הוא הגיע לקיבוץ כאורח שגרתי בביקור שגרתי אצל משפחה שהגדירה אותו כ“קרוב רחוק”. הוא החנה אוטו מהודר, שכור, במגרש החנייה, הוציא מן המושב שלידו מזוודה קטנה – סמסונייט על גלגלים, דבר שלא נראה במקומותינו עד אז ועורר סקרנות אצל העוברים ושבים. בשמחה ובנימוס ליווה אותו שמוליק אל ביתם של דני ואילנה, אותה הציג האורח באנגלית רהוטה כקרובת משפחה יקרה לו עד מאד. אילנה קיבלה אותו בתדהמה. הוא לא הודיע על בואו והיא התקשתה לפענח את הקירבה המשפחתית שהציג בפניה בהתרגשות.
היה לו מצח גבוה, עטור בשפע שערות סרוקות לאחור, עיניים בורקות שצבען משתנה בלהט דיבורו וזקנקן קטנטן מטופח שהכיל שערות שיבה בודדות. על אצבעותיו הארוכות ניצנצו טבעות יקרות. ריח אפטר־שייב חריף נדף מנשיקותיו. הוא לבש חליפה אפורה, ללא עניבה שבדש מעילה שלושה סמלים מוזהבים של ארגונים בינלאומיים שונים. נעלי העור החדשות שלרגליו השמיעו זאזואים על כל צעד שעשה, בסוקרו את הדירה הקטנטונת מקצה אל קצה.
הוא הגיע מלונדון, סיפר, במטרה להציע לאחד הקיבוצים את עסקת חייו. חייו של הקיבוץ, כמובן, היקר לו כנושא בשורה יהודית לעולם כולו. הוא מבקש להעשיר את המסתפקים במועט. בכל כורחם, אמר וגלגל צחוק של מי שנהנה מעצמו. ובאופן טבעי הוסיף באוזני אילנה, כשזרועו חובקת את כתפיה, חשבתי קודם כל על בת־דודתי האהובה שהחלפתי לה חיתולים בלידס.
לאחר שלן אצלם בדוחק בלילה הראשון, הלכו איתו לבית ההבראה שבפאתי הקיבוץ והוא בחר את הטוב שבחדרים להשתכן בו “עד שאבין את הקיבוץ” כפי שהצהיר. ואכן הוא ניסה להבין, לא רק את הקיבוץ, אלא מי ומי אנשי הכלכלה המובילים והמשפיעים. הזמין את עצמו בנון־שלנטיות אל מרפסותיהם הפתוחות בשעות הערב, או אל משרדיהם, בין טלפון לטלפון, הקשיב, שמע והבין ורשם הכל בפנקס קטן מצופה עור. הוא ידע להקשיב אך היטיב בעיקר להחדיר באוזני שומעיו את עושרו וגדולתו, את הצלחותיו ואת קשריו חובקי העולם. אירופה וארצות הברית בעיקר, הצטנע. גם אוסטרליה, למרות המרחק. צ’ילה זה סיפור בפני עצמו.
הוא נעלם לחודשיים־שלושה, חסרונו לא הורגש. התפתחו בקיבוץ כמה בדיחות על האיש המוזר שהציג את עצמו פעם כיועץ כלכלי ופעם כיזם בתחום הבנייה בלונדון רבתי. איש לא התעניין אם עבר לקיבוץ אחר לרחרח בו ולנסות להעשיר אותו בעל־כורחו, או שמא חזר ללונדון שלו ולמשפחה המצומצמת “שרואה אותו בשמחה פעמיים־שלוש בשנה ורגילה לכך.”
עברו כמה חודשים והוא שב היישר אל הסויטה היחידה בבית־ההבראה, הזמין אליו לארוחת ערב את אילנה ודני וסיפר להם שהפעם הביא איתו הצעה עסקית שהקיבוץ לא יוכל לסרב לה. הוא פנה אל המזכיר, אותו הכיר היטב מהביקור הראשון וביקש לכנס אסיפה לשמוע הצעה מרחיקת־לכת על הקמת מפעל מיוחד בקיבוץ, שייתן תנופה כלכלית מבלי שהקיבוץ ישקיע פרוטה. המזכיר הסביר לו שאין מכנסים אסיפה, אלא אם כן המזכירות בדקה את הנושא והחליטה להביאו בפני האסיפה הכללית. המזכירות התכנסה בהרכב מלא, תופעה נדירה במקומותינו והקשיבה בסבלנות להרצאה האנגלית ולתרגומה. האורח הוכיח רהיטות וכושר שכנוע, שנעטפו בחביבות של מי שאוהב את הקיבוץ ומוכן לעשות הכל כדי לבסס את כלכלתו.
