אין לנו ולא כלום נגד בית־הספר הכללי כטיפוס ידוע של בית־ספר בשביל חוגים ידועים בישוב. כמו שאין לנו ולא כלום נגד בית־הספר של “המזרחי” בשביל חרדים, אם הוא באמת בית־ספר ממדרגה רצויה, ואם אין בו צביעות במקום דתיות. אולם הרשאים אנו לשאוף לבית־ספר של העובדים בעיר ובמושבה, לבית־ספר שלנו במובן השלם?

לפנים היה בית־הספר הכללי בית־הספר היחידי בישוב החדש (מלבד, כמובן, מוסדות חינוך דתיים לא מטיפוס “המזרחי”, שהתקיימו תמיד גם בישוב החדש). והנה העובדה הזאת מתעה כיום רבים במובן זה, שאם בית־הספר הכללי היה אז יחידי, צריך הוא תמיד להישאר יחידי. 

אמנם לפנים התאים באמת בית־הספר הכללי לרוח הישוב החדש בכלל וביחוד במושבה, אשר היתה במידה ידועה הומוגנית ובעלת אופי סוציאלי ידוע. אולם האם המושבה של היום דומה לזו שמלפני 30 שנה? כיום אלה שנקראים, על־פי לעג הגורל, “איכרים” הם במיעוט; ויחסם לערכים הלאומיים והציוניים (כגון לעבודה עברית, לעבודה עצמית, לארגון לאומי, לקונגרס ולשקל) ידוע. לעומת זאת נוצר במושבה ציבור עובד בן אלפים, ציבור עובד ציוני, לאומי וסוציאליסטי (וכן בעיר). ועתה, היוגד לנו, למשל, כי בפתח־תקוה על 12 אלף תושביה, מוכרח הפועל העברי לחנך את ילדיו אך ורק או בבית־הספר “נצח ישראל” או בבית־הספר הכללי, פיק"א (אשר נוסד לפני כארבעים שנה), על חבר עובדיו, על מושגיהם הסוציאליים והישוביים? וכי אסור לחלוטין לפועל העברי לשאוף לבית־ספר שלו במושבה?

ייתכן, שיש להעביר תחת שבט הביקורת את בית־הספר העממי מכל שלושת הזרמים ולציין את התיקונים הדרושים בהם, הן מנקודת ראות כללית והן מנקודת ראות ספציאלית, היינו, של כל זרם וזרם. אולי יש למנות ועדה מיוחדת מנבחרים מכל הסוגים, אשר עכשיו, כעבור תקופה ידועה לחינוכנו הלאומי יבחנו יחד את בית־הספר העממי לכל סוגיו. יש להזכיר, כי במשך שנים רבות נמצאה עבודת החינוך תחת לחץ של צורך בקימוצים, בגלל ההפחתות בתקציב החינוך מצד ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית. ידועה הקטנת דמות החינוך וצמצום המוסדות, אשר נעשו במשך השנים האחרונות החל מסגירת כיתות בסמינרים ועד סגירת גני הילדים. כל זה השפיע מאוד על הנהלת החינוך ועל הציבור כולו ומנע כל מחשבת ביקורת וריפורמה. עתה יש להשתחרר לאט לאט מהלך־הרוח הזה. כי יש עכשיו נושא אחראי לחינוכנו – הוא הישוב, אשר יכלתו גדולה פי כמה מאשר מלפני שנים אחדות. על כן הגיעה השעה לביקורת לשם תיקונים, ואני רוצה להניח, כי זו יכולה להיות כללית ואוביאֶקטיבית. וזה צריך להיות אחד מן התפקידים הקונסטרוקטיביים המוטל על הרשות המאוחדת של מחלקת החינוך של כנסת ישראל.

אבל זה אפשרי רק בתנאי אחד: מתוך יחס חיובי לכל רשת החינוך על שלושת זרמיה. מי שירצה להחזיק בקרנות המזבח של בית־הספר הכללי, כבית־הספר האידיאלי, וירצה להשליט את הטיפוס הזה על אחרים, וירצה להתנגד ביחוד לגידולו והתפתחותו של בית־הספר של העובדים, רק יזיק למפעל החינוך העברי. 

יש דעה שבית־הספר הכללי הוא בית־הספר הרצוי בארץ, משום שהגיע לידי הסינתיזה, כביכול, כלומר לידי פשרה של כל הזרמים: יש בו יחס לדתיות, יחס לעבודה ויחס לערכי העם והציונות.

