א    🔗

משה, הנער ההוזה, תלה עיניו השחורות והיוקדות בקימורי התקרה האפלוליים. התבונן וסקר במבטיו, חזור והבט, את קורי העכביש הארוגים בשתי וערב, שצרו על הקימור חופה של מסתוריון ומלכודת פתאים לזבובונים אובדי־דרך. עכבישים אפרפרים־זעירים השתלשלו מטה בנסיון נואש למצוא מדרך לכפות רגליהם הזעירות והמאורכות, אולם חרף מאמציהם לא עלה בידיהם אלא לצקת על הקירות האפורים והטחובים נימה של עצבות הזועקת: הו, בן־אדם, מה לך נרדם? קום, זעק, פרוץ והינשא אל מרחבי שמים תכולים ושוט ורחף בנוף אלוהים. לטף במבטיך שדות ירוקים, הקשב לפכפוכיו של מעין מתגבר, האזן לרנן צפורי מרום והצטרף לרחש צפצפות ואילנות מתמרים. לך ונהג עדרי צאן.

משה טווה את חלומותיו. חלומות תמהוניים של ילד תמהוני, המנותק מארץ הממשות, הבונה עולמות ומחריבן במחי הגיגיו. שרעפיו היו לו לכנפיים, העכבישים במצוקתם היו לו אחים. עתים תורתו מלוא חופניים, עתים מתעלם משבר פסוק. הוא נישא בעולמות עליונים מבלי שהבחין בסובב אותו. הוא אף לא הבחין בחכם שאול כבד הגוף, שקרב אליו אט אט על ראשי בהונותיו ובתנועת יד חדה הצליף בנער ברצועות שבידו, העשויות עור שור וחמור יחדיו על דרך הכתוב: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו”, הכאב צרב וחלחל בעצמותיו. עיניו נעצמו בחזקה ונשימה קטועה פרחה מגרונו. ראה את מבטי הקינטור ששיגרו לו חבריו, הציץ לקרקעית עיניהם הצוחקות ונימי נפשו נתגעשו. בתוך ההמון נותר משה בודד ויתום מאלוהים ואדם. קינאה של אמת קינא בבני עשירים שפטורים היו מכל עונש בזכות ידם הנדיבה של הוריהם ואילו בני עניים, שטובת הנאה אין מהם, זכו למתת ידו הכבדה.

מבלי משים פקח משה את עיניו שאדמו מדמע ועלבון. התנשא ממקומו אט אט, נזדקף, סקר את חבריו והניף כפותיו הקטנות כנביא חורבן. קרני האור החיוורות והצוננות, שחדרו בעד הצוהר ליטפו ברוֹך את גוו הצנום וצרו על הקיר את צלליתו הענקית. קולו, שהיה צרוד בדרך כלל, הפך עתה צלול וזך כקולו של נביא אלוהים. הנער זעק והקול שב והדהד מבינות הקימורים בבת קול: “הוי דור אובדי־דרך, האומרים לטוב רע. דור כבד עוון, הרודה בצדיקיו בשבט זעם. ימיכם בחושך יתמו ואור אלוהים ירחק מכם לנצח”.

הנערים והמלמד נדהמו לרגע משטף מילותיו הבוטות ומהתנהגותו המוזרה. משנתאוששו, פרצו בצחוק רועם ומשוחרר מכל מעצור. פניו של חכם שאול נתאדמו כסהר עולה. הוא הידק שפתותיו עד דק, הצליף בנער־הנביא וקרא: “אוי, מושון, מושון. הנביא המשוגע. בן נעוות המרדות. יושב בתלמוד תורה וחולם חלומות באספמיה. תיפח רוחך מאוס. לא לחינם שנו חכמינו זכרונם לברכה: אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו. עד עתה יסרתיך בשוטים מעתה אייסרך בעקרבים”.

– חכם שאול – פאלאקה! פאלאקה! – זעקו הנערים ועל פניהם משוכה הנאת ציפיה ושמחה לאיד.

לא חלפו אלא רגעים אחדים. כפות רגליו היחפות והשחומות של משה נכבלו בסד והורמו אל־על בכניעה, כשני תרנים שדגליהם הורדו, שני גברתנים צעירים, ממשמשיו של חכם שאול, החזיקו ברגלים הדקיקות כקנה סוף, שציפו לטפולו של חכם שאול. חכך חכם שאול בגרונו, נקה מיתרי קולו כראוי, ובדחילו ורחימו הצליף על כפות הרגליים ההולכות ומאדימות, הולכות וצבות, ג' פעמים כמניין “והוא רחום” – סך־הכל ארבעים חסר אחת, כמניין טל מלקיות. עיניו של חכם שאול בוערות כרשפי־אש ומפיו ניתז קצף.

נשימתו של משה הלכה וכבדה. הוא הביט בקימורים וביקש ישע מאלוהי העכבישים. מבעד לקשתות ריחפה צינה, שחדרה לגוו, שיניו נקשו אלו באלו. הוא לא בכה. גנח גניחות של יאוש כמו הוצא סודו לרשות ההמון והאספסוף שבשער צוחק בקול פרוע, לועג לרגשותיו ורומסם כאבק מפתן. משה שב ושינן, שב וקרא: “ממעמקים קראתיך ה‘… ממעמקים קראתיך ה’”.

חכם שאול נתרצה מן ה“פאלאקה” ואדמומית של חדווה צצה על פניו הדשנים, העטורים זקן שחור וסמיך, משובץ כתמי טבק, המשווה חן למצחו הקמרוני. רוחו הבדוחה דלתה ממעמקיו את נגינת סדר מלקיות של ערב כיפור והוא סלסל בהטעמה:

מוסר ה' בני אל תמאס

ואל תקוץ בתוכחתו.

כי את אשר יאהב ה' יוכיח

וכאב את בן ירצה.

וידעת עם לבבך –

כי כאשר ייסר איש את בנו

ה' אלוהיך מיסרך.

הילדים המבודחים, שמראות אלו היו מוכרים להם ממנהגות ערב־כיפור, שאז נתלו חומרים חומרים על חלונות בית־הכנסת וחזו בקלונם של “הגדולים” הלוקים מידי השמש על חטאיהם, השיבו במקהלה מלווה מחיאות־כף קצוּבות: “וידוי. חרטה. דמעה”. וחכם שאול המבוסם מניח את כף ידו הגרומה על אזנו הימנית כאפרכסת. תולה מבטו במרום ומסלסל: “אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת… והפלא ה' את מכותיו ואת מכות זרעך מכות גדולות ונאמנות וחוליים רעים ונאמנים”. והתלמידים עונים לו ציוצים ציוצים: “וסר עוונך וחטאתך תכופר”.

מרחרח חכם שאול קמצוץ של טבק, שואף תוכנו למעמקים וצופה בתלמידיו, השמחים שמחה של ממש. רק משה ישוב בפינתו כפגר מובס. רחמיו של המלמד שבים ונכמרים על הנער המוכה. משתיק את הפוחזים במכת אגרוף על קתדרתו ומשלח בם אצבע שלוחה: “תיפח רוחכם ארורים! היום אני מכה למשה ולמחר תהיה ידי שלוחה בכל אחד ואחד מכם”.

תם סדר מלקיות. המכות שניתכו על משה כמו עדו עליו מחלצות של ריחוק והתנכרות לחבריו ולחולין שמסביבו. השתיקה הכבדה ששררה לפתע העיקה על נשמתו ועל נשימתו. הוא נשם קטועות ונשען חסר אונים על מסעדי מושבו. לרגע פכר ידיו הרועדות, אך שב וניתקם. הוא ניתק כליל מחבריו השתוקים והנזופים בפינותיהם. הביט בפניהם התפוחים והאדמומיים, ראה את לבושם החדגוני ואת חוטמיהם הדולפים. לפתע דמו בעיניו לחטיבת אדם, לגוש בשר אדום. הוא לא זיהה אף לא אחד מהם ופרץ בצחוק, צחוק רם ומתגלגל. טלטל רגליו היחפות וצחק. צחק ללבושם. צחק לישותם. הם נראו אדומים כאדום שבעיניו. והצחוק לא ניתן לעצירה. לא ניתן לבלימה. חבריו ומורו נתקפו בחלחלה ותקעו בו עיניים מזרות אימה. הכל שתקו והקשיבו לצחוק שהדהד בין הקימורים והפך לקול בכייה גדולה וקורעת לב, שדעכה אט אט, נעשתה חרישית, גונחת ומקוטעת.

חכם שאול והתלמידים התעלמו כליל ממשה, הניחוהו לנפשו והמשיכו בתלמודם. כמו ממרחקים, כמו מאוב, שמע משה את קולו של חכם שאול המסתלסל בטעמי המקרא שלבש לפתע נועם ומתיקות, כקול חליל רועים בנוף אלוהים:

"וידבר ה' אל משה לאמור

בא דבר אל פרעה מלך מצרים

וישלח את בני ישראל מארצו…" –

כמעשה קסמים, כתעלול־נסים, פגו וחלפו כאביו של הנער. הוא קינח במשיכת שרוול את חוטמו הדולף. קומתו נזדקפה ונשימתו נסתדרה. לא עוד נביא זעם. השליחות, השליחות, היא שהצמיחה לו כנפיים ונשאה אותו לגבהים חדשים. הוא כרה אזניו לצו עליון והקשיב לקול הקורא אל משה לעמוד בפני מלך של בשר ודם ולהביא לפניו בשורת מרומים.

 

ב    🔗

משגברה ידו של “הנוגש המצרי” – כך כינה משה בסתר לבו את חכם שאול המלמד – תהה הנער ושאל עצמו שאלות שונות ומשונות על מוסר ועל אלוהים ואדם. הנער, לאחר התלבטויות רבות, פנה פעם אל אביו והפיל תחינה שיעבירהו לבית תלמוד תורה אחר. האב הכעוס, שחלק כבוד לחכם שאול, שלף ברוגזה את משקפיו מעל עיניו והזעים: “תיפח רוחך מאוס. מי אתה ומה אתה שתרים קול ותצפצף. מי לנו חכם ונבון ויודע דבר כחכם שאול”. האם, שרוצה היתה לסייע לבנה כדי לחלצו ממצוקתו, חששה מתגובתו החריפה של האב, וכאם רחמניה, הנתונה בין הפטיש ובין הסדן, הביטה בעיניים חומלות בבנה… ושתקה.

