רקע
בן־ציון יהושע
פגישה בבאב־אל־וואד

 

א    🔗

אף שאבא עזבנו זה כבר, פגשתיו בדרך העולה לירושלים. פניו צרובי חמה. קומתו התמירה כמו שחה מתלאות הדרך והזמן. עשרים שנה תמימות חלפו מאז ועל גוו רבצו כל אותן שנים כבדות ועגומות.

על כתפו השמוטה היה תלוי ברישול־מה תרמיל צבאי דהוי ולגופו בגדי־חאקי מרופטים מן הדגם הישן של סוף שנות הארבעים. התרמיל נראה מעוך. דומה שלא הכיל דבר, זולת רסיסי זכרונות ושברי־עבר.

הוא התקדם מגיא־ההריגה שבמישור לאטרון וצעד קוממיות לעבר מחסום הגבול שזה עתה נותץ. זקנו שגדל פרע וחוטי־הכסף השזורים לאורכו משכו את תשומת הלב ונהג האוטובוס עצר שלא בתחנה ושאלו:

– לאן חייל?

– לירושלים – אמר בקולו הנמוך והעבה וצליל רחוק של געגועים הדהד בקולו.

לרגע ניסה לשלוף את ארנק העור הגדול, העשוי תאים אין־סוף, ולשלם לנהג, אך הלה הציץ בדמותו יוצאת הדופן ואמר באבירות של נהג ותיק:

– חיילים – כל הכבוד! חיילים – בלי כסף!

ואבא חייך.

אט־אט התקדם אל תוככי האוטובוס הנוסע, ניטלטל מצד לצד כספינה בלב ים, ובחן את הנוסעים. משהבחין בי ובמדי־הקרב המאובקים, שריחות מדבר ודם, עשן ואפר דבקו בם – כמו קרא את נשמתי העייפה ואת עיני היגעות מתלאות הקרב. מצמץ בעיניו וניכר היה שדמותי שנתבגרה, העלתה בלבו זכרונות מעורפלים של אתמול רחוק. מן הסתם, עשרים השנים האחרונות שינו את חזותי ללא־הכר, שכן ילד קטן ורך הייתי בימים ההם. אבא לא השתנה. אותה דמות, כפי שראיתיה בהפוגה הראשונה, שבה ועמדה לנגדי. זכורני כיצד התגאה אז בבנו הרך שנטל מידיו את הרובה הצ’כי הכבד והשתטח על הכרים והכסתות, כאילו היו אלה שקי־חול בעמדה בצורה, ו…ירה. “הו, בני, ממך יצא גנראל” – גיחך בהומור טוב וליתר בטחון נטל ממני את הרובה.


 

ב    🔗

הוא ישב סמוך למקום מושבי ולא פסק מלנעוץ עיניו במראות הנוף שחלפו. כל אימת שראה את השדות המוריקים, את שדרות האורנים והברושים המיתמרים אל־על, את הקמה הבשלה, את כביש האספלט השחור והרחב, את הארץ בבניינה – קרע עיניו לרווחה ונתחייך חיוך של פתיעה. שמעתיו נאנח ואומר לשכנו לספסל:

– איזה מראות! איזה יופי!

– אדוני עולה חדש?! – שאל בתמיהה ובקוצר־רוח שכנו לספסל.

אבא לא השיב, רק הביט בי כמבקש רחמים. הביט וכסס ראשי צפרניו כמהרהר ושב והשקיף אל המראות שמסביב.

משקרבה המכונית אל מבואות הגיא ומכוניות שרופות – מצבות חיות למות גיבורים – נחו בצדי הדרך ברפיון ובחוסר־תכלית, קרועי־שלד ונטולי־גלגל, כמו הכריזו על עייפות והשלמה עם הגורל, ניקוו דמעות בזוויות עיניו. גביניו הסתמרו, מבטו זעם, אגרופיו נתקמצו ושפתיו הדשנות נבלעו בין טורי שיניו הצחורות. משראני, שב וריכך מבטו במפתיע. אותו חיוך שאהבתי, צץ ועלה על פניו וזוויות עיניו נתמלאו קמטי־חיוך ומשובה. תנועותיו המעטות, כמעט חרישיות, החיו מתהום־נשייה את סיפורו האחרון של לוחם תש"ח, שעמד חשוף מול אשו של אויב כדי לגונן על עירו שבמצור ועקבותיו אבדו בלהט אש הקרב.

אחרון המשוריינים החרוכים נבלע בעיקול הדרך והירוק מילא את האישונים. שרידי זעמו נמוגו והיו לשחוק רב־משמעות.

