רקע
יצחק קצנלסון

מחזה בשלוש מערכות

לא–ר לבית א.ק.

לוּלֵא אַתְּ עָלִית כִּצְפִירַת בֹּקֶר בְּמִזְבַּח שָׁמָי,

וְלוּ כַּשַּׁחַר לֹא בָקַעְתְּ וְדָרַכְתְּ עַל בָּמֳתֵי עָבָי –

לֹא עָלָה וְזָרַח אַחֲרַיִךְ שִׁמְשִׁי זֶה כָל יָמָי,

וְהָיָה יוֹקֵד לְבַטָּלָה בִי בִתְהֹם לְבָבִי.


לוּלֵא אַתְּ נִקְרֵית כְּעֶדְנָה לִי בְמִּדְבַּר חַיָּי,

וְלוּ בְחֹם עֵינַיִךְ לֹא תָבֹאִי וְתַעַמְדִי לְפָנַי –

וְלֹא נֵעוֹרוּ בִי לְעוֹלָם כָּל שְׂפוּנֵי־טְמוּנֵי מַאֲוַיָּי

וּמִלִּבִּי צוּר – לֹא הָיוּ בּוֹקְעִים אֵלֶּה מַעְיָנַי.


נִדּוֹן לְמִיתָה, לִקְרַאת הַמָּוֶת אֶתְנַהֵל שַׁח וַעֲרִירִי,

אַךְ עִמָּדֵךְ – מִתּוֹךְ צְחוֹק עָשִׂיתִי דַרְכִּי עִמָּדֵךְ;

מִתּוֹךְ צְחוֹק לִקְרַאת הַמָּוֶת אֵלֵךְ וְלֹא אִירָא,

לֹא נוֹרָא הַדֶּרֶךְ לַמָּוֶת בְּלֶכְתִּי עַל יָדֵךְ.


לֹא רְאִיתִיו מֵעוֹלָם וִירֵאתִיו, אַךְ בְּקִרְבָתֵךְ

הִבְלַגְתִּי עַל פַּחֲדִי וָאֹמַר: יְהִי מָה, אֶרְאֶנּוּ!

נָהוּג בְּיָדֵךְ קָרַבְתִּי לַפַּרְגּוֹד וָאָרֶם הַמָּסָךְ,

וָאָצִיץ מֵעֵבֶר לַחַיִּים, וְהִנֵּה, הַמָּוֶת אֵינֶנּוּ.


 

הנפשות    🔗

אַמְנוֹן בן־המלך

תָּמָר אחות אבשלום

דָּוִד מלך יהודה וישראל

אֲחִינֹעַם אשת דוד, אֵם אמנון

נָתָן הנביא

יוֹנָדָב רֵעַ אמנון

חוּשָׁי עבד אמנון

חָגְלָה בתו, פילגש אמנון

זָבָד; הֵימָן; שֶׁבַע בֶּן־בִּכְרִי נערי בן־המלך

עבדי המלך דוד ובני לוויָתו

מקום המחזה: ירושלים. בהיכל אמנון

1.jpg

 

מערכה ראשונה    🔗

הנפשות

אַמְנוֹן

חוּשָׁי

חָגְלָה

יוֹנָדָב

תָּמָר

מימינו ומשמאלו של הרואה

בהיכל אמנוֹן. ביַרכּתֵי החדר תא. בתא יצוע. המסך על־פני פתח התא מופשל מזה ומזה.

אמנון (סרוח על פני יצוע מרבדים נמוך מצד ימין, פניו אל הקיר, אחרי רגעי דממה אחדים).

חוּשַׁי!

חושי (בא משמאל)

אמנון (הרגיש בו ואיננו מֵסֵב פניו מעבר הקיר)

חוּשַׁי!

חושי

קָרָאת לִי – הִנֵּנִי.

אמנון (פניו עוד מָפנים לקיר)

זֶה עַתָּה הֱקִיצוֹתִי.

חושי

הֱיֶה בָּרוּךְ!

אמנון

הֱקִיצוֹתִי – אַךְ אֶת עֵינִי טֶרֶם עוֹד פָּקַחְתִּי.

הַשֶׁמֶשׁ עָלָה?

חושי

עָלָה.

אמנון

מַה בִּתֶּךָ?

חושי

עוֹד טֶרֶם שָׁבָה.

אמנון (הופך את פניו בבת־אחת מעֵבר הקיר ויושב על היצוע)

לֹא שָׁבָה עוֹד!

מַדּוּעַ עוֹד לֹא שָׁבָה?

הֵן תְּמוֹל הָלָכָה? הִיא הָלְכָה עִם הָעָרֶב.

חושי

הִיא לָנָה שָׁם הַלַּיְלָה.

אמנון

לָנָה שָׁם… בְּבֵית אַבְשָׁלוֹם לָנָה –

פְּתַח הַחַלוֹן! –

חושי (מסיר את הוילון, זרם קרניים פורץ במבוא החלון העגול)

אמנון

הָצֶץ, הָצֶץ בּוֹ –

כִּי תִרְאֶה אֶת הַנַּעֲרָה הוֹלֶכֶת,

וְרָמַזְתָּ לָהּ בַיָּד, בַּיָּד –

וְתָחִיש פְּעָמֶיה.

חושי (מציץ בחלון, הוא כולו טָבול באור)

לֹא אֶרְאֶנָּה.

אמנון

רְאֵה, גַם רְאֵה, עַד כְּלוֹת עֵינֶיךָ, רְאֵה,

וּקְרָא לָהּ, קְרָא!

חושי (קורא מעבר לחלון)

מַהֲרִי, חָגְלָה, בוֹאִי! בוֹאִי!

אמנון

חֲדָל!

בְּלִבְּךָ קְרָא לָהּ, חוּשַׁי

זֶה קוֹלְךָ בְּרֹאשִׁי נִחָת,

עוֹד מְעַט וּנְקָבוֹ –

וּבֵית אַבְשָׁלוֹם רָחוֹק,

לֹא יַגִּיעַ עָדָיו. בְּלִבְּךָ קְרָא לָהּ!

חושי

אֵיךְ אֶקְרָא לָהּ בְלִבִּי?

לֵאלֹהִים פִּתְרוֹנִים בִּיְרוּשָׁלַיִם, –

אמנון

שְׁאַל בְּקִרְבְּךָ, כִּי תָבוֹא.

כָּמוֹנִי־אֲנִי שְׁאַל.

אַךְ זָר אֲנִי לְבִתֶּךָ – וְאִם פִּילַגְשִׁי הִיא!

לֹא תִשְׁמַע אֶת קוֹל דָּמַי,

וְאַתָּה – אָבִיהָ אָתָּה!

חושי

לֹא אֶרְאֶנָּה.

אמנון

לֹא בִתְּךָ הִיא!

חושי

אָנֹכִי אָב לְחָגְלָה.

אמנון

מֵאַיִן תֵּדָע?

חושי

כֹּה לִי אָמְרָה אִשְׁתִּי,

הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ נְתָנָהּ לִי בְצִקְלָג.

אָנֹכִי אֶל הַגְּדוּד הָעֲמָלֵקִי

הוֹרַדְתִּי אֶת הַמֶּלֶךְ,

וְנָתַן לִי אֶת מִלְכָּה…

הִיא אֶת חָגְלָה יָלְדָה,

יָלְדָה אוֹתָהּ לִי, כֹּה לִי אָמָרָה.

אמנון

אַתָּה מַאֲמִין לָהּ, וַאֲנִי

לָהּ לֹא אַאֲמִינָה.

לֹא אָב לְחָגְלָה אָתָּה!

לֵב אָב בַּמִזְרָח –

כִּי יִשְׁאַל מְאֹד מְאֹד לְבִתּוֹ,

וְרָעַד לֵב הַבַּת בְּפַאֲתֵי יָם!

תִּצְחָקָה –

אוּלַי חָגְלָה הִיא אֲשֶׁר רָאִיתָ?

שְׁלֹף אֶת חַרְבִּי, חוּשָׁי.

חושי (מוריד את החרב מעל אחד הקירות ומוציאה מתערה)

אמנון

שִׂימֶנָּה לְנֹכַח פָּנָי.

חושי (שם אותה מול פניו)

אמנון (מתבונן בעֶשת המבריקה)

נָפְלוּ, נָפְלוּ פָנָי –

קַח הֶחָרֶב.

חושי (שם את החרב אל תערה ותולה על הקיר)

אמנון

חוּשָׁי.

חושי

מַה תִּשְׁאַל, בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

אמנון

הֶהָיָה פֹה יוֹנָדָב?

חושי

לֹא הָיָה.

אמנון

קְרָא לוֹ בְּלֶכְתֶּךָ.

(דממת רגע)

חוּשָׁי!

חושי

מַה תִּשְׁאַל, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

הֲתִשְׁמַע חֲלוֹם?

חושי

בְּמֹף אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם, שָׁם נוֹלַדְתִּי,

שָׁם הָיִיתִי עֶבֶד.

וְאַחֲרֵי כֵן קָנַנִי עֲמָלֵקִי –

אמנון

מַה מֹּף, כִּי תַּזְכִּירֶנָּה לִי?

חושי

בְּמֹף אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם שָׁמַעְתִּי כָּל חֲלוֹם.

אמנון

וַתֵּדַע גַּם פִּתְרוֹנוֹ?

חושי

בְּמֹף הָיִיתִי עָבֶד.

עֲבָדִים יִפְתְּרוּ שָׁמָּה כָל חֲלוֹם.

יֵשׁ מִן הַשָּׂדֶה הִבְהִילוּנִי, מֵאַחֲרֵי הָרֵיחַיִם:

"מַהֲרָה, בּוֹאָה,

אֲדוֹנֶיךָ הֵקִיץ, וְרוּחוֹ בוֹ נִפְעָמָה".

בְּמֹף הָיִיתִי עָבֶד.

אמנון

בְּמֹף!

וִירוּשָׁלַיִם מָה? כְּמֹף כִּירוּשָׁלַיִם!

חושי

בִּירוּשָׁלַיִם שׁוֹאֲלִים אֶת פִּי הַנְּבִיאִים –

לְנָתָן אוּלַי תִשְׁלָחֵנִי?

אמנון

חֲדָל!

חושי

לְגָד הַנָּבִיא?

אמנון

גַּם לֹא לְגָד.

חושי

לְכֹהֵן אוּלַי אֶקְרָא, וְיָבוֹא עִם הָאֵפוֹד?

אמנון

לֹא כֹהֲנִים וְלֹא נְבִיאִים קְרָא לִי –

אַתָּה פְתָר לִי!

חושי

לֵאלֹהִים פִּתְרוֹנִים בִּירוּשָׁלֵם, –

הַכֹּהֵן וְהַנָּבִיא – הֵם קְרוֹבִים לֵאלֹהִים.

אמנון

הֵם קְרוֹבִים לֵאלֹהִים – עַל־כֵּן לֹא אֶחְפָּץ בָּם!

לֹא לֵאלֹהִים חֲלוֹמִי.

הַט אָזְנךָ וּשְׁמָע:

אֲנִי בַחֲלוֹם שָׁכַבְתִּי עִם אֲחוֹתִי.

חושי (נותן בו עינים תמהות)

אמנון

הָסֵב אֶת פָּנֶיךָ אֶל הַקִּיר –

אֲנִי אֶל עָרְפְּךָ אֲדַבֵּר.

חושי (מַפנה את פניו אל הקיר)

אמנון

כֹּה עֲמֹד… עִם תָּמָר!

וְאַל תִּשְׁאַל אוֹתִי דָבָר –

אִם לֹא יִהְיָה הַדָּבָר נָחוּץ…

עִם תָּמָר, עִם אֲחוֹתִי.

וַיְהִי בְשָׁכְבִי אִתָּהּ – וָאֶחֱרַד וָאִלָּפֵת:

אֲחוֹתִי קָרָה הָיְתָה,

אָחַזְתִּי בָהּ, חָפַצְתִּי לַהֲנִיעָהּ –

הִיא הָיְתָה קָרָה.

אָז אֶצְעַק, אֶקְרָא לַעֲבָדָי –

כֻּלְכֶם אָז תָּבוֹאוּ,

לַפִּידֵי אֵשׁ בִּידֵיכֶם. סְבִיב מִטָּתִי תַעַמְדוּ,

תָּאִירוּ פְנֵי הַמֵּתָה –

“הוֹי, הוֹצִיאוּהָ מֵעָלַי, הִיא מֵתָה!”

וְיָדַי, הֵן תִּדְחֶינָה בָהּ בְחָזְקָה.

אָז תִּמְשְׁכוּ גַם אַתֶּם אֶת הַמֵּתָה

בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹחַ – הִיא לֹא תָנוּעַ!

אֲנִי לְצַלְעָהּ בְּמִטָּתִי יוֹשֵׁב,

וְגֹעַל־נֶפֶשׁ גָּדוֹל עֲבָרָנִי, אָז אָקוּמָה,

אִירַק אָז בִּפְנֵי הַמֵּתָה הַסְּרוּחָה עַל יְצוּעִי –

וּרְאֵה:

הַמֵּתָה קָמָה! הָלְכָה לָהּ, הָלָכָה,

מִבְּלִי אֲשֶׁר תְּכַס עַל מַעֲרוּמֶיהָ,

הָלְכָה דֹם וְיָצְאָה אֶת הַפֶּתַח –

פְּתֹר לִי הַחֲלֹם!

חושי

אוּלַי אָסֵב פָּנַי מִן הַקִּיר אֵלֶיךָ?

אמנון

לֹא, לֹא, אַל תָּסֵב עוֹד אֵלַי פָּנֶיךָ,

וְאַל תַּגֵּד לִי אֵת אֲשֶׁר לִי יִנְעָם,

אֱמֹר לִי אֵת אֲשֶׁר בְּלִבְּךָ תִּשְׁמֹר!

חושי

בֶּן־הַמֶּלֶךְ אוֹהֵב אֶת אֲחוֹתוֹ,

אַךְ לֹא יֶאֱהָבֶנָּה עַד מְאֹד…

אמנון

אֵלַי, אֵלַי הַבִּיטָה!

חושי (מסב אליו את פניו)

אמנון

שְׁנֵה דְבָרְךָ לִי, לֹא אָרַע לָךְ

וְאִם לֹא יִנְעַם לִי דְבָרֶךָ.

חושי

לֹא תֹאהָבֶנָּה עַד מְאֹד.

כִּי עַזָּה מִמָּוֶת אַהֲבָה.

אמנון

אַהֲבָתִי עַזָּה.

חושי

גֵּרַשְׁתָּ אֶת הַמֵּתָה.

אמנון

בַּחֲלוֹמִי גֵרַשְׁתִּיהָ.

חושי

חֲלוֹם וְהָקִיץ – אֶחָד הֵם בְּמֹף,

וְאוּלַי גַּם בִּירוּשָׁלַיִם.

מִי יוֹדֵעַ, מָה עוֹד יֵלֶד יוֹם?

אוּלַי כֹה גַם תַּעֲשֶׂה לָהּ בֶּהָקִיץ?

אמנון כֹּה תִפְתֹּר לִי הַחֲלוֹם!

זָכַרְתָּ, נָבָל, אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָהּ לְבִתֶּךָ,

לֹא טוֹבָה בְעֵינַי חָגְלָה,

אַך טוֹבָה הִיא מֵאָבִיהָ, וְאִם גֵּרַשְׁתִּיהָ –

הֵן שַׁבְתִּי וַאֲסַפְתִּיהָ אֵלַי שֵׁנִית!

חושי (משתחוֶה לו מתוך הודיָה)

אמנון (מתנשא פתאום ממקומו ומקשיב)

הַסְכֵּת וּשְׁמָע – מִי הִיא זֹאת הַבָּאָה?

חושי (מטה אוזן)

בִּתִּי הִיא, זֹאת חָגְלָה.

אמנון

תָּמָר הִיא!

מַהֵר, פְּתַח הַדֶּלֶת!

חושי (פותח את הדלת ושב אל מקומו. הדלת פתוּחה רגע)

חגלה (מופיעה בפתח)

חושי

חָגְלָה הִיא.

אמנון

זֹאת תָּמָר!

(רץ אליה ומושכה בכוח אל צוהר החלון)

שִׂמְלַת תָּמָר תְּלוּיָה לָהּ עַל בְּשָׂרָהּ.

(אל חושי).

צֵא!

חושי

שָׁגִינוּ שְׁנֵינוּ: לֹא בִתִּי וְלֹא תָמָר –

אַשְׁאִירָה־נָא אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ עִם הַפִּילֶגֶשׁ.

(יוצא)

אמנון

שִׂמְלָתָהּ הִיא!

חושי

מְאַחֲרִים שָׁם שֶׁבֶת, בְּבֵית אַבְשָׁלוֹם,

וּמְאַחֲרִים שָׁם לִישׁוֹן.

אמנון

לֵךְ קְרָא לָהּ.

חושי (יורד מעל החלון)

אמנון

אַל, אַל… אַל תֵּלֵךְ,

הִשָּׁאֵר פֹּה!… אֶת נַעֲרִי, אֶת חוּשַׁי,

יוֹדְעִים בְּבֵית אַבְשָׁלוֹם הֵיטֵב.

חגלה עָשִׂיתִי דְבָרְךָ; הַשִּׂמְלָה מֵאַשְׁקְלוֹן הֵבֵאתָ –

עָלַי שַׂמְתִּיהָ אֶתְמוֹל לִפְנֵי לֶכְתִּי שָׁמָּה –

וְאַךְ נִפְקְחוּ עַפְעַפֵי שָׁחַר –

הֶחֱלַפְתִּיהָ בְשִׂמְלַת תָּמָר.

אמנון

הָיִית הַלַּיְלָה עִם אֲחוֹתִי? אֵיפֹה לַנְתְּ?

חגלה

אִתָּהּ.

אמנון

עִם תָּמָר!

חגלה

בְּמִטָּתָהּ אִתָּהּ.

אמנון

אִתָּהּ! אִתָּהּ! אִתָּהּ!

(מושכה אל מצע המרבדים, יושב אתה, פותח את שמלתה)

שִׂמְלָתָהּ הִיא!

רִמַּתְנִי בַת־עֲרֵלִים זֹאת בְּאַשְׁקְלוֹן,

אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים.

"כָּזֹאת הַשִּׂמְלָה, לִי הִבְטִיחָה, קָנָה

אֲבִישָׁלוֹם, בֶּן הַמֶּלֶךְ דָּוִד לַאֲחוֹתוֹ."

אַךְ עַתָּה אֶרְאֶה, כַּמָּה שׁוֹנָה הִיא שִׂמְלָתָהּ.

חגלה

לֹא שׁוֹנָה הִיא בִמְאוּמָה.

אמנון

שׁוֹנָה הִיא!

רֵיחַ תָּמָר לָהּ.

(כובש פניו בשמלה)

גַם אַתְּ, אַחֶרֶת אַתְּ הַבֹּקֶר,

בְּמִטָּתָה אִתָּה שָׁכַבְתְּ הַלָּיְלָה –

שָׁכַבְתְּ לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ?

חגלה לְצַלְעָהּ אִתָּהּ.

אמנון

מִי פִלֵּל לִי, כִּי תִשְׁכְּבִי לְצַלְעָהּ, חָגְלָה!

אָמַרְתִּי:

בֵֶּן־מַעֲכָה הוּא אִם יִרְאֵךְ, יַחְמְדֵךְ –

לֹא רָאִית אֶת אֲבִישָׁלוֹם?

חגלה

לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ.

אמנון

לֹא הָיָה אֲבִישָׁלוֹם בְּבֵיתוֹ…

רַק אַתְּ וְתָמָר?

חגלה

לֹא הָיָה אִישׁ בַּבַּיִת זוּלָתֵנוּ.

אמנון

מִי פִלֵּל לִי! לֹא אַתְּ, לֹא אַתְּ –

זֶה אֲנִי שָׁכַבְתִּי אִתָּהּ כָּל הַלָּיְלָה!

(דבק אל לוח לבּה)

זֶה רֵיחָהּ, חֻמָּהּ הוּא,

לְמַעֲנִי דָבְקָה בָךְ הַלַּיְלָה, לְמַעַן

אֲשֶׁר אָרַח רֵיחָהּ הַנִּיחוֹחַ מֵעַל בְּשָׂרֵךְ

וַאֲשֶׁר אֶשְׁאַף חֻמָּה וְאִשָּׁהּ אֱלֵי קִרְבִּי.

יְשַׁנְתֶּן?

חגלה

אָנֹכִי לֹא יָשַׁנְתִּי.

אמנון

אַתְּ לֹא יָשַׁנְתְּ,

מַה טּוֹב כִּי לֹא יָשַׁנְתְּ! אָנֹכִי

בַּיִת אֶבְנֶה לְאָבִיךְ וּשְׁמֵךְ יִקָּרֵא עָלָיו.

שָׁכַבְתְּ לְצַלְעָהּ עֵרָה,

וָהִיא?

חגלה

גַם תָּמָר, הִיא, אַף הִיא, כָּמוֹנִי עֵרָה –

הִיא נִרְדְּמָה לִפְנֵי עֲלוֹת הַשָׁחַר.

אמנון

לֹא יְשַׁנְתֶּן שְׁתֵּיכֶן!

חגלה

דִבַּרְנוּ… דִבַּרְנוּ חֶרֶשׁ,

לֹא הִשְׁמַעְנוּ קוֹל.

אמנון

הִתְלַחַשְׁתֶּן!

וּבֵית אַבְשָׁלוֹם לֹא עָלָה בָאֵשׁ?!

בֵּית אַבְשָׁלוֹם סָגוּר וּמְסֻגָּר הָיָה,

וּנְעָרוֹת שְׁתַּיִם מִתְלַחֲשׁוֹת בּוֹ בַּלַּיְלָה.

זֹה אֵשׁ הַלְּחִישׁוֹת!

עַל מַה דִּבַּרְתֶּן?

חגלה

דִּבַּרְנוּ בָּךְ.

אמנון

בִּי! וְאָנֹכִי אֵי הָיִיתִי?

חגלה

הָיִיתָ פֹּה.

אמנון

שָׁם הָיִיתִי יוֹתֵר –

שָׁם קֹרָא שְׁמִי. בְּלַחַשׁ קֹרָא –

פִּי מִי שָׁם קְרָאוֹ רִאשׁוֹן?

חגלה

פִּי תָמָר.

אמנון

פִּיהָ… הַגִּידִי אֵיךְ קְרָאַתְהוּ?

חגלה

אַמְנוֹן.

אמנון

אַמְנוֹן, אַמְנוֹן קָרְאָה… הֲתִזְכְּרִי הֵיטֵב?

חגלה

הִיא קָרְאָה אַמְנוֹן – וְצָחֲקָה, צָחֲקָה פִּתְאֹם,

צָחֲקָה, כִּי זָכָרָה –

אֲשֶׁר אַבְשָׁלוֹם קוֹרֵא לְךָ אֲמִינוֹן.

אמנון

לֹא הוּא, אַבְשָׁלוֹם מֵת!

לֹא הָיָה אֲבִישָׁלוֹם וְלֹא נִבְרָא!

רַק תָּמָר, הִיא,

הִיא קָרְאָה לִי גַם אַמְנוֹן גַם אֲמִינוֹן.

וַאֲנִי, אָנֹכִי מֶה עָשִׂיתִי?

חגלה

אַתָּה פֹּה הָיִיתָ.

אמנון

אֲנִי הָיִיתִי שָׁם!

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר קֹרָא שְׁמִי.

תָּמָר, אַתְּ – וַאֲנִי בֵּינֵיכֶן אָנִי.

הֶחֱרַשְׁתִּי שָׁם בֵּינֵיכֶן

וְגָוַעְתִּי בִכְלוֹת נַפְשִׁי.

מַה דִּבְּרָה תָמָר עוֹד?

חגלה

הִיא דִבְּרָה בָךְ.

אמנון

אֵיךְ דִּבְּרָה בִי?

חגלה

הִיא חָבְקָה לִי וְנָשְׁקָה, נָשְׁקָה לִי

וּשְׁאַלַתְנִי חֶרֶשׁ, אִם אֲנִי פִילַגְשָׁךְ –

אמנון

מֶה עָנִית לָהּ?

חגלה

לֹא עָנִיתִי דָבָר לָהּ. בָּכִיתִי.

בָּכִיתִי חֶרֶשׁ, לֹא יָדַעְתִּי אֲשֶׁר תַּכִּיר…

אַךְ הִכִּירָה תָמָר בִּי בַחֲשֵׁכָה,

מָחֲתָה אֶת דְּמָעָי,

וְשָׁאֲלָה אוֹתִי: לָמָּה תִבְכִּי?

אמנון

מֶה עָנִית לָהּ?

חגלה

לֹא פִילַגְשׁוֹ אָנִי, לֹא עוֹד, לֹא עוֹד…

לֹא יֶאֱהָבֵנִי אַמְנוֹן.

אמנון

אֲנִי אֶת חוּשָׁי, אֶת אָבִיךְ אַעֲשִׁירָה,

בִּגְלָלֵךְ אַעֲשִׁירֵנּוּ…

הִיא לָחֲשָׁה לָךְ עוֹד הַרְבֵּה?

חגלה

הַרְבֵּה.

אַךְ לֹא נוֹתַר מִכָּל זֶה מְאוּמָה עַד אוֹר בֹּקֶר,

נָמֵס לַחֲשָׁה כִּמְכִתַּת שֶׁלֶג דַּקָּה

עַל גִּבְעוֹת יְרוּשָׁלֵם מִפְּנֵי שָׁמֶשׁ.

לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר,

סָגְרָה עַפְעַפֶּיהָ,

נִרְדְּמָה,

אָז עָלֶיהָ אֶכַּף וְאֶשָׁקֶנָהּ.

אמנון

אָתְּ?

חגלה

נִדְמֶה לִי, אֲנִי אֶת קוֹלְךָ אֶשְׁמָע:

שְׁקִי לָהּ, שְׁקִי בִגְלָלִי!

בִגְלָלְךָ נְשַׁקְתִּיהָ.

אמנון

הֲיִי לִי בְרוּכָה.

חגלה

וְאַחֲרֵי־כֵן אָחַזְתִּי בְשׁוּלֵי הַמַּסֵּכָה,

אֲשֶׁר הִתְכַּנְּסָה תָמָר בָּהּ,

וְחֶרֶשׁ חֶרֶשׁ הֲסִירוֹתִיהָ מֵעָלֶיהָ.

אמנון

חָגְלָה!

חגלה

הַסַּהַר עָלָה1.

מִמַּעֲלֵה הַזֵּיתִים נָגַהּ אוֹר,

בְּעַד הַחַלּוֹן חָדַר וְנָפַל עַל פְּנֵי תָמָר.

אמנון

רַק עַל פָּנֶיהָ?

חגלה

עַל כָּל מַעֲרוּמֶיהָ –

אֲנִי יָשַׁבְתִי וְהִבַּטְתִּי עָלֶיהָ, עַל יְרֵכֶיהָ,

עַל בִּטְנָהּ שַׁיִשׁ וְעַל שָׁדֶיהָ –

וּמְעַט מְעַט רָעַדְתִּי.

אמנון

רָעַדְתְּ? אָתְּ!

חגלה

בִּגְלָלֶךָ, נִדְמָה רֶגַע לִי:

לֹא אֲנִי יוֹשֶׁבֶת שָׁם עַל תָּמָר, לֹא חָגְלָה –

נִדְמָה לִי, כִּי אַמְנוֹן אָנִי.

אמנון

אֲנִי, אֲנִי הוּא!

חגלה

אָז אֶכַּף דֹם וְאֶשָּׁקֶנָּה בְפִיהָ שֵׁנִית –

אמנון

רַק בְּפִיהָ?

וְאֶת שָׁדֶיהָ! לָמָה לָהּ לֹא תִשְּׁקִי בְּשָׁדֶיהָ?

וְאֶל בִּטְנָהּ – לָמָּה לֹא שַׁחוֹת גַּם עַל הַבָּטֶן?

וְלָמָּה לֹא כָרַעַתְּ עָלֶיהָ, חָגְלָה, כָכָה!

(כורע עליה בחום רגשיו וקם מעליה פתאום מאצל החלון)

קוּמִי!

חגלה

שַֹלְּחֵנִי גַם הַלַּיְלָה –

אמנון

אֶל תָּמָר?

חגלה

הַלַּיְלָה אִם תְּצַוֵּנִי –

אמנון

הַלַּיְלָה?

עוֹד אֶקְרָא לָךְ וְאַגִּידָה

אֲשֶׁר הַלַּיְלָה תַעֲשִׂי. לֵכִי!

(עוצר בעדה)

הַשִּׂמְלָה, הִנֵה הִיא, הֵבֵאת לִי,

הֲסִירִיהָ מֵעָלַיִךְ,

וּלְכִי לָךְ אֶל הַנְּעָרוֹת.

חגלה (מסירה מעליה את שמלת תמר, נשארת בחגורתה לעורה ויוצאת)

אמנון (ממהר, מרים את השמלה מעל השטיחים, מאמצה אליו, נופל אתה על המרבדים)

תָּמָר…

(דממת רגע)

יונדב (בא, נשאר על־יד הפתח)

אמנון (מרים את ראשו ומפנהו אל פני יונדב)

אַתָּה הוּא!

יונדב

אָנֹכִי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

אמנון

יוֹנָדָב, אַתָּה הוּא יוֹנָדָב.

לֹא חִכִּיתִי לְךָ – עַל כֵּן לֹא הִכַּרְתִּיךָ.

יונדב

קָרָאתָ לִי וָאֵרֵד מִגַּג בֵּיתִי.

אמנון

הָעֶבֶד. עַבְדִּי קָרָא לְךָ, אַף אָמְנָם.

יונדב

לֹא אַתָּה, בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

אמנון

אֲנִי שְׁלַחְתִּיהוּ, אָמְנָם.

לְבַדִּי פֹּה הָיִיתִי,

הִשְׁכַּמְתִּי וְאִישׁ אֵין אִתִּי…

אַךְ עַתָּה, עַתָּה –

יונדב

עָתָּה?

אמנון

אָנֹכִי אִתָּהּ.

יונדב

אֶת מִי? מַה בְּיָדֶךָ?

אמנון (מתרומם מעל המצע, עם השמלה וניגש אל יונדב)

אִשָּׁה.

יונדב

אַף אָמְנָם, בְּרֶגַע בּוֹאִי נִדְמָה לִי:

נַעֲרָה אַתָּה כוֹבֵשׁ עַל יְצוּעֶךָ.

אמנון (מושיט לו את השמלה)

אֱמֹר לִי, מִי הִיא?

עוֹד צָרוּר רֵיחָהּ בָּהּ.

יונדב

הִרְחַבְתִּי אֶת נְחִירָי – אַךְ לַשָּׁוְא…

הַפֶּרַח נוֹתֵן רֵיחַ.

עַל גַּג בֵּיתִי,

בֵּין עֲרֻגּוֹת פְּרָחַי הִתְהַלַּכְתִּי,

עוֹד רֵיחָם עוֹלֶה בְּאַפִּי.

אמנון

אִם רַק לַפֶּרַח רֵיחַ?

יונדב

אוּלַי גַם לַנַּעֲרָה – לֹא אַבְדִּיל רַק בְּרֵיחָהּ.

הֵן תַּכִּיר אֶת שְׁתֵּי נָשָׁי?

יֵשׁ אֲשֶׁר אֶשְׁכַּב כָּל הַלַיְלָה עִם אֱלִישֶׁבַע,

וּבַבֹּקֶר – וְהִנֵה תִרְצָה הִיא.

אמנון (שחוק קל ועצוב עובר על דל שפתיו)

אַשְׁרֶיךָ.

יונדב

הוֹ, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

אַשְׁרֶיךָ,

אֶת שְׁתֵיהֶן, אֶת אֱלִישֶׁבַע

וְאֶת תִּרְצָה כִּי לֹא תֶאֱהָבָה.

יונדב

אָנֹכִי אוֹהֲבָן.

אֶת הָאַחַת וְאֶת הַשְּׁנִיָה אֹהַב,

הָאַחַת יָלְדָה לִי וְגַם הַשְׁנִיָה תֵלֵד –

לֹא אוֹתוֹת אַהֲבָה הֵמָּה?

הוֹי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַל, בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

בַּבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר – הֲלֹא תַגִּיד לִי?

אמנון

אָנֹכִי אוֹהֵב.

יונדב

וְלָמָה תַחְבֹּק שִׂמְלָה?

