במחקרו על אגדת פאוסט כתב היינריך היינה:

“אברהם הוליד את יצחק, יצחק הוליד את יעקב ויעקב הוליד את יהודה, אשר ממנו לא יסור שבט המלכות עד עולם. בספרות כמו בחיים לכל בן יש אב, שאמנם לא תמיד הבן מכירו, ואף יש שהוא רוצה לכחש בו”.

שיר העם, האגדה, הפולקלור הם אבות גדולים לבני הספרות, אם גם יש והבנים מתכחשים לאבותיהם.

מסתבר מהאמור, כי שיר העם מגלה את כל מכמני העם, הנגלה והנסתר, את הנשמה השמחה והעצובה של היחיד ושל הכלל. על כל הפחד והתקוות. הוא מספר על החיים ועל החדלון, על הזעקה והדממה. שיר העם מתבונן בדרכי העם, במעט אשרו, ביושרו, בדרכים הסלולות על ידי הרבים והכבושות על ידי היחיד, המזוקק בכור המצרף של הנפש היהודית. הוא אומר זמירות. רבות הן סגולותיו הרוחניות והן בוהקות ומאירות ומזומנות לו חיי עולמים. הוד מלכות נסוך בשיר העם. עתרת חיים יש בו. הוא מעיין מפכה. קולו בוקע ממרתפים ומאולמי רווחה. הוא נוגע במורא ובסוד. יש והוא שוקע כפילוסוף במחשבות, ויש – ועל דרך הפשט הוא פותר בעיות סבוכות. הוא סיפור מעשה במלוא הריכוז, ועד כלות הנפש הוא מקשיב לניגון.

על ידי השמחה הגדולה החזיק השיר העממי את האדם היהודי גם בגבולי העצב והוא השכיל בדברים פשוטים להסביר לו, כי אי פעם נגמרת טוויית חוטי החיים וכי צריך לעזוב את המערכה וירדו הדברים נוקבים עד חדרי הבטן.

“גאָלד און זילבער לאָזט מען שטיין, אַז מ’רופט צום משפט מוז מען גיין” (זהב וכסף משאירים, כשקוראים למשפט מוכרחים ללכת).

באו הדברים לאמר גם לעשיר: על תתנשא. כל השתות נהרסים. כל הבנינים מתפוררים. גם בנין־הגוף. הכלים נשברים ותם המשחק ועליך– לרשום את הדברים. לרשום ללא רוגז. ללא ריתחה. אתה תתבקש לישיבה של מעלה. העשיר והעני גם יחד. על כן: מוסר השכל וד''ל.

האדם היהודי חי בסביבה עויינת, עכומית. היא נסכה בו אימה. היא הסתכלה עליו בעינים רצחניות ורבו החרדות. הכל נשם איבה. שנאה. רבו השריטות בלב. רבו החבלות. מ“זיו אורו” של הגוי לא נהנה האדם היהודי. אולם לשיר העממי אין מחסור בעדוד. במתן טעם לחיי האדם היהודי.

השיר העממי תבע ליטול את עוקץ הגאווה העצמית, התשאות, היוהרה היתרה. הוא טבע רקמת חיים יותר עדינה ואצילה שתהא למופת, למקור ברכה.

אזנו של השיר העממי היתה קשובה לכל הליכות החיים של העדה היהודית. העין השיגה את מלוא דמותה. היא יצקה מים על ידיה ברחוב ובבית הכנסת. השיר העממי עשה את זה על פי דרכו: בחן. בעצב מיוחד. כל עיקרו היה להעלות את היום־יום לדרגת אגדה יפה. העולם היהודי הוא בחזקת " צדיק יסוד עולם", גם כשהאירוניה טבעה את המטבע שלה. גם כשהסטירה הצליפה. הוא נמשך לעולם אצילי, יפה, אשר פירושו: להרבות ערכים, להפרות את היום־יום בניגון עילאי.

זה כוחו של השיר העממי. מעין עידוד לעניים ונפחדים.

השירה האמנותית ביידיש צברה את הערכים של השיר העממי והביאה לצקלונה מעשרו בחכמה חריפה באהבה, והיא פתחה לפנינו על דרך השיר העממי שערים נעלמים, עולמות עליונים ותחתונים, היכלים, דרכים רחבות ושבילי סתרים והחזירה אותנו להיכל הכיסופים.

אבי התיאטרון היהודי א. גולדפאדן רשם באותיות זהב: “ראָזשינקעס מיט מאַנדלען”, “שלאָף־זשע, שלאָף מיין שרה’לע” ועם תום הצגת האופריטה “שולמית” ו“עקדת יצחק”, המה הרחוב היהודי מהשירים האלה, בא מאנגר והוסיף שורות משלו:

“דאס וואַך־ליד איז ווונדערליך שיין / לערן דאָס שלאָפליד פאַרשטיין / איבער דעם וואַך און שלאָפילד / גרויסט זיך / בלויז גאָט אליין, / ווען די ערד וועט געפינען דאס שלאָפליד / וואָס זאָל פאַרוויגן גאָט אליין, / וועט אויסגעלייזט ווערן דער טרויער / און אַלצדינג וועט ווערן שיין” (יפה נפלא הוא שיר של שחר / שיר הערש למד ובין. / בשיר השחר והערש / יתברך רק אלוהים / והארץ כי תמצא שיר ערש את האלוהים בו לישן/ גאולה תהי אז ליגון / והכל יהא מלא אז חן / ונאמר אמן (תרגם: מ. בסוק).

משיר ערש לתינוק עד לשיר ערש לאלוהים – המרחקים קטנים. המשורר הרחיב את האפקים בתוספת מגע עם האלוהים. הוא נטל עימו את שיר הערש של האם לספירות של כיסופים גדולים, המשורר הזעיק תגבורת לאמא לשיר הערש. שיר הערש מעורה ומחובר לרצונות גדולים. לשחקים. למציאות עליונה. לחלומות וחזיונות. ב“שיר המוסר” מאנגר הוא אב ההשלמה לשקדים, לצימוקים, לתורה, לבניית גשר בין תינוק יהודי לבין א'.

