בכניסה לשדרת הברושים האט ושקע בהרהורים אפופי נוסטלגיה, שלא כדרכו, תוהה מה יום מיומיים. זו לא פעם ראשונה שהוא מגיע להלוויה בקיבוץ “שלו”, אבל הפעם זה שונה; עצוב לו על הנשארים יותר מאשר על הנפטר. והזכרונות על כל היפה והטהור שהיה ולא־יהיה־עוד הציפו אותו כנחשול ענק סוחף את הטובע בנסיגתו מן החוף.

הוא החנה את הב.מ.וו. ליד הרפת, במקום השמור לווטרינר. מגרשי החנייה היו מלאים עד אפס מקום וכך גם הכבישים הפנימיים והשבילים. מכונית לכל פועל; איך צחקנו מפרס הפנטזיונר. והיום זו עובדה. מובנת מאליה. איך אפשר אחרת. כבר למחצית חברי הקיבוץ יש מכונית פרטית. והתימרונים למימונה דיים למוטט מוסכמות רבות. אושיות. מילה מצחיקה. שנשתכחה.

הוא יצא מן המכונית הממוזגת וספג מכת־חום מעוּצמת בצחנת זבל לח ולוהט. איך – איך עבד שנים בלב הצחנה המהבילה הזאת ולא נשבר. בושם האידיאליזם של אותם ימים גבר על ריחות זבל הפרות לא רק בנחיריו, אלא אף בנחיריה העדינים, הרוטטים של זיוה. זיווש. גם היא חונכה בתנועת הנוער לשיר על ניחוח הזבל ולראות ברפתן כמעט גיבור לאומי. מוגזם, אבל בכיוון הנכון. איך שהיתה מקרצפת את גופו בסינטבון, משתהה, שוטפת ולוטפת כל פינה שעירה בטרם יבוא אליה על מיטתם הצרה. כמה שנים ישנו על מיטת הסוכנות שבני המסגר הוסיף לה “הרחבה”, עד שקנו מיטה רחבה עם מזרון לוקסוס והתנצלו בפני החבר’ה שהם זקוקים למיטה הבורגנית “בשביל השווּנג”. הבדיחה הישנה ריככה את הביקורת של הצדקניות ממחסן הבגדים, שהקינאה העבירה אותן על דעתן. מעניין איך נראה היום ה“חדר” של זיוה, שהתחתנה עם השמוק המזוקן הזה, שהגיע כמתנדב והתנדב להשכיב אותה על המתבן ולהבריח אותו מן הקיבוץ. אבל גם אם תזמין אותו, לא ייכנס לראות את הדירה שלהם. למרות הסקרנות. מעניין מה מקומם של ספרי האמנות, שרכשו יחד וחרשו יחד בערבים של טרם־טלוויזיה, בדירה הקיבוצית של סוף האלף; וסוף הקיבוץ = יאמרו המשמיצים; בחדר הישן והצר של זיווּש ויון היו ספרי האמנות במרכז ארון הקודש בכותל המזרח; מקור גאווה וחיבור אל העולם הגדול והנאור; תשובה הולמת לפרובינציאליות הטובענית של הקיבוץ העמלני. החיבור של מודיליאני ושאגאל ופיקאסו איזן את החיבור אל הפלאחים שטופי הזיעה, שדיברו רק על יבולים וזיבולים וקומזיצים.

הבן המשותף¹ נמרוד נשאר בקיבוץ. עבר שבעה מדורי סיירות ושב לאספסת; לחוג הסילון של האספסת. ביקש בפלא־פון שאשאר הלילה ללון אצלו, כי להלוויה לא יספיק להגיע. מלווה לנתב"ג משלחת רשמית מסין. משרד החקלאות או משהו כזה. “נוֹבּלס אוּבּליז', אבא, לא ככה לימדת אותי?” לא יסלח לעצמו שלא הגיע להלוויה של אלי. יש לו אימרות־כנף לבן־יקיר הזה אחת־אחת. “נצח הקיבוץ לא ישקר, רק יבּלף”. סַלאמתו. יבלף ויסלף. מיהר זה להתגרש “לפני שיהיו לי ילדים, אם ירדת לסוף דעתי. קפיש?” לשון מושחזת כמו של אימו. הממזרתא. “אם יהיה לי ילד, בטח יתגרש עוד לפני שיתחתן. וסביר שיעשה את זה באינטרנט.” עוטף כעסים בבדיחות. מאז היה ילד. כמה כעס על הלינה המאולצת בבית הילדים. הוציא את הזעם בתעלולים ובסיפורים מצחיקים על שומרות־הלילה המסכנות.