שְׁתַּיִם הֵנָה: הַנַּעֲרָה וְשִׂמְלָתָהּ,

אַחַת מִשְּׁתֵּי אֵלֶה הִיא לְמוֹתָר…

אֶת הַשִּׂמְלָה הָסֵר וְעִם הַנַּעֲרָה שִׁכְבָה.

אמנון

שִׂמְלָתָהּ הִיא –

הַשִּׂמְלָה אֳשֶׁר לִבְשָׂרָהּ דָּבְקָה.

קָחֶנָּה־נָא מִיָּדִי – אֶת נַפְשִׁי קָח!

כִּי יָצְאָה, יָצְאָה נַפְשִׁי

וּבְזֹאת הַשִּׂמְלָה הִיא נִכְנֶפֶת.

יונדב

דַּלּוּ, דַלּוּ מְאֹד פָּנֶיךָ.

אמנון

הֵם עוֹד יִדַּלּוּ יוֹתֵר!

יונדב

בְּקוֹלִי לוּ שָׁמַעְתָּ, לַאֲשֶׁר אִיעָצְךָ אָנִי –

אמנון

מָה הָעֵצָה?

יונדב

אֱהַב כָּמוֹנִי, אַמְנוֹן,

הִלָּחֵם בָּהּ בָּאַהֲבָה וַהֲמִיתֶנָּה.

אמנון (נלהב)

אֶת מִי, אֶת מִי אָמִיתָה.

יונדב

אֶת אַהֲבָתְךָ הָמֵת.

אמנון

אֶת אַהֲבָתִי?

יונדב

הָאַהֲבָה עוֹל, אַךְ מַשָּׂא הִיא הָאַהֲבָה.

אמנון

יָדַעְתִּי.

יונדב

וְאַחַת דָּתָהּ – לְהָמִית.

אמנון

לְהָמִית… לְהָמִית…

לְהָמִית אֶת הָאַהֲבָה – אֵיכָכָה?

יונדב

בְּחֵיק הָאִשָּׁה.

חֵיק אִשָּׁה חָם – שָׁם טוֹב לִרְצֹחַ.

אמנון

אֶת אַהֲבָתִי וְאֶת הָאִשָּׁה יָחַד.

יונדב

אֶת הָאִשָּׁה? לָמָּה?

אמנון

הוֹי, לוּ יָכֹלְתִּי!..

זֹאת הָאֱלִילָה –

אֲשֶׁר לְעֶבֶד לָהּ קָנַתְנִי וְלֹא שִׁלֵּמָה,

לֹא לִי, לֹא לֵאלֹהָי, אֲשֶׁר עָזַבְתִּי בַּעֲבוּרָהּ…

זֹאת הָאִשָּׁה –

אֲשֶׁר סְעָרָה בִי מַטֶּלֶת וְרוּחַ אֵין בָּהּ…

זֹאת הָעֲלוּקָה,

אֲשֶׁר אֶת רֶטֶט כָּל יְצוּרַי הִיא מוֹצֶצֶת,

וְרַעַד כָּל עַצְמוֹתַי בָּא בָהּ –

וּמְאוּם אֵין הִיא יוֹדָעַת.

הֵן הִיא אֲשֶׁר תַּעֲמִידֵנִי כִּכְלִי רֵיק,

הִיא הַגּוֹזֶלֶת וְאֵין לָהּ מִן הַגְּזֵלָה מְאוּמָה.

יונדב

וְעוֹד רֵיחָהּ נוֹדֵף.

אמנון (צועק)

הִיא מַעֲלָה צַחֲנָה! צַחֲנָה!

(נשען על זרוע יונדב)

מָה אִירָא, הָהּ…

יונדב

תִּירָא?

אמנון

לֹא אֶת הָרֶצַח אִירָא, רַק אֲשֶׁר יָבוֹא אַחֲרָיו.

יונדב

מְנוּחָה בָאָה אַחֲרָיו, מַרְגֹּעַ,

הַסַּעַר נָח, שָׁכְכָה הַסּוֹעָה –

הִתְכַּנֵּס בַּמַּסֵּכָה, עַיִן סְגֹר וִישַׁן!

אמנון

וַאֲנִי כָל זֹאת לֹא אֵדָע,

אָנֹכִי אַחֲרֵי רָצְחִי – אֵין לִי כֹל,

שָׁמֵם אָנִי.

מֵאלֹהַי רָחַקְתִּי…

וְזֹאת אֲשֶׁר עָבַדְתִּי לָהּ –

מָה אֶשְׂנָאֶנָּה אַחֲרֵי כֵן…

אַהֲבָתִי אִם הֵמַתִּי – וְנוֹלְדָה בִי מַשְׂטֵמָה.

יונדב

מַשְׂטֵמָה?

אמנון

מַשְׂטֵמַת אֱלֹהִים – הִיא תְמַלְּאֵנִי.

יונדב

מַכְבִּידָה, כְּמוֹ הָאַהֲבָה.

אמנון

מַשְׂטֵמָה גְדוֹלָה מְאֹד.

יונדב וְלָמָּה לֹא תִשְׂטֹמָה?

אֱהַב וּשְׂטֹם, וּשְׂטֹם – מַה מִּמְּךָ יַהֲלֹךְ?

אמנון

מִן הַפַּח אֶל פַּחַת?

גַּם שְׂנֹא, גַּם שְׂנֹא לֹא טוֹב.

קִלְלַת אֱלֹהִים הִיא הַמַּשְׂטֵמָה!

אוֹיָה לִי,

אֲנִי מָשַׁכְתִּי בְּעוֹל, אֲנִי אָהַבְתִּי

אָהַבְתִּי גַם רָצַחְתִּי –

וְאֵין לִי, אֵין לִי לָאַחְרוֹנָה כֹּל.

הִכְבִּידָה בָרִאשׁוֹנָה כֹּה עָלַי הָאַהֲבָה,

כְּנָפַיִם צָמְחוּ לִי – חַרְצֻבּוֹתֶיהָ

כִּי מֵעָלַי הִשְׁלַכְתִּי,

קַלּוֹתִי וְהִמְרֵאתִי עָל –

יונדב

הַאִם זֶה רַע?

אמנון

רַע! רַע עַד מְאֹד בָּרוֹם,

אֵין אֱלֹהִים בָּרוֹם וֶאֱלִילִים אֵין שָׁם.

שָׁם הַתֹּהוּ… אוֹיָה לִי, הָאָרֶץ

כִּי נִבְאֲשָׁה בְעֵינַי – וּמִמַּעַל לָהּ אֵין כֹּל…

מֶה עָרְפָּה? הַבְּבֵיתְךָ הִיא?

יונדב

עָרְפָּה? זֹאת הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר גֵּרַשְׁתָּ?

בְּבֵיתִי הִיא. הַאֲשַׁלְּחֶנָּה לָךְ?

אמנון

אַל תִּשְׁלַח, יְהִי־לָךְ אֲשֶׁר לָךְ.

יונדב

טוֹבָה עוֹד הַנַּעֲרָה.

אמנון

בְּעֵינַי עוֹד לֹא תִיטַב.

(כזוכר רחוקות)

מִדִּיבוֹן אֵלַי בָאָה הַמּוֹאֲבִיָּה.

הִיא בְּבֵיתֶךָ?

יונדב

עִם יֶתֶר נַעֲרוֹתָי.

אמנון

(נותן רדיד ליונדב)

אֶת הָרְדִיד הַזֶּה לְמִנְחָה לָהּ הָבִיאָה.

יונדב

אוֹת אַהֲבָתְךָ הוּא אוֹ שִׂנְאָתֶךָ?

לְזֵכֶר מַה לָהּ אֶת הָרְדִיד תִּתֵּנָה?

אמנון

שְׁכַחְתִּיהָ… גַּם אַהֲבָתִי וְגַם שִׂנְאָתִי יָחַד.

יונדב

הַשִּׁכּוֹר שָׁב אֶל קִיאוֹ, וַאֲנִי לִדְבָרַי שָׁב:

לָמָּה זֶה לֹא תֹאהַב גַּם אֶת זֹאת, אֶת הַחֲדָשָׁה?

אֱהַב וּשְׂנָא… וְאָנֹכִי

אֶאֱסֹף בְּכָל פַּעַם אֶת הַשְּׂנוּאָה אֱלֵי בֵיתִי.

(לוקח את השמלה בידו)

לְמִי הַשִּׂמְלָה?

אמנון שִׂמְלַת תָּמָר הִיא.

יונדב (נבוך, השמלה נשמטת מידו לארץ)

שִׂמְלַת בַּת הַמֶּלֶךְ?

אמנון

תָּמָר. הִיא. הַחֲדָשָׁה. אֶת תָּמָר אֹהַב.

יונדב

אֶת אֲחוֹתֶךָ?!

אמנון

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם אָחִי אֲנִי אוֹהֵב –

הוֹשִׁיעָה לִי!

(צונח על זרועו)

יונדב

הוֹי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

הוֹשִׁיעָה לִי!

יונדב

יוֹשִׁיעַ אֱלֹהִים לָךְ.

אמנון

לֹא הוּא, לֹא הוּא, לֹא אֱלֹהִים!

הֵן הוּא אֲשֶׁר בַּחֲלוֹם יְבַעֲתֵנִי.

יונדב

בִּעוּתֵי אֱלֹהִים – לֹא דָבָר רֵיק הוּא!

הָעֵד יָעִיד בָּךְ…

אמנון

לֹא יָעִיד בִּי, רַק יַבְעִית,

רַק אֵימִים יַפִּיל.

הֵן הוּא, אֲשֶׁר אֶל חֵיקִי יִסְחָבֶנָּה לַיְלָה, לָיְלָה.

גַּם בֶּהָקִיץ מַשְׁלֶה הוּא אֶת נַפְשִׁי.

בָּעָב בַּשְּׁחָקִים קַלָּה לִי יְגַלֶּה יְצוּרֶיָה.

מִמִּסְתּוֹר צֶאֱלִים אֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ אֵלַי יוֹשִׁיט,

בְּהֶמְיַת רוּחַ קוֹלָהּ לִי יַשְׁמִיעַ,

בְּעִנְבֵי גָפֶן

וּבְעֵין כּוֹכָבִים רָמָה אֶת צְחוֹקָהּ אֵרֶא,

צִלָּהּ הוּא הָרוֹעֵד עַל כָּל מַיִם,

וְעִקְבוֹת רַגְלָה הֵם – בְּמִשְׁקַע חוֹל אַכִּירָה –

אֶת נַפְשִׁי יַשְׁלֶה!

הוֹשִׁיעָה לִי, יוֹנָדָב!..

יונדב

בַּמֶּה?

אמנון

אֶל בֵּית אַבְשָׁלוֹם אֵינִי בָא,

אַבְשָׁלוֹם עוֹיֵן אוֹתִי, וְהִיא –

בְּבֵית אַבְשָׁלוֹם הִיא הַיּוֹם יוֹשֶׁבֶת…

יונדב

הוֹי בֶן הַמֶּלֶךְ!

שְׁעֵה, שְׁעֵה מִמֶּנָּה, בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

הַרְפֵּה לָהּ…

אַבְשָׁלוֹם עוֹיֵן אוֹתְךָ עַל לֹא דָבָר,

הֵן לֹא חֲטָאתְךָ הִיא,

אֲשֶׁר נוֹלַדְתָּ לְאָבִיךָ רִאשׁוֹן,

אַךְ אַל נָא תֶאֱשַׁם לוֹ!

הֵן הוּא לְזֹאת יִתְפַּלֵּל…

אמנון

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתוֹ אֲנִי אוֹהֵב –

הַרְאִיתָהּ?

יונדב

תְּמוֹל. בֵּין בְּנוֹת הַמֶּלֶך.

אמנון

וְחָגְלָה, חָגְלָה –

הִיא הַלַּיְלָה – לֹא! הַיּוֹם הַזֶּה,

הִיא הַיּוֹם רָאַתָּהּ.

בְמִטָּתָהּ אִתָּהּ שָׁכְבָה,

אֶת רֵיחָהּ לִי הֵבִיאָה בְּעוֹדוֹ חָם,

וְלָחַשׁ שִׂפְתוֹתֶיהָ בְּעוֹדוֹ חָי –

יונדב

חֶרֶב אַתָּה נוֹתֵן בְּיַד אַבְשָׁלוֹם!

אמנון

הִיא דִבְּרָה בִי.

בֶּאֱשׁוּן הַלַּיְלָה דִּבְּרָה בִי.

בַלָּט בִּי דִבְּרָה, גַם בִּשְׁמִי קָרָאָה:

אַמְנוֹן!

רָעַדְתִּי עַל דַּל שְׂפָתֶיהָ.

יונדב

זְכֹֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם,

הֵן הוּא אַךְ תּוֹאֲנָה יְבַקֵּשׁ.

אמנון

מַה לִּי וָלוֹ?

(בקול מצוֶה)

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתוֹ לִי הָבִיאָה!

יונדב

מֶה עָלָה עַל לִבֶּךְ?

אמנון

עֲצָתְךָ הִיא, אֲנִי לִרְצֹחַ חָפֵץ.

יונדב

אֶת מִי?

אמנון

לִרְצֹחַ אַהֲבָתִי.

יונדב

בְּחֵיק אֲחוֹתֶךָ,

וּשְׂנֹא לָהּ אַחֲרֵי כֵן?

אמנון

לֹא טוֹבָה הִיא מֵעָרְפָּה.

יונדב

לֹא טוֹבָה הִיא מִמֶּנָּה, אָמְנָם כֵּן,

אַךְ אַחִים אֵין לְעָרְפָּה…

וְלָהּ יֵשׁ אָח –

אמנון

מַה יַּעַשׂ לִי אָחִיהָ?

אַבְשָׁלוֹם עוֹיֵן אוֹתִי, לוּ יִשְׂטֹם אוֹתִי יוֹתֵר –

הָרֵעַ לִי לֹא יוּכָל.

הָבִיאָה לִי אֶת תָּמָר!

יונדב

אָנֹכִי?

אמנון

רַק אַתָּה תַעֲשֶׂה אֶת הַדָּבָר,

אִישׁ חָכָם אַתָּה מְאֹד.

יונדב

עַל כֵּן לֹא אֶעֱשֶׂנוּ.

אמנון (צועק)

הָבָה לִי אֶת תָּמָר! הַיּוֹם! הַיּוֹם!

אֶת כֻּלָּה, כַּאֲשֶׁר הִיא!

עַד עַתָּה גָנְבוּ בַעֲדִי לַחַשׁ דְּבָרָהּ,

שִׂמְלָתָהּ, אֲשֶׁר לְעוֹרָהּ תִּלְבַּשׁ,

וְעַתָּה אֲנִי חָפֵץ בָּהּ! בָּהּ! בָּהּ!

כַּאֲשֶׁר הִיא –

יונדב

רַק אֶחָד הוּא אֲשֶׁר אֵלֶיךָ יְבִיאֶנָּה.

אמנון

מִי?

יונדב

הַמֶּלֶךְ.

אמנון

אָבִי!

יונדב

הוּא לְצַוּוֹת יוּכָל: “לְכִי בֵית אַמְנוֹן!”

אמנון

דָּוִד אָבִי? הוּא?

יונדב

הוּא יְרַחֲמֶךָּ2.

אמנון

יַקְשֶׁנּוּ גַם מִבְּנוֹ –

לֵב אַרְיֵה לוֹ וְאֶת גּוּרָיו לֹא יְפַנֵּק.

יונדב

יַקְשֶׁנּוּ לְמַרְאִית עַיִן.

בְּקִרְבּוֹ פְּנִימָה כְּמוֹ הַדּוֹנַג יֵרַךְ,

וְיֶחֱרַד לְךָ כָּאֵם.

הֲתִזְכֹּר אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר מֵת לוֹ?

הַיֶּלֶד אֲשֶׁר בַּת־שֶׁבַע לוֹ יָלָדָה?

אמנון

אֵשֶׁת אוּרִיָהוּ, אֲשֶׁר יֶאֱהָב.

יונדב

לֹא עַל הָאַהֲבָה לְאֵם הַיֶּלֶד אֲנִי דוֹבֵר,

רַק לַיֶּלֶד, אֲשֶׁר כֹּה הִשְׁתּוֹחַח עָלָיו.

אמנון

הִשְׁתּוֹחַח כָּל עוֹד חָלָה.

יונדב

גַם אַתָּה שְׁכַב וְהִתְחָל –

וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ.

אמנון

אֶת אֲחִינוֹעַם יִשְׁלַח,

אִמִּי בֶטַח תָבוֹא!

יונדב

אוּלַי יִשְׁלַח אוֹתָהּ, לְפָנָיו יִשְׁלָחֶנָּה,

אַךְ גַּם הוּא אַחֲרֶיהָ לֹא יְאַחֵר בּוֹא.

אמנון (כמדבר אל נפשו)

הוּא יָבוֹא, יָבוֹא…

יונדב

הַמֶּלֶךְ, הוּא, בְּבוֹאוֹ – וּמְצָאֲךָ עַל עֶרֶשׂ־דְּוָי,

וְהָיָה כִּי אֵלֶיךָ יִקְרַב, יִשְׁאַל לִשְׁלוֹמֶךָ –

וְאָמַרְתָּ אֵלָיו:

תָּבוֹא־נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם –

אמנון

תָּמָר! הִיא תַבְרֵנִי לֶחֶם…

הִיא לִי תַבְרֶה… הִיא…

(נושקו)

רִחַמְתַּנִי, רֵעִי!

יונדב

כֹּה לוֹ תַגִּידָה: וְתַבְרֵנִי לֶחֶם…

וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה.

אמנון

לְעֵינַי תָלוּשׁ, לְעֵינַי, לְעֵינַי תְלַבֵּב –

יָדֶיהָ רַכּוֹת וַעֲנֻגּוֹת, יְדֵי תָּמָר,

הֵן תָּלֹשְנָה –

לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, אֶרְאֶה!

הוֹי, רֵעִי, תֵּן יְמִינְךָ לִי, תָּמְכֵנִי,

כִּי חוֹלֶה, חוֹלֶה אָנִי.

יונדב

כֹּה תֹּאמַר לוֹ, לְאָבִיךָ:

לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה, וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ –

אמנון

מִיָּדָה אֹכַל. כֹּה אֹכֵלָה,

כֹּה בְיָדָהּ, אַחֲזִיק וְכֹה אֹכֵלָה –

אֶת הַלְּבִיבוֹת אֹכַל וְאֶת כַּף־יָדָהּ אָלֹק –

בִקְצֵה לְשׁוֹנִי אֲלַקְּקֶנָּה –

וְהִיא לֹא תֵדַע…

וְהָיָה אִם לֹא תֵדַע – וְאֶשְּׁכֶנָה!

אֶתְקַע שֵׁן בָּהּ אַחַת, חַדָּה – שִׁנִּי זֹאת!

(נופל על צוארו, חובקו)

הוֹי רֵעִי, רֵעִי, מָה אַגִּיד עוֹד לְאָבִי?

יונדב

אַל תַּגֵד לוֹ עוֹד דָּבָר –

(מתבונן אליו מעט)

הַתוּכַל לְהַזִּיל דֶּמַע?

אמנון (ממָרר בבכי קורע לב ומתמוגג בדמעותיו)

אֵבְךָ! כֹּה לְפָנָיו אֵבְךְ:

שְׁלַח אֵלַי אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתִי –

תָבוֹא נָא אֲחוֹתִי תָּמָר, תָּמָר, תָּמָר –

(צונח וכורע מתוך בכי לארץ)

יונדב (לא יתן לו לנפול)

חוּשָׁי!

חושי (בא ממהר אל אדוניו)

הוֹי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

(יונדב וחושי מרימים אותו מן הארץ, מוליכים אותו מזה ומזה אל תא יצועו, המסך מופשל משני עבריו, פֶרץ בכיוֹ הולך ורפֶה רגע־רגע, הוא נאנח מתוך שינה מטורפת.)

הפסקה ממושכה

תמר (באה)

יונדב (בתמהון־לב)

בַּת־הַמֶּלֶךְ… תָּמָר!

(הוא ממהר אליה, משתחוֶה לה)

חושי (משתחוֶה לה אפיים ארצה אף הוא)

תמר (צוחקת, מושיטה את השמלה שהביאה אתה)

חָגְלָה הִיא! זֹאת חָגְלָה, אֲשֶׁר שָׁגָגָה.

חָגְלָה פֹּה אֵינֶנָּה?

חושי

בִּתִּי הִיא.

תמר

זֶה אַתָּה! אָב לְחָגְלָה אָתָּה?

חושי

חוּשָׁי.

תמר

אֶת חוּשַׁי, אֶת הָאַרְכִּי – תַּכִּירֵהוּ?

(צוחקת)

בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ אָבִי אַךְ יִרְאֵנִי,

יוֹשִׁיט זְרוֹעוֹת לִי וְיִקְרָא:

חוּשִׁי חִישׁ אֶל חוּשַׁי, חוּשִׁי!

מָה אֶאֱהָבֶנּוּ, אֶת חוּשַׁי, אֶת הָאַרְכִּי.

חושי

אָנֹכִי מֻפִּי.

תמר

גַם חָגְלָה, הִיא בַת מֹף, בַּת מִצְרַיִם שְׁחוּמָה.

(צוחקת)

חָגְלָה, הִיא שָׁגָגָה… אֵינֶנָּה פֹה?

חושי

אֶקְרָא לָהּ וְתָבוֹאָה.

תמר

קְרָא לָהּ, קְרָא, קַח גַּם שִׂמְלָתָהּ אִתָּךְ.

חושי (לוקח מידה את השמלה, משתחוֶה ויוצא)

תמר

חָגְלָה – הִיא אֲשֶׁר הֶחֱלִיפָה שִׂמְלוֹתֵינוּ.

הִנֵה הוּא מְעִילִי!

(מרימה את השמלה מעל הארץ)

אמנון (נאנח קשה מתוך שנתו בתאו הפתוח)

יונדב

הוֹי, בַּת־הַמֶּלֶךְ!

תמר

רֵעֶה אַמְנוֹן אָתָּה.. יָדַעְתִּי, גַּם יָדַעְתִּי,

אַבְשָׁלוֹם זֹאת לִי הִגִּיד…

יונדב

גַם שְׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם אֶדְרשׁ וּשְׁלוֹם כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ,

גַּם שְׁלוֹמֵךְ אָתְּ –

הוֹי, לוּ יָדַעַתְּ, מַה יֶחֱרַד לִבִּי לָךְ,

לְמַעֲנֵךְ וּלְמַעַן אֲבִישָׁלוֹם זֶה אָחִיךְ

אֲשֶׁר אֲכַבֵּד –

הַזְהֵר אַזְהִיר בָּךְ: עִזְבִי אֶת הַבָּיִת!

תמר

מָה הַחֲרָדָה?

יונדב

עִזְבִי אֶת בֵּית אַמְנוֹן!

תמר (מתבוננה אל עבר היצוע)

זֶה אַמְנוֹן, יָשֵׁן שָׁם?

יונדב

מַהֲרִי, לֵכִי!

תמר (מתבוננת אליו)

פָּנָיו כֹּה יַלְבִּינוּ, פָּנָיו סִיד –

יונדב

הוֹי, בַּת־הַמֶּלֶךְ.

תמר (אינה גורעת עיניה ממנו)

צַר לִי עָלָיו מְאֹד –

יונדב

צְאִי!

תמר

אֶשְּׁקָה לוֹ –

יונדב

עוֹד יִיקַץ!

(עוצר בעדה)

אֲנִי לְנַפְשֵׁךְ אִירָא, לֵכִי!

תמר

צַר לִי עָלָיו מְאֹד.

יוֹם־יוֹם אֲנִי רוֹאָתוֹ עוֹבֵר

עַל פְּנֵי חַלּוֹן בֵּית־אִמִי,

וּפָנָיו חִוְּרִים כֹּה וְדַלִּים, דַּלִּים כֹּה –

לָמָּה יַעֲבֹר עַל בֵּית אִמִּי תָמִיד?

וְלָמָּה נֶהְלָךְ הוּא כַצֵּל?

אֲנִי בַחַלּוֹן נִשְׁקָפָה וְצוֹחֲקָה לוֹ בְרַחֲמִים,

כִּי רַבּוּ רַחֲמַי עָלָיו,

תְּנָה, אֶשַּׁק לוֹ!

יונדב

עוֹד ייִקַץ בֶּן־הַמֶּלֶךְ – בְּשֵׁם אֱלֹהִים!

תמר

אֶשְּׁקָה לוֹ בְפָנָיו – אֵל, הַחִוְּרִים,

בְמִצְחוֹ אֶשַּׁק לוֹ וּמַהֵר חִישׁ אֵצֵאָה.

הִנֵּה חָגְלָה!

(חגלה פורצת לחדר, כלעומת שיצאה משם, רק חגורתה על מתניה, שמלתה בידיה, היא ממהרת ונופלת לרגלי תמר, כובשת זמן־מה פניה בקרקע)

הָהּ,

סִלְחִי לִי, נָא סִלְחִי, בַּת־הַמֶּלֶךְ!

תמר

הָלַכְתְּ עִם בֹּקֶר, חָגְלָה,

הַשֶּׁמֶשׁ טֶרֶם עוֹד הֵאִירָה –

אֵין רַע, אֵין רַע, זֶה מְעִילֵךְ – הֵבֵאתִיהוּ,

קוּמִי לִבְשִׁי מְעִילֵךְ.

חגלה

לֹא אֶלְבְּשֶׁנּוּ, לָךְ הוּא.

תמר

רַק זֶה מְעִילִי – אֶקָחֶנוּ.

חגלה

אַל! אַל!

תמר

מְעִילי הוּא, אֲשֶׁר הֶחֱלַפְתְּ הַבֹּקֶר,

הַמְּעִיל, אֲשֶׁר לִי קָנָה אֲבִישָׁלוֹם.

חגלה

קְחִי אֶת זֶה!

וְאֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר בְּיָדַיִךְ – פֹּה תַנִּיחִי.

יונדב (סר לעבר אמנון הישן)

תמר

לָמָּה?

חגלה

לֹא הֶחֱלַפְתִּי אֶת הַמְעִילִים –

אֲנִי גְנַבְתִּיהוּ – וּלְמַעֲנִי גְנַבְתִּיהוּ…

תמר

לָךְ?

וְלָמָּה זֶה יִתְגּוֹלֵל בַּחֲדַר אַמְנוֹן?

חגלה (מתבוננת רגע אל עבר היצוע)

שִׂמְלַת־סְגֻלָּה יִהְיֶה לִי מְעִילֵךְ.

כִּי יִיקַץ בֶּן־הַמֶּלֶךְ –

תַּחַת רַגְלָיו יִמְצָאֶנָּה,

יִשַּׁח, יְרִימֶנָּה,

וְיִשְׁאַל אֶת הַנְּעָרוֹת: לְמִי הַשִּׂמְלָה?

תמר

אָז תֵּצְאִי אַתְּ, תִּבָּדְלִי מִן הַנְּעָרוֹת –

חגלה

וְאֶקְרָא:

שִׂמְלָתִי הִיא, אֲשֶׁר לְעוֹרִי אֶלְבַּשׁ.

תמר

לָמָּה תְרַמִּי אוֹתוֹ?

חגלה

לִמְצֹא חֵן בְּעֵינָיו, לְבַעֲבוּר יֶאֱהָבֵנִי.

תמר

לֹא אֶתֵּן לָךְ הַשִּׂמְלָה!

חגלה

הוֹשִׁיעִי, בַּת־הַמֶּלֶךְ!

תמר

לֹא אֶתֵּנָה!

חגלה

הָיִית כֹּה טוֹבָה לִי, הַלָּיְלָה.

תמר

הַלָּיְלָה –

חָמַלְתִּי מְאֹד עָלַיִךְ, בְּאַהֲבָתֵךְ אוֹתוֹ,

אָנֹכִי רַק חָמַלְתִּי,

אַךְ לֹא חָפַצְתִּי, כִּי יֶאֱהָבֵךְ אַמְנוֹן…

לֹא אֶתֵּן לָךְ הַשִּׂמְלָה!

חגלה

חוּסִי!

תמר

לֹא אֶתְּנֶנָּה לָךְ.

אַתְּ אֶת שִׂמְלָתֵךְ קְחִי, מְלַהֲטָה הִיא כֻלָּה,

נָקְעָה מֶנָּה נֶפֶשׁ בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

כִּי הֱקִיצוֹתִי – לֹא יָדַעְתִּי דָבָר עוֹד,

וָאֶלְבַּשׁ שִׂמְלַת חָגְלָה.

וַיְהִי בְלָבְשִׁי אוֹתָהּ – וַעֲבָרַנִי קֹר.

(צוחקת כברגע בואה)

חָגְלָה – הִיא שָׁגָגָה,

הֶחֱלִיפָה שִׂמְלוֹתֵינוּ, בְּטֶרֶם הֵאִיר בֹּקֶר.

יונדב

הַאִם כֹּה שׁוֹנֶה הוּא, הַמְּעִיל הָאֶחָד מִן הַשֵּׁנִי?

שְׁנֵיהֶם מֵאַשְׁקְלוֹן בָּאוּ וּתְכֵלֶת אַחַת לָמוֹ.

תמר

מְעִילִי הוּא –

כָּרֶגַע אֶלְבְּשֶׁנּוּ –

חגלה (עוצרת בעדה)

גַּם זֶה עַל בְּשָׂרִי הָיָה.

תמר

גַּם זֶה!

חגלה

חָטָאתִי…

תמר

הוּא הַדָּבָר! עָטִית מְעִילִי תְכֵלֶת,

לָכֵן יַשִּׁיב קֹר עָלַי, בּוֹ כִּי נָגָעְתִּי –

(משליכה את המעיל)

לֹא יֹאהַב אוֹתָךְ אַמְנוֹן!

חגלה (נעצבה)

יָדַעְתִּי, גַּם יָדַעְתִּי – אֶת תָּמָר יֹאהַב.

תמר

אוֹתִי?

(נופלת על צואריה)

יָקַרְתְּ, נָעַמְתְּ לִי חָגְלָה.

אוּלַי גַּם הַלַּיְלָה אֵלַי תָּבוֹאִי?

(מתבוננת אל עבר אמנון)

צַר לִי עָלָיו מְאֹד –

(מזהירה בם באצבע)

אַל תַּגִּידוּ דָבָר לוֹ לְאַמְנוֹן בַּהֲקִיצוֹ,

אָנֹכִי אֶשַּׁק לוֹ.

וְהָיָה אִם תַּגִּידוּ לוֹ וְאַכְחִישׁ הַדָּבָר,

אָנֹכִי כֹה לוֹ אַגִּיד: לֹא נָשָׁקְתִּי!

(צוחקת)

לֹא נָשָׁקְתִּי! 3

(קרֵבה בצעדים קלים ומהירים לאמנון, נושקת לו בפניו החוורים ויוצאת מַהר)

יונדב, חגלה (עומדים מרחוק נבוכים ומאוּבנים)

אמנון (נאנח עמוקות, ניעוֹר, קם לפתע־פתאום, עוזב את תאו, יורד אל חגלה)

אַתְּ! –

לַמָּה בָאת? מִי קְרָאֵךְ?

חגלה

בִּשְׁנָתְךָ לִי קָרָאתָ.

אמנון

לֹא קָרָאתִי.

(אחרי רגע דממה)

יָשַׁנְתִּי הַרְבֵּה?

יונדב

מְעַט. יָשַׁנְתָּ מְעַט.

אמנון

מְעַט! מְעַט!

הֵן אַתָּה, אַחֵר אַתָּה –

בְּעֵת אֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי נֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר.

(נותן עינו בחגלה)

וְהִיא – לֹא הָיְתָה פֹּה – וְעַתָּה יֶשְׁנָה!

יָשַׁנְתִּי הַרְבֵּה, הַרְבֵּה…

יונדב

רַק רִגְעֵי מִסְפָּר.

אמנון

וְלוּ רַק רֶגַע.

יֵשׁ שֵׁנָה אֲשֶׁר תִּקְצַר, וְרֶגַע יֵשׁ כִּי יֶאֱרַךְ.

יֵשׁ רֶגַע גָּדוֹל, רֶגַע וְהוּא כַנֵּצַח.

הָרֶגַע – בָּרָא אֱלֹהִים שָׁמַיִם בּוֹ וָאָרֶץ.

יֵשׁ רֶגַע – אִיש בּוֹ יֻלָּד,

וְרֶגַע יֵשׁ – וּמֵת בּוֹ. קופץ מעל יצועו

וְרֶוַח זֶה אֲשֶׁר בֵּינֵיכֶם מָה הוּא!

