיו באודסה. מן המכתבים שנשארו בארכיונו (י"ח רבניצקי, יוסף קלוזנר) מסתבר, שהם הצטערו בצערו, אבל לא עמדו מאחוריו באופן חד־משמעי, כיוון שהכירו את אופיו ועקשנותו המקשים על עבודה בצוותא עמו. ומה גם שבאותה שעה היה להם גם דין ודברים קשה עמו בענייני הוצאת הספרים “מוריה”, וחזו מבשרם את הקושי לעבוד עמו.³⁸ יש לשער כי מכתביהם אלה ביטאו את דעת החבורה האודסאית כולה, שכן, אין ספק שהמאורע היה לשיחה.

האכזבה מן הידידים הייתה גדולה במיוחד, כיוון שש' בן־ציון לא הסתפק ב“מכתב הגלוי” ב’הפועל הצעיר', אלא הפנה את תשומת־לבם אליו במכתבים פרטיים אליהם, ורמז להם בהם שהוא מצפה להתערבותם. כך, למשל, כתב ליוסף קלוזנר גם בלשון רבים [חותמת הדואר: 18.1.1912], כאל נציגה של החבורה כולה:³⁹

השׂמת לבך ל“שנויים שנעשו במערכת” ה“מולדת”? איני בוש ומבקשך לעיין בכל ה“מכתבים” שבאו בהפועה“צ 7 N [י”ג בטבת תרע“ב, 9.1.1912]. ותבין מקצת מן המקצת, איך אפשר לעבוד בא”י, ובאיזה תנאים עבדתי עד עכשיו. יודע אני, כי תתמהו למקרא מכתבי; תאמרו כי לא יפה הוא לי. אולם זכר תזכר, כי אם יצאתי מגדרי – סימן שיש נבלה גדולה בדבר, נבלה אופיית ליפו ולכנופיותיה שלקחו גם את הספרות בידיהם. אני לא רק כתיבת המכתב הגלוי היה קשה עלי, אלא גם לכתוב ע"ז במכתב פרטי איני יכול מפני געל נפש, וכאב לב בראותי כיצד “יורקים על המזבח שאִשך תוקד עליו”… מובטחני כי בספרות אחרת לא היו עוברים על מקרה כזה בשתיקה – אבל אצלנו גם זה אפשרי.

יוסף קלוזנר

אמנם ב“האחדות” וב“האור” דברו על זה ודוקא מתנגדי הנוטרים לי בלבם. אבל מי יקרא גם דברים אלו שבאו בעתונים ירושלמיים.

מסופקני אם תתן הערה נאותה ע“ז ב”השלוח“. – וגם לבקש ע”ז איני רוצה; כי לא יאות לך עכשיו בשעה שאתה מתכונן לבא לא"י. אך על זה אעירך, עיין במכתבים שהשיבו על דברי – ותראה עד כמה השקר והצביעות והחוצפה מוכחים מתוך דבריהם הם.

תגובתו של י"ח רבניצקי מאודסה (י“ד בשבט תרע”ב, “גנזים” 30162), לאחר שקרא את “המכתב הגלוי” ב’הפועל הצעיר', היא אופיינית לבני החבורה:

בדבר “המולדת” מצטער אני ביחד עם כל חובבי ספרות א“י על הסכסוך שנפל בינך ובין שאר בעלי “המולדת”. מכתבך הגדול בהפוה”צ עשה עלי רושם מעציב מאד. ואת האמת אגיד לך שאחרי כל דבריך החריפים תם אני ולא אדע את עצם הדבר כהויתו. אתה מאריך יותר מדאי ומרבה ברמזים והעיקר חסר מן הספר. ועדיין צריך אני למודעי לבירור הענין לאמתו. מרגיש אני שנעשה לך עול שלא בצדק, אבל לא הוברר לי מה טיבו ומי האשמים בעיקר הדבר.

איך שהוא, צר לי על הענין הרע הזה ועל השנוי ב“מולדת” שלא יוכל להיות לברכה. רבש“ע, וכי באמת אי־אפשר בא”י שלנו בלא אינטריגות וסכסוכים אישיים?

על מכתבו זה ענה לו ש' בן־ציון רק ביום ד' בניסן תרע“ב⁴⁰ “מפני שלא הוברר לי ע”ד נסיעתי אליכם עד עכשיו”. נסיעה זו, שיצאה אל הפועל רק בחודשי אדר־נסן תרע"ד, הייתה צריכה ליישר את כל ההדורים בענייני “מוריה” שהסתבכו והלכו, ושהביאו לחליפת מכתבים ארוכה ומסוכסכת בין השותפים, והוסיפו מלח על פצעיו הפתוחים והכואבים של ש' בן־ציון. בסיום מכתבו זה, המוקדש כולו לעניני “מוריה”, הוסיף:

במה שנוגע לענין “מולדת” – הנח לי, אחי, שלא לדבר עוד בענין זה; הרבה למדתי מתוך ענין זה. והעיקר, שאין קדוש ואין כבוד במחנינו לשום דבר; רק אינטיריגא אישית מנסרת בכל, ואין גם מי שיתעורר על הדבר; התרחק מן הכנופיות ותתרחק מן הכיעור. כך ביפו וכך כנראה נהוג במקצת גם באודיסא. לא כך?

באותה רוח כתב לו גם יוסף קלוזנר ממערכת ‘השילוח’ באודסה (כ' בשבט תרע"ב, “גנזים” 30106), בתגובה על מכתבו הפרטי אליו, ועל כל מה שנכתב בעיתונות בעניין זה:

קראתי כל מה שנכתב על ענין “המולדת” ב“האור” וב“האחדות” וב“הפועל הצעיר”, ולפי הנראה, הצדק על צדך. אבל מכתבך ב“הפועל הצעיר” עושה רושם משונה. יש בו רק רמזים ועקיצות ואין דברים ברורים. אם “יש נבלה גדולה בדבר” (כדבריך במכתבך אלי) איני יודע עתה, אחרי שקראתי את מכתבך בהפועה"צ פעמַיִם. אם אפשר, הודיעני דברים פשוטים וברורים.

קלוזנר מתעלם מבקשתו של ש' בן־ציון לתת “הערה נאותה” על העניין ב’השילוח'.

ברוח נכאים גדלה והולכת, בתוך ענייני “מוריה” המסוכסכים, מוסיף ש' בן־ציון דברים כואבים במכתב לי"ח רבניצקי מיום 10 באוגוסט [בלא ציון שנה, כנראה 1912] (ארכיון רבניצקי, בסל"א):

ואתם בעטו בי עוד בעיטה אחרונה וגמרתם מה שהתחילו “טובי” א“י לעשות בי! הכח בידיכם וברגליכם לעשות – נפל תורא! ואני מבטיח לכם כי, למשל, מרדכי בן־הלל הכהן וכנוַתהו יעידו ויגידו כי אתם הצדיקים – וצדקתם כנגד ה”בעל־חוב" שלכם. וגמלתם לי ככל הרעה וההפסד שגרמתי עד היום למוריה “שלכם”.

כשנה תמימה טרח ש' בן־ציון והתייגע בעריכת ‘מולדת’, ושש חוברות הופיעו בעריכתו. לאחר הדחתו מן העריכה, ומינוי המערכת החדשה בת שלושת החברים, חל עיכוב בהופעת הירחון, כפי שנרשם במודעות שבישרו את הופעת החוברת השביעית: “עוד מעט תצא החוברת השביעית, שנתאחרה מפני השנויים שנעשו במערכת”. גם זה ניסוח סתמי, הנמנע מלומר במפורש ברבים אם המדובר בפיטורים או בהתפטרות העורך הקודם. במודעה זו, כמו במודעה על הופעת החוברת השמינית, לא נזכר שם העורך כלל, אלא שם המו“ל בלבד, שהוא “אגדת המורים בא”י ו’קהלת'”. (המודעות ב’החינוך‘, שנה ב’, ועוד).

הביקורות על החוברות בעריכת המערכת החדשה, לא זו בלבד שלא היו שונות מהביקורות שנכתבו על הכרך הראשון בעריכתו של ש' בן־ציון, אלא אדרבה, היו שליליות הרבה יותר. כך, למשל, בביקורתו של ק"ל סילמן (בשני המשכים) “רשימות ספרותיות” בהזמן (תשרי תרע"ג) המבקר את שני הכרכים כאחד בחריפות רבה, הוא כותב על הכרך השני: “בעריכה הראשונה [של ש' בן־ציון] הרגשנו סגנון כבוש, מעט מלים ורוב רמזים, השתדלות למסור במועט את המרובה, והעורכים של הכרך השני לא נברכו במעלה זו. בכלל נדמה שהעורכים האלה לא חששו לאריכות כלל וכלל…” “עריכה מבוהלת” הוא קורא למלאכת העריכה של חוברות אלה, על משקל מאמרו הנודע של מרדכי בן הלל הכהן “נחלה מבוהלת” (‘לוח אחיאסף’ לשנת תרס“ב ולשנת תרס”ד) ⁴¹ שביקר את המסחר הפרוע בקרקעות. דברים קשים כותב סילמן על מסתו של חיים הררי על משה: “ובקראנו רוב דברים אלה, יש שאנו רוצים לשאל את מר הררי ברחמים: הכלה אתה עושה לנייר?…”

וכן הוא משווה את סיפורי ז' ברכות “העמוד התיכון שהביליטריסטיקה של ה’מולדת' נשענת עליו” בכרך א' ובכרך ב' ומוצא יתרון גדול לסיפוריו בראשון, כיוון שידו המבורכת של העורך היטיבה עמהם, מה שלא נעשה בסיפוריו בכרך השני שבהם “גבוב דברים ומעשים בלי קשר ובלי נשמה”. והמסקנה:

לדעתנו, גם המערכת הראשונה וגם השניה לא משכו אליה את טובי הסופרים ולא כל החמר שפרסמו מכוון הוא וטוב לבני הנעורים, ושבכלל חסרה היתה התאמה בענינים ובפרקים, וגם חותמה של מערכת היודעת בבירור את אשר לפניה היה לקוי.