במוצאי שבת התכנסה אסיפה, כשלושים־ארבעים חברים וחברות סקרניים, והוא הרצה בפניה באנגלית טובה, מהולה במילות סלנג עבריות חדישות, על המצאתו החדשה שבאה לפתור את בעיות הבנייה ההמונית המתוכננת בלונדון רבתי, ושפה בקיבוץ מצא את הפתרון לה בדבר המזולזל ביותר, באוצר היקר שמונח כאבן שאין לה הופכין בכל רחבי האזור ואיש אינו שם לב שאפשר לנצל אותו ולהפוך אותו לזהב. הסקרנות בקהל גדלה. מה אוצר? איזה אוצר? על מה הוא מדבר? והוא האריך בדיבור ומתח את הקהל, עד שאמר לבסוף: מאבני הבזלת הפזורות פה אפשר להפיק זהב.
כבר בשלב זה נעצה בו את עיניה החכמות מרגריטה, חברה ותיקה שניצלה מגרמניה בעור שיניה ולחשה בקול שהדהד סביבה: הוכשטפלר. הלחש שלה נשמע היטב אך איש לא הבין את המילה הגרמנית. רק רוביק, הידוע כאיש ספר, נזכר שקרא אצל תומאס מאן על אחד, הוכשטפלר. מה זה בדיוק הוכשטפלר, שאל רוביק, והיא ענתה בלחש: זו מילה שאין לה תרגום בשום שפה.
האורח הודיע שהוא לא יאריך בדיבור ולא יעייף את הנוכחים בפרטים. את הפרטים ימסרו באוזניהם, בעברית כמובן, מנהלי הקיבוץ שיסעו איתי על חשבוני ללונדון ויראו את ההתחלה של הפרויקטים שאני מקים שם ויבינו את הצורך בסלעי הבזלת הגרוסים שאצלכם הם פזורים כמטרד ואצלנו בלונדון הם ייצבו את הבנייה ויבטיחו אותה מפני רעידות אדמה. החברים שלכם ידווחו לכם, סיים ולא אני, בשפתכם ולא בשפתי, למענכם ולא למעני. ואחרי ששתה מכוס התה שהתקרר על השולחן, הוסיף ואמר, אני אדאג לזה שאתם תתעשרו, אם תרצו ואם לא תרצו. אתם עוד תתנו לי אזרחות כבוד, לאחר שהמפעל המשותף שלנו יוקם. כמה חברים מחאו לו כפיים, שלא כמנהג המקום. הוא קנה את לבם.
בחירת השלושה שנסעו איתו על חשבונו ללונדון היתה מובנת מאליה. החושים שלו היו מחודדים והוא ידע את מי לקחת. הוא נתן להם גוד טיים. הם חזרו שיכורים ונלהבים, אך מתוך הכרה ארוכת שנים של החברה הקיבוצית, הבטיחו של יסכמו דבר וחצי דבר לפני התייעצות עם עורך דין רציני. מזכיר הקיבוץ הציע שעורך הדין יגיע לאסיפה הבאה, שיחולקו לתאי־הדואר של כל חבר וחבר דפי הסבר מפורטים ושתוקרן בפני האסיפה הקרובה מצגת שתבהיר את ההצעה ואת ותנאיה. ואמנם כך היה. המצגת שהוקרנה בפני החברים המבולבלים הסתיימה בתכנית הכנסות ורווחים נקיים לאורך עשר השנים הראשונות מאז תחילת פעילותו של המפעל. המספרים היו מדהימים. המילים שביניהם בלתי מובנות בעליל. הזיות ההתעשרות מילאו את חלל חדר האוכל ואת ראשי הנשים הנלהבות והגברים המהוססים. על מקומו של המפעל בכניסה לקיבוץ לא היה ויכוח. נשאלו הרבה שאלות מן הקהל. רוב השאלות באו מאותם חברים שתמיד שאלו שאלות, בכל אסיפה, יהיה הנושא אשר יהיה. צום הפתיע בשאלה מורכבת, כלכלית פיננסית. עורך הדין יענה לך בפרוטרוט, השיב לו יושב ראש האסיפה. כאן המקום להסביר איך רכש צום את שמו המוזר. הוא הגיע לקיבוץ בשם מוזר לא פחות: גדליה. וליצני הקיבוץ החליטו שחבל לבזבז עליו כל כך הרבה הברות. הכל התחילו לקרוא לו צום, כולל אביו ואימו כשטילפנו לקיבוץ לבקש לקרוא לבנם לטלפון. שני טלפונים בלבד היו אז בקיבוץ. אחד במזכירות ואחד בכניסה לחדר האוכל.
