מבטים    🔗

המכונית גולשת וטסה על גבי הכביש המצוחצח תוך החשה מתוחה ומאומצת. והעינים – יש בהן מפליגות לתוך החלל הבהיר ורווי בשמי אביב מבטי בילוש: האין עינים נוצצות בברק רצח אורבות לך? ויש שהן נעצמות כבדות, מורדות אל הקרקע. והנך מקשיב להלמות לבך, ונדמה לך שלבות כל אלו המכווצים ומצונפים במכונית הולמים בכלבך. וכולנו אחוזים הננו צפיית רתת: עוד רגע, עוד רגע, נדמה לך, ויתפוצצו קולות וחריקות ונפצים. והלב מפרפר מנחש: היהיה זה נפץ זגוגיות, זריקת אבנים, ואולי נורא מזה?…

והנך קופץ את האגרוף בלחש זעם ומרים את העינים ונועץ אותן בשכנך הנלחץ אליך לחיצה קרובה, אחאית, ואתה מחפש אחיזה באלו העינים, והוא עונה לעומתך במבט המצריב את לבך בקלוח חם, ואתה נאחז בו, באותו מבט שופע אחאות, ולאחר רגע הנך נאחז בעוד מבט, בעוד מבטים, חמים, קרובים, מחרוזת של מבטים מצומדי־גורל…

ואנו טסים ונישאים על גבי הכביש והלבבות רועדים: לישוב, מהר לישוב, אחים, להחלץ מהנכר מוצת־המשטמה, לדרוך מהר על אדמת הבטחון, מהר!… ולפי שעה אנו דולים זיקי בטחון אחד מעיני השני, והלב מפרפר ונאחז במחרוזת מבטים מצומדי גורל…

 

עצב המולדת    🔗

פניו זועפים וארשת מצוקה להם. מדי פעם בפעם יעיף מבט זעום במזודה הגדולה שלו, כאילו היא המכבידה את מעמסתה עליו. הויתו הגרויה על שכני בקרון מעוררת בי תמהון וסקרנות. מכוון אני לעומתו בזהירות ערנות:

– הקרה לך דבר מה?…

שכני בקרון נתעורר מאומץ:

– מה שייך קרה לי, כלכל היהודים בארץ… אלא שאני, התבין אדוני, אני במצב אחר לגמרי…

דבריו שנאמרו בטון סודי גרו את סקרנותי והוספתי:

– מאי משמע מצב אחר, הקרה דבר־מה במשפחתו?

שכני גחן אלי ולחש:

– התבין אדוני, אני שהיתי בארץ בימים אלו וספגתי לתוכי את זו החידה הקדושה, שהלהיטה את נפשי בכל יום בכל שעה ורגע, דבקתי בארץ, נתקשרתי אליה בקשר־רטט, בסערת לב. הארץ, השומע, אדוני, יקרה לי, למן אותו יום ראשון נמהר ביפו, שבעתים מאשר קודם, ואיך אצא עתה את הארץ? וזו רעה חולה שעלי דוקא לצאת, תייר הנני, באתי לירח, עזבתי את עניני, בני־ביתי, הם מריצים מכתבים וטלגרמות, מתחננים, משועים שאבוא… ואני דוחה מיום ליום את יציאתי. התבין? – הנמיך את קולו – אני רואה בזה פשע, קלון, לברוח עתה מהארץ, בזמן כזה. אני מתבייש בפני עצמי, לבי מתקומם לא יוכל להשלים… ואני נוסע, חזקה עלי גזרת אשתי ובתי היחידה, הן זועקות אלי. אבל גם הארץ תזעק. לא, לא, הן נצמדתי אליה, רטט ימים ולילות הצמידני. אני נוסע, אבל איני בטוח שאעלה לאניה, והמזודה, תכביד עלי, נדמה לי שבלעדיה הייתי בורח מכאן…

שכני נשתתק, מבטיו הקודחים תעו סביבי תוך תחנונים והודיה. ניכר ששמח בלבו להזדמנות שניתנה לו לשפוך את שיחו.