גם ברוך קרופניק [לימים: קרוא] מבקר ב’השילוח' (כרך כו', תמוז תרע"ב) את שני הכרכים כאחד, ומוצא בשניהם אותן מעלות ואותן מגרעות כמעט, בתוספת ההערה: “בעוד שיש להצטער על שנעדרה בכרך השני יד־העורך הלוטשת והבוחנת שבכרך הראשון”.

על מצב־רוחו של ש' בן־ציון באותו זמן, יעידו הדברים הכואבים שכתב ליוסף קלוזנר, עורך ‘השילוח’ [חותמת הדואר, כנראה 1.11.1912].⁴² שעה שחיפש אחר מבקר שיכתוב על ספר הלימוד שלו "מקראות בן־עמי' שהופיע באותה עת ובתשובה על הזמנתו של קלוזנר שיהיה “אורח יותר תדיר בספרות היפה”:

אין חסרוני מורגש בשוק הספרות – ויהא לו היריד בלי “זשיד” אחד שכמותי! מעולם לא דחקתי את עצמי למו“ל ולא הטלתי א”ע על הקהל, וגם לא נעניתי לכל מו“ל ומו”ל שאמר לי: “עלה”; ולא משום עניוות יתרה, או מתוך גאוה יתרה עשיתי זאת – אלא, שונא אני הנסיעה לירידים.

בסופו של המכתב הוא מברך אותו מנהמת לבו: “היה שלום ועבוד, ו’קול מחצצים' לא יבהלוך, כשם שלא נבהלת עד עכשיו מפני האבק והקש”.

אבל ש' בן־ציון לא הצליח להתאושש מעלבון הדחתו, ומן ההרגשה שנעשה לו עוול נורא, וכי הוא עומד בדד במערכה, ואיש, לרבות חבריו הקרובים, אינו נחלץ לעזרתו. ומה שקשה אף יותר, אין הם בטוחים בצדקתו; והעיקר: ‘מולדת’ ממשיך להתקיים ומוסיף להופיע – בלעדיו.

זאת ועוד, בינתיים תר מרכז המורים אחר עורך של קבע ל’מולדת', עורך ראוי לשמו, שלא יהיה שנוי במחלוקת. הפור נפל על יעקב פיכמן, שאכן נענה להזמנה בהתרגשות, עלה לארץ באב תרע“ב, ונעשה לעורכו של הירחון במשך כשנתיים, עד צאתו לחו”ל בשנת תרע“ד, שם “נתקע” עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשביל יעקב פיכמן הייתה זו, כפי שסיפר לימים במסותיו “בשורת העליה” ו”הסתו הראשון במולדת“,⁴³ ההזדמנות שציפה לה לעלות לארץ. במסתו “בשורת העליה” מגדיר פיכמן את ההזמנה שקיבל לבוא ולערוך את ‘מולדת’, כמעשה־נס”, “כאות־חסד הגדול ביותר מצד הגורל”, ומתאר כיצד נפלה ההחלטה בין יוסף אהרנוביץ ובין יוסף לוריא, בדיליז’אנס ליפו:

והשיחה ביניהם נסבה על “מולדת”, ירחון זה שהורע מזלו לגבי עורכים, ולאחר שש' בן ציון משך את ידו מעריכתו נתפטרה גם המערכת השניה, שהיתה מלכתחלה זמנית – “מערכת־ביניים”. כל החליפות האלה ארעו במשך שנה אחת.

קשה לדעת מה היה יחסו של ש' בן־ציון ל“יורשו” בן ארצו יעקב פיכמן, שהיה ידיד נעוריו, ואף נעזר בו בצעדיו הראשונים בספרות. יעקב פיכמן, בזיכרונותיו, לא זו בלבד שעובר בשתיקה על פרשה זו, אלא אף מצייר תמונה אידילית של יחסיו עם ש' בן־ציון, שאירח אותו בביתו עם עלייתו לארץ, והקל עליו את הסתגלותו.⁴⁴ על עריכת ‘מולדת’ הוא כותב “שנפסקה זמן מה לפני כן” ואינו מזכיר אף ברמז את הסיבות לכך. לחוברת הראשונה בעריכתו הוא קורא “חוברת א'”⁴⁵ ומעיר “שהניחה את הדעת” של הקוראים והמבקרים.⁴⁶ בשילובו של ש' בן־ציון בזיכרונותיו הראשונים של יעקב פיכמן מארץ־ישראל, “בכל מחיר”, יש אולי רמז ל“רגשי האשמה” שלו על שבא תחתיו, ורצון להעיד לדורות, שלא זו בלבד שהוא “חף מכל חטא”, אלא שש' בן־ציון עצמו הוא שקידמו בברכה. והוא מתאר זאת כמין טקס: “כשעלינו על החוף לקח ש. בן־ציון, שירד עמי אל הנמל, את התינקת מידי האם – ושוב אי אפשר היה להוציא אותה מידו…” (“הסתו הראשון במולדת”).

יעקב פיכמן

ניכר שש' בן־ציון התאמץ מאוד להפריד בין הטינה המקצועית שחש אל “יורשו” ובין מאור הפנים האישי שקיבל בו את ידידו מנוער עם בואו לארץ, והסיוע הרב שהגיש לו כדי שיתאקלם בה בקלות ובמהירות. אולם אין ספק, שהיה בלבו על יעקב פיכמן ש“ירש” אותו, כשם שהיה בלבו על “כל העולם”.

טפח מתרעומת זו על “יורשו” נחשף במכתבו של פיכמן לביאליק, מיום 12.12.1912:⁴⁷

עובד אני עכשיו כמעט רק בעד “מולדת”. העבודה רבה ואין עזרה. לא דרשתי ממך הרבה וגם לא אדרוש עכשיו. אך זכרני נא, בודד אני, ואין למי לפנות, ו“המולדת” – ירחון נחוץ ואם לא מצאתי עוד את הדרך הנכונה, הן עוד אמצאנה, אם לא אפול מחוסר סעד.

ע“ד חיי בארץ־ישראל וע”ד רשמי הסביבה – יש לי הרבה לכתוב. [– – –] אך בדרך כלל הסביבה פה צרה והאנשים כלבבי מעטים (כשם שהם מעטים אמנם בכל מקום. עם גוטמן אני חי בידידות – אף כי הוא אומר בגלוי שחפץ הוא בהפסקת ה“מולדת”…

שמץ ממתח זה חוזר ונחשף גם לאחר שנים במכתב שכתב פיכמן לש' בן־ציון ביום כ' בתשרי תרפ"ז (28.9.1926, “גנזים” 3005),⁴⁸ כשקיבל עליו פיכמן לחדש את הוצאת ‘מולדת’ שנפסקה:

לא נעניתי על מכתב־ההזמנה שלי כשנגשתי לעריכת “השלח” – זה היה טעם מספיק שלא לפנות אליך עוד הפעם, בקשתי לחדש את הוצאת “מולדת”. אבל, יודע אלהים, אני מביט על כל הסְבָך שבינינו עד היום כעל אי־הבנה, שהגיע שעתה לעבור ולהבטל, ואני כותב אליך, ידיד נעורי ומעודדי הראשון, עוד פעם. אין לי על מה לבקש סליחה – אני, על פי דרכי, חפצתי להיטיב אז עמך, ואתה חשדת בי חנם: הגיעה השעה לשכח את זאת! כי דורש טובתך אני עד עתה. יעקב פיכמן

וכך, לא רק ש’מולדת' ממשיך להופיע בלעדיו, אלא שכעורך תחתיו נבחר ידיד נעוריו ובן ארצו, שהיה ברור לו שיצליח ויהפוך את הירחון לבימת קבע מצליחה לנוער. אין ספק, שבואו של פיכמן לארץ באב תרע"ב הגביר את תחושת העלבון והמרירות שבתוכו. הוא לא היה מסוגל לכבוש את עלבונו בתוכו פנימה, ואף לא היה מסוגל שלא לעשות כלום, ושאף לנקמה. אבל איזו נקמה יש בידיו של החלש? מה יכול לעשות אדם יחיד, בודד, שאין מאחוריו לא גוף ולא חברים תומכים ולא קבוצת אנשים שיעמדו לצדו ויילחמו את מלחמתו? – הוא בחר בנשק היחיד שעמד לרשותו והוא שלט בו – נשק המלים והפירסום ברבים. נקמת החלש, המאמין שחיים ומוות ביד הלשון.

ואולם, כיוון שהיה בראש ובראשונה סופר מובהק, שביטויו מסוגנן, הרי גם צעקתו־האשמתו עברה את כור ההיתוך האמנותי, ופורסמה ברבים כשהיא מסוגננת ומוסווית ועטופה בלבוש האלגוריה. באלול תרע“ב כתב את האלגוריה “בן־הנשר” ורק בט' בטבת תרע”ג (19.12.1912) התפרסמה ב’הפועל הצעיר' לאחר התלבטויות לא מעטות של המערכת.

בכ“ז באלול תרע”ב כתב יוסף אהרנוביץ, עורך ‘הפועל הצעיר’, לי“ח ברנר על “בן־הנשר”, המיועד לגיליון הרביעי של ‘הפועל הצעיר’ [האלגוריה פורסמה רק בגיליון 12־13], והמונח זה כבר במערכת “שמפני סבות שונות נדחה, אף על פי שהדבר נמצא כבר ברשותנו”,⁴⁹ המערכת, שידעה היטב את הרקע לאלגוריה זו, התלבטה אם לתת מקום לש' בן־ציון הנפגע ללחום את מלחמתו, ובכך להסתכן בכעסם של הנפגעים, שהם מראשי העסקנים, או לוותר על כל העניין. בסופו של דבר פרסמה את “בן־הנשר”, גם משום כבודו של ש' בן־ציון, גם משום העיקרון של חופש הביטוי וגם משום שרצתה לנגח את מרדכי בן הלל הכהן, שהיחסים עמו היו מתוחים מאוד באותה שעה. גם הצורה הספרותית שנתן ש' בן־ציון לאלגוריה שלו איפשרה למערכת להיתמם ולהעמיד פנים ש”בן־הנשר" איננו כתב פלסתר כנגד אנשים מסוימים, אלא “יצירה בלטריסטית חשובה” פרי עטו של סופר עברי מפורסם.