הנה מגיע טרקטור עם קבינה ממוזגת. חונה לצידו. ממרומי² הקבינה מסתכל עליו בביקורתיות מופגנת ובזלזול צעיר לא מוכר, אולי במב“ח, עם בגדים צואים המזכירים לו את הארון על המרפסת שבו היה שומר את שלו, במדף מעל המגפיים; מדפים נודפי ריח, המבשרים בגאון לכל מי שמתקרב: “כאן גר רפתן”. יעני, שַל נעליך מעל רגליך. ובאמת, הנעליים היו נשארות תמיד על המרפסת, לא־כל־שכן המגפיים. והיו נכנסים ל”חדר" בגרביים ובחותלות מקושרות וממוספרות.

לעומת הדירניקים זה ריח ניחוח, היתה מתבדחת זיווה ומסחררת אותו בצלילי צחוקה המתגלגל. צחוק ענבלים, קרא לו בינו לבינו. לזה התרגלה. לשגעונות³ הקטנים שלו מעולם לא התרגלה. ניסתה לשנות אותו, “לשפר” את מנהגיו כלשונה, לעשות ממנו בן־אדם; רק לטובתו כמובן. אתה קיבוצניק אל“ף־אל”ף, רפתן לדוגמא, רקדן משַגע; קצת מאמץ ותהיה גם בן־אדם. נשאר בעיניה פושטאק מרושל ומרחף, נחפז⁴ בכל מעשיו, אפילו במיטה עם השוונג, ומצאה את מה שחיפשה אצלו בזרועותיו של אותו מנוול; גוי מגודל שהתגייר ומל את עורלתו למענה. מעניין אם התעקשה על זה מטעמי מסורת או הנאה. איך היו מתחכמים ומתבדחים בבית־הספר העממי “בשר אל בשר – מצווה או תענוג?” איפה הם הימים ההם! – נאנח בלי משים והתרחק מן הרפת לעבר המועדון, שם מונח כרגיל הארון.

או, הנה וולוולה הנגר. גוץ חסון ומקריח. בחור טוב, במובן הרע של המילה. כבר המון שנים הוא לא נגר, עובד בחוץ באיזה מפעל, אבל בשבילי הוא היה ויהיה וולוולה הנגר. עשה לנו את הכוננית הראשונה כשיצאנו מן האוהל לצריף השוודי, לפי תרשים של זיוה. כססס…אוח’תה; לא יוצאת לי מן הראש. נקווה שהיא לא במשק היום. אין לי כח בשביל⁵ זה. אשה נהדרת בבית ושלושה ילדים מקסימים אינם מצליחים למחוק לי אותה ואת שדיה מהראש. פטמות דובדבנים, כמו אלה מהרי השוף. הטעם נשאר על השפתיים. לנצח⁶. שום דבר לא יעזור.

– אהלן, וולוולה! מה ה’ניינים? הלך עוד אחד, מה?

– ככה זה בחיים: מתים. מתראים בהלוויות, אז? בחתונה של תהיליה לא ראיתי אותך.

– תראה, פעם היינו נפגשים בבר־מצוות. אחר־כך בחתונות. בשנים האחרונות – בהלוויות. ככה זה.

– וממשיכים להגיד “רק בשמחות”, כמו הדודות בעיר. יאללה. ביי. טוב לראות אותך. חי.

(אם אפשר לקרוא לזה חיים.) – שלום טובה. איפה החצי השני?

– יוּוּוּ, את מי רואים. יו־נ־תן! בח־יי! גידי היה מת לראות אותך. מדבר עליך המון. דווקא בזמן האחרון. אבל הוא בחוץ־לארץ; בעניניי המפעל, אתה יודע.

(היה מת לראות אותך. אם היה מת, הייתם רואים אותי כאן על בטוח. למדנו יחד בתיכון)

– היכרתי אותו עשר שנים לפנייך, את יודעת. למדנו יחד בתיכון חדש; היינו באותו חוג בתנועה; התגייסנו יחד להגנה; חלבנו יחד ברפת. יצאנו יחד למילואים. שרנו יחד “אנחנו שניי־נו…”

– ועכשיו הוא במטוסים, שלא להגיד בעננים ואתה… כמו שמספרים… גם אתה מרחף מיבשת ליבשת וצובר מיילים. רחפן בלתי־נלאה.

