רקע
שמואל יבנאלי
בשעה של חשבון

בראשונה לא ענינה אותנו ביותר השאלה הזאת. לכאורה היתה כאן רק שאלת השתתפותם של באי־כוח הממשלה בבחינות הגמר של בתי־הספר התיכונים, ונמצאו בתוכנו חוגים, אשר לתומם חשבו, כי אין רע בהשתתפות זו, ואדרבה, היא מועילה לתגבורת המשמעת ומעלה את ערך הבחינות. אולם “הוו זהירין ברשות”, אמרו לנו למודי הנסיון המר שקדמונו. ואמנם, לכשנתבררה השנה השאלה הזאת בועד החינוך, נודע שלפנינו עכשיו שאלת השתתפותה של הממשלה לא בבחינות בלבד, אלא בתכניתו של בית־הספר התיכון שלנו, או – נכון יותר – לפנינו שאלת שינוי התכנית. פרטי הדברים סופרו כבר בציבור.1 וכבר סופר, שמחלקת החינוך של הממשלה אינה מרשה עוד לבתי־הספר התיכוניים שלנו להדפיס על תעודות הגמר שלהם את נוסח האישור, אשר ניתן לבתי ספר אלה בשנת 1923, אלא בתנאי שהתלמידים הגומרים ייבחנו לא על־פי תכנית הלימודים הנהוגה בבתי־הספר, כי אם על־פי תכנית אחרת לגמרי, אשר עובדה על־ידי “המועצה ללימודים גבוהים”. אין הממשלה דורשת את השינויים בתכנית, ואין היא דורשת לה זכות להתערב בתכנית בתי־הספר התיכונים. היא רק נמנעת מתת את אישורה.

אולם הנה גם בין חבר המורים וגם בציבור נשמעה דעה, שאין כלל צורך הכרחי באישורה של הממשלה. ועד החינוך, אחרי שורה של ישיבות, קיבל החלטה (אשר גם ההנהלה הציונית הצטרפה אליה לבסוף) במובן זה, שחובה לאומית מוטלת על האוניברסיטה העברית לערוך סדרת בחינות־גמר בבתי־הספר התיכונים שלנו, למען תת לבוגריהם את האפשרות להתקבל אליה. והוברר, שבחוגי המורים והמנהלים של בתי־הספר התיכונים שוררת הדעה, כי תעודת האוניברסיטה העברית מספקת את הדרישות היכולות לבוא מצד בית־ספר תיכון לגבי זכות התלמידים להתקבל לבית־ספר גבוה באירופה. על כן, אם האוניברסיטה העברית תיענה עכשיו לדרישת הציבור ותקבל על עצמה את התפקיד הזה שהוא חדש לה, תמצא שאלת בחינות־הגמר את פתרונה. והתלמידים שיגמרו את בית־הספר התיכון העברי ויקבלו תעודות בגרות יהיו מובטחים שיתקבלו באוניברסיטה העברית בירושלים ובבתי־ספר גבוהים שונים באירופה.

כבר נאמר, שהתכנית אשר לפיה צריכות להיערך בחינות הגמר הוכנה על־ידי ה“מועצה ללימודים גבוהים” בהסכמת הממשלה. והנה, עומדים אנו בפני משא־ומתן עם הממשלה בדבר תכנית לימודים.

אין הממשלה מודיעה רשמית, שיש לה ענין מיוחד להתערב בתכנית הלימודים שלנו, אולם למעשה הנה עשתה נסיון של התערבות. ומה, איפוא, הנסיון הזה? לאן פניו מועדות? גם זה כבר צוין, שבתכנית המוצעת ניכרת מגמה ידועה: קודם כל – להגביר את ידיעת השפה האנגלית, ושנית – לכלול את הידיעות על דברי ימי ישראל וגיאוגרפיה של ארץ־ישראל בתוך הלימודים הכלליים. במחלקה השמינית שבגימנסיה צריכה השפה האנגלית להיות נלמדת 10 שעות בשבוע, במקום 4 לפי התכנית הקודמת. וכך יתפוס הלימוד הזה בלבד במחלקה הזאת מספר שעות שקול כנגד עברית, תנ"ך ותלמוד ביחד (עברית 4 שעות, תנ"ך 3, תלמוד 2) בהוספת שעה אחת. זה יהיה, איפוא, הלימוד העיקרי והראשי במחלקה, הן לגבי התלמידים הן לגבי המורים. ולימוד אינטנסיבי זה של אנגלית יבוא על חשבון טבע, גיאוגרפיה, פיזיקה ומתימטיקה. אשר ללימוד דברי הימים וגיאוגרפיה – יש בתכנית הדגשת הכלליות וישנה מגמה להפחית את הביטוי המיוחד, הלאומי, שבחינוכנו, לטשטש את דמותו הלאומית של הדור הצעיר שלנו. הכיווּן הזה הוא כה פרימיטיבי ובולט, עד שאי אפשר לא לראות בו את הרצון לחנך את בני הארץ הזאת, כדוגמת בני ארצות קולוניאליות אחרות, להצטרף דרך כלי שני ושלישי אל תרבות המערב הכללית בעזרת השפה האנגלית.