 

ז. “בן־הנשר” בלול התרנגולות    🔗

לאלגוריה “בן־הנשר” שלושה פרקים. בפרק הראשון מתואר בן־הנשר בלול התרנגולות, כשעדיין אין הוא מכיר בכוחותיו, מניח לזקנה שתסרסו וסובל משעמום; הפרק השני הוא פרק ההתנגשות בין “בן־הנשר” לסביבתו, בעלי החיים שבחווה, לאחר שחזר אליו כוח המעוף שלו, כיוון שהזקנה פסקה לבוא. בסופו של פרק זה נמלט בן־הנשר ועף אל ההרים. בפרק השלישי נמצא בן־הנשר בבדידות מזהירה בארץ שוממה מאדם, קרה מאוד וחמה מאוד לסירוגין, ונוכח במחירה הכבד של הבדידות במרומים.

מה שקרה בתהליך הכתיבה הוא, שהמספר גבר על האדם, והאלגוריה שכוונה במודע לפגוע באנשים מסוימים, להתריע על העוול שנעשה לו ולהאדיר את שמו, ניתקה בסופו של דבר מקרקע המציאות, נסחפה אחר ההיגיון הפנימי האמנותי שלה, שהיא עצמה יצרה אותו בתוקף המשל שנזקקה לו, וזנחה את ההתייחסות הישירה לנמשל. ניצחה הספרות את המציאות; ניצחה האמנות את הכוונה. בדרך זו נחלשה מידת האפקטיביות של המלחמה האישית של ש' בן־ציון באנשים מסוימים, ניטשטשו הרמזים האקטואליים שהיו מובנים למי שהיו מכוונים נגדם. לעומת זאת, נתעשרה הספרות העברית במסמך ספרותי מיוחד במינו, שהסופר ואיש הרוח מבטא בו את יחס הבוז שלו לאנשים הקטנים הסובבים אותו והמתנכלים לו, לסביבה המגמדת שהוא שקוע בתוכה, ומביע את הרגשת עליונותו עליהם. זוהי עדות של מעין אדם עליון רוחני, הבז להמונים הקטנים שאינם מגיעים לקרסוליו ושכל מאמציהם מכוונים להחלישו, להשתיקו ולכובלו. אבל בסופו של דבר אינם מצליחים, והוא מממש את טבעו האמיתי “הנשרי”, ומצליח להגיע למרומים, למקום שהוא שייך אליו, ולהשאיר את כל מתנגדיו בלול התרנגולים, כלואים בחצר נרפשת וניזונים ממה שזקנה משליכה להם, ותלויים בה במזונותיהם דרך קבע.

ואולם, באותה עת עצמה למד לדעת את מחירה הכבד של הבדידות במרומים. שכן באותם מרומים שוממים מאדם, שוררים קור וחום עזים חליפות, וסכנת הקיפאון או החריכה הצורבת נשקפת בתמידות.

וכך, שעה שבשני הפרקים הראשונים שמסופר בהם סיפור המעשה, האלגוריה גוברת, הנמשל מבצבץ עם כל משפט, וקל לזהות את הדמות המרכזית שהיא מכוונת נגדה, ומקצת דמויות המשנה, הרי לא כך בפרק השלישי. כאן גובר המשל, הנמשל נדחק הצדה, הכוונות החוץ־ספרותיות מיטשטשות ומשתלטת הספרותיות הטהורה, פועל ההיגיון האמנותי הפנימי ונשכחת המציאות העגומה, ונזנחות כוונות הניגוח והנקמה. בן־הנשר לא השיג את מבוקשו. הוא אמנם נמלט מן החווה והוכיח לכל בעלי החיים שבתוכה את כוחו ואת יתרונו עליהם, אבל את השמחה וההנאה לא מצא, והוא נידון לחיות בבדידות מרה כל ימיו.

את מקום האירועים החיצוניים שבמציאות, שהכתיבו את מהלכי סיפור המעשה בשני הפרקים הראשונים, תופסות ההשפעות הספרותיות הטהורות. בייחוד ניכרות השפעות “מגילת האש” ו“מתי מדבר” לביאליק; ו“רחל” ו“הלוויים” של ש' בן־ציון עצמו.

בן־הנשר שנהפך לנשר, הוא גם גלגולו של “הברווזון המכוער”, שגילה את זהותו האמיתית. אבל שעה שאצל הברווזון המכוער החברה היא שהכירה בטעותה, נוכחת שלפניה ברבור יפהפה, ומשנה את התנהגותה והערכתה אליו בהתאם, הרי כאן החברה אינה נוכחת שלפניה נשר, ורק הוא עצמו מרגיש בזרותו וחש בטבעו האמיתי. התחושה של היותו נעלה ובלתי־שייך היא נחלתו בלבד, בלא שהחברה משנה את יחסה כלפיו. לכן, הסיום כאן הוא סיום עגום ומיואש.

בפרק האחרון, יותר משמתואר בן־הנשר מתוארת צורת מעופו הנאדרה, ומתוארת הארץ שהוא בא אליה במעופו: מושכת ומפחידה, שוממה מאדם וחופשית, אבל גם חשופה לכל הסכנות שבעולם, ללא מזון בטוח אבל גם ללא שעבוד, ובסופו של דבר, זהו עולם מסוכן לא פחות:

צרה אחר צרה רוממתהו מעל אל על, רודף אחר רודף חיזק את כח כנפיו – ויעף ויבא ויעמד בגובה אשר לא שיער. ועתה – אך ארץ זרה ונכריה לעיניו…

צור הסלע, שהוא עומד עליו, נטוי הוא על תהום עמוקה ואפלה. כיפים קודרים וסלעי מגור נצבים מסביב לו – ולא חצר ולא גדר, ולא בית ולא גג, לא סככה ולא מוט ולא חברת חי ועוף – הוא גורש מכל אלה לבלי שוב עוד.

לא היה צורך בהתמצאות מיוחדת, כדי לזהות ב“בעל הבית” את מרדכי בן הלל הכהן, שבו רואה ש' בן־ציון את האשם העיקרי במה שעשו לו, וממנו הוא נפרע יותר מכול. את זהותם של האחרים הוא מטשטש בכוונה, ואילו את זהותו הוא חושף בכוונה. שכן לא זו בלבד שהוא משרטט את דמות דיוקנו החיצוני, אלא שהוא גם דואג להזכיר את שמו, כדי שידעו הכול במי המדובר:

בעל הבית – כרס כבודה לו מלפניו וקרחת כבודה לו בגלגלתו. וכידוע, מי שכרסו נפוחה כדוד ושגלגלתו חלקה כאבטיח, מראהו – מראה כהן ו“אב”. ובאמת כהן הוא זה ו“אב” לכל הקהלה, קהלת הקודש שבחוה.

בן־הנשר הוא, כמובן, ש' בן־ציון עצמו, שהיה תחילה שבוי, הניח שידלדלו את כוחו ויפגעו בכושר טיסתו, אך גילה את עצמו ואת כוחותיו, התחמק משביו ומשוביו ופרח למרומים. שם נשאר בבדידותו המזהרת, כשהוא משלם את מחירה הכבד.

אברהם לודוויפול

שני נעריו של הכהן, היוצאים בפקודתו לירות בבן־הנשר המתעופף, ובידם נשקו – הרובה הישן “המפוצץ דבורים בקול רם אך מימיו לא קלע עדיין למטרה” – הם, קרוב לוודאי, שני חברי המערכת האחרים: חיים הררי ואברהם לודויפול.

ה“חמור” הוא קרוב לוודאי ד“ר יוסף לוריא, שהיה ראש מרכז המורים בארץ־ישראל. הוא מתואר כעושה דברו של מרדכי בן הלל הכהן, אבל סימן ההיכר המובהק שנתן בו ש' בן־ציון, כדי להקל את זיהויו היו נסיעותיו לצור ולצידון.⁵⁰ ואכן, אחד הפרקים בספרו ‘ארץ־ישראל – קובץ מאמרים, ציורי־מסע, רשימות’ (ורשה, תרע"ד), נקרא “לחוף הים הכנעני” ובו סעיפים על המסע “מעכו לצור” (עמ' 41 ־ 46), “צור” (עמ' 46 – 53) ו”צידון" (עמ' 54 ־ 62). הפרק “לחוף הים הכנעני” פורסם בחתימת י.ל. ב’העולם' (30.4.1912 ־ 22.10.1912; בחמישה המשכים), זמן קצר לפני כתיבת “בן־הנשר”, ולכן אין פלא, שאחד־העם וי“ח רבניצקי זיהו אותו בקלות (ראה בהמשך). יש לשער, שכעסו של ש' בן־ציון על יוסף לוריא היה גדול במיוחד, משום שמייד עם עלייתו לארץ הוא שקירב אותו, ונתן לו מקום מכובד ביותר בכתב העת שלו ‘העומר’, ולאחר מכן, כש”עלה לגדולה“, לא זכר לו חסד זה ו”בעט" במיטיבו.

גם בכלב נתן ש' בן־ציון סימנים חיצוניים מזהים “גבח וכחוש יודע [– – –] לעשות בחכמה ובמדע”, וכנראה הכוונה לד“ר ניסן טורוב, עורך ‘החינוך’, מנהל בית־הספר לבנות ביפו ואחר־כך מנהל סמינר לווינסקי (ראשית תרע"ג) ובעל תואר ד”ר בחינוך ובפסיכולוגיה.⁵¹ לעומת זאת, לא ברור מי הוא התרנגול, שלבן־הנשר יש עמו חשבון מיוחד, עד שבסופו של דבר הוא הורגו; וכן מי הוא החתול הבוגדני. סימניהם טושטשו, כדי למנוע זיהוי קל.

ניסן טורוב.

שמות המעורבים בפרשה הם: פ' אוירבך, אליהו ברלין, מאיר דיזנגוף, בצלאל יפה, ז“ד לבונטין, י' עוזרקובסקי, ח”א זוטא. אבל דומה, שאין בעל־חיים מסוים המייצג אותם “אישית”. קבוצות בעלי־החיים האחרות, החזירים, התרנגולות, הברווזים, היונים והעורבים מייצגות את המורים, העסקנים ויתר הבוחשים בפרשה, מנקודת ראותו של הכותב.