הנער בחר בבדידות. שעות ארוכות ישב מרוחק ומנותק מחבריו, הציץ בהם כשהם ניצבים חבורות חבורות, אלו כנגד אלו, כתגרים ולקוחות ומתנגחים כגורי תיישים. ברוב זריזותם הניפו בוהן ושיקעו בוהן כאברכים וכך ניהלו שקלא וטריא על זנב עפרון ועל שבר אולר. הוא גם תפסם בקלקלתם. אותם גדיים שהנצו קרניים, ידעו קוביה מהי ואף שיחקו בזריזות בקלפים מרוטים והמילינים – אותן פרוטות חומות – חיממו לבם בקול צלצולם וקשקושם. צערו של משה גדול היה לא רק על כל העולם החוטא, האוגר את ממונו בחטא והנהנה מצלצולי הקיש־קיש־קריא של המטבעות, אלא נצטער צער רב על אחיו אהרן העומד כעגל בראש העם ומאחוריו קופה של מטבעות. רוטן היה על הוריו העומדים מנגד ושמחים בשמחת כשרונותיו של אהרן וממנו מתעלמים, כאילו היה צל עובר. בעיקר דאב לבו שאביו, שהיה נכבד בקהלו, הקל ראש עם אהרן וקראו “סוחר” ואילו הוא, הדל והאביון, כל שכרו השבועי אינו עולה על שני מיל, שהרוויחם ביושר – בקריאת תהלים בבית־הכנסת מדי שבת. מעט הממון הזה היה משול בעיניו לגרוגרת דרבי צדוק ולקב חרובים של ר' חנינא בן דוסא, שזן בהם עצמו מערב שבת לערב שבת.

בתוך בדידותו הגדולה מצא נחמה בחברת כלב רועים מגודל, שמצאו גור כלבים ואמצו לרע. כלב זה היה אח לאותם כלבי חוצות מזי־רעב, הממלאים שכונותיה של ירושלים והופכים עליה את לילותיה בקול נבח תובעני. הלילה משיב להם בבת־נבח והילדים יחרדו בקול בכי. הכל נסים מפניהם כמפני רעה, גם חתולי אשפתות יצטמררו בראשי צמרות, רק משה חשק בכלב הפקר וכלב הפקר חשק במשה. מביט בו צמוק־השלד והשניים תוקעים עיניים מזוגגות זה בזה וחושפים שניים זה לזה. שני רעים.

– ר' נבחא יקר – מתאנח משה לפני כלבו – ילמדנו רבנו, למה חבריך, כשאחד נובח כולם מתקבצים ונובחים על חינם? הכלב ספק מציץ, ספק מפהק ומגלגל לשון כרוצה לומר: שטייא, כלום חבריך אינם נוהגים בך כך? עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. תולה הכלב מבטו בנערים המתמקחים על שווה פרוטה ומנבח ניבוחים ניבוחים כרוצה לומר: אם אין קטנים אין גדולים וגדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים.

רואים ילדי ישראל את משה צועד בחברת כלבו ורוח עזות פנים עולה על גביהן והם ניצבים סביבו חבילין חבילין, תחילה במאור פנים מעושה: מה שלומך מושון ומה שלום אהובך המהבהב אדון הבהבי?

מביט בהם הנער ונוגס שפתו, כלום יודעים כסילים אלה כי פגיעה בכלבו כמוה כפגיעה בשורש נשמתו. מה לו ומי לו יקר בתבל יותר מכלב זה. הללו מנבחים ומקנטרים ומשה וכלבו לא יחרצו לשון וישיבו להם בשתיקה. או אז חמתם מפעפעת כפל כפליים. “יודעי שיר” שבחבורה יקיפוהו וייללו: “משוגע הוא הנביא…” “משוגע הוא הנביא…” ויעפרוהו בעפר. חסידים שבהם ימשחוהו במטר רוק והוא לא יפצה קולו־בבכי, אך הלב, הלב עולה על גדותיו ומחפש פורקן בבכי חנוק. משהסתלקו המשטינים ומשחלף קוצו של רוגז בא שיקול דעת. יושב הנער ומלטף את כלבו. עתה יכול הוא לעמוד על ערך חברותו ונאמנותו של כלבו, שאף הוא כבעליו שקוע בעולמו שלו ונוהג מתינות בבני החבורה.

מציץ הכלב בבעליו בעיניים לחות נוגות וכמו מנסה לפייסו: רבי משה, כלום נתת דין לעצמך? הידעת מי אתה ומה שליחות ממתנת לך? ילמדנו רבנו, האם מקרה הוא ששמך משה ומולידיך – עמרם ויוכבד שמם? ואלו השניים הלכו והולידו אותו שמנמן ורודף חיים הקרוי בפי הבריות אהרן, עגל של זהב ותו לא.

לאט לך ר' נבחא – התפרץ משה – כלום טחו עיניך מראות, שאין בו באחי ממידותיו של אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. אהרן זה, רשע הוא, אוהב מלחמה הוא, רודף מדון הוא, מתחמק ממניין וממעשים טובים הוא ונותן בפרוטה עינו.

מציץ ר' נבחא בבעליו כתמה: לעולם הוי דן את כל האדם לכף זכות, שהרי צעיר הוא ואחיך הוא ועם חלוף העתים תעלם משוּבת הילדות, הנער יגדל ויסור מדרכו הרעה. ועוד צא ולמד – כלום מקרה הוא שאחותך, היודעת קפוץ ורקוד, מרים שמה ולא חס ושלום רבקה או דינה? משמע יש דברים בגו.

אכן, יש טעם בדבריך ר' נבחא וריח של שליחות יש בצירוף וברוך מזווג זיווגים, המרמז לעמו ישראל באהבה – כלום פרח מזכרונך ר' נבחא, שאבות אבותי היו מאומרי שיר של יום על הדוכן. והרי לך הוכחה נוספת.

– יפה דרשת ר' משה, אך אם שרשיך נעוצים במשה רבינו עליו השלום, מן הדין שתהיה תוהה על הר־סיני, ומהו הר סיני בעיניך?

הנער, שחקרן ודרשן היה, חיפש ומצא תחליף הוגן למבוקשו. אמנם לא במרחק שנות דור, אך נאה היה לו למקום התואר “הר־סיני”. יתירה מזו, יתרון היה להר סיני שלו, שכן בארץ־ישראל היה ומהרי ירושלים היה. תלולית הר מאפירה שבתה את לבו ואת דמיונו. גבעה קרוחה זו צפתה אל פני העמק הסמוך וראויה היתה להקרא הר־סיני יותר מכל גבעות הסביבה, שחסרות השראה היו. גבעתו, גבעת הבחירה, גבנון של ממש נתנשא עליה – עגול ונאה אף משל כמה בעלי חטוטרת ירושלמיים, שכן זו הצמיחה בקודקודה תאנה עתיקת יומין, שעל אף שנותיה הרבות הניבה עדיין פרי הילולים. בצלה אפשר לחסות בחום היום ולעת ערב עם דמדומים לטפס על צמרתה ולזעוק אל העמק הפרוש לרגליך ואל גבעות עולם הניבטות אליך בקריאה מהר להר והקול – אינו שלך עוד – שב ומהדהד על קרני השקיעה בבנות קול מופלאות. ואם חשקה נפשך במסתור, יכול אתה להתכדר בנקרה זעירה וחמימה שהיתה

במרכזו של העץ, תולדה של שריפה עתיקה. שם היה שולף את הזוהר הקדוש ומשנן בו בחשאי.

מדי יום ביומו, בתום מסכת הלימודים בבית מדרשו של חכם שאול ולאחר תפילה במניין, נוטל היה את כלבו והשניים צעדו קוממיות אל התאנה, שהיה בה הרבה מן התקוה והיחול. בשולי הדרכים, נסתרים מעיני אדם, חלפו על פני נערי הרחוב, שבגדיהם מטולאים וחוטמם דולף, האצים בין עגלות, אוטומובילים ומכדררים ברגליהם בכדור־סמרטוטים מצחין ושמחת עולם על ראשם.

השניים צעדו לקראת כדור החמה הירושלמי האדמוני, שקרניו נתקצצו והוא מתגלגל וצונח אל בנות ערפילי ההרים ללינת לילה. תוקע הנער מבטו בגבעות המאפילות והולכות, הנעשות בזו אחר זו שטוחות ככתם צבע אפרורי, שכתר של תכלת מהול בארגמן משמש להם הילה זוהרת. הציץ בתבל הלובשת מסך דמדומים וקדושה נעלמה. התאנה שלו, שבערה לעת מנחה באור שקיעה, היתה בחינת הסנה הבוער ואינו אוכל. אזניו ואזני כלבו קשובות היו לצליליהם הנוגים והמונוטוניים של חלילי הרועים הערביים, המעיזים את המקנה הגולש במדרונות. ילל החליל נישא על כנפי רוח של ערבית, הסוחפת עמה ריחות חריפים של עדרים ונביחות כלבים מרוחקות. בליל קולות וריחות אלו נסכו בו תפילה זכה ומפעמת, שאינה כתובה על ספר ואינה מרפרפת על שפתיים אלא חרותה היא על לב.

עדרי הצאן הזורמים בעמק בטורים ארוכים ומתמשכים, לא עוד היו עדרי צאן, המהלכים על ארבעותם. רכוני־ראש אלו דמו בעיניו לעם ישראל הנד במדבר במסע ארוך ומיגע, שאין לו תכלה ואין לו קץ, והתיישים המזוקנים, הצועדים באון ובגאון בראש, משולים היו לזקני העם, שופטיו ושוטריו אשר בשער, המנהגים את ההמון הנוהר אחריהם.

מששקעה ירושלים בחשיכת ערבית ורק נצנוצי פנסיה המבליחים נשתלבו בנצנוץ הכוכבים ואינך יודע לתחום את גבולם, ידע אל נכון כי ירושלים של מטה נתמזגה, כדרכה מדי ערב, עם ירושלים של מעלה. בחוסר המעש של הלילה ראה את תקוותו של העולם, המתנזר בשעות אלה ממעשיו הרעים. נוטל היה את כלבו ושב לאטו לשכונתו, שבתי האבן המגובבים שלה האפירו באופק ויצרו מסך של מסתורין. בעיניים ספק פקוחות ספק סגורות הילך בצדי הדרכים, כמו נצמד ונבלע בכתלים האפלים. קרבתו לשכונה הדביקה בו מתחושתו של אותו עכביש זעיר וחסר אונים המרחף בין שמים וארץ בבית מדרשו של חכם שאול. שילח את כלבו למחסן העצים הישן, שזה מכבר אין משתמשים בו, ריפד את משכבו של הכלב ונפרד ממנו לשלום.

נוטל היה ידיו כדבעי ואץ לבית הכנסת לתפילת ערבית. משתמה התפילה והכל היו מסתלקים לביתם, היה נותר בגפו, ניצב דומם מול עששיות השמן, המפיקות ריחות כבדים ומטילות צלליות על הקירות החשופים והגבוהים והצלליות נדות לכאן ולכאן כשרפים רוחשים, המשיבים בבת קול לצקון לחשו. תפילתו של משה לא תפילת קבע היתה, אלא תפילה זכה של ילד תמהוני והוזה, הבא להודות לבוראו על מראות אלוהים שזכה להם שעה שהציץ בפרדס – ובאותם ספרי קבלה עתיקי יומין, שנטלם בחשאי ממדף הספרים שבבית־הכנסת ועתה בא להחזירם. נזכר הוא בפלא הגדול שחזו עיניו כשהגוויל המצהיב, המעלה ריחות קדומים, לבש לפתע חיוּת ואותן אותיות רש"י זעירות, ספק שחורות ספק חומות, הכניפו ופרחו מעל תאנתו. חגו סחור סחור בזמזום נדיב ושבו ונתגמדו כיתושים זעירים והיו לאותיות דפוס שחורות.

