כל נברא טעון רחמים, משום שכאות קין טבוע תו המוות במצחו. כל החי הולך למות. האיש זוכר תמיד שהוא נולד על מנת להיות נדון למות. היוולד הוא הוצאת פיס המוות. כן, כל נברא שקוק לרחמים. האדם על אחת כמה וכמה. כל נברא אפילו הוא חש מותו, אפשר שאינו יודע אותו, אם כי פעמים מנחשו. אבל האדם חש ויודע ומנחש אותו, אף צופה אותו מראש. חוש הרחמנות באמת טבוע בלב כל איש, אם כי בלבבות הקשוחים הוא נותן את אותותיו לא תמיד במידה הדרושה. מכל מקום, הוא ישנו בכוח אפילו אצל האכזרים ביותר.
ובכן, נס גדול נעשה לנו, שאדם בא לעולם מצויד בכושר זה, שבלעדיו לא היה טעם וגם לא אפשרות לקיומנו בעולם. כיוון שאדם בא לעולם מקבלים אותו באהבה רבה ובחמלה רבה לבבות הומים לקראתו ועיניים מלבבות אותו. מרחמים עליו, לפי שחלוש הוא בתחילתו, ואולי הוא יוצא לעולם חלוש כדי שירחמו עליו. הוא גדל ומגיע לבריות גופא ככל שמרבים לעטפו בחיתולי האהבה והרחמים. מתאושש ברוחו ומתייצב על דעתו ככל שסומכים אותו באשישות האהדה והליבוב. הוא זקוק לקרני שמש האהבה, לא רק בשעה שהוא מגיח מרחם אמו, אלא כל ימיו ושנותיו. הוא לא רק רך־נולד אלא גם רך־קיים, עד זקנה ושיבה הוא זקוק לרחמי הבריות. מרחם אמו דבק בו הכוסף לרחמים. נס גדול הוא, שחוש הרחמים בוער כנר תמיד בלבבות.
אין אדם שאינו מגלגל על עצמו רגש הרחמים באיזה לב. אין דור שאין בו נפשות רחמניות. אין תקופה, ותהא החשוכה ביותר, שאין מדליקים בה לפידי הרחמים ושאין קיימים בה מוסדות של סעד וצדקה ועזרה לדל. יש אומרים, שהצדקה חטאת היא, שבסעד יש משום השפלה, שהרחמנות היא חרפה, שמעשי חסד הם העמדת־פנים של אנוכיות מעודנת, צביעות של בעלי חזקה על העולם, שוחד הגזלנים לנגזלים. הם אומרים: כשתיבער העניות מן העולם יקיץ הקץ גם אל החסד והחסדנות. כמה סטיות וחרשות הלב יש בהנחה זו, או בדעה זו, אם באמת סברה זו מאוששת אצלם בחינת דעה ולא אמירה בעלמא. השקפה אסימונית זו נובעת מתוך שמביטים על כל בעיותינו האנושיות באיצטגנינות המטבע. סבורים שהסך לכל יהיה התשבי שיתרץ לנו את כל הקושיות.
הדבר נכון בהיפך הגמור. לאחר שלא יהיה אדם בעולם מחוסר־לחם יתרגשו עליו דאגות ומצוקות קשות שבעתיים ויקיצו בו הרבה מטרדים רדומים שאינם מעיזים להכריז על עצמם בשעת רעבונו. כשלא יהיה האדם מחוסר לחם תיפקחנה עיניו לראות עד כמה הוא מחוסר אהבה ואהדה, מחוסר חן ושכל. מחסורים לאין שיעור יקפצו על שאינו מחוסר־לחם וישביעוהו ממרורים. או אז יבין על אחת שבע עד כמה נפשו צמאה לאהבה ועורגת לרחמים. האם אדם לאדם סועד רק בפרוטות של ממון? סועדים גם במילים מעודדות, במבטים מלטפים, בחיוכים מלבבים, באוזניים קשובות. אמרו על פלוני הצדיק שהוא מת בטרם עת, על שום שלא מצא לו אוזן קשבת ושלא היה לו איש שיחה כלבבו. חוני המעגל ביקש עליו את מותו על שום שלא נשרד איש מבני־דורו. יש מת משום שדורו נסע ממנו ויש מת משום שנשכח כמת גם מבני דורו.
אדם בגפו, חייו אינם חיים. כל אדם זקוק לאחיעזר ולאחיסמך. אין שום איש יונק סמכות לחייו רק ממקורו שלו, או חברותא או מיתותא. כל הבריות הם עדת עיוורים הנוהרים בסך, נשענים אחד על חברו. רגש הרחמנות הוא החוש המושחל מאיש לאיש ומחבר את כל הנפשות לנפש אחת. שוא יאמרו כי עתידה הצדקה להיבטל מן העולם. עולם בכל עת ועידן חסד יבנה והצדקה תמיד תרומם קרן האדם. ושני אלה הלא הרחמנות מקורם.
כל קיומו של מין האדם תלוי על חודו של חוש הרחמנות. נס הוא שחוננו בו. כולנו הננו נתיניה של מלכות הרחמנות. אילולי מוראה עלינו איש את רעהו חיים בלעו.
מבחינה זו ניתן לומר, שיש לגלגל רחמינו על האומרים באמת ובתמים, ולא רק מן השפה ולחוץ, שאין רחמים בליבם. אם אמנם אין חוש הרחמים טבוע בהם, ומפעמם, הרי בעלי־מום הם מלידה, משולים לעיוורים או חרשים גמורים. בואו וננוד להם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.