רקע
ישראל חיים בילצקי

מי שבא לשערי יידיש, חייב להתייצב בראש ובראשונה בשערי היהודי המזרח אירופאי. מפת הלשונות של עם ישראל היא פרשה גדולה וסבוכה. היא מלמדת, כי לא קפריסה זו או אחרת עיצבה את דמותה וקבעה את גורלה. הייחוד היהודי בא לידי ביטוי בכל לשונות הגולה.

לשונות הגולה שימשו את האדם היהודי במקומות שונים ובזמנים שונים והן היו כלי ביטוי לכל צרכיו. עיקוב אחר לשונות העם, הוא עיקוב אחר במהלכו ההיסטורי של העם. על גמישותו ויניקתו מתרבויות שונות, על תרבות חיים גדולה שעיסתה נלושה בין הגויים, על חכמת־עם שנאגרה; עיקוב אחר עיצובו של היהודי המזרח אירופאי כבונה לשון יידיש, כמוהו כעיקוב אחר אלף שנות חיים היסטוריים של עם ישראל, בחדירה עמוקה לתכונותיו ולאפיו ולתרבותו של יהודי אחר, שניתק את עצמו מבבל ויצא לדרך חיים חדשה אחרת.

היהודי אשר עלה, צמח והתבסס על הרהיין והשטחים מסביב, הוא־הוא יוצרו של נוסח אשכנז. נוסח אשכנז – פרקיו הראשונים הם פרקים מארטירולוגיים, של מסעי הצלב. שרשו בשלוש הקהילות שעל הרהיין הגרמאני, הידועות בשם שו"ם (שפייער, וואָרמס, מאַינץ) משם הוא גדל וצמח וקבע את השפעתו על אלף שנות חיים יהודיים.

זה אלף שנה הפך נוסח אשכנז להגמון גם בחיים הסטאטיים וגם בחיים הדינאמיים של העם. הבנה ביסודות העיקריים של נוסח זה, היא גם הבנה ביידיש על הסתעפויותיה המרובות.

בשני ערוצים עיקריים זרמו חיי ישראל. שני ערוצים מקבילים שתפסו בזה אחר זה את ההגמוניה הרוחנית בחיי האומה. תחילה הקיבוץ הספרדי ולאחריה בתקופה מאוחרת יותר הקיבוץ האשכנזי.

הקיבוץ הספרדי הוא בעיקר צאצאי האנוסים, אנשים שהתישבו בספרד, זהו השם שניתן בעברית לאישפניא. הקיבוץ האשכנזי הגיע מבבל וארץ ישראל והתיישב במרכז אירופה ומתקופת ימי הבינים המאוחרים דיברו גרמנית או יידיש. הם נקראים אשכנזים על שם אשכנז, הוא השם שניתן בעברית לגרמניה. היהודי הספרדי הוריש לנו את אחת התקופות המזהירות בתולדות ישראל. זו היתה יהדות שבנתה סינתיזה בין המסורת והציביליזציה המוסלמית.

יהודי ספרד הושפעו עמוקות מהעולם הערבי העשיר והם סיגלו לעצמם צורות ספרותיות, מיתודות מדעיות, קטגוריות פילוסופיות. הם היו נתונים לאתגר ולהתמודדות עם העושר הערבי המוסלמי. על הרינוס הוקמו האהלים הראשונים של קהילות יהודיות נוסח אשכנז אשר בנו את שפת יידיש ופיתחו את ספרותה, ערכיה ומקורותיה.

אחת המרידות הגדולות בהיסטוריה היהודית היא מרדו של רבנו גרשום מאור הגולה – (נולד במץ 960, נפטר במאַינץ 1020) נגד בבל, נגד סורא ופומבדיתא; התייצב גאון שהיה מהמפרשים הראשונים בגרמניה וקבע: לא נהיה תלויים יותר בבבל. לא נשאל שאלות, ולא נקבל מהם הוראות בכל אשר נוגע לחיינו. לא נשאל את בבל איך לחוג את חגינו ואיך לקבוע הלכות אשר תקבענה את מבנה חיינו. רק פסק דין שלנו, כלומר: של היהודי החדש על הרהיין, הוא יחייב. את מקומו המכובד בהיסטוריה היהודית הוא רכש עם פרסום תקנות רבנו גרשום, ששתים מהן הן: אין לשאת שתי נשים ואין לפתוח מכתבי הזולת, על כן רושמים על מכתבים אלה: בחדר"ג, היינו: בחרם דרבנו גרשום. (העולם הספרדי ויהודי תימן ויהודים מארצות המזרח לא קבלו את התקנה כי אין לשאת שתי נשים).

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו. גם על נהרות הרהיין שם ישבנו גם בכינו; על נהרות בבל יצרנו ערכים גדולים, גם על נהר הרהיין יצרנו ערכים גדולים.

עוד ב־960, היינו לפני אלף שנה, אנו כבר מוצאים כרוניקות על חיי יהודים על הרהיין. לאחר מכן אנו כבר שומעים על ספרות רבנים, על גדולי הריינוס, חכמי הריינוס, תקנות ריינוס, מנהגי ריינוס והכוונה היא לכל שטח הרהיין משני צדדיו.

כל אלה כבר נקראים נוסח אשכנז.

הרהיין היה דרך מים קדומה ומאד דינאמית, קשרה את המערב והמזרח, דרכה עברו עמים רבים אשר קשרו את הצפון והדרום. דרך זו פיתחה כלכלה גדולה, מסחר, חילופי סחורה, והיהודי – כאיש סוחר, כאדם ללא מולדת, נע ונד בדרכי עולם, מצא בדרך הרהיין מקום מחייה. מי היו הראשונים שהגיעו לנהר הרהיין,

מי היו התושבים הראשונים? ההיסטוריה היהודית אינה משיבה. יש איזה ערפל בנושא זה. יש כרוניקה על קלן, רגנסבורג, שטראסבורג, אולם חסרים פרטים.

יש אגדות רבות. אחת אולם ברור, כי על גדות הרהיין קרוב ל־1000 שנה בנו יהודים את משכנם, משכן שהיה מלווה במאבקים, מלחמות, פוגרומים, שחיטות. עברו את מלחמות הצלב 1096, 1146, 1190. בתוך היסורים הגדולים בנו יהודים את חיי הרוח שלהם, את חייה של ההלכה והאגדה, של יידיש וספרותה.

כפי שאמרנו: שפייער, וואַָרמס, מאַינץ – קהילות שו"ם הן עריסות קהילות גרמניה, כאן ראשיתה של יידיש. כאן התחיל כתר יהדות אשכנז.

התקנות של רבנו גרשום לפני 1000 שנה והתקנות של קהילות שו"ם מהמאה ה־12 יצרו את מסורת הארגונית של עצמאות יהדות אשכנז.

השטח הזה שדברתי עליו ידוע בשם לותיר. שטח זה הכיל: קלן, מאינץ, וורמייזא, שפייער, מעץ. בשטח לותיר נולדה שפת יידיש. כאן התחילה תקופת יידיש.

לשפת יידיש אין תעודת לידה. ייתכן והיא בת שמונה מאות שנה וייתכן והיא בת אלף שנה ואולי יותר.

יידיש היא שפתה של יהדות אשכנז, היא בשר מבשרו ודם מדמו של נוסח אשכנז. היא הפנינה בכתר יהדות אשכנז.

כשיהודים הגיעו עקב פוגרומים ורציחות מארצות שונות לגדות הרהיין, דאגו בראש וראשונה לשני דברים יסודיים, שבלעדיהם אין האדם היהודי יכול להתחיל את בניין חייו: בית מדרש ובית קברות.

הזכור לכם הפרק הנפלא של שלום אש בספרו “קידוש השם”, כיצד יהודים אחרי פוגרום, כשנאלצו לעבור למקום אחר ולבנות את חייהם מחדש, הקימו בראש וראשונה בית כנסת בערבות אוקראינה ועם הפתיחה – שרו ורקדו יהודים אם גם סימני הפוגרום עוד היו מקומטים בפניהם, השירה נפוצה על פני יער ושדה, וכל גבעול־עשב רשרש את בשורתו בליל האביב החם: בית הכנסת נבנה. באה הברכה. ולאחר והיהודים בנו בית כנסת ומדדו קרקע לבית עלמין התפנו לנכס השלישי: לבנות שפה.

כאמור, התחילה יהדות אשכנז לבנות את חייה על גדות הרהיין. סביבתו החדשה של היהודי היתה סביבה גרמנית. שפה גרמנית. בכל אשר נגע וכל אשר עשה היה נגוע בשפה הגרמנית. היהודי ביקש להיבדל מהשותפות הזו. האשה היהודיה, כשברוב תבונתה ליוותה את השבת ואמרה ברכתה: נעם איך דעם כוס אין דער רעכטער האנט, מאך איך א ברכה איבער דער גאנצער לאנד", כלומר: “אני נוטלת את הכוס ביד הימנית ומברכת על פני כל הארץ” מצאה, כי הנה השכן הגרמני מבין הכל, מלבד שתי מלים: כוס וברכה. והאשה היהודית היתה מאושרת. הנה הוכתרה הברכה שלה בהצלחה מרובה, ולברכתה אין פיקוח של השכן הגרמני. בהרמת הכוס והברכה היא נשאה לעצמה ולכל בני ביתה בשורה חדשה, בשורה של בניין שפה, וגוונים אחרים דולקים בה. הנה היא מתפללת לאלוהי ישראל ומשתיתה חווייה דתית על מלים, שעין חשדנית אינה נוגעת בהן.

זוהי הביוגראפיה הראשונה של שפת יידיש. וכך נתן לה ביטוי המשורר אברהם ליסין: "פון וואָרמס פון מאַינץ און פון שפייער / דורך פראָג און לובלין און אָדעס / האט אַלץ זיך געצויגן אין פייער / האט אַלץ זיך געצויגן אין נס (כלומר: מווארמס, ממאינץ ומשפייער, דרך פרג, לובלין ואודיס, הכל נמשך דרך אש, הכל נמשך דרך נס)

בשני דברים עסק העם היהודי: בתורה ובמסחר. בכל נפשו, בכל מאודו, משחר ילדותו, השיג האדם היהודי את עולמו דרך פרקי הלכה ואגדה. יותר הלכה מאשר אגדה. כאנשי־עסקים נפגשו קהילות יהודיות בבתי מדרש ועם “שלום עליכם” המסורתי פתחו בלומדות, באמרי תורה. עם הפגישה הראשונה, ניחוח הפלפול נספג לתוך המפגש. הפלפול ארב לו לאדם היהודי, הוא הפעים אותו, הוא מילא את כל ישותו. לאחר וצמאון הפלפול פג, ניגשו לעסקים. ביקש האדם היהודי כי גם כאן בעסקיו לא תשלוט עין חשדנית של השכן הגרמני. ביקש היהודי במסחרו, כשם שביקשה האשה היהודיה בתפילתה, לציין בעל פה ובכתב, במקום: “פּערל” – מרגליות, במקום “איידעלשטיין” – אבן טוב, במקום “שמוּק זאך” – תכשיט, וכשעסק בפירות, כתב ודיבר לא “ראזשינקעס” כי אם צימוקים, לא “נוס” כי אם אגוז, לא “שמעקעדיקע געווירצן” כי אם בשמים ובכל עניני עסקים גלגל היהודי מלים חדשות: מסחר, שוק, קנין, שכר, היזק, קונה, מוכר. ואם צריך היה לציין שטחים גיאוגראפיים לאן הוא שולח את הסחורה הוא זנח את המלים הגרמניות וכתב ואמר: מזרח, מערב, צפון, דרום, ים, יבשה, מדינה ולפראנקרייך קרא: צרפת, ולדייטשלאנד – אשכנז, ולארצות ערביות: ישמעאל, כנען, ולארצות אפריקה – כוש, וכך נמתחו עורקים חדשים בשפה הגרמנית, כך נבנו צלילים חדשים, והצלילים יצרו ריתמוס אחר. כך התחיל לראות האדם היהודי, כי נפשו ובשרו אינם לקוחים משפת השכן, כי אם מהתנ"ך, מדורות עברו, צלילים אשר אף פעם לא פסקו במרוצה הבלתי פוסקת של חילופי מקומות, הם עלו וצפו ותבעו את מקומם ביצירת השפה החדשה. עם ראשיתה של יידיש, הושיטה עברית את ידה, יד אוהבת, יד עוזרת. עברית היתה המשענת הראשונה ליידיש. מה תימה כי עם הקולות הבלתי פוסקים של החיים, אימצה יידיש אלפי מלים עבריות, מלים המעידות על רציפות של תהליכי החיים היהודיים, רציפות שאינה נפסקת.

צדק ביאליק כשהוא קבע באחת ממסותיו: יידיש נוצרה על ברכי השפה העברית…

שפת יידיש היו לה גלגולים רבים.

כל שפה מקיימת מצוות הכנסת אורחים, והיא קולטת לאוצרותיה את הטוב בשבילה, את המתאים לה והנחוץ לה להרחבת גבולותיה. יש והיא מלינה את האורחים, יש שהיא נותנת להם ישיבת קבע. הרשות אפילו נתונה לעם המשתמש בשפה להחליף את שמה. הרי גם עברית החליפה שמות: שפת כנען, יהודית, לשון קודש, לשוננו, עברית.

גם יידיש נקראה בשמות רבים. שמה הראשון היה “לשון אשכנז”, את השם הזה אנחנו כבר מוצאים בפירוש רש“י (1040 – 1105) ויש חוקרים, שאכן מתחילים את כתב הייחוס של יידיש מרש”י, היינו המאה ה־11–12.

אולם יש חוקרים מהשורה הראשונה אשר מקדימים את ייחוסה של יידיש ומוכיחים שכתב הייחוס של יידיש מתחיל במאה התשיעית. העדות הספרותית הראשונה ביידיש הגיע לידינו בחרוז המצוי במחזור של וורמט – המעוטר, שכתיבתו הושלמה בשנת 1272, ותרגומו של החרוז: “יום טוב יזומן למי שיישא מחזור זה לבית הכנסת”. הווה אומר עדות ספרותית ראשונה, בצורת חרוז ביידיש דאז, זמנה – מחצית השניה של המאה ה־13.

