רקע
אמנון שמוש
שבת שמש ותשמיש

שלושה מעֵין עולם הבא: שבת שמש ותשמיש

(מסכת ברכות)


יפים ימי הסתיו, שטופי השמש הרכה המלטפת, מכל ימות השנה בארץ; קל וחומר בגליל. בין שבוע של לגשם הססני לבין שלושה־ארבעה ימי גשם זלעפות, מתבהרים להם השמים והרוחות נרגעות ושבועיים של סתיו נעים עוטפים את העולם ומלטפים את העצים, שהשירו כבר מחצית עלוותם. בבקרים הצוננים מגיעות אנפיות הבקר לנקד את הדשאים המוריקים בלבנונית מרהיבה. הדשא הפרוזאי של כל ימות השנה הופך לשיר מנוקד; לבן על גבי ירוק.

זקני העדה מפשילים את יריעות הניילון מעל הקלנועיות החשמליות וצעירי היישוב ועלמותיו מפשילים שרוולים וחושפים יריכיים רעבות לחומה של חמה. חמוקים, שטרם שזפתם שמש השנה, מתמוגגים בהנאה. מי שאינם זהירים חוטפים הצטננות ומרעידים את אמות הסיפים בהתעטשויות אימתניות, עד כדי הבהלת חתולי־הגגות המשתזפים ומתלקקים להנאתם. שמש הסתיו הגלילי מפצה בלטיפותיה על חודשי הקיץ, בהם התישה אותנו בלהטה.

הכפר, שהיה פעם קיבוץ, שרוי בשלווה, שלא לומר תרדמה. מי שבא בשעריו תמיה אם נותרה בו נפש חיה. כלבים רבוצים על מדרכות, מנומנמים, כמעיל שנפל ונשכח. רק זימרת הציפורים מזרימה חיים ליישוב. מכונית בודדת מחליקה יוצאת ממנו לדרכה, כאילו אחרון התושבים נוטש את הספינה. מישהו מאחורי קיר בטון מקשיב לא־מקשיב לחדשות המתלהמות הבוקעות מן הרדיו. המכשיר הארכאי הזה, שריד מהמאה העשרים; המאה של פיקסו ופרויד, של הציונות והקיבוץ, של המחשב, האטום והאיזמים.

השמש הנעימה, שונה כל־כך משמש הקיץ האכזרית המטרפת, ממיסה את מעט השלג שהצטבר על פסגת החרמון. ג’בל א־שיך נותר בלא לבנונית הכפייה הצחה של השיך הדרוזי מהגולן. ממול משקיף האריה השואג בגאווה על עמק החולה הפרוש לרגליו במלוא הדרו. החורף עוד רחוק.

עברן־חלפו הימים שהיינו עובדים בשבתות ולוקחים “שבת” באמצע השבוע. סדרן העבודה הכל־יכול נעלם והותיר אחריו “משאבי־אנוש”. הלוח שעליו היו שתולים שמות החברים לצד ענף העבודה, שבו “סודרו”, נעלם עם השליט המודח. היום לכולם יש “שבת” בשבת. אין כבר ארוחות בחדר־האוכל, שהכרח לאייש בעובדים, שיפוצו ב“שבת” ביום חול. אין אפילו רפת, המחייבת חליבה בשבת. עדר הצאן נותר כזיכרון נעים, ישן נושן. ילדי הקיבוץ (וקרייני הטלויזיה!) אינם מבדילים עוד בין כבשה לעז, בין טלה לגדי.

לנכדים אין מושג מה היו גיוסי־שבת, בהם היה כל הציבור מתגייס, כביכול מרצון, להשכים קום בשבת לקטוף תפוחים או אבוקדו. כיוון שבגיוס עסקינן, לא ניתן פיצוי לשעות העבודה הללו, והסתפקנו בהנאה של נתינה “מרצון” לכלל. איש לא התרשם מהפגיעה ביום המנוחה המקודש. בשפה הקיבוצית נוצר מושג מוזר: שבת בשבת; והיו שהתחכמו ופִתגמו, שבת בשבת תענוג! ליצנים, שעל הכל שמו זין, תיקנו ל“תענוז”, והמבין יבין.

