רקע
אליעזר שטיינמן

אכילתנו היא מיתתנו. לפי שאנו אוכלים, הננו נאכלים. מרבה בשר מרבה רימה, ולא רק לאחר המוות, אלא גם בזמן־חיינו. אחד האוכל בשר ואחד האוכל כל מזון אחר. עצם האכילה היא מידה רעה ומשמשת מקור לכל החולאים הרעים. מוצא אני גם פגם של נוי בדבר, שאדם נעשה מכונה להשמדת־מזון. אין זה לפי כבודו של נזר הבריאה לגדל כרס, לעשות פימה עלי כסל, להיות משופע בנתחי־שומן, לצעוד בעצלתים ובכבדות מפאת היותו כבד־בשר עד כדי כך, שמסוגל יהיה לומר על עצמו: כרסי כרי או כרסי הכסת שלי. ראוי היה לו לנברא בצלם, שיהיה קל כצבי, גמיש כחתול ומהיר־טיסה כציפור, וגמיש כאריה. אבל, דרך כלל, הוא מסורבל כדוב וזחלן בהליכתו כרמש על שתי רגלים. “שולחן ערוך”, בו נכתבו כל מצוות עשה ולאוין הקשורים בענין האכילה, נתחבר על ידי הטבע עצמו. אלא שהאדם, מרוב להיטות אחרי האכילה, התעלם מן הכתוב בו, לא השגיח אף במחלות, שהן אזהרות והתראות מפני העבירות באכילה ועונשים לאחריה, ובמרוצת הדורות נשתכחו ממנו האלף־בית של הספר.

קדמונים ראו שהאדם סילף כמה מידות באכילה.

א. הוא אוכל בשר מן החי.

ב. הוא שוחט בעלי חיים וניזון משפיכות דמים. ג. הוא מתאכזר לשחוטיו ואינו סולד מלשלוח את סכינו באותו ובבנו.

ד. אינו מרחם אף על ההרה ושוחט אם וולדה בעודו מפרפר במעיה.

ה. אינו אוכל, אלא זולל, ואינו שותה, אלא סובא.

ו. עקב האכילה המרובה בני אדם מאבדים צורתם ונעשים דומים לעגלת מרבק ולפרות הבשן.

ז. בשל תאוות האכילה וההפרזה היתירה בשביעה בא האדם לעבור כל העבירות שבעולם, לגנוב ולגזול ולהרוג כדי למלא כרסו ואף כדי להאכיל לשובע את האלים שלו שהוא רואה אותם בדמותו ובצלמו – זוללנים ושואפי־דמים כמוהו – עד שהגיעו הדברים לידי כך, שאף את העוללים והיונקים שלו העביר למולך והגיש להם קרבנות־אדם.

עמדו והתקינו כללי איסור והיתר לרסן את בולמוס הזלילה. קבעו זמנים לאכילה, מכל מקום לאכילת הבשר את החגים והמועדים, ימים מסוימים; עשו סייגים לשחיטה ואמרו, שאין הכל שוחטין אלא המיומנים למעט ככל האפשר את יסוריהם של השחוטים. הורו שחרש שוטה וקטן פסולים לשחיטה. היו שאמרו שסכין מסוכן ביד שוטה, שכן כיוון שניתן החלף בידו שוב אינו מבחין בין צוואר אדם לצוואר בהמה; אסרו לאכול את השחוט על דמו; טרחו להעמיד לאכילת הבשר סייגי־סייגים; הטילו מסים על השחיטה ומכס על העברת בשר שחוט ממקום למקום; העמידו שוחטים ודיינים משגיחים על כל דיני הכשרות הכרוכים באכילת בשר, כגון מליחה, המפיגה את טעם הדם, ניקור החלב ואיסור אכילת בשר בחלב; קבעו ימי אבל לאומיים וכל ימי צרה ויגון להתנזרות מן הבשר.

חסידים ואנשי־מעשה, יראים ובעלי־מסתורין שקדו להפשיט מן האכילה את מהותה החייתית והבהמית ולשוות לה, כביכול, דמות נאצלה. יצאו והורו, שהשולחן הוא מזבח, שהאכילה היא משתה לזכר יום טוב, בבחינת סעודת מצווה, שאם מצא בהמה נאה ידחה את שחיטתה לכבוד יום השבת. באו יודעי־חן וגילו את תורת הניצוצות, שעל פיה האוכל אינו מתכוון לטובת כרסו, חס וחלילה, אלא צדקה הוא עושה עם הנאכל, שמוציא מתוכו את ניצוצות הקדושה ומעלה אותם לשורשם הגבוה.

