רקע
אמנון שמוש
סבא גור

סבא גורביץ' עיברת את שמו בעקבות שרגא בנו.

מה לא עשה בעקבות בנו המוכשר הנמרץ והשאפתן, ובלבד שתישמר שלמות המשפחה. כל שינוי בחיי הבן גרר שינוי גם אצלו, גם אם זה היה למורת רוחו; ושרגא אהב גם אהב שינויים וחידושים. בחייו האישיים ובחיי הקיבוץ בו נולד. היה לו קשה לסבא להתרגל לשם גור. זה נשמע באוזניו קצר וריק, חסר אותו מטען וטעם ועבר שהיה בגורביץ‘. למזלו מיעטו להשתמש בשם משפחתו. הכל קראו לו פשוט סבא. איש בקיבוץ, אותו הקים עם חבריו לתנועה בימי חומה ומגדל, לא זכר את שמו הפרטי. התואר המכובד סבא, ובפי הצעירים – הַסבא, ניתן לו עם הולדת בנו בכורו שרגא – בכור הקיבוץ – שהיה ברור במקומותינו שמי שהפך ראשון לאבא יהפוך במהרה בימינו לסבא. למעשה התואר לא ניתן לו, אלא דבק בו. אפילו על לוח סידור העבודה, בימים שזה התנוסס בכניסה לחדר־האוכל, הופיע שמו סבא־גורביץ’, ולימים סבא־גור. בעלון היה חותם, סבא.

סבא גור נותר אחרון מדור הראשונים, המייסדים, אלה שחיו במושבה בחיכיון מורט עצבים וחיים כאן, בקיבוץ המתחדש, מ“יום העליה”.

פוחת והולך הדור, היה מרבה להשתמש בניב עתיק יומין, וכשהעירו לו שאין כוונת הביטוי לאלה שהלכו לעולמם, היה מחייך מתוך עיסת הקמטים סביב עיניו השובבות ומתחכם: דווקא על עולמם של עוּלי הימים אני מדבר; זה־זה הדור שהולך ופוחת, הולך ומידרדר; אני לא צודק? אה?!

בשנים האחרונות היתה גם קומתו הולכת ופוחתת. זה ניכר כשהתהלך לצד בנו או בתו, וביותר לצד נכדיו. אבא, שמת לב שסבא הולך וקטן, הולך ונגמר – אמר פעם הנכד דביר לשרגא אביו. דביר שיחק כדורסל בנבחרת האזורית. שרגא ניהל את הנבחרת; בהתנדבות כמובן. צרויה אחותו עזבה את הקיבוץ מזמן, כשנתיים לפני שעזבה את בעלה. אני לא כמוכם, סנטה זו באביה ואחיה, אני עוזבת לפני שעוזבים אותי. ולחבר החדש שלה, גרוש אף הוא, הסבירה: הקיבוץ עזב אותם מזמן, אבל הם לא יעזבו אותו; עיקשים! לא שומעים, לא רואים, לא מדברים. ממשיכים. כמו פרד, שניתק מן המחרשה וממשיך לצעוד.

סבא גור השלים עם עזיבת הבת. כמו אימה, היה שב ואומר לעצמו, מחפשת את עצמה ואת עצמאותה. בורחת מהקיבוץ הירוק, בחיפוש אחר הציפור הכחולה. הלואי שתמצא מנוח! הוא היה גאה בבן שלא רק נשאר, כאותם מעטים מבני הדור השני, שאלמלא הם היה הקיבוץ מתמוטט, אלא נרתם באומץ ובהחלטיות “לחדש את הקיבוץ ולהתאים אותו לאלף השלישי”. כך מתנסח הבן. והאב הוסיף לעצמו, וקולו בל יישמע: לאלף השלישי… ולקפיטליזם האימתני, ימח שמו! היה צר לו לאבא הרגיש, ששרגא רומס בדרכו אנשים טובים ועקרונות חשובים; אבל המטרה… גם עם המטרה לא היה שלם, אבל העובדה שיש לו בן ונכדים בקיבוץ היתה שווה את הכל. הכל! מרבית בני דורו לא זכו לכך, ושנותיהם האחרונות עברו בבדידות ובשיממון. ולעתים קרובות במרירות מאַכּלת.

סבא גור, מוותיקי דור הקלנועית, הלך והתנתק מדור הפלאפון, הפלזמה והפופיק. המאה החדשה השאירה אותו מאחור, נאחז בנכדיו ונשמט, מקבל הסברים ושוכח. עולם האס־אמ־אס, הדי־וי־די, האיי־פוֹד, הוִי־או־די, האֶם־פי 4 ושאר מרעין בישין – כלשונו – היה זר לרוחו ומוזר בעיניו. מעֵבר לבינתו. בגלגול הבא אולי אשתלב בכל זה, היה אומר כמתנצל בפני הנכדים, שהיו תודה לאל, בינתיים, נכדי־דלא־ניידי.