יָשַׁנְתִּי הַרְבֵּה!

וּבְעֵת אֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי, פֹּה נָפַל דָּבָר.

(רץ בהתעוררוּת אל אמצע החדר ובוחנם במבטי עיניו מזה ומזה)

פֹּה הָיָה אִישׁ!

עוֹד אֶחָד הָיָה פֹּה, פֹּה הָיָה שְׁלִישִׁי!

יֵשׁ מָקוֹם פֹּה לִשְׁלִישִׁי.

(בכליון־נפש גדול)

הוּא הָלַךְ, הָלַךְ לוֹ –

וְצֵל כְּמוֹ מֶנּוּ נִשְׁאָר…

(מבטו נתקל בשני המעילים שעל הארץ, כורע ואוחזם בשתי ידיו)

מִי הָיָה פֹּה, הַגִּידוּ?

יונדב

לֹא הָיָה אִישׁ.

אמנון (לחגלה)

לֹא אִישׁ! לֹא אִישׁ!

הַגִּידִי אַתְּ לִי: מִי?

חגלה

פֹּה הָיְתָה תָּמָר.

אמנון

תָּמָר! תָּמָר! תָּמָר!

הִיא הָיְתָה פֹּה, בְּבֵיתִי!

יָשַׁנְתִּי יְמֵי דוֹר!

לֹא יָשַׁנְתִּי – מַתִּי!

הִנְנִי, הָעוֹלֶה מִנִּי קָבֶר.

קַמְתִּי מִן הַמֵּתִים –

הִיא הָיְתָה פֹּה!

אַךְ צְחֹק לִי עָשָׂה אֱלֹהִים,

בִּשְׁנָת לֹא יִמְנַע מֶנִּי טוֹב,

אַשְׁרַי! לֹא אִירָא מָוֶת עוֹד,

יֵשׁ תִּקְוָה לִי מֵאִתּוֹ גַם בַּבּוֹר. מתעבר

הוֹי, רָעִים!

מַדוּעַ לֹא קְרַעְתֶּם אֶת עַפְעַפַּי?

מֵעַל יְצוּעִי לָמָּה זֶה לֹא סְחַבְתֶּם אוֹתִי?

כְּכֶלֶב מֵבִישׁ, אֲשֶׁר לְבֹשֶת אֲהוּבָתוֹ דָבָק,

דָּבַקְתִּי כֹה בַשֵּׁנָה.

רַגְלֶיהָ אֵיפֹה עָמְדוּ?

חגלה (מראה את המקום)

פֹּה.

אמנון

פֹּה!

וְאֶת פָּנֶיה לְאָן, לְאָן הֵישִׁירָה?

חגלה

אֶל מוּל פְּנֵי בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

אמנון

לְנֹכַח פָּנָי!

(אוחזה בחמתו בזרועה)

וְאַתְּ לֹא עוֹרַרְתִּנִּי?!

יונדב

אֲנִי לָהּ לֹא נָתַתִּי.

אמנון

אַתָּה?

יונדב

לֹא חָפֵץ אֱלֹהִים.

אמנון

אֱלֹהִים – הוּא חָפֵץ, חָפֵץ –

עַל פִּי דַרְכּוֹ חָפֵץ!

הֵן הוּא תַרְדֵּמָה עָלַי הִפִּיל,

וְאַךְ נִרְדַּמְתִּי – אֵלַי אָז יְבִיאֶנָּה,

אֶל חֲדַר מִשְׁכָּבִי. משווע

הִיא הָיְתָה פֹּה! הִיא הָיְתָה פֹּה כִּפְלָיִם,

בֶּהָקִיץ וּבַחֲלוֹם, בַּחֲלוֹמִי נָשְׁקָה לִי.

חגלה, (ליונדב בתמהון־לב)

נָשְׁקָה לָךְ?!

אמנון

בַּחֲלוֹם! בַּחֲלוֹם!

כֹּה הוּא מִתְעַלֵּל בִּי, הָאֱלֹהִים.

(אל יונדב)

וְאַתָּה – יָדְךָ תִּכּוֹן עִמּוֹ, אִתּוֹ אָתָּה!

בְּרִית כְּרַתֶּם יָחַד!

(מתחנן מלפניו)

יוֹנָדָב,

הֵן אַתָּה הוּא, אֲשֶׁר לְלִבִּי תִרְאֶה,

פָּתַחְתִּי צֹהַר בּוֹ – הָצִיצָה!

אֶת תָּמָר, אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם אָחִי אֲנִי אוֹהֵב!

לֵךְ, רוּץ וַהֲשִׁיבֶנָּה!

יונדב

הַמֶּלֶךְ יַעֲשֶׂה זֹאת,

רַק הוּא אֵלֶיךָ יְשַׁלְּחֶנָּה.

אמנון (מתיאש)

הַמֶּלֶךְ…

(צונח על מרבדיו)

הוֹ קִרְאוּ, קִרְאוּ לְאָבִי!


המסך


 

מערכה שניה    🔗

הנפשות

יוֹנָדָב

חוּשָׁי

חָגְלָה

אֲחִינֹעַם

דָּוִד הַמֶּלֶךְ

נָתָן הַנָּבִיא

תָּמָר

אַמְנוֹן

עבדי המלך דוד


בהיכל אמנון. ביום המחרת. אותו החדר שבמערכה הראשונה.

המסך מוּרד על־פני תא יצועיו. חושי וחגלה שומרים את פתח התא מזה ומזה.

יונדב (מופיע משמאל בפתח הדלת מבחוץ, בלוויית עבדי דוד וגיבוריו)

הַמֶּלֶךְ!

חושי

חָגְלָה!

חגלה (ממהרת ועומדת לפני יונדב, נכונה לשרתו)

יונדב

אַתְּ הַעֲלִי אוֹתָנוּ, בַּת, הַגַּגָּה,

הַמֶּלֶךְ פֹּה יִתְמַהְמַהּ.

חגלה (מסירה במשיכת־יד אחת את המסך המוּרד על פתח מעלה הגג)

פֹּה תַעֲלוּ, תּוֹאִילוּ –

אֲנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה

עִם כַּד הַיָּיִן.

יונדב (אחריו בני לווייתו, עולים הגגָה)

חגלה (עם כד היין, עולה אחריהם אחרונה)

חושי (מכניס מעט את ראשו לבין המסכים, אל תא אמנון)

הַמֶּלֶךְ…

(שב למקומו)

אחינֹעַם (אֵם אמנון יוצאת מן התא אל תוך החדר)

דוד (מופיע משמאל, צועד שנַים־שלושה צעדים מהירים אל פנים החדר)

נתן הנביא (בא אחריו, עמד בהיכנסוֹ בצד הפתח)

חושי (נופל אפיים ארצה לפני המלך)

הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה!

דוד (דוחה אותו בקצה רגלו שנשקפה מתחת מעילו הארוך והנגרר לארץ)

חושי (קם ויוצא)

דוד (ממקומו)

אֲחִינֹעַם!

אחינעם (משתחוָה, בקול לא רם)

יְחִי הַמֶּלֶךְ!

דוד

מַה בְּנֵךְ?

אחינעם (במעוף עין אל עבר המסך)

הוּא יָשֵׁן.

דוד

יִישַֹן!

אִם בָּרִיא הוּא – לֹא יֶחֱלֶה מִן הַשֵּׁנָה,

וְאִם חָלָה – וְתַחֲלִימֵהוּ.

(אל הנביא)

אֲחִינֹעַם הִיא, הַיִּזְרְעֵאלִית.

אחינעם (משתחוָה אל הנביא מרחוק)

דוד

גְּשִׁי הֵנָה אֶל הַנָּבִיא.

אחינֹעם (קרֵבה אליו מעט יותר)

דוד (עומד ביניהם באמצע החדר)

קֹדִּי, קֹדִּי לוֹ.

(אל נתן)

בָּרְכֶנָּה, אָבִי.

נתן (אינו זע)

דוד

בָּרְכֶנָּה.

נתן

הִיא, הָאֵם…

דוד

הִיא בְחֶבְרוֹן יָלְדָה לִי אֶת אַמְנוֹן.

בָּרְכֶנָּה.

אחינֹעם (ממהרת אל הנביא, זקופה, כורעת לפניו בגשתה)

נתן

מָה אֲבָרֵךְ?

דוד

אֵת אֲשֶׁר אֵלֶיךָ אָמַר אֱלֹהִים.

נתן

אֱלֹהִים לֹא אָמַר אֵלַי דָּבָר.

דוד

לֹא לָה וְלֹא לִבְנָהּ?

קוּמִי, אֲחִינֹעַם…

טוֹב כִּי לֹא בֵרְכֵךְ עָתָּה,

בְּשֵׁם ה' יְבָרְכֵךְ לִפְנֵי לֶכְתּוֹ.

אחינעם

לֹא יְבָרְכֵנִי –

(נותנת עיניה בנתן)

הֵן הוּא… הוּא נְבִיאֶךָ –

וְאֵת אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ אוֹהֵב,

אוֹתָהּ יְבָרֵךְ,

בְּטֶרֶם תִּקֹּד לוֹ – עָלֶיהָ יִפְרֹשׂ כַּפָּיו.

לֹא יְבָרְכֵנִי,

לֹא אוֹתִי, וְלֹא אֶת בְּנִי…

דוד (מתבונן אף הוא בנתן)

לֹא קְנִיתִיו.

אִישׁ אֱלֹהִים הוּא נָתָן,

אֱלֹהִים קָנָהוּ…

זֶה מַעֲלֵה הַגָּג?

עֲלֵה הַגַּגָּה, אָבִי,

חַכֵּה לִי שָׁם עַד אִם קָרָאתִי לָךְ.

נתן (עולה הגגה)

דוד (מלַוֶה אותו דומם במבטיו)

אחינעם

אֶל אַמְנוֹן בָּאתָ, אֲעִירֶנּוּ־נָא, הַמֶּלֶךְ,

אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאתָ אֵלָיו הֵנָּה.

דוד

אַל תְּעִירִיהוּ.

אִתָּךְ אֵשֵׁב פֹּה,

אֶהְיֶה פֹה אִתָּךְ, אֲחִינֹעַם. יושב

אחינעם

בָּאתָ אֶל הַבֵּן וְלֹא אֶל אִמּוֹ.

דוד

הָאֵם…הָאֵם…

אֶת בְּכוֹרִי לִי יָלַדְתְּ, הַמְבֹרָכָה!

אחינעם (שחוק קל חולף על דל שפתיה. היא מסתכלת בו זמן־מה מתוך בת־צחוק זו של עצבת.)

לֹא אֶת הַבְּכוֹר לְךָ יָלְדָה הַמְבֹרָכָה,4

אֶת בֶּן־הַזְּקוּנִים יָלְדָה לָךְ…

דוד

הַתְּקַנְּאִי בְבַת־שֶׂבַע?

אחינעם

לֹא בָּהּ…

קִנֵּאתִי רַק בְּאַחַת מִנָּשֶׁיךָ,

בַּאֲבִיגַיִל.

דוד

בַּאֲבִיגַיִל?

אחינעם

קִנֵּאתִי רַק בְּזֹאת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אַחֲרַי…

דוד (כזוכר נשכחות)

אַתְּ, אֲחִינֹעַם, וַאֲבִיגַיִל –

אֲבִיגַיִל… אֵיפֹה הִיא?

אחינעם

אִתִּי הִיא יוֹשֶׁבֶת.

בְּבַיִת אֶחָד אִתִּי.

דוד

שְׁתֵּיכֶן? וְאַתְּ קִנֵּאת בָּהּ…

אחינעם

הִשְׁלַמְנוּ…

אֶת כּוֹסִי שָׁתְתָה אֲבִיגַיִל.

בְּלֵיל אֲשֶׁר אֵלֶיךָ בָאָה מַעֲכָה –

הִשְׁלַמְנוּ אֲנִי וַאֲבִיגַיִל.

בְּלֵיל אֲשֶׁר הֵבֵאתָ אֶת זֹאת מִגְּשׁוּר,

בָּכְתָה אֲבִיגַיִל עַל צַוָּארַי

וְאָנֹכִי נִחַמְתִּיהָ…

דוד (נרגש)

אֵלַי…

אֵלַי גְּשִׁי, אֲחִינֹעַם, וַאֲרַחְמֵךְ.

אחינעם (כורעת לרגליו)

דוד (מתבונן איזה רגעים אל פניה המגולים נכחוֹ והנשואים אליו.)

(מתוך מנוד־ראש ובקול אטום)

שֻׁנֵּית, שֻׁנֵּית…

אחינעם

הַיָּמִים הֵם… זֹאת קִלְלַת הַיָּמִים –

גַּם פְּנֵי הַמֶּלֶךְ שֻׁנוּ.

דוד

רַבּוּ מְאֹד צָרוֹתָי.

אחינעם

אַל, מַלְכִּי, אַל נָא תֶחֱטָא…

הֲטוֹב לְךָ אָז מֵעָתָּה?

אָז, בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי אוֹיִבְךָ, מִפְּנֵי שָׁאוּל?

דוד

אַתְּ, אֲחִינֹעַם, הִתְעַנֵּית אָז אִתִּי –

אחינעם

לֹא הִתְעַנֵּיתִי – הָיִיתִי אִתָּךְ!

דוד

שָׁכַחַתְּ! יְמֵי־נְדוֹד וּנְדוּדֵי־לֵיל

בְּמִדְבְּרוֹת יְהוּדָה כִּי שָׁכַחַתְּ.

אחינעם

לֹא שָׁכַחְתִּי דָבָר – הָיִיתִי אִתָּךְ!

אֲנִי וְאַתָּה, אֲנִי וּשְׁנִיָּה אֵין לִי…

הֲתִזְכֹּר לֵיל בְּמִדְבָּר אֶחָד?

דוד

לֹא לֵיל, רַק לֵילוֹת אֶזְכֹּר…

אחינעם

לַיְלָה אֶחָד זְכֹר… לֵיל בַּמִדְבָּר,

עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים.

דוד (נזכר, אל נפשו)

זָכַרְתִּי לֵיל יָרֵחַ אֶחָד עַל הַצּוּרִים.

אחינעם

וְאֶת הַמָּחוֹל תִּזְכֹּר?

דוד

גַּם אֶת הַמָּחוֹל…

רָקַדְנוּ שְׁנֵינוּ?

אחינעם

אֲנִי לְבַדִּי! רַק אֲנִי רָקַדְתִּי…

לֹא הָיָה אָז עַל פְּנֵי הַצּוּרִים אִישׁ.

יְשַׁנְתֶּם שָׁם בַּמּוֹרָד.

אֲנִי רָקַדְתִּי לְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ עַל הַצּוּר.

רָקַדְתִּי, עַד אֲשֶׁר עָיְפָה נַפְשִׁי בִי, עַד כְּלוֹתָהּ,

לָאָרֶץ אָז אֶכְרָעָה –

וְהִנֵּה, אַתָּה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד,

אֵלַי אָז תַּיְשִׁיר, תַּבֵּט, תֵּט –

דוד

זָכָרְתִּי.

אחינעם

הֲתִזְכֹּר גַם הַשִּׁיר?

דוד

שִׁירִי, אֲחִינֹעַם!

אחינעם

לֹא, לֹא… לֹא שַׁרְתִּיו מִנִּי אָז –

דוד (נזכר בשיר)

"עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים –

אֵין יְעֵלִים, אֵין יְעֵלִים,

הָלָכוּ,

בָּרָחוּ –

בִּדְרָכִים אֲבֵלִים.

אֲבֵלִים,

אֲפֵלִים…

עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים

יָרֵחַ יָהֵלָה,

וְכוֹכְבֵי הַשֹּהַם,

עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים

מְרַקְּדָה יְעֵלָה,

יְעֵלָה

הוֹלֵלָה –

אֲנִי אֲחִינֹעַם."

אחינעם (בקול רוֵה־דמעות)

אַל, אַל… כֹּה יֵצֶר לִי לִשְׁמֹעַ –

הָיֹה הָיוּ אִשָּׁה וְשִׁיר,

אִשָּׁה וְשִׁיר –

הָאִשָּׁה נִשְׁכְּחָה, רַק הַשִּׁיר – 5

דוד (בהתעוררות הלב)

הַשִּׁיר! הַמְעַט לָךְ?

אָנֹכִי כִי אָמוּתָה –

מִי יִתֵּן וְנִשְׁאַר אַחֲרַי שִׁיר!

אחינעם (מתאפקת ועוצרת ברוחה)

אֲנִי עוֹד טֶרֶם מַתִּי…

רַק אַתָּה, מַלְכִּי, לְמֵתָה תַחְשְׁבֵנִי.

לֹא כָרִיתָ קֶבֶר לִי,

לֹא הוֹרַדְתַּנִי בוֹר – אַךְ מַתִּי,

מַתִּי עָלֶיךָ!

עוֹדֶנִּי בַעֲלּוּמָי,

בְּעוֹד יַלְדִי עֲלֵי זְרוֹעִי – עָלֶיךָ מַתִּי!

עוֹד שָׁם בְּצִקְלָג וְאַחֲרֵי־כֵן בְּחֶבְרוֹן,

וְכָל הַשָּׁנִים פֹּה בִּירוּשָׁלַיִם –

מֵתָה נִמְשְׁכָה כְצֵל אַחֲרֶיךָ.

דוד

צָדַקְתְּ מִמֶּנִי…

שַׁאֲלִי, מַה תִּשְׁאֲלִי וְאֶתֵּנָה.

אחינעם

לֹא דָבָר.

אַךְ שְׁחֵה אֵלַי, הַמֶּלֶךְ, וַאֲגַל סוֹד כָּמוּס לָךְ:

עוֹד אֲחִינֹעַם חַיָּה,

חָיִיתִי, חָיִיתִי כָל הָעֵת –

לַשָׁוְא אֶת שִׁירִי הֶעֱלֵיתָ עַל שְׂפָתֶיךָ,

וְעִתּוֹ טֶרֶם בָּאָה…

דוד

“עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְעֵלִים” –

אחינעם

עֲצֹר, עֲצֹר הַמֶּלֶךְ,

וָלֹא – תַּלְבֵּנָה שַׂעֲרוֹתַי.

דוד

שַׂעֲרוֹתַי כְּבָר הִלְבִּינוּ.

אחינעם

לֹא פֶתַע.

דוד

לְאַט, לְאַט – הִלְבִּינוּ שַׂעֲרוֹתָי…

לֹא הֵקִיץ בְּנֵךְ

אחינעם (היא פונה ללכת אל עבר המסך)

דוד (עוצר בעדה)

יִישַׁן, יִישַׁן עוֹד…

הוֹי, לָמָּה כֹה תֵעָצֵבִי?

זֶה בְנֵךְ – הוּא יִמְלֹךְ אַחֲרָי.

אחינעם

לֹא יָלַדְתִּי מֶלֶךְ, יָלַדְתִּי בֵן לְמֶלֶךְ.

דוד (ברוגז קל)

אַמְנוֹן בֵּן לָךְ נֶאֱמָן –

לֹא יָשִׂים לֵב לַכֶּתֶר.

אחינעם

כָּמוֹךָ מַלְכִּי יֶאְהָב…

דוד

זֶה מְעַט, זֶה מְעָט…. מְעַט מִמֶּנִי יֵשׁ לוֹ,

לֹא אַהֲבָתִי הִיא, אֲשֶׁר אֶתְפָּאֵר בָּהּ.

אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה, עַד אֲשֶׁר יָלָדָה.

אחינעם

מִי יִתֵּן וְלֹא יָלַדְתִּי לְךָ לְעוֹלָם!

אמנון (חוצה בשתי זרועותיו את המסכים ומופיע בפתח)

אָבִי!

דוד (מתבונן אליו זמן־מה מרחוק ושב ומעיף עיניו על אחינעם)

לֵךְ שׁוּב, אָנֹכִי אֶקְרָא לָךְ.

אמנון (נעלם אחורי המסך)

דוד

לֹא חֳלִי הוּא, אֲשֶׁר תְּקָפָהוּ.

זֶה רַע, זֶה רַע מֵחֳלִי,

הוּא חִוֵּר מְאֹד –

אֶהֱבִי אֶת בְּנֵךְ.

אחינעם

כְּאָבִיו כֵּן אֶאֱהָבֶנּוּ…

דוד

אֶהֱבִי אוֹתוֹ יוֹתֵר.

הוּא אֶחָד, אֶחָד לָךְ –

וְלִי, לִי בָנִים רַבִּים.

אחינעם

הֵן הוּא הַבְּכוֹר!

דוד

הַבְּכוֹר! הַבְּכוֹר!

רַק בְּכוֹרוֹת נוֹלְדוּ לִי,

גַּם כִּלְאָב בְּכוֹר, גַּם אֲבִישָׁלוֹם –

אחינעם

כָּל אֶחָד בְּכוֹר לְאִמּוֹ,

אַךְ בְּכוֹר הַמֶּלֶךְ – אַמְנוֹן!

דוד

הַבְּכוֹר!

אֲנִי לֹא בְכוֹר הָיִיתִי בְבֵית אָבִי.

אחינעם

לֹא בְכוֹר – אַךְ דָוִד אָתָּה!

דוד

דָּוִד! מִי הוּא דָוִד?

נַעַר אַדְמוֹנִי אָנִי, רוֹעֵה צֹאן –

אחינעם (מתבוננת בו מתוך התפעלות)

גִּבּוֹר חַיִל, לוֹחֵם רַב וְעָשׂוּי לִבְלִי חָת.

*דוד

לֹא זֹאת, לֹא זֹאת…

(משפיל את קולו)

זֶה הָרָמָתִי עִם הַפַּךְ, 6

עִם פַּךְ הַשָּׁמֶן –

צַר לִי עָלָיו מְאֹד, עַל בְּנֵךְ,

עַל אַמְנוֹן צַר לִי.

(כמדבר אל נפשו)

שְׁמוּאֵל מֵת… גַּם נָתָן נָבִיא לַאֲדֹנָי…

(בהתעוררות)

הַחֲזִיקִי בוֹ בְנָתָן, אַל תִּתְּנִי לוֹ לָלֶכֶת,

בְּטֶרֶם יְבָרְכֶנּוּ.

אחינעם

לֹא יְבָרְכֶנּוּ.

דוד

הוּא יְבָרְכֶנּוּ.

(בלחש אך בעוז)

נְצַוֶּה לוֹ!

אחינעם

הֲנוּכַל לְצַוּוֹת עָלָיו?

לְצַוּוֹת עַל הַנָּבִיא –

וַאֲדֹנָי קָנָהוּ?…

דוד

נוּכַל, נוּכַל…

צַר לִי עָלָיו, עַל אֲמִינוֹן מְאֹד,

קִרְאִיהוּ.

אחינעם

הַט לוֹ חֶסֶד –

הוּא בֵן לְאָבִיו יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לְאִמּוֹ,

וְשָׁכַחְתָּ בַּעֲבוּרוֹ אֶת הָאֵם,

נֶפֶשׁ אִמּוֹ כָמְהָה, כָּמְהָה לָךְ –

גַּם אַחֲרֵי אֲשֶׁר יָלְדָה לְךָ אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

רַחֲמֵהוּ!

(מפשילה את המסך, בקול רפה)

אַמְנוֹן!

אמנון (מופיע, קרב אל המלך, משתחוָה לו)

אחינעם (נשארת על־יד המסך)

דוד

יָדַעְתָּ, אֲשֶׁר אָבוֹאָה?

אמנון

לֹא יָדַעְתִּי, אֲנִי בָזֶה חָפַצְתִּי.

דוד

מֶה חָפַצְתָּ?

אמנון

חָפַצְתִּי רְאוֹת פָּנֶיךָ.

דוד

שָׁם תְּלוּיָה חַרְבְּךָ? הַרְאֶנָּה לִי.

אמנון (מגיש לו החרב)

דוד (מוציאה מתערה, מתבונן בה משני עבריה)

לֹא מֹרָטָה –

אמנון (בקצף)

חוּשָׁי!

דוד

הַמִּצְרִי… עוֹד הוּא חַי!

(נזכר תוך כדי שאלו)

יָדַעְתִּי!

רְאִיתִיו פֹּה בְּבוֹאִי.

הוּא לוֹטֵשׁ לְךָ הֶחָרֶב?

אמנון

הוּא.

חושי (בא)

דוד

נְעָרֶיךָ אַיָּם?

אמנון

שִׁלַּחְתִּים.

רַק חוּשַׁי וְנַעֲרוֹתָי,

רַק הֵם בַּבַּיִת אִתִּי.

דוד

נְעָרִים אִתְּךָ יִהְיוּ!

וְאֶת הַנְּעָרוֹת – שַׁלַּח…

(מסב פניו בחמתו מעל בנו)

אמנון

שָׁמַעְתִּי, אָבִי.

(קורא לעבר מעלה־הגג)

חָגְלָה!

חגלה (מופיעה. משתחוָה ועומדת אחורי אביה)

דוד (מתבונן לנערה, לאט־לאט בהעיפו עיניו על אמנון)

אֶת הַנְּעָרוֹת שַׁלַּח,

רַק אַחַת אִתְּךָ תֶּהִי –

מִי זֹאת?

חושי

בִּתִּי הִיא, הַמֶּלֶךְ!

דוד

בִּתְּךָ הִיא, גְּשִׁי הֵנָּה.

חגלה (ממהרת, משתחוָה למלך)

דוד

בַּת חוּשַׁי, אָתְּ!

(צובטה בסנטרה, בחלקת צוארה, דוחפה לרגעים מעליו ומושכה אליו)

לָמָּה לִי לֹא תוֹדִי?

אָנֹכִי אֶת אָבִיךְ מָצָאתִי מֵת בַּשָּׂדֶה,

נָתַתִּי לֶחֶם לוֹ וַיֹּאכַל,

הִשְׁקֵיתִיו מַיִם,

וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו.

(אל חושי)

הַאִם לֹא כֵנִים דְּבָרָי?

חושי

כֵּנִים מְאֹד,

לֹא אָכַלְתִּי לֶחֶם,

וְלֹא שָׁתִיתִי מַיִם שְׁלֹשָה יָמִים

וְשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת.

דוד

לָמָּה לִי לֹא תוֹדִי?

חגלה

מְאֹד, מְאֹד, הַמֶּלֶךְ,

מְאֹד, מְאֹד אוֹדֶךָ.

(נופלת לרגליו)

דוד

בִּתְּךָ הִיא. מַדּוּעַ

לֹא אָמַרְתָּ לִי, רֹאשׁ כֶּלֶב, אָז,

לִפְנֵי שָׁנִים שְׁלֹשִים,

כִּי יֵשׁ לְךָ בַּת?

חושי (כאילו לא הרגיש בצחוקו הקל של המלך, מיתַּמם)

לֹא הָיְתָה לִי אָז בַּת,

רַק אִשָּׁה הָיְתָה לִי, הָאִשָּׁה אֲשֶׁר –

דוד (נכנס לתוך דבריו כדי לטשטשם)

הֲדָמְתָה לָהּ?

מַדּוּעַ לֹא אָמַרְתָּ, נָבָל, לִי כִּי אִשָּׁה לָךְ?

חושי

אַתָּה, מַלְכִּי, אֶת הָאִשָּׁה לִי נָתַתָּ.

(מראה על חגלה)

הֵן בַּת הַשְּׁבוּיָה הִיא

אֲשֶׁר לָקַחְתָּ אָז מִיַד הָעֲמָלֵקִי,

וַתִּתְּנֶנָּה לִי.

דוד (משתומם)

אֲנִי נָתַתִּי אִשָּה לָךְ? אָנֹכִי?

לֶחֶם לְךָ נָתַתִּי, מַיִם –

אִשָּׁה לֹא נָתַתִּי לְךָ לְעוֹלָם!

חושי (בבת־צחוק נכנעת)

הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה,

כִּי הִגְדִיל חַסְדוֹ עִמִּי,

הוּא נָתַן אִשָּׁה לִי, אֶת זִלְפָּה,

הִיא הָיְתָה הָרָה…

דוד

הָרָה?…

(במבט תמוה אל חגלה)

אוֹתָהּ הָרְתָה?

חושי

לֹא אוֹתָהּ.

הִיא יָלְדָה אֶת מְבֻנַי אָז,

בֵּן יָלְדָה,

בִּצְבָא הַמֶּלֶךְ הוּא, בֵּין הַגִּבּוֹרִים.

דוד

מְבֻנַי, מְבֻנַי… מִבָּנָי… 7

קַח הַחֶרֶב, חוּשַׁי.

אמנון

לָטְשֶׁהָ לִי.

דוד (אל חושי)

אַל תִּלְטְשֶׁנָּה, תְּלֶהָ!

וְצֵא, עִם בִּתְּךָ צֵא.

חושי (תולה את החרב בקיר ויוצא עם חגלה בתו מתוך השתחוָיה)

דוד (אל אמנון)

אַתָּה לְטֹשׁ הֶחָרֶב!

(קרֵב אליו)

הוֹשֶׁט לִי יָדֶיךָ.

(מתבונן אל ידיו)

אַל תִּלְטְשֶׁנָּה, יְדֵי נָשִׁים לָךְ…

(מורטו בחרונו בזקנו)

וְתֶבֶן לִלְחָיֶיךָ. זָקָן! זָקָן אֵין לָךְ!

אמנון

לֹא עֲשִׂיתִיהוּ עוֹד.

דוד

אַל תַּעֲשֵׂהוּ, מָרְטוֹ!

חוּטֵי בַרְזֶל אֶחְפֹּץ,

וְדָם, וְדָם בַּלֶּחִי. רְאֵה:

אֶל פֶּתַח בֵּיתְךָ קָשׁוּר סוּס הַמֶּלֶךְ –

עֲלֵה וּרְכַב. אֲנִי בַחַלּוֹן אֶעֱמֹד וְאַבִּיטָה.

אמנון

פֶּרֶא הוּא, וַאֲנִי

זֶה יָמִים לֹא רָכַבְתִּי עֲלֵי סוּס.

דוד

הָיִיתָ בְּרַבָּה?

בְּרַבַּת־עַמּוֹן, עִם יוֹאָב שַׂר־הַצָּבָא.

אמנון

לֹא.

דוד

לֹא תִמְלֹךְ, אַמְנוֹן.

אחינעם

מִי הוּא, מִי אֲשֶׁר אַחֲרֶיךָ יִמְלֹךְ.

דוד

אֲנִי לֹא בֵן אַמְלִיכָה עַל יִשְׂרָאֵל.

גֶּבֶר! גֶּבֶר אַמְלִיךְ.

אחינעם

אֵשֶׁת אוּרִיָהוּ –

אוּלַי הִיא לְךָ יָלְדָה גָּבֶר?

דוד

לֹא אֵשֶׁת אוּרִיָהוּ,

כַּאֲחִינֹעַם – אֵשֶׁת דָּוִד!

וְאִם גֶּבֶר יִהְיֶה שְׁלֹמֹה –

אַשְׁרֵיהוּ!

אחינעם

לֹא יִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה!

דוד (מתפלא)

לֹא תְדַבֵּר כֹּה אֵלַי בַּת־שֶׁבַע,

אֲשֶׁר כֹּה… אָהָבְתִּי.

אחינעם

גַּם אוֹתִי אָהַב דָּוִד.

דוד

אָהַבְתִּי, כֵּן אָהַבְתִּי –

אַךְ הִיא אַחֲרוֹנָה.

אחינעם

הַיּוֹם אַחֲרוֹנָה הִיא,

מִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד יֵלֶד יוֹם?

דוד

בַּת־שֶׁבַע, הִיא אַחֲרוֹנָה –

אָנֹכִי אִישׁ הָרַגְתִּי בַעֲבוּרָהּ!

אחינעם (בלעג מר)

אֲבוֹי!

הֲנִשְׁמְעָה עוֹד כָּזֹאת:

דָּוִד הָרַג אִישׁ!

דוד (התעורר)

אֶהֱרֹג אֶלֶף עוֹד –

אַתְּ הַחֲיִי אֶת אוּרִיָּה לִי.

אחינעם

בַּת־שֶׁבַע, הִיא תְחַיֵּהוּ –

הֵן הִיא, אֲשֶׁר הֵסִיתָה בוֹ אֶת דָּוִד…

דוד

הִיא הֵסִיתָה?

חֵי אֱלֹהִים, לֹא יָדְעָה זֹאת בַּת־שֶׁבַע!

אחינעם

אֵין זֹאת כִּי אִם אָהֲבָה אֶת הַחִתִּי.