בשל טשטוש מכוּון זה, ובעיקר משום שבסופו של דבר גבר ההיגיון האמנותי הפנימי על המגמות האלגוריות והסאטיריות החוץ־ספרותיות, יש ל“בן־הנשר” כוח עמידה בזכות עצמו, בייחוד ממרחק הזמנים, בשעה שפרטי המאורע ששימשו עילה לכתיבה כבר נשכחו, ואינם ידועים ברבים. ממכתבו של ש' בן־ציון לאחד־העם (ראה בהמשך) מסתבר, שטשטוש זה נעשה במודע ובמכוון, כדי שיגבר הערך הספרותי על המטרה האקטואלית.

הקורא בן ימינו, שכבר קרא את ‘חוות־החיות’ של ג’ורג' אורוול שנכתב בחודשים נובמבר 1943 – פברואר 1944,⁵² חש שלפניו משל מורחב על התנהגותם של בני־אדם, שאת נמשלו יש לחפש באירועי אותה תקופה. לשימוש בבעלי־חיים כמשל להתנהגותם של בני האדם, היסטוריה ארוכה, וכבר במקרא נפוץ מאוד אמצעי ספרותי זה, על דרך האלגוריה הספרותית המורחבת, כגון המשל בספר יחזקאל פרק י"ז, שבו “הנשר הגדול” הוא מלך בבל והגפן הסורחת היא ממלכת יהודה. כל הז’אנר הענֵף של “המשל” הבינלאומי, מבוסס על העיקרון של בעלי החיים כמייצגים תכונות אנושיות והתנהגות אנושית, והוא אחד האמצעים הנפוצים והשגורים ביותר בספרות העולם. החידוש בכל פעם הוא במידת ההתאמה שבין המשל לנמשל, ובהיגיון הפנימי השולט במשל, וכן בדרך עיצובו כיצירה עצמאית בעלת חוקיות אמנותית פנימית, גם ללא קשר לנמשל, כשהנמשל המצוי ברקע אינו אלא מחדד את המתואר.

פועלת כאן חוקיות דומה, ולכן משעה שנבחרה תמונת היסוד של בעלי־חיים כמייצגים את עולם האדם, צפויים תיאורים דומים וקרובים קרבה רבה מאוד ביצירות שונות, שנכתבו בזמנים ובמקומות שונים, ללא מגע ביניהם. בהשוואה בין “בן־הנשר” ל’חוות החיות', ולאלגוריות אחרות הכתובות באותה מתכונת, ייחשפו במשלים קווים משותפים רבים, ואילו הנמשלים המכוונים בכל פעם למציאות שונה, יהיו שונים.

ממרחק הזמנים מתגלה “בן־הנשר” כאלגוריה שכוחה יפה תמיד כנגד החברה המגמדת את היחיד, הענק, איש הרוח שבתוכה, מדלדלת את כוחו ומנסה לשחד אותו במחיר עצמות שמנות על חשבון שלילת חירותו, עצמאותו וחופש התבטאותו. בכך היא מונעת אותו מלגלות את מלוא עצמתם של כוחותיו ומסתירה ממנו את זהותו האמיתית. ומן הצד האחר הוא מגלה שיש מחיר לחופש ולעצמאות, מחיר כבד של בדידות, חוסר ביטחון כלכלי, חום שורף וקור מקפיא.

 

ח. “הבודד במרומים”    🔗

1. בשעתו – נזיפה פומבית. כצפוי, לא היה חששה של המערכת מן התגובות הנזעמות של מי שראו עצמם נפגעים חשש שווא, ובלחצם ראתה עצמה מחויבת לפרסם בגיליון הבא (כ“א בטבת תרע”ג, 31.12.1912) “הודעת המערכת” שיש בה, כמובן, מידה רבה של היתממות, שיש לה, עם זאת, אחיזה במידת הספרותיות המרובה של האלגוריה, בייחוד בפרק השלישי שלה:

מעירים אותנו על רשימתו של מר ש. בן ציון “בן הנשר” שנדפסה בגליון 12־13.No של “הפועל הצעיר”, כי יש קוראים המוצאים, שאפשר לגלות בה רמזים מעליבים בנוגע לאנשים ועסקנים ידועים.

הננו רואים חובה לעצמנו להודיע, כי קבלנו את הרשימה הנ"ל וגם הדפסנוה רק בתור יצירה בלטריסטית חשובה, שמחברה כמובן אחראי בעד תכנה וצורתה. אמנם ידוע היה לנו, כי יש ברשימה זו גם יסוד סאטירי, אך לא עמדנו על פרטים לדרש בה כונות ורמזים.

על יסוד האמור אין לנו איפוא על מה להצטדק, ואנו רק מודיעים בזה, שבשום פנים לא היתה להמערכת כונה, בהדפיסה את הרשימה הזו, להעליב את מי שהוא.

יש רמזים לכך, שאהרנוביץ הגן ככל יכולתו על כבודו של ש' בן־ציון, ולא הסכים לפרסם תגובות מעליבות ופוגעות שהגיעו למערכת ‘הפועל הצעיר’, הוא אף נוזף בברנר, על שהתחבר עם מי שכתב תגובה מסוג זה. מכתב זה, מיום ט“ו באדר ב' תרע”ג⁵³ פורסם לאחר שעבר צנזורה והושמטו ממנו השמות והביטויים המעליבים, ולכן קשה לדעת במי ובמה בדיוק מדובר:

האפרוח שב – – הוא גס, גס וגס. סוף־סוף אי אפשר לכתוב על ש. בן ציון כמו על איזה – –, הוא הלא בספרותנו אחד הסופרים הגדולים. אדם קטנטן מאד הוא – – שלך – ומצטער אני מאד כשאני רואה אותך חתום יחד אתו על ברכות – זווג לא מתאים ביותר.⁵⁴

לאחר החתימה מוסיף אהרנוביץ כמה מלים, המתארות את מצבו הקשה של ש' בן־ציון לאחר פירסום “בן הנשר”:

גוטמן נמצא ביפו במצב של מנודה – קשה לו מאד. – – – אמש נכנסנו אליו, אני ודבורה.⁵⁵ בשעה שבכל השכונה היה שמחה וששון – [חג הפורים. נ.ג.] ישבו הם, הגוטמנים, בביתם כאבלים. כשנכנסנו קדמו את פנינו בשמחה כאלו ראו פני המשיח. השתתפתי מאד בצערו, כשהוא צריך למצוא ספוק בבקורים שלי. כתוב לו איזה מכתב, אם יש לך על מה. תנחמהו – כי הוא מדוכא.

לא נמצא במכתבי ברנר מכתב ניחומים לש' בן־ציון, אבל יש ניסיון לשתפו ב’רביבים', ניסיון שלא עלה יפה.

הרגשתו הקשה של ש' בן־ציון מקורה גם בביקורת הקשה שמתחו על “בן־הנשר” “ידידיו” מעבר לים, בייחוד באודסה, שהפעם, עוד יותר מבעבר, הסתייגו מתגובתו זו, ואף גערו בו בפה מלא על שהתבזה ברבים ופגע באחרים. ואם מידידיו כך, ממי שלא היו ידידיו על אחת כמה וכמה. כך, למשל, י“ח רבניצקי, במכתב מיום י”ד בשבט תרע“ג (”גנזים":(30166

קראתי את “בן הנשר” שלך בפוה“צ. לא אוכל ידידי לעצור במלים מלהביע לפניך את תמהוני הגדול על מעשה זה. את האמת אגיד לך, במחשבתי הראשונה היתה להציע לפני חבורת הסופרים בעירנו שיגערו בך בנזיפה פומבית, אבל חזרתי בי מפני שחס אני על כבודך. אולם איך לא חסת בעצמך על כבודך ומסרת לדפוס את “בן הנשר” בצורה כזו? וכי זוהי הדרך הנאה לגמר חשבונות פרטיים? אין אני יודע עד עכשיו את פרטי הדברים שהכריחוך לצאת מה”מולדת“. אפשר שבאמת נעשו בך מעשים אשר לא יעשו, מעשים מגונים “צועקים ויורדים עד תהום נפשך” וכו'. אולם איזה שטן השיאך להנקם נקמת כבודך המחולל ע”י מעשה־ספרות ולפגוע באופן מכוער כל כך בכבוד אנשים חשובים כהד“ר טורוב, לוריא וכו'? האמנם “אוירא דא”י” פעל עליך כ“כ שאבד לך החוש להבחין בין הנאות ואינו־נאות? רוצה אני בכ”ז להאמין שמתחרט אתה על מעשך זה ותהי חרטתך כפרתך.

ידידך השרוי בצער על העלבון שגרמת לעצמך

י"ח רבניצקי

ובמכתב מיום 22.3.1913:

מרוב טרדותי מוכרח אני הפעם לקצר ומטעם זה אין אני יכול להשיבך דבר על “בן־הנשר” שלך, אבל אי אפשר לי להתאפק מהגיד לך. ששחוק עשית לי בדבריך “בקשו מוכיח לי ומצאו”. צא וראה עד היכן רוח חשדנותך מגיעה! האמינה לי, שלא פנה אלי שום בן־אדם מהתם בדבר הזה, אלא שראיתי חובה לעצמי להביע לפניך את אשר בלבבי, וגם עתה אחרי דברי מכתבך אלי לא זזתי מדעתי שעשית ב“בן הנשר” מעשה שאינו מהוגן, ובטוח אני שתכניס את בן־הנשר לתוך כתביך בהשמטת ההקדמה הארוכה המלאה רמזים לא יפים על אנשים פרטיים.

