ולוואי אוכל להביע למצער בבואה דבבואה מהרהורי לבי בעניינה של הבטלה הקדושה.

אין היא היפוכה של עשיה. אין היא יציאה מן החולין ופריקה מעול הטרדות. אף אין בה מן המאמץ להיסח הדעת מן הדאגות ומן המאמץ לשכוח דברים. משום שאין היא בשום כוונה, אף לא כוונת חשבון־הנפש. היא שבת שבנפש, היא בחינת עולם שכולו שבת.

בעולם שהוא שבת נוטף מכל הדברים שבתון, אין האדם קורא לדרור אלא הוא כל כולו קיום של דרור. דרור מכל עול ואף מפריקת העול. כוס של קידוש ניצבת בחלל העולם ועליונים שותים עם התחתונים לחיים. לחיים הטהורים, לחיים לעצמם, לחיים ללא כחל המטרות וללא שרק התקוות. בחיי השבתון גם פת במלח טעמה טעם גן עדן, ואפילו אין היא מרוחה חמאת הייעודים הנעלים ללא יין הנסך של געגועים וכיסופים. טובים החיים לעצמם ואף ללא עיון־מחשבה, ללא תלמוד תורה וללא חידושי תורה, החיים לשמם.

דלה לשון אנוש זאת אף במעומעם ובמגומגם, חזיון־חלום הוא. פלג־דעת המפכפך חרישית כגנזי נפשנו, אם נמשול על כך את מאמר חכמינו בדבר הצדיקים בעולם הבא, היושבים עטרותיהם בראשיהם וניהנים מזיו השכינה, שילמנו מס לשיגרה ויצאנו ידי חובת משל, אבל לא הוספנו אפילו נופך להבהרת מושגו של השבתון אשר יפקדנו כחלום בהקיץ.

רמזים על הבטלה הקדושה גונבו אלינו בספר בראשית בתיאורי דיוקנאותיהם של האבות ומעללי חייהם. מה טובו אהליהם, ומה נעמו הליכותיהם. הם עושים את מה שעושים פה למטה עלי אדמות ואותה שעה נישאים על כנפי החזון. אברהם הולך מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ לא נודעת, הלוך ונסוע הנגבה, בלקחו עמו את אשתו שרי ואת כל הנפש אשר עשו בחרן, את צאנו ובקרו וחמוריו וגמליו, עושה מלחמות עם מלכים, בגלל לוט בן אחיו, מתעשק עם רועי אבימלך אודות באר המים, בא בשיח ושיג עם בני חת לקנות מהם אחוזת־קבר לשרי אשתו המתה. אך מעל לכל המעשים הארציים פרוש מעטה הזות, מרחף חזיון השבתון. כיוצא בו יצחק המתייסר גם כן בייסורי החול והחולין, על אחת כמה וכמה יעקוב התם שאמר על עצמו “עם לבן גרתי”, הקים י"ב שבטים משתי נשותיו ושתי פילגשיו, נושא ונותן עם עשיו אחיו, קונה ממנו את הבכורה בנזיד עדשים ויוצא כנגדו בדורון בתפילה ובמלחמה. כולם מתהלכים כחולמים וחוזים מחזות שדי. אין זאת כי יש תושיה שטעמה כבטלה הקדושה.

הבטלה הקדושה אין לה זיקה לשום ביטול, לא לביטול־מלאכה ולא לביטול עיון־מחשבה, לא לביטול היש, יש האני ויש העולם, ואין צורך לומר שאין היא מכוונת לביטול הזמן או להיסח הדעת ממנו ולשיכחתו. בריחה מהזמן, מרי כנגדו, אין לך עבודת פרך קשה ממנה. בטלה שמקורה ביטול היש, אין בה כלום מן הנירונה. סבורים שעל ידי הנירונה זוכים לקדושה. לא קדושה היא, אלא חילול. עוברים אל בל תשחית הזמן. זמן הוא חיים, והחיים שלנו הם מתנת אלהינו. הבטלה הקדושה איננה כלל בשב ואל תעשה. יכול שהידיים עושות בכל מלאכה והשבתון הוא בנפש.