אולם גם מצד חוגים שמתוכנו יש הסכמה, אם לא לתכנית הזאת לפרטיה, הרי בכל אופן לכיוונה הכללי; וכאן מתחיל הויכוח העצוב בינינו לבין עצמנו בשטח החינוך, ויכוח הדומה במקצת לויכוח הפוליטי שבתוכנו. יש מי שרואה צורך בתכנית משותפת כללית בשביל בני הארץ: צריך להעלות את הרמה הכללית של ההשכלה בארץ (כללית – קרי ערבית), אשר על כן רצוי שתהיינה בחינות ממשלתיות לפי דוגמה אחת. זאת היא נקודת ההשקפה המפורסמת מימים ימימה, שלפנינו היהודים קיימות קודם כל מטרות נעלות כלפי מישהו, והן העיקר המחייב אותנו. וכדי לקיים אותן יש ללוש את עצמיותנו, את אפיינו, את מהותנו ואת חינוכנו, ולגבש מהם צורה מתאימה למטרה ההיא. עיקר וטפל. העיקר הוא העלאת הרמה הכללית של החינוך הערבי בארץ, הטפל – חינוכנו שלנו. אותו, את הטפל, יש להתאים למטרה, לעיקר; ולשם כך רצוי ואפשר להשאיר פחות זמן לנושאים היהודיים.

המשא־ומתן בשאלה זו הוא פרט מהויכוח בתוכנו על שאלותינו היסודיות: מה רוצים אנו בארץ? הרוצים אנו לקיים עם ארץ־ישראלי, תערובת־להלכה של יהודים, ערבים ונוצרים מן המערב, מין לאומיות חדשה, כעין כּוֹי? ופירוש הדבר למעשה, חנופה והכנעה לערבים בפוליטיקה, והסתגלות וחיקוי בחינוך ובהוָי. או רוצים אנו לברוא כאן ישוב עברי מבוסס במובן הכלכלי, ועצמי במובן הלאומי? המכבדים אנו את עצמנו ואת שכנינו, בני הארץ, כבני־אדם מן הישוב התרבותי, וכבני לאומים שונים, כשני עמים, כל אחד בפני עצמו? המכירים אנו בזכותנו להיות יהודים ובזכות האחרים להיות מה שהם? הרוצים אנו לחדול מתעודות הבאי של התבטלות בפני אחרים על מנת להשפיע על אחרים?

