קסם רב הוצק בזימרת החליל. הוא נוסך בנו חלחלה מתוקה במנגינות בך והנדל, בשלישיות של היידן, בקונצרטו לחליל ונבל של מוצרט, בסרנאדה של ביטהובן ובמעדני־זמירותיו של צ’ימארוזה. כל יתר כלי הזמר רינתם בוקעת ועולה מתוכם, והם מבחוץ. החליל מנגן מתוכנו, כאילו נפשנו מדובבת אותו. הוא, כביכול, שובה את ליבנו על ידי שהוא שבוי על ידו. אם הכנור הוא מלך כלי הנגינה, ניתן לומר על החליל שהוא בן המלך שביניהם, הוא קדמון ואחרון, ילד־פלא ועתיק יומין, זקן שקנה חוכמה בנשימה אחת. לכאורה, כלי שיר שנחבא אל הכלים האחרים, אבל בבוא תורו להשמיע את קולו, ולו לרגע קטן, אנו עוצרים את נשימתנו להאזין לסוד־שיחו. את כל כלי הזמר אנו שומעים במו אוזנינו וחושינו. לחליל אנו מקשיבים מקרב ולב. החליל בטבע הדומם אח ברוחו הוא לזמיר בטבע החי. בסרנאדה של ביטהובן לחליל, כינור וויאולה, בסימפוניה הפסטוראלית בפרק “על שפת הנחל”, שר הזמיר מפי החליל והקוקיה נותנת את קולה מפי הקלרניט.

החליל הוא כלי־ניגון שעשה לו הרועה, בהקשיבו לשירת הזמיר. את סלסוליו שמע ותירגל את פיו לעשות כמתכונתם. אין פליאה שבמגילת שיר השירים, הסובבת על אהבת הרועה והשולמית, אין שומעים קול הכינורות, החצוצרות והתופים, כי אם קולו הרך והענוג, המשתפך בערגה ובעצבון, של החליל. לכאורה, מכל דף של מגילת שיר השירים נשמעת בת־קול של בכי כבוש ושל אנחת־יגונים. ותחת שיר השירים נאה לה יותר השם קינת הקינות. אולם זמיר אינו בוכה ואינו מקונן. הוא הדין בחליל. הזמיר והחליל ענווים הם מלתנות את כאבם. ענווים אינם עומסים את צערם על אחרים. שולמית היפה בנשים היא חולת אהבה. בחלקה נפלו לא רק אהבה בנעימים, כי אם גם משטימה בממרורים. בני אמה ניחרו בה, שמוה נוטרה על כרמים, מצאוה השומרים הסובבים בעיר, הכוה, פצעוה ונשאו את רדידה מעליה. ואף־על־פי־כן, על פסוקי המגילה פרוש רדיד של לחן חרישי – שקוי פיוס והשלמה עם הגורל, לא זעם ומרי, תלונה או זעקת חמס. הדברים מסופרים מפי אדם, השופך את שיחו, ולא את כעסו. בפצות החליל, הס כל רוגז, תם כל מרי נגד סדרי הטבע.

גדי או שה שנטרף מן העדר, קושר עליו הרועה קינה חרישית ואינו פותח פיו בחרפות וגידופים או בצעקת אוי ואבוי. הרועה העניו שוכן בחיק הטבע, מתהלך עם ילדי הטבע, הסכין לחוקי הבריאה ולמד להנמיך את קולו בתאניה על שברו. הוא מייבב, אך אינו בוכה תמרורים. רבים שתו ורבים ישתו. חוק עולם הוא. אין הוא מערער על מידותיה של הבריאה, אלא מהרהר עליה בניגון חרישי. הוא אינו בוכה, אלא ליבו בוכה בקרבו ובכי הלב אינו מגוון בקולותיו. הוא חדקולי ותמציתי. אמנם, במרוצת הדורות פיתחו חכמי הזמר את החליל, שכללוהו, הירבו בו את נקביו ונתרבו גם סוגי־צליליו עד שהגיעו לארבעים בערך. אבל מתחילתו, בשחריתו, בתבניתו הקמאית, הוא תמים ועניו ופיותיו מועטים. שאנן היה לגמרי. עדיין היה הוא אחד וניגונו אחיד, לא עשוי חלילים־חלילים נקבים־נקבים. קטן היה וכוח־נשיפתו מוגבל. אין פרץ ואין צווחה בו, כי אם יבבה דקה ויללה קלה. אבל את אשר היה עליו להגיד הגיד עד תומו. לא ברב קולות הדרת נסיך־חליל. את שלו אמר בעמעום ובגמגום חודרים כליות ולב, בנועם ובליבוב ובצידוק הדין, נוסח “אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים”.