עיקר הבטלה הקדושה, שאינה גורסת את העבודה כשאור שבעיסה ואת העמל כמלח החיים. האדם עמל לפיו ולמלא קיבתו, אבל לא הפה והקיבה הם גולת הכותרת בנזר הבריאה. החיים עצמם הם מלח החיים ובני רשף שבנשמה, ילדי האצילות הם גולת הכותרת.

אילו זכינו לא היינו נאלצים לעמול לפינו, אלא הארץ היתה מגדלת גלוסקאות וכלי מילת. היינו כציפורים הללו שאינן חורשות ואינן זורעות אלא סועדות את ליבן ומרוות את צמאונן באוויר־עולם מן השמים ושרות הללויה. ואולי יש גם בני אדם המהלכים עלי אדמות כציפורים במרומים. יש. בוודאי יש. מעטים הם, אבל ישנם. ויהא שהם מעטים שבמעטים. ולו היה מיום שהעולם קיים רק בן עליה אחד שכזה, ראוי היה לשמש אב ומורה דרך לכל יצורי אנוש לדורותיהם.

פעמים, בשוטנו לרוח היום, אנו מוצאים הרחק משאון העיר והמונה, בסימטה נידחת כנראה ליד מעין או בצל אילן, יושב בהסיבה זקן ללא נוע, מראהו נסוך זיו ושלוות השקט כאילו דבר אין לו עם האדם, לפי שהוא עצמו כל האדם וכל העולם נתון בו. נתון בליבו כאילו כל־כולו בלב העולם. מבטו נעוץ באין־דבר. אין הוא תפוש מחשבה ואין בו כמדומה כל דעת דבר, אך פניו קורנות שוחקות. הוא כאילו מופשט מן האני. אין הוא עצמו אלא נציג העליונים. בצל שדי יחסה בצל הבטלה הקדושה.

בנוח רוח הבטלה הקדושה על האדם הוא נאפד הרגשת בטחון השלם, מרוגע עד תכלית. יצאוהו כל הפחדים והרגזים. אין אדווה על פני חלקת נפשו. נדמו התשוקות, אף הכיסופים נמוגו, אך לא נסתתמו מקורות הזכרון. אדרבה, הוא נעשה כמעיין הנובע וכל הנשכחות צפים ועולים מן הנשיה. אותה שעה הוא רואה חיים רבים, שואב מים החיים בדליי־דליים, בולע מנות־חיים כפולות ומכופלות. הוא מעין אדם־תועפות וכנהר בלתי פוסק. רבה בו הדגה, אולם בניגוד לחכה שביד הדייג, המעלה את הדגים ושופכת את המים, חכת הזכרון בבטלה הקדושה שופכת את דגי העובדות ואינה מניחה אלא את מיץ החיים המזוקקים. כל שהיה משל הלך. השארת הנפש רק לנמשל. תמצית.

הינה־כי־כן, החיים בבטלה הקדושה הם שארית ממה שנתמצה ונסתנן, ללא השמרים של המצוקות, ללא היסורים, היגונות והעצבונות. שבת היא מלהתעצב. שבת היא מלבכות. שבת היא מלהתרגש. אם כן, שבת שבתון היא גם מן השמחות והערגונות והרגשות. כי גם השמחה היא מין עצבות, ערגונות הם יגונות והרגשות הם זעזועים ונענועים. בשבת הנפש שבת כל אדם ויינפש מרומו ועד תהומו ויאמר כי טוב.

השוויונות, מה־לי־כך ומה־לי־כך, הוא יסוד מוסד בבטלה הקדושה. הנכנס תחת חופת הבטלה הקדושה חי לתומו. הוא חובק זרועות־עולם ומחובק בזרועותיו כתינוק הנתון בחיק אם וטוב לו. אף לא טוב לו. הטוב עשוי גם כן להיות רע נסתר כי שורשו רע. המתבטל הקדוש חי כצמח, כשיח וכעץ השדה, וכמוהו הוא דומם, ללא כל חשיקה לפתחון־פה. כפלג־מים הוא נוהר, כקרן אור הוא זוהר. בוטח הוא, קפול ומקופל בתוך הקצב הכולל של כדור הלכת שלנו, משוך על ידי הגלגל החוזר בבריאה. יסיעוהו לאן שיסיעוהו, הוא אל מקומו יגיע ואל חבל־נחלתו.