משדבקו שמורותיו, הנמיך את צווארו, התכרבל במעילו הגדול ממידתו ונבלע בלילה הקר.

 

ג    🔗

חלומות הרבה חלם משה ואלו שחלם האמין בהם וראה בהם אחד מששים לנבואה. ליל חמישי אחד בשבוע הופיע בחלומו סבו, שאותו לא ראה מעולם. פיו קרוח־שִׁניים, גופו כפוף כשופר וזקנו הצחור מנומר כתמי טבק חומים. הזקן ירד על־פי מידותיו וכמעט־כמעט טאטא את הדרך שלפניו. מראהו של הסב עורר את צחוקו ומשה לא התגבר על יצרו וצחק צחוק של משובה וילדות. אולם משהבחין בפניו הזוהרים של הסב ובעיניו הנבונות והטובות ששלחו ניצוצות של אור טוב, נתמלא לבו חרדה ונשתתק. הסב הרחום הלך וקרב אל נכדו כשהוא מדדה מצד אל צד. לפרקים הלך בעקלתון ולעתים שב והישיר את נתיבו כשהוא מניף מטהו אחת לשמאל ואחת לימין בחדווה של יעוד ושליחות.

נעמד הנער נטוע על מקומו והסב קרב והלך ובעוד רגע צבט בלחיו צביטה הגונה של זקנים שלא נס ליחם. הסתובב סביב הנער והכריז בהניפו מטהו ובשוררו בניגון של טעמי המקרא: “מושון מושון, מה גדלת. מושון מושון מה פרחת. חי… חי… חה… חה… קומתך עולה כפורחת וסבך, בעדן מקום מנוחתו, הולך ומתגמד ומעורר צחוקם של מלאכי אלוהים. ואתה בני אינך עוד נער ככל הנערים. אתה לשליחות… והם לליצנות. מעתה, לא מושון יהיה שמך כי אם משה. משה. הסכת והקשב לצליל השם משה”.

הנער שלא יכול היה לפצות פיו, עמד קשוב. סבא שר בניגון של טעמי המקרא וקולו כקולו של חכם שאול נאה ומבשר. משה חש כי דמו גועש, מקפץ ומרקד כסמבטיון שמעבר להרי חושך, המנסה לעבור על גדותיו ולהגיע למקום אור. עז היה רצונו לגבור כארי ולקרוא: “ברוך בואך סבא מעולם החיים”, אך הזקן משתובב לו בשמחת נעורים, מלא חיוניות של נער ומניף מטהו אחת לכאן ואחת לכאן ואינו מאפשר לנכדו לפצות פיו.

עייפות כבדה רבצה לפתע על פני הסב, עייפות הנושמת רצינות. הוא טיפס בכבידות על בימת האבן הגבוהה והממורקה, שנצצה בקרני שקיעה. בידו האחת תפס בשולי זקנו בהדרת חשיבות ובידו השנייה הניף מטהו מול השקיעה (כן, שקיעה ירושלמית היתה!) והכריז: “הנה ימים באים, נאום השם צבאות, והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיך תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. לכן שמע בני אמרתי כי חוטר לבית ישי אתה, הטהר והזדכך וחפש את ה' אלוהיך, כי אותך אמצתי לבן ונחה עליך רוח חכמה ובינה. רוח עצה וגבורה והעלית את עמי מבור חושך, מתהום שחת אל פסגת אור אלוהים”.

פתח הסב קופסת טבק זעירה, צבט קמצוץ טבק ריחני ושאפו למעמקים, משך בקצה חוטמו והתעטש בזה אחר זה. סגר את הקופסה לאיטו ומשה תמה היה על הדמיון שבין קופסה זו לקופסתו של מורהו חכם שאול, שגם זו עשויה היתה מקשת כסף.

ירד הסב מבימת האבן בקלילות ובטרם אץ לדרכו קרץ בעינו במשובה לעבר משה והוסיף: “אך זכור תזכור בני סוף מעשה במחשבה תחילה…” וסבא נסתלק לעולמו, מגלגל מקלו מאחורי גבו, כמנפנף לשלום, ונבלע מאחור האופק…

פקח משה את עיניו וירא והנה חלום. סילק מעל חוטמו הדולף יתוש עוקצני וטרדן שריחף סביבו סחור סחור בזמזום מציק ונטפל לחוטמו. הציץ משה בעששית הנפט הקטנה שהבליחה והאירה באור חיוור את בני הבית הסרוחים כפגרים על מיטותיהם. החדר הצר שרוי היה בצחנה כבדה ומוסיקה אימתנית השתלטה על פניו. האב נוחר ב“תרועה” וילדיו ואשתו משיבים לו ב“שברים”. מעין חזן ומקהלה שלא מעלמא הדין. החדר ומראי בני הבית והחלום המשונה על סבא, עוררו את צחוקו, הבית ישן והוא צוחק. תחילה בקול צחקוק חרישי, אך דינו של צחקוק כדינו של יובל מים הפורץ אל הנהר הגדול והצחוק גיבר חיילים ונעשה לצחוק מרעיד ומרטיט, שנתמזג בקול נחירתם של בני הבית.

– בחיי אלוהים שאתה משוגע! – הקיץ ראשון אהרן אחיו, ששכב במיטה סמוכה. הוא שפשף עיניו מול אחיו הצוחק, פיהק מלוא הפה וקבע: כולם מעידים שאתה משוגע…

האב, האם והאחות מרים התעוררו אף הם והציצו ממיטותיהם ולעיניהם נתגלה מחזה מוזר: הבית שרוי בחשיכה. מצד אחד שוכב משה ומן העבר השני שוכב אהרן ומלמד את אחיו הלכות התנהגות: “שתדעו לכם שיש לכם בן משוגע. הוא הולך ברחוב ופתאום צוחק. פתאום בוכה. פתאום נעמד. פתאום רץ. הכל פתאום. עכשיו הוא כבר קם בחצי הלילה וצוחק וצוחק… איזה משוגע זה”.

משה לא השיב דבר. הוא לא ראה את אחיו הדובר ואף לא הבחין בבני הבית הישובים על מיטותיהם שתוקים ובוהים. רק מרים הקטנה פרצה בבכי. לפתע נזכר משה בפרשת הצחוק והבכי בבית מדרשו של חכם שאול ואף הוא נשתתק. בני הבית תקעו בו מבט גדוש רחמים וצער. האב הביט באם ונאנח. אחד אחד הניחו בני הבית את ראשם על הכר ושבו ונרדמו.

– “הגיעה השעה… הגיעה השעה…” – לחש משה לעצמו. – “חלום זה חלום של בשורה הוא. הגיעה שעתי ואולי אף שעתו של עמי השרוי תחת ידם הקשה של האנגלים ימח שמם. היום יום ששי הוא, זה יום המרחץ והמקווה. זהו היום הבא לפני השבת. יום הטהרות הגוף והנפש. היום בעזרת השם אוכל להיטהר ולהזדכך, כמבוקשו של סבא עליו השלום”. פניו כוסו לפתע בעננה כבדה והוא היה תוהה: “מה משמע ‘סוף מעשה במחשבה תחילה’? והרי אני מקדים כל ימי מחשבה למעשה…”.

 

ד    🔗

בבוקרו של אותו יום לא גילה משה לאיש את חלומו, אך בסתר לבו חפץ היה לשאול את אביו: “אבא, אמור לי מה היה מראהו של סבא עליו השלום, שאת מראהו לא ראיתי מעולם”, אלא שמתיירא היה לשאול שמא יתגלה סודו ברבים ואביו ישימהו לצחוק וללעג. בני הבית סעדו את לבם כמנהגם מדי בוקר, בפרוסה רבודה חלבה מתוקה ודביקה ולגמו ספל תה מהביל. האב, האם והילדים סקרו את משה בשקט ומבלי לומר מטוב ועד רע. רק האם עיניה אדומות היו וקולה מרוסק. מביטה בבנה וגונחת. משה שהיה שקוע בעולמו שלו ובסדר יומו עמד בפינת הבית, עטוף בטלית מצויצת, והתפלל בדביקות ובנדנודי גו של התרוממות נפש. ניכר היה באהרן, שארשת בוז נסוכה על פניו, שחפץ היה לומר מילת גנאי על אחיו ולהעירו מאותה שנת נצח הרובצת עליו אך למראה עיניה הלוהטות של האם הבליג ולא פצה פיו.

רוחו של משה בבוקר זה היתה מרוממת מתמיד. פניו, קפואי המבע, לבשו היום ארשת חדשה, נתמלאו חיוּת ואודם קל ועיניו בהקו בלחלוחית של אושר. שפתיו רטטו ויחד עם חבריו לכיתה שר בהתרוממות נפש את זמירות השבת וקולו, השקט בדרך כלל, נישא על פני קולות חבריו. אף לשיעור המוסר של חכם שאול הקשיב ברוב קשב. ניהל משא ומתן עם רבו, שאל על פשר סתומות והשיב בעוז על הנגלות. חכם שאול שלח אל הנער את חיוכו הטוב, השמור רק לעת רצון, והנער שב וחייך אל רבו ברטט שפתיים.

משתמו הלימודים אץ משה לביתו, נטל בחופזה מגבת שעירה וקוביית סבון ורץ למרחץ. שפשף גופו היטב עד שעורו האדים, ניקה אוזניו בקיסם מצופה צמר גפן, לבל יפסיד חלילה נטף קל מדברי אלוהים חיים. אחר כך נכנס למקווה הטהרה וטבל בדביקות ובעצימת עיניים שבע טבילות, שקלפו מעליו את קליפות החולין והסטרא אחרא והלבישוהו מחלצות של קדושה והזדככות. יצא אל הרחוב וצעד בגאון על מרצפות האבן החלקלקות והמבהיקות למשעי שנשטפו לכבוד שבת. צעד צעדים מדודים, מתון מתון, כתייר הפוגש לראשונה עולם חדש, נשם עמוקות את ריחות תבשילי השבת, שהוסיפו לו נשמה יתירה.