שבתי והבטתי בו. חריצים עמוקים חרשו את פניו. תמהתי, האמנם אבא הוא זה? האין זה חזיון־תעתועים, הצף ועולה מים־הגעגועים? האמנם – חשבתי – אינני יתום עוד ואמי נגאלה מאלמנותה? מה גורל צפוי עתה למלתחה השחורה של אמא? האמנם יחדלו הבריות מרחם על יתמותי וישכחו את שנות שהותי במוסד ליתומי מלחמה? – אשרי, יתום אינני…

הוא קרא את הגיגַי עד תום. עיניו אדמו לפתע ונתמלאו ברק של לחלוחית. ביקשתי לקום ממקום מושבי, לגחון על מושבו שלו ולומר לו חרש: אבא! מה ארכה הדרך ואנו סברנו לתומנו שלא תשוב עוד לעולם. איש מן הנעדרים לא שב. לשווא ספדנו, לשווא התרפקנו על יתמותנו. מה מגוחך להיזכר בטקסי האזכרה, כשעמדנו דרוכים על מקומנו ורוחנו מיטלטלת כספינה בלב ים גועש, שעה שהרב הצבאי המזוקן מסלסל בתפילתו ומן ההרים מהדהד “אל מלא רחמים” “אל מלא רחמים”. או אז קינאנו – אמא ואני – בכל אותם מוכי־שכול, שהלכו והשתטחו על קברי יקיריהם. רק אנו עמדנו בצד והשתטחנו על קבר לבנו.


 

ג    🔗

לא אדע אם ראו עיני, או הטעוני הגיגי, או שעייפות המלחמה היא ששאבה ממעמקים מראות פטה־מורגנה. אבא שב והציץ בי ולמעני הרכיב אותם “משקפי־פורים” מצחיקים, שבהם שעשע אותנו בימי ילדותנו, ואמר:

– בחור בן־חיל, מה גדלת. אכן, לוחם־ישראל אמיתי. שריריך שרירי־גבר וקומתך קומת־נפילים. אמור, בחור, האם הקימות בית ומשפחה ואולי נושא בנך את שמי?

ואני, ספק הוזה ספק רואה, שלפתי את תמונת בני. הוא התבונן וחייך:

– לא ייאמן. דמיון מפתיע. ממש אני בילדותי. אותה שובבות. אותה שמחת ילדות.

– איך קראתם לו?

– כשמך…

– הי קטנצ’יק – אמר בקונדסנות אל התמונה – סבא דורש בשלומך. הידעת ילד? למען תחיה אתה ואביך הלכתי, כמו רבים אחרים, לאותו מסע ארוך ומייגע משם אין שבים עוד. אי־אז מלאה הארץ אלונים. רבים מהם נכרתו, אך ראה, באורח פלא שבה הארץ ומלאה שתילים מלוא העין והלב. והמעגל הפרוץ, המשוסע, נסגר. אתה שומע – המעגל נסגר…

עודני קרוע בין הספק והוודאי, שלף אבא מכיס חולצתו את מקטרתו המעוקלת, פיטם אותה בעלי־טבק ריחניים, אותו סוג ידוע שאזל זה שנים מחנויות הטבק, וביקש אש! הושטתי כהרף־עין את קופסת הגפרורים, אך שכנו לספסל, הושיט יד תובענית, נטל את הגפרורים והכניסם אל תיקו השחור. ידי וידו של אבא נותרו תלויות זו כנגד זו בחלל האוויר. זו מבקשת וזו מושטת ריקם.

– הידעתם?! – הרעים האיש בקולו היבש, הדק והמאנפף – אנוכי עורך־דין ושבילי החוק נהירים לי, פקודת האש והעישון, סעיף גדול 26, סעיף קטן י"ח אומרת: לא ישוב וייעשן אדם במקום ציבורי לא סיגריה, לא סיגר ולא מקטרת.

אבא שתק ולא ניסה להתגונן. ישב נזוף ונראה שהוא מיצר על אותה אש שביקש ולא קיבל, כמו היה בה כדי להבעיר את לפיד חייו ואותו עורך־דין דק־חוטם אינו אלא שליחא דשמייא.

שתיקה כבדה ועגומה אפפה את אבא. מקטרתו הכבויה כמו העלתה סילוני־עשן מתאבכים משדות־קרב מרוחקים של תש"ח. פניו נמוגו בעשן והותירו זוג כתפיים רחבות ונטולות־חיות. אבא נראה זר, מפחיד ומרוחק…


 

ד    🔗

הרי ירושלים המאפירים רבצו על רקע האופק המאדים ודמו לדבשות גמלי־קדם, הרובצים באפס־כוח ובחוסר־ישע מן המסע שאין לו תכלה ואין לו קץ. הוא ירד בתחנה שבמבואות העיר. פרצתי החוצה והלכתי בעקבותיו וראיתיו מטפס במהירות במעלה הגבעה המוליכה אל בית־העלמין. במרומי־הגבעה נעמד על עומדו כנציב־אבן, כאנדרטת־שׁיש של גבורה. הביט על ירושלים השלימה הפרוסה לרגליו, שהלכה ושקעה בצללי־ערבית ושלחה נצנוצי־אורותיה האחרונים. את מראהו לא הוספתי לראות. במעלה הגבעה הלבינו מצבות השיש ונשמע קול צחוקו המתגלגל, ששב והדהד באלפי בנות־קול.

אצתי בסימטאות ירושלים החשוכות, שאיי אור צצו מבתיה. הנעליים המסומרות דפקו בעוז על מרצפות הרחוב ובאוזני הדהדה קריאתו: המעגל נסגר… המעגל נסגר…

סיוון תשכ"ז


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47250 יצירות מאת 2631 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!