עולם גדול ביקש המשורר לבנות והוא בנה אותו ברוח השיר העממי שקסמו וחינו בו והוא פתוח לקולות חדשים.

שלום עליכם בא והזכיר למאנגר ולכל משוררי יידיש בדורנו את שיר הערש שלו “שלאָף מיין קינד, מיין טרייסט, מיין שיינער / שלאָף מיין זונעניו / שלאָף קרוין / מיין קדיש איינער / ליולינקע ליו־ליו” (ישן ילדי, נחמתי, יפה שלי / ישן בני הקט / ישן עטרת שלי, קדישי /ליולינקע ליו־ליו).

מארק מרקוביץ וואַרשאַווסקי הזכיר למשוררים המודרניים בדורנו כי בספרו “יידישע פאלקס לידער” מצויות שורות של שיר:

“לערן יינגעלע מיט גרויס חשק / וועסטו וויסן ווי אַ יידעלע צו זיין / האָב ניט אין זינען קיין אַנדער עסק / און קוק אין סידורל אריין” (למד ילד בחשק רב, תדע אז כיצד להיות יהודי, אל תהרהר בעסק אחר, לסידורל שים עינך).

אף הסבא מנדלי ניסה ליצור פואמה עממית “יודל” בחרוזים נוסח

וואַרשאַווסקי, ובה לצקת את טענותיו נגד האדם היהודי. הקורא ראה בחרוזי מנדלי מלאכה ולא יצירה. כי על כן החרוזים חסרו את הלבוש המוזיקאלי והפואימה “יודל” לא השיגה את הפופולאריות של שירי ווארשאווסקי.

לסיפור העממי, לשיר העממי אין תאריך:

אַ מאל איז געווען אַ מעשה.

אכן, לשיר הזה יש היסטוריה והמקור הוא כפי שמספר אבא קובנר במבוא לאנתולוגיה לשירה ביידיש: לפני כאלף שנים בטרם מלך מלך על פולניה נזדמן בגבול המדינה הלך יהודי. האיש היה סוחר ותלמיד חכם ופניו מזרחה. בימים ההם החלה להגיע לארץ־הסלבים בשורת הנצרות ועדיין לא הופיעה בעקבותיה שנאת ישראל של הנוצרים. היו תושבי המקום מקבילים את היהודי בלחם ומלח, ואומרים לו: מן השמים הראו לנו באותות, כי אתה האיש תמלוך עלינו, לאחד את שבטינו, ואתה קום ומלוך עלינו. ושמו של היהודי היה פרוחובניק, הינו: נושא האבק. שם זה מעיד על הדרכים הרבות שנתאבקו רגליו בעפרו והוא נתרצה להם והיה למלך על פולניה, יום אחד – למחרת השליכוהו לכלבים. אין לדעת אם סיפור זה הוא אגדה, או מציאות. ספק רב, אם האמהות שלנו שערסלו את העריסות שלנו בשיר זה “אַ מאל איז געווען אַ מעשה, די מעשה איז גאר ניט פריילעך, די מעשה הייבט זיך אָנעט מיט אַ יידישן מלך”, (היה היה מעשה, מעשה עצוב מאד, במלך יהודי לפני שנים רבות). – ידעו את הסיפור הזה.

השיר אכן עצוב, כי הרי אנו מוצאים בו את השורות: " דער מלך איז אָפגעשטארבן, די מלכה איז געווארן פאַרדאָרבן, דאס צווייגעלע איז אָפגעבראכן, דאס פייגעלע פון נעסט אַנטלאפן (המלך מת בלא עת, המלכה ביתה עזבה, הגפן אוי נבלה, הציפור יצאה, לא שבה").

ואין לי כל ספק שכבר בעריסה בקשה האם היהודיה לספר לתינוקה, שידע, כי את שערי החיים בפולין פתחו היהודים, והכל התחיל בסבר פנים, אבל: “הגפן נבלה, הציפור יצאה, לא שבה” השיר הפך לשיר עממי. הטקסט התפרסם על ידי הפולקלוריסטים גינזבורג ומאַרעק. הטקסט והמוזיקה התפרסם ב־1911 על ידי פלאטאן ברונאף וקיסלגוף.

(רק באנתולוגיה לשירי עם ביידיש, פרסומי הר הצופים, מופיע השיר במילואו. באנתולוגיה: “מיר טראגן אַ געזאנג” (אנו נושאים שיר) לחנה גורדון מלאָטעק, מופיע רק קטע מהשיר).

מעבר לזמנים נושא השיר העממי את תכנו, מעבר לאקלימים שונים. אי־פעם היה. בעקבי התחלה זו של שיר עממי, כתב מאנגר את השורות:

“אַ מאל איז געווען אַ מעשה, די מעשה איז טרויעריק און שיין” (פעם היתה מעשיה, נוגה היא ויפה) ובתוספת הזו: תכנה של המעשיה העממית.

המשורר פדריקו גרסיה לורקה בהרצאתו ב־1922 במסגרת “חגיגות הזמר העמוק” (קנטה חונדו) אמר: "מצויים שירים עממיים שבהם מגיע הרטט הלירי לנקודת שיא כזו שאליה מעפילים אך משוררים מעטים. שירים עממיים המצויים בתחומי “האהבה והמוות” מגיעים על ידי משוררים עממיים גדולים לנקודות שיא של רטט לירי.

כתב היינריך היינה ב“רוחות טבעיים”:

“שום מארה של כישוף אינה עומדת בפני האהבה. אהבה הלא היא עצמה העז שבכשפים, וכל כשף אחר מוכרח לסגת מפניה. רק נגד כוח אחד קצרה ידה. אי זה הוא? לא האש הוא זה, לא המים, לא הרוח, לא העפר עם כל מתכותיו: זה הוא הזמן”.

ובכל הזמנים עומד וקיים כחו של השיר העממי על “אהבה ומוות”.

הקאלוואלה, האפוס הפינלנדי, החדורה ליריקה פיוטית, פאתוס רומאנטי, רוח אחווה של אדם וטבע, מסתיימת באפילוג, בו הפיטן עלום השם מגלה, כי הוא שר את שירי העם של מולדתו.