עקב מאורעות היסטוריים אלה או אחרים, כשקמו מרכזים יהודיים בוונציה, פראג, אמסטרדאם וקרקוב, קבלה יידיש שם חדש – “עברי־טייטש”. יש להעמיד על טעותם את אלה אשר חושבים ש“עברי־טייטש” זה “עברי־דייטש” (עברית גרמנית). זה לא נכון. “טייטש” – פירושו תרגום, פירוש. באותם המרכזים ובאותם הימים תרגמו יצירות מעברית והיו מפרסמים את היצירות בשתי השפות – ב“עברי” ו“טייטש”. לא היו אלה תרגומים, כפי שאנו רגילים לראותם היום. הטקסט של המקור הורחב, הוסבר, קיבל פירושים שונים, והכל הוסבר ברוח הזמן. מזיווג זה נוצר השם האופייני: “עברי־טייטש”.

כגלגולו של ניגון – כך גלגולם של השמות לשפת יידיש, לא חששו עם התמורות לשנות שם. כשהשפה חזרה לארצות אחרות, כשהתחילה להתעשר בתוספת העברית, אנו מוצאים שם חדש לשפה: “יודיש”. “במלכים בוך”, שמחברו אנונימי (1543) אנו נתקלים בשם חדש זה. את השם “יודיש”, גלגול של המילה “יהודית”, לקח, כנראה, המחבר מספר מלכים בתנ"ך (מלכים ב', י“ח כ”ו) “ויאמר אליקים בן חלקיהו ושבנה ויואה אל רבשקה: דבר נא אל עבדיך ארמית, כי שומעים אנחנו ואל תדבר עמנו יהודית באזני העם אשר על החומה”. אחרי שם זה מופיע שם חדש, לא “עברי־טייטש” אלא “יידיש־טייטש”.

הראשון שקרא ליידיש בשם “מאַמע לשון” (לשון אם) היה יהודי פשוט מישוב בדרום גרמניה ארן בן שמואל. אין אנו יודעים עליו הרבה. ידוע לנו רק שהיה יתום וסבל צרות ודלות ומצא תיקון לנפשו בספרים שהפיעו ביידיש־טייטש והוא בעצמו כתב ספר קטן ביידיש “ליבליכע תפילה”. הספר מבקש יחסים תקינים בין איש לחברו, ותובע מהיהודי להצטיין במתן עזרה לחברו ואת הדור הצעיר להוביל בדרכי מוסר. האמין היהודי הפשוט המופלא הזה, כי אם יסבירו את דרכי המוסר ב“מאמע לשון” – כדבריו – הדברים יקלטו יותר מהר. (הרי גם הגאון מווילנה כתב באחד המכתבים לאשתו, כי יסבירו לילדים את התנ“ך ב”מאמע לשון", והרי כך גם ביקש הסופר העברי אברהם מאפו במכתבו אל אחיו).

אולם בזאת לא תמו השמות של יידיש. מ“מאַמע לשון” עברו לז’רגון, ורצו בשם זה להנמיך את קומתה של השפה, כי הרי פירושו של ז’רגון: שפה בלולה מיסודות של לשונות שונות. אולם האמת היא, שאין שפה – מי פחות, מי יותר, שאין בה יסודות של לשונות שונות. התוספות, השינויים, השעשועים הלשוניים הנגרפים לשפה זו או אחרת בדרך חייה, הם הם היוצרים את עושר חייה וגמישותה. שפה כיידיש אשר עברה את חייה על פני טריטוריות שונות, יצאה מ“מיטל הויך דויטש” בגרמניה לתחומים סלביים במזרח אירופה, ומהם תחומים עבריים, יכולה לשמש דוגמה ומופת להרבה שפות עשירות, כיצד ממזגים, כיצד יוצרים שיווי משקל, וחיי מחשבה לתפארת, כיצד מתמזג הקיטון והסלון, כיצד מוכיחים כי חיי משרתת אינם פחותים מחיי הגברת. מהז’רגון – חמקה לאידיש ומאידיש ליידיש.

אלו הם גלגולי שמות שלשון יידיש אשר עברה עם היהודים ממקום למקום, מארץ לארץ ובכל מקום קיבלנו משהו משפת אותה ארץ וטימעה את מה שרכשה בתוכה וכך עם הזמן באה לעולם שפה מיוחדת במינה – מחייכת, עצובה, מביעה את כל משאלות הלב, רגישה, פקחית, שיש לה יכולת לבטא בדקויות: רחשים ותחינות וצעקות וקללות ובכי ושיח בין חכמים ומשא ומתן של פשוטי עם.

וכך אנו מוצאים את הבתולה בת הי“ב געלה ב”נאענטע געשטאלטן" (דמויות קרובות) לאיציק מאנגר, בתו של משה בן אברהם המדפיס אשר ביקשה חרוזים ביידיש לסידור של אביה “תפילה למשה”. געלה זאת בת הי"ב התגנבה בחצות לילה לדפוס, ליקטה אות לאות, צירפה תיבה לתיבה והחרוזים עלו הפעם מאליהם: "דיזי שייני נייע תפילה פום אָנפאנג ביז צום ענד / האב איך געזעצט אלע אותיות מיט מיינע אייגענע הענד, אמי מרת פריידה האט מיך צווישן צען קינדער גיבארן / איך בין איין בתולה נאָך עטוואס אונטער צוועלף יארן (את התפילה החדשה הנאה מראשיתה עד סופה, סידרתי את כל האותיות בעצם ידי. אמי מרת פריידי ילדה אותי ואני בין עשרה ילדים, בתולה אני, עוד פחות מבת י"ב). וסיומה של אותה תפילה נאה בקול קורא אל הלקוחות לאמור: אהובי, רבותי, קויפט די תפילה פאַר איין גרינג געלט / דען מיר האָבן זונסטן קיין אַנדערע מחיה אין דער וועלט (אהובי, רבותי, קנו התפילה לתפארת / כי אין לנו זולתה מחיה אחרת).

כך נקבעה דמותה בזכרון הספרות היהודית – “הבתולה” – הקטנה מעט מבת י"ב שסידרה במו ידיה את התפילה הנאה.

יידיש דאגה לאשה היהודיה והגישה לה סידור ב“מאַמע לשון” “צאנה וראינה”. הסידור העברי הגברי היה סגור לפניה, העברית הקשה היתה מובדלת ומפורשת מעולמה. באמצעות לשון קודש לא קשרה האשה היהודיה מגע עם בורא עולם. ביידיש מצאה האשה היהודיה את חן הייחוד, מקור דמעות ושמחה, היא התרפקה על השפה, הרחיבה גבולותיה, ותאמר: יופי לי, יש גם לי סידור, יש גם לי תפילה: “צאינה וראינה”.

סיפורי המעשיות וספרי המוסר שהתחילו להתפתח במאה ה־15 וה־16 תבעו שלוחה נוספת והיא “התחינות”. העולם הרוחני של האשה תבעה את ביטויה, ביטוי של חיי עולם וחיי יום יום, היא לא ביקשה לעסוק במעשי מרכבה, אולם ביקשה לעסוק בחיי הנפש שלה, רצתה לצאת מהיום־יום האפור, לתפילה, רחמים וחסד. עולמו של סידור התפילה של הגבר, היה – עברית, עולמה של תחינת האשה היתה יידיש. הסבא למד תורה, הסבתא קראה ב“צאינה וראינה” בטייטש־חומש ליעקב בן יצחק אשכנזי מינובה. היה אלו ספרים עממיים אשר תפסו מקום נכבד בחיי האשה היהודית, בסגנונם, באגדות המרובות שבהם, באוצר המלים ובחן המיוחד. ספרים אלה הפכו להיות הספרים הביתיים הקרובים ביותר של הסבתות והאמהות שלנו.

ברכת הנרות בשבת הבהבה ביידיש באור מיוחד. האשה הודיעה לרבונו של עולם, כי היא אינה לבד, ואינה מבקשת רק על עצמה, כי היא נציגת המשפחה כולה. היא מבקשת על בעלה ובעיקר על ילדיה. היא הכריזה ביידיש, כי היא “א יידישע מאמע”. היא התחילה להבין את עקדת יצחק ובכתה יחד עם שרה אמנו; את תרמיתה של רבקה ליוותה האם היהודיה ביידיש באהדה רבה, כי הרי מדובר ביעקב בנה האהוב, הלומד תורה ולא באיש צייד כעשיו. האם היהודיה בכתה ביידיש עם לאה ושמעה ביידיש את זעקתה של רחל, חייה ומותה על אם הדרך. עלינו לציין, כי לא רק האשה ממזרח אירופה בנתה את התחינה. כבר עם ראשיתה של שפת יידיש בוורמייזא, שפייער, מאינץ נוצרו תחינות בשפת הדיאלקט היידי־גרמני.

הווה אומר: חלקה של האשה היהודית בהרחבת גבולותיה של יידיש, בפרקי הסיפור, האגדה, השיר, המעשיה הוא גדול ורחב. יידיש הקנתה לאם היהודיה את שיאי הרגשתה החיונית. היא חדלה לתעות בנכר. היא קנתה ביידיש מולדת, לשון, נשמה.

אין ספק כי שרה בת טובים שכתבה את התחינות ביידיש היתה משוררת לירית דגולה, בעלת ערגה נפשית ונשמה תוססת. משוררת דתית המקבלת עול מלכות שמים ומפזרת אוצרות פיוט למכביר. שרה בת טובים תרמה רבות לקידומה של ספרות יידיש. התחינה היתה גם מרד בעולמו של הגבר, כי אין האשה הדום לרגליו, כפי שמספר י. ל. פרץ בסיפורו “שלום בית”.

אין פלא כי ספרות יידיש שמרה על נוסח התחינה וכשמאנגר פותח את שירי החומש, הוא מקדים בנוסח התחינה ובעקבות שרה בת טובים שר גם המשורר י. י. שווארץ: "צינד אָן דער מאַמעס בענטשלייכטער די צוויי / ביים פענצטער וועלכער קוקט ארויס צום פעלד / און לייכטן זאָל זיך צנועה’דיק אַרויס / דער שבת קודש איבער גאָר דער וועלט (הדלק את שני הפמוטים של אמא / על יד החלון הצופה לשדה / יאירו בצניעותם את שבת הקודש על פני העולם).

כשהגיעו לידי האשה היהודיה אחרי התחינות זכרונותיה של גליקל מהמלן במאה השבע עשרה, היתה כבר מצויידת ביסודות יידיש איתנים, בשיחות אם יהודיה עם בורא עולם, במבטים מכוונים אל בימת העולם היהודי, בפרשיות שונות. נשפה כבר אליה זכירה של אגדה, תמונה מבית יהודי ספוג תורה ותפילה. יידיש כבר היתה חלק מחייה אשר הגישה את כל השירותים הדרושים. היא כבר נשאה רחשי תודה בעד שירותיה.

גליקל מהמלן היא בת המבורג שנתאלמנה בגיל 44 והיתה מטופלת בשנים עשר ילדים. כדי להקל על יאושה החליטה לספר לילדיה על חייה. זכרונותיה מתארים את דרכי החינוך במאה השבע עשרה, השידוכין, החתונות, המסחר, מנהגי עמים וארצות, גזירות שעברו צרות והישגים ומאבקים. היא השאירה תעודה רבת ערך ביידיש שכל היסטוריון שעוסק בתקופה זו נעזר בה. יש בזכרונותיה מידע רב לחוקרי הכלכלה של אותו זמן, שכן גליקל, שהיתה אשה עשירה, עסקה במסחר אבנים יקרות עם כל ארצות אירופה ובעסקים אחרים.

גליקל נחונה בכשרון סיפורי רב והיא מצליחה לשתף את הקורא בחוויותיה. היא עושה חשבון עולמה וחשבון הסביבה היהודית לעצמה בתוך העולם הנוצרי הסובב אותה.

אנו מצרפים את גליקל למרחיבי גבולותיה של יידיש, תיאוריה פונים למראות, לחזיונות, לשפע האצור בחיים הפנימיים היהודיים, לחיי המשפחה. אלו הם פרקי כתב סוערים ונסערים. שיחה ושיגה עם עצמה וכלל הבריות העשירו את חייה הפנימיים של יידיש. ריאליסטית בתיאוריה ובעלת דמיון. יודעת לתאר אירועים ודמויות. הנופים אינם קפואים, כי אם דינמיים וזכרונותיה הפכו להיות ביידיש לספר קריאה מהנה וכך פקד אביב חדש את יידיש בדרכה בין הזמנים ובין הארצות.

כך נדבך לנדבך יצרו יהודי מזרח אירופה לשון משלהם, יידיש, שבאה לעולם מתוך רצון לקרב אל השכל, להסביר ולפשט את הסבכים העצומים של ספרי הקודש. כך קמה והיתה כאילו מאליה, שפת אם “שווה לכל נפש”. לשון ולה ניגון יהודי מיוחד וחכמת עם מיוחדת. לשון שמידברת מאליה, "קולחת לה בדרך הישר ללא סטיות לצדי דרכים, לשון שיש בה לבביות וחמימות אמהית. אומר אברהם יהושוע השל: “בלשון זו אדם אומר ‘יופי’ ומתכוון לדיוקן הרוחני “אַ שיינער ייד” – יהודי נאה במידות ודעות. אדם אומר ‘טוב’ ומתכוון לקדושה, כלומר: “אַ גוטער ייד”, יהודי טוב. צדיק. מעטות הלשונות בעולם שאפשר לדבר בהן בפשטות כזאת ובגילוי לב כזה. מעטות מאד הלשונות כמותה, שבהן כל כך קשה לאמר דברי כחש”. אין פלא שר' נחמן מברסלב היה בוחר לשפוך לבו ולהביע כיסופיו לפני השם יתברך בלשון יידיש דווקא וסיפר את סיפוריו הנפלאים ביידיש. אין תימה, שר' יצחק מברדיצ’ב ניהל את הויכוח עם הרבונו של עולם בשפת יידיש: “וואָס ווילסטו פון דיין פאָלק ישראל…” בלשונות הרבה דיברו היהודים מאז הלכו בגולה, אך זו היתה הלשון היחידה שקראו לה יידיש, היינו לשונם של יהודים.