אין במגילת שיר השירים קריאת תגר, טענת “היתכן”, רוגז עצבים ותמהון־לבב. אבל רוח של פליאה והשתוממות שפוכה עליה וסימני שאלה מציצים מכל חרכיה. הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרבץ בצהרים? מה דודך מדוד היפה בנשים שככה השבעתנו? מי זאת עולה מן המדבר בתמרות עשן? מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה? אין לחליל קול־ענות אלא קול שאול. לא מקשן הוא, לא שואל. גם מגילת שיר השירים ניצבת לפנינו כסימן השאלה: תהיה בה, ולא טענה. חלחלה, ולא פלצות בה. תוגה חרישית, ולא צער נוקב ויורד, לא אנקת־שבר, רינה ולא רינון או קינון. גאוותנים מגידים, נבובי־לב מצהירים, ענוותנים שואלים. נקיי הדעת בהיסוס מגמגמים, תופים וכל כלי הקשת מקישים ומרעישים. אפילו הכינור המשמש בהרבה קולות, מן הבלחש ועד הבבות הגבוהות, עיקרו טיפוח על האוזניים. החליל כאילו רצונו לפסוח על האוזניים ושופע לתוך הנפש, משתפך לתוכה במישרים.

כשם שהחליל מעורר בקולו מעין פליאה והשתוממות על מפלאות היש, כך הוא עורר עליו מאז ומקדם רחשי פליאה והשתוממות, על כבשוני־מהותו וסוד קסמיו. המיית־נפש וענוות־נפש אצורות בו והוא אינו אלא קנה־סוף פשוט, הגדל על שפת נהרות ונחלים. קטון־עצם, חלק, ללא פיצולים וקשקשים, לא מסולסל, ואינו נוהג סלסול בעצמו, והוא משמיע סלסולי־זמרה, הממוגגים את הנפש בעינוגים. הרואה את הים הגדול רחב הידים בגעש־משבריו אומר: כמה גדולים מעשי אלהינו. והרואה קטנה־קנים הנותנים המיית־תפנוקים, על אחת כמה וכמה, שהוא קורא: מה גדלו מעשיך, הבורא, שנתת קול כה ערב וכה נוגה בקנה־סוף והוא ניב שפתים ללב־אדם ולאנקת נפשו. למרבה הפּליאה ככוחו לתנות בזמר כל יגון, כך כוחו לבטא כל נחמה והוא שעונה לקול החדווה החרישית, מיטיב לבטא סערות הרוח באנוש ולדובב מערכי־לב וכיסופיו.

חוק התמורות אינו פוסח גם על הכלי. במרוצת הדורות החליל שינה מראהו ומיבנהו, תכניו וצליליו. הוא, שתחילתו כלי־זמר לאהבה רך וענוג ומתחטא, התאים לתקופות של דממה, בהן האהבה חותמה הווידוי והשתפכות הנפש, ולא לתקופות קולניות, בהן נשמט דרך הטבע נציג הבלחש לקרן זווית. אולם אין זאת כי שפע חיוני רב צפון בחליל קטינא. כי אף בהמר העיתים, את רוחו לא המר ואת המערכה לא עזב. אמנם, נעשו בו תיקונים ושכלולים, אך שמר על ייחודו וייעודו ולקו־המלך שלו לא התכחש. הוא עמד בכל סופות העיתים בנאמנות לעצמיותו. הגדיל את ארכו ורחבו, הרבה נקביו, הגביר את קולו, אבל את נעימתו היסודית לא שינה, הלא היא ציקון־לחש, שפך־שיח, נועם־זמר, תחנון עניו, בכי מאופק, שלווה מוצנעה, שבת־קול של הללויה עולה מתוכה. היפלא שהוא עמד איתן בסופות התקופות? הקנה מחצבתו, והרי זה כוחו של הקנה לעמוד בסופות, העוקרות אלונים.

