סנדרין היתה אהבתו השלישית. דוקטור אלכסנדרין כהן, רופאת ילדים מבוקשת, לא יהודיה. אהבתו הראשונה היתה טליה דגני, בתו היפהפיה של בכיר רועי הצאן בעמק. אהבתו השניה היתה פריס, העיר. והיא שהכשילה את הראשונה והבשילה את השלישית.

טליה היתה התאהבות ממבט ראשון. החיזורים בנחל בבגדי־ים ובלעדיהם בימים והזיונים המזורזים על המתבן בלילות, העניקו לשניים חוויות שלא יישכחו עד יומם האחרון. נעורים בשלים ללא מעצורים. התעלסויות משולהבות על סלע שטוח בסבך מעל הנחל, סלע שנקרא בפיהם “המיטה הזוגית”, שנסתיימו בפורקן קולני ובנימנום יגע חשופים לשמש השוקעת. ואז הוא מתמסר לבירה וסיגריה והיא טורפת חלווה ומקנחת בקולה. מגהקים וצוחקים.

החתונה סביב הבריכה, עם שר החקלאות וסגנו ונציגי אגודת הנוקדים, עם ריקודי עם ושירה בציבור ודברי לצון ומעדני טלה וברינזה, עם שתי חביות בירה ומאות בקבוקי מיץ פז – היתה לשיחת החודש בעמק, אפילו שיחת השנה. טליה תפסה אייל גזעי, אמרו הצעירים ביום ששי, הופכים על הגריל את שאריות הבשרים מן החתונה.

הוריה של הכלה התעקשו לבטא את שמה במלרע ואילו החתן עמד על שלו: טל־יה במלעיל. כאילו טל מקורו של השם. החותנת קיצרה ל־טלי. פשוט ונורמלי.

שישה־שבעה חודשים של שיכרון חושים והתנסות בחיי כפר על מי מנוחות (שום דבר לא קורה פה אצלכם, וואללה!) הובילו את אוהד לחיפוש פרוטקציה, יעני קשרים, עד שהוצעה לו שליחות לפריס. בין המתבן לביסטרו בחר אוהד בביסטרו, מבלי להתחשב בזוגתו, שילדותה עברה בין אבוס לשוקת. כבוגר האליאנס בצפון תל־אביב וכבן למשפחה פרנקופילית ידע אוהד צרפתית והתרפק על כל מה שהוא צרפתי. מגבינות ושנסונים ועד סרטים וצעיפים. השליחות לפריס תאמה לו כמו צמר לכבשה, כמו ענבל לצוואר משכוכית. זאת הבינה טליה, מה גם שנמשכה אל הבלתי־ידוע, שמחה על פריס דווקא משום ריחוקן של העיר ותרבותה מעולמה הקסום והחסום. נתרצתה לו ואמרה הן, מבלי לשאול אפילו את הוריה. האם ריסנה את האב הזועם, תן לילדה לעשות מה שליבה חפץ. והוא הגיב בדאגה גואה, מה שליבה או מה שליבו חפץ?? האם הכריעה, כמו כל האימהות. מנעה מן האב לעמוד על רגליו האחוריות, להתנצח ולהתבזות.

קנו וארזו ונפרדו ועלו על האניה “קדמה” (עם היתר יציאה מהארץ והקצבת מטבע זר, כמובן) והגיעו בשעה טובה למרסיי, בואכה פריס.