בחלל עמדו ריחות השבת למיניהם – מטבח מטבח וריחותיו, מטבח מטבח ומעדניו. מטבחי התימנים הפיצו את ריחותיהם המגרים והעזים של הזחוג והחילבה, אותו נוזל סמיך וחריף, דמוי חרדל בו מתבלים את הפת. מטבחי הבוכרים הפיצו ריחותיו הנעימים של האושפילאו – אורז שמנוני, רבוד צמוקים, בשר וגזר. מטבחי האשכנזים השיטו לחלל את ריחות הגעפילטע פיש והצ’ולנט. במטבחים אחרים קיפצו על מחבתות זרעוניות וקליות למיניהם הקרויים בפי העם “פפיטס” ומנעימים את השבת בקול פיצוח קצוב, המותיר אחריו מרבד של קליפות ופה צורב מחמת המליחות. ילדים נתקהלו בחצרות חבורות־חבורות וסביבם זוגות נעליים, כמניין בני הבית, שאותן צחצחו ומירקו לכבוד שבת. צליל מתוק של מכתשי נחושת צלצל ובקע והדהד מן החצר בדנדונים וריחות התבלינים המתנפצים מלאו את חלל האויר. הריחות נתמזגו בקולות והרטיטו את אוזניו ואת נחיריו גם יחד. הרהר הנער: עמך ישראל על עדותיו ושבטיו גרים בסמיכות זה לזה ואף־על־פי־כן הם בבחינת עם לבדד ישכון. אין הם באים בברית נישואים זה עם זה ואינם אוכלים זה משחיטתו של זה, אין הם מתפללים בנסחים שווים ואף ביום מותם אין הם חפצים להיקבר זה בצדו של זה. כחיים וכמתים איש על דגלו ועל שבטו. ואולם ריחות השבת הנודפים ממטבחי עמך ישראל נישאים ועולים למרומים מתמזגים זה בזה, מסירים מחיצות, מתלכדים ומוליכים את עם ישראל כגוי אחד לקראת שבת מלכתא.

אל התנור של סאראחי הגורג’ית הובילו אותה שעה את החמין ופה ושם חזרו נשים בוכריות כרסתניות, לבושות צבעונים ומטפחות משי מבהיקות על ראשן, בידיהן סלי נצרים גדושים רקיקי לחם גדולים ופריכים הנימוחים בפה והקרויים בפי הבריות “נון־טוקי”. אה! מה חשקה נפשו לצבוט ברקיקים אלו, צביטה אחת כנגד ארוחת צהריים, אך היעוד היעוד הוא ראש וראשון.

מעבר לרחוב הופיע כדרכו מדי ערב שבת מולא מאיר שמש, כרוז השכונה, לבוש קפטן משי לבן ונעליו מבהיקות בשחורן. תקע מולא מאיר בחצוצרת נחושת ממורקת, שהבליטה את זקן התיש אשר לו. תקע והכריז: שבת! שבת! שבת! – לשמע קריאותיו נסגרו החנויות על מנעול ובריח ואינך יודע אם מפחד השבת או מפחד אותו זקנקן חצוף התקוע בשולי סנטרו. מכונית שיטור בריטית משוריינת עם תותח קצר־קנה ועם מכונת־יריה חלפה בטרטור מנועים מוגבר ועוררה את חמתו של מולא מאיר שמש, שנפנף כנגדה יד סונטת. תקע כנגדה בשופרו והכריז: “גויים. זרע עמלק. שבת. תיפול עליכם אימתה ופחד”. צחקו השוטרים שהציצו מן הצריח והפטירו באנגלית מתוך שפמם הצהוב והגזוז: “א קרייזי ג’ו” (יהודי משוגע). – הנהן משה בראשו ואמר חרש בלבו: בעזר השם, בעזר השם, לא יארכו הימים וסופכם שתאבדו מן העולם. ארצנו ארץ קודש היא ותקיא מתוכה את יושביה הזרים.

אבות ובנים צעדו בגאון לבית הכנסת ובידיהם ענפי בשמים, שהדיפו בושמם למרחוק. ירושלים של מטה לבשה נשמה יתירה, הכניפה, ונישאה מעלה מעלה.

נטל משה את כלבו ממקום מחבואו ושלח מבטו אל השכונה ולפתע נתגלו לו מראות חדשים, שתושבי המקום לא הבחינו בהם מעולם, שכן מנהגם של אלו לפלס דרכם ולהגיע ליעדיהם מהר ככל האפשר. הכל ממהרים ואין איש נותן לבו אל קרעי מרפסות או כנפי־תריסים, הנדים הלוך ושוב כפורשים שלום לעוברים על פניהם. מי הבחין בעץ הלימון המוזר שנשתל בעציץ־מרפסת שבקומה השניה ואעפ"י כן מניב הוא פרי למכביר? מי הקשיב לסיפורו של בית מט לנפול ולהלמות פטישי בונים? ירושלים נתגלתה לעיניו ביופיה ובכיעורה, בשמחת בניינה ובעצב חורבנה. על בתי האבן האפרפרים ששלחו קמרונות ומרפסות הנושקים את הבתים שמעבר לרחוב, על הגגות אדומי הרעף ומצופי הפח, על המבואות האפלוליים המקורים והמפולשים.

ככל שהלך ורחק ממרכז השכונה, נטש את המדרכות ופסע בשביל העפר, הרבוד פרחים וברקנים, דבקה בו התרוממות נפש של מקובל צפתי מן המאה הט"ז, ההולך לקבל את פני השבת. מבלי משים זרם ופרץ ממעמקי ישותו המנון השבת של המקובל הצפתי ר' שלמה אלקבץ: “לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה… כי היא מקור הברכה מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה… סוף מעשה במחשבה תחילה…”. אכן פסוק מוכר. והפסוק שב ומהדהד: “סוף מעשה במחשבה תחילה”. משאימץ זכרונו נזכר שפסוק זה מוכר לו מהקשר אחר, שהרי בחלום ליל אמש אמר סבא בטרם נעלם: “סוף מעשה במחשבה תחילה” – האין פסוק זה אות וסיסמה לשעה הגדולה שהוא צועד לקראתה? משה קיפץ מרוב שמחה וכלבו הנאמן כשכש בזנבו כשכושי שמחה כמבין ויודע את נפש בעליו. תפס משה בצואר הכלב תפיסה של חיבה. הכלב הבליט את שיניו הכלביות בהנאה כמחייך ושירבב לשונו בשמחה. הנער וכלבו עמדו זה כנגד זה וחיוך של שמחה משוך על פניהם.

 

ה    🔗

משהגיע אל פסגת הגבנון, לבשה הארץ דמדומי ערבית. היקום נתכסה לאטו בעלטה, רוח קלילה של ים נישאה מעבר להרים בדהרה וטפחה על פניו הגלויים, רפרפה בשערותיו וטלטלה סחור סחור את המגבת הכרוכה לצוארו ככנף של טחנת רוח. משה לא זז ולא נע. הוא עמד פנים אל פנים עם תאנתו ונתן לרוח לעשות בו כרצונה. הוא זקף את צוארו והרוח ניפחה את חולצתו והחדירה לגווֹ צינה של ערבית ירושלמית. “רוח הקודש. אוירה דירושלים” – לחש ושלף מתוך מכנסיו את פתילי ה“ארבע כנפות” שלו, נשקם והצמידם לעיניו וקרא בקול גדול: “שמע ישראל ה' אלוהינו, ה' אחד”. תוך כדי כך, נזכר שליל שבת היום ופתח בנגינה מתוקה ומסולסלת שאותה למד בבית מדרשו של חכם שאול: “שיר השירים אשר לשלמה. ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין”. הצרצרים צרצרו וההרים הדהדו לו בבנות קול מופלאות כחזן ומקהלה, השרים בדביקות ובהתלהבות.

עמד משה מול הלילה וציפה בדריכות. וההרים לא אכזבוהו אף לרגע והביאו לו את בשורתם. מאי־שם, מן האופק, הבחין בקול מוזר אך מקסים בניגונו, ההולך וקרב וממלא את חלל העולם. היה זה קול מיתר חד וצלול, מלווה בקריאות בלשון העברית. הנער סבור היה, שאות אלוהים הוא. כי מי יילך וישורר עברית בדרך נוכרית בערבית של שבת. התרגשות אחזה בנער. סבור היה כי אין זאת כי אם מלאכי אלוהים הם הקרבים ובאים לשבות עמו את השבת בקול זמר ומצהלות שמחה. כלבו הנאמן עשה אזניו כאפרכסת והשמיע חרחורי נביחה חרישיים כמתכוון לפרוץ בקול נבח תוקפני. הסה משה את כלבו וציפה.

עד מהרה קרבה סמוך לתאנה צלליתו של סב זקן רכוב על סוס. באור הירח הבחין משה במשקפי כסף דקים וקטנים שעל עיניו ובראשו הנזירי, העטור תלתלים המשתלשלים מתוך מצנפת שחורה ושעירה. הסוס צעד לאיטו בגאון בדרך הנהירה לו. הזקן החזיק בידו כלי נגינה מוזר שבו פרט וליווה עצמו בקריאות פרקי תהלים. משה חרד לבאות. הוא הכיר את האיש. “זה דוקטור מוסא” – לחש לעצמו ואץ חיש קל עם כלבו אל חיק העץ למצוא מסתור.

דוקטור מוסא קרב לאיטו אל התאנה ומבט תמוה נסוך על פניו. הוא היה מנותק כליל מן הסובב אותו, משל ריחף בעולמות עליונים, או הילך לתומו באחד מרקיעי רום. הדוקטור הפסיק לנגן, ירד מעל סוסו וקשרו לעץ, סמוך למחבואו של משה, ופרס על הארץ שמיכת צמר גסה. אחר כך כרע אפיים ארצה כמאמין מוסלמי ופתח בתפילת ערבית מיוחדת במינה. תחילת מעשה קרא בקול: “שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד”. משסיים, נטל מחדש את כלי הנגינה והישיר מבטו לעבר הר־הצופים, אל הירח האדמוני, שעמד על גג הספריה הלאומית ככדור אש והזליף על ירושלים הבהובי מסתורין. הדוקטור תלה מבטו בסהר העולה, הלובש אט אט מעטה מכסיף, ושב ושפך אל הלילה את צליליו.

הדוקטור שר:

לך האל הגדול והנורא אתפללה

לך אכוף ראש.

לך אבי הנביאים: משה, ישוע ומוחמד – אשיחה.

לך אכוף ראש.

משה לא יכול להתאפק יותר. מלותיו האחרונות של דוקטור מוסא הדהימוהו והרתיחו את דמו. הוא תמה על הדוקטור המכובד הכורך במשיכת מיתר אחד את שמו של אבי הנביאים משה רבנו, עליו השלום, עם שני שמות, שהס מלהזכירם. “יהיה אשר יהיה” – חשב ופרץ בקריאה מהדהדת: “דוקטור מוסא… דוקטור מוסא… למה תגע במשה קודשי לחללו?!”

הקריאה המסתורית שנשמעה ממעמקי העץ הרעישה את הדוקטור הזקן, שנזדקף לרגע מלוא קומתו, כרה אזניו ופקח זוג עיניים אימתניות, אולם מיד שב ונפל אפיים ארצה מול הקול הדובר אליו. הוא הצמיד מצחו אל שמיכת הצמר ובקול חלוש ונדכא אמר: “בשם האל הקדוש, יושב המרכבה וסביביו כרובי־אש, מי יגלה אוזן עבדו הקורא אליו בליל סהור ומכוכב?”