כל ארצות תבל היו מולדותיו של החליל וכל הגויים, פראי שבטים בתוכם, רגשו לשמע צליליו. בסין וביפן, בהודו ובטיבט, במזרח הקרוב והרחוק, ביוון וביהודה, התרפקו על צליליו הנוגים־העליזים, הזמרתיים והיבבים, הרוויים רסיסי־דמע, המספרים מפלאות היש וחליפות מועדי השנה, אהבת עולם תשוקת החיים ואימי המוות, משא־נפש וכליון־נפש, המיה וערגה. כל כלי־שיר פורט על נימי הלב, מכה גלים בים הרגשות. אך יתר על כולם הפליא החליל ועורר חלחלה בלבבות. יד אנוש תפרוט על מיתרי הכינור, תכה בתוף ובמצילתים, אולם החליל כמו מושך מעצמו ומאליו, רוח העולם, כביכול אומרת מתוכו שירה. פי האדם הנושף בו מצווה לרוח והיא באה ומנגנת. המחוננים מנצחים על כלי־הזמר. על הכליל כל רועה קטן מחולל בו פלאי נגינה. שמא משום היותו כלי זמר שווה לכל נפש הוא כל כך מזעזע את הנפש. כל שניתן שי לכל, חותמו אמת ונאמנות. לא רק חוכמת חרשים בו, כי אם חוכמת הלב. כה פשוט וכה נשגב. כל הפשוט יותר שרשיו מעורים בעומק יתר. הפשטות הבאה אחרי העומק היא בנין־על לאצילות.

החליל שימש ציר אגדות רבות של קדמונים ואחרונים. בשכל אי אפשר היה ליישב את התהוותו ופעולתו ורשמו בלבבות. הבניה בפשוט קשה תמיד מבמורכב. המופלא הריהו מופלא והוא כאילו מובן מאליו, אבל הפשוט־הפשוט מה פשר לו? לפני שבני־אדם התפעלו מעצמם התפעלו ממראה העץ והאבן. על כן עשו צלמי עץ ואבן ואף צלמי בעלי חיים לסגוד להם, יובלות רבים לפני שראו בצלמי האדם סמלי־אלהות. כל שהיה פשוט יותר ועל כן מופלא יותר, ייחדו לו סגולה על־טבעית.

לפי האגדה המיתולוגית נתן החליל את קולו לראשונה בפי רועה צעיר, שנחרד למשמע בכי הגמלה על הגמל בנה שטבע במימי הנהר הגועש. בכי הגמלה גבר על געש משברי המים וזעזע לבבות כל שוכני הערבה, של האנשים ושל הבהמות והחיות מסביב. אף חורשת־הקנים פרצה בבכי קורע־לב. עמד הרועה הצעיר, שליבו בכה עם כל הבוכים, וקטף קנה, אימצו אל ליבו ואצל לו נשיקות רבות. לפתע שמע התייפחות שוקקת, רוויה ערגה ותוחלת, עולה לאזניו מבטן הקנה. מבלי משים פתח לנשוף בו ושמרתו־יבבתו גברה חיילים. מיד עצרה הרוח את משבה והקשיבה לזמר, הפסיקו המים את זרימתם והעשבים השפילו את ראשיהם והקשיבו לזמר; אף הגמלה הבוכיה תמרורים נתנה דמי לבכיה והאזינה לזמר, המרעיף תנחומים ברוגע צליליו. הנה־כי־כן, החליל הורתו בנשיקה ולידתו באבל היקום; מוצאו השכול והאבדון, אך מחוז־כיסופיו התוחלת; האסון אביו והנחמה אימו.