היה זה חודש ספטמבר, יעוד¹ על סיפון האניה דוברת העברית התעקש אוהד ללמד אותה לומר סֶפ־טָאמבּר, בשתי הברות וקרואָ־סָאן בשתי הברות ובמבטא נכון. היא נענתה בחן ובעצבנות, אבל דח' ילק, מה זה משנה??! והוא בשלו. תנסי, תשתדלי. זה עושה את כל ההבדל. והיא, תרד ממני, גוֹ קליימבּ אֶנאדר טרי. והוא, נעשית לי אמריקאית פתאום. והיא, אולי נפסיק לריב? מאז עלינו על האניה המחורבנת הזאת, אני מקיאה את הנשמה ואתה מתאמץ לתרבת אותי. והוא, מאז שאינגריד נירבגה את אמזלג לא שמעתי "ספ־טֶמ־בֶר פרֶח’י כמו שלך. והיא, פרֶח’י אביך, מסיה בן־גל. והוא, במקום לריב בואי נרד לקבינה ונעשה איזו קומבינה. והיא, יאללה, נראה אותך, יא אהבל פרנסאווי מיוחם.

על TOI – MOIהתגברה. לא בלי מאמצים. אבל להוציא מפיה BLEU או JUIF היה יותר קשה מלהוציא מפיה מציצה. והרי מלים אלה פשוטות ונחוצות: כחול, יהודי! מה כל־כך מסובך?

היא נרשמה לשיעורי צרפתית באליאנס פראנסֶז והוא נרתם לעזור לה בהכנת השיעורים, אבל הקושי הפך למתח והמתח לתסכול והתסכול לעצבנות. אצל שניהם. הוא פירש את סלידתה מהשפה החדשה והזרה כסירוב לתחינותיו וכנקמה על גחמותיו. המריבות הקולניות הפכו ללחם חוקם. נסתיימו ב“את לא תצעקי עלי” וב“אם תשמיע עוד נביחה אחת, זה יהיה הסוף שלך”

השפה הצרפתית היתה הקש, אבל ערימות החציר ששברו את גב הגמל, היו בעיר המשַגעת (תרתי משמע) ובכל אשר בה. אוהד התהלך בעיר מוקסם, כמי שנתגשמו מיטב חלומותיו. תסתכלי על הבתים, על הרחובות, על האסתטיקה, על החן, על האצילות – היה מנסה לשתף אותה באהבתו החדשה־הישנה. והיא הסתכלה בעיר היפה כאילו היתה צרתה, ששבתה את לב אהובה והרחיקה אותו משגעונו אחריה. מתוך תמימות הגדיש את הסיאה, כשהיה מפליג בשבחן של הנשים, שיודעות להתלבש בשיק משובב ולהתאפר בטוב־טעם וללחוץ יד בחן. חוסר הנסיון של טליה בענייני איפור ושיפור, בענייני לבוש עליון ותחתון, קוממו אותה נגד הערותיו והתפעמויותיו המילוליות. אותי (!!!) – לא תראה ממורחת ומפורכסת ומעכסת, גם אם תעשה שמיניות בשאן־ז־ליזה! קנה לה צעיפים בצבעי שלכת והיא קשרה אותם כאילו היו מטפחת ראש. קנה לה תחתונים סכסיים לאללה, והיא טענה שהם לוחצים. והוסיפה “ומי צריך בכלל תחתונים? לא מוצא חן בעיניך מה שהטבע הכין לך, בלי אטיקט של שאנֶל?”

מצא גם מצא חן בעיניו. ובחלציו. אבל איך הטליה הפתיה הזאת לא מבינה שגבר נמשך דווקא אל הבגד הביזארי, אל השחור המדליק את לובן העור הנשי, אל הצבעוניות הזוקפת כפופים?! אל חנויות הסקס סירבה להיכנס אתו. אל מופעי הזימה נתרצתה וברחה בחימה. עם המסעדות הסתדרה לא רע, אבל גם שם הוציאה אותו מדעתו. היתה לומדת את התפריט, בעזרתו ובעזרת המלצר המנומס מתחילתו ועד סופו ותמיד – אבל תמיד – הזמינה סטייק עם פלפלת חריפה, זה מזכיר לי את הקומזיצים אחרי גז הצאן, היתה מסבירה שוב ושוב. ותמיד הדהימה את המלצר כשביקשה צלחת זיתים עם זה, והרבה זיתים, סיל־ווּ־פלֶה. אולי תבקשי גם פיתה, היה מנסה להצחיק אותה ומשיג את ההיפך.