ושוב, מה רוצים אנו בארץ? הרוצים אנו להיות מיעוט בעל השפעה רוחנית, השופך מרוחו על רוב לא לו, כדוגמת המיעוטים האנגליים והאירופיים בהודו או בארצות קולוניאליות אחרות – או רוצים אנו כאן בישוב עברי איתן מבוסס, ברוב עברי, אשר יבטיח לעצמו קודם־כל קיום בטוח ויגיע לידי אמנסיפציה במובן הבטחון ובמובן הכלכלי? “כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים”: לא לנו להיגרר אחרי עמי אירופה בנידון זה, ולהידמות להם ביחסיהם כלפי עמים וארצות. אלה הם עמים היושבים לבטח בארצותיהם, אשר במשך 200 השנה האחרונות הועידה להם ההיסטוריה את הגורל לשלוט על עמים נחשלים במזרח, והם זורעים את תרבותם לא בלי עמל וקרבנות מצד מחנות נושאי הרוח והתרבות בארצות רחוקות, אולם יחד עם זה גם בעזרת כוחות צבא ושליחי אלהי הממון; ברבות הימים נסללו על ידיהם מסילות לכיבוש, הן במלחמה והן בשלום, ושליחיהם דורכים בהן, במסילות כיבוש אלה, גם בארץ־ישראל. לאנגלים בודאי אין לא תקוה, לא צורך, ולא רצון להיות רוב בארץ־ישראל. הם יודעים בכל מושבותיהם את תורת שלטון המיעוט על הרוב, אשר יסודה בכוחות הצבא והכיבוש, אבל אדניה ועמודיה – גם ברוח ובתרבות, במדע. אולם אנו, אשר הננו רק מיעוטים בכל העולם, ולא מיעוטים השולטים בכוח על המרובים מהם, כי אם להפך, מיעוט אשר סביבו נמצא תמיד ישוב גדול פי כמה וכמה המתגבר עליו בכוחו וברוחו; אנו, אשר כגיהנום העולם הזה לנו, אשר מלבד שכבות דקות מאוד פה ושם, הננו בכל מקום סוף־סוף מושפעים, מורדפים, מיוגעים מיגיעת בשר ורוח, ואשר כל תקותנו היא פעם אחת ובמקום אחד, במקום הזה, ליצור לנו פינה עצמית, פינה לעם, בה יחיה את חייו כמו שהם מברכת עמלו, עמל הדורות אשר יטוו כאן את חוט חייהם – היש לנו צורך ואפשרות כמיעוט להשפיע על רוב, להידחק לחייהם של אחרים עוד פעם אחת, בפעם המאה ואחת? היש לנו עוד פעם רצון, שוב ומחדש, להיעשות אפוטרופוס לעם אחר, אפוטרופוס בלתי מבוקש?

לא, יותר מדי קשה תעודתנו כאן, התעודה לבנות מחדש עם וארץ; ויותר מדי הכרחית היא לעמנו כולו, כי ניטה ימינה או שמאלה מפקודותיה שלה, הן בכל השטחים של עבודתנו, והן בחינוכו של דורנו הצעיר. חינוך זה יסודותיו צריכים להיות המשך המפעל שלנו כאן, הידוק הקשרים עם הגולה, בין היונק הצעיר אשר כאן ובין השרשים, הגזע והגוף אשר רובם נשארו שם, וקבלת ירושת נכסי התרבות שלנו מדורי דורות, בצירוף הזיקה לתרבות הכללית והמדע הכללי. בדיוק להפךְ מהמגמה הכוללת, המיַשרת, נראית לפנינו מגמה של העמקת הלאומיות היוצרת של עם עובד, הלאומיות הנלחמת על קיומה בתוך העם המשולל חיים לאומיים ואשר רבים מבניו מתכחשים לו.

נשמח לציין, שבהגיע הדברים לרבים מן הציבור היתה מצדם הגבה ערה של הגנה על עצמיותנו בחינוך. אשר לציבור הפועלים, הנה אמנם תכנית בית־הספר התיכון לא נדונה בתוכו למדי ולא בוקרה למדי, אולם כחלק כללי מהישוב העברי המאורגן והאחראי –עליו לעמוד לימין הלוחמים את מלחמת האבטונומיה הפנימית בחינוך. הנה היו גם אספות הורים של בתי־ספר תיכונים, אשר בהן נתקבלו החלטות ברורות בנידון זה, מתוך הסכמה גמורה עם ועד החינוך. ואם אמנם הכרת החובה להילחם על האבטונומיה בחינוך לא הקיפה עדיין את כל הציבור, הרי עכשיו הגיעה שעה של חשבון הנפש לציבור כולו, כי יתעורר ויעורר את כל החלקים הרחוקים והאדישים. לאחר תקופה בת חמישים שנה לחינוך העברי בארץ, לאחר שבית־הספר העברי בכללו מקיף לא רק מאות מורים ומחנכים, אלא אלפים ורבבות מתחנכים אשר גדלו מתוכו ונספגו בישוב העברי בארץ ומשתתפים בבנינו איש על־פי דרכו; ולאחר שהוא מתנוסס עכשיו כבנין תפארת מגן הילדים ועד האוניברסיטה – יימצאו לו בודאי כוחות מבפנים להגנה על דמותו ויסודותיו העצמיים.