בימי האספה הכללית, בכל מוצאי שבת, בטרם טלוויזיה, היה סבא מן המתמידים, מקומם קבוע, דעתם נחשבת וקולם נשמע. לעתים, אחרי דיונים סוערים ומסעירים, היו כמה מרעיו מתכנסים בחדרו ומפרשנים את החלטות האסיפה ואת מניעיהם הנסתרים של הטוענים כך או אחרת. פעם תפס את שרגא מסתתר בשירותים מקשיב לרכילות ולעמדתם של זקני העדה. טפח לו על עורפו ואמר לו בקריצה, שרגא־שרגא, יא ממזר, אל תשכח לנגב את אוזניך בנייר טואלט לפני שתצא. אחת לעשור, בערך, היה מתגבש מרד צעירים קולני ולוחמני. מרד במוסכמות ובוותיקים. ושרגא תמיד בראש. חברי גרעין ההשלמה הדביקו לו כינוי קצר “צ' ה”, אך הכינוי נעלם יחד עם אחרון חברי הגרעין.

זכו חמישה ותיקים, וסבא גורביץ' ביניהם, ובימי האופוריה שאחר ששת־הימים נבנו עבורם דירות שיכון־ותיקים מרווחות, מאה מ“ר כל אחת, כמעט כפליים מאלה שנבנו לפניהן ואחריהן. הקנאה, שהיתה אמורה להיבלם, אם לא להיעלם, בחזון השיתופי המתגשם, עלתה על גדותיה. התברגנות! – זעקו אידיאליסטים, שלא נפל בחלקם להיכנס ל”וותיקן" מנקר העיניים. בסלון הבית (שהמשיכו לקרוא “חדר”) תלתה מינה גורביץ' את מיטב הרפרודוקציות שאהבה. סופסוף יש מספיק קיר, התלהבה. היו שם החמניות של ון־גוך (ציור ראשון ב“חדר המשפחה”, אליו נכנסו בטרם חופה), דורה מאר של פיקסו, בלזאק של רודן ודיוקן עצמי של מודיליאני. את המרפסת ביפו של גוטמן וראש כבשה של קדישמן השאירה ל“סטודיו”. מינה פינתה לבעלה חדר למחשב ושולחן כתיבה וארון ספרים וכיו"ב, שם יוכל לעיין במקורות ולכתוב מכתבים למערכת ורשימות לעלון ולעיתונות הקיבוצית. על השירים שכתב למגירה, בידיעתה האילמת – הס מלדבר. היא לא שיערה שעם פטירתה ועם יציאת הילדים מהבית ישוב גורביץ' שלה לאוניברסיטה ויתייגע על עבודה סמינריונית בחוג לספרות.

עבודה שאיש לא דרש מן השומע החופשי הקשיש, חוץ מעיקשותו וגאוותו. ואולי גם חלום נעוריו, שהקריב על מזבח האידיאולוגיה של עמל הכפיים. היה נוסע שלוש־ארבע פעמים בשבוע עם שלושה סטודנטים, שגיל שלושתם לא הגיע לשלו, שומע בחוג, דוגר בספריה ושב תשוש אך מרוצה. ישן שעתיים של סייסטה וקם “לתקתק” את העבודה הסמינריונית. נושא העבודה, ששמר לעצמו (רק הפרופסורית, ראש החוג, שותפה בסוד) היה “המלך ליר של שקספיר, אבא גוריו של בלזאק והסרט ראן של קוראסאווה – מוטיב מרכזי וביטוייו השונים”. עד היום לא נגמרה העבודה ולא נמסרה. ספק אם תיגמר. ספק גדול אם תימסר. סבא גור התיחס אליה כאל סוד חייו. החיים הזורמים וטיפטופי הכתיבה היו תמיד שלובים אצלו. באוניברסיטה, בקפטריה ובאולם ההרצאות, פנו אליו הסטודנטים בתואר “סבא”, מבלי ששיערו שזה שמו בקיבוץ. המקום על־ידך פנוי, סבא? הצעיף שלך נפל, סבא!

סבא גור מיעט לכתוב, אך הרבה לקרוא. ולאסוף אמרות־כנף ודברי חוכמה, מתחומים שונים ומשונים. פעמים גזרי־עיתון ופעמים פתק שהעתיק בכתב־ידו. למשל, פתק ועליו הסבר קַבָּלִי לאותיות הרצופות ס־ע־פ־צ: רק אדם שסוגר את העין ואת הפה – צדיק ייקרא. או למשל אימרתו של לינקולן “לא אהיה עבד וגם אדון לא אהיה, זו אמונתי הדמוקרטית.” או אזהרתו של אחד־העם “לבלי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים. עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמור בצדק ובמשפט” (אמת מארץ ישראל). פעמים שיר קצר גזור מעיתון כגון “לנגוס את יופיה” של רוני סומק או “וידוי” של אלכסנדר פן. פתקים וגזרי עיתונים מילאו את מגרותיו.