לא תתכן ספרות חיה ללא בסיס פולקלוריסטי. הפולקלור החי הוא האדמה השחורה שממנה תצמח אורגנית הספרות החיונית והמשפיעה.

אפילו “משכיל” כמנדלי לא נמלט מהקסם בשיר העם. הוא גילה כי בתפילת הנשים “בעברי־טייטש” קיים ים של אהבה ולא רק בשביל בני הבית אלא אף בשביל עם שלם. משוררים גדולים המתמודדים בשיריהם לעצב חווייה, ריגשה, דמותו של אדם, שואלים את עצמם בראש וראשונה, כיצד היה עושה זאת איש־העם? כיצד הוא, מעלתו, איש העם, היה מפרש את הדברים ויוצק צורה לחווייה, לריגשה? כיצד מגלים הפנים הנדיבים של איש העם את מקור התפארת של הדברים? כי הרי רק מטה הקסמים שלו יכול לגלות כל אוצר טמון; באר היצירה הקדומה היא בארו של העם על שכבותיו, ואיש העם – הוא הפזרן ללא שיעור, שר אוצר הרוח, ורק הוא יכול לתת ביטוי לכל יפעה, לכל ברק ולצור צורה נכונה, מקובלת ומלוטשת לחוויה ולריגשה.

שפתו של איש העם היא על דרך מתן תמונה מלווה במנגינה. הרעיון והרגש נפגשים על משטח אחד. הוא חכם הסיפור והשיר והיסוד השעשועי בו חי בשלום עם היסוד הרעיוני. אין האחד מקפח את השני. ואין האחד מרוקן את השני מתכנו, אלא להיפך: מעשיר אותו. רק איש העם יודע לצחוק מתוך דמעות, יודע את גדולתה של מידת הרחמים כשהיא מתנשקת עם מידת הדין. הזעם והפיוס שרויים במחיצה אחת. איש העם העומד בתפילה – תפילתו אינה מלומדה – כוחה: בחווייה הגלמית. היא בחזקת מחצב טבעי, שכתבתו מחוז הנפש, על כן זכה היא התפילה ואין בה מרמה. המשורר העממי אינו מארגן את המוזיקה הפנימית על ידי תזמורת, כי אם על ידי המנצח, לפי צו ירושת הדורות – נגינתה של יידיש. לא התבזבז הצליל של ה“צאינה” ולא לריק הילוכו התמיר של “טווס הזהב”. לא לחינם שרו המשרתות ושוליות חייטים בכל דור ודור את שיר הצער והשמחה, הפחד והאמונה, הגעגועים והאהבה. העולם יגאל מהצער בכחו של שיר הערש. בכחו של שיר העם.

גם לאחר המצאת הכתב הוסיפה היצירה שבעל פה ואגדות עם להתקיים. הסבתא שיננה לנכדה מה שהגיע אליה על ידי שלשלת הדורות. תפקיד מדעי ויוצר זה עשו בנאמנות ובמסירות מיוחדת שני אחים חלוצים יעקב וווילהלם גרים, ובעקבותיהם הלכו מאות חוקרים ודורשים במשך מאות השנים האחרונות במערב ואף במזרח. על דרך עבודתם ניתן ללמוד מתוך “מעשיה” אופינית זו: הם שמעו את שמעה של מספרת למופת, ישישה במושב זקנים. המטפלות שבמוסד לא נתנו לגשת אליה, כי הביטו בעין רע על כל חריגה מן הסדרים המקובלים. לבסוף הצליח אחד האחים גרים לקשור קשר ידידות עם גיסו של הממונה על המוסד. זה השפיע על אשתו שתשדל את בעל אחותה וירשה לאותה זקנה לספר אגדותיה לילדים. מפיה רשם גרים את הדברים והעיר: “רק דרך מינהרות וניקבות שכאלה יגיע אלינו הזהב אשר מוצאו, מסתרו בתוך האדמה”. דרך ניקבות ומנהרות מגיעה אלינו האגדה: דבר אם המספרת לילדיה; דבר איש האלוהים המדבר אל צאן מרעיתו; דבר האמן העממי המשמח נפש קהל השומעים הסובבים אותו.

כל מה שהשקיע המשורר העממי בשירו, מנשמת העם המזוקקת השקיע, מפיו בקע ועלה מעיין העם ממש. יוהן גוטפריד הרדר אשר חלקו החלוצי בטיפוח הערכת היצירות העממיות הוא גדול ורחב, כתב על האגדה והדיה: “שיחות עם, בדיות, צפונות – פרי האמונה העממית הן, פרי כוחות הדמיון החושיים, בהן יחלום לו אדם – מאחר שאינו יודע ומאמין – מאחר שאינו רואה; ואמנם נושא גדול הן (היצירות הללו) להיסטוריון של דברי ימי האנושות, לפייטן ולפילוסוף… הנה האגדות הנפוצות בהרבה ארצות – מהיכן באו? האמונה בפיות, בדרקונים, בגמדים, עניני מעיל הקסם וקרן השפע, בתולת הימים וכיוצא בהן, כהנה וכהנה – מנין באו? איפה מוצא הבדיות, כיצד התפשטו, באיזה אוזן נשתנו? הבדייה… אמנם חלום האמת היא, ואולם חלום קסמים, והננו מקיצים מתוכו בלא רצון ומבקשים להגיד לנפשנו: הוסיפו לחלום כי בדיות אמיתיות מוציאות אותנו מרשות הזמן והמקום, ולא עוד אלא שאנו נעשים על ידם כבני אלמוות; אנו עוברים על ידן לעולם הרוחות. שורה זו של בדיה וחלום, איזה כח פלאים היא בבן האדם; היא באה מאליה ועם זאת היא קיימת קיום תקין לעצמה”.