גם באוניברסיטה העברית, שהיא שלב כולל ועליון במפעל החינוך העברי בארץ, נדונה במשך החורף הזה שאלת בחינת הגמר, כאחת השאלות של האבטונומיה שלנו. אחדים מהפרופסורים נפגשו עם חברים מועד החינוך, וגם במועצת האוניברסיטה טיפלו בזה; ויש לקוות שהאוניברסיטה תדע לאחד את עצמה עם הציבור הרחב ולהקשיב לחרדה שנתעוררה בלב המורים וההורים ובועד החינוך.

תר"ץ




  1. לפי הסכם בין מנהלי בתי הספר העברים התיכונים ובין מחלקת החינוך הממשלתית צריכות בחינות הגמר של בתי הספר העברים התיכונים להיערך מסוף שנת הלימודים תר“ץ בשיתוף עם ”המועצה ללימודים עליונים" ועם האוניברסיטה העברית. הבחינות היו צריכות להקנות לעומדים בבחינה תעודת בגרות מאושרת על־ידי ממשלת ארץ־ישראל.

    השיתוף עם “המועצה ללימודים עליונים” לא בא בלי מחיר. הועד־הפועל של המועצה, שבראשו עומד פרופסור דנבי ובאי־כוח הממשלה משתתפים בו, קבע תכנית לבחינות העלולה להביא שינוי גדול ברוח הלימודים בבתי–הספר התיכונים העברים. התכנית דורשת ידיעה ממדרגה א' בשפה האנגלית, בדומה לשפה העברית. כמו כן הובאו שינויים גם בלימודים אחרים. עד בוא האנגלים לארץ היתה הגימנסיה “הרצליה” מוכרה על־ידי הממשלה העותומנית. האוניברסיטה התורכית בקושטא היתה מקבלת את גומרי הגימנסיה שלנו בלי בחינות. זכות זו ניתנה להם כמו לגומרי כל גימנסיה בכל ארץ אחרת, גם ברוב ארצות אירופה ואמריקה לפני המלחמה וגם לאחריה עד היום. הממשלה הארץ־ישראלית מצדה הודיעה בשעתה לגימנסיה כי אינה מתערבת בעניני הבחינות, כיון שאין לה אוניברסיטה. בשנים האחרונות חדלה האוניברסיטה בבירות לקבל את גומרי בתי־הספר התיכונים בארץ־ישראל בלי בחינת בגרות על־ידי “המועצה ללימודים עליונים”. המועצה נוסדה בשנים האחרונות ואין לה מעמד חוקי בארץ, אבל מחלקת החינוך הממשלתית תומכת בה, פקידי המחלקה ופקידים ממשלתיים אחרים משתתפים בה. והממשלה מכירה רק בתעודות הבגרות מטעם “המועצה” ולא בתעודות הבגרות של בית־הספר בארץ. ב“מועצה” משתתפים מצד היהודים מרת סולד, ה“ה דוד ילין, ד”ר לוריה, ד“ר בירם וד”ר ברקסון. יתר חברי המועצה הם אנגלים – ממנהלי בתי־הספר התיכונים של המיסיונים השונים – ערבים, באי־כוח מוסדות חינוך תיכון, ובאי־כוח הממשלה. מובן, שהרוב ב“מועצה” הם החברים הלא יהודים. לפי ההסכם שסודר בסוף הקיץ האחרון צריכה ועדת הבוחנים בבתי־הספר התיכונים העברים להיות מורכבת מחציתה מבאי־כוח “המועצה” ומחציתה מבאי־כוח האוניברסיטה העברית. כשהובא ההסכם לישיבת ועד החינוך שעל יד ההנהלה הציונית כדבר עשוי, החליט ועד החינוך לקבלהו רק לשנת תר"ץ, ומסר לועדה לעיין בדבר ולבוא במשא־ומתן בענין זה עם האוניברסיטה. ובינתים נתעוררה בחוגים המתענינים בחינוך העברי תסיסה גדולה נגד ההסכם הפוגם בשלמות החינוך הלאומי. (“דבר” 15.1.1930).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 50018 יצירות מאת 2765 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21301 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!