תנו רבנן:

כשחלה ר' שמעון בן יחאי, נכנסו אליו ר' פנחס ור' חִיָא ור' אבהו. אמרו לו:

– מי שהוא יסוד עולם מת!

אמר להם.

– לא בית דין של מעלה מְעַיֵן¹ בדיני, כי אני רואה, שאין אני נמסר למלאך ולדין של מעלה, כי אני איני כשאר בני האדם, אלא הדין שלי הקדוש ברוך הוא דן אותו ולא בית הדין. והַינו דאמר דוד בתפלתו לפני הקדוש ברוך הוא: “שפטני אלהים וריבה ריבי”², וכן שלמה אמר: “לעשות משפט עבדו”³ – הקדוש ברוך הוא בעצמו ישפוט אותם, ולא אחר, שהרי תנינא: כשאדם חולה בית דין של מעלה מסתכל בדינו. יש מהם (מן השופטים), שהם נוטים לכף זכות והם מראים את זכותו של האדם, ויש מהם שהם נוטים לכף חובה, והם מראים את חובתו של האדם, והאדם יוצא מן הדין כמו שבית הדין רוצה. אבל מי שדן אותו המלך העליון, השולט על הכל, הוא טוב ובדין זה אין אדם יכול להיות, חוץ מטוב. מאי טעמא? – הרי שנינו: מדותיו של המלך העליון נוטות תמיד לזכות והוא כֻלו צד רחמנות ובידו לסלוח לחוטאים ופושעים. הדא הוא דכתיב: “כי עמך הסליחה”⁴ – “עמך” ולא עִם אחר, ובגין כך התפללתי לפניו, שהוא ידין דיני. ואני אכניס שלשה עשר אבותי לעולם הבא אל המקום, שלא עבר בו איש מלבד האבות הראשונים, ולא יהיה מי שימחה בידי, ולא אבקש רשות.

אמר ר' שמעון דבר ונסתכלו תלמידיו במטתו ולא ראוהו שם. תמהו ואיש מהם לא יכול להוציא דבר מפיו מרוב האימה שהיתה עליהם. עודם יושבים וריח של בשמים רבים הגיע אליהם וכֹחו של כל אחד אחד מהם נתגבר, עד שראו את ר' שמעון והוא מדבר דברים ולא היו רואים אדם אחר חוץ ממנו.

אמר להם ר' שמעון:

– הראיתם דְבַר מה?

אמר לו ר' פנחס:

לא. אלא כֻלנו תמהים על שלא ראינו אותך במיטתך, וכשראינו אותך היה עולה ריח של בשמי גן עדן, ושמענו קולך מדבר ולא ידענו מי מדבר אִתך.

אמר להם:

– ולא שמעתם דבר אחר חוץ משלי?

אמרו:

– לא.

אמר להם:

– אין אתם ראוים לראות פני עתיק יומין.

אמר להם:

– תמה אני על ר' פנחס, שלא ראה. הרי אני ראיתי אותו עכשו בעולם ההוא למטה מר' אלעזר בני, ועתה שלחו אלי מלמעלה והראוני את מקומות הצדיקים בעולם הבא ולא הוטב בעיני שום מקום, מלבד אצל אחיה השלֹני, ובחרתי את מקומו ובאתי ואִתי באו שלש מאות נשמות צדיקים, ולמעלה מהם אדם הראשון, שהיה יושב אצלי ומדבר עמי, ובקש, שלא יתגלה חטאו לכל העולם, מלבד מה שאמרה התורה עליו, ונתכסה באותו אילן של גן עדן, ואני אמרתי לו, שהחבריא גִלתה כבר. אמר: מה שגִלו החברים ביניהם טוב ויפה, אבל לשאר העולם לא. מאי טעמא? – משום שהקדוש ברוך הוא חס על כבודו ואינו רוצה לפרסם חטאיו, אלא מה שחטא באותו אילן, שהקדוש ברוך הוא צִוה שלא יאכל ממנו והוא אכל, והקדוש ברוך הוא גלה לי ולחבריא שאר חטאיו, שהם בינם לבין עצמם יסיחו בהם, ולא יגלו אותם לקטני החבריא ולאותם שיבאו לעולם. וזהו דבר, ששום איש אינו יודע אותו ובני אדם טועים בו, לא מפני חטאותיהם, אלא משום כבודו של השם העליון, שבני אדם אינם זהירים בו ויבאו לשאל מה שאינם צריכים לשאל, והַינו דכתיב “פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב”⁵ – כך אני גוזר: אותו החבר, אשר ילַמד את השם הקדוש לכל, הוא יפול ויתָפֵס בעון זה יותר מכלם, דכתיב “ונפל ממנו רב” – הרב⁶ נופל ונתפס באותו עון.

נגש אליו ר' אלעזר בנו. אמר לו:

– אבא, מה אני שם?

אמר לו:

– זכאי חלקך, בני. זמן רב יעבור ולא תהיה קבור אצלי. אבל באותו עולם בֵררתי מקום בשבילי ובשבילך. זכאים הצדיקים, שהם עתידים לשבח למארי עלמא, כאותם המלאכים, המשמשים לפניו. הדא הוא דכתיב “אך צדיקים יודו לשמך, ישבו ישרים את פניך”.

(זהר חדש כ"א).