יידיש איננה רק “קומבינציה” של השפה הגרמנית, היא תוצר של חכמה יהודית ונוצרה אגדה: משיח יבוא כשיתחילו ללמוד את הזוהר בשפת העם, בשפת יידיש.

לשון – אין פירושה: דקדוק. לא רק עובדות דקדוקיות. לשון היא מבע החיים. ריתמוס החיים של העם. לשון הוא נחל שוטף, מסע בלתי פוסק האוסף בדרכו כל קורטוב של חכמת העם, מסע נדודים המפרפר ביסורי העם, השמח בשמחתו, הבונה את שבתו ואת יום החול שלו; הלשון מגדירה: אלוהים ואדם מה הם, היא כוללת בתוכה את כל הערכים, הנכסים והקנינים. הלשון מצילה את האדם מבדידותו האיומה, תופרת למענו את חייו השוטפים, בונה את מציאותו. מה היה עושה טביה שלנו בלי שפתו יידיש הקולחת והשוטפת? הוא היה מאבד כל שביב של תקווה. לשון יידיש הצילה אותו, הוא בטח בה, בשפה זו הוא שטח את זעקתו בפני הכומר, כשביקש חזרה את בתו חווה, בשפתו יידיש הוא תבע מאלוהים את עלבון חייו, בזכות היידיש הוא נשען במאבקיו גם על השכל, גם על הרגש. חיינו היהודיים במזרח אירופה היו משועממים בלי יידיש. עמוס פצעים וקרעים יצא האדם היהודי למעט חירות עם יידיש. גם כשהיה בשבי המנים הנוראים עזר לו “דער טאַטע אין הימל”. לא “אלי, אלי למה עזבתני”, כי אם “דערבאַרעמדיקער האַרציקער העלף מיר אין מיין נויט”. ליידיש היתה זריחה מוקדמת כי השפה העברית הפכה לה לברכה גדולה.

צא וראה, כל מהלך חייו של האדם היהודי ביידיש לקוח מעברית. שימו לב: זכר, נקבה, ברית, פדיון הבן, בכור, בר מצווה, שידוך, תנאים, חתן כלה, חופה, דרשה געשאנק, כתובה, מחותן, עגונה, אלמן, אלמנה, יתום, צוואה, ווידוי, הספד, טהרה, בית עולם, קבר, מצבה. הכל לקוח מהספירה העברית. יידיש אפילו לא ניסתה ליצור מלים חדשות. הכל היה מוכן. היו מוכנים: דער חזן, דער רב, דער שמש, די כלי קודש, דער קהל, דער פרנס, די תקנה, די חברה, והרי כל מערכת המשפטים ביידיש לקוחה מעברית: דין, דיין, בית דין, דין תורה, פסקענען, טענה, תביעה, עדות, שטר. יידיש לא ניסתה אפילו ליצור ציון אחר. הכל נקלט. אין מה להוסיף. יידיש קנתה מהאחות העברית אוצרות. כבר בתקופת הנעורים הרגישה יידיש כי האחות הכינה בשבילה מערכות מוכנות, וכל מערכה היא יהודית, בשר מבשרה של היידיש, בשר מבשרם של דורות. אשרי השפה שהכינו לה כלים כאלה, כלים לערש, לחשק וכלים לערש הדווי. לפילוסופיה, לאמנות. לספרות הרשתה יידיש ללכת לרעות בשדות זרים, אולם לא לערכים הקשורים “צו דער טראדיציאנעלער יידישקייט”, ליהדות המסורתית. לא צריך לחפש מילה חדשה למילה העברית: “מקדש זיין די לבנה”. לא צריך לחפש מלים חדשות למוצאי שבת והבדלה. המבדיל בין קודש לחול – זהו עולם יהודי גדול, ואת זה צריך לאמר בעברית בתוספת אנחה יהודית. אם מגיעים למעט גשמיות מרשה עברית להתחיל ביידיש: “רבותי מיר וועלן בענטשן”, אולם מיד אחרי זה כל ברכת המזון – בעברית.

מה הפלא על כן כי הקומפוננט העברי מיוצג בשפת יידיש ייצוג מלכותי. אם גם הקומפוננט הגרמני עשה הכל כדי להשאיר עקבות על יד הקומפּוננט העברי: “איבערזען די מזוזות”, אָפּריכטען דעם סדר", “זאָגן תהילים”, “אויסהייבן אַ ספר תורה”, “לייענען קריאַת שמע”, “מאַכן אַ ברכה”, “לייגן תפילן” ואם אומרים אנחנו כי יידיש היא בחזקת כור היתוך, הדוגמא לכך, כיצד אלמנטים של לשון קודש הותכו עם אלמנטים גרמניים. כי הרי כך רצתה יהדות מזרח אירופה להוכיח כי אמנם גרנו על יד הגויים, אבל לא עם הגויים. יידיש תוכיח.

המחיצה בין יהודי לגוי היתה אבסולוטית, וזה היה צריך לבוא לידי ביטוי בשפה. במשך דורות רבים חתמו יהודים על תעודות רשמיות ממשלתיות עם שמותיהם היהודיים באותיות יהודיות, כדי לקיים את “ההבדלת וקדשת”. על מחזור, על ספר של הרמב“ם, על ספר תנ”ך צויירה באמנות רבה אות יהודית מופלאה ואם בקשו לצייר פנים, צוירו פני צפורים כדי לקיים: “אל תעשה לך כל פסל וכל תמונה”. כי בין העולם היהודי לבין העולם הגויי עמדה אזהרה אשר נקראה: להבדיל. המחיצה אף פעם לא נמחקה. המרחק היה קיים. המרחק חייב לעצב שפה לבל יבולע למושג: להבדיל. לחוש הסלקטיבי – כח רב בלשון יידיש.

במילון יידיש לא קיימות המלים: פאַסיאן, האָסטיע, אַפאָסטאָל, הייליגער גייסט, סאַקראמענט, גאָטעסמוטער, כי הריטואל שלהם הוא נוצרי. היהודים הביאו מלותיר מושגים עבריים מוכנים: כוונה, וידוי, תשובה, רחמנות, חרטה, עבירה, בטחון. הכל נשם עולם יהודי. ההפרדה בהשקפת חיים ובהשקפת עולם היתה נדרשת ויידיש הוכיחה בשפתה כי היא יכולה לעשות את זה. אין נקודות שיתוף. אין איחוד הניגודים, אין השלמת הפכים. כל התגים העבריים נכנסו לשפת יידיש. העברית הפקידה בידי יידיש אוצרות לא לשעה, כי אם לקבע. כל הטמון בלב, וכל הקטורת העברית לאדם היהודי הלקוח מספרי התנ"ך, מהמחזור והסידור הוצפן בתוך היכל יידיש. עם כל חילוקי הדעות בין שתי הלשונות עמדו זו על יד זו ובנו גשר. עמדו פנים אל פנים. באמצע, במשך הזמן ניבנו השקפות שונות, אולם הדבק הלשוני היה חזק. הדין וחשבון המלא של חכמה יהודית, של עבודת הבורא, של חיי יום יום נכתב ביידיש. נשאו ונתנו, תיקנו תקנות ומלים עבריות חגגו את חג האחווה עם יידיש באשר פנתה, באשר יצרה.

כל דבר שיש לו שייכות בין אלוהים ואדם נטלה יידיש מן העברית: שכינה, גן עדן, גהינום, עולם התוהו, עולם הבא, עולם הזה, יצר טוב, יצר הרע, מלאך, צדיק, רשע וכו'. כל דבר שיש לו קשר עם יהדות קונקרטית נטלה יידיש מן העברית: בית מדרש, פרוכת, עמוד, בר מצווה, קנס, תנאים, ארון קודש, שחרית, מנחה, מעריב, תפילה, תחינה, סידור, מחזור, קידוש, הבדלה, סדר, סוכות, הקפות, מודים, קריאת שמע, מזוזה, ציצית, ארבע כנפות, תפילין, רצועה, ספרי תורה, כשר, טריפה, שחיטה, חלף, פגימה, סירכה, קצב, כזית. כשבקרתי בוואַרשה וראיתי את השלט “באומשלאג פלאץ” ובו תרגום “קדושים” ל“מארטירער” אמרתי למלווים: אסור לתרגם את המילה “קדושים”. “קדושים זה יותר מ”מארטירער". יידיש אמצה את המילה קידוש השם. בעזרת השם עוד ניתן לתרגם ולאמר: “מיט גאטס הילף”, אולם לא, “קידוש השם” ולא “חילול השם”. כך דאג החוש הבריא של יידיש. הלינגוויסט הגדול ביותר הוא חושו הבריא של העם. גם לאלוהות יש מדרגות: יהוה, אלוהים והמדרגה השלישית: השם. למען השם – כן, למען אלוהים – לא. יהודים נזהרים מלהזכיר את שם “אדוני” וביידיש נכנס המשפט הצנוע: "את ידי לא נטלתי: (כ’האָב די הענט ניט געוואַשן).

הסך הכל: יהודים החזיקו בכנפות המסורת כשהם בנו את לשון יידיש. יידיש בנויה חטיבות חטיבות בדרך המסורת היהודית. עצבות, יאוש, קינה, פחד, שמחה, אם רק נמצאה המילה ההולמת, המדברת אל האדם היהודי בשפת התנ“ך, בשפת המסורת, קדמה העברית. בהכרה צלולה נבנתה השפה. כי על כן היא יידיש; כלומר, שפתם של יהודים. התנ”ך ומקורות עתיקים היו מקור חיים לעדה היהודית. בכל ארץ וארץ נטלה יידיש מהסביבה בכל אשר נוגע לחמרנות. כאן לא הקפידו. אין תימה על כן, כי שירת יידיש, מהמאה התשע עשרה עושה למען החרוז העברי – יידי. כבר הבדחן דאג לחרוז: “לאמיר אויפשפילן פאַר חתן כלה: גאַָט וועט אַייך זיין ממלא” (ננגן לכבוד חתן וכלה. אלוהים את מחסורם ימלא). יונה ראזענפעלד כבר שר: “אַף די ווערבעס אַף די שטומע / הענגט דער חלום פון מיין אומה” (על הערבות האילמות תלוי חלומה של האומה). וליסין שר: “געגאַנגען דורך יעדער געפאר / און אינגעזאַפּט האַָב איך דעם צער. אָ, דו אַלמעכטיקער גרויסער האַר / אפשר וועסטו אראפנעמען דעם פינסטערן גזר” (הלכנו דרך כל הסכנות, ספגתי לתוכי את הצער, אה, אתה אלוהים אדירים, שר גדול, אולי תבטל את הגזר האפל). בשיר עממי שרה יידיש: “אַ קבלה פון מיין זיידן / לאז אים רוהען אין גן עדן” (קבלה היא מהסבא שלי, שינוח בגן עדן). והמשורר הלירי דוד איינהורן שר: “מיט אים וועסטו וועבן דיין טרויעריקן ניגון / מיט אים וועלן מאַמעס קינדער פארוויגן” (אתו תארג את ניגונך העצוב, אתו אמהות ירדימו ילדיהן). וממשיכים משוררי יידיש לחרוז: בטחון און צעבראכן, אָרעם קברים, ליפן פרומע, שטילע, שעפטשען שטיל אַ תפילה.

מופלאות הן דרכי האדם היהודי בכל אשר נודע ללשונות. ספר דניאל הרומז על אחרית הימים ניתן בשתי לשונות: עברית וארמית. חזון הגאולה נוסח ישעיהו ומיכה המורשתי ניתן עברית. את פאתוס הגאולה הביאה עברית. אולם את חבלי המשיח, עקבתא דמשיחא הביאו שתי לשונות: עברית וארמית: “אף על פי שיתמהמה” ו“ייתי ולא אחמיניה” – שיבוא ולא אזכה לראותו. עבדים היינו ו“הא לחמא ענייא”, אין סומכים על נס ו“אנן אניסא לא סמכינין”. שניים מקרא, אחר תרגום. והיהודי אשר לא ידע עברית הכיר וידע את התנ"ך באמצעות תרגומיו של הגר עקילס־אונקלוס ליוונית וארמית.

יידיש זכתה לתרגום מופלא של התנ“ך ביידיש על ידי יהואש, גדול המשוררים והמתרגמים. חסד עשה אתנו שוכן המרומים שנתן לנו את יהואש וזה כדי להביא את כתבי הקודש ביידיש ככלי שלם, העומד על גדלותו העברית ושיווי משקלו היידי והוא הפך לקנין הכלל היהודי, כי הרי זאת לדעת: בין שתי מלחמות עולם, מבין 16 מיליון יהודים, דיברו, פעלו, יצרו, שנים עשר מיליון ביידיש. תרגום התנ”ך ליידיש על ידי יהואש זוהי שלהבת־יה. כל מה שנוצר במשך אלף שנות חיי יידיש, היה הכנה למפעל אדיר זה. כי על כן: לראות תרגום התנ"ך ביידיש מעולה, היתה כאש עצורה בעצמותינו. תכלית רוחנית ומעשית המגלות את כוחה הרוחני, את אורה הגנוז בנפש העם. רוח היצירה הגדולה של יידיש דובר מתוך גרונו של תרגום זה.