הפגיש אותה עם ישראליות, שעברו צרפתיזציה בהצלחה. זו למדה ציור ורישום ופיסול, זו למדה תפירה אוֹט־קוּטוּר, זו שמעה קורס באמנות הקוביסטית וזו באקזיסטנציאליזם. הלכה פעם עם זו ופעם עם זו, ולא מצאה עניין לא בהן (בורגניות) ולא בעיסוקיהן. נתלוותה למסע קניות של כמה מהן בגלרי לאפאייט ובסאמאריטֶן, נהנתה מביקור במוזיאון של האימפרסיוניסטים. וזהו. רוצה הביתה. אתה שקוע בעבודה כל היום, שוקע בטלויזיה שאני לא מבינה כל ערב ועושה לי טובות כל לילה, למרות שאני לא לובשת שם דבר מגרה ושונאת בשמים מסריחים, אז מה אתה רוצה ממני? אה? העיר הזאת זה שעמום המחץ! טובה לתיירים לשבוע, לא לחודשים ושנים, עבודה לא מצאת לי. החבירות שמצאת אינן לטעמי (גם לא הקוסקוס שלהן בערב שבת) ואני רק מפריעה לך ללכת לתיאטרון ולאופרה ולהרצאות (שמעתי אותך מתלונן אצל החבר’ה מהשגרירות) אז בשביל מה עלי להישאר פה ולסבול? אני נוסעת הביתה. בשבוע הבא. אתה תגמור את ההתחייבות שלך בשליחות, תיפרד מפריס אהובת ליבך ותחזור אלי. אחכה לך באיזה מנזר, אידיוט שכמוך! רק דבר אחד תבטיח לי, שלא תלך אל הזונות הפריסאיות האלה, שכל פעם שאנחנו עוברים על ידן הפה שלך מזיל ריר והזין שלך מפרכס. אני לא עיוורת. ואתה כל־כך שקוף. אם תיגע באחת מהן – אפילו פעם אחת – גמרנו. קפיש?! אצלי אין חוכמות. אתה כבר מכיר אותי. חמור אחד. בוא תראה לי מה אתה יודע לעשות, יאללה, בוא!

היא שכחה שפריס היא עיר של נשים, לא רק של זונות. ושאוהד הוא איש של נשים.

הוא ליווה אותה לנמל התעופה אורלי, שילם עבור המטען החורג, קיבל הוראות אחרונות ונפרד בנשיקה צוננת. שב הביתה מרוקן ממחשבות ומותש נפשית, פתח את הטלויזיה וקילל את שיראק, סגר, קפץ למיטה בבגדיו ונרדם.

אוהד הרגיש בודד, עזוב ונבגד. את הימים השקיע והטביע בהתמסרות לעבודה. את הערבים הקדיש לזלילת התרבות הצרפתית – הרצאות, מוזיאונים, תיאטרון וקפה־תיאטרון וקולנוע. “קולנוע בלי תרגום לעברית, מה זה שווה?!” – נזכר. מאזורי הזימה והעירום התרחק. בלילות היה… חולם עליה. אלא־מה, זכר כל קמט כל חמוק בגופה, כל פיתול ושביל מכפות רגליה, דרך אחורי הברכיים ועד לירכיים המתרככים והולכים בואכה ארץ ההבטחה, בחגווי התאווה. היה עוצם עיניים, שרוע על המיטה הרחבה, וחש בכריות אצבעותיו את הטיפוס בגבעות שדיה על לפסגות הרוטטות, עטורות הכיפה הסגולה, שלמגען נעשה כל גופה פיתולים־פיתולים ופיה נפער בגניחות מגרות. ריחותיה נותרו בנחיריו ובסדינים, שלא כובסו. ביודעין. ריח מיוחד היה עולה משערה החפוף השופע. זכר (הזכר הוא שזוכר?) כל ביטוי עסיסי בפיה. “הדבר הצרפתי היחיד שאני אוהבת – זו הנשיקה הצרפתית.”