בנפשו של העם קיים הלך רוח נסתר, פנימי. את הלך רוח זה אנו מיטיבים לדעת וללמוד מתוך שירים עממיים, מתוך לגנדות מסויימות, יותר מאשר מההיסטוריה המדינית של העם. את השרשים הפלאיים של ההגות הפשוטה של אנשים עממיים אנו חושפים באמצעות הלגנדות והשירים העממיים. היצירה העממית היהודית שונה תכלית שינוי מהיצירה העממית של עמים אחרים. המוטיבים היסודיים שלה אינם חופפים את מוטיבי היסוד של עמים אחרים. אם בחומש ובנביאים ראשונים אנו מוצאים שרידים של האפוס הקדם־היסטורי ושירי גבורים, הרי ביצירה הלאומית והעממית שלאחר זה, אין פואמות פטריוטיות מלחמתיות. שונה היצירה העממית היהודית מרוחה של “האיליאדה” ו“האודיסיאה”, הסגות הסקנדינביות, האפוסים הרוסיים, ה“ניבעלונגען ליד” הגרמני וכו‘. הפולקלור היהודי אינו כורע בפני נצחונו של הכח הפיזי. מקורותיה של היצירה העממית הפיוטית אחרים הם ממקורות העמים. היניקה של העמים האחרים היא ממקור ההיידניסטי־הנהנתני, מבוסס על המאבק בין כוחות שונים, קוּלט של הנהנתנות המנצחת. היצירה היהודית יונקת כולה מיסוד היסודות של אחדות הבורא, המעדיפה את השלמות הרוחנית על פני השלמות החומרית, מכל שכן – השלמות הפיזית. הוא אשר אמרנו: כל יצירה ספרותית בעלת משקל נושאת חותמו של העם. היא תוצאה של מרקמי חייו: פתגם. משל. אפוריזם, פולקלור, שיר, הומור, מיתוס וכו’. כל פיטן אמת יורש אותם, מעמיק את הגוונים. מעשיר אותם. הוא נוהה אחריהם באלפי קסמים. עולמו הנפשי צמוד אליהם. הוא ערוך למצעד בכל הדרכים ההגיוניות והבלתי הגיוניות. הוא לן בתוך תוכה של הירושה ומתבשם מחכמתה. הוא מריח את כל ריחותיה בכל עונות השנה. הירושה בשביל פיטן אמת איננה עומס. היא איננה כפויה עליו. כל רמ''ח ושס''ה שלו נתונים לה. אין הוא מדפדף בדפיה, כי אם מעיין בהם ומעמיק את תכנם. כי על כן הוא רואה ומבין, כי חכמת חייו הנפשיים של העם שזורה בירושה. פיטן אמת איננו כבד־תנועה בגין ירושת עמו. הוא מהיר צעד. במעגלי חייה מקיים הוא את המשכה מתוך חופש ואהבה. אין הוא גורע ממנה, אלא מוסיף לה קו לקו. פיטן אמת נוטה אהלו בכל גנזי האוצר העממי.

אין לתחום תחום בין העם והשיר; בין האמת שבחייו של העם לבין היופי שביצירת העם. “קיין רגע שיינקייט גייט ניט אויף דער וועלט פאַרלאָרן” (אף רגע של יופי אינו הולך לאיבוד בעולם).

השיר העממי עבר שווקים וטבל בנחשולי ימים, הוא עמד מרחוק ומקרוב ומעל כל דוכן קלט אנחה ודמעה והגיגי חכמה ותוגה וצליל מרענן. השיר העממי הוא משב הרוח של העם במהלכו על פני האדמות. החיפוש אחר הניגון היהודי והריתמוס המיוחד בספרות יידיש מעיד על קפיצת דרך רבה, נועזת וכובשת. קולבאק, מאנגר, מאני לייב ואחרים התחילו להוציא מהיצירה העממית את החוטים האמנותיים. את הזמר האמנותי. אברהם רייזן ביטא את זה בשיר: “גליקן”: "אַן אָרימאן, אַ מידער וואַנדערער, טרעפט אָן אַ בעטלער אין וועג, ערשט ס’איז דער בעטלער גאָר אַן אַנדערער און שענקט אים אַ פאַרמעג'', הינו: הפגישה בין הנע ונד והקבצן, הבהירה: כי הקבצן הוא אחר, יש לו מה להציע. ושירת יידיש בנתה מזיגה בין השיר האמנותי האוניברסאלי לבין הניגון היהודי. המשוררים החדשים ידעו להשתמש גם ברכושה של השירה העממית, גם בהישגי השירה האוניברסאלית. יידיש קשורה לעברית. אולם ליידיש יש ריתמוס פנימי שונה מאשר לעברית. עמנואל אולשוואנגר בהקדמתו לספר הבדיחות “רויטע פאמעראנצן” מעיר, כי תרגום משפה לשפה אף פעם אינו יכול להיות מוצלח במאה אחוז, כי אין להריק ריתמוס מכלי אל כלי. דומה הדבר ליין, שעם הרקה מכלי אל כלי הוא מאבד משהו מריחו. אפילו בדיחה, מעיר אולשוואַנגר, שמתרגמים ומספרים אותה במקום יידיש – ברוסית או אנגלית מאבדת מחריפותה, כי ריתמוס השפה מאבד מערכו.

ריתמוס אינו שייך רק לבני אדם. גם ברשרוש עלים על עצים יש ריתמוס. גם בגלים שוקקים יש ריתמוס. אין ספק כי בזרמת הדם יש ריתמוס. אין ריתמוס בדבר דומם. בו יש נוסח, צורה, אבל אין ריתמוס. כשבא משורר להעביר שיר, נוסחו וניגונו ותכנו לאדמת עמו, הוא מביא אתו את הריתמוס של עמו. ה“דודעלע” של רבי יצחק מברדיצ’ב, מקורו בשיר רועים אוקראיני עתיק. כשר' לוי יצחק הביא אותו לאדמה יהודית, הוא שתל בו ריתמוס יהודי. שלום עליכם היה הראשון שתפס את הריתמוס של שפת יידיש. הוא תפס את התנועה, את הגבה המורמת, את נדנוד העפעף, את המבט, את חצי החיוך, את הצער המרוסן, את הנחם והצחוק המתפרץ. כל זה גלום בשפת יידיש במקוריות רבה. י. ל. פרץ תפס את הריתמוס של האישיות היהודית. ריתמוס של יהודי השייך אך ורק לעולם יהודי. הוא עמד על אפיו של המורד ר' שלמה שאיננו רוצה להבדיל. סגנונו – לא כסף סיגים, כי אם כסף מזוקק. מתכוון לשם שמים – וכזה הריתמוס. לא עושה זיוף בנפשו. גודל נפש – ולו ריתמוס משלו. גם כשהמרד נופל, מלווה אותו ריתמוס הממתק את דינו של הכשלון. אין בו פיוס. גם מרד שנכשל נשאר מרד.