באגדה היוונית רדף האל פאן אחרי סירינכס היפה בנימפות ושלח מאחוריה לשונות אש־אהבתו. אולם סירינכס, המעט שלא נתפתתה לאהבתו הסוערת ולמתק־דבריו, אף השיבה לו תחת אהבתו את לעגה על רגליו הדקות כרגלי התיש ואף זרקה את זר הפרחים מעל ראשה, אות לשאט־נפשה בו. התעצב האל פאן אל ליבו ונטרדה ממנו שנתו בלילות. מאז היה אורב ללא הרף לאהובתו ומתחקה על עקבותיה. יום אחד ראה אותה, ממקום־מחבואו שמאחורי גזע העץ, מקפצת על ההרים ומדלגת על הגבעות, עד שהגיעה במרוצתה לשפת־נחל. אץ אחריה כחץ מקשת, הדביקה כמעט ואך כפסיעה הפסיקה ביניהם. פרצה בזעקה מרה וקפצה הנחל והסירנות אחיותיה טלטלוה הרחק מן החוף. זנק האל פאן אחריה כדי לתפשה בזרועותיו, אולם זרועותיו חבקו מבלי משים לא אותה אלא קנה־סוף. זעקת־שבר פרצה מליבו ופילחה את לב הקנה, שענה לו כהד מתוכו בזמר ענוג־נוגה, שובר־לב ומשובב־נפש. בהתעטף נפש פאן ביגונו נשא בשפתיו תחנון: מי יתן וכל עוד רוחי בי יהיה זמר זה צרי מרפא לנפשי הדוויה. מאז משפט זה האל לפקוד מפעם לפעם את שפת הנחל ההוא ולקטוף קנה לשכך במנגינתו את מכאוביו. והיה בנגן פאן בחלילו, יקשיבו רב קשב לזמירותיו כל העצים והפרחים, החיות והציפרים. אף הרים ועמקים, גבעות וערבות, יצאו במחולות לצלילי זמרתו, השופעים נכאים לתנחומים.

באגדה הפינית היתה חמת החלילים בראשיתה קניינו של פיקר אל הרעם, אך בתרדימתו נגנבה ממנו על ידי שד רע־מעללים. מעשה זה עלול היה להמיט שואה על כל באי תבל, שכן בחמת החלילים שבפיו מזעיק האל פיקר את העננים להמטיר על הארץ. התהלכו עובדי האדמה אבלים ושוממים, אף כל יתר הבריות נאנחים ובוכים מפחד כי הארץ תהיה לשאיה ולשמה, כי באין גשם האדמה לא תתן את יבולה. אולם האל פיקר כלכל את מעשיו בחכמה ובתבונה, ירד לתוך השאול ונתערב בין הקרואים לחתונה של שדים. והיה כטוב לב בני השאול בסביאה ובזלילה פתחו לנגן בכל כלי שיר – בכינור ובמצילתיים ובחצוצרות, אף בחמת החלילים. אך ראה זה פלא, כל כלי הזמר למיניהם נענו לקולותיהם, אך לשווא היה כל עמלם לדובב את חמת החלילים. תשו נשיפותיהם מלהפיק מתוכה בן־צליל. השתער פיקר עליהם, חטף מידם את חמת החלילים ונשף בה. מיד יצאו מתוכה צלילים בהמון והרעים רעם גדול ונורא. בני השאול נהממו ופלצות אחזתם כבמהפיכת אלהים, התהפכו בציריהם ביגון ואנחה. ואחרי הרעם הופיעו ברקים וחזיזים וגשם־נדבות ניתך ממרומים והשקה את הארץ, ואף במדבר ירדו נחלים באפיקים.

רבו בקרב כל העמים והשבטים על מוצא חליל הקסמים. אחד הוא חוט השני העובר בכולן, כי טבעו הוא מופלא ומקורו רם ונאצל; מחצבתו – הפלא; רוחו תמרורים וכיסופיו השלווה והפיוס, אגלי דמע וטללי התקווה חוברו בו יחד; תוכו רצוף כליון נפש וחזקו למלט משא נפש. הוא נס שהתחולל למין האדם אי־אז בקדומים, נס של בקיעת ים הצער. יכול האדם לאמר על עצמו: בקנה־סוף זה עברתי את ירדן היגונים.