(מרחף. זאת מילה שזיוה אהבה לנגח בה. אז כולם חשבו אותי למרחף? טעו בגדול. בגדול! וואלאק,, טובה זאת נראית חתיכה עלא־כיפאק. כמו הזמן עמד אצלה מלכת. התעגלה במקומות הנכונים. לשאול אותה אם זיוה במשק? תעשה מזה סיפור. לא כדאי.)

– ומה את? בבתי־ילדים?

– איפה־תַ־חי? בבתי־ילדים עובדות רק שכירות, מבחוץ. אני כבר שנתיים מזכירה במועצה.

– דווקא בבתי־ילדים שכירות? והחינוך הקיבוצי המפורסם?

– מחצית הילדים הם ממילא “ילדים שכירים”, או שהוריהם גרים כתושבים כאן או שמובאים כל בוקר מהסביבה וחוזרים בערב. אלה לא ילדי־חוץ של פעם. זה לא הקיבוץ שעזבת, מותק.

(מותק אביך. היא לא נשמעת מאוכזבת. אבל גם לא מאושרת מן המצב.)

– ולאן כל זה מוביל?

– אל העתיד. מעורפל ומעורער בקיבוץ כפי שהוא מעורער ומעורפל ומחורבן במדינה. 'תה לא חושב?

– במדינה הזאת. ובעולם בו אנו חיים.

– ומתים.

– תגידי, זה היה פתאומי? לא שמעתי…

– המוות היה פתאומי. אבל מצבו לא היה טוב כבר כמה שנים. הידרדר בהדרגה; בעצם היו אַפּ’ס אֶנד דאוּנס, אבל הוא היה צלול עד הסוף. הרופאים לא ידעו⁷ מה בדיוק יש לו, או אין לו. הוא עקב וידע כל מה שקורה בקיבוץ ובמדינה. והלוואי שלא ידע. זה לא הוסיף לו שמחה.

– ולא בריאות.

– ולא רצון לחיות. בעצם, אני לא יודעת. הרצון לחיות חזק ממה שאנחנו חושבים; אפילו אצל אלה שלא נשאר להם בשביל מה לחיות. וכאלה לא חסרים בארץ שלנו. אתה מכיר את שתי הנערות האלה, שדוהרות על פנינו? – הנמיכה את קולה – הנכדות של גבי. הבנות של הבן שלו. שנפל בלבנון, דני, אתה זוכר.

– זוכר. ומנסה לשווא לשכוח. למי יש כח? – ושוב יצאה מפיו אנחה, לא מבוקרת. משך את מכנסיו מעל לכרסו הקטנה והמשיך בדרכו למועדון.

הדרך העולה אל המועדון מעשית ארוכה יותר משנה לשנה. כמו החיילים שנעשים צעירים יותר משנה לשנה. בנוי עוד מטפלים יפה. תודה לאל. רק שלא יתחילו להזניח את החוץ כפי שהם מזניחים את הפנים. למראית־עין הכל ירוק, יציב, מטופל, פורח.

מכל הכיוונים זורמים בטפטוף דק אל המועדון האורחים והחברים. פחתו החברים. זה לא נורא. תמיד היה זה מיעוט. מה שמדאיג, אפילו אותי שעזבתי מזמן את שאהבה נפשי, זה… שפחתה החברוּת. קלינטון היה אומר: שלום, חברוּת. ופרנסואז סַגן: שלום לך, חברוּת. בעצם, זה הפוך: בונז’ור טריסטֶס; שלום לך, עצבות. וליתר דיוק: בוקר טוב, עצבות. שם טוב לספר על הקיבוץ היום, בסוף המאה. המאה בה מילא הקיבוץ מאות אלפי לבבות צעירים בתקווה לעולם טוב יותר, לחברה אנושית שכיף לחיות בה. לרחף בה.

– יונתן, טוב לראות אותך! חבל רק שבנסיבות כאלה.

גאולה רק לחצה את ידו בעיניים מושפלות ועשתה סימן לדובי בעלה שינמיך את קולו. הם צעדו יחד חבוקים, הוא בבגדי עבודה כחולים והיא במיטב בגדי־החג שלה, מאופרת בהגזמה. ובחיפזון. ידו על כתפה וידה על מותניו. כאילו לא היו דברים מעולם. והרי כל ילד יודע כמה שנים בילתה במיטתו של איליה. איליה עזב והיא חזרה למאורת הדב שסלח ושמח; אולי. דברים כאלה לא נמחקים. לי לא יספרו סיפורים. אפילו שעל פני השטח…

– בחיי, דובי, אתה לא משתנה. הכל פה משתנה, חוץ ממך. תגיד, יש עוד סודה קרה בברז בחדר־האוכל? אני מת מחום ומצמא.