שרגא ירש ממנו את חדוות המילים ואת חַדוּת הניסוח, הניתוח והכיסוח, בכתב ובעל־פה. מכתבים שלו חולקו לא־אחת לתאי הדואר של החברים. בעיקר לקראת סוף המאה, כאשר המשבר האידיאולוגי פשה בכל התנועה הקיבוצית.

הכותרת של המכתב הראשון היתה “תמורה לתרומה”. אחריו בא “עת לתמורה בטרם פורענות”, כפרפראזה על “עוז לתמורה” של בן־אהרון. מכתב שהרגיז רבים היה תחת הכותרת “אוכלי חינם בחדר־האוכל”. שכחת, נזף בו אביו, שחדר־האוכל אינו רק מזללה, אלא מרכז חיי היחד. אך רוב מלחמותיו של שרגא נעשו בחוגי־בית ובאסיפות. בנאומים לוהטים ובתכסיסים יחצניים מבית מדרשה של הפוליטיקה הישראלית. הבחור תפס את הקיבוץ בכלכלתו ורוקן אותו מתוכֵן. לא שקט ולא נח עד שהפריט את הקיבוץ והשיג שכר דיפרנציאלי, שהרים את דור הביניים למעמד עשירים והשפיל את דור המייסדים למעמד נזקקים. עניים זו מלה גסה במקומותינו.

בתוך נחשול השינויים באורחות החיים, שהוציאו מן היחד את נשמתו ומסבא גור ובני דורו את תחושת ההתעלות של חיי שוויון וצדק, הסתתר סעיף צנוע שהתייחס לבני הדור השני, “דור ההמשך”, אלה שיש להם הורים בין וותיקי הקיבוץ. עם פטירתם של זוג הורים, תהיה זכות קדימה לצאצאיהם על דירת ההורים, שיכון־ותיקים בדרך כלל. מה הגון והגיוני, צודק ומוצדק מזה. אלא שבעת ההעתקה מן הדף לחוברת התקנון חל שינוי סגנוני קוסמטי. במקום “עם פטירתם של זוג הורים” נכתב “בהתרוקן ביתם”, שהרי יש ומתרוקן הבית וההורים או הנותר מביניהם עובר לחיות בבית סיעודי.

שרגא ניסח. ההגיון ניצח. וחיידק החולשות האנושיות החל להתפתח. ולהשתולל! אותן חולשות אנוש שבתמימותנו וביומרותינו חשבנו שנוכל לדכא ולחסל. הסתבר שמאה שנות קיבוץ לא שינו כהוא־זה את טבע האדם.

וכמו תמיד, גברים במצוקה מתחבאים מאחורי נשותיהם. לשרגא בכלל לא היה איכפת. טוב לו במה שיש לו. כך הוא שב ומזיין לחבר’ה את השכל במוסך, במזכירות ובמסיבות המנגל. אבל היא, הוא נאנח, עמליה שלו אינה נותנת לו מנוח. שלושה ילדים ובן מאומץ היא מגדלת לו בדירת 64 מ"ר סטנדרטית, בעוד הסבא מתקשה לחמם בחורף ולקרר בקיץ דירה כפולה בגודלה. מזל שסידרו לו מי שינקה אותה. ומה שמרגיז, זה שהוא מהאחרונים שעוד מדברים (מה־זה מדברים!!) על שיוויון ועל “לפי צרכיו”. זאת לא שערוריה? תגידו בעצמכם. וכאילו שולחים אותו לארץ גזירה. בסך הכל…

שרגא שומר לשונו מרע. כבודו של אביו יקר לו ורווחתו של הזקן חשובה בעיניו. מה גם שזיכרה שך האם המנוחה האהובה מונח עדיין בכל פינה, תלוי על כל וו, מציץ מכל כותל, פורח מכל פיסת גינה. הגינה היתה פאר יצירתה ומקור גאוותה בשנותיה הקשות האחרונות. אלמלא אשתו…

לפני שפתח במתקפה, בדק שרגא ולמד את בתי האבות ואת הבתים הסיעודיים בקיבוצי הסביבה ובמושבות הסמוכות. התעניין ואסף את כל המסמכים הנוגעים בדבר הביטוח הלאומי. תקנוני הקיבוץ, ישנים גם חדשים (גם מחודשים, שטרם אושרו) היו סדורים בקלסריו. ואז, רק אז, החל לטפטף אל אוזנו של הסבא. שאולי… וכיוון ש… ובעצם… ואם נרצה לדבר על צרכים אמיתיים… ומה בכלל יש לך לעשות בדירה ענקית כזאת. אפילו על “הצימצום הקַבּלי הדרוש לו לאיש־הרוח לעת זיקנה” לא פסח.