רוח אלוהים לא יצאה מן התאנה. גם מלאכי אלוהים לא הופיעו חבורות־חבורות. רק נער קטן ונחרד, שנדהם מתגובתו המוזרה של הדוקטור, הציץ מפינתו בפיק ברכיים וצייץ בקול גמגמני: “דוקטור מוסא! אינני שליח השם. רק בשר ודם אנוכי. אני משה בנו של עמרם הלוי”. משכילה הנער את דבריו, משך את כלבו ויצא עמו אל הערב המשחיר.

משהבחין הדוקטור בנער הקטן, שיצא לקראתו ובידיו הצנומות והקטנות כלב גמלוני המכשכש בזנבו, פקח זוג עיניים תמהות ועמד ככלי מלא בושה מול הנער, שהיתל בו ובנבואותיו. ואולם מזגו הטוב של הדוקטור לא הותיר בקרבו משקע של רוגז. הוא פרץ מיד בצחוק רם ומהדהד, שהלך והתגלגל בינות ההרים. תחילה הביט הנער בזקן הניצב מולו בשמץ חשד, אולם חיש מהר הצטרף לצחוקו הטוב של דוקטור מוסא. השניים צחקו והלילה השיב להם בהדהודיו.

– מה מעשיך כאן? – שאל הדוקטור הזקן והנמיך את משקפיו בשמץ של קונדסנות וגילה זוג עיניים תכולות גדולות.

– אני – גמגם משה – אני נער יהודי, הבא לבקש את אלוהים.

פקח דוקטור מוסא לרווחה זוג עיני סב טובות־סבר ושב וצחק:

נו, אני כבר יודע. אתה הוא אותו נער תמהוני, שהוריו באו לבקש ממני ישע ופדות. אותו נער ולא אחר.

– אל־נא תסגיר אותי דוקטור – התחנן משה – אני מוכרח להשאר כאן.

– אין לי ספק שהוריך עשו את השכונה כמרקחה. מן הסתם מחפשים הם את בנם האובד ואתה נהנה מהתבודדות בחיק הטבע בחברתם המרשימה של כלב חביב ודוקטור זקן…

הדוקטור הפסיק לרגע את דבריו, הביט מזוויות עיניו אל הנער החרד ואמר ברוֹך: אל־נא תפחד נערי, לא אסגירך להוריך. שב וסעד לבך.

דוקטור מוסא שיכל רגליו ופתח תרמילו. הוא שלף מציקלונו כמה פיתות אפויות, שהפיצו ניחוחות תנור מזרחי, הניח על הפיתה בצלצלים ירוקי־זנב וזיתים כתושים נוטפי שמן. תיבל את פיתו במלח, ברך ואכל.

– אכול ילד חביב, אכול! לא הרעב ישמע את קול אלוהים.

הנער הרעב הצטרף לסועד ואמר: דוקטור מוסא קיימת את דברי חז"ל שאמרו: “אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו”. על אף דלותה של הפת, נהנה משה מן המזון. רק תמה היה מדוע דוקטור נכבד זה, מטייל במקום כה מבודד בעצם ליל שבת, שעה שהבריות סועדות פת של שבת.

– כמה פעמים ביום מתפלל אתה? – שאל דוקטור מוסא.

– שלוש פעמים. מדוע תשאל?!

– אני – אמר הדוקטור בפה מלא וגדוש – אני מתפלל שבע פעמים ביום, לפי שנאמר “שבע ביום הללתיך”.

– ומה מקור אמונתך זו?

– בוא ואספר לך נערי: לפני כתשע מאות שנה חי בפרס הרחוקה משיח אלוהים ושמו עובדיה אבו־עיסי בן יצחק מאיספהן. עובדיה המשיח הצליח ללכד סביבו עשרת אלפים גיבורי חרב, כולם מזרע ישראל, ששחרו עצמאות ממלכתית. אתם רצה לגאול את העולם ואת עמו ישראל. משיחנו ציווה עלינו את שבע התפילות ביום. הוא גם שציוונו להגות בתורה, בברית החדשה ובקוראן, בבחינת והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

– ומה היה סופו? – שאל הנער בלגלוג.

– מת לרוע מזלו באחד הקרבות.

– כך נאה לו וכך יאה לו. הוא נכשל משום שהאמין בגאולה הבאה בכוח הזרוע. מה ליהודי לרעות בשדות זרים ולדגול באמונות הסטרא אחרא. גם אתה דוקטור מוסא הפתעתני: משה. ישו. מוחמד. איזה צירוף מגוחך. האוזנים תצילנה! אמר משה בבוז ורקק לצדדים, לבל יטמא חלילה את פיו.

צחק דוקטור מוסא לשמע הדברים הבוטים. תקע בנער את עיניו המאירות, לטפו ואמר:

– יודע אתה נער, כשסיפרו לי הוריך על נטייתך להתבודד ולרחוק מחברה ולשקוע בהזיות – צחקתי מלוא הפה. צחקתי לא צחוק של לעג חלילה, אלא צחוק של שמחה וסיפוק. וכל כך למה? שאכן אני, דוקטור מוסא הזקן והתמהוני, אינני בודד ביקום. דע לך נער – אמר הדוקטור חלושות כשהוא בוחנו בעיניו. אני, דוקטור מוסא, אינני בשר ודם רגיל, אני המשיח בכבודו ובעצמו… משיח אלוהים, שטרם הגיעה שעתו.

פקח משה זוג עיניים יוקדות ומופתעות אזר עוז ושאל: אתה משיח אתה?! איזהו משיח המאמין במשה רבנו עליו השלום ובעוד נביאי שקר של העמים. חה… חה… חה…

– אף על פי כן, בני, אנכי הנני המשיח. שמע־נא את סיפורי ושפוט בעצמך:

נולדתי בעיר שושן שבפרס. אותה בירה עתיקת יומין של ממלכת אחשורוש, הקרויה כיום המאדאן. שם קיבלתי את חינוכי היהודי מגדולי תורה, שהרביצו תורה – תרתי משמע. גם אנכי אהבתי להתבודד בינות ההרים. כל ימי האמנתי שאלוהים שוכן בחיק הטבע. ולמה לא? – שהאויר שם צח ונעים, שלא כבשכונת היהודים, שמי שופכין זורמים בטבורה ומצחינים חללו של עולם. לא אחת שמעתי קולות מוזרים הדוברים אלי ושחים לי על שליחותי ויעודי בחיים. בת־קול אחת חזרה ונשנתה: “משה משה, אותך משחתיך לגאולה. עזוב אדמת נכר זו ולך לך אל הר המוריה”. עמדתי נבוך ושאלתי את הקול הדובר אלי: “כיצד אלך וידי ריקות ממעש?” מענה לשאלתי לא קיבלתי, אך נפשי נשתנתה תכלית שינוי. בלילות הבאים חלמתי בעלי מום למיניהם ובהם עם רב של פסחים, עיוורים ובעלי מום למיניהם. הללו הקיפוני כשהם בוכים ומתחננים ודורשים סעד: “אדוני, רחמים רחמים…”. חלום זה חזר ונשנה בצורות שונות ומשונות. אחת ידעתי: אלו הן נשמות הבריות הטעונות תיקון. תחת מעטה גופם הפצוע חבויה נשמתם השסועה. נסעתי לאנגליה ולמדתי את חכמת הרפואה. ידוע ידעתי שרק רופא, בכוח אהבת החיים, יביא ישועה לבריות. מנסיוני למדתי כי איש שנושע בגופו יבין היטב את משמעותה של ישועת הנפש.

באנגליה נפקחו עיני לרווחה והרהרתי: הארץ מלאה עממים שהאמונה באל עליון מאחדת אותם. לא די בגאולה של עם אחד, יש לגאול עולם ומלואו. למימוש רעיוני נשאתי לי אשה נוצריה…

משה המופתע פקח זוג עיניים תמהות ונאלם.

– הרגע בני. הרגע. אינני רק רופא, אני גם תיאולוג, המתעמק בתורת האלוהות ויחס האדם אליה. במחקרי המעמיק הגעתי למסקנה, שמשה רבנו נביא ישראל, ישוע הנוצרי ומוחמד נביא האיסלם – שלושתם כאחד באו לעולם ותרמו את תרומתם לאמונה באלוהים, איש איש בדרכו. אולם, אני, דוקטור מוסא, הנני המשיח הרביעי המאחד והמגשר.

– למה ירמזון דבריך? – שאל משה בחרדה.

– צא ולמד: ארבע רוחות לארץ, ארבע תקופות בשנה, מארבעה יסודות נברא העולם, ארבע כנפיים לכל אחד ממלאכיו. הבה ונראה: ארבע רגליים לכסא וארבע רגליים לשולחן. די שרגל אחת תשמט והכסא או השולחן יפלו על יושביהם. הארץ עומדת רק על שלושה עמודים, הלוא הם משה, ישוע ומוחמד ועל כן מטלטלת היא ממלחמה למלחמה ודם נקיים ניגר ארצה. רק המשיח הרביעי, הוא הכוח הנורא, סוגר המעגלים ומאחד הנפרדים, הוא שיעמיד את הארץ על מכונה, על ארבעת עמודיה, ושלום של אמת ישכון בארץ.

משה נפעם ונפחד ממלותיו הנרגשות והלוהטות של הדוקטור, שנטפו דברי כפירה, אולם יצר הסקרנות, שהיה טבוע בדמו, עוררו לשאול ולחזור ולשאול. תחילה גמגם. חיפש את המלה הנכונה. הציץ בעיני כלבו הרובץ על האדמה הקרה והטלולה התלבט והתחבט ולבסוף שאל:

– וכיצד תעשה זאת?

– זה ארבעים שנה שאני עושה זאת ילדי. לא לחינם באתי לארץ הקודש. בכוח הרפואה, שאני מרפא יהודים, נוצרים ומוסלמים, מצאתי את השביל המוביל לנפשותם. קרבתי את הבריות זו לזו. חולַי מאמינים שבני אדם, כולם, נבראו בצלם אלוהים. האמנתי ועודני מאמין, שרק כך תצא גאולתי לאור עולם.

ישבו שניהם דוממים. הזקן והנער.

– פעם ראיתיך עומד ליד הכותל המערבי, מנגן בכינור בעל צורה מוזרה – קרע הנער את השתיקה הכבדה.

כל אימת שנושא הנגינה הוזכר, היו עיני הסב נוצצות כעיני ילד.

– כן בני. זהו ה“תוֹאר”, אותו כלי מיתר פרסי אציל ועתיק יומין. הנהו.

– לא אוכל לשכוח את המראה – התנצל משה – איש זקן, בעל תלתלי שיבה עומד ליד הכותל, פורט על הכלי וזועק ושר פרקי תהלים במנגינה שכמותה לא שמעתי מעולם. אותו רגע חשתי כי אינך עוד בשר ודם, אלא רוח ערטילאית, מאותן רוחות קודש הגנוזות מתחת לכסא הכבוד, בצל נשמות הצדיקים. מי יודע, אולי נשמה, המצפה לטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים. אותה שעה חשתי במשמעות הכתוב במסכת ביצה: “נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא באדם”.