– חדר־האוכל נעול, חבּיבּי. מת. קם לתחייה רק לארוחת־צהריים. ארוחה של מסעדה כפרית על סף פשיטת־רגל וללא קונקורנציה. שילוב של כל מגרעות הקיבוץ עם כל מגרעות הקפיטליזם.

(דובי נשאר דובי. אין אצלו משפט בלי איזה איזם. מנטליות של מדריך בתנועה. שיער קצר, מכנסיים קצרים, דיבורים ארוכים.)

– אני אחזיק מעמד עד המועדון. אני מת לשתות ולהתרוקן.

בפתח המועדון, שהחל להתמלא, לחץ את היד בשתיקה ובחיוך מאופק לכמה שזכר ולכמה שלא זכר ומיהר אל הבקבוקים. מזג ביד רועדת מיץ תפוזים והוסיף עליו מיץ אשכוליות, חושב על הקמפארי שלא ימצא כאן, גמע במהירות ומיהר לבית־השימוש. השתן התפרץ וגרם לו הקלה מרעננת. לתדהמתו התפצל פתאום הזרם והותז בזווית חדה לשני הכיוונים. כמו חליל פאן, חשב ונתחייך. צריך שוב להזמין תור לאורולוג. גם אם זה יעלה במחיר תחיבת אצבעו של זה לתחת; כואב ומביך. הזיקנה קופצת עליך, יא יונתן. זאת לא בושה, אבל גם לא תענוג גדול, כמו שאומר טופול על הגג. בערך.

הוא סגר את הרוכסן, ובעודו רוחץ את ידיו חשב מה בדיוק יגיד לפנינה האלמנה ולצאצאים של אלי. יתומים. אלמנה – מושגים שאין להם אחיזה בקרקע הזאת. נטע זר. אצל הדתיים הכל מנוסח, מוכתב ומוסכם ועושה את החיים פשוטים יותר. כאן אתה צריך להיות יצירתי. אי־אפשר להגיד “בבניין ציון וירושלים תנוחמו” וכל הבבל"ת הגלותי. אז מה כן אומרים? לחיצת⁸־יד אילמת אינה מספיקה במקרה זה. הקשרים האישיים החמים שהיו בינו לבין אלי ידועים וזכורים לפנינה היטב. גם אם לא לרוחה. לחזור בשבעה לא יוכל. אז צריך היום, עכשיו, להגיד לה כמה מילים. מהלב. אם תשמע בכלל בתוך ההמולה והצפיפות ועננת האובדן והאבל הרובצת על הכרתה.

אם להגיד לה את מה שהוא חושב ומרגיש באמת, היה אומר לה – אולי – שטוב לו לאלי שמת לפני שראה בעיניו את מותו של הקיבוץ. אבל מי אומר את כל מה שהוא חושב (חוץ מאורי אור אחד, ישר וחכם כסרגל) ובפרט בפני אלמנה בהלווית בעלה. וספק אם אמירה כזאת מבטאת את מה שהוא חושב באמת. היא מבטאה את מה שהוא חושש, לא מה שהוא חושב. כי במעמקי ליבו הסוציאליסטי – בינו לבינו הוא עדיין משתמש במושג המיושן הזה שזוהם בידי אנשים רעים – בסתר ליבו הוא מאמין שתמיד יהיו צעירים שלא רק ידברו ויחלמו על עולם צודק וטוב אלא גם ירצו להגשימו הלכה למעשה. זהו טבע האדם; צד האור בטבע האדם.

הוריד את המים פעם שניה, לשטוף את הטיפות המתמהמהות, סרק שיערו המאפיר באצבעותיו מול המראה הסדוקה, ויצא. המועדון רחש אנשים מכל הגילים, מרביתם לא מוכרים, שדיברו חרש בהמולה מחרישת האוזניים. פנינה כנראה טרם הגיעה. זיוה “שלו” אינה בתחום הראייה. איזו הקלה. אולי תבוא על הטרקטורון ישר לבית־הקברות. עינו צדה מעגל צר של בני דורו; עשור בינם ובין מקימי היישוב. נטל מהמדף בקבוק בירה וצעד לעברם. לחצו ידיים ונשתתקו. דיפרנציאלי היתה המילה האחרונה שקלט משיחתם החרישית שנקטעה עם בואו. זר.