מכאן אתה למד שהאדם חש מאז ומקדם, כי ענין האכילה אינו כשורה והוא טעון תיקון. כביכול, לא רק הגוף הבזוי זקוק לאוכל אלא שותפית לו במעשי השמד והרצח גם הנשמה היתירה. הוא אוכל מעדנים ומשמנים ומתוך כך הוא מקיים מצווה, מכבד את השבת, מהנה את השכינה ומתקן את נשמתו וגם את נשמת הנאכל. אולם תרופה זו כנגד בולמוס האכילה לא הועילה הרבה, לא הועילה כלום. ולא עוד אלא קילקלה. רעבתן זה לא די שממלא כרסו, אף מקיים מצווה. נוספה עילה חדשה ללהיטות אחרי אכילת בשר ודגים וכל המטעמים, והיא התאווה לקיים מצווה. כל המרבה לעשות מצוות הריהו משובח. הוא הדין כל המרבה באכילה. צדיק גדול בשבתות ובחגים, יצר האכילה שלו גובר חיילים. ולא מפני חשש הצביעות נאמרים הדברים, אלא כהוכחה יתירה לכך, שבמלכות האכילה יש איזה רקב, שכבר נתגלה לקדמונים, אלא כל מה שעשו לתיקונו שכרו יצא בהפסדו.

הכל מודים שענין האכילה גרם מתחילתו אי־נוחות, בושה וחרטה, וכך הוא עד היום. אדם אחרי האכילה מרגיש עצלות, שיכבוד, סירבול, קיהות החושים, ניטל ממנו כושרו לעבודה, הוא נוטה לנמנום, להשכיח בשינה את יסורי החרטה ואת צער הבושה. על הרוב הוא זקוק גם לריפוי בדמות סמים לשתיה. עצם הצמאון אחרי האוכל הוא מין חרטה ותשובה.

אף המחלות הן רובן חרטות על עבירות שבאכילה. כנגד העבירות הקלות שבאכילה קלה, מצויות עבירות חמורות שבאכילה גסה. עצם יחודה של הבטן האנושית כתנור לשריפת חומרי־מזון מביש. יש בפרשת הבליעה, העיכול וההפרשה משום גנות לאדם. אמנם, הטבע מחייב אבל לא כל צו שבטבע הוא בנותן טעם וכבוד לחיי־אדם. יעודנו לעוז על הטבע, לתקן את מה שיצא מתחת ידו בלתי מתוקן. מצווה לעשות בתוך הליכינו הגופניים כבתוך שלנו – להאצילם בגבולות יכלתנו ולא לגשש בתחומי ישותנו כסומא בארובה ולקיים כל הלקוי והפגום שבנו כגזירה עליונה. אם האדם יסור למשמעת הטבע – יצריו הרעים כלום אינם טבע? – להיכן הוא יגיע? אם לא יטפס בסולם המעלות לעילא ולעילא מעל טבע, ירד בסולם המורדות לתתא ולתתא מן הטבע.

כל הרע – אף הריחות הרעים שבנו בכלל זה – מן האוכל הוא בא. הכרח הוא לאדם להתנזר מאכילת בשר ומן האכילה המופרזת בכלל. אף תורת הבריאות כופה עלינו לקח זה. יכול אדם ללמוד ציווי הבריאות גם מן ההתבוננות בעצמו. אוי לו לבחיר היצורים, שהתרנגולת צריכה לכלכל אותו, שהוא נידון להיות סמוך על שולחנם של השור והעגל, שהוא עומד ומצפה לפרה שתאכילו מבשרה ומחלבה. לא לחם־חסד אל בשר־חסד הוא אוכל אצל כל הבהמות והחיות. אף בתולעים, בצפרדעים ובנחשים אינו מואס. בכל רמש למינהו הוא ממלא אל כרסו. האמנם אפשר להכניס לתוך גוויתנו כל שקץ ואין אנו משוקצים על ידו? אפילו מגע־ידיים בדבר המאוס מבחיל ומסליד, קל וחומר הכנסתו לקרב־ולב ועיכולו עד שנהפך לחלק מעצמנו ובשרנו, וגם רוחנו כמובן. הננו מה שאנו אוכלים. דמי־פיגולים מוכנסים לתוכנו ודמים בדמים נגעו.