כל גבורי ה “חומש לידער” למאנגר נושמים ריתמוס יהודי יום יומי. באשר הפקיע את הגבורים מקדושתם התנכית, באשר זר למשורר הביטוי “הייליקע אבות”, כי זה עניין עכומי; הוא בא לשתול אדם בזיוום, הודם והדרם ברחוב היהודי, ביקש כי כאן יתחממו ויבהיקו ביפים, הקנה להם קלסתר פנים אנושי, עם שייכות נפשית לכל מה שמתהווה כיום בבית היהודי – מכאן ריתמוס יהודי. כמעט והאבות מדברים יידיש. הוא ביקש לא להרחיק אותם מלשון העם. כששרה מתלוננת על שאין לה ילד, מרשה לעצמו מאנגר לתת תשובה עממית בפיו של אברהם: “בהמה, שא / נו הער שוין אויף/ נאָר רק זי וויינט און וויינט / זי האָט מסתמא שוין ווידעראַמאָל / די צאינה וראינה געלייענט'' (בהמה הפסיקי, רק בוכה היא ובוכה, אין זאת כי עוד הפעם קראה בצאינה וראינה). גם כשהמשורר יוצא לחפש את ה”נעכטיקע טעג“, הוא בסמוך לשירה העממית. בעצם השם של השיר “נעכטיקע טעג”, על אחת כמה וכמה בכיבושים המקנים לשיר ריתמוס יהודי. טווס הזהב במעופה, היא זו שצמחה על אדמה יהודית, בצאתה לחפש את ה”נעכטיקע טעג" ובכל גדולתה. בעלת שאיפות. לא מוותרת על מאוויים. מביאה דרישת שלום להורים, מבקשת תקנה לחייו היהודיים באשר הם.

כשהופיעו המשוררים המודרניים ביידיש והעלו את גדלותה לשיאים, עוד הדהדו ברחוב היהודי שירים ופואימות של חבורת ה“כאליאסטרע” בפולין. פרץ מאַרקיש, מלך ראַוויטש, אורי צבי גרינברג, משה ברודרזון ואחרים. עולם השיר היה נתון בצבת של נסיונות. הופיעו איזמים שונים. התחילו נסיונות של שירה אולטרה מודרנית. בשירת יידיש – לא הצטינו המשוררים בידע מיוחד של המהפכות השיריות והנסיונות החדשים שחרשו את העולם כולו. המלחמה העולמית הראשונה תרמה את תרומתה. השירים יותר צעקו מאשר שרו. ה. לייוויק היה בין אלה אשר טען, כי גם צעקה צריכה להיות נתונה במסגרת של סדר ומידה, אולם המאבק על סדר ומידה לא היה קל – והשירה היהודית בשנות העשרים למאה העשרים הצטיינה בצעקתה ובמרידתה החזקה. לאט לאט נרתם המשורר היהודי למסגרת הסדר והמידה, הינו: למסגרת הצורה של השיר. הקו שלוו קצת, ירד מהטונים הגבוהים והוא חיפש היזדככות ופשטות לירית שקטה. באמריקה חל המפנה תחת השפעת ה“יונגע”, מעבר לים, בפולין, רומניה, גליציה פעלו השינויים בכוחם של שטרנברג, הממשל שטיינבארג, איציק מאנגר ואחרים. מאנגר ידע את עולם השירה העולמית. היתה לו תרבות אסטטית, פיוטית. אולם, פרט לתרבות הכללית, הוא ניחון בחוש יוצר לשירה העממית היהודית למעשיה העממית, לפולקלור העממי הוא לא צעק. הטון היה שקט. היתה זו מלודיה פסטוראלית של הבעש''ט, בו בורק ומבריק “די קרוין פון בלאָער בענקשאַפט”. “אויף מיינע ליפּן פיבערט גאָלד פון ליד / און ליד מיין גאָלד איז דער עיקר'' (על שפתותי קודח זהב השיר ושיר זהב הריהו העיקר). וזה היה באותם הימים שבשירת יידיש פורסמה ה”קופע" (הערימה) של פרץ מאַרקיש, “מעפיסטא” לאורי צבי גרינבערג, “נאַקעטע לידער” למלך ראַוויטש. אם מלך ראוַויטש התבטא באחד משיריו: “פוי אויף דער עסטעטיק”, נשמע קולו של מאנגר על היופי בשיר, גם כשנערת ההפקר מחכה על יד הפנסים. כי: “הייליק איז די וועלט און דריי מאָל שיין” (קדוש הוא העולם ויפה הוא פי שלש). מוטיב היופי על יד מוטיב הקדושה: “קיין טראפן שיינקייט גייט ניט אויף דער ערד פארלארן” (טיפה של יופי אינה הולכת לאיבוד על פני האדמה). כן גם טיפה של קדושה. התפילה. והליריקה היא בחזקת תפילה. במידה והמשורר ביידיש לקח מאוצרות העם את הלבביות והחן של יידיש, את הפתגם, המכתם, הפסוק, כן המריא לשחקים ובא אל העם, לרחובו ולסימטאותיו. ככל שהמשורר ביידיש בא אל משכן העם ל“טרויער פון אָרעמע כלות” ל“מאַמעס אין צעריסענע שאַלן”, ל“טרויער און עלנט פון עגונות וואס שעלטן די וועלט” הוא בא ממרחקים מופלגים לביתו ושערי החיים לא היו נעולים בפניו וגם לא שערי הכבוד והתהילה. משולחן הדלות, דלות של כבוד, של היצירה העממית הוא בא לשולחן של גדולה, בא להשפעה ושלטון, בא למלכות השירה שהיא מלכות של כוהני הרוח. אמת מוחלטת, שאין לערער אחריה: מן האוצר הקיבוצי הלא נדלה של יצירת עם בכל שטחי הביטוי הרוחני והספרותי, שכל העמים שותפים לו, מושכים אמני כל הדורות השראתם ושואלים מחומר שלו. אין שום יצירה יכולה להיכנס במסגרת הזהב של הספרות, אם יסודה, נשמתה ואפיה אינם לנים בבקתה של העם. היצירה הגדולה כולה, על אחת כמה וכמה ספרות יידיש, רק כשהיא בהשגחתו של העם, היא צוברת כוח, חיה בהמולה ובשקט, כאצילת נפש. רק כשהיא אינה בועטת בכחות העצומים שתוססים בשכבות העם הפשוטות¹, שהן הן נסיכי הרוח של העם, היא כובשת ומצליחה, משפיעה ומדריכה. השיר העממי ביידיש הצמיח כנפיים למשוררים המודרניים. אוי לנו: “אומטער יאנקעלעס וויגעלע ליגט געקוילעט דאָס גאָלדענע ציגעלע – ס’איז די שעה פון בלוט און געשפּענסטער” (מאחורי עריסתו של יענקעלע רובץ שחוט גדי הזהב, השעה שעת דם ופחדים).