– אהלן, יון. אתה אדום כמו סלק.

– לא נורא. לא מתים מזה.

שתיקה,

– מה עושים הילדים שלו? של אלי?

– רק הצעיר ביותר נשאר בקיבוץ. לומד במכללה האזורית.

– מחשבים. או משהו כזה. הבת הבכורה נשואה פלוס… ערימה.

– פלוס מה?

– ערימה של צאצאים. הלכה לקיבוץ דתי, אחד מאלה בעמק בית־שאן. הדריכה בתנועה ופגשה באיזה קורס מדריך מבני־עקיבא, דווקא מהמתונים, הנורמליים; לא מאלה שהפכו לבני־כוזיבא.

– תנמיך את הקול. היא מאחוריך. זאת־זאת ליד המיחם.

– רואים. בולטת בשטח. איזו צורה! לא להאמין שהיא נולדה וגדלה פה.

– זאת שלידה, מדברת איתה, נולדה באלביוקירקי לאבא אירי ואם אינדיאנית – והיא נראית ונשמעת אחת משלנו, הרבה יותר ממנה.

– אני מכיר אותה. סנדי או וונדי. הייתי בחתונה שלה, נגד עידו.

– אלי סיפר לי, באחת משיחותינו האחרונות, שארבעת הילדים שלו הצביעו בבחירות האחרונות לארבע מפלגות שונות, כולן לא שלנו.

– אין יותר “שלנו”, חבּיבּי, תכניס לך את זה חזק לראש. אין אנחנו. אין אנו־אנו. יש רק אני.

– אני ואפסי עוד. ואין יותר “חבּיבּי”, חבר. היום אומרים “אחי”, נשמה שלי.

פנינה נכנסה, חובקת בימינה את יודקה, הבן הצעיר, ונשענת בשמאלה על זרועו של אהר’לה הגדול, ענק צנום וכפוף כנו"ן סופית.

יונתן ניגש, אך כבר קדמו לו אחרים שעמדו בתור לחבק אותה וללחוץ את ידה. היא מלמלה משהו כלפי מנחמיה, מוחה את דמעותיה ואת חוטמה חליפות. כשהגיע אליה ואמר לה כמה אלי איש האשכולות יחסר לו, אבל בעיקר יחסר לקיבוץ – נשתנתה הבעתה ובעיניים קמות הטיחה נגדו בלחישה: לנמרוד שלך הוא לא יחסר; להיפך, הוסרה אבן מדרכו. אבן מאבני היסוד.

דומיה כבדה, בלתי־צפויה, פשטה משניהם החוצה מעגלים־מעגלים.

(פנינה, נמרוד עושה לילות כימים כדי להוציא את הקיבוץ מן הבוץ. בלעדיו…) רצה לומר והתאפק; בלע את דבריו. רק הוסיף יד שניה על ימינו הלוחצת את ידה.

– הבן שלך הורס את הקיבוץ – משכה באפה, כיחכחה ומגרון משתנק התיזה – עשירים ועניים, מנהלים ומפוטרים – מזה אנחנו ברחנו.

– ואנחנו ברחנו – ברחו שתי מילים מפיו של אהר’לה הבן, בלי שנתכוון. מבוכתו ניכרה על פניו. מן הטון קשה היה להסיק אם הוא שלם עם “הבחירה”, משלים איתה או מתקומם נגדה.

יונתן לחץ את ידו המזיעה, טפח על שכמו, חיבק את כתפיו של יודקה הצעיר ואמר: חסר לי אחד. אני לא רואה את רמי, אחיך.

– לא הצלחנו לאתר אותו, הוא איפהשהו בסביבות קינשאסה; מאמן איזו כנופיה של שומרי־ראש. משהו כזה. את תמרה אתה זוכר?

– בוודאי זוכר, למרות שהלבוש השתנה מעט. אני משתתף בצערך. שלא תדעו עוד צער.

היא הושיטה לו יד קטנה, תלויה ברפיון על זרוע דקה, שברירית. עיניה הכחולות היו שטופות בדמעות.

– סליחה ומחילה. אל תכעס על אמא. היא כבר תכעס על עצמה בשביל שניכם, תאמין לי.