ראינו כי הקומפוננט הגרמני והעברי התחברו יחדיו, ואם גם היה קיים מאבק ביניהם, נראה כי חלקו את עולמה של יידיש לקטגוריות שונות והסתדרו ביניהם. יש קנאה בשפה וקיימת חברות כאצל עדה חיה. הנה עשו איזו סלקציה ובעניני משפחה דווקא, השאירו את הקומפוננט הגרמני: פארגיין אין טראָגן, טראָגעדיק, געלעגן ווערן, גיין צו קימפעט, קימפעטאָרן, געווינען, קינדלען. אולם כשהגיעו לעניני מוות אמרה העברית ליידיש: כאן לא אוותר ובהיכל יידיש נקבעו לעולמי עד המלים: מת, בר מינן, נפטר, תכריכים, לווייה, טהרה, קבורה, חברה קדישא, אבל, בית עלמין, קדיש, מצבה וכו'.

יהודים בנדודיהם הגיעו לארצות סלביות וכאן נמזג לתוך היידיש הקומפּוננט השלישי – הסלבי והוא התחבר לשני חבריו הקודמים בשקט ובשלווה וראינו בחרוזי קולבאק: "די גראָבע יידן קוטשעראווע / מיט מעסערס אין כאָליאַווע (יהודים בעלי גוף מדובללים, עם הסכינים בשוקית) / "ס’יאָגן זיך מיט ווילדקייט האָרדעס חיות / און ס’יאָגן זיך צעפליקט גאַנצע סטאַיעס (אצים רצים, בפראות, עדרי־חיות, אצות־רצות חבורות משוסעות). ראינו בכך חברות טובה, לא מחבלים, כי אם ידידים יצאו לדרך. כל אחד הביא קרבן מתוך רצון והחברות הטובה של שלושת הקומפוננטים טבעה את חותמה על יידיש. אלמלא כן היתה יידיש חסרה את הגמישות הנפלאה. החברות הטובה של שלושת הקומפוננטים סובבה את הגלגל. השיר העממי יצא לדרך עם ריחות גרמניים, עבריים וסלביים ולא הפריע ליידיש ולגרמנית השיר העממי על אדמת הסלבים: “אין דרויסן איז אַ טריבער טאָג / אין שטוב איז א פאַרע / כ’האב אפגעלעבט מיינע יונגע יאָרן / ווי אין אַ פינצטערער כמאַרע” (בחוץ יום רטוב, בבית הבלים, כיליתי את שנותי הצעירות כבערפל אפל). וכששלום עליכם מבקש להדגיש את הייחוס של יידיש, הוא מרשה לאחד מגיבוריו לאמר: “אוי איז דאָס אַ הונט, אוי איז דאָס אַ כלב, אוי איז דאָס אַ סאָבאַקע”.

התנועה החסידית תרמה את אחת התרומות הגדולות ליידיש. הרי היא כולה על טהרת היידיש. האדם הפשוט החותר למעט אשרו דבר בחסידות יידיש, דבר הרבי על תיקון המידות: נשא בדבריו דבר שמחה, קבץ תחת כנפיו מנין או עדה גדולה; אם עמדו על יד הרבי גבירים ונגידים או עניים צולעים ופסחים – הדברים נישאו ביידיש, אף התשבי אשר בא לתרץ את כל הקושיות ומיישב את הסתירות ופותר את כל החלומות עשה את מלאכתו ביידיש. החסידות כבשה שטחי חיים מרובים בכחה של היידיש. הרבונו של עולם הפך להיות: “טאטע אין הימל”. כל האגדות נרקמו מסביב – יידיש. כל הצדיקים, אף מלאכי השרת התהלכו על פני האדמה ואתם הניגון ביידיש. חיי היום יום, הסידור של האשה, הערצת הצדיק המקשר בין פמליא של מעלה לבין פמליא של מטה, הכל היה על טהרת היידיש.

קיימת יידיש למדנית. יידיש אשר רחוקה מנח פּאַנדרי לשניאור ורחוקה מהעגלונים המתוארים על ידי שלום עליכם בתחנת כתרילבקה.

הלמדן הוא בעל חינוך מסורתי. מושגיו לקוחים מאוצר ידיעות של מסורת יהודית.

יידיש זאת רחוקה לישובניק, לאנשי הכפר, שם נוצרו הקבוצות החסידיות הראשונות.

לישיבה היתה השפעה ישירה על עיצוב היידיש. בחורי הישיבה הביאו אתם את המאי־קא־משמע־לן ומאי־קא־נפקא־מינה, ואיפכא מסתברא, ותיקו. הנה דוגמא קטנה מה־“עגונה” של חיים גראדע, ביידיש למדנית: “דו פאַרוף זיך ניט אין דעם ויכוח מיט מיר אויף דעם ירושלמי אויף חולין. דער וועקסל איז בפירוש אַ מזוייף און ער דאַרף ניט באַצאָלן. דו ביזט ניט קיין מומחה, מכריע זיין אין דעם ענין” (אתה אל1 תסתמך בויכוח אתי על הירושלמי, בכורות וחולין. השטר בפירוש מזוייף ואין הוא צריך לפרוע אותו. אין אתה המומחה להכריע באותו הענין). זוהי יידיש למדנית אבל גם עממית. כך דברו תלמידי חכמים בליטא. אין כל רשות למהדרים מן המהדרים לפסול את היידיש הזו. הוא דם מדמה ובשר מבשרה של אוכלוסיה גדולה שעשתה את חייה שנים רבות בישיבות.

א.א. ראבאק בספרו “דער פאָלקסגייסט אין דער יידישער שפּראַך” מביא ציטטה מספרו של י. טיגער “דער צדיק און בעל תשובה” ומדובר בנוסח של צוואה:

“ר' יעקב יוסף האט מחליט געווען ממלא צו זיין די צוואה פון בעש”ט לכל פרטיה ודקדוקיה. ער האָט אַיינגעצאמט זיין התלהבותדיקן אופן הדיבור, געוואָרן אַ נוח לבריות, געקומען צום עולם אָן תרעומות און אָן תביעות, ווי אן אָרחי פרחי, וואס איז ניט מער אויסן ווי אָפצוקומען דעם טאָג און מקבל זיין עטלעכע גראָשן פאַר זיין טרחה".

אילו היינו מתרגמים את הנוסח הריליגיוזי למדני לנוסח יידיש חילוני מקובל, היינו מקבלים תוצרת מעין זאת:

“ר' יעקב יוסף האָט באַשלאָסן צו דערפילן דעם טעסטאַמענט פון בעל שם טוב אויף אַלע מינדסטע פּונקטן (מיט אַלע פיטשעווקעס) (ביז אויף אַ האָר). ער האָט איינגעצאַמט זיין פלאַמענדיקן אַרט רעדן, און איז געוואָרן צוגעלאָזן צו מענטשן, געקומען צום עולם אָן קריוודעס און אָן פאדערונגען, ווי אַן אפגעריסענער און אָפּגעשליסענער וואַגאַבונד, וואָס איז ניט מער אויסן ווי אָפצוקומען דעם טאָג און אויפקלייבן עטלעכע גראָשן פאר2 זיין מי”.

השפה התעצמה שלא מדעת. אולם יידיש ידעה כפי שמציין פרופסור ראָבאק: כשיהודי אומר: מ’קען עם קריגן פאר אַ ליטל נאַטינג, אין זה יידיש, אף לא אנגלית, אולם כשיהודי אומר: “מען קויפט עס בחצי חינם”, או: “עס קאָסט אַ שיבוש”, הרי זו יידיש טובה, כי כך דברו אבותינו. אם גם הביטויים “בחצי חינם”, או “אַ שיבוש” לקוחים מעולם יהודי ישן, אולם יש כאן שרשיות, יסוד איתן של הביטוי. הביטויים האלה עברו מדור לדור, הם נאחזו בנשמתו של האדם היהודי ואין אנו מתכחשים להם.

כשאנחנו קוראים את היידיש של המשכילים אנו רואים כיצד הם סיגלו ביטויים מהעולם הרחב. במקום: “דער ענין גופא”, הם כתבו: “זעלבסט”, במקום “דווקא” – “נויטיקערווייזע”, במקום: “לכל הפחות” – “ווייניקסטנס”, במקום: “באין אופן נישט” – “אויף קיינער ווייזע”. המלים העבריות: “בלית ברירה”, “בדיעבד”, “על כל פנים”, “מכל שכן” הוחלפו למלים גרמניות, כאילו אמרו: מטען ההשכלה שלנו מחייב אותנו ליידיש אחרת.

שימו לב עד כמה היידיש קשורה בטבורה למקורות: קורחס אוצרות, לערנען בלק, יתרות נעמען, שיכור ווי לוט, אלטער תרח, איובס יסורים, הבל הבלים. אנשי ההשכלה מנעו את הביטויים האלה, אנשי ההשכלה לא השתמשו ביידיש שלהם בביטויים: מי יודע וויפל, כל זמן מען לעבט, מאַכן אַ ויצעקו, עס איז פון זיי קיין שריד ופליט ניט פאַרבליבן. מען קען בדיל הדל ווערן, לא די וואָס ער איז אַ ליידאַק, איז ער אַ פּאַרך אויך. המטען האירופאי של איש ההשכלה מנע ממנו להשתמש ביידיש זאת.

יידיש עיצבה טעם של סביבה עממית. היא מכורכת בניגונו של הבעל שם טוב, של הבראצלאווער, של הבערדיטשעווער, של נפתלי ראָפשיצער. גם מנחם מנדל מתחיל במילה עברית: “לזוגתי”, “בעזרת השם” ו“את מכתבך קבלתי”. והרי גם ה“זלמנאים” של קולבאק מתחילים מכתב: “פרשה ואתחנן”. וכדי לא להפסיק ברכה היה האדם היהודי מגםגם, נו, אָ, סכין, נו, אָ, מלח, נו, אָ, מזלג, ואלו היו מלים ביידיש, אם גם הן עבריות.

בדרך כלל התיאוריה של הלשונות היא מאד מסובכת. זוהי מסכת כלים מיוחדת במינה. מחלחלות במסכת־לשון מגילות ייחוסים שונות, מגילות של חיים לוהטים, דינאמיים. מסכת זאת, בעיקר יידיש אינה יכולה ואינה רשאית לפקד: כזה ראה וקדש, כי על כן את חייה של יידיש בנה וכיוון נע ונדניק פיקח, ממזרי. על כך טען הישובניק לגבי עברית: העברייאיש אַ מאדנע שפראך: שמע איז הער, שמעני, איז הער מיך און ישמעאלים זיינען טאָטערן. כי על כן יידיש לימדה אותנו: על “תהילים־ייד” לשלום אש לאמר: ספר ועל “שיינע זיטן און פיינע מאַניערן” לאמר: אַ ביכל.

שלום עליכם ביידיש החדשה הביא את יידיש לפקחות ופשטות, פשטות של עם ופקחות של עם. כי הרי צא וראה את גבוריו, גבורי העיירה היהודית, עיירה שהיתה מקור היניקה והצמיחה של האדם היהודי הפשוט: כיצד מדבר העגלון, כיצד מדבר ר' יוזפל והקאַמיוואָיעזשאר, והחלבן היודע את כל סוגי החלב של קעז, פּוטער, סמעטענע און זויער־מילך. כיצד מדבר הסייס וכששלום עליכם מדבר על סוסים, נראה כי עומד לפניך סייס מנוסה המוכר לך: “אַ יאָדערדיק פערדל”, “אַ שווער פיסיקן”, “אַ לויפער”, “אַ נעמער”, “אַ קאַשטאַנאָוואַטן מיט און אָן אַן עַק”.

ליידיש – כח המצאה נדיר. כשאתה קובע כי אדם זה או אחר הוא קאַלטבלוטיק, כלומר: דם קר בעורקיו, מיד באה ההמצאה היהודית ומוסיפה: אַ קאַלטער לונג און לעבער, אַ טרוקענער מענטש, אַ טרוקענע נשמה, אָן אַ האַרץ. טעמפּ. האַמעטנע. פראָסטיק. טרוקן ווי אַ פּאָדעשווע. וכשאתה קובע שאדם זה הוא “הייסבלוטיק”, כלומר: חם מזג מיד באה ההמצאה היהודית: ער שפריצט מיט פייער, ער בריט. ער זידט ער ברויזט. ער שטורעמט. ער גייט ארויס פון די כלים (ראה: נחום סטוטשקאוו). אין לביטויים האלה, שהם המצאות גאוניות של העם היהודי ביצירת פרקי יידיש, שותפים כלשהם בשפה זו או אחרת. כי שפת־אם ישנה רק אחת. היהודי הוא לינגוויסט גאוני. יידיש תוכיח. היהודי הוא בעל אמוציה אדירה, והאמוציה הזו ביקשה ביידיש מטפורות.

יידיש לא רצתה להעליב, אז היא המציאה א הביטויים: “איך בעט איבער עייער כבוד”, “אויך מיר אַ מענטש”. זו איננה רק לשון, זה נוסח־חיים. אם יהודי אמר: “ניט פאַר קיינעם געדאכט, ער איז א יתום”, “ניט פאַר קיינעם געדאַכט ער האָט אָפגעברענט”, היה זה לא רק לשון, כי אם רחמים, נוסח חיים.

כאמור: חסידות פיארה את היידיש והלבישה אותה בגדי חג. המתנגד היה אומר: “לאָמיר נעמען אַ קוילישעקל”, החסיד היה אומר: “לאָמיר נעמען אַ כוסה”. החסיד היה אומר: “אונדזער רבי שמט פאר אַ צדיק”, המתנגד אמר: “אונדזער רב איז באַרימט אויף דער גאַנצער וועלט”. החסיד אמר “אונדזער רבי איז אַן עני ואביון, אַ קבצן אין זיבן פאָלעס”. המתנגד אמר: “אונדזער רבי איז אַן ארימאן”. החסיד היה אומר: “ס’איז אַ צייט פון דממה דקה”, כפי שהנסתר מתאר, המתנגד: "ס’איז אַ צייט פון שווייגן. החסיד היה אומר: “צו טיף די שקיעה”, המתנגד: “צו טיף פאַרגייט די זון”. חסידות מעוברת בלשון קודש, על אף שבני העם פשוטים; ועל כן אומר החסיד: “ס’איז עובר לסוחר”, והמתנגד: “ס’איז ווערט דער פּרײַז”.