אני ישבתי מולו – וראיתי: צער המולדת הקסימו. ועיניו כה עצובות, כה עצובות. עצב המולדת, יבורך…

 

“חבלי משיח”    🔗

שוכב הוא אותו זקן תימני ליד בית העולם הישן. גופו הרזה, המזדקר מבין מעיל שלא לפי מדתו, משתטח על גבי מחצלת שחציה פרושה על חול וחציה על גבי אבן־מצבה – מראשותיו. פני הקלף שלו החרושים קמטים וחריצים מופנים לשמים הבהירים ועיניו תועות במרחבי התכלת. רגליו היחפות והרזות הנראות כשני כפיסי־עץ, מופקרות לקרני החמה הלוהטת. ומציפות הקרנים את כל גופו, מרצדות על גבי הכפתורים השחומים של מעילו, גולשות על מחשוף חלוקו, שנראה מתוכו חזה שקערורי, וחודרות לכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, הוא רוחץ כולו בקלוחי אור וחום ועצמותיו המזוקנות סופגות את החום, וכאילו חיוך בלתי נתפס יפשק את זויות פיו…

ומדי תטיח זה ימים אחדים על עיני דמות ישישית זו, נעצר אני בלכתי, עומד ליד המצבה הלבנונית, שעוד לפני זמנו מסתופף בצלה גוף זה נעדר הליח והאון, נועץ בו מבט ממושך ומצפה למבטו הוא. רוצה אני להציץ לתוך אלו העינים הישישיות, שרבות ראו בחלד, מה בהן: תהייה, זעף, תלונה על רשעי תבל שהרסו את קנו, גרשוהו מביתו והפכוהו פליט מתגולל בחוצות קריה…

והנה אני עומד ומצפה למבטו ורואה כי שפתיו נעות ולוחשות, ועוד יגבר בי החפץ לדעת מה בפיו: הקללה לרוצחי־נפש, מחבלי הכרמים, מבעירי הקמה, או אולי ברכה בפיו, שחי הוא עלי אדמות. ומלאכי האור והחום מעניקים לו שי, אלומות, אלומות קרנים, והוא מחמם את עצמותיו ומדשן את גופו באור יה, והוא מודה לאלהי האורה… ורגעים יחלפו עד אשר ירגיש בי הישיש ומזכני במבט־תהייה, אולם כשמצטלבים מבטינו תפוג תהייתו והיתה לתחינת אלם. והודיה נהירה מקרינה את פני הקלף שלו, שופעת מעיניו הישישיות, ולחש יגיע אלי: חבלי משיח, חבלי משיח… והוא מפליג את מבטיו אל השמים הבהירים הפרושים על ראשו, כאלו יחפש שם אות לדבריו…

 

לא נזוז!    🔗

התלבטתי לאחר חצות ברחובות האפלים של ת"א.

הדם רתח בעורקים הלב הלם ונצטבט מכאב. הידים נתאגרפו מזעם, והדממה מפולחת דירדורים עמומים ורחוקים הרגיזה כל כך…

מבלי משים נטפל אלי בר־נש עם פנים יבשים־גרומים, מעיניו הבהבו אלי אשי זדון, וצחוק ארסני ומקפיא את הדם ארב מתוכן…

– שד קטן, יצור מפיסטו – נצנץ רעיון במוחי.

– ובכן – לחש לפתע על אזני בקול צורם־לועג, – לא עלה הדבר עם ציון שלכם, הא?

– שלכם, כמה מזוהם וציני! – הפלטתי מלב מורתח.

הוא פשק אטית את שפתיו הדקות והחיורות שנראו לי באפלולית לערפדים מורעבים וחיוך מעווה נשתפך עליהן.

– סבורני שיחלוף החשק ליבש ביצות, לנטוע ולזרוע… הקץ לאשליה על מולדת.