הוא יצא אל השמש הקופחת, חיפש פינת צל והתנהל אליה באיטיות. לא מגיע לו. ולא נאה לה. אבל אין אדם נתפס בצערו. נראה שהדברים התפרצו מפיה מבלי שהתכוונה לפגוע. אבל פגעה. ועוד איך! נניח שנמרוד מגזים ומגלה קוצר־רוח בתוכניות ההפרטה שהוא מוביל, אז בנים אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?! נמרוד הוא בולדוזר כמו אבא ושתלטן כמו זיוה, אבל הוא לא טיפש ולא חסר־רגש וכוונותיו טובות. האדם היחיד שהיה יכול לרסן ולמתן אותו זאת אימו, שבוודאי אינה מסכימה עם המהלכים הקיצוניים ועוקפי־הדמוקרטיה שלו, אבל החשש שלה מעזיבתו של הבן היחיד, שאולי עוד ייצאו לה ממנו נכדים, משתק אותה לחלוטין. הפחד להישאר לבד־לבד עם “הבֶּסטיה הבלונדינית”, ברנש שעולמו הרוחני רחוק מעולמה כרחוק מערב ממזרח, מעביר אותה על דעתה ובולם את פעלתנותה. נמרוד זה כל מה שיש לה. כל מה שיהיה לה.

הארון כבר הועמס על אחורי המכונית והקהל החל לזרום בעקבותיו. יונתן נסחף בזרם, מקבל ומחסיר צ’אפחות אילמות, מניף יד כלפי זה וממצמץ עין מול זו, משרבב שפתיו כאומר שלום ומשייט בעיניו ימינה ושמאלה. הנה מולה הכוורן, שהבריח שלושה מחבלים⁹ ופצע את הרביעי. והנה שרקה האחות הנצחית, שאליה הביא את האצבע הכרותה מהמשור החשמלי בנגריה – האצבע שחוברה־לה־יחדיו בזכותה. והנה ברמיל בכסא־הגלגלים שלו, רקדן הלהקה האזורית לשעבר. כשהדביקה אותו מתנשמת גיטה, עצר וחיבק אותה בהתרגשות. התכופף אליה והרים אותה לשנייה בזרועותיו. זו גיטה שהכניסה אותו לעבודה ברפת, שלימדה אותו איך מרימים חבילות חציר מבלי לשבור את הגב (זה שיש לו בעיות גב כל החיים – זה סיפור אחר‎) ושסידרה את זיוה לחלוב איתו באותו לילה שלא יישכח. הזיון הראשון. אז עוד לא העזו לקרוא בשם המפורש “זיון”. ולנערות האלה שחולפות על פניהם בעלייה קראו “גזאלות”, יעני איילות; תואר פיוטי ואסתטי בפי דור מחוספס.

הצטרף אליו ואל גיטה גם ניסן, שהיה הרחק לפניהם והתעכב לתפוס מנוחה קלה. ושיחה קלה. היו להם כמה לילות־שמירה משותפים – בעצם שבועיים תמימים – וניהלו אז סמינריון פילוסופי מרתק, שהותיר קשר מיוחד ביניהם. אמר לו ניסן, המוני אדם, אה?!

– כן. יותר מכל לוויה אחרת שאני זוכר. כאן.

– אבל שים לב, הרוב עם וַואן־וֶוי־טיקֶט לבית העלמין בארנק המרופט שבכיסם.

– דווקא אני רואה לא מעט צעירים.

– את רוב הצעירים תמצא בשעה זו עושים “שעות נוספות” בתשלום במפעל. ועוד יש להם נימוק: אי־אפשר להשאיר את התאילנדים לבד.

– תפסיק עם זה! – הכניסה לו גיטה מרפק בצלעותיו – אתה סתם…

– אני לא אפסיק. אם אפסיק, אפסיק גם לחיות. תשמע, יונתן. אתה זוכר שהעברתי אליך קטעים מדברי רבי נחמן מברסלב. זוכר מה שהוא אומר על המחלות? מחלה אנושה – הוא אומר – היא ביטוי של הנשמה לחזור לבוראה, בשל כשלון הגוף והנפש לבצע את משימותיהם בעולם הזה.

– על מה אתה¹⁰ מדבר, ניסן?

– על זה שכל הרופאים לא הצליחו להגדיר ולהסביר את מחלתו של אלי.

– אל תקשיב לו, יונתן. אתה הרי מכיר את ניסן.

