אנו מוצאים כמה גילויים ומניעים דומים במחשבה ובתפילה. מכאן יסוד להניח, שאף מקורן משותף. אף המחשבה מחייבת ריכוז הנפש ומסירות הנפש. אף היא כרוכה במאמץ גדול ובמעין איתערותא דלתתא כדי להשיג איתערותא דלעילא. אף היא דופקת על שערי הנסתר וכביכול מפללת ומתחננת ומצפה לבוא על שכרה. כמו כן יש משום קריאה לעזרה והשלכת היהב על השכל העליון, בחינת כל הבא להשכיל מסייעין בידו. אלא שכשם שמרובים הצדדים השווים, כך מרובים הקווים המפרידים ביניהן. במחשבה אדם משלשל חלק מעצמו, הכוח החושב, כדלי לתוך באר האין־סוף. בתפילה הוא משלשל את כל עצמו לתוך הבאר ומצעק לאל מתוך שערות ראשו ועד למתוך צפורני רגליו. במחשבה הוא בא כביכול על העליונים בדין ההגיון וחוקי התבונה. בתפילה אנו פושטים את הנפש לקבל נדבה. המתפלל עומד בתוך הציבור, פעמים הוא גם שליח הציבור, ועליו נאמר, שהמתפלל בעד חברו נענה תחילה. ואילו החושב עומד בודד ומופרש מכל יתר הבריות. אי־אפשר כלל להיות שליח ציבור בספירת המחשבה, אלא חייב הוגה הדעות להתעמק בעצמו ולמען עצמו. אין לו תפיסה בשום מחשבה צרופה על דעת הקהל. מחשבה היא נטילת אחריות אישית לגמרי, התפשטות מכלל המוחות. המתפלל נושא בטורחן של כלל הנשמות, החושב נושא רק את עצמו.
עולם התפילה חסד יבנה, עולם המחשבה דין. המחשבה היא עיון ודיון. התפילה עיקרה לב. החוקר בא לעולם לסחוט סודות הטבע. המתפלל חושף בווידוי את כל כבשוני נפשו. החוקר רוצה להשליט את רצונו וקובע שיעורים ומידות, ואילו המתפלל מבטל את רצונו ומעביר על מידותיו.
כשהננו מסתכלים בקורותיה של התפילה ומה שעלתה לה בדורות האחרונים, שבאו עד משבר ואין כוחם עוד ללדת תפילה הנאמרת מעומקא דליבא ובאמונה שלימה, משום שיבשו מעיינותיה בלבבות, מתעוררים בליבנו חששות שאולי סוף דומה צפוי גם לכוח החושב. אין, כנראה, בנפש האדם סגולות וכושרות, גופניות ורוחניות, שמזומן להן קיום מתמיד. הכל שוטף ועובר. הכל נתון לנו רק לעידן מסויים. אנשים ראשונים היו גיבורי־כוח, חסוני־גיו, שריריהם עשת ורצונם ברזל. הייפלא, איפוא, שהם האריכו ימים כמתושלח? כאלים התהלכו עלי אדמות וכל חולי לא דבק בהם. אפשר גם כושר התעופה לא נמנע מהם. לאחריהם באו הנפילים, חצאי אלים. אף הם חוללו מעללים גדולים, היו ידעונים וחרטומים רבי־מג. לאחריהם קמו חוזים ונביאים, יודעי דעת עליון, כל רגשיהם ומחשבותיהם סובבו במעגלי הנצח, ואם כי גם הם מתו, לא פגעה בהם דעת המוות ולא הניחו כלל מציאות למות. ולפי שלא ידעו מוות כפשוטו, לא היו־בני תמותה, ואף המציאו את החניטה כתרופה כנגד צרעת המוות שלא תידבק בגופם.
אולם הדורות פחתו והלכו. אם הראשונים היו אלים או חצאי־אלים, גיבורי־גוף ואדירי־רצון, נאבקים עם מלאכים וחוזים מחזות שדי, בני־אדם כענקים, אנו בכוחות גוף ורצון הננו גמדים לעומתם. וככל שהתקטנו התגמדנו, כן הלכו ונשרו מאתנו או נצטמצמו כוחות וכושרות. שכחנו חכמת החניטה, ניטלה הנבואה אף מן הגוי הקטן בעמים, שהיתה לפנים חבל־נחלתו. לא עוד נפילים אנו, כי אם יורדים בפועל, במעש ובחזון.
לאחרונה שכחנו גם תפילה זו, שהיא בחינת השתפכות הנפש, פרץ הר־געש שבלב, ואין בפינו אלא תפילת אנשים מלומדה. לאחר שאש דת קודש דעכה בלבבות, נעשו מעיינות התפילה אכזב. האם אין סכנה צפויה לנו, כי במהרה בקרוב יתייבשו גם מעיינות המחשבה? מדע או ידע ומחשבה אינם אותו הדבר. אין המדע עץ הדעת כולו אלא סנסן אחד בו או ערימת עלים נידפים בשלכת. אפשר לאחוז בסנסן אחד ולבנות עליו פיתום ורעמסס של המצאות ותגליות. אולם מחשבה היא במחובר לעץ הדעת עולו. מחשבה היא רצון עז; מחשבה היא אמונה בקווי־תחבורה הקיימים בין האדם ובין הכוחות העליונים; מחשבה היא היאחזות והתנחלות בספירת הנצח. והרי יכול שלעתיד לבוא תהיה הארץ מלאה ידע ומידע, כמיים לים מכסים, והאנשים יהיו נבערים מדעת ונשויי־מחשבה. המחשבה תהיה נעדרת, כשם שנעדרת הנבואה והתפילה.
האם האדם מובטח ועומד, שכל הכושרות והסגולות, הן הגופניים והן הנפשיים, יעמדו בצביונן תמיד? האם בכלל מבוטחים אנו לצמיתות כנגד הדלדול והניוון?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.