– אמור לי נער, ביטויים אלו מניין לך? – גער הדוקטור.

– מספרים שאני קורא.

– לא בני. לא טובים מעשיך. צעיר אתה ורך. גדולים ממך כרעו תחת העומס ורוחם תעתה ונתערערה.

הנער הנבוך, ניסה לשנות את נושא השיחה ואמר:

– ליל שבת היום ואתה מנגן בשבת. זהו חילול הקודש.

– נכון בני. הנגינה אסורה, אבל התפילה מותרת. דוקטור מוסא אינו מתהולל בנגינתו. אינני שר שירי עגבים. אני מתפלל. דוד מלך ישראל לא יכול היה לחבר את פרקי תהלים המופלאים, אלמלא היה יודע נגן. רק בכוח הנגינה נפשוט מעלינו את החומר ונוותר במעטה של רוח אלוהים.

הירח שעמד במרומים שלח אור כסוף, שקרן מפניו של דוקטור מוסא. הדוקטור שלח מבטו אל הלילה, מבט של ילד תמים, שצימח זקן ותלתלי כסף.

– בעצם היכן שמעת את קול אלוהים בדברו? – שאל משה.

– אולי תופתע. גם כאן מן העץ העתיק הזה, בקרבו מצאת מסתור, לא אחת שמעתי את קול אלוהים בדברו.

– אם דבריך דברי אמת הם ואמנם משיח אלוהים אתה – מדוע לא גאלת את העולם עד עצם היום הזה. אינך צעיר עוד וכבר נאמר: “אם בגבורות שמונים שנה”?

דבריו של הנער לא הקניטו את הזקן. הוא חיבק את הנער הצנום ואמר בקול עצוב: יודע אתה נער, מהרהר אני במקריות המוזרה של פגישתנו. ראה גם ראה, באתי לכאן להתבשם מן השקט ופגשתיך. ייתכן והפגישה לא באה אלא לבשר לי שתפקידי עלי אדמות תם… תם ונשלם. מי יודע? – אולם, נער יקר, יכול אני להבטיחך, שאם אמנם יקום משיח אחר תחתַּי, הרי שאתה ראוי לתואר זה יותר מכל. דומני, שנתגלמו בך כל אותן תכונות מרוממות שאפיינו אותי בנערותי.

– פגישה מוזרה זו – אמר משה – מזכירה לי כתוב בזוהר מפי ר' שמעון, הבא לפרש את הפסוק ממשלי: טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל.

– הבה ונשמע נערי. האמנם זוכר אתה את הדברים בע"פ?

– כן. רבות שננתי את הדברים. מצאנו כתוב: טוב ילד מסכן וחכם: מי ילד מסכן? כבר פירשוהו ונתבאר, שהוא היצר הטוב. אבל מה משמע טוב ילד? זהו שכתוב: “נער הייתי וגם זקנתי”, וזה הוא ‘נער’ שהוא ילד מסכן שאין לו מעצמו כלום. ולמה נקרא ‘נער’? משום שיש לו ליצר הטוב חידוש הירח, המתחדש תמיד, ותמיד הוא ‘ילד’. ‘מסכן’, כמו שאמרנו. ‘וחכם’, משום שחכמה שרויה בו. ‘ממלך זקן’, זה הוא יצר הרע, כמו שנתבאר, שהרי מיום שהיה לא יצא מטומאתו לעולם. והוא כסיל, שכל דרכיו רעות הן והוא הולך ומדיח בני־אדם ואינו יודע להיזהר, והוא בא בתחבולות עם בני־אדם כדי להטותם מדרך טובה לדרך רעה…".

ד“ר מוסא פרץ בצחוק אדיר. דבריך ירמזון כי אני, ד”ר מוסא, משול ליצר הרע. לא בני, איני רוצה להשפיע עליך. נראה כי גם אתה קרוץ מצור סלע שאינו מחלחל.

הדוקטור קם לאיטו ממקום רבצו. אסף את השמיכה, קיפלה אט אט תוך שהוא שקוע במחשבות. לרגע תלה מבטו ברקיע המכוכב והסהור, נשם את ריחות הלילה, קלט את קולותיו ולפתע ניתר על סוסו בקלות. הסוס צהל מצהלות של שמחה, כמו בא לבשר: הנני נכון לצאת לדרך.

הנער שטח את כפות ידיו בתחינה: דוקטור, אנא אל תסגירני להורי.

– לא אסגירך נער, אולם משירווח לך שוב תשוב לביתך. כלבך הנאמן ילווה אותך וישמור אותך. מעשה נאה את עושה נערי בקרבך בעלי חיים. נסיוני לימדני, שבעלי חיים הם היצורים המעטים עלי אדמות שאינם כפויי־טובה. לעולם זכור עצת זקן ממך “סוף מעשה במחשבה תחילה”.

אט אט צעד הסוס וגלש במדרון. הדוקטור פרט על ה“תוֹאר” ושר בנגינה נוגה ומהדהדת שהרעידה את גוו של הנער. הוא שר:

"מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר.

בנאות דשא ירביצני.

על־מי מנוחות ינהלני.

נפשי ישובב.

ינחני במעגלי־צדק למען שמו.

גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא־רע,

כי אתה עמדי…".

ההר והעמק השיבו לו ולנגינתו בהדהודיהם. רק קולו היה נשמע ומרחף והוא נמוג באפילה.

 

ו    🔗

מעבר להרים נשמע קול יללת תן, שדמה לבכיו של תינוק עזוב. כלבו של משה יבב חרש והניד את אוזניו הקשובות. “גם חיות הארץ יתפללו לשמך” – לחש משה. עצבות מהולה בפחד ובגעגועים מילאה את חדרי לבו. מראות אחר־הצהריים, שבו ונראו לו קסומים ונטולים מעולם של דמיון, שאין לו עליהם שליטה. הבריות שראם היום שבו וצעדו לנגד עיניו. תבשילי השבת שסעדו הבריות במרחקים בשעה זו מילאו את פיו ריר. אותם ריחות וקולות שחש בהם בדרכו לכאן שבו והציפוהו ומילאו את נפשו ערגה לזמירות השבת, שאותם שורר בשעה זו ממש. מבלי משים שמע את עצמו שר את פיוטו של דונש בן־לברט:

"דרוֹר יקרא לבן עם בת

וינצרכם כמו בבת.

נעים שמכם ולא יושבת

שבו נוחו ביום שבת.

דרוֹש נוי ואולמי

ואות ישע עשה עמי…".

ההד ענה לו ודומה היה עליו, שמלוויו הקבועים, הלוא הם עמרם אביו ואהרן אחיו, מסייעים לזמרתו. מצב רוחו נשתפר. התרוממות רוח מילאה אותו. הוא החל מרקד. הוא רקע ברגליו ספק מן הצינה ספק מן הזכרונות שהציפוהו, הניף ידיו ושר וכלבו הנאמן החרה החזיק אחריו בנבחוחי־שעשוע ובכשכושי־זנב. משנתעייף ישב על הארץ ופרץ בבכי מר: “אבא ואמא דואגים לי” – קבע. כשכש הכלב בזנבו כאומר: “שטיא, למה שידאגו?! אדרבא, שמחים הם שנפטרו מילדם המוזר. גם אהרן מאושר שנפטר מאחיו הטרדן המעיר אותו באישון לילה. איש לא יטיף לו עוד מוסר. עתה יכול רשע קטן זה לעשות ככל העולה על רוחו, לגנוב גולות מחבריו ולרמותם במשחקיו ומצפונו לא יציק לו”.

רואה הכלב בעצבותו, רחמיו נכמרים עליו והוא מציץ בו במבט רחום: “פתי, הוריך אוהבים אותך, שאם לא כן היו שולחים אותך לצחצח נעליים ולמכור עתונים, וליהנות מפרי עמלך כפי שעושים כל השכנים. ואילו הוריך, אף שפרנסתם בדוחק, דואגים שתבלה עתותיך בתלמוד־תורה ותוסיף דעת. מי מנעים את שמחת השבת של אבא ואמא אם לא אתה משה, ששר אתה בקול ערב זמירות שבת ודורש לפני הוריך דברי תורה”.

 

ז    🔗

על ביתו של משה ירד אבל כבד. מששב האב מבית הכנסת פתח בחרפות ובגידופים: ממזרים. רשעים. הלוואי ולא הייתי זוכה לראותכם. כל ילדי ישראל משמחים את אבותיהם בבית הכנסת ורק עמרם הלוי אינו זוכה לנחת. ילדיו מסתלקים – זה למשחקיו וזה להזיותיו. באמונה רק יתגלגלו לידי שני פראי־אדם אלה אכה אותם שוק על ירך. בתורת משה נשבע אני שאשחק את עצמותם עד דק…" – עמרם נשתתק לרגע למראה אשתו הבוכיה שישבה על המטה. השולחן הערוך היה מכוסה במפה צחורה כתכריך ונרות השבת הבהבו ביתמות מתוך פמוטי הנחושת המבהיקים. אורם ריצד על הקירות ונסך עליהם עצבות. גם ריחות התבשילים לא היה עוד בכוחם לשנות מאומה. עננה כבדה של עצב רבצה על הבית.

– למה תבכי אשה למה? שבת היום… יגער השם בשטן. איפה הילדים – אמרי איפה הילדים?

– משעות הצהריים נעלם הילד מן הבית. לקח מגבת ויצא לבית המרחץ. אוכל לא בא אל פיו. מי יודע לאן נעלם? מעולם, מעולם לא נעלם בליל שבת מעולם. בכתה האם בקול צרוד. אהרן ומרים חיפשוהו במשך שעות והילד איננו. בלילה שעבר קרה לו משהו ואנו שתקנו ולא שמנו לב. לב של אבן. איך צחק המסכן?

– אבא! – פרץ אהרן מן החצר – תאמין אבא, בכל מקום חיפשתי אותו. בגלל זה לא באתי לבית הכנסת. אפילו הלכתי לבית מרחץ לחפש אותו. אף אחד כבר לא היה במקום. חשבתי שאולי טבע במקווה. האדמה ממש בלעה אותו.

האב הנזעם סטר על לחיו של אהרן סטירה מצלצלת ומותירה סימנים וזעק: ייאלם פיך! נבואותיך השחורות יפלו על ראש השונאים!

– חבריו בבית־הספר – הוסיפה האם וסיפרה – גילו שמצב רוחו היום היה מרומם ועליז מן הרגיל. הוא שר והתבדח ואפילו התפלפל עם חכם שאול בדברי תורה עד שחכם שאול קשה הלב קירב אליו את משה ונשקו לעיני כל הכתה הנדהמת. תאר לעצמך – חכם שאול מנשק ילד. הילדים מספרים שמורם אמר: “הפלא ופלא. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. מושון שלנו מלא תורה כרימון ולא ידענו”. הוי לחיי. היכן הילד?

– אולי הצוענים, אלה שמרקידים קופי שעשועים ברחוב חטפו אותו – אמרה מרים במשובה של ילדות וצבטה מן החלה הגדולה המונחת יתומה על השולחן: הילדים אומרים שהם לוקחים את הילדים לעבדים ואפילו אוכלים אותם.