את סופי השבוע היה מקדיש לסיורים מרחיבי דעת ועטויי יופי בעיר האהובה ובסביבתה – ארמונות, עתיקות, גנים, אזורי בידור וכיו"ב. קנה תקליטים של אדית פיאף ואיב מונטאן וברברה, מה שנמנע לעשות כשהיא היתה איתו והשמיעה אריק איינשטיין ושלמה ארצי ומיקי גבריאלוב ונעמי שמר. היה מגביר את הקול ומצטרף לפזמונים, מרקד ומשתולל. את ז’ורז' בראסנס ליווה בהתלהבות, מנסה לחקות את הקול וההיגוי הייחודיים. איך שהטליה האהובה הזאת נשארה אדישה לבראסנס “דח’יל ראבק, שיפסיק לדקלם ויתחיל לשיר”.

האהבה הגדולה והאמיתית לפריס לא הצליחה למלא את החסר. הקומֶדי פראנסֶז ותיאטרון השמש והקורסים בסורבון העשירו את רוחו, אבל עולמו נותר ריק. אין עם מי לחלוק את החוויות ואת התובנות, אתה נשאר כמו חבית בלא תחתית – אתה נותר ריק.

לא אדם כמו אוהד, שגדל על ערכים, שהתיחס לטליה שלו כמו אל אלוהים – באהבה וביראה – ילך אל הרבעים תוססי־הסקס של פיגאל, סן־דֶניי ובנותיהן לפרוק את אונו תסכולו וזעמו ולמלא את החסר במיטתו. איומה של טליה עמד לנגד עיניו הצמאות, שהחלו מפשיטות כל אשה מושכת במטרוֹ ובבּוּלוואר, אפילו במשרד.

הפתרון, או אולי הפתיון, הופיע במשרד. בדרכו מפינת הקפה והשוקו נתקל באשה נאה, עצובה, מצודדת, לבושה שיק אצילי, ששאלה אותו אל מי אפשר לפנות בענייני הנצחה בישראל. זה לא היה התחום שלו, אבל הוא הזמין אותה אל חדרו, לשמוע מה רצונה ולהפנות אותה לדסק הנכון. מן הון להון שפכה זו לפניו את ליבה הדואב. בעלה האהוב, יהודי חילוני בשם פרנסואה כהן, נפטר לפני שנה מסרטן. היתה זו אהבה גדולה, שלא כבתה ולא תכבה. נפגשו בבית הספר לרפואה וחיו בהרמוניה כשלוש שנים נפלאות. והיא מבקשת להנציח את זכרו במדינה שהעריץ ואהב מרחוק.

מה אתה מציע ואל מי בדיוק עלי לפנות, מסיה…

בר־גיל.

סנדרין כהן. אני שומרת ומשמרת את שם בעלי, עליו השלום. יהודי ואדם!

כך התחילה האהבה השלישית. פריסאית היא הדבר היחיד שקוסם יותר מפריס.

הזמין אותה לארוחה ברחוב הנסיך, בגדה השמאלית, נפגשו “באקראי” בפינת הרחוב בו שכנה הקליניקה שלה, הלכו יחד לראות את הבולשוי המוסקוואי באופרה, עשה לה הכרה עם יעקב אגם בפתיחת תערוכתו במוזיאון לאמנות דקורטיווית, הזמינה אותו לתה בביתה. עם התה הגישה טארט אגסים מעשה ידיה. עשה הכרה אצלה עם קאליסוֹן דֱ' אקס המעויינים והעדינים. כשיצא הבוֹז’ולה החדש חגגו השניים על בקבוק, גבינת שָאוּרס דשינה וז’אמבון קרו. לאט־לאט השלימה את הצטרפותו. קטלונית במוצאה, אף היא היתה פרנקופילית מושפעת.