בפתח בית־הקברות, בית־העלמין, בלשונו של ניסן, חילקו בני הנוער פרח לכל הנכנס, כדי להניח על הקבר. הקהל הצטופף סביב הקבר, מנצל כל פיסת צל באדמה הזאת שהיתה פעם “אדמה ללא צל” והיום הולך ומשתלט עליה הצל.

מה קורה פה. לא אל מלא רחמים ולא בַּטיח'. וקוברים עם הארון. פעם כל זה היה מובן מאליו. היום עולות צפות שאלות שהדחקנו והרחקנו מעלינו בשאננות נעורים; בחדשנות ומרדנות שהיום מפנה נגדנו דור הבנים. עכשיו מכרסם הספק. הוא הניח את הפרח על האדמה והרים אבן קטנה, להניחה על הקבר עם סיום הטקס. אהר’לה הוציא מכיסו נייר מקופל והחל לקרוא את הקדיש. שתי המילים הראשונות “יתגדל ויתקדש” יצאו מבין שפתיו בשלום; פחות או יותר. אחר־כך התחילה הקטסטרופה. יונתן התחלחל מן הקריאה העילגת ומן הבורות שחשפה. זו לא הפעם הראשונה שקריאת הקדיש על קברו של חבר קיבוץ נשמעת באוזניו נלעגת ומבישה, אבל הפעם צדה עינו את פניה המתכרכמות מכאב של תמרה והכלימה חילחלה אל מעמקי נפשו. מה שוות שתים־עשר שנות חינוך והשכלה אם בסופן אדם לא טיפש אינו מסוגל לקרוא קדיש כהלכה. מלמדים כאן מגיל הגן שם של כל פרח וכל ציפור, ואינם מספיקים – או אינם רוצים – ללַמד קריאה נכונה של כמה מילים ארמיות בטקסט מקודש. הוא הרגיש שותף לבושה והיה אולי היחיד, שהבין את סיבת עלפונה של תמרה. מייד חשו אליה במים צוננים והאשימו את החום הנורא והשמש היוקדת שחדרה מבעד לכובע ולשביס שעל ראשה.

עייף, כעוס, מיוזע, מרוגש ומסוחרר עצם עיניים, נשען על עץ אקליפטוס והתנתק מכל הסובב. הצליח עד עתה לא לראות את זיוה. קהל גדול. עכשיו ידברו בשבחו של המת. גם אלה שקיצרו את חייו. ינאם גם מה־שמו מהנהגת התנועה הקיבוצית, קומתו מתנשאת שם מעל לראשה של פנינה, זה שחתם והחתים על הפטיציה המבישה להכניס את שרון לממשלה. אילו ידע מה אלי חשב ואמר עליו אז. “אתנן נדל”ן" קרא לזה. קצר וקולע. כדרכו. אילו אלי היה בחיים… אילו!

לפני שנים אחדות עלה אל קברה של סימון סיניורֶה ב“פֶר לאשֶז”. הניח אבן קטנה על המצבה החדשה בשמו ועוד אבן קטנה בשמו של מומו – הילד המאומץ שלה בסרט הבלתי נשכח של משה מזרחי, על־פי “כל החיים שלפניו” של רומן גארי, שהסתתר מאחורי השם אמיל אז’אר. כמה צחק ממנו אלי באותו ערב במסעדה “אַנטרקוֹט”.

– השתגעת, לבזבז חצי יום מתוך שלושה שיש לך בפריז על בית־קברות?! אלי ישב מולו בחליפה ועניבה, טבל את הצ’יפסים הגפרוריים ברוטב המייחד את המסעדה ההיא והביאם אל פיו בתאווה אדירה. הוא נזכר אז והזכיר לאלי את היום הראשון שלו בקיבוץ. אלי הגיש בחדר־האוכל, במכנסיים מטולאים בידי עיוורת־צבעים, דוחף לפניו עגלת־הגשה ומכריז על מרכולתו: דג מלוח, גבינה לבנה או ביצה. והוא בוחר ביצה. ואלי שואל, קשה או קלה? והוא עונה, רכה! ואלי נועץ בו את עיניו הטובות ואומר לו, וואללה, אתה צודק, יא אינטליגנט; אבל אצלנו אומרים “קלה”. וכולם צוחקים. ומאותו יום מתחיל שיג־ושיח בינו לבין אלי; דיאלוג שתחילתו בקטנות וסופו בגדולות.

הטקס כנראה נסתיים ורגליו נושאות אותו כעת עם הזרם אל מרכז הקיבוץ. צריך לעקוף את הממטרות האלה ולהגיע לדירה של נמרוד. המפתח בוודאי במקום הקבוע.