דוד

מַה לִּי וָלָהּ? מַה לִּי וּלְאַהֲבָתָהּ?

וְלוּ גַם תִּשְׂנָאֵנִי –

אֲנִי חָפַצְתִּי בָּהּ,

בָּאִשָּׁה הָרוֹחֶצֶת עִם כְּלוֹת הַיּוֹם בַּנָּחַל.

לוּ בָא הַחִתִּי אָז לִקְרָאתִי,

לוּ עָמַד אָז בֵּינִי וּבֵין הָאִשָּׁה –

וַהֲרַגְתִּיהוּ,

מִבְּלִי אֲשֶׁר לִי יֵצַר עָלָיו מְאוּמָה!

אַךְ צַר לִי, צָר,

כִּי אַחֲרֵי שָׁכְבִי עִם הָאִשָּׁה הֲרַגְתִּיהוּ…

לֹא בָעֲרָה הָאֵשׁ עוֹד בְּעַצְמוֹתַי,

גַּם דָּמִי נָח,

שָׁקַטְתִּי בִמְכוֹנִי – וְהֵמַתִּי,

הֵמַתִּי בַעֲבוּרָהּ –

מִי יוֹדֵעַ, מָה עוֹד בַּעֲבוּרָהּ אֶעֱשֶׂה…

אמנון (מתחנן)

בִּי אִמִּי…

דָּבָר לִי לַמֶּלֶךְ.

אחינעם

אַמְנוֹן!

הֱיֵה כָמוֹנִי, אַמְנוֹן,

אָנֹכִי לֹא שׁוֹאֶלֶת דָּבָר מֵאֵת דָּוִד.

דָּוִד – כְּמוֹ נְבִיאוֹ –

הוּא מַסְתִּיר פָּנָיו מֶנּוּ.

אמנון

דָּבָר לִי לַמֶּלֶךְ!

דוד (אל אחינעם האומרת ללכת אל חדר סמוך)

אַל נָא תֵצֵאִי,

הַגֶּבֶר – כְּבוֹדוֹ בַמִּלְחָמָה הַנִּטָּשֶׁת,

וְהָאִשָּׁה אֲשֶׁר לֹא תְקַשׁ בְּמַשְׁבֵּר בֵּן…

אֵלי גְשִׁי, אֲחִינֹעַם, הִשָּׁעֲנִי עַל זְרוֹעִי.

אחינעם (עומדת ליד דוד, מדוכאה, עיניה – אל אמנון)

דוד

רָחֲבוּ מְאֹד עֵינֶיךָ –

אמנון

מִיִּרְאָה, אָבִי, אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לִי.

דוד

רָחֲבוּ מְאֹד עֵינֶיךָ,

כְּעֵינֵי אִשׁ הָעוֹמֵד עַל פִּי־תְהוֹם

וְאוֹמֵר לִקְפֹּץ –

קְפֹץ, אֲנִי לְךָ אֶתֵּנָה,

הִיא –

(שולח יד אל אחינעם)

הִיא לֹא תִתֵּן.

אחינעם (ממהרת אל אמנון, נופלת על צואריו)

אַמְנוֹן! אַמְנוֹן!

אמנון

דָּבָר לִי לַמֶּלֶךְ!

(משתחרר מתחת זרועות אמו)

דוד

חֶרֶב קֵהָה לָךְ, עַל סוּס לֹא תִרְכַּב,

לֹא לָמַדְתָּ יָדֶיךָ לַמִּלְחָמָה –

תָּגֵן הִיא עָלֶיךָ, הִיא הָאֵם.

מַה לִּי תַגִידָה?

אמנון

יִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה!

אחינעם (נפעמה, סופקת כף ומבוננת בו בתמהון לב)

אַמְנוֹן!

דוד

מָה הַדָּבָר? –

אמנון

יִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה, כִּלְאָב,

אֲדֹנִיָהוּ, אֲבִישָׁלוֹם יִמְלֹךְ –

אחינעם (משסעה אותו)

אַל תִּשְׁמַע לוֹ, מִשְׁתּוֹלֵל בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

דוד

הוּא קוֹפֵץ!

אֶל פִּי הַתְּהוֹם הוּא קוֹפֵץ.

לוּ אָב לוֹ לֹא הָיִיתִי וְאַתְּ לֹא אֵם לוֹ –

וְעָמַדְנוּ אָז מֵרָחוֹק וְהִתְבּוֹנַנּוּ לוֹ

לַמַּרְאֶה, הוֹד וְאֵימָה לוֹ

עִצְרִי בַעֲדוֹ אָתְּ.

אחינעם

אַל תִּשְׁמַע לוֹ.

לֹא חוֹלֶה, לֹא מִשְׁתּוֹלֵל הוּא,

רַק עָרֹם יַעֲרִים…

אֶת אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם יִשְׁאַל מִן הַמֶּלֶךְ.

אמנון

אֶת תָּמָר.

דוד

כֶּאֱדוֹם אֶת בְּכוֹרָתְךָ תִּמְכֹּר?

אמנון

עֲטֶרֶת־מֶלֶךְ אֲנִי נוֹתֵן בְּעַד תָּמָר.

דוד

לָמָּה לֹא תְבַקֵּשׁ מֶנִּי שְׁתֵּיהֶן:

אֶת הַמְלוּכָה וְאֶת תָּמָר יָחַד?

אמנון

לֹא תִתְּנֵן לִי.

דוד

אֲנִי אֶת זֹאת לְךָ אֶעֱשֶׂה:

אָנֹכִי אֶת הַבְּכוֹרָה מִמְךָ לוֹקֵחַ,

וּנְזִיד עֲדָשִׁים אֵינֶנִּי נוֹתֵן לָךְ!

אמנון

זֶה יִכְבַּד מִמְּךָ, אָבִי,

הֵן לִי הַבְּכוֹרָה!

מְכֹר בְּכוֹרָתִי אוּכַל,

אַךְ מִי מִיָּדִי יִגְזְלֶנָּה?

דוד

לֹא אֹהַב אוֹתְךָ, אַמְנוֹן.

אחינעם

אוֹיָה לִי…

(צונחת על יצוע המרבדים)

דוד

לֹא אֹהַב אוֹתְךָ, כִּי תְבַקֵּשׁ מְעָט.

אמנון

מְעָט?

דוד

תְּבַקֵּשׁ אִשָּׁה.

אמנון

זֶה הַרְבֵּה, הַרְבֵּה.

שְׁלַח אֵלַי אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתִי,

רַק תָּבוֹא, תִּדְרֹךְ רַק עַל סִפִּי –

(כורע ונופל לחיק אמו)

כֹּה חוֹלֶה אָנִי,

מָדּוּעַ לִי לֹא תַאֲמִינִי, אֵם?

לֹא אוּכַל קְרֹעַ אֶת סְגוֹר לִבִּי לְפָנָיִךְ,

לָךְ אֶפְתַּח סְגוֹר שִׂמְלָתִי;

רְאִי: כֹּה חָדֵל אָנִי.

אחינעם (נואשת, סופקת כף)

אַךְ קֶסֶם קָסְמָה לוֹ בַּת־מַעֲכָה.

אמנון

הַקֶּסֶם יָסוּר.

הִיא תָבוֹא, תִּדְרֹךְ רַק עַל סִפִּי…

(קם)

לֹא אַהֲבָתִי הִיא,

זֶה חִשְׁקִי, בִּי קוֹדֵחַ,

אֲנִי חָשַׁקְתִּי בָהּ.

(בהתעוררות בין אביו ואמו)

אֵין זֹאת כִּי אִם גַּם אַתְּ בּוֹ תַחְשְׁקִי בַבָּעַל,

בְּטֶרֶם תַהֲרִינִי.

אחינעם (במבט נעכר על דוד)

אֲנִי אֲהַבְתִּיו.

אמנון

אַתְּ אוֹ הוּא –

הָיָה אִישׁ מִכֶּם אֲשֶׁר לֹא אָהָב,

אֲשֶׁר רַק חָשָׁק!

אחינעם

אוֹיָה לִי…

דוד

אֲמִינוֹן!

אמנון

אָנֹכִי עֵד!

אחינעם

עֲצֹר, עֲצֹר, אֲנִי הוֹלֶכֶת.

דוד

לֹא תֵלֵכִי.

אמנון

אָנֹכִי עֵד.

כֹּה אֶצְעַק, עַד אִם גְּרוֹנִי נִחָר בִּי,

וְכֹה אֶת שְׂעָרִי אֶמְרֹט;

בִּמְעֵי הָאֵם בִּי זֹאת הָאֵשׁ הַזָּרָה עוֹד הִצַּתֶּם!

אל המלך שִׁלְחָה לִי אֶת תָּמָר,

וָלֹא –

אָנֹכִי אֶת בֵּית־מַעֲכָה אֶשׂרֹף!

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ –

עוֹד תָּרַע לָהּ.

אמנון (בתחנונים)

לֹא אָרַע לָהּ, אֲנִי לֹא אֶגַּע בָּהּ,

אֲנִי מֵרָחוֹק אֶעֱמֹד,

כֹּה אֶעֱמֹדָה.

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ!

לֹא אִשָּׁה, אָמָה קַח, אוֹמֶנֶת…

הִיא לְךָ לֶחֶם תַּבְרֶה –

רָזוֹן שֻׁלַּח בָּךְ.

אמנון

תָּמָר, הִיא תַבְרֵנִי.

הִנְנִי רָעֵב, רָעֵב, רָעֵב –

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁלַח אוֹתָהּ לִי –

וְאֹכְלֶנָּה.

אָנֹכִי אֶת בֵּית־מַעֲכָה בָּאֵשׁ לֹא אֲשַׁלֵּחַ,

לֹא כֵן! לֹא כֵן!

אֲנִי בַלַּיְלָה אֶפְרֹץ אֱלֵי בֵיתָהּ

וְאֹכַל שָׁם אֶת בִּתָּהּ.

(מאוד נרגש)

אִמִּי!

אַתְּ יְלִדְתִּנִי,

מַדּוּעַ לֹא יָצָאת?

הֵן הַעִידוֹתִי בָּךְ:

לֹא לָךְ, לֹא לָךְ הַדָּבָר

אֲשֶׁר אֱמֹר חָפָצְתִּי.

דָּבָר לִי לַמֶּלֶךְ!

אל דוד כְּתֹנֶת פַּסִים לָהּ לְתָמָר,

בָּהּ בַּמִּטָּה תִשְׁכַּב.

הַלַּיְלָה – לֹא בְבֵית אַבְשָׁלוֹם הִיא יְשֵׁנָה,

בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה, בְּבֵית הוֹרָתָהּ, שָׁם –

הַלַּיְלָה עִם חֲצוֹת אֲנִי בַמּוֹרָד אֶעֱמֹד,

נֶחְבָּא אֶל בֵּין שִׁנֵּי סֶלַע,

וְאֶתֵּן עֵינַי בְּחַלּוֹנֶיהָ.

לֹא אֶקְרָא לָהּ, לֹא אַשְׁמַע קוֹל,

רַק בְּרָקִים אִיר אֶל חַלּוֹנֶיָה,

לֹא־נִרְאֶה מֵעַל מִשְׁכָּבָהּ אַרְגִיזֶנָּה –

כְתֹנֶת פַּסִּים לָהּ,

קַלָּה הִיא

כַּעֲשַׁן הַקְטֹרֶת הַמִּתַּמֵּר עַל מִזְבֵּחַ.

הִיא תְכַס עַל מַעֲרוּמֶיהָ,

אַךְ אֶת שָׁדֶיהָ כְּלֹא לֹא תוּכַל,

מַמְרִים הֵם,

כִּכְפִירִים קְטַנִּים יַחְרְגוּ מִמַּסְגְּרוֹת הַכֻּתֹּנֶת.

וּמְעַט לִי זֶה –

אֲנִי בְסֵתֶר סַלְעִי חָשַׁקְתִּי יוֹתֵר,

אֲנִי בְסֵתֶר סַלְעִי אֶכְרַע, אֶסְפֹּק כָּף,

אֶתְפַּלֵּל לָהּ – וְתִתְגָּל.

שִׁלְחָה לִי אֶת תָּמָר!

וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁלַח אוֹתָהּ לִי –

אֲנִי לָהּ פֹּה אֲחַכֶּה,

יוֹם עַל יוֹם וְשָׁנָה עֲלֵי שָׁנָה,

דוֹרוֹת לָה אֲחַכֶּה,

עַד אִם יִשָּׁמְעוּ קַלִּים צְעָדֶיהָ,

צַעֲדֵי רַגְלֶיהָ – פֹּה הֵם! פֹּה הֵם!

דוד מרים את ראשו הכבד

חֲדַל! לֹא אוּכַל שְׁמֹעַ.

אמנון

חָגְלָה!

אחינעם

אֲנִי לָהּ אֶקְרָא.

אמנון

הֲיִי פֹה עִם הַמֶּלֶךְ,

חָגְלָה!

(ממהר אל מעלה הגג)

דוד

מַק!

אחינעם (נופלת לפניו ארצה)

חוּס! עַל אַמְנוֹן חוּסָה.

דוד

צַר לִי עָלָיו מְאֹד… כֹּה צַר לִי, אֲחִינֹעַם.

אחינעם

חוּסָה!

דוד

רָקָב!

רָקָב הוּא, אֲשֶׁר אֶל אַמְנוֹן דָּבֵק.

אחינעם

שִׁלְחָה לוֹ אֶת תָּמָר.

דוד

רַחֲמֵי אֵם הֵם, אֲשֶׁר נָמוּת בָּם.

אחינעם

שִׁלְחָה לוֹ אֶת תָּמָר!

דוד

אֲשֶׁר לֹא יֹאהַב?

אחינעם

לֹא טוֹבָה הִיא מֵאֲחִינֹעַם.

דוד

אַךְ לֹא כְאַמְנוֹן דָּוִד,

אֲנִי חָשַׁקְתִּי אָמְנָם בָּךְ, הַיִּזְרְעֵאלִית,

אַךְ לֹא חָלִיתִי…

כֹּה חוֹלֶה הוּא – וְאָנֹכִי יָדָעְתִּי.

אמנון (מושך אחריו את חגלה)

הַגִּידִי, גַּם הַגִּידִי, יִשְׁמְעוּ גַם הֵם:

הֶהָיְתָה בָזֶּה תָמָר?

אֵי עָמָדָה?

חגלה

פֹּה.

(מראה על מקום עָמדו של המלך)

אמנון (קרב אל המלך, אומר להָדפוֹ)

שְׂטֵה לָךְ,

אֲנִי פֹה אֶעֱמֹדָה.

דוד (סר הצדה)

אמנון (נופל ומשתטח ארצה)

פֹּה! פֹּה! פֹּה! 8

קוֹל רַגְלֶיהָ צוֹעֲקוֹת אֵלַי מִזֶּה.

קופץ ממקומו תִּשְׁלָחֶנָּה!

דוד

לֹא אִירָא רָע. < חוֹלֶה אַתָּה, בְּנִי, לֹא תוּכַל לָהּ!

אמנון (מעורר עליו רחמים)

רְאוּ אַף רְאוּ, כֹּה דַל וְחָדֵל אָנִי.

דוד

עוֹד דָּבָר אַתְנֶה עִמָּךְ –

אמנון (ישסעהו בדבריו)

יִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה!

דוד

לֹא זֹאת, לֹא זֹאת, בְּנִי,

אַתָּה, אַמְנוֹן, תִּמְלֹךְ.

אֲנִי לָךְ נְעָרִים אֶשְׁלַח וְרֵעוּ לָךְ.

יוֹנָדָב, הוּא יְבִיאֵם וִישָׁרְתוּךָ,

וְאֶת נַעֲרוֹתֶיךָ – שַׁלַּח.

אמנון

עוֹד הַיּוֹם. אֶת כֻּלָּן פֹּה, כֻּלָּהְנָה,

יוֹנָדָב – הוּא אֶת כֻּלָּן יֶאֱסֹף אֶל בֵּיתוֹ,

גַּם אֶת חָגְלָה יִקָּח.

חגלה

אַלְלַי לִי!…

אמנון

הוּא אֶת כֻּלָּן יִקַּח.

חגלה (נופלת לרגלי אמנון)

חוּסָה, אַל מִפָּנֶיךָ תַּשְׁלִיכֵנִי.

אחינעם

קוּמִי, חָגְלָה,

אֲנִי דִמְעָתֵךְ אֶמְחֶה.

(מושכת אותה בחסדה אליה)

חגלה

שִׁפְחָה אָנִי.

אחינעם

טְהוֹרָה מְאֹד דִּמְעָתֵךְ.

לָמָּה כֹה תִשְׁתּוֹחֲחִי?

חגלה (בזרועות אחינעם)

צַר לִי מְאֹד, הַגְּבִירָה,

אֶת בְּנֵךְ, אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ, אֵיך אֶעֱזֹבָה?

אחינעם

מָה אֲרַחְמֵךְ, בִּתִּי.

חגלה

הָהּ, גָּדוֹל עֲוֹנִי מְאֹד –

אחינעם

עֲוֹנֵךְ? מָה עֲוֹנֵךְ?

חגלה

עֲוֹן הַשִּׁפְחָה הָאוֹהֶבֶת,

אַלְלַי לִי… יוֹנָדָב –

דוד (אל אמנון) אֶת חָגְלָה שְׁלַח אֵלָי,

אָנֹכִי אֶאֶסְפֶנָּה.

אחינעם (התבוננה רגע דוממה אל פני דוד, מוליכה אליו אילמת את חגלה ושבה)

דוד ( אל אמנון)

לֵךְ שְׁכָב.

אמנון

מִי יִתְמֹךְ בִּי בְלֶכְתִּי?

מִי עֲלֵי עֶרֶשׂ יִסְעָדֵנִי?

חוֹלֶה אָנִי,

חָגְלָה!

אחינעם

לֹא הִיא. פִּילֶגֶשׁ דָּוִד חָגְלָה.

עָלַי, בְּנִי, הִשָּׁעֵנָה.

(תומכת בבנה ויוצאת אתו אל אחורי המסך)

דוד (אל חגלה שהיא לבדה אתו בבית)

מִלְּבַד הָרְדִיד הַזֶּה אֲשֶׁר לְצַוָּארַיִךְ,

מָה עוֹד לָךְ בְּבֵית אַמְנוֹן?

חגלה

עוֹד רְדִיד,

וּשְׁבִיסִים שְׁנַיִם, רְעָלָה, צְעָדָה אַחַת,

שִׂמְלָה, אֲשֶׁר לִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ מֵאַשְׁקְלוֹן הֵבִיא,

וַחֲגוֹרוֹת שְׁתַּיִם.

דוד

הָסִירִי מֵעָלַיִךְ אֶת הָרְדִיד –

חגלה (מורידה את הרדיד מעל צואריה)

דוד

הַנִּיחִיהוּ פֹה. אַל תִּקְחִי, בַת,

מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ נָתַן אַמְנוֹן דָּבָר.

כְּעָמְדֵךְ לְפָנַי עַתָּה – כֵּן תֵּלֵכִי,

תַּעֲלִי אֶל עִירִי דָוִד,

אֶל בֵּית פִּילַגְשָׁי.

אֶת עֶדְיִי אֲנִי תַעֲדִי עָלָיִךְ

מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה.

חגלה

שָׁמָעְתִּי

(כורעת והולכת)

דוד (מלַוֶה אותה במבטיו, מביט אחריה זמן־מה גם לאחר לכתה. מוריד מתוך הרְהורי־לב כבדים את ראשו על חזהו. קופא כך על מקומו איזה רגעים.)

נתן (מופיע ממעלה הגג. מתבונן זמן־מה מרחוק, מעל הסף, אל גב דוד)

דוד (אינו זע)

נָתָן.

נתן (ממקומו)

יָרַדְתִּי מֵעַל הַגָּג.

דוד (מסב את עיניו לאחורי עורפו ומתבונן בו)

נָתָן!

נתן

קָרָאתָ לִי.

דוד

לֹא קָרָאתִי לְךָ, זְכַרְתִּיךָ רַק

בְּהָגוּת לִבִּי נֶעְכָּר וּבְרוּחִי כְּבֵדָה

פֹּה, זְכַרְתִּיךָ – וַתּוֹפַע.

נתן

קָרָאתָ לִי!

דוד

לֹא קָרָאתִי לָךְ…

עֵינֶיךָ בּוֹעֲרוֹת – בּוֹא, נָתָן, בּוֹא,

שָׂא מָשָׁל עַל דְּבַר כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה…

בֵּית אַמְנוֹן בָּאֹפֶל שָׁקָע,

וּלְבָבִי נִדְכָּה בִי, כְּמוֹ אַחֵר חֵטְא –

שָׂא אִמְרוֹתֶיךָ.

נתן

מַה לְּדָוִד אֹמַר –

וְלֹא שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים…

דוד

אֱלֹהִים!

הוּא לֹא שְׁלָחֶךָ אֵלַי גַּם אָז…

אַתָּה הוּא, אֲשֶׁר חָמַלְתָּ עַל הָרָשׁ…

נתן

אֱלֹהִים,

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב לֵב הָאָדָם יוֹשֵׁב,

אֱלֹהִים – הוּא חָמָל.

דוד

נָתָן…

נתן

אֲנִי שׁוֹמֵעַ –

דוד

הֲיֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבִּי?

נתן

יֵשׁ –

(מתבונן בו דומם, חרש)

דָּוִד הוּא, אֲשֶׁר כֹּה חָמַל עַל הָרָשׁ,

וְעַל כִּבְשָׂתוֹ חָמַל,

אֲשֶׁר הֶעָשִׁיר עָשָׂה לָאוֹרֵחַ.

דוד

שָׂא, שָׂא הַמָשָׁל… הִנְנִי וְיָשַׁבְתִּי 9

בְּעֹנֶג רַב עוֹד פַּעַם אֶשְׁמָעֶנּוּ.

נתן

הֵן תֵּדָעֵהוּ.

דוד (שחוק קל מרחף על שפתותיו)

אֲנִי גַם אָז יְדַעְתִּיו…

אָז בַּהֲבִיאֲךָ אֵלַי אֶת דְּבַר הַמָּשָׁל בָּרִאשׁוֹנָה.

נתן (תמהַּ ונבוך קצת)

יָדַעְתָּ, אֱשֶׁר זֶה אוּרִיָּה?

דוד

יָדַעְתִּי זֹאת מֵרֹאשׁ.

נתן

לֹא יָדַעְתָּ דָּבָר!

הִקְשַׁבְתָּ אָז רַב קֶשֶב לִי,

עֵינֶיךָ רָבוּ זִיקִים וְעָשְׁשׁוּ מִכַּעַס,

לְבָבְךָ בְּךָ הִתְחַמֵּץ,

וְאַתָּה, אַתָּה הוּא,

אֲשֶׁר עָלֶיךָ תַחֲרֹץ מִשְׁפַּט מָוֶת!

דוד (קם, מתמלא חימה)

"חַי ה',

כִּי בֶן־מָוֶת הָאִישׁ הָעוֹשֶׂה זֹאת,

וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵם אַרְבַּעְתָּיִם,

עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה,

וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל"…

נתן

כָּכָה, כֹּה, אַף אָמְנָם!

דוד (משנה את קולו, בצחוק)

הוֹ, אִישׁ־אֱלֹהִים, אִישׁ־אֱלֹהִים,

אַךְ שְׂחוֹק עָשִׂיתִי לִי – צָחָקְתִּי,

תֹּם לִבְּךָ הוּא,

זֶה תֹּם דְּבָרֶיךָ, נָתָן, אֲשֶׁר כֹּה לִבְּבָנִי.

הָאֵשׁ אֲשֶׁר בְּעֵינֶיךָ אָז לָהָטָה,

הִיא הִרְהִיבַתְנִי,

וְאֵת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי בוֹ בָרֶגַע –

בָּא לִי.

נתן

מָה?

דוד

קִלְלָתֶךָ,

קִלְלַת תְּמִים־לֵב אֲשֶׁר כָּמוֹךָ…

מחקה “אַתָּה הָאִישׁ!”

צוחק הֶאָח!

(משנה פתאום טעמו. קרב אליו בלחש)

נָתָן!

אֵין אִישׁ אִתָּנוּ פֹּה, אֲנִי וָאָתָּה.

לֹא יִרְאֵנוּ אִישׁ –

שָׂא יָדְךְ וְהַכֵּנִי!

הָרֶם יָד וְהַךְ, בְּפָנַי הַךְ,

גַּם אַחַת וְגַם שְׁתַּיִם,

עַד יָזוּב דָּם.

נתן

לֹא אָרִים יָד עַל מַלְכִּי.

דוד הַךְ! הַכֵּה וּפָצֹע.

אָנֹכִי כֹה מִתְאַוֶּה לְמַהֲלֻמּוֹת יָד חֲזָקָה,

גְּדוֹלָה…

הוֹי, אִישׁ־אֱלֹהִים, תְּמִים־לֵב אֲשֶׁר כָּמוֹךָ!

עוֹד אֶהֱרָגְךָ, נָתָן,

כַּאֲשֶׁר הָרַגְתִּי אֶת אוּרִיָּה.

אֶת אַהֲבָתוֹ לֹא יָכֹלְתִּי נְשׂוֹא,

אַהֲבָה בְּלִי מְצָרִים.

לֹא מִגִּבּוֹרַי הָיָה אוּרִיָּהוּ,

עֶבֶד הָיָה! חִתִּי!

גַּם אַתָּה, אִישׁ אֱלֹהִים –

לֹא אִישׁ־אֱלֹהִים הִנֶּךָ,

לֹא נָבִיא.

הַנְּבִיאִים לֹא יֶאֱהָבוּ,

וְאִם יֶאֱהָבוּ – לֹא יֶאֱהָבוּ כַעֲבָדִים…

הִכַּרְתָּ אֶת הַחִתִּי?

אֱמֹר, אֱמֹר: הֲיָדַע,

כִּי שָׁכַבְתִּי עִם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהָב?

נתן (מתבונן בו רגע, תוהה לאט)

לֹא יָדָע.

דוד

לֹא יָדָע!

וְלָמָּה זֶה לֹא רַד אֵלֶיהָ?

פֶּתַח בֵּיתִי שָׁכַב, עִם עֲבָדַי, –

הוּא אָהַב אוֹתִי יוֹתֵר!

נתן (מתבונן בו ובוחנו זמן־מה)

אוּלַי יָדָע…

דוד

יָדַע! יָדָע!

הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי: יָדָע!

גַּם דְּבַר הַסֵּפֶר,

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ אֶשְׁלַח אָז אֶל יוֹאָב,

יָדַע זֶה הַנָָּבָל,

וְהָלַךְ מַעֲדַנּוֹת

לִקְרַאת מַר הַמָּוֶת, בַּעֲדִי.

אֶת אִשְׁתּוֹ אָהָב –

אַךְ אוֹתִי אָהַב יוֹתֵר,

מתמרמר לָמָה כֹה תֶאֱהָבוּנִי?!

אֲנִי בַחֶרֶב לִקְרַאת אַהֲבַתְכֶם אֵצֵא!

אֲנִי בְדָם, בְּדָם אֶרְחָצָהּ וַאֲכַס עָלֶיהָ.

אֲנִי אֲרִי עַל דֶרֶךְ פְּגֹשׁ חָפַצְתִּי,

וְהִנֵּה עֵדֶר צֹאן.

גַּם הִיא, בַּת־שֶׁבַע –

לְבִיאָה, נִדְמֶה לִי, רָאִיתִי בְּהִתְהַלְּכִי

עַל גַּג בֵּיתִי לְעֵת הָעֶרֶב,

לְבִיאָה כִי רוֹחֶצֶת,

תִּתְקוֹמֵם לִי, מַלְתָּעוֹת תַּחֲשׂף,

תִּתְקַע שִׁנָּהּ בִּי

וְכַפָהּ בַּרְזֶל תְּרַטְּשֵׁנִי –

וְהִנֵה כִבְשָׂה לִי הֵבִיאוּ.

נתן (מרגיעו)

כִּבְשָׂה רַכָּה, תַּמָּה –

לֹא תֶאֱהַב כְּבָשִׂים, דָּוִד?

דוד

לְבִיאוֹת אֹהַב…10

רַק הוּא הַהֵלֶךְ, זֶה הָאוֹרֵחַ אֲשֶׁר אִתִּי,

הוּא חָשַׁק בָּהּ כַּבְּהֵמָה…

נָתָן! הֲיֵשׁ אֱלֹהִים בְּקִרְבִּי?

נתן

יֵשׁ.

דוד

בַּהֵלֶךְ?

(תופשו בשתי כתפיו)

נָתָן, זֶה לֹא אֲנִי שָׁכַבְתִּי עִם כָּל נָשָׁי,

זֶה הֵלֶךְ שָׁכַב אִתָּן,

לַהֵלֶךְ יָלְדוּ בָנִים.

הַבִּיטָה: כֹּה קוֹדְרִים הֵיכְלֵי בְנֵי־הַמֶּלֶךְ,

כֹּה כָהוּ מַרְבַדֵּיהֶם עַל הַקִּירוֹת,

כֹּה כָהוּ וְכֹה כָבְדוּ,

הֵם חוֹמְדִים צֵל, כָּמוֹהוּ, כָּאוֹרֵחַ…

נואש אֲנִי עֲרִירִי אֵלֵךְ!

עֲרִירִי יֵלֵךְ דָּוִד,

לֹא יֵשֵׁב בֵּן עַל כִּסְאוֹ.

נתן (מראה בידו על המסך היורד על תא אמנון)

אִם שָׁמָּה בֶן־הַמֶּלֶךְ?

דוד

לֹא בֶן־הַמֶּלֶך שָׁם, שָׁם בֶּן הַהֵלֶךְ,

אֲשֶׁר לְיָדִי נוֹהֶה –

נתן

הוֹי, מַלְכִּי!

דוד (פניו נוהרים פתאום, נמשך כולו לחלון)

רְאֵה!

נתן (אחורי דוד)

הוֹי, מַלְכִּי, מַלְכִּי!

דוד (פניו הולכים ואורים, הוא דבק כולו לחלון)

רְאֵה, רְאֵה!

נתן (קָרֵב אף הוא לחלון, עומד מאחורי דוד)

דוד (בצהלה)

אַבְשָׁלוֹם הוּא, אֲשֶׁר עַל סוּסִי רוֹכֵב! רְאֵה –

נתן (שולח מבטו אל החלון. האור מבחוץ נופל על פני שניהם)

דוד (בעונג מסותר הפורץ חוצה)

זֶה בֶּן הַגְּשׁוּרִית!

אֶת סוּס הַמֶּלֶךְ הִכִּיר וְהִתִּירוֹ,

גַּם זֹאת הַחֶרֶב הַנּוֹצְצָה בְצִדּוֹ –

תְּשׁוּרָתִי הִיא!

גַּם תַּלְתַּלָּיו אֵלֶּה

הַמְשַׂחֲקִים וְהַמְרַחֲפִים בָּרוּחַ –

מִמֶּנִּי לְקָחָם,

אֶת הַשְּׁחוֹרוֹת לָקָח,

וְשַׂעֲרוֹת הַשֵּׂיבָה הִשְׁאִיר לִי.

מַהֲרָה, הַבִּיטָה!

רֶגַע עוֹד וְהֵימִין וְאֵינֶנּוּ.

נתן (מהסס) 11

אִם לֹא הַפִּרְדָּה הִיא,

אֲשֶׁר עָלֶיהָ יִרְכַּב?

דוד

בֶּן־חַיִל הוּא,

גַּם עַל פִּרְדָּתִי יִרְכַּב!

לָמָּה תוֹרִיד רֹאשׁ –

הַמְּקַנֵּא אַתָּה לוֹ, לְאַמְנוֹן?

נתן (אחרי דממה קצרה)

לָמָּה הֲבֵאתַנִי אִתְּךָ הֵנָּה?

דוד

אֶל בְּנִי, אֶל בְּנִי קְרָאתִיךָ.

נתן

לָמָּה?

דוד

אֵין אֱלֹהִים בְּקִרְבִּי – וְיַעֲמֹד נָא לְיָדִי!

הֱיֵה פֹה אִתִּי, נָתָן.

נתן

תִּוָּעֵץ בִּי?

דוד

עִם נָבִיא לֹא אִוָּעֵץ –

תּוֹכַחְתּוֹ אֹהַב.

נתן

אָנֹכִי גַם אִיעָצְךָ.

דוד

עוּצָה, עוּצָה,

וְאֶת אֲשֶׁר עִם לִבִּי יִהְיֶה אַעַשׂ.