שלושת החברים שנסעו עם ג’וני ללונדון – מרכז המשק, מרכז הועדה הכלכלית ומנהל המפעל המקומי – לא מיהרו לקבל החלטה. הם היו נלהבים מן הרעיון ומג’וני בעל הרעיון, אבל הבינו שהקיבוץ יכול לקום או ליפול כלכלית על קוצו של סעיף בהסכם. הם נסעו להיפגש עם מנהל המחלקה הכלכלית של התנועה במשרדו בתל אביב ושמחו להצעתו להיכנס לעובי הקורה ולהשתתף בכל שלבי ההחלטה. זה חייב, כמובן, קפיצה שלו ללונדון יחד עם ג’וני שאגב שמו האמיתי לא היה ג’וני. קראו לו בקיבוץ ג’וני על שם בקבוק הג’וני ווקר שהביא איתו לכל פגישה, אם במזכירות, אם על המרפסת של מרכז המשק ואם על הדשא סביב האבטיחים. את שמו המלא קשה היה לבטא. אז כולם קראו לו ג’וני, וכך הפך כמעט לאחד משלנו, למרות זרותו ומוזרויותיו. היו שכינו אותו ג’וני טוקר (ג’וני המדבר במקם ג’וני המהלך). שהיתה בו כריזמה לא היה לאיש ספק. שכל ההישגים, התארים והפרסים עליהם סיפר היה גם היה ספק, אבל הוא נטבל וטבע בגלי הצחוק שהצליח לפזר סביבו בחוש הומור לא מבוטל. היו גם שקראו לו ג’יזס כרייסט, שכן נהג לסיים כל פיסקה בדבריו בביטוי זה ובבדיחה כלשהי על יהדותו של אותו ג’יזס, שהתהלך ממש במקומות האלה שמהם יילקחו סלעי הבזלת, ייגרסו ויישלחו ללונדון.
ומרגריטה שבה ואמרה בכל הזדמנות ובכל מקום, מן המטבח ועד חדר הקוסמטיקה, ועד האסיפה הכללית (כשהיא סורגת בעצבנות): האיש הזה הוא הוכשטפלר. מזכיר הקיבוץ שהעריך את מרגריטה כאישה משכילה וחכמה, תפס אותה יום אחד על צומת מדרכות ושאל אותה מה זה, לעזאזל, הוכשטפלר. היא לקחה אותו בידו והובילה אותו לחדרה והוציאה שני מילונים, קטן וגדול, ותרגמה לו בערך כך: אדם מוכשר, עם כוונות זדון, שיודע להגדיל ולפאר את עצמו ולשכנע בכך רבים וטובים, לשם השגת מטרותיו. המזכיר צחק צחוק גדול, טפח לה למרגריטה על שכמה בחיבה ואמר לה, אל תדאגי. אנחנו לא פראיירים ואם ג’וני הוא הוכשטפלר, אז אני קוגל־לגר.
נציג התנועה הקיבוצית ששמו הלך לפניו ככלכלן מצליח, חזר מלונדון עם תיק מלא ניירות, עם צילומים שצילם בעצמו באתרי הבנייה הגועשים ועם הערצה לג’וני וליוזמותיו. האסיפה קיבלה החלטה חיובית, מותנה באישור של שני־שלישים בהצבעה חשאית בקלפי. זה שחסרו שניים־שלושה קולות לשני השלישים, לא שינה את ההכרעה שנתקבלה ברוב גדול. שני־שלישים זה לא קדוש. יש אצלנו מי שמבין בכלכלה וגם התנועה הקיבוצית נותנת גיבוי, אז מטומטם לא יילך על זה. כך או בערך כך היה הלך הרוחות.
כשהתעורר לפתע הצורך לקחת הלוואה של כחצי מיליון שקל (אולי זה היה עוד לירה) כדי לרכוש את שתי המכונות הענקיות שצריכות לגרוס את סלעי הבזלת – דבר שלא הובהר מי צריך לממן זאת בכל עשרות דפי החוזים החתומים – כבר היתה מזכירות הקיבוץ שבויה ולא כל כך שפויה, והחליטה ללכת קדימה ולא לתקוע מקל בגלגלי ההצלחה האדירה המצפה לא הרחק מעבר לים. ומעבר להיגיון.
את החצי מיליון שלווה הקיבוץ בשוק האפור לא ראינו יותר, כפי שלא ראינו את ג’וני ווקר, על קסמו, בקבוקיו והבטחותיו.
קורה, מה יש, אפשר תמיד להמנע מטעויות? פעם מצליחים ופעם מפספסים. זה אנושי, לא? טוב שזה נגמר בחצי מיליון. נתגבר על זה. אם תחלקו את זה על מאות החברים הסכום יישמע הרבה פחות נורא. ומזכיר הקיבוץ דפק על דלתה של מרגריטה ואמר לה: תקראי לי שוב מהמילון את ההגדרה המדויקת של הוכשטפלר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.