עם זאת מסתובבים מחוגי האורלוגין של יידיש בכל הכיוונים. לא חד גוונית. עשירה בכל רחשיה, שופעת חיבה על כל נקודותיה, סובבת, הולכת ואל מקומה היא שבה. הפעיה והצליל, הכל לקוח מהרחוב, מחשוק, מבית המדרש, מחיי המשפחה. ינסר לו גלגל העולם, קולה של יידיש מנסר בכל התאים של חיי האדם יהודי. שירי הערש של יידיש יודעים:

“תורה איז די בעסטע סחורה”. כל רועה ביידיש בונה את ניגונו ודברו לפי מקום העשבים והדשאים שם הוא רועה את עדרו, אם להשתמש בשינוי קל באימרתו של הבראצלאווער.

מאקס וויינרייך מביא שיר עממי: “אין אַ ליבע צו שפּילן איז אַוודאי כדאָי / נאָר ווען איז עס גערעדט געווארן מיט איינער ניט מיט דרײַ” (כדאי וכדאי לנהל אהבה, אולם רק אם זה מדובר עם אחת ולא עם שלוש). אין הדבר כן בחיי עמנו. עברית, ארמית, ויידיש וכדאי להמשיך במשחק אהבה וחיים עם השלוש.

השפה היא אמצעי־תקשורת בין אדם לאדם, בין היחיד לרבים, בין עם לעם. השפה היא גם הראי של העם, של אופיו, מנהגיו והתרבות שלו.

ישנן בעולם שפות, עשירות במושגים טכניים ועניות במושגים פילוסופיים ו־ויצה ורזה. השפות שהן עשירות במושגים טכניים הן חסרות נשמה, עניות ברגש, במבע של מצבי־רוח עם כל הקשור באינטימיות. השפות מתפתחות יחד עם הציביליזציה. שפות עוברות תהליכים, תהליכי התפתחות. נערמים עליהן רבדים. הן נתבעות לכך על ידי החיים. כפי שאומר העברי: מי יודע את נפש הרוח?

לגידולים רבים בשדה השפות אנו קוראים סלנג. אבל השפה אינה יכולה בלעדיהם. הם חלק לגיטימי של הלשון התקינה. הם מתאזרחים ונכנסים לכל מילון רציני.

ביאליק השתמש במילה שנורר. “כאשר שנוררתם תשנוררו”. השיר תבע זאת. “כאשר פשטתם יד תפשטו וכאשר שנוררתם תשנוררו”. ביאליק הרי ידע את כל הניואנסים הדקים בתנ“ך שיש להם נגיעה לעני: עני, אביון, מסכן, דל, דך, מר, רש, חלכה, קבצן, אבל שעה שרצה לבטא עמוק יותר את צערו על האיש העני היהודי, אשר נטבח ואחר כך מקבץ נדבות, לא מצא מילה אחרת מחוץ ל”שונרר", גם שום מילון עברי את המילה שונרר עדיין לא רשם. ביאליק בעצמו תירגם את “בעיר ההריגה” שלו, וכך הוא תירגם: “אונטער אלע הייכע פרעמדע פענצטער, זינגט בעלטלערישע ניגונים, בעט און שנאָרעט אויס, און שווינדלט ווי ביז אַהער מיט אַייער פלייש און ביין”.

היוונים לא גילו עניין בשום לשון מחוץ ליוונית.

אלכסנדר מוקדון הגיע במלחמותיו עד להודו ולא עלה כלל על דעתו להקדיש מחשבה ללשונות העמים אותם כבש; ללמוד אותן או לחקור אותן. לכל הלשונות האלה לא היתה חשיבות בעיניו, רק יוונית. העמים הסלביים המערביים קראו לגרמנים ניימצי, כלומר אילמים. כי מי שאינו מדבר כמונו הוא אילם או ברבר. כך התנהלה המערכה על היחוס. ב“יוליוס קיסר” של שקספיר אומר אחד הגיבורים: “בשבילי זה לא מובן, כמו יוונית”. הצרפתים אומרים: “בשבילי – זאת עברית”. האנגלים אומרים: בשבילי זאת הולנדית כפול שתיים". גם שפות רוצות לתפוס את כותל המזרח ולהיות השאור שבעיסה, לשון של יוקרה. ישנן שפות המסתפקות בתפקיד של לשונות־קשר, למטרת תקשורת, להבין אחד את השני ודי. לא לרדוף אחר יחוס מיוחד.

עברית היא בעלת יחוס, לשון קודש.

במשך מאות שנים, היתה לטינית שפת המדע והספרות. במאה ה־18 – היתה צרפתית. כיום – אנגלית. במאה ה־13 המורה של דנטה כתב את יצירתו “האוצר” בצרפתית – בעיניו השפה המתוקה ביותר בעולם. הפולני ג’וזף קונרד למד אנגלית בגיל עשרים והיה מגדולי הסופרים האנגליים ואמן הלשון. הוא חש – כך כתב – שבאף לשון, מחוץ לאנגלית, לא יוכל להתבטא במלוא עמקותו. דידרו היוצר האנציקלופדי הראשון כתב: דבר יוונית לעם, דבר לספרות לטינית ואיטלקית, לחכם – דבר צרפתית.

היסטוריה מעניינת ישנה לשפות הסקנדינביות שהתחילו עם מיליון קוראים ודוברים וכיום מצויים הרבה דיאלקטים סקנדינביים היוצרים בעצם שפות נפרדות והן משמשות: שוודית – 6 מיליון שוודים, נורבגית – 3 מיליון נורבגים, דנית – 3 מיליון דנים. לכאורה עגות שונות, ולמעשה – שלוש שפות נפרדות. גם לאנגלית עגות רבות, ואף על פי כן אנגלית שפה אחת. גם לסינית עגות רבות ואף על פי כן – סינית שפה אחת.

ר' סעדיה גאון כתב יצירה בשם: “פתרון שבעים מלים בודדות”, על אודות שבעים מלים המוזכרות רק פעם אחת בתנ“ך, ועל ידי כך הגיע ל”קירבת המשפחה" בין עברית, ארמית ושפות שמיות.

מכאן: כל השפות הן ז’רגון ולא יידיש בלבד.

בנאומו על הסופר בשביס זינגר באקדמיה השבדית לפרס נובל אנו קוראים: "כבוד גדול העניקה לי האקדמיה השבדית ובכך גם הכרה ליידיש – שפתה של יהדות הגולה; לשון ללא אדמה, ללא גבולות, ללא סיוען של ממשלות, שפה שאין באמתחתה מלים של נשק, תחמושת, אימונים צבאיים, תכסיסי מלחמה; שפה שגויים ויהודים מתבוללים בזו לה מעומק לבם. למה שהדתות הגדולות הטיפו, דוברי היידיש בגיטו קיימו יום יום יום. הם היו אנשי הספר במלוא מובן המילה. שמחתם הכי גדולה היתה בלימוד התורה, תלמוד, תורת המוסר, לימודים שעיקרם יחסים בין אדם לחברו. הגיטו לא היה רק מפלט למיעוטים נרדפים, אלא מקום של נסיונות ומשמעת עצמית ובהומיזם. במובן מה, הגיטו עדיין שריר ומסרב לגווע, למרות האכזריות של הסביבה.

אתה יכול למצוא ביידיש ביטויים של שמחה, של תשוקה לחיים, תקווה לביאת המשיח, סובלנות והבנה לשאיפת הפרט. הומור רב גנוז ביידיש והכרת תודה לכל יום של חיים, לכל פירור של הצלחה, לכל מיפגש עם אהבה. המנטליות של שפה זו נעדרת שמץ של גאווה, בטחון בנצחון מראש, תובענות או תוקפנות. היידיש מפלסת לה נתיבה בהכרעה, מתגנבת בחשאי בין כוחות ההרס, באמונה שטובו של הקדוש ברוך הוא ליצוריו הוא רק בראשיתו.

יש המכנים את היידיש שפה מתה, אך כך קראו גם לעברית, שלא היתה שפה מדוברת כאלפיים שנה. העברית נתחדשה בזמננו בדרך מופלאה, כמעט נס. הארמית היא בודאי שפה מתה, אך “הזוהר” נכתב בה, ספר מיסתורין שאין כדוגמתו. אנו יודעים שהקלסיקנים של ספרות יידיש היו גם הקלסיקנים של הספרות העברית המודרנית.

היידיש לא אמרה עדיין את מילתה האחרונה. צפונים בה מאוצרות רוח שלא נתגלו עדיין לקוראי העולם. היתה זו שפתם של אנשים שמתו על קידוש השם, של חולמים ומקובלים; שפה עשירה בהומור, בזכרונות שהעולם אינו רשאי לשכחה.

היידיש בעוצמתה הציורית היא הביטוי של כולנו: של אנושות מלאת אימה המייחת לגאולה".

את עצמתה הציורית, את חייה עם העם – היצירה העממית ביידיש תוכיח: הספור העממי. האגדה. השיר. הפתגם. המכתם. הבדיחה, וכו'.

מלים הן עולמות.

מלים עוברות גילגולים. הן בחזקת עדים נאמנים של העבר.

במלים יהודיות נשמעים הדים של דורות, הדים של אנקות, של זעקות לאורך אלף שנות היסטוריה יהודית.

המלים היהודיות, הלשון היהודית מעגנות באלף שנות חיים יהודיים.

מתרגם התנ"ך ליידיש יהואש אמר פעם: “המלים העבריות חובשות צילינדרים”, כלומר: הן בעלות חשיבות, מוצאן מיתוס עתיק, עם הד הקולות מסיני, מחזון נבואי, כאשר ליידיש אין הר סיני. ליידיש אין “כה אמר ה'”. המלים היידיות ביחס לעברית הן נחותות דרגה, ירודות.

אבל ליידיש יחוס משלה. המלים היידיות אף הן באות מ“שטריימלעך”, משולחנות חסידיים, מהלכה מתנגדית. המלים היידיות באות משולחנו של הבעל שם טוב, ולפני כן משולחן הצאינה־וראינה, מן התחינות, מאליהו בחור, מגליקל מהאמלן. יידיש באה מה“ירמוּלקות” ומפועלים רווֹלוציונרים, מנוסח חרדי ומנוסח חילוני, מקפטנים וממקטורנים עממיים פשוטים, מנעלי־בית ומנעלי לכה, מנשים חסידות עם ה“שייטל”, עם ה“הייבלעך” הצנועים, ממטפחות יום־כיפור הלבנות, מן הצעיפים התורכיים הססגוניים ומנערות חופשיות, אם מבתים עשירים אם מעניים, אם בעבודה אינטליגנטית, אם ליד נול האורגים…

יידיש הגיעה מכל הפינות ומכל הקצוות –: מן הראש החברה’מני מתחת לשמיים הגלויים ומשערות הפאה הנכרית שקראו להן: פּאַרוּקן, אל הקפּלטים (הפיאות) של האמהות שלנו. למלים היהודיות יש יחוס יהודי לא של אלפי שנים, אלא של בערך אלף שנה, הנמשכים מן “יום ברגנסבורג” עד לשיר האחרון של משורר יהודי בזמן השואה, מבית המדרש ולהבדיל מן הדיר, מן הלומד “אמר רבא, אמר אביי” עד לנוח פאנדרי של שניאור, מן הגאון מווילנה עד אוּרקה נחלניק, מזמני המלך סוֹבּייסקי, עד ליידיש שפרצה־עלתה חדשה־מחודשת בין שתי מלחמות־עולם, מן ה“עבודה” של יהודים חרדים, עד למחטו של החייט, מרצעו של הסנדלר, או עטו הרוטט של הסופר.

ליידיש ישנן מלים, עמוסות פחדים נושנים, עוד מזמן נוסעי הצלב, מלים החותכות בבשר החי, עד למילותיו של בּרוֹדרזוֹן “יידן שמידן, זינגען / זינגען איז דער עיקר / קלינגען אַייזנס קלינגען / שפריצן פונקען שטיקער”, ועד ל־“העמערל, העמערל קלאַפּ” מאת א. רייזן.

דבר אחד בטוח: אלה היודעים יידיש, אותה יידיש של דורות ותקופות, שומעים הם לשון המפרפרת בחיים יהודיים, המלווה חיים יהודיים ורועדת בפרוזה ובשיר עם אווירה (געמיט) יהודית.

השפה היידית, כשאר שפות, יש לה הלשון היומיומית, וגם צלילי היום־טוב, הרוננים, מילות “הגילו־ושמחו”, ונמתחים גשרים והם מקיימים את הלשון ומשמשים את המספרים, המשוררים, החוקרים. ישנן מלים שהעם סירס ושלום עליכם השתמש בהן. למשל, העם היה אומר במקום אריסטוקראט הוא פּוּסטוקראט, במקום אַ געבילדעטער, אַ געבולבעטער, במקום לשון־קודש – לאָקשן־קוילעטש, במקום עליו השלום – עליו השאָלאַכץ. ממש מאות מלים, מאות שנים מתהלכות “מסורסות” ביידיש, ברחוב היהודי.

קיימת סיטואציה קונקרטית, בה מלים אלו נחוצות לשימוש. לעם יש אירוניה, סטירה. לפעמים באמצעות מילה אחת ביטלו מעמדו של אדם. שרה שיינדל של שלום עליכם אינה אומרת שרייבּער (סופר) אלא רייבער (משפשף, מגרד). מלים מלעיגות קיימות בספרות, ולא הרחוב בלבד משתמש בהן אלא גם הסופר.

לשון מלעיגה צמחה על שדה המרירות. העם שמע ניבים ולא יכול להחרות־להחזיק אחריהם. טביה אינו אומר טראָטואַר (מדרכה) אלא טרעטאַר. טראָטואַר היה איטליגנטי מדי בשביל טביה. כיהודי פשוט אהב מלים פגומות.