פשיטא שאין החליל אלא אחד מכלי השיר הרבים, הנותנים ניב־ניגון להגיון־לב האדם, המבטאים יגונותיו וששוניו, חרדותיו ותקוותיו, כל רוממות ברוחו ודכאון בו, כן חזיון־הוד ורגש־שגב שבנפשו, כל חמרמרת היין המרירי הנסוך בעצמותיו וכל שיקוי טוב המשומר בנשמתו. אשר לקול, לתוקף התהודה ולססגוניות הצלילים, החליל הוא בין כל כלי השיר הזעירא דמן הבריא. אבל הוא הבנימין, אשר באמתחתו נמצא גביע הכסף. ניפלה החליל ונעלה מכל כלי השיר בקורטוב סגולי, במגע אי־האמצעי בין כלי הניגון והמנגן, שום כוח מן החוץ, שבמיתרים ושבמנענעים, לא דבק בו. לא מן היתרון שבו הוא דולה את ניגונו, אלא מן החסרון שבו, מן הפחת והנשורת, מנקביו־פצעיו, מחלילי המחללים. כשיקוי נחמה הם לנו גם המרומז באגדה הפינית, שהשדים יודעי נגן בכל כלי הזמר, אבל בחליל אינם חכמי־חרשים לעשות כן. מוות בשיר ובכל כלי השיר ורק החליל, בפיו שירת־חיים. והיה במשוך האל פיקר בחלילו ירד גשם נדבות ויתמלאו כל הלבבות כנחלים באפיקים.

יש רמזי־אגדה השקולים כגופי הלכה. מגלים הם טמירין שבדרכי החיים ובאורחות האדם. לא ניתנו האמנויות היפות, הזמרה בכללן, למלאכי השרת, לטהורים וקדושים בלבד. אף להיכל הזמרה אינם באים רק כוהנים כשרים. אף בכוחה של הסיטרא אחרא נעשים המחוננים ביתרון הכשר בני־בית שם. חלקם של החיצוניים במסכתא יצירה העסיק הרבה הוגי־דעות וזעזע לבבות רבים בני־אור. לא שמענו שנאסרה על טמאי־נפש ולבבות קשוחים הגישה לעזרה. אדרבה, מרובים המשמשים בבתי מקדשות של השיר והזמר תועי־לבב וחולי־רוח, פגומי־נפש ואטומי־רגש. אף יש אומרים, שתנאי למיטב השיר כזבו וסגולה למיטב היצירה חוסר־מצפון, ועל הכל לב קר וריק מרחמים. בפירוש נאמר על ידי רבים מפוסקי הלכות במסכתא יצירה, שכל מי שלבו דואג בקרבו ורגשו נסער, אינו מסוגל להוציא פרק יצירה מתוקן מתחת ידו. לב שבור הנהו, כביכול, כלי שבור, שאין רוח העולם ניאות לדבר מתוך גרונו. אמן שאינו קר כשיש, לא יצלח לשום מלאכת השיר והזמר.

גדולים חוקרי האמנות ומסתרי לב מחוקקי־טעמיה וסידורי־נסכיה. דומה, נגזרה גלות על רוח הקודש מבית מדרשה של היצירה ונלקחה לשם אחרי כבוד רוח השטן. יצר הרע ממונה על כל ערכיה. אוי ואבוי לפרק־יצירה שלא דבקה טומאה בשוליו, שכמה סימני־טהרה נותנים בו את אותותיהם. זה הכלל, מים חיים הם רק הדלוחים והעכורים. כל שאינו מזוהם ונרפש – משחתו בו, וכל הכשר – ממזר הוא.

שמא תאמר עניינה של האמנות נשתבש ונסתלף רק בדורות האחרונים. תדע לך, שהרקב פשה בה מששת ימי בראשיתה. הרצח היה מאז ומקדם רוח החיים בה, והתחרות נשמת־נשמתה. קונצרט פירושו המקורי תחרות. היינו, תחרות בין כלי הנגינה ובין המנגנים לבין עצמם. בעולם העתיק נתחברו המחזות מלכתחילה על מנת לקבל פרס. עולם האמנות לא תום תוחלתו ולא מאמת הלב הוא יונק, כי אם מן הכשרון, לאמר, מחריצות הלשון, מעצמת הקול וממיומנות היד, מן הכלים, כלי השרת. היא עיקרה תבונת הכפיים, בינה במיזוג הסממנים ולא אשר־רוח, לא חסד ממרומים, לא מתנת אלהים. חוזים מחזות שדי שכל עצמותיהם תאמרנה שירה, אלא שאינם יכולים לקחת בכל עת מצוא, את לשונם או את קולם, אינם נחשבים על דעת בני השיר ובקהל האמנים לא ייחד כבודם. זו היא רעה חולה מאז ומשכבר. באו אנשי אין־לב בנחלתיך, אלהי השירה והזמר. אשר הוא בבחינת “אומר לך נפשי”, אינני ראוי לכתר המשורר. קל וחומר שמקומו לא יכירנו בקרב אנשי התושיה. לא המנגן מנגן, כי אם הכלי, הכושר, אומן היד ואומן הפה. “כלום סבור אתה שאני נותן את דעתי על כינורי בנוח עלי רוח היצירה?” כתב ביטהובן באיגרת לידידו, “אילולא אני חושש הייתי אומר, שאין אמנות לשמה מתקיימת במלוא עוזה ותפארתה, אלא מתוך שכחת העולם. אף הבריאה, כלי אלהים, מהווה מחיצה בהשראה. בתוך העולם הקטן מקנן כל העולם הגדול על תופעות מראותיו ומכלל עצמיו. בנפש האדם שורקות הרוחות ושרות הציפרים ורועשים העצים והומים נחשולי הימים ושואגים אריות ונוהמים זאבים ורעמים נותנים את קולם, זמרת כל הארץ בה. אמן המביע את עצמו אינו משמש פה לאיתני הטבע שמבחוץ אלא לגילוייהם בקרבו.”.