והנה בית־הספר של הפשרה טוב למי שמסתפק בפשרה. לא שעד כה היה בית־הספר הכללי רצוי לעובד ועכשיו חדל, אלא שהעובד לא הופיע בשדה פעולות החינוך; אותו הדבר לגבי “המזרחי”: כל זמן ש“המזרחי” לא הופיע בשדה החינוך, יכול היה מישהו להסתפק בפשרות דתיות בבית־הספר, כי כזאת היתה השקפתו. אבל כשהופיע “המזרחי” – לא יכלה הסינתיזה לספקו.

בית־הספר של פשרות טוב למי שיכול לקבל אותו, אבל אין הוא טוב לציבור הפועלים, משום שאין הוא יכול לקבל אותו. אביא דוגמא. הנה פרצה שביתה, והלא ברור, שגם בבית־הספר של העובדים אין מוליכים את כל ילדינו מבית־הספר ומגן הילדים ביום הראשון של השביתה אל מקום המערכה, כדי להראות להם את השובתים, ואת המשמרת, ואת המשטרה, כדי לתת להם דוגמה מוחשית מתורת מלחמת המעמדות. יבוא עלי, אם עשה מי שהוא מהמורים שלנו כך, ואם זה נדרש מהם. אולם מה לעשות, אם הענין מסתבך – ואבי אחד התלמידים שב הביתה מוכה על־ידי שוטרים בפקודת נותן העבודה, ואבי התלמיד השני נלקח לבית־האסורים, ואבי השלישי מתבטל ימים רבים, והמחסור גובר בבית; ואם הענין פורץ את כל הגדרים, ממלא את העיתונות, נעשה לשיחת הרחוב, זועק מעל מודעות הקיר –וילדינו נמצאו נסחפים בתוך הזרם הזה, והם באים אל בית־הספר ומביאים כבר את יחסם שלהם? היוכל המורה לאחוז באמת מידה של פשרה: קודם כל של הסתר דבר, ואחר־כך של גמגום? וכאן צריכה לבוא תשובת ההסברה על־ידי המורה ברוח רצויה להורי הילדים, כי אם במקרים כאלה אין מגע במובן הרוחני בין בית־הספר ובין הבית – אין בית־הספר יכול להיות המוסד המחנך את ילדי העובדים. ואולם, רוצים אנו שבית־הספר, דוקא בית־הספר, יהיה המוסד המחנך את ילדינו, ושבו תינתן בצורה הגונה, רצינית ואחראית ההסברה המתאימה, והמקבילה לאותה ההסברה הניתנת על־ידי ההסתדרות ב“דבר” או באסיפות פומביות שהיא עורכת.

כיוצא בזה – עבודה עברית ועבודה עצמית. היכולה תנועת פועלים, הבונה את הארץ, תנועה בת רבבות, החיים חיי עבודה לא רק משום שזה גורלם, אלא גם משום שזה רצונם, כדרך להתחדשות חיי עמנו בארץ, היכולה תנועה זו להסתפק בפשרה לגבי יסודות של עבודה עברית ועבודה עצמית בבית־הספר? כיוצא בזה חג אחד במאי. כשחג זה היה נושא לעשרות אחדות פועלים בקלוב הפועלים ביפו לפני כמה שנים, יכול היה בית־הספר לעבור עליו בשתיקה, אבל עכשיו, כאשר רבבות חוגגים את החג בארץ ברוב פאר, היכול בית־הספר לפסוח עליו כבימים ההם? אולם איננו דורשים שבבית־הספר הכללי ידובר עליו, דורשים אנו בית־ספר שלנו, שבו ידובר על האחד במאי ברוחנו, ושבית־הספר ובית המשפחה יחוגו אותו יחד.

אמנם לפני 30 שנה, כשתנועתנו היתה בראשיתה, יכול היה להתקיים בישוב רק בית־ספר כללי מיוסד על פשרות ולספק את אלה שהסתפקו בו. אולם גם האנשים העומדים על משמר החינוך הכללי בארץ זה 30 שנה, חייבים להתבונן בעינים פקוחות על סביבותיהם. ומותר להם להבין, כי מאמצי תנועת העבודה בארץ ליצור את בית־הספר של העבודה הם חלק מעבודת היצירה והבנין של העובד העברי.

תרצ"ג