– כתולעת תדבר – זרקתי לעומתו מגורה ונרגז. – ריח רקבון עולה מדבריך, אדוני, חלף החשק – תאמר בשנאתך הטמאה… אלפי להבות נדלקים עכשו בלבותנו, כן, הלב שותת דם על החיים שנכרתו, על העמל שכלה, הומה הנפש כצפור פצועה, אבל על ראשינו נדלקים להבות חדשים, השומע אתה משק הכנפים שצמחו לנו עתה. ההצצת בפני יהודי, צומח שם און חדש, מוצק מסלע, עז ממות… הצץ נא בעיני הנוער, כמה יזרם הדם בעורקיהם, מצפות אלפים ורבבות פסיעות למערכה הכבדה ביותר… “אשליה”, אומר אתה, חלום־חיים, חזון עולם חדש, מטרה אחרונה, האחת והיחידה, הוי כמה חלודה נפשך!… קול גורל מלוה את פסיעותינו בארץ הזאת, המקשיב אתה, איש הטומאה, לא נזוז! הנה מצלצל קולי בדממת הלילה, אבל אין זה קולי אני, נישא הוא בגלי האויר מבית לבית, מארץ לארץ שבגולה מלב ללב יביע אומר הגורל: לא נזוז!

הבר־נש עם פני מפיסטו נתחמק מפני ונסחף באופל.

 

בממשלת המחול    🔗

נהם הים תוך זעף־איתנים, ונהימתו נתפוצצה באולם המסנוור־אורים שעל שפתו. ודירדרו ריסוקי הנהימה הזעפנית ונאחזו בצלילי המוסיקה הקלה, הענוגה, וזו הבריחה את אימת התהומות הקודרות שגעשו שם למטה.

ורגלים יצוקות כיסופים היו טופפות וגולשות על גבי הרצפה החלקלקה.

רגע – ונדמו צלילי הג’אז והד התפוצצות רעשנית נתגלגל לאולם. תעה ההד, נסר בחלל ודירדר על גבי הראשים של זוגות צמודים ומחושקים, שעיניהם טפטפו לתוך החלל מבטי־חמדה.

וזר היה כל כך ומבויש הד אותה פצצה קטלנית, שידים חבלניות שלחוה זה עתה לאויר העולם לרסק, לנפץ, ולמגר.

כאן, באולם המואר, זה היכל־המחולות, תחת צלילי הג’אז אין אימת התהומות ואין פחד הפצצות. הים כי ינהם בזעף משבריו לא יחרידם, כי המחול המשכר סתרה להם, ים היצרים האפלים כי ישתולל ויתגעש, מטר כדורים ופצצות כי יומטר עליהם אש כי תשולח בנוה־שאננים ובמשכנות־מבטחים – לא יזעזעם, כי המוסיקה הענוגה תחרישם, תרגיעם.

ורגל לרגל תצומד וגולשות הן במחול־כיסופים. ואורים מסנורים את העינים וצליליהם משכרים את החושים, ונימחים רשומי־הזועה שמעבר לכתלים, נמוגים סיוטי־הלילות, כי ממשלת המחול פה.

 

המבט האחרון    🔗

הוא התהלך באפלת הלילה, ופסיעותיו כמיתרים דרוכים, נגנו מנגינת הדם הרותח. מעיניו הדוממות שועה הגבורה, זו הזוהרת בתומתה וטהרתה, השומרת על נר החיים שלא יכבה.

הוא עמד על משמר־הקודש להגן על אור־החסד שבעיני תמימים וישרים, לגרש מאהלי־שקט שדי השחת ויצורי־האופל הקמים ממאורות פתן להקדיר עולם־יה.