ידידך דו"ש [דורש שלומך]

י"ח רבניצקי

ותשובתו של ש' בן־ציון לרבניצקי, מיום ז' באדר ב' תרע"ג,⁵⁶ כתוספת למכתבו בענייני “מוריה”:

.P. S

ועתה ידידי רבניצקי בדבר תוכחתך על “בן הנשר” שתי תשובות: 1) אל תדון – עד שתגיע – 2) הדבר הוא לגמרי ספרותי כשאר סיפורי שכתבתי עד היום, שגם בתוכם יש אנשים שעשו עלי רושם ידוע בחיים. ומה הצעקה? כלום פני אנשים וסימני גופם צירתי, או אם גם מעשים שעשו כמו שהם צירתי? מדות ידועות של מעין חברה צירתי – והרוצה מכיר בעצמו מדות בדומה לאלו. כמעט כל אגדות אנדרסן כך היו וכך כל המשלים של כל מושלי משל. האנשים “חשובים” הם לפי דעתך, אבל גם נפוליון וביסמרק חשובים היו.⁵⁷ ואתה, אגב ראה, שיד ה“אנשים החשובים” מגיע לסכסך עלי גם באודיסא… בקשו מוכיח לי – ומצאו…

תאמר, עשיתי לעצמי רעה. ודאי כך! אבל דבר אחד השגתי, את הצביעות נטלתי מידם ומעכשיו אינם יכולים להשתמש כנגדי אלא בציניזם. ומי שאינו יודע לשחק בוחר תמיד בקלפים גלויים – ויהא הכל עפ“י מזל ולא ע”פ ערמת נחשים וצניעות חתולים.

בין כך וכך הם ישָכחו, ו“בן הנשר” – גם מי שלא שמע שמע כל הניזוקים הנעלבים הללו, יהא נקרא כדבר ספרותי המובן לעצמו, שכונתו כונה שלמה וכדאית לספרות – וזה הכשֵר! הכשר גמור! ואגב, ידידי, שאלה לי אליך: בשעה שרמסו את כבודי לעיני כל העולם הספרותי גם רעיוני וגם את פרנסתי והתעללו בספרות – אמור נא, התעוררת גם אז לתבוע את העלבון? או מי מידידי וידידי הספרות באודיסא עשה זאת? אני, אמנם, לא עוררתיכם לכך. אבל עכשיו כשבאו ועוררוכם – בכונה טובה – כמובן – כיצד לא נתעוררתם על הענין מתחילתו? האמינה, ידידי, שטעית בהאדריסה של תוכחתך!

כצפוי, ענה רבניצקי על תוכחתו זו של ש' בן־ציון, במכתבו מאודסה מיום י“ד באדר תרע”ג בשולי מכתבו בענייני “מוריה”:

.P. S

על “בן הנשר” שלך כבר קראתי תגר במכתבי הקודם. חבל על שלא היית כובש את כעסך ובאת לכלל הקדחת תבשילך ברבים. חבל!

העדות המפורשת והגלויה ביותר על מצב־רוחו של ש' בן־ציון לאחר פירסום “בן־הנשר”, נמצאת במכתבו הווידויי אל אחד־העם, מיום כ“ב באדר ב' תרע”ג,⁵⁸ שנכתב לאחר שתיקה ארוכה:

והנה, לאחר הפסקה ארוכה, אפשר רוצה היית לדעת מה אתי כאן. אקצר ואומר: ידוע לך, שהיה בדעתי לצאת מן הארץ, ואתה יעצתני שלא למהר בהחלטה זו. וכשהמתנתי, ראיתי כי עדיין אפשר לי לגור פה וגם מכרח אני לכך מצד ידוע. כנגד הארץ, כמובן, אין לי כלום. אלא מאי, כנגד ה“חברה” – והנה עשיתי מעין נסיעה בכדי להפליג א“ע מן הכנופיא, והתרחקתי. כונָתי ל”בן־הנשר" שגם אתה, כידוע לי, עמדת עליו תמה. בדיעבד – איני מתחרט על דבר זה. ולכתחלה, דנתי על הדבר, אם ערכו ערך ספרותי, ואינו תלוי בתכנו ובצורתו דוקא באישיות זו או באחרת שעשתה עלי רושם כזה. וכיון שמצאתיו כהרבה משאר ספורי שכתבתים מן החיים, לא דנתיו בגניזה, מטעם שהאנשים הללו יותר ידועים הם משאר אנשים שבשוק בתור עסקנים. אדרבא, העסקן, כמדומני, הרשות לבקר את אופן עסקנותו כשם שהרשות, או החובה לבקר כתבי סופר. רק באחת נזהרתי, שלא לתאר אלא מדות ידועות בלבד ובלי “סימנים מיוחדים”. ואם נכָּרים הם אנשים על־פי מדותיהם – “הראי” מה חטא? וגם עתה לאחר מעשה, סבורני שלכהפ“ח, רשאי הייתי לעשות כך, ואיני רואה בי חטא הספרות. וכלפי האנשים? הריני מבטיחך ששלהם יכריע… אבל כאן אני מפסיק. איני רוצה לספר במעשיהם כנגדי. בכל אופן יכול אני לומר לך שעד עכשיו לא גרמתי במעשה זה רעה ל”ישוב" – אלא יסוּד עתון חדש ביפו… והרבה מה שלא עלה בידי לעורר ולהביא כאן אל הפועל בהסכמה עמדי, נעשה עכשיו בהתעוררות מרובה בלעדי, ושלא בלי כונה ל“הכעיס”… אני מבטיח לך, שאיני אומר זה כגוזמא.

מתשובתו של אחד העם, מיום י“ג באייר תרע”ג 20.5.1913 (“גנזים” 29642) [לא נכללה באיגרותיו] מסתבר, שווידוי נרגש זה לא עשה עליו את הרושם המקווה, והוא רק התחזק בעמדתו שפירסום “בן־הנשר” היה שגיאה ותו לא. כדרכו אין הוא חושׂך ביקורתו מש' בן־ציון הפגוע, ללא כל ריכוך והבנה למצבו:

מודה אני, ששתיקתך זו הייתי מיחס לטינא שבלבך עלי, מסבה שאינה ברורה לי ושבודאי יש לה איזה קשר עם מצבך המשונה ביפו. ועל זה הייתי מצטער, ולא רק מצד עצם הדבר, אלא עוד יותר מצד היותו סימן רע על מצב נפשך, על עצבך ורגזך, שמביאך לראות שונאים ו“רודפים” גם מעבר לגבול האפשרות… ואינני רוצה לכסות ממך, שסימן עוד רע מזה ראיתי באמת ב“בן הנשר”. אמרו לך (כדבריך במכתבך), כי “עמדתי עליו תמה”. אך “התמהון”, אינו מצייר היטב מה שהרגשתי בשעת הקריאה, צער עמוק גרמה לי קריאה זו וכמעט לא האמנתי למראה עיני, שידך היא שכתבה זאת. אתה אומר במכתבך: “רק באחת נזהרתי, שלא לתאר אלא מדות ידועות בלבד ובלי סימנים מיוחדים”. סלח נא, ידידי, אם אומר לך, כי לא מצאתי עקבות הזהירות הזאת. אדרבא, בכל מקום שיכלת לתת “סימנים מיוחדים”, לא נמנעת לעשות כן. אפילו סימני הגוף, הנהוגים בפספורט רוסי, לא שכחת, ואפילו נסיעה מקרית לצור וצידון הזכרת, כדי להקל על הקוראים הכרת הפרצוף המתואר. ובינינו לבין עצמנו אודה ולא אבוש, כי רק על פי “הסימנים המיוחדים” הכרתי אני עצמי את אלו שהכרתי, ואלו שלא נתת בהם סימנים כאלה באמת לא הכרתי ועד עתה איני יודע בבירור למי נתכונת. כי תיאור המדות נעשה בצבעים “שחורים” כל כך, עד שאי אפשר להכיר את המתואר.

ולא הייתי כותב לך כל זה – מה בצע בצעקה על לשעבר? – לולא נראה מתוך מכתבך, שעדיין אינך מרגיש את הכיעור שבאותו דבר. לא, ידידי, אינך צריך להצדיק מעשה זה. ודאי עשית זאת בשעה של “סלוק שכינה” (ומי מאתנו לא ידע בחייו שעות כאלה?), ובטוח אני שכשתוציא “כל כתביך”, לא תכניס את זה לתוכם, אע"פ שחושב אתה אותו “כהרבה משאר ספוריך”.

[– – –]

ועל הבדידות אל נא תתאונן לפני כי בכל בדידותך אין לך אף מושג מן הבדידות המוחלטת שאני שרוי בה בכרך גדול זה [לונדון. נ.ג.]. אתה יש לך, לפחות, “מתנגדים”, שהם מתעמרים בך ואתה בם, ואני אין לי כאן כלום, לא אוהבים ולא שונאים, כאילו הייתי חי באי בודד בלב ים. –

יש לזכור שמרדכי בן הלל הכהן ואברהם לודויפול היו ידידיו ואנשי סודו של אחד העם,⁵⁹ והוא העדיף אותם ובחר להגן עליהם מפני ש' בן־ציון. בסופו של דבר אכן נשמע ש' בן־ציון לעצתו, ולא כלל את “בן־הנשר” ב“כל כתביו” שהופיעו זמן קצר לאחר מכן, ואף יורשיו לא כללו אותו במהדורת כתביו שהופיעה לאחר מותו.

יש לשער, שש' בן־ציון נפגע ונעלב מאוד ממכתבו זה של אחד־העם, ולא ענה לו. על שתיקתו הרועמת הזו הגיב אחד העם רק משקיבל את שני הכרכים הראשונים של כל כתביו, במכתבו מלונדון מיום ט“ז בסיוון תרע”ד, 10.4.1914 (“גנזים” 29643) [לא נכלל באיגרותיו]. לאחר שהוא מברך אותו, כמקובל, על הופעתם הוא מוסיף ביותר משמץ של כעס, בתוך הצגת עצמו כמי שנפגע, אך בלא להודות בזכותו של הזולת להיפגע: “יותר אין לי מה לכתוב לך מפנתי הבודדה, ומה גם שמכתבי הקודם, כנראה, לא היה לרצון לך. לולא כן ודאי לא היית שותק מאז ועד עתה. ואני חשבתי שאפשר להגיד לך את האמת בפניך ללא כחל וללא שרק”.

על כך באה התנצלותו של ש' בן־ציון, שלא היה מסוגל לשאת את כעסו של אחד־העם עליו, במכתבו מיפו מיום ה' בתמוז תרע"ד,⁶⁰ והוא קרוב לוודאי מכתבו האחרון לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה:

חס לך לומר, כי מכתבך הקודם לא היה לי לרצון, ושאיני מוכשר לשמוע הערה מפיך – אל נא תראה בי עוון אשר כזה! אני לא כתבתי אליך מטעם אחר לגמרי. בראשונה – מפני שלא רציתי לגעת שוב באותו ענין שאיני רוצה לדבר בו ושאיני יכול לשתוק עליו בשעה שנוגעים בו; ואח"כ דומני, שלא נזדמן לפני ענין שיהא כדאי לכתוב עליו אליך.