מכל כלי השיר, דומה, רק החליל עשוי לשמש פה לבריאה ההומה בקרב האדם. אדם ומלואו על מערותיו, רעמיו ורגשיו, חרדותיו וכיסופיו נכנס לתוך החליל הקטן. דומה, גדולה המכילתא של הכלי ביחס הפוך לתבניתו הקטנה.

כן, האמן הוא חליל של עצמו. אין הוא משמש פה לאיתנים מבחוץ כי אם למצוקים שבקרבו. ולא שהוא מתנכר אל עולם החוץ, אלא שכל החוץ הוא בפנימו. הוא שר ומספר, מצייר ומתאר, רק דברים שנהפכו מעצמותו. את נפש העולם הוא דולה מתוך עולם־נפשו. גם כשהוא מדבר בעדו, העולם מדבר מתוך גרונו.

אניני הדעת ויפי הנפש אינם משמשים נציגים לעולם ואינם מתיימרים לדבר בשמו. הענווים הם גרים תחת השמיים ולא באו לשפוט שפוט. אף אין הם באים לזכות את הרבים. ולוואי, אומרים הם, ויכולנו לזכות את נפשנו. ולא להם לדרוך ברגל גאווה או בקולמוס גאווה או במכחול יהיר ובכלי זמר שקולו קול ענות נצחון. כל שכן שאינם פונים בחוצפה כלפי מעלה או כלפי מטה. הגאווה רובצת לפתח כל חכם־חרשים. עשוי הוא לומר: בכוחי, בכוח חזוני, שהוא יתרון־הכשרי עשיתי את החיל וגידלתי את שמי וכבודי.. נעליתי על כל בני איש. הגאוותן, לא די שהוא עיוור לכל המראות וחרש לכל הקולות, מאחר שאינו רואה ושומע אלא את עצמו, סופו שהוא נעשה זר ומתנכר גם לעצמו. שוב אין הוא לעצמו, כהווייתו במציאות, אלא יצור מדומה, מגודל בראי־דמיונו, פסל ומסכה, שהותקן בשגיונו. כשהוא שר הוא מפיק מתוכו קולות מדומים. כשהוא מתאר רגשות הוא מציג לפנינו בוקי סריקי. כשהוא מוליד דמויות ובורא נפשות, הרי הם גופים ללא נשמות, שדין רוחות ולילין. רק הענווה נותנת מפתחות לעולם של אמת ונפשיות. גדולה ענווה שקורעת את הקליפות ומקרבת אל העצם. אין נכנסים להיכל היצירה אלא דרך היכל הטהרה.