כדבר האמור כן על חיות יחזקאל– אל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה… כי רוח החיה באופנים. כך בבטלה הקדושה, אדם נמצא צרור בצרור כללות החיים וכביכול אין הוא עוד נושא את עצמו אלא נשוא בזרמת הבריאה כולה.

באה הבטלה הקדושה, באה מנוחה לנפש. שטה דוגית החיים על מי־מנוחות. בבריאת העולם נפרדו המים העליונים מן התחתונים. ואולי משום זה מנסר בכי מתמיד בנפש, בכי הכיסופים מן התחתונים לעליונים ומן העליונים לתחתונים. אולם בבטלה הקדושה פסק הבכי ואין קול יגון ואנחה. הנפש החצובה מן המקור הנאצל, שבה רגע קט למקורה הקדום, הקמאי, של טרם־בכי.

אולי יש בה מעין תרדימת־אלהים היורדת על הנפש, כדוגמת התרדימה שנפלה על אברם. אך ללא אימת החשכה הגדולה, שעטפה את אברם.

הוא העלטה, אבל עלטה זו זרועה אור גדול. הלא יש עלטת האור כדרך שיש עלטת החושך, וכשם שיש אדם הנופל והוא גלוי־עינים. הבריאה נחזית מבעד לדוק ההזות. צעיף המרגוע פרוש על הכל. לא עוד השה נתון למאכל לאריה; הנץ את הציפור לא יטרוף; שפיפון עלי דרך לא יארוב; דג לא עוד יפרפר בחכה; סיטרא אחרא נסתלקה. כל העכור נשכח, שריר וקיים רק הזך. בטלו הדינים. עולם חסד יבנה.

לעו מילי. צדתי את הזבובים של הבטלה הקדושה, ולא העליתי בחכתי אף ציפור־דרור אחת. נבצר מעימי לתאר את סימניה, לא כל שכן להגדיר אף קורט מסממניה. ריח ניחוח היא והריח לא יתואר במשיגי הלשון. אך אם קצרו אוני להגדיר אותה בכל תואר חיובי. אגיד מקצת מעניינה על דרך השלילה. אין כל דמיון בינה ובין אפס־מעשה. שונה היא מן הבטלה, כשם ששונה החירות מן ההפקרות, השמחה מן ההוללות, ורוממות הרוח מרעות הרוח. יסודה אצילות ומקורה דביקות. התפשטות האני וההסתפחות על אנחנו הנצחי, הדבוק באור החיים.

הנכנס תחת חופת הבטלה הקדושה לא יראה אוון ולא ידע כל רע. לא החמיץ מימיו שום שעה ולא נתאחר לבוא עם הקרואים אל שום מישתה לישב אל השולחן. כל שעה היא לו השעה הגדולה וכל שולחן ערוך גם לפניו. אין הוא שמח בחלקו. השמח בחלקו יודע שאין לו אלא חלק. אין הוא מסתפק במיעוט. המסתפק במיעוט רק מיעוט לו. אף אין מידת ההשתוות בידו. הנוקט בשוויונות, משוה קטן לגדול. אולם בבטלה הקדושה אין חלק ואין מיעוט ובה לא ניכר הגדול מפני הקטן, הכל מפני החלק והרב מפני המעט. גם החלק הוא הכל וגם המעט הוא רב. הקטן והגדול חד הוא. בחביון אין־סוף אף הסופי כאין־סוף. נתערבבו כל הרשויות הבודדות לרשות כוללת אחת וכל התחומים יונקים זה מזה. הבטלן הקדוש שוכן בחיק העולם כיונק בחיק הבריאה אמו.

אף זה הוא אחד מסימניה של הבטלה הקדושה, שכל הבא בסודה אינו נגרע ממנו כלום, אינו חסר דבר, ולכן אינו נתבע לוותר על דבר. יש לו הכל ואף אין בו מן הדעת, שיש לו הכל, מאחר שהוא הכל. להכל אין דבר השייך לו, אלא הוא עצמו כל השייכות וההשתייכות. האני השרוי בחביון הכולל, אינו אומר אפילו אני הנני אני או אני שלי. מי כאן אני? ומי הוא שלי? הפרט קם לכלל, רשות היחיד היא עצמה רשות הרבים.