היותו של אדם נצרך כל ימיו לקבל סל המזונות מידי יצורים אחרים היא מקור פגעיו ומבוע ליצריו הרעים. באוכלו בשר צאן ובקר הוא בונה את חייו על חורבן חיי זולתו, סומך את עצם קיומו לסיר הבשר ונעשה צייד, שאין לו בעולמו אלא הארב לטרפו. לא טוב מן הצייד הדייג, אף הוא תכלית־חייו לראות את שללו־מזונו מפרפר בחכתו. כשהפרפור הוא צורך אוכל נפש, הרי כל פרפור של נפש, נעשה לו צורך ומקור־עונג. בלי פרפור אין לו שום הנאה. אף ההצטרכות המתמדת לפרי האדמה ולפרי העץ עושה אותו אורב ונצרך, חטפן ובהול, להוט אחרי אוכלו לפיו. אוכל הבשר גוזל את כבשת הרש וחומד כל פרי טוב מגדל את יצר הבליעה והאכילה, מוליד גירוי מתמיד לקטוף את הפרי לחטוף ולאכול, לשמח את הלב בפרי הגפן עד שכרות, כדי להיגאל מן השעמום והעצבות. הן גם קין היה עובד־אדמה, ובא להנות גם בורא העולם מפרי עבודתו. קין נעשה עבד לתוצרתו.

האכילה המופרזת עושה את האדם עבד לקיבתו. רשאי האדם, ויש אומרים, אף מצווה עליו להתענג על כל חמדה טובה שברא הקוד־ברוך־הוא בעולמו. אולם אין זו מידה לתלות את כל טעם החיים בהנאה, להרגיש את עצמו עלוב ואומלל כשאין ידו משגת להנאות את אבריו. מכל ביכורי האדמה והעץ מיאוס הוא לראות גולת־הכותרת של החיים בבליעה, בלעיסה, בעיכול, בלקיקה מכל הממתקים. אין מלח החיים במאכלים מפולפלים, מתובלים, מרוקחים ומגרים. רבים האנשים החיים רק בשעה שהם אוכלים ובין־השמשות שבין אכילה לחברתה הם נתונים בצפיה משועממת עד כדי לעורר רחמים. האין מכאן ראיה, שענין האכילה נשתבש לאדם ויצא לשלא כדרכו. ושמא טוב היה לנו בלעדיה מבסילופה. האמנם הכרח לו לאדם שיאכל גלוסקאות, יונים צלויות ויסיע אל פיו פירות שנפשו חשקה בהם מעבר לימים ושימצא את מאכלי־התאווה שלו בזיעת אפו? שמא יכול הוא להיות ניזון בדרכים אחרות? יכול הוא לשאוב תענוגות ובריאות, שמחת הנפש ורוממות רוח מאווירו של עולם, מן הרוחות המנשבות. יכול הוא לסעוד את לבו בפרי־רוחו ולשכך את צמאונו במחשבות שוקקות, בצלילי נגינה, בזמירות הציפורים, להיות סמוך על שולחנו הגבוה של רוח האנוש?

כן, אכילתנו היא עילת מותנו. הגופים המתים שאנו מכניסים מדי יום ביומו לתוך קיבתנו, נערמים זה על גבי זה ומצטרפים לגוש מוות אחד, המבולל את הגוף החי לתוכו והופך גם לבר־מינן. כל זמן שהננו בולעים לתוכנו חומרי־אוכל זרים, תהיה למלאך המוות שליטה עלינו. כל החומרים מכילים בתוכם חומרי־שריפה הצורבים את גופנו אט־אט ובהתמדה עד שאנו נשרפים כליל. אין אדם מת, אלא נשרף עד שראוי לומר עליו, שיסודו מעפר וסופו לאפר.

האוכל עומד בד־קרב עם הנאכל. הקיבה היא כבשן, השולחן – מזבח. בקרב אנו מקריבים גופים וחומרים על המזבח, אולם השורפים נשרפים גם כן בהדרגה. מעין התגוששות כזו רואים בעליל בין השיכור והיין. השיכור גומע את היין, כד לרוות בו את צמאונו, והיין מצמיאו, ככל שהוא נשתה על ידו. השיכור מבקש להטביע ביין את יגונו וככל שהוא שותה הוא בא פחות על סיפוקו. אף האכילה היא תחרות בין האוכל והנאכל, מי יגבר על מי. וכשם שהשיכור מבקש לשובב את נפשו בטיפה המרה, כך הזולל להוט לסעוד את ליבו במשמנים, במטעמים ובממתקים, במר ובחמוץ, במלוח ובמפולפל.