– הפסיקו את השטויות – אמר האב והכה על גב ידה של מרים על שצבטה מן החלה בטרם ברך – בואו, נשב ונאכל… הוא עוד יחזור, התמהוני המשוגע הזה. אם יתגלגל היצור הזה לידי, אשסע אותו כשסע הגדי – זעק עמרם בפנים סמוקות.

לשמע זעקותיו של האב פרצו אהרן ומרים בבכי וכמעט בקול אחד אמרו:

– אולי, אולי הוא נמצא בצרה?

למראה הילדים הבוכים לא התאפקה גם האם. האב עמד והביט במשפחתו הבוכיה, פרס ידיו בחוסר אונים וקידש על היין.

אכילתם לא היתה אכילה ושתייתם לא היתה שתייה ודמתה לסעודת הבראה של אבלים, שיקירם נלקח מהם. הזמירות המאולצות דמו לקינות תשעה באב. האם לא בא אל פיה דבר ומרים הקטנה הבטיחה בקול חנוק: “די, לא ארגיז אותו עוד לעולם”. " גם אני – אמר אהרן – מבטיח שלא אלעג לו עוד. רק שיבוא כבר".

ברך האב בחופזה ברכת המזון ויצא לבקש את עזרת המשטרה הבריטית. לא עברה שעה ארוכה ובחוצות השכונה עברה מכונית שיטור בריטית ומן הרמקול בקע קול קריאתו הגרונית של השוטר הערבי: “הקשיבו! הקשיבו! ילד צעיר בן העדה היהודית בשם משה בן עמרם הלוי הלך לאיבוד. מי שימצא אותו יביא אותו לתחנת המשטרה. מעלים הילד יבוא על עונשו בכל חומרת הדין”.

קריאות הרמקול, שחזרו ונשנו, מילאו את הלבבות פחד. תושבי השכונה התרגלו באותם ימים לשמוע קריאות רמקול משטרתי כל אימת שהוכרז עוצר כללי על השכונה, שכוונתו בדרך כלל היתה לעצור את חברי תנועות המרי המחתרתיות ולתפוס “סליקים” של נשק. בשעת העוצר מילאו את השכונה “כלניות”, אותם אדומי כומתה בריטיים, שעשו בשכונה כבתוך שלהם. עתה, לשמע הקריאות בעצם ליל השבת, יצאו התושבים לאיטם מבתיהם שבעים ונינוחים ונשמו לרווחה משנודע להם שלא בעוצר מדובר, אלא על אובדנו של ילד. “נו מילא – נאנחו יהודים טובי לב. רק ילד הלך לאיבוד. חצי נחמה. מי יודע, אולי עוד יימצא בעזרת השם…”.

משחלפו השעות בזו אחר זו והילד לא נמצא – עשה האב מעשה של חילול שבת, שהרי פיקוח נפש דוחה שבת, ובלבד שיימצא את בנו. נכנס עמרם למשורין הבריטי, נטל את המיקרופון, תחילה בהיסוס ובגימגום אולם חיש מהר נתעצם קולו והוא הכריז כאב אוהב: “אני פונה בזה לכבוד הילד שלי משה. משה היקר! זה אני, עמרם האבא שלך, אל תפחד חביבי. אבא ואמא ואהרן ומרים מחכים לך שתחזור הביתה. בוא הביתה חביבי”.

זעקותיו של האב היו זעקות שווא. תושבי השכונה שפכו על האב האומלל קיטון של נאצות וחרפות על שחילל את השבת ונסע בשבת. כמה תושבים נזעמים אף זעקו לעברו: “עמרם! כופר!”

לפתע גילה האב שהוא אוהב את בנו אהבה ללא מצרים. יש וסבלנותו פוקעת והוא כועס על התנהגותו המוזרה והתמהונית ועל היותו תלוש מן המציאות, שהרי ראשו שרוי כל הימים ברקיעי רום בחברתם של מלאכי אלוהים. אעפ"י כן, קו של תמימות וטוב לב נסוכים על פניו ומי יודע אם לא ניצוץ של קדושה שוכן בנשמתו של הילד.

 

ח    🔗

משה לא שמע את קולות אביו ולא ידע על התכונה שקמה סביבו. לאחר הרהורים בטוח היה שאין איש מתעניין עוד בגורלו. הכל ודאי סעדו את לבם בהנאה שלימה בפת של שבת ואף לא הבחינו בהיעדרו מן השולחן. הקור הירושלמי חדר לגוו והרעידו. שיניו העליונות נקשו בתחתונות והתחתונות בעליונות וכך חוזר חלילה. הנער נכנס לנקרת העץ הקטנה והחמימה שלו, חיבק את כלבו ושקע בעולם החלומות וההזיות המתוקות, שלפתחו יבואו רק יגיעי־כוח שנפשם רגישה כמיתר ב“תוֹאר” של דוקטור מוסא.

חלומות מופלאים באו והקיפוהו מכל עבר. הוא חלם על מלאכים דמויי עכבישים, על השכינה ועל הצדיקים הגמורים, שנשמותיהם מרחפות מתחת לכסא הכבוד. על מתי המדבר ועל עם ישראל המשועבד תחת עול הבריטים ומצפה לישועה וגאולה. ועוד ראה והנה מורם הוא מעם קומתו גבהה מבלי הכר. לא היתה זוֹ עוד קומתו של נער דק גו ונמוך קומה, שעורר את צחוקם של הילדים, אלא איש גבה־קומה ורחב כתף, ששערו הלבן והמתולתל משתלשל על כתפיו וזקנו לבן וארוך ולעיניו משקפי־כסף קטנים שהזכירו משום מה שילוב מוזר של סבא עליו השלום ושל דוקטור מוסא. אלא שתחת מעטה הזקן לא הסתתרו פניו של הדוקטור הקשיש אלא פניו הרכים והרעננים של ילד. פניו של משה בן עמרם הלוי. עומד משה במרומי הר־סיני, רכוב על סוסה ערבית אצילה ולצידיו אביו עמרם, הרווה נחת מבנו ומביט לרגע באשתו יוכבד מחייך וקורץ בערמומיות בעיניו: “נו, לא אמרתי לך אשה? – לגדולות. רק לגדולות נוצר בננו” ויוכבד מלטפת כרסה, משיבה לעמרם בחיוך ומהנהנת בראשה. אהרן, אכול קנאה, כוסס צפרניו ומציץ מן הצד במבט מלא קנאה ומרים קלת הרגליים מכה בתוף ומרקדת סחור־סחור. סומק עלה על לחייו של משה. גמגם בהתרגשות ופנה למשפחתו בשפתיים ערלות ואמר: “תיכף, תיכף, תראו מה שיקרה. הביטו בשקט. הביטו וראו”.

מציץ משה אל העמק ורואה שם את המון חבריו מן התלמוד תורה עומדים ערוכים לשבטיהם ולדגליהם. כל כתה ומחנכה בראשה וחכם שאול פוקד על כולם ומהסה אותם לקראת מעמד הר־סיני. מאמץ משה את עיניו מאהיל כף ימינו מעל עיניו ומביט בחבריו המגומדים, הנעים כחגבים זעירים. משה פותח את הטקס. הוא מרעים בקולו המתכתי והעבה ברשת הרמקולים והקול ממלא בהדהודיו את ההר והעמק. הכול מקשיבים ואינם פוצים פה. משה קורא במיקרופון: “חכם שאול, חכם שאול, עלה־נא ההרה”. וחכם שאול המגומד, כולו פחד וחלחלה, מטפס על ההר, אולם כל אימת שעלה קמעא, נשמט והחליק למרגלות ההר בבחינת עולה פסיעה ויורד שתיים, והתלמידים וחבר המורים פרצו בצחוק. באפס כוח ובנשימה כבדה הגיע לראש ההר. בקול מפוחד התרפס וביקש על נפשו: “אל־נא אדוני באפך”. קומתו הזעירה של חכם שאול הצחיקה את משה, אך סדרי הטקס חייבוהו להתגבר על יצרו ולנהוג כמבוגר. הוא החמיר פניו וציווה: “חכם שאול, עמוד על רגליך כאחד האדם. אבינו שבשמים הטיל עליך ללמד את ילדי ישראל תורה עם דרך ארץ ואתה מכה בהם ורודה בהם כאילו היו בהמות שדי. אל־נא חכם שאול תרדה בגדיי. מנע ידך ממקל חובלים ואעשה אותך לגוי גדול בקרב הארץ”.

חכם שאול נפל אפיים ארצה, הצמיד מצחו לאדמה וביקש על נפשו לאמור: לו יהי כדבריך. מעתה מבטיחך אני כי חסל סדר הפאלאקות. רק במטותא חמול על נפשי. תן לי הנפש והרכוש קח לך.

– לך לדרכך, חכם שאול – הזהירו משה בהינף אצבע – מעתה חשוב־נא בראשך ולא במקל שבידך.

חכם שאול ירד מן ההר בקפיצת הדרך וכדי להוכיח שאמנם תיקן את דרכו, שלף מאבנט הבד הכרוך על כרסו צרור מטבעות קטנים וחילקם בין תלמידיו בבקשה שלאחר הטקס יילכו לקנות לעצמם מיני מתיקה כאוות נפשם. הילדים שעד עתה נתייראו מפני רבם, חיבקוהו ונשאוהו בקריאות הידד ובמצהלות שמחה.

משה הרעים קולו וביקש שקט. הס הושלך ביקום. ציפור לא צייץ. עוף לא פרח. שור לא געה. מראה מוזר למדי – חשב משה – זה מזכיר במשהו את מעמד הר־סיני. הוא שלף מכיסו את ספר התנ"ך המצהיב של סבו, אותו סב עליז המהלך בעקלתון ומניף מקלו אחת לשמאל ואחת לימין, דפדף בו וקרא בקול את עשרת הדיברות, שלמרבה הפלא היו אלה דיברות שונים ומוזרים מאלו שידעם עד כה, אך הקור חודר העצמות הוא שהעירו בשעה גדולה זו ובמחי רעד התנפץ החלום. הקשיב משה לרחש הלילה המזליף טלליו, להמיית הרוח, לחרחורי כלבו, התכדר ונרדם.

 

ט    🔗

קריאותיו הנמרצות של האב האומלל היו קריאות שוא. משה לא נמצא. בני השכונה ניחמוהו ואמרו: “אדון עמרם, אל תתיאש ממידת הרחמים. סופך שתמצא את בנך”. קשוחים שבחבורה אמרו: “מילא, שיחיו ילדיך האחרים. טובים הם ממנו שבעתיים ולוואי וראית בהם ברכה”. עמרם נשך שפתותיו עד שזבו דם, אולם לא אמר דבר. האם התיפחה ללא הפסק ומאז הערב לא זזה מן המזוזה ופנתה אל כל האבות, הנביאים, התנאים והאמוראים ולכל צדיקי ישראל בכל הדורות בבקשה ובתחינה, שיעמידו את זכותם לשמירת בנה. מרים ואהרן העייפים והיגעים נרדמו חסרי אונים.