אין צורך לומר, שבבטלה הקדושה אין שום זיקה להתלהבות או להתפעלות. היא בולמת כל התפרצות ויציאה מן הכלים. התפעלות היא פגם בספירתה. ההתלהבות היא מיסוד איתערותא דלתתא. כל אש דעיכתה קרובה; ואפילו היא אש גבוהה, עלולה היא לצאת לאש הדיוט. ההתפעלות עצמה נעשית מחיצה בינה לבין הדבר שמתפעלים ממנו. בבטלה הקדושה אין רשפי־אש. היא בבחינת סנה הבוער. אין להבות נחצבות מן הסנה. אש פורצת ושורפת. אולם בבטלה הקדושה אין פרץ ואין צווחה, כשם שאין בה צער ולא סער, אף לא קול ענות חלושה, אלא קול דממה דקה. הסנה בוער ואינו אוּכל.

תמה אני אם כל רגש נותן בבטלה הקדושה את אותותיו. אין הנרגש קדוש. רק חוט־שערה דק מפריד בין הרוגש והרוגז. שבתה בו כל ריגשה ורוגזה. כולו בבחינת צחצחות. יום בהיר בשחקים. לא עננה קלה. אף בת־עב היא אם החרדות. זרו לה השנאה וגם האהבה גם יחד. אף בחיק האהבה נרדמים צפעונים. אשר נגאל מן האהבה אף אויביו ישלימו אתו וכל המצוקים יהיו לאראלים.

הבטלה הקדושה היא נהר־שבת הנפש, היוצא מעדן־שבת העולם. שבת מול שבת. מחזה מול מחזה. רק דרך מעגל השבתון נבוא במעגל היושר. אשרי האיש אשר בא במעגל הישרים, ולוּ רק למועד קטן, לרגע במעופו. אשרי אשר בא ביעף לכרם אלהים ללקק בקצה לשונו נטף מן היין המשומר. הנטף הזה יהי שמור בעצמותיו לאורך ימים. ליין אלהים ריח ניחוח, זכרו אין לשכוח.

האם זהו השער אשר אמנים יבואו בו? אפונה עד למאד. פרשת יצירה אינה ענין לכאן. כאן חקל תפוחין קדישין של יודעי־חן. יודעי־חן הם שומרי סוד, הדולים ואינם משקים. והיפוכם באמן, שאינו דולה אלא על מנת להשקות. אנשי הבטלה הקדושה מציצים בפרדס ורוחם מתבשמת לעצמה, אולם הדיבר אין בפיהם, נשמתם היא משורש אלם. אך האמנים הולכים אל הסתימא מכל סתימא דרך החושים ומפטפטים סודות. חולין הם מביאים לעזרה.

חכמי הבטלה הקדושה אינם שרים זמירות, אינם מחברים שירים וסיפור־מעשיות ואינם מציירים תמונות. חולין הוא להם לצור דיוקנאות כמתכונת צלמי־אלהים וקלות דעת היא בעיניהם היומרה, כי בכוחם של אשראה ולהטי־יצירה לשית תוספת חן ליצוריו של השכל הנאצל ולעשותם חמדה טובה. לא תמצאו אותם בקהל כותבי דברי הימים וקורות העמים. לאנשי השבתון אין קורות ואין תולדות העולם, כי גם לעולם אין תולדות. הוא הנולד בלי הרף. אין לימים דברים. אין קול ואין אומר להם. קיים רק סוד־שיח בין הנבראים. שם אל מסתתר. סוד ה' ליריאו? לא, כי הסוד צפון לשומריו יודעי־שתיקה.

בנוח רוח הבטלה הקדושה הס כל בשר ונדם ניב־שפתים. חכמי הבטלה הקדושה אינם חכמי־חרשים, כי אם חכמי האלם, הכובשים את רוחם למען ידומו סלה.

ואולי זו היא בחינת יששכר, שנאמר עליו ב“בראית” מ"ט, ז': וירא מנוחה כי נעמה ויט שכמו לסבול. יששכר השלים עם הסבל והתרומם מעל לכל ילדי־יום וראה בטרדות ובדאגות מנוחה כי נעמה.