נתן

תַּמְלִיךְ אֶת אֲבִישָׁלוֹם?

דוד

לֹא אַמְלִיךְ אַף לֹא אֶחָד, –

אוֹתְךָ אַמְלִיךְ, לְךָ הַמְּלוּכָה, לְךָ הַמְּלוּכָה תֶּהִי!

נתן

וַאֲנִי לְבִנְךָ אֲשִׁיבֶנָּה.

דוד (בשחוק עצוב)

אַל תָּשֵׁב, אַל־נָא תָשֶׁב –

הֵם לְבַדָּם אֶת הַכֶּתֶר יִקְּחוּ מִיָּדֶךָ,

כָּמוֹנִי,

כַּמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְבֶן־הַיְמִינִי אָנִי.

הוֹי, נָתָן, נָתָן,

עוֹד נַעַר אָנִי –

בִּשְׂדוֹת בֵּית־לֶחֶם רוֹעֶה אֶת צֹאן אָבִי,

קוֹלֵעַ שָׁם מִצִּיצֵי כָר וָאָחוּ זֵרִים לִי,

וּכְנֵזֶר אֶעְנְדֵם לָרֹאשׁ.

בִּשְׂדוֹת בֵּית־לֶחֶם אָרִים רֹאשׁ מְעֻטָּר,

וְעֵינַי אֶשָּׂא סָבִיב:

בֵּית־לֶחֶם, הִנֵּה הִיא! וְשָׁמָּה –

שָׁם מֵעֵבֶר גְּדוֹת הַיַּרְדֵן – הָרֵי מוֹאָב!

הֵמָּה רוֹמְזִים לִי.

לְאָן? אֵי אָקִים אָהֳלִי?

אֵי אֶתְקַע יָתֵד?

גַּם פֹּה, גַּם שָׁם מְחַכֶּה לִי הַכֶּתֶר!

אֲנִי מִיהוּדָה אָנִי,

אַךְ יָצָא קוֹל בָּאָרֶץ וְרִנָּה, רִנָּה יָצְאָה:

שׁרֶשׁ יִשַּׁי הֻכָּה גַם בְּמוֹאָב,

וְחֵלֶק לוֹ בְדָוִד…

אֲנִי מִיהוּדָה אָנִי,

יִשְׂרָאֵל הוּא קָנָנִי;

אַךְ הָרֵי מוֹאָב הֶחֱנִיפוּ לִי, לְבֵית־הַלַּחְמִי, תָּמִיד.

צָחֲקוּ אֵלַי, הֶעֱלִימוּ אֶת הַיַּרְדֵּן,

וּבְיָם־הַמֶּלַח כִּחֲשׁוּ: מַעֲצוֹר אָיִן, בּוֹא!

רַב אֳיָל וּבְשִׁפְעַת אוֹנִי אָז יָכֹלְתִּי קְפֹץ,

עֲמֹד עַל הָרֵי מוֹאָב וּמְלֹךְ שָׁם –

אַךְ כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה בְּצֹאן אָבִי

בְּעוֹכְרֵיכֶם הָיְתָה, הֵחֵלָה גוֹעָה, פּוֹעָה.

מִהַרְתִּי אֶל הַכִּבְשָׂה וְנִשְׁאַרְתִּי –

אָנֹכִי דָוִד,

אֲנִי סַפַּחַת לְיִשְׂרָאֵל!

אֲנִי מִכֶּם לֹא אֶרֶף,

עַד אַחֲרוֹן דוֹר לֹא אֶחְדָּל, אָנֹכִי הוּא

אֲשֶׁר עֲלֵיכֶם אֶמְשׁל עֲדֵי־עַד.

לְמִי הַמְּלוּכָה תָשִׁיב?

נתן

עוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים תִּחְיֶה.

דוד

הַרְבֵּה זֶה מְעַט

אֲנִי נְצָחִים אֶחְפֹּץ!

מַדוּעַ זֶה לֹא בָאתָ אֵלַי הַלָּיְלָה?

נתן

בָּאתִי.

לֹא יָכֹלְתִּי קְרֹב אֵלֶיךָ,

שָׁכָבְתָּ.

דוד

הֲלָהֲטוּ הַלַּיְלָה הַכּוֹכָבִים?

נתן

לָהָטוּ.

דוד

חָזִיתָ בָּם?

הֲנָפַל אַחַד הַכּוֹכָבִים מָטָּה?

נתן

הַלַּיְלָה נָפְלוּ שְׁנַיִם.

דוד

שְׁנַיִם! הַלַּיְלָה בוֹא.

הַלַּיְלָה לֹא אִישָׁנָה… אֲנַחְנוּ

עַל גַּג בֵּיתִי נַעֲלֶה וְנֶחֱזֶה בַכּוֹכָבִים.

יֵשׁ חֶרֶב לָךְ?

נתן

אֵין לִי, שָׂנֵאתִי חֶרֶב.

דוד (ממשמש בצלעו)

קַח אֶת הַשֶּׁלַח,

שָׁם בֶּן־הַמֶּלֶךְ שׁוֹכֵב – לֵךְ, בַּתְּקֵהוּ.

נתן

עוֹד לֹא הָרַגְתִּי אִישׁ.

דוד

הָרַגְתָּ! הָרָגְתָּ!

לֹא טוֹב מִדָּוִד אָתָּה.

הֵן תַּחְפֹּץ כִּי יָמוּתָה…

מַדוּעַ לֹא בֵרַכְתּוֹ, בְּעָמדוֹ פֹה לְפָנֶיךָ?

נתן

עוֹד לֹא בֵרַכְתִּי אִישׁ.

אֶת אֲשֶׁר יְבָרֵךְ אֱלֹהִים – אֲבָרֵכָה.

דוד

וְאֵת אֲשֶׁר יַהֲרֹג –

נתן

אֶהֱרֹגָה.

דוד

אַתָּה? אַתָּה תַהֲרֹג!

נתן

הָרַגְתִּי.

בְּשֵׁם ה' הָרַגְתִּי.

אֶת בִּנְךָ, אֲשֶׁר בַּת־שֶׁבַע לְךָ יָלָדָה –

אָנֹכִי הֲרַגְתִּיהוּ.

דוד

גַּם אוֹתוֹ! –

(מראה לצד המסך)

גַּם אוֹתוֹ תַהֲרֹג וְאֶת אַבְשָׁלוֹם…

רָאִיתָ אֶת אַבְשָׁלוֹם? מַדּוּעַ

לֹא אָמַרְתָּ דָּבָר לִי עַל־אוֹדוֹת בּנִי אַבְשָׁלוֹם?

אֲנִי אֵלֶיךָ אֲבִיאֶנּוּ מָחָר,

בְּצִיצִית רֹאשׁוֹ אֶסְחָבֶנּוּ,

אַשְׁלִיכוֹ לְרַגְלֶיךָ.

אֶת אַבְשָׁלוֹם תְּבָרֵךְ?

נתן (מחריש)

דוד

הִשָּׁמֵר לְךָ, עַל בְּנֵי־הַמֶּלֶךְ תַּחְרֹש.

תְּשַׁכְּלֵם אֶחָד אֶחָד.

מַה לְךָ עָשׂוּ בְנֵי־הַמֶּלֶךְ?

נתן

הָאֶחָד בָּרוּךְ הוּא –

אֶת הָאֶחָד אֹהַב, אֶת שְׁלֹמֹה –

דוד

אֶת הַיֶּלֶד?

נתן

יְדִידְיָה לוֹ קָרָאתִי.

דוד

אֶת הַיֶּלֶד?

עוֹדֶנּוּ רַךְ – אֶחָיו גָּדְלוּ כְבָר,

גָּדְלוּ, גָּבְרוּ, תּוֹפְשֵׂי חֶרֶב הֵם,

רוֹכְבִים עֲלִי סוּס וְצוֹהֲלִים אֶל בְּתוּלָה.

הֲתֵדַע־לְךָ, מַה בָּנִים, אֲשֶׁר גָּדְלוּ,

וַאֲשֶׁר צָמַח זְקָנָם? שֵׂיבָתִי רְאֵה:

אָנֹכִי מָה, כִּי אֶשְׁתַּעֲשַׁע עם יָלֶד?

נתן

הוּא יִגְדַּל.

דוד

יִגְדַּל! יִגְדַּל!

הָאֶץ־בּוֹ, אִם תּוּכַל, וְיִגְדַּל מַהֵר,

כְּבָנַי כֻּלָּם. בָּנַי כֻּלָּם גָּדְלוּ מַהֵר,

פִּתְאֹם גָּדְלוּ… רַק הַעִיפוֹתִי עַיִן.

בְּלֹא עֵת, בְּלֹא עֵת גָּדְלוּ בָנִים לִי, בְּלֹא עֵת,

וַאֲנִי בְלֹא עֵת זָקַנְתִּי…

הַלַּיְלָה בוֹא, על גַּג בֵּיתִי נַעֲמֹד –

הַלַּיְלָה אֲנִי חָפֵץ בָּדָד הֱיוֹת,

אֲנִי וּקְהַל כּוֹכָבִים.

נתן

בָּדָד? –

דוד

גַּם אִתְּךָ, עִם הַנָּבִיא, בָדָד אֶהִי.

הַלַּיְלָה אַמְתִּיק סוֹד עִם הַכּוֹכָבִים.

אֲדַבֵּר אִתָּם,

וַאֲנִי לֹא אוּכַל דַּבֵּר אֲלֵיהֶם, בְּאֵין בֵּינֵינוּ אִישׁ,

אֶפְחָדָה.

אֱמֹר לִי מָה הַלֵּיל רָאִיתָ?

נתן

שְׁנַיִם נָפְלוּ מָטָּה.

דוד

לֹא נָפְלוּ.

כּוֹכָבִים אֵינָם נוֹפְלִים.

רָאִיתִי, אוֹי רָאִיתִי בְּלֵילוֹת נְדוֹד,

רָאִיתִי מַקְהֲלוֹת כּוֹכָבִים –

לֹא רָאִיתִי עוֹד אַף אֶחָד נוֹפֵל…

אֵין בָּם נוֹסָף וְאֵין בָּם נִגְרָע.

בְּנֵי אַל־מָוֶת הֵם.

נתן

הַלַּיְלָה נָפְלוּ שְׁנַיִם.

דוד

שְׁבִיבֵי אֵשׁ רָאִיתָ, נִיצוֹצוֹת.

אָנֹכִי מָה?

נתן

מַה תִּשְׁאַל?

דוד

נִיצוֹץ כָּבֶה אָנִי.

נתן

דָּרַכְתָּ כּוֹכָב בְּיִשְׂרָאֵל!

דוד

אָנֹכִי אֶכְבֶּה.

נתן

לֹא תִכְבֶּה. שְׁלֹמֹה בְנֶךָ –

דוד

הַס… הַס וָלֵךְ!

(שולח אותו)

הַלַּיְלָה בוֹא, הַלָּיְלָה…

נתן (יוצא)

דוד (נשאר על עמדו, מלַוֶה בעיניו את הנביא גם אחרי היעלמו)

תמר (מופיעה בפתח מתוך צהלה, נתקלת פנים אל פנים בדוד)

הַמֶּלֶךְ!

דוד

אֶל אַמְנוֹן בָּאת?

תמר

דָּבָר לִי אֶל אַמְנוֹן.

דוד

הַאִם לֹא חָגְלָה הִיא, אֲשֶׁר אֵלַיִךְ בָּאָה,

וְשָׁלְחָה אוֹתָךְ הֵנָּה?

תמר (נבוכה רגע, מתאוששת)

כִּדְבָרֶיךָ!

מַה־טּוֹב, כִּי עוֹד מָצָאתִי אֶת הַמֶּלֶךְ פֹּה,

כִּי אֶל הַמֶּלֶךְ בָּאתִי.

אָנָּא, שִׁלְחָה נָא אֵלַי הַלַּיְלָה אֶת פִּילַגְשֶׁךָ.

תָּלִין חָגְלָה גַּם הַלַּיְלָה אִתִּי.

דוד

גַּם הַלַּיְלָה?

תמר

הִיא לָנָה אִתִּי תְמוֹל.

דוד

לָמָּה זֶה תָבוֹאִי אֵלַי הֵנָה, תָּמָר?

מַדּוּעַ לֹא חִכִּית בְּעִירִי לִי, בְּצִיוֹן?

תמר

מִהַרְתִּי אֶל בֵּית אַמְנוֹן.

אָנֹכִי בְּבֵית אַמְנוֹן חָפַצְתִּי לִרְאוֹת

אֶת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ –

כִּי אִם לֹא יִשְׁמַע לִי הַמֶּלֶךְ,

אֲנִי אֶל אַמְנוֹן אֵפֶן.

דוד

מַה לָהּ וָלָךְ?

תמר

הִיא כֹה הִתְחַנְּנָה אֵלָי… לֹא הִיא, לֹא הִיא!

אֲנִי כֹה קְשׁוּרָה בָהּ.

אֲנִי בְדֶמַע בָּהּ הִפְצַרְתִּי: בּוֹאִי,

לִינִי־נָא הַלַּיְלָה אִתִּי.

זְרוֹעוֹת קָרוֹת לָהּ וְכַף יָדָהּ קָרָה,

גַּם אֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ –

אַךְ הָאֶצְבָּעוֹת – אִם בַּחֹשֶׁךְ בִּי תִגַּעְנָה

כֵּן יֵחַם לִי.

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ, פִּילַגְשִׁי הִיא.

תמר

רַק הַלַּיְלָה –

הֵן הִיא לוֹחֶשֶׁת,

לֹא אֶשְׁמַע קוֹל, לֹא דְבָרִים, רַק לַחַשׁ אֶשְׁמָע.

לֹא בְאָזְנַי בָּא הוּא,

רַק אֶל עַצְמוֹתַי וְאֶל דָּמִי בָא כַיַּיִן.

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ.

תמר

הָהּ, רַק הַלָּיְלָה.

עָצַמְתִּי עֵינַי –

אֲנִי יְשֵׁנָה אָנִי וְלִבִּי עֵר,

עֵר הוּא וְשׁוֹמֵעַ:

הִיא הַשְּׂמִיכָה מֵעָלַי הֵסִירָה

וְעֵינֶיהָ חַמּוֹת עֲלֵי בְשָׂרִי –

דוד

לֹא אֶשְׁלָחֶנָּה לָךְ, הִיא אִתִּי תְהִי הַלָּיְלָה.

(אחרי רגע)

תָּמָר.

תמר

אֲמִינוֹן שָׁם… אֲחַכֶּה פֹה לַאֲמִינוֹן.

דוד

לֹא הַיּוֹם.

בֵּית אִמֵּךְ תִּנְוִי?

אֲנִי אַחֲרַיִךְ אֶשְׁלַח. מָחָר עוֹד.

אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ תֵּלְכִי.

תמר

הָיִיתִי פֹה הַיֹּוֹם.

דוד

יָדָעְתִּי.

תמר

נָשַׁקְתִּי לוֹ –

דוד

לְאָחִיךְ – הוּא יָדָע?

תמר

הוּא נָם.

לָמָּה זֶה הוֹרִידוּ אֶת הַמָּסָךְ עֲלֵי פִתְחוֹ?

לֹא הָיָה כֹה בַבֹּקֶר!

(היא ממהרת בהרף־עין אחד אל המסך, מושכת בשתי ידיה ומפרידתו. המלך לא הספיק12 לעצור בה, למראה אמנון השוכב מתוך ישיבה על יצועו, ואמו הכורעת נִכחוֹ, היא נרתעת לאחוריה)

אמנון (קפץ מעל יצועו)

תָּמָר!

תמר

גּם הוּא וְגַם הַגְּבִירָה…

אמנון

תָּמָר! תָּמָר!

דוד

שׁוּב, שְׁכָב!

אמנון

לֹא אֶשְׁכַּב!

לֹא אֶשְׁכַּב עוֹד לְעוֹלָם.

מֵעַתָּה אֶהְיָה עֵר, עַד אַחֲרוֹן יוֹמִי עֵר.

הוֹי, אָבִי!

(נופל לרגלי אביו וכובש את פניו בקרקע)

אחינעם

בַּת מַעֲכָה אַתְּ? אֶת מַעֲכָה יָדַעְתִּי.

גַּם אַתְּ – מְאֹד מְאֹד יָפִית.

אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ בָּאת?

תמר

מַדוּעַ כָּכָה נֶעֱצָב בֶּן־הַמֶּלֶךְ?

אחינעם

לֹא יַגִּיד זֹאת לְאִמּוֹ,

לַאֲחוֹתוֹ אוּלַי יַגִּיד?

הַמֶּלֶךְ! הֲנִקְרָא לַאֲנָשֶׁיךָ עַל הַגָּג,

אוֹ לְבַדֵּנוּ נֵלֵךְ?

דוד

לֹא נֵלֵךְ, אֲחִינֹעַם,

אֲנַחְנוּ פֹה עִם בְנֵנוּ נִשָּׁאֵרָה.

אמנון

לְכוּ, לְכוּ! גַם אַתְּ וְגַם הַמֶּלֶךְ! 13

הוֹי קֶשֶׁר! קָשֶׁר!

נִמְצָא קֶשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם!

קָשְׁרוּ עַל הַמֶּלֶךְ.

בְּנֵי עַמוֹן וּבְנֵי מוֹאָב יַחַד בְּרִית כָּרָתוּ,

כְּבָר צָלְחוּ אֶת הַיַּרְדֵן.

הֵם מִקֶּדֶם

וּפְלִשְׁתִּים הֵם מֵאָחוֹר –

פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, דָּוִד!

דוד

קַח חַרְבְּךָ וָצֵא, הִלָחֲמָה עַל־יָדִי.

אמנון (נסוג לאחור)

אֲנִי מוּג־לֵב, אֲנִי לְנַפְשִׁי אִירָא.

אֲנִי עִם תָּמָר, עִם אֲחוֹתִי פֹה אֶשָׁאֵר.

שְׁנֵינוּ!

אֲנִי בְצֵאתְכֶם – אֶת הַבַּיִת אֶסְגֹּר,

עַל דַּלְתוֹתָיו וְעַל בְּרִיחָיו אֶסְגְּרֶנּוּ.

דוד

וְאִם יֶאֱמַץ אוֹיְבִי, אֶל עִיר דָּוִד יִפְרֹץ?

אמנון

נֵחָבֵא פֹה.

חֶדֶר בְּחֶדֶר פֹּה נֵחָבֵא.

דוד

וְאִם אֶל בֵּיתְךָ יַהֲרֹס,

אֶל דֶּלֶת בֵּיתְךָ יִגַּשׁ,

אֵלֶיךָ וְאֶל תָּמָר –

אמנון (שוכח את פחדו, רץ אל עבר הדלת, חובק לתמר)

אֶל בֵּיתִי לֹא יַחְתֹּרוּ.

יִירָאוּ!

דוד

הַרְפֵּה־לָהּ.

אמנון (לא יִרֶף ממנה)

הַמֶּלֶךְ!

דוד

הַרְפֵּה לָהּ. הִבְטַחְתִּי לְךָ, כִּי מָחָר –

אמנון (ירף ממנה, אך נשאר על מקומו, מתחנן מלפני דוד)

הַיּוֹם –

דוד

לֹא אוּכַל רְאוֹת פָּנֶיךָ, סֹב אֶל אַחֲרָי!

אמנון (עובר לאחורי המלך, מחנן קולו)

הַיּוֹם, הַיּוֹם… כִּי חוֹלֶה אָנִי,

תִּשָׁאֵר פֹּה, תַּבְרֵנִי –

תמר

אֲלַבְּבָה לוֹ לְבִיבוֹת,

כַּלְּבִיבוֹת אֲשֶׁר חָגְלָה לוֹ לִבֵּבָה.

אמנון

לְבִיבוֹת! לְבִיבוֹת שְׁתַּיִם!

אַךְ אֵלֶּה אֹהַב.

דוד

קַצְתִּי בְכָל אֵלֶּה. מָחָר

תַּעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה, תָּמָר.

אמנון (צועק)

הַיּוֹם! הַיּוֹם! הַיּוֹם!

מָה אֶעֱשֶׂה הַלָּיְלָה?

אחינעם

שְׁכַב וִישָׁן.

דוד

אַל נָא יִישָׁן!

לֵיל שִׁמּוּרִים יִהְיֶה לוֹ הַלָּיְלָה.

לוּ נִתַּן לַיְלָה לִי לַחֲשׁב בּוֹ אֶת דַרְכִּי…

לוּ נִתַּן לַיְלָה לִי, בְּטֶרֶם אֶחֱטָא –

אחינעם

לַיְלָה מַה, כִּי יוֹעִיל?

דוד

לוּ נִתַּן לַיְלָה לִי – אֶת נַפְשִׁי

בּוֹ הִצַּלְתִּי.

לֹא נוֹלַד זֶה לִי אָז –

(מראה על אמנון)

וְאִמָּהּ

(מראה על תמר)

הִיא אַף הִיא לֹא הָיְתָה לִי לְמוֹקֵשׁ,

וְעוֹד, וְעוֹד – שָׁגִיתִי, גַּם שָׁגִיתִי.

לַיְלָה לוּ מִכֶּן רַק הִפְרִידַנִי!

לְכִי אֶל אִמֵּךְ, תָּמָר.

אֲנִי אֶת חָגְלָה אֶשְׁלַח לָךְ הַלָּיְלָה.

אַךְ אַל אֵלַי תָּשׁוּב.

תמר

הֶאָח!

דוד

הִיא אֶת הַלְּבִיבות לִבְּבָה לַאֲמִינוֹן.

הִיא תוֹרֵךְ דַּעַת.

תמר

יָדַעְתִּי, גַּם יָדַעְתִּי:

לוּשׁ וְלַבֵּב אֶת הַבָּצֵק הֵיטֵב,

בַּשֵּׁל אֶת הַלְּבִיבוֹת וּבַמַּשְׂרֵת צֶקֶת.

דוד

מָחָר יִהְיֶה הָאוֹת, אֲמִינוֹן.

(אל תמר)

מָחָר תַּעֲשִׂי הַבִּרְיָה לוֹ –

וְעַתָּה לֵכִי.

תמר (משתחוָה למלך, לגבירה, לבן־המלך ויוצאה)

דוד (לאחינעם)

הֲבָאת עִם נַעֲרוֹתַיִךְ?

אחינעם

לְבַדִּי בָאתִי.

דוד

שְׁקִי לִבְנֵךְ.

שְׁקִי לוֹ לִפְנֵי לֶכְתֵּךְ, אֲחִינֹעַם.

אחינעם (נושקת לאמנון, תוהה, מסתכלת זמן־מה לפני לֶכתה בפני המלך)

דוד (מוריד לאט־לאט את ראשו קצת)

אַתְּ… וַאֲבִיגַיִל –

בְּבַיִת אֶחָד אַתֶּן יוֹשְׁבוֹת?

הַיּוֹם בָּעֶרֶב אֹכַל אִתְּכֶן לָחֶם.

אחינעם (משתחוָה לו ויוצאת)

דוד (לאחר דממת רגע)

נָתַתִּי לַיְלָה לְךָ, אֲמִינוֹן – שָׁמְרֵהוּ.

לֵיל קוֹדֵר זֶה, אַדֶּרֶת כֵּהָה לוֹ,

אֱחֹז נָא בְשׁוּלֶיהָ,

וְאַל נָא יַעֲבֹר עָלֶיךָ חִישׁ.

אמנון

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר יַעֲבֹר. יָרֵאתִי אוֹתוֹ,

אֶת זֶה הַלַּיְלָה אִירָא,

הוּא יֶאֱרַךְ עַד מְאֹד. יָרֵאתִי,

כִּי הַלֵּיל אָמוּתָה.

אֶשְׁכַּב וְלֹא אָקוּמָה.

צווח הֲשִׁיבֶנָּה, אָבִי!

דוד

בַּבֹּקֶר תָּבוֹא.

אמנון

מַה בֶּצַע לִי, אִם תָּבוֹא –

וַאֲנִי אֶת שְׁנַת הַמָּוֶת פֹּה אִישָׁנָה.

דוד

אַל תִּשְׁכָּב.

אמנון

מָה אֶעֱשֶׂה הַלָּיְלָה?

דוד

קְרָא אֶל אֲדֹנָי.

אמנון

לֹא לָמַדְתִּי קְרֹא אֶל אֲדֹנָי.

דוד

לֹא תְפֹשׂ הֶחָרֶב,

וְלֹא קְרֹא אֶל אֲדֹנָי –

לָקַחְתָּ מֶנִּי מְעַט. יָכֹלְתִּי יוֹתֵר תֵּת.

(תופשו בחמתו בצוארוֹ)

כֹּה אֹחֵז בְּךָ, בֶּן־זְנוּנִים,

וְכֹה בַקִּיר אַכֶּכָּה!

(קופא רגע על עָמדוֹ, עוזבו לנפשו)

לוּלֵא אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יָרֵאתִי…

נָתַתִּי לַיְלָה לָךְ –

אמנון

מָה אֶעֱשֶׂה, אָבִי?

דוד

קְרָא אֶל אֲדֹנָי, קְרָא כָל הַלָּיְלָה.

(כורע לארץ, חושף באחת סגור לבו, מטיל ראשו לאחוריו,בהתלהבות מלאה יאוש)

כֹּה קְרָא לוֹ:

אֵל אֱלֹהִים! אֵל אֱלֹהִים!

אֵל אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים!

עֶצֶב נִבְזֶה אָנִי.

כְּאָבִי אֲכוּל חֵטְא וּכְאִמִּי הִיא חִבְּלַתְנִי,

יֶהֱמוּ עָלַי הֲמוֹן רַחֲמֶיךָ, אֵל!

(מתעורר וקם)

וְשֶׁבֶת דֹּם? כֹּה שֶׁבֶת דֹּם?

גַּם שֶׁבֶת דֹּם לֹא תוּכַל?!

אמנון

אֵשֵׁב דֹּם.

דוד

הַלַּיְלָה יִהְיֶה קָר.

שִׂים עָלֶיךָ בֶּגֶד וַעֲלֵה הַגַּגָּה

וְאֶת עֵינֶיךָ שָׂא אֶל כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם.

אמנון

אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶיךָ.

דוד

כָּמוֹנִי, בְּנִי. אֲנִי מִטַּהֵר כֹּה.

מצווה אֶת אֲנָשָׁי!

אמנון

חוּשָׁי!

חושי (בא)

אמנון

קְרָא לָהֶם, לַאֲשֶׁר בָּאוּ עִם הַמֶּלֶךְ.

(חושי נעלם אל עֵבר מעלה הגג)

דוד

בַּבֹּקֶר תִּשְׁמַע:

יָד עַל דֶּלֶת בֵּיתְךָ, כִּי דוֹפֶקֶת,

זֹאת אֲחוֹתְךָ – פְּתַח לָהּ.

אמנון (כורע לאביו)

יונדב (עם שאר עבדי המלך מופיעים ממעלה הגג)

דוד (יוצא. בני לוייתו יוצאים אחריו)

יונדב (האחרון בין עבדי המלך נעצר בצאתו)

חָלִיתָ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

אמנון

אִישׁ חָכָם אַתָּה מְאֹד.

יונדב

מַדּוּעַ לֹא הֵבִיאָה חָגְלָה לָנוּ עוֹד כַּד יַיִן?

נִרְדַּמְנוּ עַל גַּגֶּךָ.

אמנון

מִיֵּין הַמֶּלֶךְ תַּשְׁקְךָ הַנַּעֲרָה

מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה.

הַמֶּלֶךְ חָשַׁק בָּהּ.

יונדב

אֲהָהּ, וַאֲנִי אָמַרְתִּי:

אֲנִי הַגּוֹאֵל אֶהְיֶה…

(משתחוֶה לבן־המלך ויוצא אחרי עבדי המלך)

אמנון

חוּשַׁי!

חושי (עומד בְפתח מעלה הגג. קָרֵב אל אמנון.)

אמנון

יֵשׁ צֳרִי לְךָ בַּבַּיִת?

(מפשיל ראשו, ממַשש מתחת לסנטרו)

יַד הַמֶּלֶךְ עָשְׂתָה זֹאת לִי.

עוֹד מְעַט וַהֲרָגָנִי. רְאֵה:

הֲתִרְאֶה מָה?

חושי (קָרֵב אל בן־המלך ומתבונן בו מתחת לסנטרו)

הִכַּרְתִּיהָ. אֶצְבַּע הַמֶּלֶךְ הִיא.

אמנון

רְבֹד יְצוּעִי לִי. חִישׁ קַל!

רַפְּדֶנּוּ בַתַּפּוּחִים.

חָפַצְתִּי, כִּי אִישָׁנָה.

חושי

חָגְלָה! חָגְלָה!

אמנון

אַל תִּקְרָא לָהּ.

אֶת חָגְלָה כְּבָר שָׁלַחְתִּי.

לַמֶּלֶךְ נְתַתִּיהָ.

חושי

לְאָבִיךָ?

(בחצי קול)

אֶת הָאֵם וְהַבַּת –

כְּמוֹ בְמֹף, הָעִיר נוֹלַדְתִּי בָהּ.

אמנון

הֶחֱלַפְתִּיהָ.

נַתַתִּי לוֹ אֶת חָגְלָה, וְהוּא

אֶת תָּמָר יִשְׁלַח לִי עִם בֹּקֶר.

חושי (בתמהון)

אֶת תָּמָר? אֲחוֹתֶךְ?

אמנון (מכהו לחי)

גַּם אָתָּה!

עַתָּה תְּמַהּ, רֹאשׁ כֶּלֶב.

בֹּא הֵנָּה,

אֱמָר־נָא, מֻפִּי לִי, הֵן מֻפִּי אָתָּה,

אֵיךְ נוֹהֲגִים בְּמֹף?

מְחַכִּים לָהּ לַבְּתוּלָה, כִּי תִפְשׁט אֶת הַשִּׂמְלָה?

אָנֹכִי לֹא אֲחַכֶּה. נָקָם אֶקַּח!

מִזֶּה הַלַּיְלָה עַל כִּי יֶאֱרַךְ כֹּה אִנָּקֵמָה.

אֲנִי שִׂמְלָתָהּ אֶקְרַע מֵעָלֶיהָ!

(צמרמורת עוברה בו, הוא צונח לארץ)

שָׂאֵנִי אֶל יְצוּעִי!

חושי (שח אליו לארץ.)


המסך


 

מערכה שלישית    🔗

הנפשות

חוּשָׁי

יוֹנָדָב

זָבָד; הֵימָן; שֶׁבַע נערי בן־המלך

אַמְנוֹן

חָגְלָה

תָּמָר


בהיכל אמנון. אשמורה מוּקדמת לפנות בוקר.


חושי (יורד חרש־חרש מעל מעלות הגג וקרֵב על בהונות רגליו אל הדלת ופותחה. משתחוֶה בפתח הדלת לעומד מבחוץ וסר הצדה)

יונדב (נכנס בזהירות אף הוא, ברמיזה אל המסך הפרוש על התא היצוע)

שָׁם הוּא?

חושי

שָׁם

יונדב

הֲיִישָׁן?

חושי

הוּא שָׁם – וְאִם יִישַׁן – לֹא אֵדָעָה.

יונדב

לֵךְ רְאֵה.

חושי

לֹא אַרְהִיב עֹז לָגֶשֶׁת.

יונדב

הֲכֹה עָלֶיךָ יִקְצֹף?

חושי

לֹא זֹאת…

הוּא חָפֵץ בִּי הַפַּעַם.

בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת

אוּלַי יִשְׁכַּב בֶּן־הַמֶּלֶךְ שָׁם,

וְיֶאֱרַב

לִקְצֵה הָאַף הַזֶּה וְעֵינִי זֹאת

אֲשֶׁר בִּמְבוֹא הַמָּסָךְ אָבִיא.

(גוחן אליו בלחש)

מֵרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת,

אָנֹכִי עַל מִשְׁמַרְתִּי,

עַל הַגַּג אֶעֱמֹדָה.

יונדב

מַה מִּן הַגַּג מִלַּלְתָּ בְּיָדֶיךָ לִי?

חושי

אֲשֶׁר לֹא תַּךְ בַּדֶּלֶת –

לֹא לְךָ יְחַכֶּה בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

(אומר לסגור את הדלת)

יונדב

אַל־נָא תִסְגּוֹר, –

נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אִתִּי בָאוּ,

קְרָא לָהֶם – וְיָבוֹאוּ.