עוד לפני שנה הסופר היהודי הניצול ש. קאטשערגינסקי מווילנה, פירסם מאמר (מאָרגן פרייהייט, 9 בדצמבר 1945) תחת הכותרת “הפולקלור בגיטו”. הוא הביא שירים שונים, שנכתבו על ידי מחברים ידועים ובלתי ידועים, שמיד הפכו לנכס של ההמונים היהודים האומללים, המעונים בצורה חייתית. “בזמנים רגילים – כותב ש. קאטשערגינסקי – היה כל שיר צריך לעבור דרך ארוכה עד לפופולריות שלו. אבל בגיטו היינו עדים לתהליך מופלא. יצירה אישית נהפכה לנגד עינינו לפולקלור. כל שיר שאך עתה נוצר, אם ביטא את הרגשות והחוויות של ההמונים, מיד נתקבל על ידי ההמונים והופץ כאילו משלהם”. ובאמת פלא: יצירות של יחידים בעם היו מיד לניכסו של העם. הם הועברו מיד בדרכי תקשורת ספציפיים לאחרים, לחוגים רחבים יותר. חיי היום־יום היהודיים בגטו – אומר ש. קאַטשערגינסקי – עם כל תופעות הלוואי – מעצר, פוֹנאר, עבודה, גסטאפו, אורח חיים פנימי וכדומה מצא את השתתפותו בפולקלור הנוטף־דם. באופן זה יעזרו השירים הללו לסופר ולחוקר לחתור ולהגיע לנשמת העם, לשנאה ולמשטמה, לבנדיטים ואת יחסו אל אנשי השררה היהודיים עצמם ולבוגדים. זוהי חשיבות ראשונה במעלה להדגיש עד כמה הפולקלור, עד כמה יצירה עממית זו קשורה במיוחד בקשר דמים עם השפה היידית, עם שפת העם. הבה נזכור: בקטסטרופה היהודית הגדולה, בגדולה שבקטסטרופות, נתברר במיוחד, שדווקא יידיש, השפה היידית, היתה המכשיר, שדווקא דרכה, העם הביא לידי ביטוי את כל הבכיות והזמירות שלו; שבעיקר יידיש ספגה לתוכה את כל הזוועות, הקינות והתקוות. שירשמו זאת לפניהם היטב כל אלה שברוח קלה כל כך ובלב קל מוכנים לוותר על יידיש ולו גם מתוך טעמים וכוונות טובות… ושוב פעם, בחמישים שנה אחורה, מ. וואַרשאַווסקי בשירו המפורסם “האלף בית” {אויפן פּריפּעטשיק ברענט אַ פייערל) שר שורות כאלה, שבאו מן העם ותיכף נכנסו לעם.

אפשר להביא קטעים מעשרות־עשרות סופרי יידיש ותיקים וצעירים, התופסים כראוי את המובן, והיטב את המהות של השפה יידיש, של המלה ביידיש, של יצירת־העם ביידיש.

באופן מיוחד המשורר הרוסי הגאוני א.ס. פושקין (1799 – 1837) גילה הבנה ליצירה העממית הרוסית והאנושית־כללית והפך זאת בדרך משלו כרב־אמן ליצירות פיוטיות גדולות. מ. גורקי במסה שלו “לתולדות הספרות הרוסית” כתב: קודם לכול היה פושקין הסופר הרוסי הראשון, שהעיר את תשומת־הלב ליצירה העממית והביא אותה אל הספרות ולא עיוות אותה בגלל האידיאה המלוכנית של “עממיות” והמגמות הצבועות של משוררי החצר. הוא האיר את שיר־העם והמעשיה העממית בזוהר של כשרונו, ואגב כך השאיר ללא שינוי את טעמם וכוחם. טלו את המעשיה “על הכומר והפועל באלדא”, “על תרנגול הזהב”, “על המלך סולטן” וכו‘. בכל אותן מעשיות פושקין לא הסתיר, לא מחק את הליגלוג השלילי לכמרים ולמלכים, אלא אדרבא הדגיש זאת ביתר חריפות. מ. גורקי ממשיך: "פושקין תירגם מסרבית כמה אגדות־עם מן הקובץ של קרודז’ץ; שעה שיצאו לאור “שירים של הסלבים המערביים” מאת הסופר הצרפתי פרוספר מרימה, פושקין מיד תירגם אותם לרוסית. בעת מסעותיו רשם מעשיות ושירים, ויותר מ־50 מהם מסר לקירייבסקי בשביל הקובץ המפורסם שלו. הוא אסף מחזור שירים שלם על סטנקה רזין, אותו הוא כינה “הדמות הפשוטה היחידה ברוסיה”. "…הוא אסף שירים באודיסה ובקישינב, בפלך פסקוב – ולמטרה זו לבש בגדים של ‘משטשאַנין’. תוך כדי חקירת החיים של העם, ההיגוי שלו; הוא תוקף את החינוך שלו עצמו ומכנה אותו ‘נבזה וארור’. הוא לומד את השפה הרוסית מקרילוב, עוד יותר מן האומנת שלו, ומדי פעם מפי ה,יאַמשצ’יקים’ (אָנטרײַבּערס), תגרניות, בבתי המרזח, בחצרות האכסניות, מפי חיילים…הוא זורק מעליו את החיים בעיר־הבירה ונוסע לכפר “ללגום את פשטות הדיבור ואת המשחק של חכמת־העם”…"