על מדרגות הדירה יושבים שניים, מחכים כנראה לנמרוד.¹¹ כשהוא מתקרב הוא מזהה את ענבל ותומר – בני כתתו של נמרוד, שנישאו לפני כמה שנים. עזבו את הקיבוץ והסתדרו יפה בהרצליה. נמרוד מקורב אליהם מאוד. השמועות אומרות שהיא בהריון. ובאמת, אפשר כבר לראות משהו מתעגל ותופח מתחת לצמד העופרים המאיים להתפרץ מבעד לחולצת הטריקו שלה.

– מחכים לנמרוד? עוד מעט צריך להגיע. הייתם בהלוויה?

– כמובן. ובהזדמנות זאת אנחנו רוצים להיפרד מנימרוד.

– למה־מה־קרה?

– סלאמתכּ. יונתן. אתה שומר קשר עם הדור הצעיר.

– עם הסלנג הצעיר, הוא מתכוון.

– כמעט ששאלתי למה־מי־מת, אבל חשבתי שהיום זה לא…

– תראה, שעזבנו את הקיבוץ אתה יודע; עזבנו אותו לפני שהוא יעזוב אותנו. ראינו לאן נושבת הרוח. הרוח הרעה.

– ועכשיו אנחנו עושים צעד נוסף, לא שמח, עם הרבה כאב וצער.

– אנחנו נוסעים לארצות־הברית, לבוסטון – שם תומר למד ומציעים לו שם עבודה. דמעות נראו בעיניה. תומר נשך את שפתו התחתונה, נועץ מבט בציפורניו.

– אבל… נמרוד מספר תמיד איך הסתדרתם נפלא בעיר. שניכם. משרות עלא־כיפאכּ. בית צמוד־קרקע. מכונית. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?

– תקווה. עתיד. מקום שפוי לגדל בו ילדים.

– פעם הקיבוץ היה המקום האידיאלי לגדל בו ילדים. יחפים, חופשיים, עצמאיים, ערכיים. זה כבר לא! אגב, אם לא שמת לב, אני בהריון.

– תראה, אנחנו לא רצינו לעזוב. הקיבוץ עזב אותנו. אמרנו לעצמנו, נגדל את הילדים בארץ, בעברית. בסנדלים. אז הוציאו “דין רודף” ושלפו אקדח ולקחו לנו גם את המדינה. אז מה נשאר לנו.

– אני לא מבין. מה אתם מחפשים?

– מקום שלא קוראים בו “מוות לערבים” ואם קוראים – זה לא ענייננו, אנחנו לא נושאים באחריות. מקום שלא יורים בו בהמוני מתפללים ובראשי־ממשלה; ואם יורים – אנחנו לא בוכים שבוע תמים ולא מרגישים אשמים ולא מאבדים את הסיכוי לחיות בשלום ולמות במיטה.

– אתה־יודע־מה? דוגרי, מקום שבו לא שולחים למלחמות מיותרות.

– חבר’ה. לאט־לאט. קחו נשימה. לא כל המלחמות מיותרות.

– המלחמה הבאה – מיותרת! תשאל את רבין. הוא היה חבר שלך, הוא יענה לך, אפילו מן הקבר. תשאל את אלי, לךָ – גם הוא יענה.

יונתן התגרד בעורפו. שלח אצבע אל מאחורי תנוך האוזן, בהיסח־דעת, וגירד בציפורנו זיעה שהתגנבה. כאב־ראש עז, פתאומי, העלה קמטים על מצחו.

– אני נכנס להתקלח. בואו, היכנסו ותחכו בפנים. תפעילו מזגן. רק אתם הייתם חסרים לי היום.

– תחת זרזיף המים העז. משפשף בקצף את רעמת השיער המידלדלת, שיחזר מול עיניו הסגורות מסבון את סצינת הפרידה משותפו למשרד, אצ"לניק בנעוריו, בצהרי אותו היום.

– אז מה, החלטת בכל זאת לנסוע להלוויה של הקיבוץ?

– היית מת. להלוויה של חבר בַּקיבוץ. את ההלוויה של הקיבוץ לא תזכה לראות לא בחייך ולא במותך, יא אהבל. איך הבן שלי אומר “נצח הקיבוץ לא ישקר”. ואת הסיפא שמר לעצמו. ממילא “לבלף” זאת עברית קלוקלת.