מן הקלסיקנים היידיים שלנו, ממנדלי, פרץ, שלום־עליכם נוצרו מלים ספרותיות. גם דיבור היידיש היומיומי שואב מן המקורות. בלא יודעין הוא מצטט את ר' בנימין של מנדלי, או את סנדרל, טביה או מנחם מנדל, את יוחנן שואב המים או מנדל בריינה’ס. כיוון שכל הגיבורים של מנדלי, שלום עליכם ופרץ עזבו את הספרים ויצאו לרחוב וחברו אל האנשים היהודיים הפשוטים, עם דוברי היידיש. היהודי הפשוט חש שהדיבורים של טביה שימושיים למעשה, אין הוא יכול בלעדיהם. בלעדיהם יצלע אוצר־המלים שלו, וממילא – החיים שלו. כי אם אפשרויות הביטוי צרות הן, נעשים צרים העולם שלו, המעשיה שלו, הבדיחה שלו, האפוריזם שלו, הפתגם שלו.

עד היום איננו יודעים, גם לא נדע, כמה מלים יש ביידיש. כי יידיש צמחה על גבולות רבים, בארצות רבות. יידיש דרה בשכנות עם עמים רבים. יהודי חי בואַרשה, עם ישוב’ניק וחי בין גויים. לשני היהודים האלה היו שכנים. ושניהם חיו עם בעל המלאכה, עם הרוכל, עם הלקוח היהודי. יהודי אחד חי עם שכן אינטליגנטי, הישוב’ניק חי עם האכר ושניהם, נולנס וולנס, ברצון או שלא ברצון התחלקו עם המלים. עם השפה. בעניין זה, או בעניין אחר אני אתן לך מילה ואתה תיתן לי מילה, לצמיתות, לנצח נצחים.

החוקרים בודקים את המלים. זה מקצועם והחיים קובעים מה יכנס ומה לא.

דומני, אין מקצוע מעניין יותר מבלשן, ובייחוד בלשן של יידיש.

בתקופת השואה נוצר ענף יידי חדש. מלים יהודיות חדשות יצר הזמן האיום. יידיש היא רחבת לב ועם יומרה גדולה. היא מכניסה אותן לאוצר שלה.

המלים אחר השואה נושמות אחרת. יש להן קיום גיאוגרפי והיסטורי שונה. אינן שואבות ממקורות עתיקים, אלא מן ה“אוי וויי” היהודי. הן ניצוץ טראגי ממצב רוחו של היהודי. כיום הן תובעות מן היידיש את הנצח שלהן. הן הופכות לבנים חוקיים של לשון יידיש ולא ממזרים.

דוגמאות אחדות:

מוּזוּלמן – עציר תשוש וסחוט מעבודה. פעל קאַרטאָפל – תפוא"ד עם הקליפות. זאָנדער פּאָליציאַנט – איש יחידת משטרה יהודית מיוחדת בגיטו. כאשר הובאו תפוחי־אדמה לגיטו היו אומרים: הגיעו עגוּלים. מי שהביא לחם נקרא: חלמר. דברי אוכל: קײַעוודיקע (לעיסים). או: הביאו חמץ, פירושו הביאו לחם. בראוט בגרמנית – כלה, מכאן כיכר לחם הוגדרה כך: בכמה חתנים מדובר היום. אם הביאו חתיכת חמאה, קראו לכך שמירעוודיקע (מריח). עיסקה לקניית חתיכת חמאה או גבינה נקראה: חילופן. יהודי שלא פחד ומצא דרך כיצד לקנות לעצמו חתיכת חמאה קראו לו: אַ חילופער־קעניג. שעון נקרא אַ גייער. דולרים במזומן נקראו האַרטע (קשים). מטבעות זהב נקראו קנעפלעך (כפתורים) ועשיריות רוסיות נקראו חזירימלעך. מחוץ לקשים התהלכו רכים: דולרים אמריקניים בנייר. מרקים גרמניים מנייר, היהודים כינו בפשטות: רשעים.

כשרצו לאפיין מצב שלפני המוות, לפני ההליכה לכבשן, אמרו: הוא כבר “עלינו”. בסיום התפילה עושים יריקה, היה היהודי אומר: “סוף החיים ויריקה עם הנשמה”. הוא “עלינוניק” – הוא גמור. אם יצא לשנורר, היו אומרים: ער לאזט זיך אויף שנאָריטע. להגניב חבילה לגיטו נקרא: אַריינוואַשעווען, וזה שהגניב נקרא וואַשאָווניק. הוא הינו נוגש, זו עדיין דרגה עתיקה מימי העבדות במצרים, היו היהודים אומרים נוגש, ראשי תיבות: נואף, גנב, שיכור. כאשר היו אומרים: קוּק נאָר אן אַ מאַסקע, הכוונה היתה – ראה נא את הפרצוף. אַקציה, איבערזידלונג, טרנספּורט, יזדה דוֹ קוֹמינה – מלים שהיתה להן משמעות מיוחדת.

סאָרטירער – זה שעושה את הסלקציה. אצל יהודי ליטא קרעמאַטאָריום נקרא: אַ סקאָוואָראָדע. בפולסיה קראו לכך: אַ סקאָווראָדע. להיטלר קראו: דער שמירער, דער פּענדזלער, דער פּאַטשקוּן, כי הוא היה צבע. היהודים הפולנים התעמקו במצבו המשפחתי של היטלר וקראו לו: דער אַלטער בחור. גרינג נקרא: המלוח. הרינג – מליח. שעה שעל זירת הדמים הופיע הימלר, היו אומרים: השמים בא (הימלר – שמים).

מי שקורא גביית עדות מפי עצירי מחנות, מי שקורא ספרות מן התקופה ההיא, יתקל במלים אלה ובפי המספרים מלים אלו נשמעות טבעיות, כאילו נוצרו על ידי מנדלי או שלום עליכם.


כידוע שפות רבות חרשו תלמים ביידיש. הקרקע התרבותית נזרעה בשפות רבות. יפתח בדורו כשמואל בדורו. יידיש בדורנו כארמית בדורה.

הר סיני, ירושלים, יבנה, סורא ופומבדיתא, מגנצה וורמיזא, וילנה וכתרילבקה – תחנות בדרך של יידישקייט (יהדות) בשפות נפרדות.

מסע כזה על פני דרכי התרבות של עם, או שפות, ספרות, הוא דין־וחשבון מתמיד עם ההיסטוריה היהודית.

הנה באנו בדין ודברים עם אלוהים ואדם, עם ארץ ושמים בעברית, הנה בארמית והנה ביידיש.

אבל בכל השפות עסוקים היינו במיוחדות ובייחוד של היהודי. ותמיד הקושיות: מאי קא משמע לן, ומה נשתנה.

בעברית – התנ“ך, בארמית – התלמוד בבלי, שתי היצירות בעלות החשיבות הגדולה ביותר בחיינו. ה”שולחן ערוך" בעברית, “הזוהר”, בארמית. “המשנה” כולה בעברית, “המורה נבוכים” בערבית. בעברית וארמית היינו צופים אל העולם במשך אלפיים שנה, ולאחר מכן 1000 שנה ביידיש.

כאמור, ללא עברית אין יידיש. בסיפור אחד קטן מאת שלום עליכם מוצאים אתם: בית מדרש ולהבדיל מרחץ. “יומם ולילה זיצן לומדים און קנעלן. זיי זעען אויס ווי עשרה בטלנים. אזוי איז בכל תפוצות ישראל. מ’לערנט מכל טוב. ס’איז פסחדיקע שטימונג פון כל דכפין. בעצם האלטן זיי נאך ביים פרוזדור. נאך נישט אריין אין טרקלין, אין היכל. אין פּאַלאַץ. די תורה איז ווי אַ בת מלכה, איך זאָג עס אייך בלשון סגי נהור. ווייל במה דברים אמורים, ווען מ’רעדט וועגן אַ תלמיד חכם, אַ מושלם”.

כזאת גם הלשון של מנדלי. כזאת גם הלשון של פרץ. כשם שאי אפשר להחליף את האלף־בית היהודי בלטיני, באשר הא“ב היהודי הוא נשמת היידיש ואם נחליף את הא”ב שלנו בלטיני אנו זורקים החוצה את שירו של ווארשאווסקי: “אופן פּריפּעטשאָק ברענט אַ פייערל”, כך אנו חייבים להשתמש בלשון יידיש עם התנ"ך, עם המדרש, עם הגמרא ועם הפוסקים.

את התפילות היהודי אמנם אמר בעברית או ארמית, אך להבין את מה שאמר יכול היה רק על־ידי יידיש. משום כך החסידות עשתה הכול, כדי שהתפילות יתורגמו ליידיש. וכך נאמר בספר החסידים: “שהלב יבין מה השפתיים אומרות”. הגדרה קולעת מאוד.

תנועת השפתיים העלתה מלים עבריות, הלב – יידיש – הביא להבנה למה מתכוונת תנועת השפתיים.

מקס וויינווייך מביא אנקדוטה על אחד ששאל שתי “יידענעס”, כיצד הן יכולות לומר תפילות בלשון הקודש כשאינן מבינות את פירוש המילות. אחת ענתה: כשרופא רושם לי תרופה, אין זה חשוב שאני לא יכולה לקרוא את המירשם, העיקר שהרוקח יכול. השניה השיבה: אני באמת לא מבינה מה שאני אומרת, אבל הריבונו של עולם כן מבין.

אין בנמצא שפות קדושות (רמות יותר) ושפות פשוטות (שפות נחותות). כך אין גם שפות פרימיטיביות. אם שפה מבטאת רגש הריהי שפה מושלמת. כשם שאין נשימה פרימיטיבית. יידיש הגיעה להתפתחות עצומה בכל השטחים. הפרוזה היידית והשירה היידית הגיעו לגבהים.

יידיש עשתה את הקפיצה לא רק כשהופיע מנדלי.

כשהיינו נכנסים לישיבה ובחורים נאבקו עם התנאים והאמוראים, בסוגיות הקשות ביותר, הם הכול הסבירו והבהירו ביידיש. הכול נטען והוסבר ביידיש. אף מילה לא חסרה. השחיזו את המוחות ביידיש ויצרו מושגים כאלה אשר לאירופאי הממוצע היו זרים.

כל הטזיסים בחיים היהודיים ובכל השטחים, כל השאלות, כל הסתירות, כל האנלוגיות נסתייעו ביידיש. יידיש נתנה את כל ההגדרות. עם יידיש “ביקעו שערה” ו“עקרו הרים”.

אַ קלאפּ פארגייט און אַ וואָרט בּאשטייט" (מכה עוברת ומילה נשארת). בייחוד מילה יידית שיש לה כל האלמנטים של אירוניה, של סטירה. של הומור. עשירה במובן זה היא המילה החסידית. המימרות החסידיות של הרביים החכמים: של הריז’יני, הרופשיצי, של מנדלי מקוצק. (שניידט דין און עסט מיט רחמים – חיתכו דק ואיכלו ברחמים).

מנדלי לא עשה טובה ליידיש. נהפוך הוא: יידיש היטיבה עימו. שעה שמנדלי העברי שאל את עצמו לפתע באמצע כתיבת מאמר עברי: למי אני עמל? הגיעה היידיש ולחשה על אזנו: כתוב ביידיש, ולא תשאל עוד את השאלה, תדע בשביל מי אתה כותב.

ואם כן פנה מנדלי אל היידיש והראה, שאין זה זר. זה משלנו, אכן משלנו, ירושה מדורות. התחיל לחפש חן ומצא את חן היידיש. “אָרעם איז ניט גוט, אָרעם איז ניט גוט, לאמיר זיך ניט שעמען מיט אונדזער אייגן בלוט” (עני זה לא טוב, אל נא נתבייש בבשר מבשרנו). אל נא נתבייש בשוק היהודי. החל בשיחת חולין, בשפת שוק של חצי רוסית וחצי יידיש, עם לשון של המטבח, של נערות משרתות, של שוליות חייטים, לשון של מימרות, של בדיחות יהודיות, לשון של צ’ולנט ומאכלים אחרים, שפה של אהבות משונות, ומנדלי הגיע לפסגה הגבוהה ביותר של טהרת לשון יידיש והיה לסבא של הספרות היידית.

כשמנדלי כתב את ה“קליין מענטשעלע” שלו הוא חווה את החדווה הראשונה של היידיש. הוא חש בשפה: נאמנות־אם. והוא אמר: “חשקה נפשי ביהודית, נשמתי דבקה ביהודיה, וארשתיך לי לעולם, הרי את מקודשת לי לעולם”. הוא אהב את השפה, ידע ליצור בה, הוא יצר בה ואהבתו אליה עוד גברה. היא נהייתה אצלו לשון של מרורים ודמעות, היא תובלה במלח ופילפל של פיקחותו של סבא.

הוא נטל מן העם חלקים, פירורים, שברי חרס והחזיר דבר שלם. הוא נטל שברים של זכוכית־ראי והחזיר ראי, בו העם יכול לראות את דמות דיוקנו.

לכל סופר סימנים משלו לפיהם מכירים אותו. את מנדלי מכירים לפי הלשון שלו, לא מפני שהיא מקורית, אלא כי משלנו היא. “על יצירה, נכדי” – כותב הסבא אל שלום עליכם – על יצירה צריך להזיע, צריך ללטש כל מילה. זכור מה שאני אומר: “ללטש, ללטש” (פיילן). (כך בהקדמה לסטמפניו), והוא ליטש יידיש נפלאה. במהדורה שניה ושלישית של כתביו, מלים בעלות צליל זר החליף במלים קרובות יותר לרוח היידיש. מה שמושרש בשפת העם הוא נטל עימו. את ה־טייטש־חומש, את התחינות, וגם לקח את השפה של החיים, והוא התיר ויצר שפת ספרות.