אף־על־פי־כן, אין הוא יכול להתאפק, והריהו חוזר ומפרט לפני אחד־העם, רבו, את מצבו בארץ־ישראל ואת הדרך שבה נעשים בה מעשים. ודומה שאי אפשר שלא לחוש, ממרחק הזמנים כיום, באקטואליות הרבה של התיאור, ובתחושה שהרבה לא השתנה מאז ועד עתה:

אמנם ה“קולטור־קאמפף”⁶¹ הוציא אותי בתחלה מד' אמותי לבוא (אעפ"י שלא קראו לי) ולעמוד שוב בשורה עם האנשים אשר בחלתי בהם ובהמונם; אבל מיד לאחר ההתלהבות הראשונה, ראיתי כי גם הדבר הגדול הזה נוטה לנפול ב“קטנות מוחין” שב“ראשים” שלנו פה, וכל הענין מוכרח להעשות רק עניין של חו“ל, וכאן, בארץ – למקור של פניות וחשבונות פרטיים ואינטריגי־אינטריגות נמִבזות. ושוב התרחקתי מן החבריא ואביזראה בגועל נפש… כנראה, “הכרח היסטורי” יש, שיעָשו כאן כל הדברים באופן כזה, אבל מתחיל אני להבין את השנאה הגדולה של הנביאים למקדש בשעתו עם תרועת הנקמה המרה שבפיהם בנבאם לחרבנו… צריך שיהיו הענינים נעשים פחות חשובים, פחות יקרים בעיניך, בשביל שתוכל לראות בעושיהם ובעשייתם. אבל כל זמן שהקדשים קדשים הם בעיניך – מוטב שלא תראה איך הם נעשים על הסיאבון. הו, מי יתנני בין יהודים סתם! מי יתנני בין חנונים, בין עמי־ארצות ולא בין עושי הקולטורא ויוצרי ההיסטוריה שבא”י! “מלח הארץ” זה – רב הוא, רב מהכול, וסוף סוף נראית כל הארץ בעיניך – כארץ מלחה! מארת אלהים: מתבונן אתה – וכמעט כל אחד כשהוא לעצמו הריהו לכאורה אדם הגון, אדם עם משאת־נפש ואלהים בלבבו, אם גדול אם קטן, והנה אך יתחברו אלה יחדו – וישמרנו ה' מן הדור הזה! – יותר משני חדשים (אדר ניסן) הייתי עם אשתי בחו“ל (באתי לברלין מיד לאחר צאתך משם) וכמובן הרגשתי א”ע שם “בארץ לא להם” ובחיים שאינם אלא מראה עינים ולא חיי נפשי – ואעפ"כ, אודה ולא אבוש, לא נתגעגעתי כלל “הביתה”… וזה אות!.. מה שאחרים מחבירי הבינו זאת מראש, עמדתי אני על כך רק לאחר נסיון של תשע שנים –, אפשר להיות חובב את הארץ וחביב בארץ רק – מרחוק… אבל אל נא אחטא בשפתי – הן לא על הארץ תלונתי.

– “עסקי” אינם רעים, וכמובן היו יותר טובים אילו היו נעשים במקום “היניקה” שלהם – ברוסיא, ואעפ“כ, הן לא תעלה על הדעת שאשוב מצרימה. כנראה, צריך לכך עוד תשע שנים של נסיון, ולאחר תשע שנים – כלום יש לך מושב זקנים יותר טוב מאה”ק? – כן, הרי זה יכול אני לומר בלשון הד"ר קלוזנר: “כנפי הזקנה מרחפות כבר עלי” (הוא, שלי"טא, אומר: “כנפי הבינה”…)

– “המולדת” שבכאן שוב נתעגנה. עורכה עזבה. וה“בעלים” מבקשים שוב לאסוף חרפתה והרי הם הולכים שוב לנוע על משוררים שונים שמעולם לא היה ולא יהיה להם ענין עם “קַטנוּת” כחינוך, כשם ש“לבעלים” אין כבר ענין שיהא הירחון “שלהם” ראוי לתעודתו, אלא שהאוטוריטט של “המרכז” לא יפול חלילה. ושוב אני מתבונן מה בין יחיד לרבים. אני היחיד חטא חטאתי לאחר מעשה, שפרסמתי דבר ספרותי, שהבקי ב“מסתרי־תל־אביב” יכול היה להכיר בו אז פני אנשים ידועים – והנה כמה וכמה הערות העירו לי על זה. וכאן עשו מעשה, שנהגו בשם “אורגניזציה” חלול־ספרותי, אונאה וגזלה כמשמעם ונתנו יד למיני רכילות ברמה ובאופן היותר צִיני ונידוי ושמתא בחשאי עלי ועל ספרַי – עד כמה שהיה באפשרותם – והאנשים, עדיין הם “אנשים נכבדים” ודוגלים בשם הירחון “שלהם”, ומי יאמר להם: חזרו בכם, או סוף־סוף אספו ידיכם, כי לא תעשו [מלה מטושטשת] אלא צחוק וקלון בלבד? –

וסלח נא, רבי! גם אני לא הייתי צריך לומר את זה, אפילו לפניך בלבד; אלא מוטב שלא יהא הדבר בלבי, ואטהר נא מן הנטירה – באמירה. וסלח לי על כל המכתב הזה, ממנו תראה מפני מה לא כתבתי ושאע"פי שלא כתבתי הריני שלך.

ש“י עגנון, שישב באותן שנים בגרמניה, משקיבל את שני כרכי הכתבים ששלח אליו ש' בן־ציון, שיגר לו מכתב תודה וברכה (מיום 23.5.1913),⁶² והוסיף כמה מלות עידוד בשפה רפה, המביעות צער על שהוא, עגנון, אינו עמו ביפו, כדי לעזור לו: “הרבה אני מצטער שאין אני עתה בא”י למען היות לך לגזלשאפט [לחברה] תחת חבר בריוני יפו וגם להיות לעזר לך בהעתקת כתביך לדפוס”. יש לשער, שהיו עוד דוגמאות אולם די בכך להעיד כיצד נתקבל “בן־הנשר” בחוגי ידידיו של ש' בן־ציון באודסה, ועל אחת כמה וכמה בחוגי מי שלא היו מלכתחילה מידידיו.

ש' בן־ציון חזר והשתתף ב’מולדת' שלוש פעמים; פעמיים בחוברות בעריכתו של יעקב פיכמן ופעם אחת בעריכתו של דב קמחי.⁶³ יתכן, שהשתתפותו זו תחת עריכתו של פיכמן, איננה “לפי תומו”, ועדיין קשורה בפרשת הדחתו מן העריכה.

בשנות הרעה של מלחמת־העולם הראשונה עסק ש' בן־ציון בתרגום שירי היינה לעברית, כדי להפיג את מתח התלאות שהיו מנת חלקו, ואחד השירים האלה “צי העבדים” פורסם ב’מולדת' (תמוז תרע"ט). יתכן שפירסומו של שיר זה בירחון זה דווקא איננו מקרי, אלא יש בו רמז ליודעי ח“ן, אם כי אפשר גם לשער שהצרות האחרונות השכיחו את הראשונות, ושלש' בן־ציון היה עניין מיוחד לפרסם דווקא אצל פיכמן בגלל קשריו עם הוצאת “שטיבל”. זהו שיר שתוכנו אכזרי במיוחד, והיחס אל העבדים הכושים שבו הוא כאל “בקר” ואף פחות מזה. כוונות אלגוריות בולטות יותר יש, קרוב לוודאי, ברשימה “אחדוּת ורֵעוּת בבעלי־חיים” (‘מולדת’, טבת תר"פ). לכאורה, היא מסוג הרשימות לבני הנעורים על חייהם של בעלי־חיים שונים, שהיו רווחות ב’מולדת' ובעיתונות הנוער, שמטרתן ללמד ולהרבות דעת. היא מתארת בעלי חיים שונים, כגון נמלים, סרטני־ים, אנקורים, סנוניות, עורבים, חסידות, שהמשותף לכולם הוא, שהם עוזרים “איש את אחיו”, ולא זו בלבד, אלא יש שיתחברו גם בני מינים שונים, ומין בשאינו מינו יֵעָזֵר”.

ההרגשה שיש כאן כוונות אלגוריות, מתחזקת לנוכח הפתיחה, בהצהרה: “יתרון הרֵעות על הבדידות” והמובאות מספר קוהלת, וההקדמה המבליטה את התועלת שבאחדות וברעות שבין בעלי־החיים: “כדי שיוכלו לעמוד על נפשם בשעת הסכנה”; “בשביל הפרנסה”; “לשם גמילת חסדים [– – –] היום עוזר זה לחברה בשעת צרה, מחר יעמוד חברו לו בשעת דחקו” “ורביעית, כי סוף סוף גם נעימה היא החברה, שעשועים וענג בה לכל אחד – ו’חם להם' יחד”.

בייחוד בולטת המגמה האלגורית בתיאור יחסי העורבים עם הנשר הגדול, כשברקע נוכחותה של האלגוריה המוצהרת “בן־הנשר”:

ויש שגם עופות גדולים מאלו נקבצים בקהל להפרע מאויביהם. כן יעשו, למשל גם העורבים. ובעיר אחת בצרפת היו עדי־ ראייה למאורע זה: נשר אחד גדול, שבא ונתישב שם ביער הקרוב. היה משחית הרבה בעורבים. קמה מהומה וצוחה בימים ההם בקרב העורבים אשר מסביב, חבורות־חבורות נאספו השחורים ויצעקו חמס, ולבסוף, נאספו יום אחד כחמש מאות עורבים ביחד להתנפל על הנשר. אבל זה התעופף עליהם בגבורתו, חבטם בכנפיו וישסע בהם במקורו ויפץ את כל המחנה מפניו ולא נשארו בשדה הקרב אך המתים והפצועים בלבד. לא עברו כשלש שעות, והנה ענן כבד בא, חשרת־עב גדולה וכבדה הקדירה שמים – אלפי עורבים באו יחד ויחלקו חמשה ראשים, ויתנפלו שנית על הנשר. לשוא התחבט האדיר ויך ימין ושמאל ויפל חללים, העורבים לא הרפו עוד ממנו ולא נסוגו אחור. הם הכוהו, מרטוהו, הריעו עליו מסביב, הממוהו ולא נתנוהו להמריא במרום ולהמלט על נפשו, נקרוהו, פצעוהו – עד נפלו ארצה פרוע ומתבוסס בדמו – והוא מת.