על כוחו המטהר של החליל ועל ההשפעה היוצאת ממנו לתכונת הענווה אנו נמצאים למדים גם מן האגדה על חלילה של מינרווה. וזה ענינה. מינרווה אלת המלחמה היתה משמחת בזמרת־חלילה אלים ואנשים. הכל סיפרו בשבחה, להוציא פוסידון, שהיה מעווה את פניו לשמע מנגינותיה. לא יכלה מינרווה המהוללה לשאת את המעטת־דמותה בפי קופידון הנער השובב ובחרונה כי עז הפילה את חלילה לארץ. בנפילתו נתקל החליל באבן ונצטללו מתוכו פלאי־צלילים שלא שמעה אותן אוזן מעולם. אותה שעה עבר שם פלוני בשם מרסיאס, הרים את החליל, נשף בו וחיקה בזמרתו את פלאי הצלילים שהפיקה האבן מתוכו. זחה עליו דעתו ובגובה־ליבו הזמין את אפולו להתחרות עמו ביפי הנגינה. שמעה מינרווה את חצף־שיחו ופתחה לשדלו בדברים, לבל יהין להתגרות באלים. אך הוא, בשגיון גאוותו, לא נענה להפצרותיה והעיז פניו לנגן במעמד אפולו. נתן אפולו קולו בזמר וכל קהל הרועים והרועות שנתקבלו ובאו, הריעו בעוז לאפולו ובעוצם התפעלותם מקסמי־זמרתו כרעו לפניו ברך. עמד מרסיאס אבל וחפוי־ראש והכל צחקו ולעגו לו באומרם: הגם מרסיאס בזמרים? נטלו אפולו וקשרו לעץ ופשט מעליו את עורו. מעוצם המכאובים יצאה נפשו. עיני הרועים והרועות זלגו פלגי־דמע מהמיית רחמיהם. נתכנסו הדמעות ונעשו נהר, הנקרא עד היום בשם מרסיאס המעונה. אלה תולדות האיש, שהתיימר בגובה־ליבו להוליך אחריו בשבי לב אלים ואנשים בצליל־חלילו.

החליל ייעודו להביע ענוות הנפש, ונפש עניה סוערה ולא נוחמה היא גם ענווה. הקשת פורטת על מיתר הכינור, יד אמונה להקשה על כל צלצלי־שמע. החליל לבדו מושך במישרים ממעיינות הנפש, לכן אין כמוהו מסוגל להיות מורה להועיל למידת הענווה. תהום חפורה בין נגינת החליל לבין היוהרה. אין אדם מסיח עצמו מן הלב, אלא אם כן הוא מתקדש על שואפי השיאים, אלא על יורדי המעמקים. מי יעלה בהר היצירה? העני ממעש, הנקי מן הפניות, כדרך שפירש המגיד ממזריטש את הכתוב במלכים ב‘, ג’ “והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”. לעולם מתברך המנגן בליבו שהוא יודע נגן, ולא כן הנגן, כלומר, הכלי. והיה כאשר מהנגן יהיה נקי מפניות, כנגן, תהיה עליו יד ה'.

היינה כתב על נגינתו של ליסט, שהיא התעלמה מן המוסיקה. החליל הוא מעולם מעיקרו. על פרידריך הגדול מלך אשכנז, שהיה מנגן בחליל בנשפי הנגינה שבארמונו, אמר פיליפ עמנואל בך דרך שנינה: אין המלך אוהב נגינה. הוא מחבב רק את החליל, ולא את החליל בכלל, אלא את חלילו.

מקורות החליל באגדות כל העמים נרמזו לנו גופי־הלכה במסכת יצירה. כשם שלא ניתן הזמר בטהרו למנצח רק על החליל, אלא למנצח על נפשו העוקר מתוכו כל פניה אישית, ואין יכולה זמרה לשמה, כך אין כל פרק־יצירה עולה יפה, אל אם כן נידלה ממצולות הנפש ואין האמן מגיע אל העצם אלא מתוך ביטול היש העצמי.

ומדי דברי בכלי יקיר לי החליל, זכור אזכרנו גם בתפקיד, שהועידו לו חכמינו הקדמונים בפרשת הביכורים המובאים לירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים. כך שנו חכמינו: “כשבני ישראל הביאו את הביכורים לירושלים היה השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו והחליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלים… ולאחר כך היה החליל מכה לפניהם עד שמגיעים להר הבית… הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתפו עד שמגיע לעזרה”.

שמחה לי, שהחליל העניו ליווה את אבותי בדרכים לירושלים ולימדם תום וענווה, עד שאפילו המלך היה לקולו מכתף את משא הקודש על עצמו. שלא כמלך אשכנז בגויים, האזין מלך בישראל לקול הצליל בטהרתו והבין לייחוד־משמעו.

החליל הוא מורנו ורבנו בתורת הלשמה.