הבה ונראה פרק של יידיש מנדלאית:

“די מלאכה הויבט זיך געוויינלעך אָן מיט עבודת פרך. פאָמויניצעס טראָגן, וואַסער אָנטראָגן, מיט דעם בעלי־ביתטעס קינדערלעך זיך אַרומטראָגן, דער בעליביתטע ביים איינקויפן אַלץ צוטראָגן, שטיקלאך ארבייט אהער אָבּטראָגן, מיט בעליבתישקייט שטענדיק זיין פאַרטראָגן. און איטליכענס קאַפריז, קלעפּ און בּאַליידיקונגען איבערצוטראָגן…”

או: “ליגנדיק אלצדינג באַטראכט, אביסל אויך געטראַכט און זיך פאַרטראַכט”.

כשאני מגיע לנושא: מצעד היידיש דרך דורות ותקופות, זה מביא אותי אל י. ל. פרץ: גילגולו של ניגון. מדי פעם הניגון מתגלגל למשהו חדש, ובכל גילגול חדש הוא מחפש את ראשיתו, את השורש שלו.

כולם מנגנים. מנגן סבא, מנגן האב, מנגן הבן, מנגן הנכד. כל הדורות. כל התקופות מנגנות. כל דור מנגן משהו משלו, מנגן אחרת. פעם לבדו ביחידות. פעם ביחד עם הקולקטיב. הסבא הזקן מנגן “שושנת יעקב”, האב והבן מנגנים כבר לפי תווים. הסב הזקן מנגן מסורת, האב, הבן כבר מסתייעים בפזמון תיאטרוני. כדור־הניגון. כל הניגונים, להיכן שרק מגיעים, בכל מקום אליו יבואו, בכל דור ובכל תקופה בהם ישמיעו את קולם, מחפשים הם את השורש שלהם, את ראשיתם.

צריכים רק אוזן, שתקלוט את הקולות, לקלוט ולראות, איך הניגון נדד על פני הזמנים. אילו מכשולים עבר, להיכן הוא הגיע. ומשיודעים אנו את דרכו, אנו נעשים חוקריו של הניגון.

כך גם שפה. ובעיקר יידיש. יידיש כמו ניגונו של פרץ עברה גילגולים. בארצות רבות במקומות רבים.

הזז הגדיר את יידיש ועברית:

"יידיש: קלה היא, פקחית, זריזה וגחכנית, מתרוצצת בחפזות, שובבה, מלאת חן וחיבה.

העברית: מונומנטאלית. קפדנית וזועמת, יורדת כנחל הרים בשצף קצף, כמפל מים.

ביידיש כשאומרים אהבת ישראל, פירושה: אהבת ישראל כפשוטה: לכל יהודי ויהודי באשר הוא יהודי. בלי חשבונות רבים.

בעברית אהבת ישראל, פירושה: לכלל ישראל היסטורי, לעם אידיאלי, שלעתיד לבוא, של ימות המשיח. הלשון היא דרך מחשבתו של עם, תגובותיו, ראייתו, חלומותיו".

היידיש חמה, ביתית לבבית, מידברת. מאמע לשון. לשונו של הבעל שם טוב, של נחמן מברסלב, של לוי יצחק מברדיצ’ב.

ביידיש אפשר לפגוש ברחוב גם את המוות, גם את התקווה, את הצדק והחירות כפגוש מכרים נושנים שאפשר לחטוף אתם שיחה, או להזמינם הביתה אל כוס תה. אצל מ. ל. האַלפרן אפשר למצוא את המוות בעשר בערך לפני הצהרים, ואצל מאנגר: את אלוהים בכבודו ובעצמו. כמאמרו של איציק מאנגר: “גאָט ברוך הוא איז גרויס אויך היינט ווי אַ מאָל, נישט ווייל ער דונערט אין הימל, נאָר ווייל ער כליפּעט אין טאָל” (גדול הוא השם, כיום כאתמול, לא בגלל זה שהוא רועם בשמים אלא בגלל זה שהוא מתייפח בעמק). ועם הבכי הזה בעמק ניתן לשוחח, להתלונן, להגיש קובלנה ולבקש רחמים. אצל מ. קולבאק אפשר למצוא את החרות בארון הקודש של בית הכנסת ואת הגעגועים עם הל"ו המהלכים גלמודים ומבודדים בפאתי עולם. גבורים העוצרים בהילוכם לפתע, איש אינו רואה איש, יהודים גדולים ומקלות ארוכים בידיהם, כפופים אל פני תכול הרקיע.

אצל ה. לייוויק, כמו אצל הברדיצ’בר ניתן לראות בעת קציר, שמים פתוחים ולשטח בפניהם תפילה: “מזרח דו, מעריב דו” ולפגוש במשעולים לא את האלוהים, כי אם את האדם.

אצל כל הליריקנים של משוררי יידיש ניתן להצית מקטרת, לשרבב שרוול לתוך שרוול ולהסתופף בצל קדושתו של אל שדי.

לימדו משוררי יידיש את העדה היהודית דברים שקראו מספר עתיק: על האדם להיזהר לא להישאר יחידי. בתחילה נדמה לך, שאין בכך כלום, אבל אחר כך מתרגשות עליו מחשבות רעות, קולו משתנה והוא מהלך המום.

בעברית – כל הגעשות והפגישות הן מלכותיות. צריך לקבוע זמן היסטורי כדי לראות את החירות. את הצדק. את האמת. את אחרית הימים.

העם היהודי ניהל את משאו ומתנו בכשדית, ארמית, ערבית, שפאניולית, יידיש ושאר הלשונות. את המשא ומתן ההיסטורי, הנצחי – עברית.

צא וראה כיצד יידיש יצרה את השיר העממי. כמה כבוד לאדם הפשוט, כמה אהבות, כמה פרידות, וכמה פגישות. כמה שחוק וכמה בכי. רקיע גדול ואדמה רחבה. בית יהודי. ניגון.

אוצר המלים גדל בכל הסביבות, ועל כן נסלח למנדל לפין שבתרגומו היידי של “קהלת” אנו מוצאים את המלים: האָרעוואַניע ו־קלוֹפּוֹט. הסביבה דיברה כך.

מנדלי נאבק קשות ביסודות הסביבה האלה. ב“ספר הקבצנים” אנו מוצאים משפט עברי שכזה: “כשהוואנצן שלכם עינו אותי אתמול בלילה, לא עליכם, חילצתי מעל רגלי את הוואָלענע פוזמקאות שלי ומרוב בהילות שכחתי אותם אצלכם על הטאפּטשאן”. וקצת הלאה אנו קוראים: “את הבּייטש שלי שכחתי בהאלקערל שלכם”. שמא רצה כך לזווג את שתי הלשונות ללשון אחת, שהסביבה עדיין לא יצרה את המלים העבריות המתאימות ל־וואַנצן, בּייטש ואַלקער. (פשפשים, שוט, קיטון).

לשון יידיש העלתה גלים מעל נהרות מיין, דונאו, סן, תמזה, דנייסטר, ויסלה, בוג, ניימן, דנייפר, דווינה, מאוחר יותר אל ההודסון, מיסיסיפי ודרומה אל הפאראנה.

כפי שאתם רואים היהודי הוא פנומן לינגוויסטי. וכפי שאנו יודעים לא לכל הלשונות היה מזל דומה. ליידיש היה מזל מיוחד.

אילו יידיש לא שאבה את יניקתה מן העברית לא היתה נהפכת לשפה של 12 – 13 מיליון יהודים מלפני מלחמת העולם השניה.

כאמור, טריטוריות שונות לשו את היידיש והנה הגיע האלמנט הסלבי והתרועע עם גרמנית ועברית, והחברות בהחלט הצליחה. וכיוון שיהודים חיו בקרב עמים סלביים, הם הכניסו את סביבתם הקרובה אל הלשון בעדנה ובחכמה, בפשטות ובלבביות, עם הרבה עסיס של הנשמה היהודית.

וכפי שאמרנו, כי אין להתפלא שכל התנועה החסידית בנתה את כוחה על יידיש. הברסלבי לא יכול אחרת מאשר לספר את מעשיותיו הנפלאות ביידיש. ורבי יצחק מברדיצ’ב לא יכול אחרת מאשר לטעון בפני אלוהים רק ביידיש, לשון של הצדיק ושל עם הארץ, של בחור הישיבה והאדם החילוני, של ישובניקים במקומות נידחים, של יהודים לבביים פשוטים, של מגידים בבית־המדרש ובדחנים בחתונות, של עובדי־כפיים יהודים עמלים, סבלים, בעלי־מלאכה, הכל שותפים למהלך היידיש במשך דורות ותקופות.

כשאני חושב היום על הצעתו של מלך ראוויטש לכתוב את התנ“ך השני, תנ”ך של הדור שלנו ביידיש, שיכלול בו את כל המאורעות, את כל הערכים של הדורות האחרונים שלנו ששפתם היתה יידיש, אני מגיע תמיד להכרה, שתנ"ך כזה הוא חשוב בשביל הקיום של העם, בשביל רמתו הרוחנית.

בסופו של התנ"ך הראשון, אחרי עזרא ונחמיה, בא דברי־הימים ומסכם, כמו על־ידי היסטוריון חדש, את מהלך ההיסטוריה היהודית ומסיים בכורש מלך פרס, עם ההצהרה לבנות מחדש את ירושלים.

כורש חי 560 שנה לפני הספירה הנוצרית. הוא היה מלך טוב, הוא כבש ארצות, נחל נצחון בארץ ישראל, כך נעשתה ארץ ישראל חלק מממלכתו של כורש. כורש הכריז את הצו המפורסם שלו, שהתיר ליהודים הגולים בבבל לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש: “מי בכם מכל עמו, אלוהיו עמו ויעל”. בגמרא, מסכת ראש השנה ג' נאמר: “כורש מלך כשר היה”. בזה נחתם התנ"ך.

אחר כך עברו על היהודים טילטולי נע־ונד קשים ומאבקים ותנ"ך שני לא נכתב.

הוחל בכתיבת פרקים של מאורעות. כרוניקות מפוזרות. איש לא עשה את הנסיון של המשך ספר הספרים.

החיים היהודיים היו ונשארו נפתולים וקדושה, וראויים החיים היהודיים שיסודרו בספר־הספרים שני.

איני יודע אם מלך ראוויטש התכוון להמשך התנ"ך או לאלף שנות היהדות המזרח־אירופית שהתגבשו ביידיש.

מלך ראוויט כתב:

“שדה עם שיבולים מלאות גרעינים הוא משהו אחר כשזה עומד בשדה, ומשהו אחר כשזה עומד קשור באלומות, ומשהו אחר כשזה אסוף בגורן, ומשהו אחר בשקים מלאי דגן באסם, ומשהו אחר בשקי קמח בטחנה, ומשהו אחר לגמרי בתור לחם על השולחן. אף על פי שהלחם כבר היה בשיבולים המלאות בשדה, הרי זה בכל־זאת הגיע ידי מימוש, כלומר נוצר מחדש, כלחם על השולחן…”

צריך להתחיל מהשדה עם שיבולים מלאות גרעינים ולסיים באופן ממשי עם לחם על השולחן.

בעצם גם שפה עוברת את אותם התהליכים.

ואנו הרי מדברים בעצם על לשון, על שפה ולא על תנ"ך שני.

עם כל עושרה של יידיש, הסך־הכול הוא עגום, כמו בשירו של מאנגר: די קברים בליען און די פייגל פליען / אן אַלטער יידישער גראַם מיט אַ ביטערן יידישן טעם / נאָר איין גאָט זאָל זיך מיען. (הקברים פורחים והצפרים עפות, חרוז יהודי ישן עם טעם יהודי מר. רק אלוהים אחד יטרח).

“אַ טאָג צו אַ טאָג גיט איבער דעם זאָג / אַ נאַכט צו אַ נאַכט דערציילט וואָס זי טראַכט”. (יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחווה דעת).

“איך, יידיש, האָב דיינע עלטערן באגלייט אויף אלע וועגן, געגאנגען מיט זיי דורך יעדער געפאַר. אַלע פּיינען, אַלע צערן ליגן אין מיין קלייד” – אומרת יידיש למשורר.

"עס ליגט דער ווילן פון דורות און תקופות. עס ליגט דער וויי, דער וווּנדער פון קיום – “און אויב נאָר די קדושה די ריינע / שיינט אָפּ פון עינויים און פּיין / טאָ בין איך דיר, קינד מיינס, די איינע / טאָ בין איך די הייליקסטע דיין”.

כך מספרת יידיש למשורר את הייחוס שלה, והוא כולל הניגון היידי בחדר, הניגון של המטיף (זאָגער), של המגיד, של אימהות יהודיות, של קדושים, של צאינה וראינה, של מצוקה, של מיתרסים יהודיים, של נשמת עם, של גיטאות, של כליון ותקומה – יחוס של גבירה חשובה, שצוואתה היא: להישאר חוליה בשלשלת הזהב היהודית, למשוך הלאה מבעד לדורות “דעם ווונדער פון ווילן און וויי, צו לעבן פאַר הייליקע תורות / און שטאַרבן מיט פעסטקייט פאַר זיי”. (את פלא הרצון והדווי, לחיות למען תורות קדושות ולמות בנחישות למענן).

בספרות יידיש אנו מבדילים בין עממיות לעממיות. פרץ היה סופר עממי, גם רייזן ובכל זאת קיים ביניהם הבדל. פרץ קדח עמוק בשכבות יקרות־הערך של נשמת־העם. בנשמה היתרה. רייזן פונה אל נשמת־העם של החול. אל רגשות היום־יום מן השטח העליון.

רייזן שר: “וואָס זשע קלאָגסטו ביי דער גמרא גלויזניק בלאַסער, ליבער” (מה אתה מקונן מעל לגמרא בחור־בית־מדרש חיוור, בחור חביב?), פרץ נותן מקובלים כמו ביאליק את “המתמיד”.

אבל יקרים לה לספרות היידית המגפיים הקרועים לעת סתיו, הדאגות של היחיד, לא פחות מציפייתם של המקובלים להתגלותו של הניגון. רייזן הוא קרובו של שיר־עם, אולי עני יותר באמנות המילה, אבל עשיר יותר בניגון הנשמה של יום־החול.