ועמדתו חסונה, צו הגורל עליו וימלאהו! ופתע – והודלקו עיניו הדוממות בזיקי־אש ופלחו את קורי הלילה: אושת־שטנים נתרשרשה על ראשו ויצורי האופל התנחשלו איומים ומאיימים. והוצקו האונים השוקקים באברים הטלולים – חסונים – הנה הגורל: והוא נשאר איתן על עמדו, הוא לא יסוג אחורנית, מגן הוא לאחים, צור מבטחם ומעוזם ולא יכזב. והוא חוצה את האופל, מפלח בקן הלילה וצועד לקראת השטנים הזורעים כליה. הוא העובד התמים שנמשח לגבורה בזה הליל האפל לא ידע מורך ורפיון, וכאשר פלח כדור זדון את הלב הצעיר והחם, הסוער ברטט אהבה וקדושה ואבנים קרות ואלמות כלילה רוו מדמו הטהור – התלבטה בעיניו הדוממות התהייה המשועת באלפי קולות: למה, למה קופד חוט חייתי? והתדפקה זו התהייה על שערי השמים המחרישים ומענה אין.

ויקפא באפלת הלילה המבט האחרון של העובד התמים ויגנז בקפליו כחותם הגבורה והתפארת לאיש הצנוע והתמים.

 

איכה?…    🔗

מדי ארים את עיני למרום, לשמי ארצי, השופעים זיו וצחצחות, יזדעוו עלי היום ויתקמטו בעוית, וכל רסיס זהב מזהבם יפלחני כחץ. פני עוללי השחוטים צופים אלי מכם, שמי ארצי הבהירים, ואיכה אברך את אורכם הכוזב?…

והן אלו הקרנים המרצדות עלי, המזהיבות את פני, מנתרות על אצבעותי, מתגנבות לבין קפלי בגדי – מרצדות גם על מרצחי עוללי, מפזזות גם על ידיהם הטמאות, המגואלות בדם…

בושתי מכן, קרני שמשי, לא אוכל ספוג את חומכן – תועבה לי, לא אוכל דרוך לאורכן, את עיני ינקר, ירעיל יסמא – לא אוכל.

ואעצם את עיני, כי טובים לי עתה מחשכים מזהרוריך, ארצי, ואשב עד בוש ואחריש, כי עצמו מכאובי היום… איכה היית לקלון אנוש, ארצי, ערש חוזים ונביאי־אל, ועתה מרצחי־ערב יטמאוך…

איכה? - -

 

לנוטרי עמי    🔗

ראיתיכם, נוטרי עמי, ועיניכם רושפות וקודחות – גורלי קודח בהן אתם, גומאי חולות המוקשים, כל הד והד מצעד מתהומות יקרא אלי ויתנה את ענותי…

אפס ידעתי, לא ישלט מורך בנפשכם ולא יגועו לבותיכם מזלעפות ישימון…

וילפתו ידיכם קני־רובים קרים ויפלחו כדוריכם אפלת־ליל ולבות זדון, ולא תהיו כמרצחים…

על משמר־חיים הפקדתם, נוטרי־עמי, חיינו הטהורים והקדושים.

והם – כפתנים רווי ארץ על שבילינו הבהירים ירבצו, כשליחי השטנים בשדמות חיינו ירקדו ואת מיטב הנטיעות בעמל כפינו נטענו, ישמידו.

מוצתי־שכרון קציר הדם יקצרו ומנגינת קרדומות ופגיונות ינגנו, וישתוללו מיתרים טרופים ויחרישו אזנים…

ואתם, נוטרי־עמי, שומרי הברית, ברית הפדות כרתנו את הארץ, ברית העמל הגואל – הכן תעמדו להציל את ביכורי החיים, כל נטף מרץ וכל ניצן רך בשדמותינו. ועדים לכם שמים וארץ, שדה וכרם, כי להניב את השממה באנו ולהפריח את המדבר עלינו, לחלץ טפח אחר טפח מהישימון.

אל פחד, נוטרי עמי, ואם יגבירו זדון ורשע, ואם יוסיפו עול על פשע – לא יפחד לבנו, לבכם! ישרה דרכנו.