חושי

לֹא לָהֶם יְחַכֶּה בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

יונדב

בַּחוּרֵי חֶמֶד הֵם.

“רַק אוֹתָם קַח לִבְנִי” – צִוַּנִי דָוִד אָמֶשׁ.

לֵךְ, חוּשַׁי, קְרָא לָהֶם, וְיָבוֹאוּ.

חושי

נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ –

לָמָּה לוֹ לְבֶן־הַמֶּלֶךְ נְעָרִים?

וְאָנֹכִי הִנְּנִי אִתּוֹ.

יונדב

לֹא לְשָׁרְתוֹ שֻׁלְּחוּ אֵלָיו אֵלֶּה,

לְהִתְרוֹעֵעַ לוֹ שֻׁלָּחוּ

(מתוך צחוק קל ומסוּתָּר)

אַךְ דַּע לָךְ: אָנֹכִי גַם לְעֶבֶד אַחֵר אֶדְאַג.

זָקַנְתָּ, מְאֹד זָקַנְתָּ, חוּשָׁי!

לֵךְ קְרָא לָהֶם!

חושי (יוצא)

יונדב (תר לו מְקום־ישיבה על יצוע מרבדים)

זבד

הימן

שבע בן בכרי

(באים מן החוץ)

חושי (בא אחריהם וסוגר את הדלת)

יונדב (קם)

בְּרוּכִים תִּהְיוּ וּבָרוּךְ

בּוֹאֲכֶם אֶל הֵיכַל בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

בְּמִצְוַת דָּוִד אָבִיו הֵבֵאתִיכֶם הֵנָּה.

הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בָּכֶם, בַּחוּרֵי חֶמֶד,

וְאִם גַּם קַחַת אֶת לֵב בְּנוֹ תֵּדָעוּ –

לִבְרָכָה תִהְיוּ בְקֶרֶב כָּל הָאָרֶץ.

הנערים (משתחוים מתוך הודיָה ליונדב)

יונדב (אל חושי)

הֵם מֵעַתָּה יִהְיוּ עִם בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

חושי

מַה רָעָה מָצְאוּ בִי?

יונדב

אִי אִי… זָקַנְתָּ, חוּשַׁי!

לוּלֵא בִתְּךָ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִתָּה בֶן הַמֶּלֶךְ

וּשְׁלָחֲךָ מֵעַל פָּנָיו.

חושי

הֵן הוּא אֶת בִּתִּי שָׁלַח!

(בצער מסותר)

עִם שְׁאָר פִּילַגְשָׁיו שִׁלְּחָהּ,

וְאוֹתִי פֹה הִנִּיחַ.

אָנֹכִי זְקַן הַבַּיִת וְנֶאֱמַן בֵּיתוֹ אָנִי,

לֹא יְשַׁלְּחֵנִי!

יונדב

אֲנִי אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבָּתְךָ אָבִיא,

(חושי נכנע)

חֲמָסִי עָלֶיךָ, חוּשָׁי,

גַּם לִי, מַדּוּעַ לֹא דָאַגְתָּ,

מַדּוּעַ לֹא הוֹלַדְתָּ גַּם בַּעֲבוּרִי בַת?

(שוכב על המרבדים ומנמנם)

חושי

מִי יִתֵּן וְלֹא הוֹלַדְתִּי גַם אֶת חָגְלָה

(נאנח)

יונדב (מצטחק מתוך נוּמה)

לֹא כַמִּצְרִי, חוּשָׁי,

כְּאַחַד הָעִבְרִים תְּדַבֵּרָה.

רַק עֵין הָעִבְרִי צָרָה בְּבִתּוֹ כִי תִשָּׁגֶל.

חושי (אוטם את אזניו)

אִי אִי… אֲנִי כְעִבְרִי אָמְנָם,

אַךְ עִבְרִי – יֵשׁ וְהוּא כְּמִצְרִי יְדַבֵּר – אִי…

(נע לו ליונדב בראשו, משתחוֶה לנערים)

אִתִּי תִּהְיוּ פֹה; לֹא רַע,

לֹא רַע הֱיוֹת לְאַמְנוֹן עָבֶד.

זבד

נַעֲבוֹד לוֹ, אַךְ לֹא כַּעֲבָדִים,

כְּרֵעִים לוֹ נַעֲבוֹדָה.

חושי

רֵעַ… רֵעַ… פֹּה לֹא יַפְלוּ,

פֹּה לֹא יוּכַּר רֶעַ עַל פְּנֵי עָבֶד.

הַמֶּלֶךְ שְׁלָחֲכֶם אֶל בְּנוֹ… יָדַעְתִּי אֶת הַמֶּלֶךְ,

עוֹד טֶרֶם הָיָה מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל.

וְגַם אֶת בְּנוֹ, אֶת אַמְנוֹן בְּכוֹרוֹ –

עַל זְרוֹעִי נְשָׂאתִיהוּ…

לוּלֵא מִצְרִי אָנִי –

אַךְ זֹאת לָכֶם אִיעָצָה:

אִשָּׁה אַל לְמַעֲנָם תִּקְּחוּ,

וְאַל לְמַעֲנָם בַּת תֵּלֵדוּ.

זבד

אִי לָזֹאת – שְׁמַעְתִּיךָ.

הימן

אַל תַּאֲמִין לוֹ,

הוּא מִתּוֹךְ שְׁנָת וַחֲלוֹם לְךָ יַבְטִיחַ זֹאת,

הוּא יִקַּח, יִקַּח אִשָּׁה, גַם בָּנוֹת יוֹלִיד שֶׁבַע.

2.jpg

זבד (נרתע מרוב פחד)

שֶׁבַע!

הימן

לֹא טוֹב מִצְּלָפְחָד אַתָּה.

שֶׁבַע בָּנוֹת תּוֹלִיד, שֶׁבַע בָּנוֹת

זְקֵנוֹת, בָּלוֹת וּמִפְלָצוֹת.

חושי

אִם כָּאֵלֶּה תִוָּלַדְנָה לְךָ – אַשְׁרֶיךָ!

קַח אִשָּׁה, נָעַר… וְאַל תִּירָא רָע.

הימן

הַרְשֵׁנִי־נָא גַם אָנִי קַחַת אִשָּׁה.

חושי

לָמָּה זֹאת לְךָ, בְּנִי?

(מראה על זבד)

יָשִׂים נָא אָחִיךָ רֵיחַיִם עַל צַוָּארוֹ

וְאַתָּה – טְחוֹן.

זבד

גַּם אוֹתְךָ, זָקֵן, בֶּטַח הֱעִירוּךָ

וְהִבְהִילוּךָ בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת

אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ הֵנָּה –

כָּמוֹנוּ תַּהְפּוּכוֹת תְּדַבֵּרָה.

חושי

לֹא הֶעִירוּנִי, אָנֹכִי לֹא שָׁכַבְתִּי.

זבד

וַאֲנִי שָׁכַבְתִּי, שָׁכַבְתִּי וֶהֱקִימוּנִי,

בְּעוֹדֶנִּי חַם, בַּלַּיְלָה.

קַר לִי מְאֹד.

הימן

נִשְׁכָּבָה.

חושי

נוּחוּ, נוּחוּ, לְאוֹר לֹא יָקוּם אַמְנוֹן!

אֲנִי הַגָּגָה אֶעֱלֶה, כָּאֲשֶׁר צִוָּנִי. נוּחוּ,

כּי לֹא לָכֶם יְצַפֶּה בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

(עולה הגגה)

זבד (רועד קצת מקוֹר)

קַר בְּעִיר הַיְּבוּס.

הימן

לַאֲשֶׁר מִשְּׁכֶם בָּא, קַר פֹּה.

זבד

בִּשְׁכֶם, אִם עַל מִשְׁכָּבוֹ תָעִיר יָשֵׁן,

וְאִם בַּחוּץ תּוֹצִיאוֹ לִפְנֵי עֲלוֹת הַשָּׁחַר –

וְאָמַר: קַר לִי!

הימן

ירוּשָׁלַיִם יֵשׁ אֲשֶׁר הַשֶּׁלֶג נוֹפֵל.

זבד

שָׁמַעְתִּי זֹאת לֹא אַחַת.

הימן

גַּם אֲנִי אֶת שָׁמְעוֹ רַק שָׁמַעְתִּי,

וּרְאוֹת עוֹד לֹא רְאִיתִיו –

הַשֶּׁלֶג קָר.

זבד

עֲצֵי הַזַּיִת כִּי יָנֵצוּ – כֵּן הַשֶּׁלֶג.

הימן

וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם –

כֵּן הַשָּׁלֶג.

זבד

כְּיַיִן הוּא בְנֹאד כַּאֲשֶׁר יִתְבַּעֲבֵּעַ.

שבע בן בכרי

אֲנִי בַּיָּד לְקַחְתִּיו.

הימן

בְּיָד?!

זבד

בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה –

הימן

בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים.

שבע (קופא בהרהורו, כמדבר אל נפשו)

אֲנִי בְּיַד לְקַחְתִּיו –

אֶת אָבֵל תֵּדְעוּ? אֲנִי בְּדָן הָיִיתִי,

בְאָבֵל בֵּית הַמַּעֲכָה.

הימן עַד קְצֵה גְבוּל יִשְׂרָאֵל!

שבע וּמֵעֵבֶר לוֹ.

גַם אֶת צוֹר יָדַעְתִּי וְצִידוֹן וַאֲרָם –

אָהַבְתִּי נְדוֹד.

הימן

אִם שָׁם הַשָּׁלֶג?

שבע

לֹא שָׁם. אֶת אָבֵל תֵּדְעוּ?

לִי הָיָה אָח בְּאָבֵל – שָׁם נָשָׂא אִשָּׁה.

אֲנִי בְעָבְרִי שָׁמָּה – אֲהֲבְתִּיהָ.

בְּלִבִּי אֲהַבְתִּיהָ, וְאָחִי – הוּא לֹא יָדָע.

וַיְהִי הַיּוֹם וַאֲנִי בַּחַלּוֹן עוֹמֵד

וְנִשְׁקָף אֶל הַחֶרְמוֹן.

וָאֹמַר לוֹ, לְאָחִי: אֶעֱלֶה עַל הַחֶרְמוֹן, אֶל הַשָּׂלֶג,

וְאָשׁוּבָה…

וַיַעַן אָחִי לִי: בוֹאָה, יַחַד נָעַל… הפסיק

הימן

מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתָּ?

שבע

יָצָאנוּ אֶל הַחֶרְמוֹן.

אֲנַחְנוּ עִם הָהָר, וְהַיּוֹם – הוּא רַד מְאֹד,

וַנַּעֲמֹד שָׁם, וַנָּלֶן שָׁם הַלַּיְלָה.

אַךְ הֵאִיר בֹּקֶר קַמְנוּ וְעָלִינוּ,

שְׁנֵינוּ, אֲנִי וָהוּא,

עַד הֱיוֹת הַשֶּׁלֶג שָׁם וָמַעְלָה.

הימן

הֶעֱפַּלְתֶּם שָׁם עֲלוֹת, עַל רֹאשׁ הָהָר.

שבע

שְׁנֵינוּ… אַךְ לֹא יָרַדְנוּ שְׁנָיִם –

הימן

לֹא שְׁנָיִם?

שבע

יָרַדְתִּי לְבַדִּי.

הימן

אָחִיךָ, אֵיפֹה נִשְׁאַר?

שבע

הוּא נִשְׁאַר שָׁם, לְמַעְלָה.

זבד

בַּשָּׁלֶג!

הימן

וְאַתָּה לְאָבֵל שַׁבְתָּ?

שבע

לֹא שַׁבְתִּי עוֹד לְאָבֵל.

יָשַׁבְתִּי בְבַעַל־גָּד יוֹמַיִם,

מִשָּׁם עָבַרְתִּי אֶל הַבָּשָׁן וְאֶל הָרֵי גוֹלָן,

עִם עֲרָבִי שָׁם אָהַלְתִּי

וְאִתּוֹ בִנְקִיק סֶלַע לַנְתִּי.

בְגִלְעָד נַחְתִּי.

הימן

רְאֵה אַף רְאֵה, כָּל זֶה עָלֶיךָ בָּא –

וַאֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ.

זבד

הַס, הַס, הוּא עוֹד יָשִׂיחַ לָנוּ

בְּאַשְׁמוּרַת בֹּקֶר זֶה –

שבע

…בְגִלְעָד נַחְתִּי.

גְדוֹלָה יָבֵשׁ 14 לֵאלֹהִים וְיִשְׂרָאֵל!

הֵן שָׁאוּל מֵת וְהוּא –

כְּחַי עוֹד נִשָּׂא שָׁם עַל כָּל שְׂפָתָיִם.

הימן

הַהִגַדְתָּ לָהֶם, כִּי בֶּן־יְמִינִי אָתָּה?

שבע

הָכֹה נִבְאַשְׁנוּ כִי נְכַס עַל שְׁמֵנוּ?

בִּיהוּדָה אוּלַי –

אַךְ לֹא בְיָבֵשׁ גִּלְעָד!

בְּיָבֵשׁ צוֹהֲלִים לִקְרַאת כָּל בֶּן־יְמִינִי,

גַם בִּי שָׂמָחוּ.

הימן

הַהִגַּדְתָּ להם מֵאַיִן אַתָּה בָא?

שבע

כמדבר אל נפשו מִן הַחֶרְמוֹן…

הימן

הַאִם הִכִּירוּ עִקְּבוֹת… שֶׁלֶג בְּרַגְלֶיךָ?

(מחייך אל חבריו)

שבע

הַשֶּׁלֶג נָמֵס…

(כמדבר אל נפשו)

אִם בְּיָד לָקַחְתִּי אֶת הַשָׁלֶג

(מנָער מעליו המון הרהורים)

מִיָּבֵשׁ שְׁבִיל יָדַעְתִּי אֶל בְּנֵי עַמוֹן.

בְּרַבַּת־עַמּוֹן לֹא יָכֹלְתִּי שֶׁבֶת,

לֹא נִרְפְּאָה עוֹד עַמּוֹן מִן הַמַכּוֹת

אֲשֶׁר יַכֶּנָהּ יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא.

וְכִמְעַט הָיִיתִי בְכָל רָע.

נִצַּלְתִּי בְאֹרַח פֶּלֶא וְנִמְלַטְתִּי

בְּעוֹר15 שִׁנָּי אֶל שְׂדֵה־מוֹאָב.

מִשָּׁם, בְּדֶרֶךְ סְלוּלָה,

עִם מַלְאֲכֵי מוֹאָב, אֲלֵיהֶם כִּי סְפָחוּנִי,

בָּאתִי אֶל עִיר דָּוִד.

זבד (מזמן לזמן מבצבץ צל של ליצנות)

כְּעִיר הַמִקְלָט הָיָתָה לְךָ יְרוּשָׁלָיִם…

הימן

רְחוֹקָה מִן הַחֶרְמוֹן הִיא…

זבד

וּמִן הָאִשָּׁה אֲשֶׁר יַחְמֹד –

אַךְ בִּי נִשְׁבַּעְתִּי:

אֶל תּוֹעֲפוֹת הַשֶּׁלֶג לֹא עוֹד יָשׁוּב,

אַךְ אֶל אֵשֶׁת אָחִיו עוֹד הוּא שָׁב!

הימן (מתבונן אל שבע)

לֹא יָשׁוּב!

שבע (נבוך, תוֹלֶה בו עינַים קופאות)

לֹא אָשׁוּב עוֹד?

הימן

לֹא תָשׁוּב עוֹד אֶל אָבֵל,

זֶה מוּסַר־כִּלְיוֹתֶיךָ לֹא יִתֵּן לְךָ לָשׁוּב.

קַיִן קָם עַל אָחִיו –

וְאַתָּה עַל אָחִיךָ קַמְתָּ!

שבע (קם, שולף חרבו ומִתְנַפֵּל על הֵימָן)

זבד (קופץ ועומד ביניהם)

אֶל הַנְּדָן! לַנְּדָן!

יונדב (מתעורר)

מָה הָרַעַשׁ, מָה?

זבד

לֹא דָבָר,

יֵשׁ פֹּה אִתָּנוּ אֶחָד –

וּבָרַח מִן הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהָב.

שבע

…אֶת הַלַּעַג אֶשָּׂא.

יונדב

לֹא נִלְעַג לְךָ אֲנַחְנוּ, בֶּן־הַמֶּלֶךְ

בְּקוּמוֹ – הוּא לָךְ יִלְעַג.

הימן

עוֹד מְעַט וְשָׁכַחְתִּי,

כִּי בְהֵיכַל אַמְנוֹן אָנִי.

זבד

אֶת בְּנֵי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם – אֵדָע,

אֶת אַמְנוֹן טֶרֶם רָאִיתִי,

יוֹשֵׁב־אֹהֶל הוּא.

הימן

אֲנִי רְאִיתִיו פַעֲמָיִם.

זבד

אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ? מַה פָּנָיו?

הימן

הִנֵּה הוּא!

אמנון (הופיע בזה הרגע בין המָסַכּים המופשלים על־ידיו.)

(הוא חיוור, עוטה מעילו, מראהו כאדם שזה עתה נקרעו עפעפיו מתוך חלום זְוָעוֹת. אחרי דממת רגע)

מִי אֵלֶּה?

יונדב

מָה אַגִּיד לְךָ?

הֵן לֹא לִשְׁמוֹתָם תִּשְׁאַל וְאָנֹכִי

רַק בִּשְׁמָם יוֹדֵעַ קְרוֹא. אָבִיךָ –

אמנון

הַמֶּלֶךְ! הוּא אֶת אֵלֶּה שָׁלַח אֵלַי הֵנָּה.

יונדב

כַּאֲשֶׁר בִּקַּשְׁתָּ.

אמנון

אָמְנָם כֵּן, בִּקַּשְׁתִּי –

בִּקַּשְׁתִּי מֶנּוּ עוֹד!

יונדב

עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל –

אֲנַחְנוּ רַק רִאשׁוֹנִים אָנוּ פֹה.

הֲנוּכַל דַּעַת –

מִי עוֹד אַחֲרֵינוּ בָא?

אמנון

הוּא לוֹעֵג לִי, הַמֶּלֶךְ לוֹעֵג לִי.

יונדב

הַמֶּלֶךְ אִם לְךָ יִלְעַג,

לֹא יִלְעַג לָךְ אָבִיךָ –

אמנון

הוּא שָׁלַח לִי אֶת אֵלֶּה!

שבע (לוחש מתוך תרעומות שהוא כובש אל חבריו)

"אֵלֶּה!, “אֵלֶּה!” – (קָרֵב אל אמנון)

בִּי אֲדוֹנִי…

אמנון

מָה?

שבע

לֹא אֵדַע – הֵמָּה מַה יַּגִידוּ מראה על זבד והימן

אַךְ אֲנִי מְאֹד בָךְ אַפְצִירָה:

שַׁלְּחֵנִי נָא וְאֵלֵכָה.

אמנון

עוֹד טֶרֶם אֵדַע לָמָּה בָאתָ?

אַךְ אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאתָ –

לֹא אֵדַע לָמָּה כֹה חָפַצְתָּ לֶכֶת?

שבע

אָדְמוּ פָנָי,

לְלֹא נִשְׁאַלְנוּ אֵלֶיךָ בָּאנוּ –

אֲנִי מִבְנֵי הַיְמִינִי וּלְוִיִּים אֵלֶּה שְׁנָיִם.

שַׁלְּחֵנִי בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

יונדב (אל אמנון)

אַל תְּשַׁלְּחֶנוּ – שֶׁבַע הוּא!

הוּא בָרַח מִן הָאִשָּׁה אֲשֶׁר אָהָב,

וְעַתָּה שׁוּב אֵלֶיהָ יֹאמַר –

אַל תְּשַׁלְּחֶנוּ!

אמנון (מושכו אליו)

זֶה הָאַדְמוֹנִי? בּוֹא! אֶתְבּוֹנֵן בְּךָ –

הֵם – על הימן וזבד הֵם אִם יַחְפְּצוּ יֵלֵכוּ,

וְאַתָּה – אִתִּי תִּהְיֶה, אֶעֱצָרְךָ אִתִּי,

עַד אִם כָּמוֹנִי תִּדַּל, תִּכְּחַשׁ,

דַּם לְחָיֶיךָ עַד אִם יָנוּס דוחפו מעליו

לֹא יֹאהַב זֶה!

יונדב

יֶאֱהָבָה,

נִקְרָא לוֹ לַנַּעַר וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהוּ.

אמנון

על שבע זֶה?

עִם אֵלֶה הַלְּחָיַיִם.

הוּא אוּלַי יָדַע נַעֲרָה בְחַיָּיו,

אַךְ לֹא אָהָב.

שבע (בחימה עצורה)

חֲדָל!

גַּם מִפִּי אָבִיךָ שְׁמֹעַ זֹאת לֹא אֶחְפֹּץ.

יונדב (מתרעם ומחקה אותו)

“אביהו”

מִפִּי “אָבִיהוּ”! וּמִי הוּא, מִי “אָבִיהוּ”?

אֱמָר־נָא לִי, רֹאשׁ־כֶּלֶב!

שבע

דָּוִד הוּא.

יונדב (יד לחרב)

אֲנִי לֹא אַכְּךָ, נָבָל,

בֶּן הַמֶּלֶךְ הוּא יַכֶּכָּה!

אמנון

הַנַח לוֹ

(אל שבע)

בּוֹא הֵנָּה! עַל יָדִי פֹה עֲמֹד

(מתבונן בו)

וְאוּלַי יֹאהַב?… יֹאהַב – אַךְ לֹא יַחְשׁק.

מַה שֵּׁם הַנַּעֲרָה?

הימן

אֵשֶׁת־אִישׁ הִיא.

אמנון

מַה־שְּׁמָהּ? מַה־שְּׁמָהּ?

אֲנִי אֶת שְׁמָהּ כִּי אֵדַע וְאֵדַע רֵיחָהּ,

וְאַגִּיד לְךָ אִם יֶאֱהָבֶנָּה גָבֶר.

שבע (מוכּה תמהון)

יִסְכָּה.

אמנון (מתוך עינים עצומות)

יִסְכָּה… יִסְכָּה… יִסְכָּה –**

(תומך ידיו על כתפי שבע ומסתכל בעיניו ומספר לו על “יסכה”)

לֹא גִבְהַת קוֹמָה הִיא – דוֹמֵמָה –

בַּבַּיִת הִיא וְאֵינֶנָה –

כַּתְּרָפִים הִיא אֲשֶׁר בַּבַּיִת אִתָּה שָׁם נִצְפָּנוּ,

וּכְמוֹ הָאֵפוֹד בְבֵית הַכֹּהֵן –

כָּל כְּבוֹדָהּ פְּנִימָה…

קְרַע שִׂמְלוֹתֶיהָ מֵעָלֶיהָ –

וְשֶׁמֶשׁ יְצִיפֶךָ… יִסְכָּה!

בַּחַלּוֹן תִּיף, בַּחַלּוֹן כִּי עוֹמֶדֶת יִסְכָּה…

(מְקָרֵב את שבע אליו ומרחמו)

עֵינֶיךָ, הֵן אֲשֶׁר תִּדְמַעְנָה,

תֶאֱהָבֶנָּה, נַעַר… לֵךְ,

אֶל יִסְכָּה לֵךְ!

שבע

רְחוֹקָה הִיא.

אמנון

אֶל קַצְוֵי אֶרֶץ לֵךְ, בַּאֲשֶׁר הִיא שָׁם –

שבע (כמדבר אל נפשו)

לֹא אָשׁוּב עוֹד אֶל אָבֵל…

הימן

הוּא אֲשֶׁר אָמָרְתִּי!

שבע

אֱמֹר, אֱמֹר לוֹ עוֹד:

אָנֹכִי אָח הָרַגְתִּי בַעֲבוּרָהּ.

אמנון (בפנים נוֹהֲרִים)

הָרַגְתָּ אָח!

שבע

לֹא יַד שָׁלַחְתִּי בוֹ וְלֹא

עָשִׂיתִי לוֹ מְאוּמָה,

אָנֹכִי רַק חָפַצְתִּי אֲשֶׁר יָמוּת

וּמֵת! וּמֵת!

הֶעְפַּלְנוּ עַל הַחֶרְמוֹן, בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג –

וְשָׁם, לְמַעְלָה רֹאשׁ, חָפַצְתִּי

אֲשֶׁר תִּמְעַד רַגְלוֹ – וּמָעָדָה!

אמנון

לֹא כֵן, לֹא כֵן,

בְּחַרְבְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ,

בִּמְטִיל הַבַּרְזֶל וּמֵאָחוֹר לוֹֹ

לוּ הִתְנַפַּלְתָ עָלָיו וְרוֹצַצְתּוֹ רֹאשׁ!

בְאַהֲבָתְךָ כֹּה עֲשׂוֹת תּוּכָלָה:

מֵאָחוֹר לוֹ וְרַצֵּץ רֹאשׁ.

יוֹנָדָב,

אֲנִי הַיּוֹם כֹּה אֶעֱשֶׂה לַמֶּלֶךְ!

יונדב (נבעת)

אַמְנוֹן!

אמנון (חובק לשבע)

מָה אֲרַחֶמְּךָ!

אָנֹכִי כֹה עַל לוּחַ לִבִּי אֲשִׂימֶךָּ.

(להימן וזבד)

גם אַתֵּמָּה – אֲהַבְתִּיכֶם, נְעָרַי,

אַךְ תְּנוּ לִי יָד!

כָּל אֶחָד תֵּן לִי יַד וּשְׂנָא,

כָּל אֶחָד שְׂנָא לְאָבִי –

כָּמוֹנִי שְׂנָא לוֹ!

שבע

יְחִי אֲדוֹנִי אַמְנוֹן.

יונדב

מכה את שבע לֶחי

בֶּן־בְּלִיַעַל אַתָּה,

וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי.

הימן

הֲנַכֶּה גַם אֲנַחְנוּ?

אמנון

וְאָנֹכִי אֶשַּׁק לוֹ – הוּא אֶת הַמֶּלֶךְ יִשְׂנָא.

חושי (ירד מעל מעלות הגג)

תָּמָר!

אמנון (קופא על עמדו)

יונדב (סוחב את שבע מעל יד אמנון)

רֵעַ אַמְנוֹן אָנִי, אַךְ אִתִּי קְרָא,

קְרָא, נָבָל: יְחִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד!

הימן וזבד

יְחִי הַמֶּלֶךְ!

אמנון (אל חושי)

אֶת הַדֶּלֶת – פְּתַח הַדָּלֶת!

חושי (ממהר, פותח את הדלת לרוָחָה)

אמנון (ממהר איזה צעדים למול הפתח, מַפנה ראשו הצדה)

חוּשָׁי!

חושי (קָרב אליו באמצע החדר)

אמנון

מָה אָמַרְתָּ, חוּשָׁי?

חושי

תָּמָר – הִיא הוֹלֶכֶת –

אמנון

אַל תַּרִים קוֹל, לְחַשׁ, לְחַשׁ:

(לוחש)

“הִנֵּה הִיא הוֹלֶכֶת, תָּמָר”…

חושי (לוחש)

תָּמָר…

אמנון

וְעַתָּה לֵךְ, עַל בְּהוֹנוֹתֶיךָ לֵךְ,

בַּלָּט בַּלָּט –

(מראה לו על תא משכבו)

פְּרֹשׂ הַמָּסָךְ וּבוֹא שָׁם פְּנִימָה,

אֶל אַמְנוֹן בּוֹאָה,

הוּא עַל מִשְׁכָּבוֹ שָׁם יִשְׁכָּבָה,

שְׁחֵה עָלָיו וּלְחַשׁ לוֹ: תָמָר, הִנֵה הִיא!

חושי (אינו זע)

אמנון

לֵךְ, הֲעִירֶנוּ.

חושי

בֶּן־הַמֶּלֶךְ קָם. אִתָּנוּ הוּא, בֶחָדֶר.

אמנון

אֲנִי גַם שָׁם, גַּם שָׁם, עַל הַיָּצוּעַ…

סְגוֹר הַדֶּלֶת!

חושי (מתבונן אליו בתמהון, אינו זָז)

אמנון

לֵךְ חִישׁ וּסְגוֹר!

חושי (ממהר וסוגר את הדלת)

אמנון

מַסְגֵּר שִׂים!

חושי (שָׂם מסגר על הדלת)

אמנון

לֵךְ שוּב.

חושי (שב מאצל הדלת)

אמנון (כאילו משתיק את כל העומדים עליו בחדר)

הַס…

(קול דפיקה בדלת)

הַס… הַס… אַךְ זֹאת,

אַךְ זֹאת חָפַצְתִּי,

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר תִּדְפֹּק עַל הַדָּלֶת.

(קול דפיקה)

הַס… הַס…

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר תַּעֲמֹד וְתִדְפֹּק עוֹד בַּדֶלֶת,

אֲשֶׁר תְּחַכֶּה עוֹד אֲחוֹרֵי פֶּתַח בֵּיתִי,

לאט־לאט עַד אֲשֶׁר לָהּ אֶפְתָּחָה.

(הוא רובץ כנמר על יצוע־מרבדים נמוך; קול דפיקה)

פְּתַח!

חושי (רץ אל הדלת ופותחה)

תמר (מופיעה בלוויית חגלה)

יונדב (וכל הנערים משתחוים לתמר)

אמנון (מתבונן בה זמן־מה מֵרבצו, מֵסֵב פתאם מבטו ממנה, בצהלה)

חָגְלָה!

חגלה

הִנֵּנִי.

(ניתקת מתמר, ממהרת וכורעת לפני אמנון, כובשת פניה בארץ)

אמנון (מחליק לה בידו על שערותיה, עיניו מזָרות זיקים וסובבות אל אחרי תמר)

חגלה (לוחשת)

רַחֲמֵנִי, הָהּ, רַחְמֵנִי.

אמנון

אַתְּ אִתִּי תִהְיִי, חָגְלָה,

כַּאֲשֶׁר הָיִית עַד כֹּה.

תמר (נבוכה קצת על עָמדה, על פיה מרחף צחוק)

הֲיָדַעְתָּ כִּי אֶת חָגְלָה לְךָ אָבִיאָה,

אֵת פִּילַגְשֶׁךָ?

אמנון

לֹא יָדַעְתִּי – וְלָכֵן כֹּה אֶשְׂמָחָה.

קוּמִי, חָגְלָה!

תמר

יוֹנָדב פֹּה!

רֵעַ אַמְנוֹן מִנִּי אָז,

וְאֵלֶּה – מִי הֵם?

אמנון

נְעָרָי.

תמר

זֶה לְאָחִי, לַאֲבִישָׁלוֹם דּוֹמֶה.

(מעבירה את כף ידה על תלתלי שבע)

מָצָאת חֵן בְּעֵינַי –

אמנון

שְׁקִי לוֹ!

מַה מִּמֵּךְ יַהֲלֹךְ אִם יֶאֱהַב אַחֶרֶת? 16

תמר

אֶשְׁקָה לוֹ וָלָךְ –

גַּם אַתָּה הוּא אֲשֶׁר אַחֶרֶת תֹּאהַב.

אמנון (מתרומם באחת ממקומו)

תָּמָר!

תמר (אל הֵימָן)

גַּם הוּא יְפֵה עֵינַיִם, וְזֶה?

בַּחֲצַר הַמֶּלֶךְ, נִדְמֶה לִי, רְאִיתִיךָ,

אֶת שְׁלָשְׁתְּכֶם גַּם יַחַד.

אל שבע מַה שְּׁמֶךָ?

שבע

שֶׁבַע.

תמר (מתבוננת אל שבע בדברה)

אֲנִי לאָחִי, לַאֲבִישָׁלוֹם

אַסַּפֵּרָה:

רָאִיתִי נַעַר בְּבֵית אֲמִינוֹן, שֶׁבַע שְׁמוֹ,

הוּא בְקוֹמָה יִדְמֶה לָךְ,

וְתַלְתַּלִּים לוֹ צָמָחוּ.

אמנון

תָּמָר!

תמר (מחרישה, מתבוננת בו באמנון, לאט לאט)

בֶּן־הַמֶּלֶךְ –

אמנון (מתוך כלות נפש וחום)

בָּאת! – סְגוֹר הַדֶּלֶת, חוּשָׁי!

חושי (סוגר את הדלת)

אמנון (כבראשונה, בכליון־לב)

בָּאת –

תמר

בָּאתִי כִּי צֻוֵּיתִי,

הַמֶּלֶךְ – הוּא שְׁלָחַנִי.