מי שהיה זקוק ביותר לשבת בשבת היו הנשים, האמהות. קרועות בין הרצון להוכיח שהן שוות לגברים בכל ואין עבודה שהיא מעבר ליכולתן, לבין גידול הילדים — מנת חלקן בעליל, לא נותרו בהן כוחות גוף ותעצומות נפש להשביע רעבונן לתשמיש ולרַצות את הבעלים הללו, הצמאים לבעול כאריות.

בשבת אחת כזאת, של שמש סתווית מלטפת־גו ומלהטת יצרים, נסעו הילדים עם אבא לראות את אלפי העגורים, שחנו באגמון החולה במסעם מסוף העולם ועד סופו. מגיעה לך קצת מנוחה, אמר, גם מן הילדים. ובעיקר ממני, הוסיף ברוח טובה, על סף הדלת.

אנחת רווחה נתמלטה מפיה. מבטה ליווה את הילדים המקפצים ועבר אל האיש, שפעם אהבה עד כלות. קשה להאמין שזה אותו עלם החמודות, שהיה מניף אותה בריקודים בקלילות, כאותם מחליקים על

קרח במטולה. לאן נעלמה האהבה. האם הוא מרגיש מה שאני מרגישה, מה שאני כבר לא מרגישה?! מזמן זה כבר לא־זה. אלמלא הילדים הנהדרים. חבל עליהם. ועלי לא חבל?

היא מילאה את האמבטיה, השילה מעליה את כסותה ואת עייפותה ופסעה בזהירות אל תוך המים החמים והקצף הלבן. נשכבה אפרקן, רק כדורי ברכיה וגבעות שדיה בולטים מעט מן הקצף הסמיך. “וואללה, כמו בסרטים” חשבה ונתחייכה. הרְגיעה התפשטה מבהונות ועד קרקפת ונתמלטה באנחה כבידה. גופה נענה לאצבעותיה השוטפות; אצבעות דקות ורכות, כסוסות ציפורניים; לוטפות ונוטפות. החליקה וסרקה ערוותה באצבעותיה, פושקת ירכיים ומחככת כפות רגליה זו בזו. נעימות של שבת שמש ומים חמים פשתה בעצמיה. דחתה הרהור של חפיפת ראש ודחפה פנימה קווצת שיער שחמקה מכובע הרחצה הדק.

ופתאום מצלצל הטלפון. מצלצל ואינו חדל. יצאה נוטפת מן המים המהבילים, התעטפה בחלוק הרחצה ופסעה יחיפה אל הטלפון.

  • שירה?? קול מן העבר. את מזהה?

  • לא. רגע אחד… מתִי???!

  • מתי ולא אחר. לא תאמיני. אני ממש בסביבה. אפשר לקפוץ?

  • ב… בוודאי. מתיי.

  • בעוד עשר דקות אני אצלך.

  • עשר דקות…

  • את גרה באותו מקום?

  • לא זזנו, מאז נכנסנו לחדר משפחה. אתה היית אצלי לפניייי…

  • שתים־עשרה שלוש־עשרה שנה. הנה, אני כבר רואה את השלט של הפנייה לקיבוץ. להת'!

  • מתי! מתי!! הוא ניתק. וואו!

מה ללבוש. אין זמן. בן זונה. דווקא היום. אחרי כל־כך הרבה. אין מקריות. כשכל הגוף לוהט. לח. אפשר אולי חלוק? לא, מוכרחים שמלה. אבל איזו, לכל הרוחות! אפילו להתנגב כמו־שצריך אין זמן. המתי הזה תיכף בדלת. וכמו שאני מכירה אותו. אני מתה. אלהים!

היא נגשה לדלת, מותחת שמלתה הפרחונית בעצבנות, מהרהרת אם מתנשקים או לוחצים ידיים, והנה הוא מולה. בדיוק כפי שהיה. אז.

הוא הושיט לה ימינו ובשמאלו אסף־הרים את ראשה אליו וקירב את פיו אל פיה. היא החמיקה את הנשיקה אל לחיו. חצוף. כמו תמיד. ממזר אחד. לא התבגר. רק המפרצים הזהים בשערו הקצוץ העמיקו. והאפור־כחול שבעיניו העמיק גם הוא. ואותן שובבות ונינוחות וקלילות, ששבו פעם את ליבה. וואו. הלב דפק כאורלוגין עתיק.