נר הצדק יהל על ראשנו, לאורו נלך ונבקיע מחשכים – אל פחד!

 

זכור בן אדם!    🔗

תכול השחק נמסך לחלל העולם כבכל יום, ועיניך גומעות בצמאון את זו הבהירות האלולית כתמיד, אפס המבטים של העוברים ושבים לא כתמיד, לא, וחליפות ירשפו: תהייה, פחד מכורבל והתחמקות מהודאי…

ובעודך פוסע ברחובות הסואנים ועיניך לקסמים שבשלהי קיץ המגרים – ידרדרו על אזנים הכרזות מוכרי העתונים וצלילי רדיו צרודים וצלולים, קולות אדישים, רשמיים ונימות חרדה, ויתמזגו כל הצלילים וההדים, כל המבטים התוהים והנפחדים וכל הנחפזים גרויי צעד וחבילות מזדקרות מזרועותיהם־לאיזו ודאות סיוטית שאין מפלט ממנה, אין.

ושוב תשא עיניך למרום. והבהירות המתוקה מלטפת ומרגעת ואתה גומע את האור וירחב לבך. אלא שבעצם היותך נלכד ברשתות העולם הבהיר, תטיח עליך המחשבה התוהה ומפרכסת: זה השחק התכול והחלל רוה האור עדנת סוף קיץ, שקט המרומים – למה יודלחו? ומסביבי יצעדו אנשים מעורבלים וכהמון חיפושיות יזחלו בתחתית הויתם הפחדים הקטנים – וקסמי העולם הפקר.

זכור, בן אדם, גם עתה בימי דהום וטרוף, סיוט הזבח ומוקדי האש תכול השחק ונוצצים הכוכבים ופרחי חן יבהיקו בערוגות, ובושם ועדנה בשדה ובכרם, וקסם לחיוך תינוקי וקדושה בעיני ילד טהורות – שמור, בן־אדם, על אשר לא ידהה ולא יבל ולא ידלח – גם עתה, בימי סיוט הדמים, אל יכבה נר־התמיד!

 

הצייר והמשורר    🔗

הצייר הצעיר עמד ליד זימן הצבעים האדומים כדם והאזין לדפיקות לבו. המכחול נשאר מרופט בידו כאילו אחזו שיתוק.

הפרחים האדומים שעל גבי הבד גרדו וצרבו את עיני הצייר.

והן רק לפני שעות מספר קדחו כל כך אצבעותיו וריטטו מצמאון יצירה, הצבעים האדומים שיכרוהו ממש… ועתה לבו כה רועד ומפרכס. ולפתע וריח חריף של דם גירה את נחיריו… חלשה דעתו עליו, נזדרז ויצא מחדרו כבורח ממפלצת… אורות סוף קיץ הרגיעו קצת את נפש הצייר המנוחשלת. הוא הלך לבית הקפה, ישב ליד רעו המשורר, הציץ לתוך עיניו שהיו בהירות ופקחיות והפליט:

– נו, הנשמע לך עתה העט, עתה, בימים אלו?…

תהה המשורר לצייר הרענן, המאוהב בצבעים, שעיניו רושפות תמיד בחדות־חיים, ועתה הן כבויות, דהויות…

– מה לך, רעי הצייר, שכה מרופט אתה?

– מחדרי ברחתי, מצבעי הדם, ברחתי, ריח דם עולה באפי, דם לנגד עיני, ואיך אצייר ולמי אצייר. אמונתי ביצירה מתה לפתע. זה עתה, ואנה אני בא?

וכך ענה המשורר לצייר:

לא תמות היצירה, בת נצחים היא, לא יחרישו את בנות השיר לא אוירונים ולא תותחים, וכולם, נזקקים לה, כמו לאויר הנשימה, בחפירות האדמה ובמרומי שמים. תמיד תלווה היצירה את החי עלי אדמות, תמיד!