לכאורה, זוהי דוגמא לשותפות של עופות כנגד אויב משותף; אבל כש“בן־הנשר” ברקע, הדוגמא מתהפכת, והנשר המובס הוא הנציג היחיד מול הרבים המאוחדים הקמים עליו להורגו.

עלבונו של ש' בן־ציון לא נתן לו מנוח, והוא המשיך לפעפע במיסתרים וחדר לכל התחומים על דרך ההסוואה, עד כדי פקפוק בעצם קיומה של תשתית אלגורית.

ראיה לכך, שאכן מצבו שהיה בכי רע נמשך גם בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, בעטיים של אותם חברי “ועד החינוך”, נמצאת ברשימה “שדה הפקר” (מעין הערה), בחתימת: איקס, ב’דפים' בעריכת דב קמחי (ירושלים, תמוז תרפ"ב).⁶⁴ רשימה זו פותחת בהתרעה על שספרות הילדים בארץ ובייחוד הספרות לתינוקות היא “שדה הפקר לגמרי, שכל החפץ פורץ לתוכה”, אבל בעיקרה היא מוקדשת ל“ספרי הקריאה העברים לבתי־הספר”. הכותב (שהוא אולי דב קמחי, העורך) מזכיר את חלקו של ש' בן־ציון ש“הוא היה הראשון [– – – ש]יצר את ספר הקריאה העברי”, אבל “ועד החינוך” “גרש את ספריו של ש' בן־ציון (ואף גם אלה של פיכמן [– – –] מבית־הספר העברי, שלא בצדק – ודומני גם שלא ברשות”, ובמקומם הכניסו את “ספרנו”, ספר הלימוד של מורי יפו מאת “האדונים יחיאלי, אדלר וכו'”. לדעתו “חבור ספר קריאה אינו נתון בשום פנים ביכלתו של המורה העברי, אלא בידיו של היוצר־המשורר העברי. וזהו ההבדל. לש. בן־ציון וליעקב פיכמן ולח.נ. ביאליק מותר לחבר ספרי למוד, ולהאדונים יחיאלי, אדלר וכו' אסור”. בסיום הרשימה רומז הכותב, שיש בכך גם “קפוח־פרנסה פשוט”, אבל אינו רוצה להאריך בכך.

הירחון ‘מולדת’ הופיע בהפסקות אחדות בין השנים תרע“א־תרפ”ט (1911־1929) ושנה אחת בתש"ז (ראה בנספח) תחת עריכתם של עורכים אחדים. גם במקרה זה, כמו במקרים אחרים, ש' בן־ציון הוא שהניח את היסודות, סלל את הדרך, התווה את הכיוון, אבל אחרים הלכו בה והגשימו אותה, ואילו הוא שילם את המחיר הכבד של הראשונוּת.

2. ממרחק השנים – התעלמות והעלמה. תיאורו של “בן־הנשר” כ“בודד במרומים”, נעשה לשם נרדף לש' בן־ציון עוד בחייו, ועוד יותר עם מותו וממרחק השנים.⁶⁵

בזיכרונותיהם של מי שלקחו חלק בעשייה התרבותית והציבורית בארץ־ישראל שלפני מלחמת־העולם הראשונה, ניכרת מגמה של המעטת חלקם של האחרים והבלטת חלקו של הכותב בפעילות זו. אם בכלל נזכר בהם שמו של ש' בן־ציון, הרי ההזכרה חטופה ואגבית, וחלקו הרב בתכניות ובייחוד בביצוען והוצאתן מן הכוח אל הפועל טושטש. בייחוד בולט הדבר כשהמדובר בזיכרונותיהם של הנוגעים בדבר ב“פרשת המולדת”, שהייתה מן הפרשיות הפחות נעימות למי שלקח חלק בהדחתו, ובראש כולם מרדכי בן הלל הכהן. ניכר אצלם הרצון להוציא את עצמם נקיים מן הפרשה, ואף להעלימה ולעבור עליה בשתיקה, אם אפשר, ולהמעיט ככל האפשר את חלקו של ש' בן־ציון בעשייה^.66

בספר זיכרונותיו "עולמי‘, שהופיע עוד בחייו של ש’ בן־ציון, מספר מרדכי בן הלל הכהן גם על הוצאת הירחון לנוער ‘מולדת’, אך לא רק שאינו מדייק בתאריכים ובעובדות, אלא שהוא אף עובר בשתיקה על חלקו של ש' בן־ציון בו, ומעמיד את עצמו במרכז, ולא עוד אלא שהוא מייחס לעצמו מעשים שלא עשאם, ומקצתם מעשים שש' בן־ציון מסר את נפשו עליהם. את השפעת מתן הקונסטיטוציה בתורכיה על הפעילות הלאומית העברית בארץ־ישראל הוא כורך גם בייסוד ‘מולדת’:⁶⁷

נסינו את כח השפעתנו גם בנקודות אחרות. הירחון “מולדת” הוא גם כן מעשי ידנו. בביתו של החבר ברלין החלטנו על הדבר הזה, ובעל הבית גם קרא שמו של הירחון לבני הנעורים. מובן, שלא הסתפקנו בזה. היה לנו רעיון ליסד בארץ־ישראל את המרכז לספרות העברית. גם בענין זה היה לנו משא ומתן עם אחד־ העם [– – –] וכל ההתעוררות הזו באה לרגלי הכרזת הקונסטיטוציה, שעל פי הסדר החדש חדל להיות הרשיון להוציא עתון ענין של קונצסיה, זכיון מיוחד הניתן רק בקושטא. עכשיו באתי בחליפת מכתבים עם הד“ר יצחק לוי, מנהל סניף האפ”ק בירושלים, היודע תורכית, והוא קבל על נקלה את הרשיון בשביל “המולדת”, כמו שהדבר נהוג בכל העולם התרבותי. לא היינו חסרים כחות צבוריים וגם ספרותיים. שמורה אצלי רשימת האנשים וחתימותיהם בצדם שהוזמנו והשתתפו באספה לשם זה ביום ט“ז סיון תר”ע. הנה היא לפי סדר א“ב: פ. אוירבוך, א. גוטמן, מ. דיזנגוף, ח. הררי, א. וילקנסקי, מ. וילקנסקי, ד”ר חיסין, ד“ר טהון, ד”ר טורוב, אני הכותב, ד“ר לוריא, ז.ד. ליבונתין, א. לודויפול, א. מונציק, ד”ר מטמן, ד“ר מוסינזוהן, ד”ר מילנר, א. ספיר, ק. סילמן, י.ד. פריאר, א. פפר, מ. קריטשבסקי, א.ז. רבינוביץ, ד"ר רוזינשטין, מ. שיינקין, י. שרתוק. ושמורים אצלי גם מכתבים מאת אנשי ירושלים, עורכים ומדפיסים, שבאו אלינו בהצעותיהם השונות, ואשר חפצו בכל לב גם הם להעביר את טובם ליפו העיר, שהכתה כבר אז המון גלים של חיי צבור ולאום חדשים.

בהמשך, בפרק “שבת אחים ורֵעים” על ההווי של תל־אביב בראשיתה, אין מרדכי בן הלל הכהן מזכיר אפילו פעם אחת את ש' בן־ציון, אף־על־פי שהוא מונה שמות רבים מאוד של אנשים, ומציג את האווירה כחיי “משפחה” שיש בהם “הרמוניה צבורית יפה ומלאה ענין ורעננות”. דומה, שכמעט אין צורך לומר, שתיאור אידילי זה אינו מתאשר ממקורות אחרים, החושפים ציבור מפולג ומסוכסך, והפרשה הקשורה ב’מולדת' תוכיח.

בכרך החמישי של סדרת זיכרונות זו, חוזר מרדכי בן הלל הכהן לפרשת ‘מולדת’,⁶⁸ ומביא פרטים רבים יותר על כל הקשור בהוצאתו, בעיקר במימונו, אולם גם הפעם מעמיד את עצמו במרכז, וגם הפעם אינו מדייק בעובדות. לפרשת הדחתו של ש' בן־ציון מעריכת ‘מולדת’ מקדיש הכותב משפט אחד בלבד: “אנכי הייתי גם חבר ועד ההוצאה, גם אחד העורכים לאחר שהוצאנו את הירחון מידי ש. בן ציון” [ההדגשה שלי נ.ג.].

דוגמא למגמת ייפוי המציאות תוך כדי התעלמות מן העובדות ישמש תיאורו את הביקורת על "מולדת':

הבקרת הללה את החוברות שהוצאנו, את הירחון “מולדת”. מצא חן גם התוכן גם הצורה החיצונית. תהלות ותשבחות – עד בלי די.

אם כי הוא מודה במיעוט החותמים: “ביותר ממאה ערים [בחו”ל] נמצא רק חותם אחד בכל אחת מהנה".

שיר של יעקב כהן ב’מולדת'. איירה אירה יאן

הכותרת שנתן חיים הררי לרשימת הזיכרון שכתב לאחר פטירתו של ש' בן־ציון, הייתה: “הבודד במרומים”, אותו אקורד סיום של “בן־הנשר”, המשלם את מחיר הבדידות הכבד,⁶⁹ קשה שלא לתמוה על בחירתו של שם זה דווקא, ובידי מי שהיה לא רק “מדיח” אלא גם “יורש”.