ככל שהדברים הם אויבינו בנפש, כן הננו עוגבים עליהם לשובב בהם את הנפש. יש הוללים וזוללים המשתוללים בשעת סערת הקרב, שהדמים נשפכים לתוך פניהם, עיניהם נדלקות וחום גופם עולה וגובר עד שהזיעה ניגרת מעל מצחם.

בזירה הרומאית, הקרב בין האוכל והנאכל השתולל גלוי ונמרץ, שכן היו מסמיכים אל השולחן הערוך כלי־הקאה, כדרך שמכינים מראש בחזית רופאים וחובשים נושאי־אלונקות, והיו סומכים אכילה להקאה והקאה לבחילה וחוזר חלילה, כדי שלא לעשות הפסקה כל שהיא בין הוצאה להכנסה. לא סלדו יקירי־רומא לראות את עצמם בעלבונם, כשהם משמשים מכשירי לעיסה והקאה בבת־אחת. אדם אינו חש ואינו מרגיש כשהוא אוכל בעלי חיים, שהוא בעצם אוכל מתים.

האמנם האכילה, לא כל שכן הגסה, גזירה היא מן הטבע? – חושנו אומר לנו שאילולא ראשונים שקלקלו לא היינו באים לידי מנהגי־אכילה, שאין דוגמתם אפילו אצל הברואים השפלים והמרושעים שבבהמות ובחיות. יש חיות טורפות, אבל הן אינן פוגעות בבנות־מינן ואינן משמידות זולתן, אלא כשהן רעבות. האדם לבדו מסוגל להשמיד גם את הנברא בצלמו ואפילו כשאיננו רעב. אדם מוכן ומזומן תמיד ללעוס. כל בהמה וחיה תאבונה עולה בד בבד עם רעבונה. האדם לבדו יש לו תיאבון אפילו כשאיננו רעב. תאבונו מתמיד בקרבו, משום שהוא מרגיש תמיד שהוא חסר דבר־מה, שאין לו סיפוק משום־מה. סימן לו שהוא פגום ואין לו שעת־רצון כל שהיא שבה הוא בא על סיפוקו מתוכו, אלא זקוק הוא, בכל עת ובכל שעה, לסעד מבחוץ, לסעוד את ליבו, לשובב את נפשו במאכל, בטעימה כל שהיא, בלגימה, בלקיקה.

הוא פגום משום שפגם את מעשיו, את טבעו ואת הרגלו. לא קם על עצמו אלא תלה את עצמו, בגוף וברוח, באחרים. האכילה, כפי שהיא נעשית זה דורי־דורות, ממיטה קלון על האדם. בקרוא הנביא על השוללים: “אכל ושתה כי מחר נמות”, נתכוון מן הסתם גם לומר: אכל ושתה כדי שנמות מחר. האכילה היא גורם ראשון במעלה למיתה. היא סם המות.

אילולא אדם קדמון קלקל באכילה מעץ הדעת ומעץ החיים, אפשר היה חי לעולם. הרבה שלוחים למלאך המוות והם מטעמים ומשמנים וממתקים. עולים עליהם במנין ובבנין שליחי מלאך החיים: אווירו של עולם שטעמו כטעם גן עדן. גבישי־שמש, פניני הגיון־לב, צלילי־נגינה, ברקי־יופי, חן המבטים הנלבבים, מגד החיוכים – כולם נתונם לנו לאוכלם ולשתותם. איכלו רעים שתו דודים. כה לחי.

יכול שהעולם הזה יהיה כדוגמת העולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא יושבים ונהנים מזיו השכינה. האם חיים זיוותנים הם דמיון שווא? אבל אין חיים אלה שיניקתם מן הדמיון. אופן־חיים, שהוא הנוהג שבעולם, מדורי דורות אינו אלא גוויעה מתמדת, מוות ללא קץ ותיכלה. ויש אשר הדמיון משחק לפנינו לאמר: ימים באים וייתמו אלפי שנות טרף, זלילה וסביאה ויקום אדם חדש, אשר יאכל מן שמיים וישתה מבאר־החיים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!