תוך חודש־חודשיים מצאו את עצמם יחד במיטתה. בלי הכנה מילולית מוקדמת. באופן טבעי, ספונטני, נינוח. ההשתלהבות התחילה לאחר מעשה. החיפזון והשיכרון שלו לא מצאו חן בעיניה. אבל יצרה ורעבונה גברו על עיניה ועל זכרונותיה. היא היתה אשה בשילה, מבוגרת ממנו בכמה שנים. רעבונה היה מתון, מיוסר, רעבון גוף עצור בידי נפש מתאבלת. רעבונו היה של גוף ושל נפש, של מחסור וזעם, על סף ייאוש. להיטותו היתירה, הבלתי מרוסנת, גבלה עם חוסר הבנה והתחשבות. הסתייגויותיה הלכו ותכפו, הלכו והשתלטו על יצריה ועל נימוסיה. תחילה דחתה את תיאבונו לחדירה מהירה, אחר כך דחתה את חדירותיו לפרטיותה. תרגילי ההשהיה שלה הלכו והשתכללו, עד האירוע המביך בו שפכה את קוביות הקרח מן הכלי של השמפניה על מבושיו המתגבעים. לבסוף החלה לדלל את ביקוריו בביתה. תירוצים לא חסרו. כשהשתחרר מן הסחרחורת המינית והחל להיפתח ולספר על טליה, התקררה סופית התלהבותה מן היהודי השני בחייה. ההשוואה עם הראשון, המבוגר, העדין, האידיאליסט, לוחם החופש בספרד (נו פאסאראן!) – לא היתה לטובת אוהד.

ההתאהבות התמתנה. הפכה לידידות, עם שלוש נשיקות על הלחי בכל מפגש. היה נוח להם שיש בן זוג מוכר, בדוק, בבדידות דומה, שאפשר לצאת בחברתו או לבקש ממנו סיוע כשהמכונית מתעכבת במוסך.

מצידה זה היה סידור משביע רצון. לא מצידו. אולי משביע רצון, אבל בהחלט לא משביע רעבון. וצימאון. ועודפי און.

מחשבותיו, שבויות ביצריו ובמנטליות שלו, דהרו בכוון של חתונה והשתקעות בפריס. טליה מבסוטה שם בניהול הרפת ותשמח לקבל גט ולבעול איזה ג’חש או וַוחש מהעמק. מחשבותיה של סנדרין נעו בקו מקביל, בכיוון ההפוך. מעולם לא התכוונה לבגוד בפרנסואה היקר ולהתחתן שנית. את שלוש השנים החלומיות איתו לא מחקה מזכרונה. עבודתה החשובה והמוערכת מילאה את חייה.

בחופשה השנתית, חופשת מולדת בין שנה לשנה, הכין אוהד את ביקורו בארץ. הציע לה להצטרף. סנדרין הודיעה שהיא מתכננת במקביל טיול לשבוע פריחת הדובדבן ביפן. בארץ היא כבר ביקרה. פעמיים. אוהד נשאר ללא מלים. משך בכתפיו, צימצם שפתיו ופלט: טאמפי. מלה שאין לה תרגום.

נוח היה להם לצאת יחד לנמל התעופה, במונית אחת, לאחר שתיאמו טיסות בהבדל של כשעתיים. אני לדובדבן ואתה לקצפת, לחשה סנדרין במונית. קצפת? – תהה. מה, ברפתות שלכם בישראל לא עושים קצפת?

הגיע לתל־אביב המזיעה המתהוללת, התרפק על ההורים המזדקנים ועל תבשילי אמא, הכיר את המחזר של אחותו הצעירה בפאב, סידר את תיק ההשקעות בדיסקונט, שכר מכונית יוקרתית ויצא לבדוק את מצב הרפתות בעמק. בדרך החליט לעלות קודם לגליל העליון למלא את ריאותיו באוויר צח.