אמנון

בָּאת! בָּאת! גַּם תְּמוֹל, גַּם שִׁלְשׁוֹם אֵלַי בָּאת,

עוֹד טֶרֶם הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ לָךְ –

חָגְלָה!

חגלה (קמה)

אמנון

הַאִם לֹא הָיְתָה פֹה?

אִם לֹא פַעֲמָיִם?

חגלה

הָיָתָה.

אמנון

הֲנָשְׁקָה, נָשְׁקָה לִי בְּעֵת אֲשֶׁר יָשַׁנְתִּי?

חגלה

נָשָׁקָה.

תמר

גַם הַיּוֹם לָךְ אֶשַּׁק בִהְיוֹת לִי צַר עָלֶיךָ…

אמנון

חָגְלָה!

חגלה

אַל תַּאֲמִינָה:

אַהֲבָתָהּ הִיא, אוֹהֶבֶת הִיא כָּמוֹנִי.

אמנון (מחבק את חָגלה, מלטפה מתוך רחמים בראשה)

כָּמוֹךְ! כָּמוֹךְ!

רַק אִתִּי תִּהְיִי, חָגְלָה!

אֲנִי לָךְ בַּיִת אֶבְנֶה, בּוֹ אָנוּחַ.

חוּשָׁי! לָמָּה יֵבְךְ אָבִיךְ?

(חושי עומד מן הצד וראשו נופל נופל)

אִמְרִי לוֹ – וְיֶחְדָל.

אֲנִי עָלַיִךְ אֵבְךְּ, אֲנִי

מִבֵּיתִי שִׁלַּחְתִּיךְ… יוֹנָדָב!

יונדב

שׁוֹמֵעַ אָנִי.

אמנון

הֵן גַּם אַתָּה, לָטַשְׁתָּ תְּמוֹל עָלֶיהָ עַיִן,

הִרְחַבְתָּ נְחִירֶיךָ,

הֲרִיחוֹתָ רֵיחַ הַפִּילָגֶשׁ.

תְּמוֹל! תְּמוֹל! הִשְׁתַּחֲוֵה לָהּ וָקֹדָּה –

אִשְׁתִּי הִיא!

גַם אֶת עָרְפָּה וְאֶת נַעֲרוֹתַי כֻּלָּן

אֲשֶׁר אָסַפְתָּ וַתִּכְלָאֵן אִתָּךְ –

אֲנִי לוֹקֵחַ מִיָדֶךָ –

הָשִׁיבָה לִי אֶת נָשָׁי!

אֲרַחֲמֵן וַאֲחוֹנְנֵן, אֶתְפַּלְּלָה לָהֶן.

כִּרְעֹד כּוֹכָבִים בִשְׁמֵי עָל –

כֵּן רָעֲדוּ גַם הֵנָה עַל מִשְׁכָּבִי,

וְכִנְפֹל רְסִיסֵי טַל לִפְנֵי עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ –

כֵּן דִּמְעָתָן דֹּם נָזָלָה –

אוֹתָנָה מֵעַל פָּנַי, כִּי שִׁלַּחְתִּי…

(כורע אין־אונים לארץ, מתיפּחַ)

יוֹנָדָב!

יונדב

הוֹי, מַה־לָּךְ, בֶּן־הַמֶּלֶךְ,

מַה־לָּךְ, מַה־לָּךְ?

אמנון

צַר לִי עָל הָאִשָּׁה.

הַלַּיְלָה קוּם, יוֹנָדָב,

וּבוֹא אֶל בֵּית נָשֶׁיךָ –

לֹא אֶל הַגְּבִירָה, אֶל פִּילַגְשֶׁיךָ בּוֹא,

בִּהְיוֹת הַלֵּיל, עַל יְצוּעֵיהֶן כִּי תִשְׁכַּבְנָה

לְמַעֲצֵבָה.

בּוֹא בַּלָט וְאֹזֶן הַט וּשְׁמַע וּתְמָהּ:

לָמָּה כֹה תִבְכֶּינָה?

הַגִּידָה לִי, יוֹנָדָב,

לָמָּה כֹה תִבְכֶּינָה הַפִּילַגְשִׁים?

שבע (נלהָב)

בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

מַה־לָּךְ?

שבע

עֶבֶד אֶהְיֶה לָךְ!

שַׁלְּחֵנִי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ, אֲנִי לְיָבֵשׁ,

בְּהַר אֶפְרַיִם וּבְכָל נַפְתָּלִי אֶעֱבֹר

וְאֶקְרָא שָׁם בִּשְׁמֶךָ.

אמנון

מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?

שבע

רַחוּם אָתָּה – עֶבֶד אֶהְיֶה לָךְ.

אמנון

רַחוּם אָנִי…

(צחוק מר עובר על דל שפתיו)

מִי אוֹמֵר לִי כִּי רַחוּם אָנִי?

אל תמר – הַאַתְּ זֹאת, אָתְּ?

אל שבע אֲנִי לֹא אֶמְלֹךְ,

מָכַרְתִּי אֶת הַמְּלוּכָה…

(אל תמר)

לְאָחִיךְ, לַאֲבִישָׁלוֹם מְכַרְתִּיהָ…

תמר

לְאָחִי? מַה הַמְּחִיר אֲשֶׁר לָךְ יִתֵּנָה?

אמנון אוֹתָךְ.

אֶת תָּמָר, אֶת אֲחוֹתוֹ יִתֵּן לִי,

עוֹד הַיּוֹם לִי תִּשָּׁגֵלִי.

תמר

אַמְנוֹן!

אמנון

כֹּה הִתְנֵינוּ.

תמר

לֹא אָחִי הוּא, הַמֶּלֶךְ –

הוּא מְכָרָנִי!

לֹא חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ,

אַךְ גַּם אֲנִי בָּךְ לֹא אֶחְפֹּצָה –

שְׂנֵאתִיךָ!

חגלה

אַל תַּאֲמִין לָהּ, הַלַּיְלָה

בְּבֵית אִמָּהּ, בְבֵית מַעֲכָה לַנְתִּי –

אמנון

חובקה אִתָּה?

חגלה

הִקְצִיעָה מַעֲכָה מִטָּה לִי לְבָד,

אַךְ הִיא, הִיא בָאָה אֵלַי חֶרֶשׁ,

שָׁכְבָה עִמִּי וַתִּשְׂרְפֵנִי בַהֲבֵל פִּיהָ

וּבְלַחַשׁ שִׂפְוֹתֶיהָ 17 – שִׁנֶּיהָ,

בְּדַבְּרָה בָךְ – שִׁנֶּיהָ בִי תָּקָעָה.

תמר (חוטפת מעל שוֹק אַחַד הַנְערים את השֶלַח ומתנפלת על חגלה)

יונדב (עוצר בעדה)

הַגְּבִירָה!

תמר (השלח נופל מידה לארץ, נשענת על זרוע יונדב)

אמנון

רֶצַח!

אֶת חָגְלָה, אֶת עֲקֶרֶת בֵּיתִי

לִרְצוֹחַ פֹּה אָמָרָה.

תמר

לֹא חָגְלָה הִיא,

רַק אוֹתְךָ חָפַצְתִּי הֲרֹג!

פְּתַח הַדֶּלֶת!

אמנון (בשחוק קל אל חושי)

פְּתַח לָהּ, פְתַח לָהּ… שׁוּב!

הֲתַלְתִּי, חוּשַׁי, בָּךְ, אַל לָהּ תִפְתָּחָה.

אל תמר יָקֹשְתִּי לָךְ, צִפּוֹרִי…

אל חגלה אַתְּ הָבִי לִי אֶת יָדֵךְ, כָּכָה, כֹה תִּמְכִינִי

וְכֹה נֵשֵׁבָה. וְאַתְּ – אל תמר

תמר

לָמָּה אֲנִי לָךְ?

אמנון (במבט נוהה וכָלֶה אליה; לאט־לאט)

לְבִיבוֹת – לְבִיבוֹת לִי עֲשִׂי.

חגלה (קמה)

אמנון (מושיבה על מקומה)

הִיא לִי תַעַשׂ,

גַּם לִי גַם לָךְ, לָאָדוֹן וְלַגְּבִירָה –

גְּבִירָה תִהְיִי לִי!

תמר (נכנעת, מתוך צחוק קל ונעצב)

וְאָנֹכִי מִי?

אמנון

אַתְּ הַפִּילֶגֶשׁ.

תמר

רַחוּם אַתָּה וְחָס עַל פִּילַגְשֶׁיךָ –

עַל כֵּן עָלַי תָחוּסָה.

אמנון

לְאַחַר שָׁכְבִי אִתָּךְ –

תמר

אַמְנוֹן!

אמנון (מתחנן)

עֲשִׂי לְבִיבוֹת לָנוּ,

אֲשֶׁר תִּטְעַמְנָה, אֲשֶׁר תִּמְתַּקְנָה לָנוּ.

תמר (רוחה הַקַל שב אליה, צוהלת)

הִנְּנִי וְעָשִׂיתִי

הַקֶּמַח אֵי?

אמנון (אל חגלה).

הַגִּידִי, אֵי הַקֶּמַח?

בְּיַרְכְּתָיִם שָׁם. 18

שָׁם גַּם הָאֵשׁ, הַמַּשְׂרֵת וְהַשָּׁמֶן,

גַּם חֲגוֹרָתִי שָׁם.

תמר (לובשת את החגורה)

הַנְּעָרִים יַעַזְרוּ לִי –

שֶׁבַע! שֶׁבַע שְׁמֶךָ? אַתָּה שִׂים הָאֵשׁ,

שִׂימֶנָה עַל הָאָח אל הימן וזבד

וְאַתֶּם – הַמַּשְׂרֵת קְחוּ וּצְקוּ הַשָּׁמֶן,

אֲנִי אָלוּשָׁה.

(שופכת את הקמח אל קערה)

שבע (מכה אבן באבן ומַצִּית אש)

הימן וזבד (שוֹפתים את המַשרת על האח ויוצקים שמן לתוכה)

תמר (עומדת ביניהם, מוהלת את הקמח בנוזלים, ולָשה)

אמנון (ממקומו, מרחוק)

אֵלַי, אֵלַי, יוֹנָדָב!

(תופש בזרוע חגלה ומעבירה לשמאלו)

יונדב (ניגש אליו לימינו)

אמנון

רָאִיתָ בְּרַק עֵינֶיהָ?

מַדּוּעַ לֹא נָתַתָּ לָה לִתְקוֹעַ בִּי הַשֶּׁלַח?

יונדב

אֶל חָגְלָה הִתְנַכֵּלָה.

אמנון

לִי! לִי! לִי!

כַּף קְטַנָּה וַעֲנוּגָה,

כַף־יָד חִוֶּרֶת תָּפְשָׂה שֶלַח,

הוּרָמָה עָל: בַּתְּקִינִי!

וְיֵז וְיֵז הַדָּם…

לָמָּה לָה לֹא תַתָּ לְבַתְּקֵנִי?

יונדב

אֱלֹהִים יוֹדוּנִי וְהַמֶּלֶךְ.

אמנון

יוֹדוּךָ הֵם, לֹא אָנִי.

יוֹנָדָב!

יונדב

שׁוֹמֵעַ אָנִי.

אמנון

רְאֵה, רְאֵה: יָדֶיהָ שָׁם תִּטֹּפְנָה,

רַעַל לוּ תִטֹּפְנָה כַפּוֹתֶיהָ אֶל הַלְּבִיבוֹת –

אֲנִי אֶל פִּי אֲגִיחֵן…

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר תְּמִיתֵנִי.

יונדב

הוֹי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ…

אמנון

יוֹנָדָב!

יונדב

שׁוֹמֵעַ אָנִי.

אמנון

זְרוֹעַ כֵּהָה לָךְ –

עֲבוֹתִים קַח וְאָסְרֵנִי!

אוֹ צַו – וְיָבִיאוּ הֵנָּה הַמַּסָּכֶת,

אֲרֹג מַחֲלַפְתִּי עִמָּהּ. כָכָה -

(מפשיל ראשו לאחוריו)

יונדב (אוחֲזו בזרועו ותומכו ביד השניה מאחוריו)

לָמָּה?

אמנון

אָנֹכִי חָפֵץ בָּהּ…

לַהֲרוֹס אֵלֶיהָ אֲנִי חָפֵץ –

נואש וּמַעֲצוֹר אָיִן!

וַאֲנִי חָפַצְתִּי אֲשֶׁר יִהְיֶה מַעֲצוֹר…

כְּשִׁמְשׁוֹן הַסִּיעַ אֶת הַיָּתֵד חָפַצְתִּי,

הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת, וְלַהֲרוֹס אֵלֶיהָ!

בְּמִלְחָמָה חָפַצְתִּי אוֹתָה קַחַת.

זְכֹר אֲשֶׁר לְךָ אַגִּידָה:

יַד אָבִי הִיא! זֶה אוֹיְבִי –

הוּא אֲשֶׁר אֶל לֶב הַנַּעֲרָה דִבֶּר:

דּוֹם וְהִכָּנֵעַ!

הַבִּיטָה: אֵיךְ הִיא שַׁחָה עֲלֵי בְצֵקָהּ –

יוֹנַת אֵלֶם!

תמר (מוציאה ידיה מן הקערה ומרימתן בצחוק למעלה.

קני בצק דבקו באצבעותיה)

(אל הנוכחים)

כָּל הֶחָפֵץ – בּוֹא וַאֲכַלְכֶּלְךָ!

אמנון (קם)

תמר (בת־צחוק עוברת ברגע זה מעל פניה. קופאת רגע)

לֹא אַתָּה, רַק לֹא אָתָּה.

(ניעורה שוב מתוך צחוק, שולחת ידיה אל הנערים העוזרים על־ידה)

הנערים (נסים בצחוק כל אחד לעֵבר אחר)

תמר (רודפת אחריהם הנה והנה, שבה למקומה)

אֲנִי לֹא אֶרְחַץ כַּפַּי,

אָנֹכִי אֶל בֵּית אִמִּי כֹה אָשׁוּבָה –

לֹא תַאֲמִין לִי אִמִּי אִם לָהּ אֹמַר:

יָדַי לְבִיבוֹת לִבְּבוּ

(לשה את הבצק ושרה): 19

עָמְדָה נַעֲרָה עַל סַף

אָהֳלָהּ הֶעָזוּב –

הֲשָׁמַעַתְּ, חָגְלָה, “עַל הַלְּבִיבוֹת שִׁיר”?

חגלה (קמה בקידה)

לֹא שְׁמַעְתִּיהוּ.

תמר

אַתְּ, חָגְלָה,

רַק לַבֵּב אֶת הַלְּבִיבוֹת לִמַּדְתִּנִי,

אַךְ הַשִׁיר לַלְבִיבוֹת – לִי הוּא:

עָמְדָה נַעֲרָה עַל סַף

אָהֳלָהּ הֶעָזוּב,

עָבַר עֶלֶם – וּכְמוֹ עָף

וּמִנִּי שֶׁמֶשׁ שָׁזוּף.

דָּמוֹ חָתוּם וּכְמוֹ יַז…

דָמוֹ – כְּפִיר בַּכֶּלֶא!

אַךְ מִן הַסֶּלַע רַד הָעַז,

וּלְבָבוֹ בוֹ כַּסֶּלַע…

אָמְרָה לוֹ: – הוֹ סוּר אֵלַי,

לָמָּה תִרְדֹּף רוּחַ?

תָּקוּעַ אָהֳלִי בַּגַּיְא

וְרֵיחִי כַתַפּוּחַ.

…אַךְ הָעֶלֶם הוּא כְזָר

אֵלֶיהָ יִשָּׂא עַיִן:

"יָרַדְתִּי מֵעַל הָהָר

מְצוֹא בַּמוֹרָד מַעְיָן."

– מַעְיַן סֵתֶר אֶחָד פֹּה,

יָדוּעַ לִי לְבַדִּי…

אֶל אָהֳלִי בָּעֵמֶק בּוֹא,

וּמֵימָיו שְׁתֵה מִכַּדִּי…

אַךְ הָעֶלֶם הוּא כְזָר,

יַעֲמוֹד בְּלִי נוֹעַ –

"רָעֵב אֵרֵד מִן הָהָר,

תַּם אֲנִי לִגְוֹעַ.

אָנֹכִי עַל הָהָר הַלָּז

צָמֵאתִי, גַם רָעַבְתִּי…"

– בּוֹא אֵלַי – לוֹ תִצְחַק אָז,

– לְבִיבוֹת לְךָ לִבַּבְתִּי…

לְבִיבוֹת לִי… לֹא דִבְּרָה עוֹד,

כִּי חָג וּפָג הַסֶּלַע…

הָעֶלֶם הוּא אַךְ שָׁמַע זֹאת

וַיָבוֹא הָאֹהֶלָה.

וּבְבוֹאוֹ – הַס! לְפֶה שִׂים יָד,

אֲגַל לְךָ רַק אַחַת:

הַמַיִם נִשְׁאֲרוּ בַכַּד,

וְהַלְּבִיבוֹת בַּצַלַּחַת…20

(יונדב, חגלה והנערים צוחקים)

אמנון

רִמָּנִי אָבִי! לֹא אֶת זֹאת

אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי מֶנּוּ אֵלַי שָׁלַח –

אַחֶרֶת! אַחֶרֶת הִיא! יוֹנָדָב,

הֲתִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ?

שְׁכַב אִתָּה אָתָּה!

הנערים (מורידים נבוכים את ראשיהם, חגלה סופקת חרש כף)

יונדב

לֹא שָׁמַעְתִּי מְאוּם.

(נופל לפני תמר ארצה)

תמר (קופאת על מקומה עם הבָצק בכפות ידיה הפרושות באויר)

אמנון (קם, אומר לתפושׁ ביונדב הכורע, סר מעליו וצוֹוֵח)

הוֹצִיאוּ כָּל אִישׁ מֵעָלָי!

חגלה (קמה, הנערים צפופים זה לזה, נדהמים, רוצים ללכת ואינם יודעים אָנָה)

יונדב (מתרומם מעל הארץ)

בֶּן־הַמֶּלֶךְ!

אמנון

פָּצִיתָ פֶּה – קָפְצֶנּוּ!

הֵן תַּחְשֹׁק, נָבָל, בָּהּ? יָרֵאת רַק!

צֵא, צֵא!

יונדב

אָמְנָם כֵּן, יָרֵאתִי.

פְּתַח דְּלָתֶיךָ לִי, חָפַצְתִּי צֵאת.

אמנון

לֹא דֶרֶךְ פֹּה… יְדַעְתִּיךָ –

חָפַצְתָ צֵאת הַחוּצָה, לְהַבְהִיל

אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶת אָחִיה הֵנָּה,

אֶת בְּתוּלֶיהָ כִי יַצִּילוּ.

יָרֵאתָ, כֵן יָרֵאתָ – פֹּה תֵצֵאוּ

(מראה לחדרי ביתו פנימה)

תמר (ניעורה לרגע)

אמנון!

אמנון

צְאוּ!

תמר (אל אמנון)

גַּם אַתָּה תִירָא, לֹֹא תַעַשׂ לִי מְאוּמָה!

אמנון

צְאוּ, צְאוּ!

(יונדב, חגלה והנערים יוצאים לחדרים הסמוכים)

אמנון (מתבונן זמן־מה אל תמר. לאחר רגע, מתוך סערה כבושה פנימה ובמנוחה שלמראית־עין)

רַחֲצִי אֶת יָדָיִךְ.

תמר (הולכת דומם אל כד המים, רוחצת ידיה, מנגבתן, מסירה את החגורה)

אמנון

אֵלַי!

תמר (קרֵבה אליו)

אמנון

הָסִירי פְאֵר הרֹאשׁ!

תמר(מסירתו מעל ראשה)

אמנון

יְכַס אֶת שַׂעֲרוֹתָיִךְ –

נַעֲרִי אוֹתָנָה וְתָפְרַעְנָה.

תמר (מנערת קווצותיה, שערותיה נפרעות מאליהן)

אמנון (תופשה במחלפותיה וסוחבה אליו)

אֲנִי כֹּה אֹחַז בָּךְ וְכֹה אֶסְחָבֵךְ.

עַל פְּנֵי חֲדָרָי. חָדֵל ממנה

תמר (מתבוננת בו רגע מחרישה)

תֶּאֱהָבֵנִי, אַמְנוֹן.

אמנון

אָמֶשׁ, אָמֶשׁ!

מַדּוּעַ לֹא נִשְׁאַרְתְּ פֹּה אִתִּי אָמֶשׁ?

וַאֲנִי עוֹד אֲהַבְתִּיךְ!

תמר

תֶּאֱהָבֵנִי עוֹד.

אמנון

חָדַלְתִּי,

הַלַּיְלָה נֶהְפַּךְ לְבָבִי בִּי.

תמר

תֶּאֱהָבֵנִי עוֹד –

הִתְעַלַּלְתָּ בִּי…

אמנון

אִם זֶה הָאוֹת?

תמר

כֹה תֶאֱהָבָה…

יָדַעְתִּי אֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְחָגְלָה.

אמנון

מְאַסְתִּיהָ.

תמר

זֹאת יָגֹרְתִּי –

גַם אֲנִי עָלֶיךָ עוֹד אֶמָאֵס… כֹּה

תֶּאֱהָבָה…

אמנון

רָחַקְתְּ מִמֶּנִּי.

בְּזֶה הַלַּיְלָה כֹּה רָחַקְתְּ מִמֶּנִּי.

(בהתעוררות פתאומית)

תָּמָר!

הִשָּׁמְרִי לָךְ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ,

הוּא בַעַל אוֹב וְנַחֵשׁ יְנֵחֵשׁ.

הוּא נָתַן לַיְלָה לִי –

אֲשֶׁר כְּחַיִץ קָם בֵּינֵינוּ וְהִפְרִידָנוּ,

לֵיל אֲשֶׁר רָחַקְתְּ מִמֶנִּי.

(ממהר אל הדלת, פותחה לרווחה)

לְכִי־לָךְ!

תמר

תְּשַׁלּחֵנִי, אוֹי לִי!

אמנון

לֵכִי!

תמר

סְגֹר, הוֹי סְגֹר הַדֶּלֶת, אַמְנוֹן!

אִם שָׁוְא פֹּה הִתְעַלַּלְתָּ בִּי לְעֵינֵי כֹּל?

קְרָא לָהֶם וְיָשׁוּבוּ,

יָשׁוּבוּ הֵנָה – וְאַתָּה

לְעֵינֵי נְעָרֶיךָ וְהַפִּילֶגֶשׁ – הַךְ,

הַכֵּנִי לֶחִי וְהַשְׂבִּיעֵנִי רֹק –

אַךְ אֱהָבֵנִי!

אמנון

פָּתַחְתִּי לָךְ הַדֶּלֶת –

תמר

לֹא אֵלֵכָה.

עוֹד לֹא הֶעֱבַרְתָּ יַד עַל רֹאשׁ לִי,

לֹא נָשַׁקְתָּ לִי –

אמנון (מתבונן בה)

לָמָּה בָאת?

תמר

רְאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר כֹּה יֶאֱהָבֵנִי.

הַאֻמְנָם כֹּה יֶאֱהָבֵנִי?

לָכֵן בָאתִי!

אמנון

בָּאת, עָשִׂית אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ.

תמר

לֹא הִמְרִיצַנִי.

חָפַצְתִּי הֲלֹךְ וְהָלָכְתִּי.

אמנון

צְאִי, צְאִי!

בְשֵׁם אֱלֹהִים אֲשֶׁר מְנָעַנִי

מֵעֲשׂוֹת לָךְ זֶה הָרַע –

צְאִי מִזֶּה!

(הוא סוגר את הדלת, ממהר אליה נרגש)

רְאִי: כֹּה דַל אֲנִי,

אֹדֶם דָּמִי נָס וְאֵינֶנוּ –

אַךְ לָבִיא אֲנִי לָךְ, בַּת מַעֲכָה,

כֹּה אָקוּמָה, וְכֹה עָלַיִךְ אֶשְׁאַג – לָמָּה בָאת?

תמר

חָפָצְתִּי.

אמנון

חָפַצְתְּ! אֲשֶׁר אֶתְעַלֵּל בָּךְ, חָפָצְתְּ!

תמר

וּרְאוֹת אַהֲבָתֶךְ.

הָאַהֲבָה אֲשֶׁר בַּלַּיְלָה לִי פִילַגְשְׁךָ לָחָשָׁה.

אמנון

יָדַעַתְּ אֵיךְ אֶאֱהָבָה!

תמר

יָדַעְתִּי וּבְכָל זֹאת בָּאתִי…

נָעֲמָה, כֹּה נָעֲמָה אַהֲבָתְךָ לִי, בַּלַּיְלָה

עַל מִשְׁכָּבִי לְנֶגְדִי שִׁוִּיתִיהָ,

רָאִיתִי מַכְאוֹבֶיךָ, וְהוֹדֵיתִי בַעֲדָם לָךְ,

מְאֹד לָךְ הוֹדֵיתִי.

אמנון

הֲכֹה אָמַרְתְּ לְחָגְלָה?

תמר

לָהּ שִׁקַרְתִּי.

אָמַרְתִּי לָהּ כִּי אֹהַב –

וְאָנֹכִי רַק הוֹדֵיתִי לָךְ אֲזַי נואשת

אֲזַי! אֲזַי! אַךְ עַתָּה –

לְבֹשֶׁת מַעֲכָה אִמִּי – אֲהַבְתִּיךָ!

אמנון

קר עוֹד זֹאת חָסַרְתִּי –

בְהִתְגַּלּוּת לֵב אֵלַי כִּי תְדַבֵּרִי!

תמר (נרגשת, אוחזתו בזרועותיו ומורידתן מעל אזניו שהוא אוטם)

כֵּן, בְּמוֹ־פִי, בְּפִי לְךָ הִגַּדְתִּי:

אֲהַבְתִּיךָ, אַמְנוֹן!

עֵינַיִם נוֹהוֹת לָךְ,

שׁוֹאֲפוֹת, וּכְפִיּוֹת הֵן עָלַי פְעוּרוֹת

לִבְלוֹעַ וּטְרֹף טֶרֶף. אַמְנוֹן! אַמְנוֹן!

נָתַתָּ בִּי עֵינֶיךָ –

כְּאֶבֶן הַשּׁוֹאֶבֶת כֵּן תִּדְבַּקְנָה בִּי, בַּשֵּׁגָל –

אֲהַבְתִיךָ!

אֲנִי בַת־כֶּלֶב אָנִי,

בַּת־כֶּלֶב שֶׁהֵרִיחָה רֵיחַ בְעָלֶיהָ,

וְהוּא יָדֹעַ לֹא יְדָעָהּ –

עַד אֲשֶׁר עָלֶיהָ עוֹרֵר שׁוֹט.

(נופלת ומתרפסת לרגליו)

אֲהַבְתִּיךָ!

אמנון (גוחן ומרימה בזרועותיה)

קומִי!

תמר

לֹא כֹה עָלַי הַבִּיטָה, הַךְ אוֹ שְׁקָה –

רַק אַל תַּחְמוֹלָה.

אמנון

הַאִם אֲנִי חָמַלְתִּי?

תמר

חָמַלְתָּ,

אָמַרְתָּ לְשַׁלְּחֵנִי בְּטֶרֶם תִּשַּׁק לִי,

בְּטֶרֶם עָלַי תִּכְרַע – שְׁקָה לִי! עורגת

אמנון (נושק לה)

תמר

שְׁקָה עוֹד!

אמנון (כובש פניו בין שדיה)

תמר (הפשילה ראשה לאחוריה)

שְׁקָה עוֹד, שְׁקָה עוֹד, מְצֵה,

מְצֵה הַדָּם מִקֶּרֶב –

עַד אִם כָּמוֹךָ אֶחֶוְרָה גַם אֲנִי.

אמנון

כָּמוֹנִי.

תמר

שְׁנֵינוּ, אֲנִי וָאָתָּה –

הָאָח וְהָאָחוֹת,

חִוְּרֵי־לֶחִי וְרַחֲבֵי־הָעֵינַיִם…

אמנון

אֲנִי וָאָתְּ, וָאָתְּ –

תמר

הַשְּׁנַיִם, אֲשֶׁר כֹּה יֶאֱהָבוּ.

(דוחה אותו קצת, כשהיא אוחזתו בידיה ומתבוננת בו)

אמנון

בּוֹאִי –

תמר

לְאָן? לְאָן?… בְּלַחַשׁ לִי אֱמֹר, לְאָן?

לְחֹש, כִּלְחֹש הַבַּעַל עִם חֲצוֹת אֶל אֵשֶׁת־חֵיק – לְאָן?

אמנון

בּוֹאִי, שִׁכְבִי עִמִּי, אֲחוֹתִי –

תמר

זֹאת לֹא זֹאת!

חָפַצְתִּי שְׁמוֹעַ זֹאת וְאִם יָגֹרְתִּי.

אַל אָחִי, אַל –

אמנון

בּוֹאִי –

תמר

אַל, אַל… הַלַּיְלָה

כִּי בַלָּט גִשַּׁשְׁתִּי אֶל מִטַּת הַפִּילֶגֶשׁ,

חִבַּקְתִּיהָ וְהִשְׁתוֹמַמְתִּי לָךְ:

מַדּוּעַ כֹּה יֶאֱהָבֵנִי אַמְנוֹן?

וְלֹא רָאַנִי עוֹד, וְטֶרֶם יְדָעָנִי…

לוחשת הוּא אַךְ אֵלַי יִקְרָב! יִדְבַּק בִּי,

וְרֵיחַ בְּשָׂרִי עִם לַיְלָה כִּי יָרִיחַ –

וַתִּצְחַק חָגְלָה.

(בפחד פתאֹם)

לָמָּה צָחֲקָה חָגְלָה?

אמנון בּוֹאִי, בּוֹאִי –

תמר מתוך פחדים לָמָּה צָחֲקָה חָגְלָה?

אמנון בּוֹאִי־נָא אֲחוֹתִי –

תמר

יָרֵאתִי…

בַּקְּשֵׁנִי עוֹד – חָפַצְתִּי שְׁמוֹעַ עוֹד וִירֹא, וִירֹא.

קְרָאַנִי פַחַד אַמְנוֹן, פַּחַד זָר כֹּה זָר,

לֹא יְדַעְתִּיהוּ עוֹד עַד כֹּה – בַּקְּשֵׁנִי עוֹד –

אמנון

בּוֹאִי!

תמר (פורצת, הפחד הוברר לה)

אוֹיָה לִי! גַם אֲנִי עָלֶיךָ עוֹד אֶמָאֵס,

אַחֲרֵי כֵן…

(בהתעוררות)

פְּתַח לִי וְאֵצֵאָה!

(מתבוננת אליו)

זִיק אַהֲבָה אֵלַי כָל עוֹד לֹא כָּבָה בָךְ…

אמנון

לֹא, לֹא כָבָה.

תמר

עַל כֵּן גָּרְשֵׁנִי,

גָרְשֵׁנִי עַתָּה וְאַל נָא תְגָרְשֵׁנִי אַחֲרֵי כֵן…

(כאל חלום רחוק)

הוֹי, מִי יִתְּנֵנִי עַתָּה מֵעֵבֶר זֹאת הַדֶּלֶת!

אמנון ממהר אל המסך ומפשילו לרווחה משנֵי עבריו

נִחַמְתְּ כִּי בָאת אֵלַי. נִחַמְתְּ! נִחַמְתְּ!

תמר

לֹא נִחָמְתִּי.

רֵיקָם בָּאתִי אֵלֶיךָ, אָחִי,

לֹא אֲהַבְתִּיךָ בְּבוֹאִי –

וּמְלֵאָה הִנְּנִי הוֹלֶכֶת מֵעִמֶּךָ –

כִּי אֲהַבְתִּיךָ. שַׁלְּחֵנִי, בֶּן־הַמֶּלֶךְ.

אמנון (בפתח התא)

הֵנָּה, הֵנָּה, עָשִׂית הַבִּרְיָה לִי –

תמר (תוהה, במבט לא ברור, לעבר האח)

הַלְּבִיבוֹת – לְבִיבוֹת לְךָ עָשִׂיתִי –

אמנון

עָשִׂיתְ, עָשִׂיתְ, עָשִׂיתְ!

תמר

אֲנִי הַבָּצֵק לַשְׁתִּי.

אמנון

גַּם לַשְׁתְּ וְגַם לִבַּבְתְּ!