המלמול הפך לדיבור והדיבור לטרטור, ואוזנו של הסבא שומעת ומסרבת להאמין. הזאת נעמי?? האם זה הבן הבכור, שגידלתי ורוממתי וכה אהבתי? היכן טעיתי? הוא רוצה להעביר אותי לבית־אבות, בעוד כוחי במותניי ורוחי איתנה, ובלבד שיקדים לרשת אותי בחיי, להתנחל בביתי “בית מינה וסבא”?!

הסבא רתח מכעס. וכדרכם של גברים גם הוא חיפש – ומצא! – את האשה.

זה בודאי לא הוא. הוא רק נשבר תחת לחצה של הקלאפטה הזעיר־בורגנית, שהביא מן העיר הגדולה. זו שמעולם לא הסתפקה במה שקיבלה מבעלה, מהקיבוץ שלו ומהמשפחה שלו. קנאתה בביתו הרחב והמטופח, המקרין תרבות וטוב־טעם של מינה’לה ז"ל, היתה נשפכת מעיניה עם ריר שפתים, אך לעולם לא שמעת מלה מפיה; רק “תגידו שלום יפה לסבא. נתנו לו נשיקה.” ושאר גינונים עירוניים.

גודל הבית לא חשוב לו לסבא גור. אבל הוא לא יזוז ממנו חי. זהו ביתו ובית רעייתו החיה בזכרונו ובחלומותיו ואיש (גם לא הבן האהוב והחצוף) לא יקח אותו ממנו. הבית לא יתרוקן (בלשון התקנון החלקלק) בטרם יכרו לו קבר. הוא לא בנוי לבתי אבות ולא זקוק לסיעוד.

סבא גור התקשר לנייד של צרויה בתו וסיפר לה על המזימה של עמליה. אב' שלי, תשמע, זה לא שום עמליה. זה הבן־יקיר שלך שרגא. אני מכירה אותו כמו את כף ידי. הוא מבשל עכשיו גם “שיוך דירות”. הדירה שלך תהיה שייכת, אחרי מאה־ועשרים, ליורשיך. ואני יורשת את מחצית הדירה, אלא־אם־כן תכתוב צוואה. וזה הכי טוב, לדעתי. אז אם אתה מסכים, אני באה בשבוע הבא ואנחנו הולכים לעורך־דין.

אני יודע להסתדר לבד, ענה לה, אל תטרחי. והתחיל להרהר מה לכתוב בצוואה. הוא יכול בקלות לנשל את שרגא ולהעניש את עמליה־שממליה על מזימתה, אבל מה חטאו הנכדים? ולצרויה ולבתה החמודה לא מגיע יותר מאשר לאחיה ולשלושת ילדיו. הרעיון ללמד את שרגא לקח בל יישכח שב וקרץ לו ולרוחו הנסערת, בימים ובלילות טרופי־השינה. אך לא איש נקמות ושנאות יהושוע גורביץ'. שכלו הפציר בו להירגע ולנהוג בתבונה.

על מיטתו בלילה מצא את הפתרון, כולל הפתעה קטנה ונקמה מתוקה. הוא חילק את ירושתו, כולל הדירה הרחבה, לשלושה. שליש לצרויה, שליש לשרגא ושליש ליהל נדב, הבן הנסתר, בנה של הרועה חמת־המזג מהקיבוץ השכן, מעבר לגבעת הנרקיסים. יהל הוא עורך־דין. אולי הוא ינסח את הצוואה, אחרי שיעכל את ההפתעה.

הייתי רוצה כבר לראות את הבעת פניהם, הרהר בעצימת עיניים, מתופף בכפותיו על כרסו הקטנה. בסופו של דבר, ידי על העליונה. אבל השלווה נעלמה. כליל. ולא תהיה לה תקומה. מעט השלווה שנותרה לאחר אובדן האשה ואובדן הקיבוץ. טוב שאובדנה קדם. היא לא היתה עומדת בסבל האבל על הקיבוץ שאהבה. אצלו גבר השכל על הרגש ובמאמצים עילאיים הצליח למצוא את הטוב שבהתאמת הקיבוץ לתקופה. מינה היתה נשברת תחת השינויים, תחת השרגא. וגם זו נחמה פורתא, שמתה מיתת נשיקה, בשנתה, במיטתה, בקיבוצה.


בהיסח הדעת הושיט סבא את ידו והדליק את הרדיו. שיר ישן־נושן הציף את הבית: מוכרחים, מוכ־רחים, להיות שמ־ח!



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!