“כשאך עמד פושקין על רגליו הוא – אומר גורקי – והתחיל לדבר בשפת־העם הרוסית הנקיה, התחיל להביא לתוך הספרות מוטיבים עממיים, את החיים הפשוטים, התחיל לתאר את החיים באופן ריאלי, פשוט ונכון…” פושקין פעם, ב־1830, בהערותיו כתב: “שפת הדיבור של העם הפשוט (שאינו קורא ספרים מחו''ל, ואינו מבטא תודה־לאל כמונו את המחשבות בצרפתית) שווה גם כן את החקירות המעמיקות ביותר”. א. פושקין הסב פעם את תשומת־ליבם של בני זמנו הצעירים: “הקשיבו נא, סופרים צעירים, להתבטאויות של העם הפשוט – תוכלו הרבה ללמוד מהם, מה שלא תמצאו בז’ורנלים שלנו”. ההוגה הרוסי הנודע, המבקר וחוקר המוסיקה ולדימיר אודוייבסקי (1803 – 1869) כתב לפני מאה שנים: “כדי לתפוס במלוא העמקות את השפה הפנימית של האמנות, חייבים לחקור את כל היצירות האמנותיות, ללא יוצא מהכלל ולא רק של האמנים המפרסמים, כיוון שהפּואזיה של כל הדורות וכל העמים היא אחת, וזאת אותה היצירה ההרמונית; כל אמן מוסיף לה את הקו שלו, את הטון שלו, את המלה שלו; לפעמים רעיון שמשורר גדול מתחיל אותו, מקבל את השלמתו על־ידי בינוני למדי; לפעמים רעיון מטושטש, שנולד בציבור הפשוט, מוצא על ידי הגאון לאור העולם; לעיתים קרובות מחליפים ביניהם דברים משוררים, שהזמן והמרחק מפרידים ביניהם, כמו ההד בין הררי סלעים. הסוף־דבר של האיליאדה נמצא ב”קומדיה האלוהית" של דנטה; בפואזיה של ביירון היא הפירוש הטוב ביותר לשקספיר; את הסוד של רפאל חפשו אצל אלברט דירר; מיגדל הפעמונים של שטראסבורג – הוא תוספת־בניין לפירמידות המצריות; הסימפוניות של בטהובן הן הדור הבא של הסימפוניות של מוצארט".

אמן גאוני שני, ניקוליי גוֹגוֹל המפורסם (1809 – 1852) את הערצתו ליצירת־העם ביטא במאמר־הערכתו על א. ס. פושקין: “בהזכרת השם פושקין מבזיקה מיד מחשבה על המשורר הרוסי הלאומי. ואכן, אף אחד מן המשוררים שלנו אינו גבוה ממנו ואינו יכול להיקרא יותר ממנו – הלאומי. זכות זו שייכת אך ורק לו. בו, כמו בלקסיקון, ישנם כל העושר, הכוח והגמישות של השפה שלנו. הוא, יותר מכולם, רחוק מכולם, הזיז לפניו את הגבולות, ויותר מכולם הרחיב לפניו את השטח. פושקין הוא תופעה מופלאה, ויכול להיות ההתגלות היחידה של הרוח הרוסית: זהו האדם בהתפתחותו, כפי שיכול להיות שהוא ייראה כעבור מאתיים שנה. בו הטבע הרוסי, הנשמה הרוסית, השפה הרוסית, האופי הרוסי, השתקף בטוהר כזה, ביופי מזוכך כזה, כמו נוף המשתקף על פני המישטח של זכוכית אופטית”. נ. גוגול היטיב להבין את האופי של שיר־העם הרוסי. הוא כותב: “…איזו אופירה אפשר להרכיב מן המוטיבים הלאומיים שלנו! הראו לי עם שיש לו יותר שירים. אוקראינה שלנו מצלצלת בשירים. על הוולגה מעצם פיסגתה עד לים, על כל שרשרת הרפסודות והאסדות הנגררות עליה, זורמים השירים הבורלאקיים. לצלילי שירים חוטבים מעצי אורן קורות לבתים על פני רוסיה כולה. לצליל של שירים זורקים לבנים מיד ליד, וערים צומחות כמו פטריות, בליווי הזמירות של ה”באבעס" (נשים) מחתלים, מחתנים וקוברים את האיש הרוסי. כולם נוסעים, אנשי אצולה ולא אנשי אצולה לצלילי השירים של ה“ימצ’יקס”. ליד הים השחור טוען את רובהו הקוזק נטול־הזקן, כהה־העור עם שפם הזפת ושר את שירו הנושן; ושם, בקצה השני, מכה בכידון מחודד אדם רוסי, הרוכב על גוש קרח צף, ומושך אגב כך בשיר. אז האם אצלנו אין ממה לחבר אופירה? האופירה של גלינקה היא רק התחלה נהדרת. בצורה מוצלחת עלה בידו למזג ביצירתו שתי מוסיקות סלביות; אתה שומע מתי שמדבר הרוסי ואיפה – הפולני; אצל האחד נושמת רחבות המוטיב של השיר הרוסי, ומן השני עולה המוטיב המקורי של המזורקה הפולנית" (1837).