חיים הררי מקדיש את כל רשימת הזיכרון שלו לפרשת ‘מולדת’:

רבים הכאיבוהו בחייו. אך את כל מכאוב כאב כפלים, בכל צער סבל שבעתים. גם אני גרמתי לו צער וכאב, ו“כמזכיר עוון” אהיה לי הפעם. עוון? לא לשם וידוי ובקשת מחילה כותב אני את דברי אלה. אין אני מחבב את אלה המבקשים מחילה לאחר מות הנעלב. הצטערתי תמיד ומצטער גם עכשיו על הכאב שגרמתי לו אז. והרבה פעמים דיברתי עם ש. בן ציון בחייו על העניין הזה, ותמיד הודה שבעצם הדבר לא ראה יחס בלתי־הוגן, והמעשה בזמנו, היה, מצדי, ישר ונחוץ.

עוד מספר חיים הררי, כי משפנו אליו ועד ההוצאה ו“קוהלת” ומרכז המורים “כדי להציל את הירחון, להכנס אל חבר־המערכת ולהמשיך את קיום המפעל החדש”, לא נתן תשובה מיידית, אלא שוחח ארוכות עם ש' בן־ציון ורק לאחר שהבטיחני שאין לו כל טינא בלבו עלי" ורק לאחר ש“חזרתי אליו יחד עם לודויפול וכמה פעמים הפכנו והפכנו יחד אתו בשאלות העריכה ולא הביע שום התנגדות, קבלנו איפוא עלינו לטפל בעריכת הכרך השני של ‘מולדת’, עד שיבוא העורך בה' הידיעה, העורך המתאים והרצוי”.

בהמשך מתאר הררי כיצד “כל נטל העבודה נפל בעיקר עלי”, חוזר ומתאר את ביקורתו של ברנר על “הדחתו” של ש' בן־ציון, אבל להצדקתו, מביא גם את דברי הביקורת של ברנר על החוברות בעריכתו של ש' בן־ציון, מתאר את האווירה המעיקה שנוצרה סביב ‘מולדת’, ומביא קטעים ממכתבו הגלוי ב’הפועל הצעיר' מיום י“ט בטבת תרע”ב. הוא חוזר וטוען ש“ש. בן ציון ידע היטב, שאנחנו השנים, לא נכנסנו למערכת אלא בהסכמתו הגמורה, לאחר שנטלנו רשות ממנו, לאחר שמצא שטובת ‘מולדת’ מחייבת אותנו לקבל את העבודה, ובלבד שלא יפסק הירחון”. חיים הררי מודה, כי “עכשיו, לאחר עשרים שנה, מהרהר אני בכל העניין הזה, שהיה בו הרבה רוגז וכאב”, ובא לידי מסקנה ש“אם היה בי עוון, שסייעתי לחברי בעריכת ‘מולדת’, וגרמתי מתוך כך צער רב לש. בן ציון, מלאתי את חובתי”.

מקובלת עלי מסקנתו של ישראל חנני,⁷⁰ שמאמרו של חיים הררי

יותר משהוא מתכוון להעמיד את פרטי הפרשה על אמיתותם בא להבליט את נקיון כפיו. באלגנטיות יתירה מתחמק הררי מפרשת היחסים שבין ש. בן ציון וועד ההוצאה. אפשר היו אי אלו חיכוכים אישיים בין חברים מן הועד וש. בן ציון. על כל פנים, אין לדבר על אינטריגה, שלא היתה ושלא נבראה. [– – –]

למרות כל מאמציו, אין הררי משכנע שאמנם נהגו כלפי ש' בן־ציון במידת הדין והיושר. נעימה זו של הבעת צער, הרגשת אשמה והתנערות ממנה, שנקט חיים הררי, חזרה בדברי מרבית המספידים והכותבים.⁷¹ הכול חזרו וסיפרו על היותו נשכח בחייו, על בדידותו הפרטית והציבורית ועל מעמדו הספרותי המזולזל. י"ח רבניצקי, בפרק “ש. בן ציון” בספר זיכרונותיו ‘דור וסופריו’, שהופיע לאחר מותו של ש' בן־ציון (תרצ"ח),⁷² נזהר מלנקוט עמדה ומלהביע את דעתו בפרשת ‘מולדת’, מציג את הדברים באופן אובייקטיבי, ויוצא ידי חובת ידידותו עם ש' בן־ציון בכך שהוא מצטט ממכתביו אליו.

אולם גם “נסיון” זה [עריכת “מולדת”] לא עלה בידו: רק הכרך הראשון של “מולדת [– – –] ואחר כך – מפני חלוקי דעות וסכסוכים שונים – מוכרח היה להסתלק מירחון זה. הוכרחתי – כך כתב לי בחורף תרע”ב – להתפטר מ’מולדת' או שפטרוני בכדי להחליפני בטובים ממני“. מתוך המכתב ההוא, כמו מכמה מכתביו שנתקבלו ממנו מא”י, היה נודף במדה לא מעטה ריח של מרירות כלפי אנשי ריבו וגורלו בחיים (עמ' קי"ב).

בהמשך הוא מסביר, ולמעשה מצדיק, את מתנגדיו של ש' בן־ציון מבין המורים והסופרים, שגררמו למרירותו ולהתרחקותו מהם.

פרשת ‘מולדת’ הייתה אך חולייה בשרשרת האכזבות המרות, שהיו מנת חלקו של ש' בן־ציון בארץ־ישראל. דברי ההספד של ביאליק,⁷³ יש בהם כדי לסכם את פרשת חייו הכואבת של איש רוח בארץ־ישראל:

משא כבד מנשוא הוטל בדורנו על האמן העברי: יחידים, מתי מספר, צריכים לתת את מיטב כחם לא רק לגלוי רוחם, אלא ליצירת הכלים. מלאכה שצריכה להעשות על־ידי העם כלו ממילא, נעשית באין ברירה על־ידי יחידים בכונה. רוב הכח מתבזבז בעבודת פרך, ובינתיים נחלים בסרטן, מזקינים ומתים. מעטים הם הזוכים להגיע אל נפשם הם, להערותה עד תחתיתה. ש. בן־ציון לא היה בין המעטים המאושרים.

דף ראשון של קוהלת

 

נספח    🔗

חוברות ‘מולדת’ כסדרן

‘מולדת’, ירחון לבני הנעורים.

מוצא ע“י אגודת המורים בא”י, בהשתתפות “קוהלת”. יפו, דפוס א. אתין.

שנה ראשונה

בעריכת ש. בן־ציון

כרך א:

חוב' א', ניסן תרע"א

חוב' ב', אייר תרע"א

חוב' ג', סיוון תרע"א

חוב' ד', תמוז תרע"א

חוב' ה’־ו', אב־אלול תרע"א

שנה ראשונה,

חברי המערכת:

מרדכי בן הלל הכהן, א. לודויפול, חיים הררי

כרך ב:

חוב' א' (ז), תשרי תרע"ב

חוב' ב' (ח), חשוון תרע"ב

חוב' ג’־ד' (ט־י), כסלו־טבת תרע"ב

חוב' ה’־ו' (יא־יב), שבט־אדר תרע"ב

שנה שנייה,

בעריכת יעקב פיכמן

כרך ג:

חוב' א' (יג), תשרי תרע"ג

חוב' ב' (יד), חשוון תרע"ג

חוב' ג' (טו), כסלו תרע"ג

חוב' ד' (טז), טבת תרע"ג

חוב' ה' (יז), שבט תרע"ג

חוב' ו' (יח), אדר א־ב תרע"ג

כרך ד:

חוב' א' (יט), ניסן תרע"ג

חוב' ב' (כ), אייר תרע"ג

חוב' ג’־ד' (כא־כב), סיוון תמוז תרע"ג

חוב' ה' (כג), אב תרע"ג

חוב' ו' (כד), אלול תרע"ג

שנה שלישית,

בעריכת יעקב פיכמן

כרך ה:

חוב' א' (כה), תשרי תרע"ד

חוב' ב' ג' (כו־כז), חשוון כסלו תרע"ד

חוב' ד' (כח), טבת תרע"ד

חוב' ה’־ו' (כט־ל), שבט־אדר תרע"ד

כרך ו:

חוב' א' (לא), ניסן תרע"ד

חוב' ב' ג' (לב־לג), אייר־סיוון תרע"ד

חוב' ד' (לד), תמוז תרע"ד

חוב' ה’־ו' (לה־לו), אב־אלול תרע"ד

שנה רביעית,

בעריכת יעקב פיכמן

שינוי בכותרת המשנה: יוצא לאור ע“י הסתדרות המורים בא”י

כרך ז:

חוב' א' (לז), תמוז תרע"ט

חוב' ב' (לח), אב תרע"ט

חוב' ג’־ד' (לט־מ), תשרי־חשוון תר"פ

חוב' ה' (מא), כסלו תר"פ

חוב' ו' (מב), טבת תר"פ

כרך ח:

תוספת לכותרת המשנה:

בסיועו של ועד חו"צ

חוב' א', תר"פ

חוב' ב', תר"פ

חוב' ג', תר"פ

[בלא ציון חודשים]

כרך ט: ירושלים, יוצא לאור ע"י “קוהלת”

בעריכת ש. בס בהשתתפות “המדפיס”

חוב' א', תרפ"ז

חוב' ב', תרפ"ז

חוב' ג', תרפ"ז

חוב' ד', תרפ"ז

חוב' ה', תרפ"ז

[בלא ציון חודשים]

[בלא ציון שנה], בעריכת יעקב פיכמן

בראש הכרך הערה:

החוברות ג' ד' ה' נערכו ע"י ד. קמחי ירושלים,

יוצא לאור ע“י “קוהלת” בע”מ

כרך י:

חוב' א', תרפ"ז

חוב' ב', תרפ"ז

חוב' ג', תרפ"ח

חוב' ד', תרפ"ח

חוב' ה', תרפ"ח

[בלא ציון חודשים]

בעריכת ד. קמחי

כרך י"א:

חוב' א', תרפ"ח

חוב' ב', תרפ"ח

חוב' ג', תרפ"ח

חוב' ד', תרפ"ט

חוב' ה', תרפ"ט

[בלא ציון חודשים]

בעריכת ש. בס

יוצא לאור ע"י “קוהלת”

שעל־יד הסתדרות המורים העברים בא"י

בהוצאת מרדכי ניומן, תל־אביב

כרך י"ב:

חוב' א', תש"ז

חוב' ב', תש"ז

חוב' ג', תש"ז

חוב' ד', תש"ז

חוב' ה', תש"ז

חוב' ו', תש"ז

[בלא ציון חודשים]