טליה השאירה לו פתק על הדלת: אני ברפת. היא היתה בסוף חליבה במכון המשוכלל, ולאחר שאותתה לו לחכות רגע הכניסה אותו לחדר המחשב, חיבקה אותו בעוז והטביעה שתי נשיקות על לחייו הסמוקות. האהלאאאן שלה היה טבעי, כמו פעיית הפרות ברקע. הריח היכה בו בעוז. ציפה לריחה המוכר של טליה וחטף בפנים ריח רפתות חריף ודוחה. הוא גמגם כמה מלים מנומסות, שנפלו כמו דבש על חציר, והשתתק במבוכה. טליה דיברה חופשי־חופשי, בשטף מונע־מבוכה, והגיעה אל העיקר:

תראה, אוהד, לא עניתי על מכתביך כי אני לא טובה בכתיבה. עברו הרבה חודשים. לא היה לי קל. אהבתי אותך. מאוד. היום אני לא יודעת. חלמתי עליך, אבל בהקיץ שנאתי אותך. ואת פריס שלך. תמיד הייתי דוגרית איתך. אז ככה. אפשר לנסות, אם תישאר ולא תחזור לשנה שניה. ואפשר לא. גט לא יזעזע אותי. ולא ישאיר אותי עזובה. אני כבר ביחסים טובים ואינטימיים עם בחור אחד אדיר, שמת עליי. עוד מהצבא. הוא נהיה גבר־גבר ומצפה לאשה־אשה להקים משפחה ולהוליד ילדים. בארץ. בעברית. בקיצור, אל תרחם עלי. תחליט. גט או בית. כאן. עכשיו.

הוא הרגיש נבעט. ברגל של… לא יפה! נבעט כותבים בטית או בתיו? אולטימטום היא נותנת לי? מה היא חושבת לעצמה. היהירות הזאת היתה חיננית כל־עוד היתה תחתיי. מעליי היא בלתי נסבלת.

שב אל עירו ואל אהבתו השניה – אהבה שאינה תלויה בדבר – והחל להאיץ את בדיקת הסיכויים למימוש אהבתו השלישית. לסנדרין. שחזרה מהדובדבנים.

זו החלה לאותת לו שהיא מבקשת שיניח לה. גם ככה הרחיקה לכת איתו יותר מכפי שרצתה. אין לי כוח אליך, מון־אמי, ואין לי עניין בהזיותיך. כל החיים לפניך, כמו שכתב אמיל אז’אר, לך לדרכך ולארצך בשלום.

הוא קיצר את השליחות, חזר לארץ ולעיר הגדולה תל־אביב, אך לא הירפה מן החיזור האובססיווי אחרי סנדרין. זה נמשך שנים. הטלפונים, המתנות, זרי הפרחים, הביקורים בסופי־שבוע וההפצרות הדביקות היו לה לזרא. כמעט התחרטה שהכניסה אותו אל ביתה, אל עולמה.

כמי שהכירה את האיש ואת דביקותו במטרה חיפשה דרך אולטימטיווית להיפטר מטרחנותו. הלכה למכר ותיק שהתמחה בהדפסת הזמנות וכרטיסים שונים, וניסחה איתו הזמנה לחתונה שלה עם אחד ז’אן־ז’אק לה־ברז’ר (שם בדוי) ושלחה את ההזמנה הפיקטיווית אל אוהד בתל־אביב.

אוהד היה מופתע, מזועזע. אך בתמימותו קנה את התעלול. קרח משלוש אהבותיו, מחפש הוא היום את האשה. שהרי נאמר בתרבות הצרפתית “שלנו”: שֶרְשֶה לָה פָאם, חפש את האשה.