אֵל אֶצְבְּעוֹת יָדַיִךְ, הֵן לִבֵּבוּ –

תמר (נוטלת את המַשרֵת ומושיטתן לו)

הִנֵּה הֵן הַלְּבִיבוֹת –

אמנון

לֹא, לֹא, רַק פֹּה עַל הַיָּצוּע הַבְרִיאִינִי –

(מעל יצועו)

הֲטֶרֶם תֵּדְעִי כִי חָלִיתִי,

חָלִיתִי, הָהּ, חָלִיתִי.

תמר (הולכת כמו מתוך חלום, ניגשת עם המַשרֵת אל יצועו, מתבוננת נבוכה אל הַבִּריָה, תמהה)

שְׁתַּיִם לְךָ עָשִׂיתִי – מַדּוּעַ יֵשׁ פֹּה שָׁלֹש?

אמנון (מתרגז ונבוך כאחד)

שָׁלֹש! שָׁלֹש! שׁלֹש לֹא חָפָצְתִּי,

חָפַצְתִּי שְׁתַּיִם.

תמר

הַשֶּׁמֶשׁ טֶרֶם עָלָה בְּלַבְּבִי אוֹתָנָה,

וְעַתָּה כֹה יָאִיר –

(בקול פחדים)

לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ, לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ, אַמְנוֹן!

אמנון (ממהר אל המסך)

אֶת אוֹר הַיּוֹם עָלַיִךְ כֹּה אַקְדִירָה –

(מושך בשני עברי המסך, ראשו עדַיין במבוא המסך)

נָשַׁפְתִּי בוֹ בַשֶּׁמֶשׁ וְאֵינֶנּוּ.

(נעלם אחורי המסך, נֶפץ כלי־חרס נשמע אחורי המסך)

תמר (מתפרצת מבֵינות המסַכים אל תוך החדר)

רַק פֹּה, רַק פֹּה! הוֹי, שֶׁמֶשׁ אוֹר, הוֹשִׁיעָה!

אמנון (אחריה, הקצף יז מפיו, ידיו שלוחות אליה לתָפשה)

רַק שָׁם, עַל הַיָּצוּעַ!

כֹּה זָמַמְתִּי כָל הַלַּיְלָה לָךְ עֲשׂוֹת

(אוחז בה)

בָּרַחַתְּ מֶנִּי!

תמר

חֲמֻדּוֹת אַתָּה לִי – עַל כֵּן אֲנִי בוֹרַחַת.

אֶת נְעָרֶיךָ קְרָא –

הֵמָּה, הֵמָּה… יִכְרְעוּ הֵם עָלַי וְלֹא אָתָּה,

חִמַּדְתִּיךָ, אָחִי.

אמנון לָהֶם! לָהֶם! לָהֶם רַגְלַיִךְ תְּפַשְּׂקִי.

(מושכה בשערותיה)

תמר (דוחפתו מעליה)

לָהֶם! אֲנִי פִילֶגֶשׁ אֶהְיֶה לָהֶם,

לְכָל אִישׁ וָאִישׁ אִם זָר לִי יֶהִי.

אַךְ אַל נָא יִהְיֶה זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָהָבְתִּי.

אמנון (מתבונן אל חָפני ידיו)

שַׂעֲרוֹתַיִךְ הֵן – זֶה מְעַט, זֶה מְעָט –

(נמשך אליה)

חָפַצְתִּי כֹּל.

תמר (נסוגה לאחוריה)

אָנֹכִי אִם בַּשְּׁבִי אֶפֹּלָה – וְאִם שׁוֹבִי יַחְשֹׁק בִּי, כָּמוֹךָ אָתָּה,

וְאִם יִמְכְּרֵנִי שׁוֹבִי –

אָנֹכִי מָה? אַחֲרִישָׁה.

הַפִּילֶגֶשׁ מַה כִּי תָרִים קוֹל?

אמנון (נזכר בדבר רחוק)

“לָמָה כֹה תִבְכֶּינָה הַפִּילַגְשִׁים?”

תמר

לֹא הֵן, לֹא הֵן!

לֹא תִבְכֶּינָה, כִי לֹא תֶאֱהַבְנָה

(נופלת על צוארו)

אֲנִי עָלֶיךָ אֵבְךְּ,

לַיְלָה לָיְלָה חֶרֶשׁ תֵּבְךְּ עָלֶיךָ תָּמָר.

אמנון (כהֵד מרחוק)

לָמָּה תִבְכִּי?

תמר

שְׁאַל אֶת הַפִּילֶגֶשׁ הָאוֹהֶבֶת –

אֲנִי בִּבְכִי אָמֵרָה.

אמנון

לָמָּה זֶה בִּבְכִי תָמֵרִי?

תמר

אֲנִי בְאָהֳבִי –

הֱיוֹת חָפַצְתִּי גְּבֶרֶת בְּבֵית אַמְנוֹן.

אמנון

לֹא אֶהֱיֶה מֶלֶךְ.

תמר (מושכת בו ועוצרתו אִתה)

אַל נָא תִּהְיֶה מֶלֶךְ,

הוֹי אַמְנוֹן, אַמְנוֹן!

אמנון (כובש את פניו בחֵיקה)

תמר

אַל־נָא תִמְלוֹךְ.

(מסלסלתו)

אֲנִי לֹא מְלֹךְ חָפָצְתִּי,

הֱיוֹת רַק אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ – זֹאת חָפָצְתִּי!

דַבֶּר־נָא אֶל הַמֶּלֶךְ, לֹא

יִמְנָעֵנִי הֵן מִמֶּךָּ –

יְבָרְכֵנוּ –

אֲנַחְנוּ נִבְנֶה לָנוּ בַיִת בְיִשְׂרָאֵל,

בָּעֵמֶק נְקִימֵהוּ אוֹ בָהָר.

לֹא תִהְיֶה מֶלֶךְ, אֲנִי לָךְ אֶקְרָא: מֶלֶךְ!

וְאִם כְּמֶלֶךְ קְצוֹף תְּבַקְּשָׁה וְעֶבֶד אָיִן –

עָלַי עָלַי קִלְלָתֶךָ.

אֵין רַע, אֵין רַע. כִּי יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ –

וְעֶבֶד אָיִן אֲשֶׁר תְּרַחֲמֶנוּ, עָלַי, עָלָי

אָז יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ.

אמנון

(מרים את ראשו, מתבונן בה כמתוך שינה)

לֹא שָׁמָעְתִּי. מָה?

תמר

הִתְחַנַּנְתִּי לָךְ.

אמנון

רֵיחַ הוּא אֲשֶׁר כֹּה עֲבָרַנִי.

שָׁדַיִךְ הֵם אוֹ תַּמְרוּקַיִךְ?

(שולב זרועותיו סביב גיזרתה)

כֹּה אֲחַזְתִּיךְ וְלֹא אֶרֶף –

תמר (מתאמצת להינתק ממנו, אך לשוא)

אַל, אָחִי, אַל תְּעַנֵּנִי.

נואשת אָן אוֹלִיךְ אַחֲרֵי־כֵן

אֶת אַהֲבָתִי וְאֶת חֶרְפָּתִי יָחַד?

אמנון

כֹּה אֲחַזְתִּיךְ וַהֲרִימוֹתִיךְ אֶל עָל,

אֶל עָל!

(מרימהּ)

**תמר

וְתַשְׁלִיכֵנִי!

אמנון

שָׁם, שָׁם! אֵין שָׁמָּה אִישׁ

וְאַלְפֵי פֶּה יִקְרְאוּנִי שָׁמָּה!

(נושאה על זרועותיו)

תמר (סופקת כף, מורטת שערותיה על זרועותיו ונעלמת אתו אל אחורי המסך)

חגלה (מתפרצת נרגשה מן החדר הסמוך)

חושי (בא אחריה, חָרֵד כולו, מזהיר בה)

חָגְלָה! חָגְלָה!

חגלה

קְרָא לָהֶם וְיָבוֹאוּ!

(סופקת כף)

חושי

דּוֹמִי. לָמָּה כַף תִּסְפֹּקִי?

חגלה

קְרָא לָהֶם, פְּתַח בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם,

יָבוֹאוּ, יָרִימוּ קוֹל פֹּה יַחַד.

חושי

דּוֹמִי, בַת, מַה־לָּךְ כִּי צָעָקְתְּ?

חגלה

הוּא יַהַרְגֶנָּה!

חושי

לֹא יַהַרְגֶנָּה. וְאִם אוֹתָךְ הָרָג?

חגלה

אֲנִי בַּת עֶבֶד אָנִי, חוּשַׁי עָבֶד!

חושי

בַּת־עֶבֶד כְבַת־מֶלֶך – הֶבְדֵל אָיִן.

מָסַךְ הַתָּא הַזֶה כֹּה הוּרַד גַּם עָלָיִךְ.

וְאָנֹכִי פֹּה עָמַדְתִּי וְלֹא צָעַקְתִּי.

הֶבְדֵל אָיִן –

הִיא אוּלַי לוֹ יוֹלֶדֶת? וְיוּכַל הֱיוֹת

אֲשֶׁר לֹא תֵלֵד לוֹ כָמוֹךְ.

חגלה

הֶרֶף!

אֲנִי בַּת־עֶבֶד אָנִי, חוּשַׁי עֶבֶד.

וְאִי לְזֹאת יְלָדַתְנִי אִמִּי.

מִיַּד אֶל יַד נִתֶּנֶת, מִגֶּבֶר אֱלֵי גָבֶר.

תְּמוֹל בֶּן הַמֶּלֶךְ, וְהַיֹוֹם, הַיֹוֹם – אֲבוֹי!

מִי מִלֵּל לִי – יוֹנָדָב…

אֶת אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי בָא לִי!

חושי

חָגְלָה!

(מושכה אליו ומערים לה באזניה)

יָדַעְתִּי אֶת יוֹנָדָב כִּי תִשְׂנְאִיהוּ,

דַבְּרִי נָא אֶל בֶּן־הַמֶּלֶךְ

וְיִתֵּן לָךְ את נַעֲרוֹ יְפֵה־הֶעָיִן.

הֲרָאִית אֶת שֶׁבַע?

חגלה

מַה־לִּי וָלוֹ?

חושי

שֶׁבַע, שֶׁבַע הוּא… כָמוֹנִי

שָׂנֵא הוּא אֶת דָּוִד.

אַךְ אֲבוֹי –

לֵב הַנַּעַר הוּא בְאָבֵל בֵּית־הַמַּעֲכָה.

חגלה

יֵלֵךְ לוֹ – לְאָבֵל בֵּית־הַמַּעֲכָה.

חושי (נעצב)

שָם יֵלֵךְ…

(נאנח)

אֶת זֶה הָעֶלֶם לָךְ חָפַצְתִּי תֵּת.

חגלה (מתפנקת לפני העבד, אביה, מתוך צחוק מר)

וַאֲנִי לֹא אֶחְפֹּץ בּוֹ!

אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ, אָבִי,

אֶת בֶּן־הַמֶּלֶךְ תְּנָה לִי,

כִּי בוֹ בָחָרְתִּי.

חושי

שֶׁבַע טוֹב מִמֶּנּוּ.

חגלה

אֲנִי פִילֶגֶשׁ, וְאִם נִדַּחַת,

אֶהְיֶה לְאַמְנוֹן,

וְלֹא עֲקֶרֶת בַּיִת בְּבֵית שֶׁבַע –

אַמְנוֹן אֲכָלַנִי.

חושי

כַּאֲשֶׁר אֶת אִמֵּךְ אָכַל דָּוִד.

חגלה (בידה אל המסך)

הוּא כָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לוֹ.

אָנֹכִי עוֹלָה לוֹ הִקְרַבְתִּי עַל מִזְבֵּחַ.

חושי

וְלָמָּה כֹה תִּשְׁתּוֹחֲחִי עָלֶיהָ?

(רומז בידו אל המסך)

חגלה

הִיא שָׁם! הִיא שָׁם!… הָרַכָּה

וְהַמְעֻנָּגָה…

הֲנִשְׁמְעָה עוֹד כָּזֹאת – אֶת בַּת הַמֶּלֶךְ!

הָבוּ אֵשׁ! בָּאֵשׁ מִי

יְשַׁלֵּחַ עַתָּה אֶת בֵּית אַמְנוֹן.

חושי

הָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת – אַל נְכַבֶּנָּה.

חגלה

הוּא יַהַרְגֶנָּה!

חושי

דּוֹמִי!

אמנון (בו ברגע מַפשלת ידו מבפנים את חצי המסך מעבר ימין. פניו אינם נראים, רק אחוריו, רק קדקדו מאחוריו כשהוא מופשל כאדם הנבעת ממראה עיניו הַחֲלוֹם! מחזיר פניו, מבטו נתקל בחושי)

הַחֲלוֹם! הַחֲלוֹם! חֲלוֹם הַמָּוֶת שֶׁחָלַמְתִּי –

הִיא מֵתָה שָׁם!

חגלה (סופקת כף בפינת האולם, מתיַפַּחת חרש)

אמנון

לֵךְ גַע בָּהּ, גַע בָּהּ!

חושי (אומר ללכת)

אמנון (עוצר בעדו)

עֲמֹד!

אַתּ, חָגְלָה, בָּרִאשׁוֹנָה לְכִי וְכַסִּי מַעֲרוּמֶיהָ.

חגלה (באה אל תָא יצועו)

אמנון (אל חושי, נרגש)

הֵן הוּא הַחֲלוֹם אֲשֶׁר חָלָמְתִּי –

"אֲחוֹתִי קָרָה הָיְתָה,

אָחַזְתִּי בָּהּ, חָפַצְתִּי לַהֲנִיעָהּ –

הִיא הָיְתָה קָרָה!"

חגלה (חוזרת חיורַת־פנים, ברדתה מעל המעלה היחידה היא חגה. קרסוליה מועדות והיא חושבת לנפול.)

חושי (תומך בה בעוד זמן)

אמנון

מַה תָּמָר? תָּמָר מָה?

הַגִּידִי לִי מַה תָּמָר?

חגלה (נשענת ברפיונה על שכם אביה)

הִיא צוֹחָקֶת.

אמנון צוֹחָקֶת!

(מפשיל את המסך כולו והנה תמר יושבת על יצועו.)

(מרחוק כיָרא לגשת אליה )

קוּמִי וְלֵכִי, לֵכִי, לֵכִי!

חגלה (ידיה על ראשה, נסה לחדר הסמוך)

חושי (נגרר אחריה)

תמר (קמה מעל המיטה, יורדת ובאה אל תוך החדר)

אמנון (סר הצדה)

תמר

מִי עָמָד שָׁם עָלַי זֶה עָתָּה?

מִי כִּסָּנִי?

אמנון

חָגְלָה.

תמר (מכסָה פניה)

הִיא, הִיא… צָרָתִי…

אָמַרְתִּי: אַתָּה הוּא! אֲנִי לְךָ צָחָקְתִּי.

אמנון

צָחַקְתְּ, צָחַקְתְּ! מֵתָה וְצוֹחָקֶת.

תמר

אַמְנוֹן!

(רצה אליו)

אִם אָח לִי אַמְנוֹן?

לֹא אָח, לֹא אָח, רַק בַּעַל!

אוֹ שְׁנַיִם אַתָּה לִי: אָח וּבַעַל יַחַד.

עַל כֵּן חָזַקְתָּ מֶנִּי, כְּבַשְׁתַּנִי וַאֲכַלְתַּנִי,

אֲכַלְתַּנִי, אַמְנוֹן!

אמנון

אָכַלְתִּי וַהֲקֵאוֹתִי,

מִזֶּבַח מֵת אָכָלתִּי.

תמר (ידיה על ראשה)

הַס!

(רצה ופורשת את המסך על־פני פתח התא)

לֹא נָפַל דָּבָר עוֹד, לֹא הָיָה עוֹד מְאוּמָה.

(נבוכה)

בּוֹאָה, בוֹאָה, שִׁכְבָה עִמָּדִי, אָחִי!

עַל כָּתֵף נְשָׂאתַנִי,

לָמָּה זֶה עַל כָּתֵף נְשָׂאתַנִי?

מֶה עָשִׂיתָ לִי?

(רוצה לזכור רחוקות)

שָׁכַחְתִּי! שָׁכַחְתִּי! שָׁכָחְתִּי!

אָמַרְתִּי: עָגֹב תַּעֲגֹב עָלָי,

לְמִשְׁכָּב דּוֹדִים עַל כַּפַּיִם תִשָּׂאֵנִי –

וְלֹא עָשִׂיתָ לִי מְאוּמָה.

אמנון

הֲקֵאוֹתִיךָ! 21

אֶל אַחֲרַי פֹה עֲמֹדִי,

וְאֶפְקַח הָעֵינַיִם לִרְאוֹת אוֹר –

(סר, מַפנה אליה עָרפו, פניו כלפי הצוֹהַר)

מְעַט הָאוֹר אֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ לִי שׁוֹלַח,

יְנַסֶּה שְׂחוֹק וְלֹא יוּכַל.

עַל פְּנֵי מַרְבַדַּי אֲשֶׁר קָדָרוּ –

כֹה אָהָבְתִּי.

תמר

אַמְנוֹן!

אמנון (אוטם רגע את אוזניו)

גַּם לֹא הַקּוֹל!

גַּם אֶת הַקּוֹל לֹא אוּכַל שְׁמוֹעַ –

שְׂבַעְתִּיךְ!

(אוטם אוזניו רגע, הופך אליה פתאום את פניו)

לָמָּה רִמִּיתִנִּי?!

אֵל הָעֵינַיִם – לֹא הֵן אֲשֶׁר עָרַגְתִּי –

רַק זֹאת הַתַּעֲלוּמָה,

אֲשֶׁר מִתַּחַת קְרוּם עֵינַיךְ לִי הֵצִיצָה,

הִיא, הִיא אֲשֶׁר בְּנִיד וּבְנִיעַ עַפְעַפַּיִךְ,

בְּצֵל שַׂעֲרוֹתַיִךְ וּבְזִיז שָׁדַיִךְ כֹּה רְטֵּטָה –

הִיא הַתַּעֲלוּמָה הוֹלִיכַתְנִי שׁוֹלָל!

הָיָה בָךְ דְּבַר־מָה אֲשֶׁר בָּךְ אַיִן. בהתעוררות

אַתְּ מַעְיַן סֵתֶר עָמֹק מִנִי יַם הָיִית –

אָנֹכִי בָךְ חָתַרְתִּי עַד הַיְסוֹד,

אָנֹכִי עַל יְצוּעִי חֲקַרְתִּיךְ,

שִׁבַּרְתִּי כָּל דְּלָתַיִךְ, אַתּ הַמְבֻקָּעָה! צועק

אַתְּ נוֹדֶפֶת!

תמר

אֵל אֱלֹהִים!

(מכסה בבָשתה את פניה במחלפותיה ומנערתן מעל פניה פתאום נוֹדֶפֶת – כאשמה וכמפייסת אותו)

הַס, אַמְנוֹן, הַס,

יְהִי נָא זֶה סוֹד כָּמוּס,

אַל נָא בַּחוּץ תוֹצִיאוֹ וְאַל

יִוָּדַע דָּבָר זֶה לְאִישׁ,

(נדכאה מאוד)

גַּם לֹא לְמַעֲכָה אִמִּי יְלָדַתְנִי –

מִתְבּוֹשֶׁשֶׁת אָנִי…

אמנון

סוּרִי!

תמר

אוֹיָה לִי, אָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי…

מַדּוּעַ לִי לֹא אָמְרָה חָגְלָה?

מַדּוּעַ זֶה לֹא גִלְּתָה אֶת אָזְנֶיךָ?

הֵן הִיא יָדָעָה!

הֵן הִיא כָּמוֹךָ אִמְּצַתְנִי אֱלֵי לֵב

וְכָמוֹךָ דּוֹם עָלַי כָרָעָה.

לֵילוֹת שְׁנַיִם…

הֵן כָּל אֲשֶׁר בַּלַּיְלָה סִפְּרָה עִמִּי עַל אֲמִינוֹן

כֹּה נֶאֱמָנוּ, כֹּה נֶאֱמָנוּ.

שָׁמַיִם, אָמְרָה לִי, יִגָּלוּ נִכְחִי –

וַאֲנִי בְשָׁכְבִי תַחְתֶּיךָ,

נָשָׂאתִי אָמְנָם עֵינַי הַשָּׁמַיְמָה,

וְאֶל כּוֹכָבֶיךָ, אֲשֶׁר בָּם הָקְבָּעוּ.

מתרגשת שֶׁקֶר, שֶׁקֶר!

רַק תּוֹאֲנָה עָלַי תְבַקֵּשָׁה,

לובשת גיאוּת כַּתַּפּוּחַ כֵּן נָתַתִּי רֵיחִי עַל יְצוּעָךְ –

בֶּן־בְּלִיַּעַל אָתָּה!

אמנון

חוּשָׁי!

תמר

לָמָּה לְךָ הָעֶבֶד?

אמנון

הוּא אֶת הַדֶּלֶת יִפְתַּח לָךְ הַחוּצָה.

תמר

תְּשַׁלְּחֵנִי!

אמנון

צְאִי! צְאִי!

לֹא זֵכֶר יִהְיֶה לָךְ פֹּה!

כָּל אֶבֶן פֹּה אֲשֶׁר הִצַגְתְּ עָלֶיהָ כַּף רַגְלַיִךְ –

אֶעֱקוֹרָה.

אֶת הַיָּצוּעַ עִם הַשֵּׁשׁ וְהַבַּד וְהַמֶּשִׁי,

אֲשֶׁר עָלִית, בָּאֵשׁ אַשְׁלִיכָה –

הִתְבּוֹסַסְתְּ שָׁם בְּדָמַיִךְ – בָּאֵשׁ! בָּאֵשׁ!

שְׂנֵאתִיךְ מֵאָז,

אַךְ לֹא צָדַקְתִּי כִּי שָׂנֵאתִי לָךְ עַד עָתָּה

וַעַתָּה אֶצְדָּק.

הָאִשָּׁה כִּי יְדָעָהּ גֶבֶר

הוּא אַחֲרֵי כֵן בְּצֶדֶק יִשְׂנְאֶנָּה.

חָפַצְתִּי לִצְדַּק,

חָפַצְתִּי אֲשֶׁר אוּכַל שְׂנֹא בְצֶדֶק לָךְ

וְהֵבֵאתִיךְ אֵלַי…

תמר

כֵּן הָרוֹצֵחַ קָם עַל אִישׁ, יַכֵּהוּ נֶפֶשׁ

לְמַעַן יִצְדָּק.

אמנון

אִם צָמֵא הוּא מְאֹד לְדַם אָחִיהוּ – יִצְדָּק.

תמר

רוֹצֵחַ בְּאָחִיהוּ וְאַתָּה – בִּי?

חָפַצְתָּ לִצְדַּק בִּי?!

אמנון

בָּךְ!

שִׁלַּמְתִּי בַעֲדֵךְ.

כָּל נַעֲרוֹתַי יַחַד אֲשֶׁר פֹּה הָיוּ לְפָנַיִךְ.

לֹא עָלוּ לִי בַּמְּחִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי בָּךְ. צְאִי לָךְ!

תמר

לְאָן? אִם אֶל הַמֶּלֶךְ?

אֶל אֲבִישָׁלוֹם אָחִי – אֲשֶׁר מְכָרוּנִי?

הֵן הֵם מְכָרוּנִי!

מִי כָּמוֹךָ, אַמְנוֹן, בֶּן־בְּלִיַּעַל –

אַךְ טוֹב מִשְׁנֵיהֶם אָתָּה.

הֵם יִלְעֲגוּ לְךָ הַשְּׁנַיִם: בִּלְעָדֵיהֶם,

לִבְלִי מְחִיר יָכֹלְתִּי בוֹא אֵלֶיךָ.

אמנון

חָפַצְתִּי אוֹתָךְ קְנוֹת.

אֶת אֲשֶׁר קָנִיתִי שַׁלֵחַ אוּכַל מֵעַל פָּנָי,

לֵכִי!

תמר

אַל תְּשַׁלְּחֵנִי!

הֲרֵעוֹתָ, אָמְנוֹן, כִּי קְנִיתָנִי,

אַךְ גְּדוֹלָה הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי:

לְשַׁלְּחֵנִי.

אֲבוֹי, לֹא אוּכַל לֶכֶת,

מֵעֵבֶר זֹאת הַדֶּלֶת הָעֳמַד קִיר,

קִיר הַיּוֹם. יוֹם שֶׁמֶשׁ גְּלוּי עֵינַיִם וּכְבַד אוֹר,

הוּא בַּעֲדִי סָךְ – אַל תְּשַׁלְּחֵנִי.

אמנון

לֵכִי!

(מתיאש)

בְּאָהֳבִי – מַדּוּעַ כֹּה יָדַעַתְּ אֶת מַכְאוֹבָי?

וַאֲנִי בְשָׂנְאִי אֶכְאַב יוֹתֵר.

בְּאָהֳבִי – לִי רֹאשׁ הֵנִיעוּ, חָמְלוּ עָלַי, חָמֵלוּ,

מַדּוּעַ לֹא יָשִׂימוּ עַתָּה לֶב לִי?

כמתיפח רַחֲמוּנִי אַנְשֵׁי חֶסֶד, כִּי שָׂנֵאתִי.

תמר

אַלְלַי לִי!

אמנון

בּוֹכִיָּה אַתְּ? בְּכִי, בְּכִי! וְלָמָּה

זֶה לֹא תִכְרְעִי וְעַל נַפְשֵׁךְ לֹא תְבַקֵּשִׁי?

בַת־מָוֶת אָתְּ!

אֵשֶׁת־אִישׁ אִם זָנְתָה תַחַת בַּעֲלָה

לֹא תֶאֱשָׁם לוֹ, אַךְ תֶּאֱשַׁם, תֶּאֱשַׁם לוֹ

הוּא אִם שְׂנָאָה.

אֲנִי מִשִׂנְאָה, בִי נִמְרֶצֶת,

בָּךְ אָאִיצָה – הִמָּלֵטִי!

חוּשַׁי! חוּשָׁי!

תמר

אַלְלַי לִי!

חושי (בא)

אמנון

שַׁלְּחָה־נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי!

(עולה הגגה)

תמר (רצה אחריו איזה צעדים כרוֹצה להשיגו ועומדת. מתבוננת אל העבד, בת־צחוק לא ברורה נמתחת על פניה הנדהמים.)

חוּשַׁי, חִישׁ אֶל חוּשַׁי, חוּשִׁי!

חושי (נאנח חרש, מוריד ראש)

תמר

בּוֹא הֵנָה, חוּשַׁי

(מושיטה לו לוּלָאָה מכתונת־הפסים שלה)

קַח, חוּשַׁי, קָח,

וּמְחֵה נָא לִי הָרֹק אֲשֶׁר בְּפָנָי.

חושי

דִּמְעָה הִיא עַל לֶחִי.

תמר

זֶה רֹק! זֶה רֹק!

זֶה רֻקּוֹ דָבַק בִּי וְאֵינֶנּוּ סָר

(מושיטה ידה אל עבר המסך)

(בקול חשאי)

אִם לֹא תִירָאָה?

חושי

מָה?

תמר

לְהָצִיץ שָׁם…

חושי

אֵין שָׁם אִישׁ.

תמר

אֵין אִישׁ, אֵין אִישׁ וְגֶשֶׁת שָׁם תִּירָאָה –

הַס… אִם לֹא תִּשְׁמָעָה?

קוֹלִי הוּא, אֲנִי בוֹכִיָּה שָׁם –

(היא ממהרת בצעדים קלים אל המסך, חוצָה קצת את חצאיו ומציצה לתוך התא, תוחבת לשם את ראשה, וכאילו נמשכת בשערות ראשה פנימה כמו ביד)

חושי (פותח את הדלת הפונה החוצה)

אמנון (נראה בפתח, ממעלה הגג)

יָצָאָה?

חושי (מראה על המסך הִיא שָׁם.)

אמנון (שב על עקביו)

תמר (יוצאת מבעד למסך, כותונתה קרועה, חרסי כלי הלביבות בידיה. שרה לאט־לאט בבת־צחוק נבוכה)

הַמַּיִם נִשְׁאֲרוּ בַּכַּד,

וְהַלְּבִיבוֹת בַּצַלַּחַת.

אמנון (מופיע שוב בפתח)

אֶת אָחִיהָ, מֵעַל הַגַּג רָאִיתִי בָא, –

הַחוּצָה! אֶל אַבְשָׁלוֹם!

וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

תמר (חרסי הכלי נופלים מידיה לארץ ונשברים לרסיסים. היא מסתכלת בו רגע, הופכת פניה לצאת, צועדת זקופת־קומה. אחרי איזה צעדים היא חגה ונופלת לארץ)

חושי (ממהר אליה, מקימה מן הארץ וסר ממנה הצדה)

תמר (מזדקפת שוב, במלוא קומתה ויוצאת. לאחר שיצאה פורץ פתאום קול זעקתה הממושך)

אַלְלַי לִי –

אמנון (עומד כנציב־שַיש בתוך החדר, ראשו מוּרד קצת וכאילו הוא מקשיב לקול זעקתה הבא מרחוק. דממה ממושכה.)

סְגוֹר הַדָּלֶת!

חושי (סוגר את הדלת על מַסגר ובריח)

אמנון

אֲטוֹם הַחַלּוֹן –

שְׁלֹשִׁים יוֹם רְאוֹת לֹא אוֹבֶה אוֹר.

חושי (עולה ומכסה את צוהר החלון. חושך מכסה כּוֹל).


המסך יורד לאט



  1. נוסח א' – הַשַּׁחַר עָלָה.  ↩

  2. נוסח א' –

    יונדב הוּא יְרַחֲמֶךָּ.

    אמנון לֹא יְרַחֲמֵנִי אָבִי, לֵב קָשֶׁה לוֹ.

    יונדב קָשֶׁה הוּא לְשׂוֹנְאָיו.

    אמנון יַקְשֶׁה גַם מִבְּנוֹ –  ↩

  3. לֹא נָשָׁקְתִּי – כשׂרה אמנו בשעתה שאמרה: לֹא צחקתי!  ↩

  4. לֹא אֶת הַבְּכוֹר לְךָ יָלְדָה הַמְבֹרָכָה – כלומר: לא אני אחינועם המבורכה, כי אם בת–שבע שילדה את בן–הזקונים.  ↩

  5. הָאִשָּׁה נִשְׁכְּחָה, רַק הַשִׁיר – רק את השיר עוד זוכרים.  ↩

  6. זֶה הָרָמָתִי עִם הַפַּךְ – מתכוון לשמואל הנביא מרמתיים–צופים שמשחוֹ למלך.  ↩

  7. מְבֻנַי, מְבֻנַי – א יאָ, יאָ, איך דערמאָן זי טאקי… והרי הוא עובר לענין אחר.  ↩

  8. נוסח א' –

    אמנון נופל ומשתטח ארצה פֹּה! פֹּה! פֹּה!

    דוד מתוך גועל–נפש

    אמנון קופץ ממקומו תִּשְׁלַח?!

    דוד לֹא אִירָא רָע.  ↩

  9. שָׂא, שָׂא הַמָּשָׁל… הִנְנִי וְיָשַׁבְתִּי – ווארט אביסעלע, אָט איך וועל זיך בעקוועם נאָר אוועקזעצען.  ↩

  10. לְבִיאוֹת אֹהַב – מיסטערעז, “הַהֵלֶךְ”, ווי רש"י זאָגט: דער יצר הרע, א רוח אין זיין טאטען אריין!  ↩

  11. מהסס – ווי א שלאק האָט מיך געטראָפען!  ↩

  12. במקור המודפס: הפסיק – הערת פב"י.  ↩

  13. לְכוּ! לְכוּ! גַם אַתְּ וְגַם הַמֶּלֶךְ – הוא רוצה להיפטר מן המלך בתמימות של משתולל.  ↩

  14. עיר בגלעד; שופטים כ"א, 9. (המבלה"ד).  ↩

  15. במקור המודפס: בעוד – הערת פב"י.  ↩

  16. מַה מִּמֵּךְ יַהֲלֹךְ אִם יֶאֱהַב אַחֶרֶת – את אשת אחיו שאהב שֶבע.  ↩

  17. כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  18. כך במקור המודפס. נראה שאלה דבריה של חגלה – הערת פב"י.  ↩

  19. לשה את הבצק ושרה – א זינגען איז אויך כשר. מ‘קען יוצא זיין מיט א לייכטען רעטשעטאטיוו, ס’איז נאָך בעסער ווי זינגען.  ↩

  20. וְהַלְבִיבוֹת בַּצַלַחַת – ער האָט פארגעסען אין עסען און אין טרינקען!  ↩

  21. כך במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!