נ. א. נקראסוב (1821 – 1877) המשורר הרוסי הנודע, אשר את שירתו המהפכנית שאב מחיי־העם (פאָלקס לעבן), כותב: “שירים רוסיים, אגדות, פתגמים, אמונות טפלות, לבסוף מעשיות רוסיות – ראויים בלי ספק לתשומת־לב מרובה; הם מהווים את מזכרת העם שלנו שנמוג מזמן, הם מהווים את האוצר של העממיות הרוסית שלנו” (1841). ופעם שניה הוא אומר: “…הנוכחות של הסטיכיה העממית ביצירות ספרותיות, היא כה מרגיעה ובריאה, כמו הנוכחות של הטבע, במיוחד כשזה לא מעוות על ידי רעיונות נפל ובגישה חד־צדדית” (1854). נ. נקראסוב פעם בשיחה הצביע על המקום שהחיים העממיים תפסו ביצירתו: “השכבות הגבוהות־יותר בחברה שלנו עד לשנות ה־40 (של המאה ה־19) היו שקועות בחקירה ובתיאור של הרגשות האנוכיים שלהן עצמן: אהבה לאשה, ידידות, תשוקות שונות וכו'. אפילו היוצרים הגאוניים שלנו לא ראו את העם העובד. זאת היתה מאה של גיבורי בּוּדוּאַר מיוחסים בספרות שלנו… – אני עשיתי מה שיכולתי! חדרתי לתוך שטח בלתי מטופל זה של חיינו – לאיכרות הרוסית, לקחתי משם ככל שעלה בידי, ועבדתי! השפע של החומר אילץ אותי לצייר זאת בגושים גדולים עצומים ובקווים רחבים. נחפזתי, לחוץ על ידי העוצמה, הכובד! נחפזתי, כיוון שלא העזתי להשתהות… ולא העזתי להשתהות, כי הדמויות קראו אלי שהן רוצות לחיות; העם תבע קיום מודע. ומכאן כל המעלות והחסרונות של הדברים שלי… לפני עמדו מיליונים של ישויות חיות, שמעולם לא צויירו…”

אנו רואים כיצד הסופרים הרדיקליים יותר גילו הערכה לחיי־העם. וגם ה''פריץ" הרוסי הגאוני, הגרף ל. נ. טולסטוי (1828 – 1910), החושף תקופות ודורות ביצירתו העשירה, אומר ביומנו (1896): “הפואזיה העממית תמיד שיקפה ולא רק שיקפה – היא גם חזתה מראש, הכינה תנועות־עם… מה יכולה לחזות, להכשיר, הפואזיה של החוג הפרזיטי שלנו? – אהבה, הפקרות; הפקרות, אהבה…” מ. גורקי, יותר מכל סופר רוסי אחר, הבין והדגיש חזק את האופי הקולקטיבי של הפולקלור. גורקי במשך עשרות שנים חקר, למד, את הפולקלור של עמים שונים ותקף את השיטות והדעות הריאקציוניות השונות, שרצו לעשות את הפולקלור לפרודוקט של מחברים אינדיווידואליים, מיוחסים. גורקי אישר ש“הגאון האינדיווידואלי לא נתן שום הכללה, שבשורש לא תמצא יצירת עם; אף טיפוס עולמי, שלפני כן לא היה קיים במעשיות־עם ואגדות”. (מ. גורקי “הרס האישיות”). “מוכרחים – אמר מ. גורקי בכל הכוחות לפתח את הפולקלור ובו־זמנית לחפש צורות חדשות של היצירתיות הקולקטיבית, המסוגלות לקשור חזק יותר את הפולקלור עם ספרות ושתיווצר קרקע חדשה. לאפוס הירואי חדש”.

זה היה בשנת 1910. ד“ר חיים ז’יטלובסקי שלנו היטיב להבין את ערכה של יצירת־עם, של פולקלור. במכתבו לחברו ורעו ש. אנסקי, ד”ר חיים ז’יטלובסקי כתב: “…כל יום האניות מביאות יהודיות זקנות ונערות צעירות, וכל נפש – אוצר של פולקלור. אני כבר את ריאותי נשפתי, האצתי אנשים צעירים שילכו לאסוף את האוצרות, העומדים לרדת לטמיון. אוצרות מכל העולם, ממזרח, מערב, צפון ודרום, מקובצים בנקודה אחת ויחידה, ממש כאילו התחננו: “הא לכם, שאבו מלוא חפניים!” והלאה כותב ד”ר ח. ז’יטלובסקי במכתבו לש. אנסקי: “מה היה קורה אילו אתה כתבת לי מאמר על הפולקלור? אבל כך שהיהודי, איש־השכל הגדול ובעל התכלית יבין את החשיבות של “איינדל – ביינדל – שטופ א ציינדל”. במקרה זה הייתי מוסיף כמה הערות משלי בעניין זה אולי היה עוזר, כיוון שבחיי, הלב כואב, שחומר כה עשיר הולך פה לאיבוד. אבל – הס! רעיון גאוני פולח את מוחי כמו ברק! מה היה קורה אילו אתה היית בא לכאן עם השליחות לארגן את העבודה למען הפולקלור היהודי!! מה אתה אומר למין רעיון שכזה? תאר נא לעצמך איזה רושם זה היה עושה כאן. “החוקר הידוע והסופר (תאר לך, שבמילה “הידוע” לא היינו מסתפקים) ש. אנסקי, נשלח לאמריקה מטעם החברה לפולקלור יהודי. כדי לארגן פה את העבודה לאיסוף חומר הפולקלור”…אנשים וטף היו רצים לראות את הפלא, ושלושת החודשים שהיית מבלה כאן היו בוודאי המעניינים ביותר בחיי הקולוניה שלנו. מה אתה חושב על רעיון כזה”? בחיי, אני מתכוון לכך מאד ברצינות – והבה נתכתב בנידון זה כראוי. אני עכשיו כל כך נרגש מן הרעיון, שאינך יכול בכלל לתאר לעצמך". קרוב לתשעים שנה עברו מאז נכתב המכתב הזה. לי נדמה, שבעניין הפולקלור אנחנו עומדים כמו אז, עדיין בהתחלה.