תשב, תשב, דחפה אותו בימינה להרחיקו מעליה. מה מביא אותך אלינו? ומה נשמע אצלך בכלל?

לבושו מעיד עליו שהתברגן לאללה. מעניין באיזו מכונית הגיע. אצלו הכל גדול ובגדול. גם האגו.

היגעתי לארץ לפני שלושה ימים. ולפני שאני שוקע בעסקים החלטתי לחרוש את הארץ מן הקצה אל הקצה. התחלתי בקצה הדרומי שנקרא אילת ואני מסיים בכוכב הצפון ששמו שירה.

תמיד אהבת לחרוש. בטרקטור. באצבעות.

וואללה! מה, אנחנו לבד? איפה הג’חש הזה, הרקדן, מה־שמו?

הוא בטיול עם הילדים. שניים. אבל, אל תחשוב.

אל תחשוב מה. אני מסתכל עליך, שירתי. את פורחת! ושני הילדים שלך עוד מילאו מה שהיה חסר. ואני לא מתלונן חלילה. אהבתי אותם קטנים ומוצקים.

חצוף!! תמיד היית חצוף. ודוגרי. ומנוול. לא השתנית. ספר על עצמך. מה עשית בעשר השנים שנעלמת לי מהארץ.


זו היתה טעות חייה. לשאול שאלה כזאת, את האיש הזה, המלא מעצמו, שיכור מהצלחתו. הוא החל לספר על עצמו ועל עסקיו ועל תכניותיו. תכניות ענק. השקעות גם בארץ, עכשיו שהממשלה תפסה סופסוף, שצריך לתת לעשירים והם יעשירו את הארץ. אי אפשר היה להפסיקו. היא קמה והתיישבה לצידו, תיקנה את צווארונו, נגעה בתנוך אוזנו, שאלה מה ישתה. הוא ביקש כוס מים, רק מים “כדי לשמור על הפיגורה”. דיבר ודיבר נון־סטופ עד שהילדים התפרצו הביתה והתנפלו על שירה בחיבוקים וסיפורים.

איזה יום! איזו שבת! איזה שמש!! ואיזה…או־ר־ח. אני רואה שלא השתעממת, שירה.

אמא, אמא, אמא, ראינו המון המון עגורים. ת' אלפים!

ו…וקומורנים ו…שק… שק… שקנאים — נכנסה אחותו הקטנה לדבריו.

זה נכון מה שאבא אומר, שכשהעגורים עפים הם קוראים עגור־עגור־עגוררר…?

החיבוקים הלוהטים של האם המגועגעת נראו לשני הגברים מוגזמים בעליל. נשים.

מתִי ראה בעיני רוחו את השניים הקטנים יונקים ומעצימים את הדדיים הזקורים, שטעמם לא פג מפיו.

האב נחפז לשירותים. איך נחַת השמוק המלוקק הזה בדיוק כשאני לא בבית. עד כמה שזכור לי…

לאחר שנפטרו מן האורח וסעדו ארוחה של שבת, שניצל ופירה וליפתן, השכיבו את הילדים העייפים בסלון ופנו אל חדר השינה. כשנעל את הדלת בסיבוב חרישי של המנעול הבינה שחום השמש ושלוות השבת עשו את שלהם גם על הפֶּרד הזה, שותפה לחיים ולמיטה. גופה היה כשדה חרוש מצפה לגשם. ברוחה היתה בזרועותיו השריריות של מתי, בלילות שלפני בריחתו מן הטבעת. אלמלא ברח לחו"ל והשאיר אותה מוכנה ומזומנה, מחושקת ולא מנושקת, לא היתה מתפתה לַפֶתי המרַקד, שחיזר אחריה שנים ולא העלה אפילו סומק בלחייה, שלא לומר לחלוחית במסתריה. היא התפתלה תחת בעלה, בעיניים עצומות ובנפש חפיצה, כאילו אצבעותיו האמונות של מתי חורשות בבשרה. מופתע ומסופק, מתענג ומשתנק, דש האיש וזרה. בקושי רב כלאו התנשמויות וגניחות, לבל יעירו את הילדים. התשמיש החפוז והמיוזע היה כלחם לרעבים. השניים נרדמו כלאחר יום עבודה מייגע בשדה. על מה חלמו — זה כבר סיפור אחר.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!