פרץ רואה את האיש העני ומנדלי רואה את האיש העני וגם רייזן ובכל־זאת קיים הבדל. האחד נותן זאת בסאַרקאזם (מנדלי), השני בצחוק ודמע (שלום עליכם), השלישי ברחמים, עם שהוא חולק את הגורל עם הסנדלר, עם החייט, עם שואב המים…

אבל אל פרץ אל רייזן, אל הסופרים החדשים לא הגענו בקפיצת הדרך. גם הלשון, בה אנו דנים לא באה בקפיצת הדרך. ישנם תהליכים. זרמים של התפתחות. גם שיר־העם ביידיש יכול היה להגיע אחרי צאינה וראינה, אחרי התחינות, אחרי עליית החסידות. גם החרוז בשיר־העם, עד אשר הגיע אל החרוז היידי־עברי עבר זמן רב.

למלים יש כוח מאגי. מלה יכולה להכאיב יותר ממכה פיזית. פתגם ביידיש אומר: א קלאפּ פארגייט און אַ וואָרט בּאשטייט (מכה עוברת ומלה נשארת). כל שפה כשהיא נוצרת לוקחת זאת בחשבון. ברוכוב תבע שיעשו את יידיש הומנית יותר. שלא יאמרו על לא־יהודי – ער איז געפגרט (התפגר). שלא יאמרו: אצלנו “דאוונט מען” (מתפללים) ואצלם “פרעפלט מען” (מלהגים). אצלנו “בענטשט מען” (מברכים), ואצלם – שווענצלט מען.3 אצלנו – אַ קינד, אצלם – אַ שרץ, אַ ממזר. אצלנו עסט מען (אוכלים), אצלם – פרעסט מען (זוללים), אצלנו “טרינקט מען” (שותים) והם סובאים, אצלנו – לווייה, אצלם אַ באגרעבעניש (מטילים לבור).

בעיירות יהודיות במזרח אירופה אמרו, “אַ ייד עסט און טרינקט און שלאָפט און שטאַרבט. אַ גוי פרעסט און טרינקט (אָדער – זשלאָקעט), פּאָפט און פּגרט” אולם מכה עוברת ומילה נשארת. הדברים נאמרו מתוך “אהבה” לגוי.

יידיש היא מאוד יוצרנית, כיוון שז’רגון בדרך כלל יצירתי יותר משפות טהורות, אשר להן פחות ז’רגוניזמים.

לכל שפה כאמור יש כמות מלים מוגבלות. על כך מעידים המילונים. לפעמים נדמה לנו שיידיש היא בלתי מוגבלת, ובכל זאת יש לה קו־תחום, סטרוקטורה מוגבלת. חוש ההמצאה של יידיש גדול בהרבה מן השפות העשירות ביותר. יכולת ההמצאה באה גם מכך, שיידיש יכולה להרשות לעצמה לרעות בשלושה שדות: שדות גרמניים, שדות סלביים ובעיקר שדות עבריים. הודות לכך שיידיש הצטרכה לבאר לילד היהודי את התנ"ך, לפרש את הפסוקים, נוצר שפע ההמצאות.

יידיש, כפי ששנינו, עברה דרך רחוקה, מנשים ומשרתות עד לתלמיד חכם, מצימצום, כיווץ, עד לגדלות, עד להתבטאות מלאה, מצורות ביטוי פשוטות עד לתבניות ביטוי של חסידות, של ספרות יידיש החדשה.

שנינו, שאורח החיים היהודי הוא שיצר את היידיש.

מלים נוצרות שעה שעם מרחיב את תחומיו הן הרוחניים והן הכלכליים. כאשר יהודים פנו לנגרות, פחחות, סנדלרות, עבודת אדמה, דייג, יערנות, הופיעו מייד בכל אחד מהשטחים עשרות מלים חדשות, ולו גם שאולות משפות זרות, מן הסובב, ולו גם מקוריות. את המלים “האַקמעסער” (קופיץ) ו“וואַלגערהאָלץ” (מערוך) לא יצרו בלשנים, אלא נשים פשוטות במטבח, לא גאונים, אלא אנשים פשוטים, לאנשים הפשוטים יש חוש לשוני פנומנאלי. את המילה “גרימצאָרן” (חרון־אף, כעס) לא יצר בלשן, אלא בוודאי יהודי פשוט. היהודי הרגיש שצריך לזרוק את המילה “גענענען אַ קרבן” ולכתוב “מקריב זיין אַ קרבן”. בוודאי יהואש הוא גדול בתרגום התנ“ך, אבל גם נפתלי גראָס הוסיף משהו בתרגומו את חמש המגילות. בן יקיר בסידור שלו תירגם מושב לצים: אַ געזעס דער שפאָטער”, אחר כך כתבו: “אין דעם זיצונג פון די שפעטער”, אבל נשאר “מושב לצים” ביידיש. איש לא יאמר היום: “אַ זיצונג פון די שפעטער”. זהו החוש הבריא של העם. ב־1722 הוציאו ביידיש את “ספר הרפואות” והיו חייבים למצוא מונחים בוטניים, אנטומיים וכימיים. התחילו להוציא מילונים, ונוצרו בשוק מלים חדשות, באו משוררים, פרוזאיקנים עם חידושים לשוניים. ניאולוגיזמים פיוטיים הרחיבו את היידיש. ה“אומקום” של לייוויק הפך לרשות הרבים. אפרים אוורבוך עם המילה “דאנקשאפט” דחה את המילה הגרמנית “דאנקבּארקייט” (אסיר תודה). ובדחן בגלל חרוז יצר גם הוא מילה חדשה.

לייוויק, גלאנץ־לעיעלעס, גלאַטשטיין, מארקיש, הופשטיין, אליעזר שטיינבארג, אברהם סוצקבר, חיים גראדע זיכו אותנו ביד רחבה בלשוניות חדשה.

משה נאדיר, דער נסתר, בערגעלסאָן, עלי שכטמן, דב סדן, לא קימצו.

חרושת המלים הגדולה ב“יידישלאנד” מתרחשת כיום הזה אצל המשוררים. לפעמים האבא־אמא של המלים החדשות הן – הדמיון, האינטואיציה, ולפעמים הצירוף של העברית. אנו כולנו יש לנו חלק ביידיש, בצמיחתה, ואין אנו יודעים כלל על כך.

אף בלשן לא יוכל לשנות את החן של האמירה: דער פסוק זאָגט, רש"י מאַכט, דער מדרש ברענגט. כך קבע העם ולא הלינגוויסט. ושום ווינרייך ושום ז’יטלובסקי לא ישנה זאת. כבוד ודרך ארץ בפני הלינגוויסט הגדול: העם.

אביגדור המאירי מן הנציגים הבולטים של הספרות העברית החדשה, כתב פעם על גדלותה של יידיש בעיקר בנוגע לאפשרויות החופש של השפה היידית. חופש, אבל לא הפקרות, ולחופש ישנם החוקים הפנימיים שלו.

יידיש, כותב אביגדור המאירי, היא כמו מטה אהרון. המטה פרח, הצמיח ניצנים והעניק לנו פירות.

האפשרות הבלתי מוגבלת של צורת הביטוי היא הגדלות של לשון יידיש.

שפה שאינה מקבלת לתוכה ז’רגוניזמים סובלת אחר־כך ממחלה הנקראת חנק לשוני.

בשביל הסופר האמיתי שום שפה מפותחת אינה מפותחת דיה. ככל שהאדם מתפתח יותר בידע שלו, ככל שעיניו נפקחות יותר, מרגיש יותר שהוא צריך מלים חדשות, אחרת השפה שלו צרה יותר, מצומצמת יותר, מחניקה יותר, ולכן שפה צריכה ללכת עם החיים ולפתוח דלתות וחלונות שיכנס יותר אוויר.

טוב שעל יידיש במהלך התפתחותה לא הוטלו כבלים אקדמיים. בניב כזה: “ס’איז ניט פויגלדיק” תקועה גאונות. האקדמאים אולי היו פוסלים זאת. קרה נס. הנה יהודי כותב מכתב: שוין “אפגעחתונעט אַ שטיקל חתונה” – האקדמאי היה בהחלט פוסל זאת, אבל היהודי שכתב את המכתב לא רץ לא אל פרילוצקי, לא אל וויינרייך ולא אל סדן לשאול האם מותר לו לכתוב כך. היום אוסרים כבר בכבלים, ודרושה תבונה של יהודי פשוט בנלבקי, כדי לדעת מתי לשים כבלים ומתי להתיר.

יידיש מסרה לעם, ובעיקר לאיש־העם, את המפתח של חייה ואמרה: עשה ממני מה שאתה מוכרח ומה שאתה יכול והעמד אותי כך ששום אקדמיה לא תהיה לה שליטה עלי.

אז מה בדבר דיקדוק?

אין כל ספק: דיקדוק הוא המצאה גאונית להשליט סדר בג’ונגל של לשון, אבל גם כסף הוא רעיון גאוני, וצריך לדעת היכן להשקיע אותו, היינו: צריך לדעת היכן לעשות שימוש בדיקדוק.

הדיקדוק העברי התפתח בתקופת הגאונים, במאה השמינית, כלומר שגם עברית חיה זמן ממושך למדי בלי דיקדוק. הדיקדוק העברי נקבע בהשפעת הגרמטיקה הערבית. בעלי הדיקדוק הבולטים ביותר היו: סעדיה גאון, דונש, מנחם בן סרוק, ר' יונה איבן גנאח, ר' אברהם אבן עזרא, ר' דוד קמחי – הרד“ק, מאוחר יותר אליהו בחור שחקר את הדיקדוק מבחינה היסטורית־ביקורתית, דוד לוצאטו, והגויים: רייכלין, בוקסטארף, גזניוּס. ביידיש: אליהו בחור; מן החדשים: נחום שטיף, וויינרייך, פרילוצקי, דב סדן, המלומדים של ייוו”א וכו'.

כששואלים אותי בת כמה היא יידיש, התשובה היא: אין תעודת לידה. היא בתולה צעירה, עדיין קרקע בתולה לא חרושה. היא מסוגלת עדיין להפוך עולמות. הבעש"ט צעק: אסור להיות זקן! אסור להיות זקן! צריך לבוא בימים, אבל אסור להיות זקן. שפה אינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות לנהל את חייה כמו אדם זקן. יצירה פירושה פריה ורביה – וזה אינו בשביל אדם זקן. ליצור מלים. לחדש מלים – פירושו לחיות רוחנית. שפה צריכה תמיד לכבוש שטחים חדשים.

ביידיש נוצרה ספרות נפלאה.

אבל בספרות חסרו גיבורים שבלעדיהם ספרות אינה יכולה לפרוש כנפיים. וכבר העיר על כך בשביס. בעולם היהודי חסרו איכרים. ציידים. כורי פחם. ספורטאים. פועלי רכבת. מכונאים (מעכאניקער – טכנאים). שוטרים. אנשי צבא. אניות. טייסים. מירוצי סוסים. אוניברסיטאות. סלונים. לכך קוראים: חיי העולם הרחב. (דאס וועלטלעכע לעבן).

לשפה לא היו שמות לעשרות האביזרים הטכניים והפעולות הקשורות בכל הדברים האלה.

אפילו פרחים לא יכלו לקרוא בשמותיהם.

נותרו שתי ברירות: לחזור ולהתל בקבציאל (קאַבצאַנסק), או לחפש בתוך הדלות את הגדול, העמוק, הנצחי שביהדות.

פרץ בחר בדרך השניה. היתה זו התחלה של דרך חדשה.

ספרות רוצה לחיות. היתה מחויבת איפוא למצוא או את הריבונו של עולם, או קרקע תחת הרגליים.

הסופר היהודי פנה אל ההיסטוריה, אל קידוש השם, אל הריגות, פוגרומים, אל בר־כוכבא ורבי עקיבא, למשיחים, מבלי להזניח את הקרקע הבוערת של ההווה היהודי.

בראשי פרקיו לתולדות הספרות היהודית, שלכתיבתן לא זכה להגיע, אומר ברדיצ’בסקי כדברים הללו: “אברך יהודי המבקש לדעת לשון הקודש, מציץ בישעיהו ובירמיהו, או ברבי יהודה הלוי אם גם באחרונים, למשל: בי. ל. גורדון. לשון קודש בת־בית היא אצלנו. רצונם לדעת אותה, אין לך אלא לקרב אל ארון הספרים ולהוציא ספר. ואילו יידיש מונחת עדיין בלבו של היהודי, של היהודי הפשוט, בלב המון העם”.

יידיש היא יינו הטוב של הסבא. מבטה הרחום של האמא.

השירה העממית אצל מאנגר דיברה עם אלוהים בחיוג ישיר. גם עם האדם היהודי דיברה בחיוג ישיר.

“אַשיל נעלים וצער / ושבתי אליך מאד / כמי שהפסיד במשחק הוא / ומול מבטך אעמד. אלי, רבוני, יוצרי סלה / לוא צרף בי אורך, על גב עב / הריני מוטל לפניך, / ערסל והרדם אותי, אב / ואמר לי מלים טובות, אנא / ואמר שאני בנך / ונשק לי ומחה לי ממצח / את אותות חיי, בסליחה” (עברית: יוסי גמזו). כך אומר המשורר איציק מאנגר על נהר ילדותו:

“אפילו הפרוט זורם בין סטופטשט ובין קולומיאה כפתיל של כסף, אבל הוא נראה רק בעינים של ילדים ומשוררים”.

עיני ילדים ומשוררים יתור פקוחות.

מסה – שאינה מחקר. נסיון לראות את האהובה עליך בעיני ילדים ומשוררים.

“הגעגועים ליידיש הם געגועים לפן האחר של העם, לחום, לאינטימיות, למשפחתיות, לעממיות, לפשטות, אולי גם לסנטימנטאליות, לפתיחות לב והשתפכות נפש” (א. מגד).



  1. “על” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  2. “פאן” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  3. לוהגים – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!