משהאיר השחר איש מבני השכונה לא התמהמה. הכל הציעו שרותם, חסידים הקדימו תפילתם ואחרים מצאו אמתלא נוחה להשתמטות מבית הכנסת, בטענה הבדוקה “פיקוח נפש”. משהאיר היום יצאו לחיפושים בסביבה. הם עברו מחצר לחצר, מסימטה לסימטה וממבוך למבוך ושאלו: השמעתם? הראיתם נער ושמו משה?

עמרם השכים והלך אל חכם שאול וביקש את עזרתו וזה שלח שליחים אל בתי התלמידים וביקשם להופיע לפניו בשעה שמונה בדיוק. המאחר – אחת דינו להישאר כיתה.

עשר דקות לפני השעה היעודה הופיעו אחרוני התלמידים, כי מי יקל ראש באיום היוצא מפיו של חכם שאול. התלמידים נערכו בשתי שורות. לרובם היו תלויות על חזם שקיות בד גדושות כריכים ופירות העונה ועל כתפם תלויה מימיה מלאה מים. אלו שלא עלה בידם להשיג מימיה, מילאו מים בבקבוק ותלוהו על כתפם בשרוך מארך. פני־הכתה, אותם גברתנים שנשארו בכתתו של חכם שאול זו השנה השלישית, הופיעו כשלצד מכנסיהם תלוי פגיון ערבי נאה ועל מתניהם כרוך חבל. הופעה שהרשימה את צעירי הכיתה, שנהגו בהם יראת כבוד.

עד לבואו של חכם שאול עמדו עשר דקות תמימות. התלמידים פתחו בזמירות שבת קולניות. גברתן קורא בית־שיר וחבריו שרים את הפזמון החוזר, והשמחה רבה.

“יום יפה לטיולים היום”. – אמרו הילדים זה לזה. "טיול בשבת – אמר מאנפף הכתה – “כלום השתגעתם?! הרי בקלות יתירה אפשר לחרוג מתחום עירוב־שבת”. “את משה הולכים לחפש אנו”, – השיבוהו באינפוף מעושה.

בעוד התלמידים עורכים השערות וניתוחי־מצב אסטרטגיים, הציץ מפתח ביתו חכם שאול והילדים געו בצחוק למראה רבם. במקום מצנפת הצמר השחורה, שהיתה על ראשו בימים כתיקנם, הופיע חכם שאול וקסקט ארך־מצחיה שמוט על מצחו ולעיניו משקפי שמש כהים מאותם המונחים על חוטמם של עוורים. משעשה כמה צעדים, נשתררה דממת־מוות, כי מי יהין לצחוק אל מול פניו. המורה התקרב וזעק כאיש צבא מבטן ומלידה “שמאל פנה – קדימה צעד – זמרו זמר”. והילדים שרו מזמירות השבת וכל המרבה בסלסולי גרון, נהנה ממבט חיבה של חכם שאול, שהציץ במזמר במצמוץ עיניים ועיוות לסתותיו בחיוך מעושה.

משרחקו הילדים מסימטות השכונה הצרות אל מרחבי השדות, עצר חכם שאול את המצעד העליז ואמר: תאלמנה שפתותיכם. טפשים מטופשים. כלום טחו עיניכם מראות?

– מה קרה? – תמהו הילדים.

– חברכם הלך לאיבוד ואתם עליזים מתרוננים? איש איש מכם יפקח עיניו ויעקוב אחר כל בור, שוחה וגומה לראות אם חברכם מושון נמצא בו.

דבריו של חכם שאול לא העכירו חלילה את שמחתם של הנערים. להיפך, היה להם נושא לבידוח ולשעשוע. דומה היה, שאף אם היו מגלים את גווית חברם באחד הבורות, לא היה במעשה זה כדי לגרום להם צל צלו של צער.

הילדים עברו על פני השדות. זה מכבר עברו את תחום עירוב־שבת. השמש עמדה במרום השמים והילדים הרעבים נתקבצו תחת צילו של עץ רב־פארות. אחדים טיפסו למרומי העץ וסעדו לבם בתיאבון רב, בשירה ובשמחה.

עוד הם שמחים ומטיבים את לבם, קרבה יוכבד אמו של משה, ראתה אותם בשמחתם ונזדעקה. היא נתמלאה חימה וחבטה בסל שבידה על ראשי הילדים העליזים והמתרוננים:

– מושון מושון שלי… כולכם שמחים ושרים ורק הוא – הוי ואבוי לחיים שלי – מי יודע אם הוא חי? ימח שמכם ויאבד זכרכם. רק בגללכם באה לו הצרה הגדולה. מי יודע איפה הוא? הגידו לי מה קרה לילד?

חכם שאול הגביה קצת את מצחיית הקסקט שלו מעל מצחו, קינח את אגלי הזיעה בגריפת אצבע והתיז את הנטפים ארצה.

– גברת לוי, שנינו אצל רש“י ז”ל במועד קטן: “כל הנמשך על צער יותר מדי – הצער נמשך אחריו”. אל תדאגי. בעזר השם. בעזר השם. מצוא נמצא את ילדך. אמונה גברת לוי. אמונה. בכוח האמונה הגיע עם ישראל עד הלום.

– אמונה! אמונה! – נתאנחה אמו של משה והלכה מבלי לדעת לאן ולהיכן.

“עוכרי ישראל” – זעק חכם שאול – עִמדו על רגליכם וכהרף עין הסתדרו בשתי שורות". לשמע זעקתו נשתלשלו הילדים מן העץ בפיות תפוחים והתלכדו להמשך החיפוש. “הגיעה השעה תלמידים שנמצא את חברכם. לדרך ילדים!” – הוסיף חכם שאול ותחב את המצחיה עמוק עמוק על עיניו.

המאנפף הצביע ומשניתנה לו הרשות אמר: אדוני, אני מציע שנטפס על הגעה הגבוהה שבמרכז העמק. זו הגבעה שעץ בודד עומד בראשה. משם – אמר הנער – אפשר לצעוק ואם מושון נמצא בסביבה הרי שיכול הוא לומר הנני!.

הצעתו של המאנפף ישרה בעיני חכם שאול, צבט על לחיו צביטה של ממש והכריז כמפקד: “קדימה לגבעה!”.

 

י    🔗

כל אימת שנסתיים חלום מחלומותיו של משה התעורר בבהלה והציץ בעד חרכי מחבואו ופניו לבשו ארשת של אכזבה מרה ושב ונרדם. מצפה היה לשעת המעשה, שהרי קצה נפשו ברוב מחשבות.

גם משהאיר השחר והשמש הרקיעה שחקים לא יצא ממחבואו וכפה על עצמו שינה מאונס. “אולי, אולי, עוד יתרחש הנס והחלום יהיה מציאות – הרהר – גם דוקטור מוסא שמע את קול השם בדברו מעץ קדוש זה, כי רוח אלוהים מרחפת על התאנה”. כלבו הנאמן היה יוצא מדי פעם להטיל את מימיו ושב ושוכב בשלווה בזרועותיו של רבו כמשתתף בחלומותיו.

משה עצם עיניו בנים לא נים ולפתע – לא יאמן! קול עבה הרעים לא הרחק מן התאנה והקול עולה ומסתלסל: “משה! משה!”. הקול המוזר, ומשום מה מוכר מאי־שם, הבהיל את משה, שצבט בלחייו לראות אם מציאות זו או חלום. והקול חזר ונשנה: “משה! משה!”. הנער הנרעד בטוח היה שאין זאת כי אם קול ה' הוא הדובר אליו. הוא אזר כוח ובקול צלול וחד השיב: “דבר ה' כי שומע עבדך! דבר ה' כי שומע עבדך!” הוא ציפה לאות. הוא ציפה לקול. הקול הדובר אליו שב וקרא וציווה עליו: “אל תקרב הלום”. – “של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא!”.

משה היה מאושר. חפץ היה להשליך נעליו אל על ולפרוץ ולזעוק בשמחה: “ה' הוא האלוהים! ה' האלוהים!”, אך לא היה סיפק בידו לעשות זאת. ראש גדול ומזוקן, חבוש קסקט ארך־מצחיה, קרב אל נקרת העץ, הסתיר את אורו של היום ומילא את חלל הנקרה בריח חריף של טבק: "אי, משה משה. בן נעוות המרדות. חולם חלומות באספמיה? מחפש שם השם בנקיקי עצים? תיפח נשמתך, מה לך פה ומי לך פה?

אילולי נבחוחי הזעם שעמדו לפרוץ מפי כלבו של משה, אין ספק שחכם שאול היה מכה בנחבא מכות נאמנות בו במקום. חכם שאול הסיר את ראשו מן הנקרה האפלה ועיני משה חשכו. עולמו חרב לגמרי. הקול הדובר אליו לא קולו של אלוהים היה עוד אלא קולו הזועם של חכם שאול המלמד, שמנוחת שבתו נתבלבלה עליו.

אט אט יצא הנער ממחבואו ובעיניים ממצמצות, מחמת השמש היוקדת, התאמץ להביט בהמון שהתלכד סביבו. חבריו לא פצו פה אלא הביטו אל פניו אכולי האכזבה ואל מראהו העלוב. פניו היו נפולים וקולו חלוש וצרוד, חוטמו דולף ועיניו אדומות. רק כלבו שמח שמחה של ממש והסתובב סחור סחור בין הנערים המוכרים לו.

עמד משה נזוף מול חבריו והקשיב לדבריו של חכם שאול, שנאמרו מטווח בטחון מחשש לזעמו של הכלב. חכם שאול הוסיף ואמר: כסיל, סתום ראש, נבוב מוח, מתעלס בכלבים והשכונה כמרקחה. אביך איש ירא שמים חילל שבת בגללך! לא יאבה השם סלוח לך!

הקול עבר בהרים. בני משפחת לוי אצו רצו ונחפזו אל הגבעה כל עוד נפשם בם. האם יוכבד, על אף היותה כבדת־בשר, הגיעה למקום במרוצה וקרבה אל בנה, חיבקה אותו בחום ואימצה אותו אל לבה. היא נשקה את משה בחום, אך לא יכלה לומר מלה. גם משה עמד באלם קול. בינתיים קרב האב למקום. הוא קרע את האם מעל בנה בחוזקה ועל אף הבטחתו שלא יכה את משה, סטר על לחיו סטירה כלשהי, אולם מיד פרץ בבכי של התפרקות, אותו בכי מחריד אשר יועד לגברים נוקשים. הוא הרים את בנו בזרועותיו ושאלו: “למה ככה? למה?”

הנערים הנרגשים הביטו במחזה בעיניים בוהות. חכם שאול שקע בהרהורים וגלגל בקצה זקנו עגולים עגולים. רק אהרן ומרים עמדו מן הצד רכוני ראש וקינחו דמעתם בקצה ממחטה.

האב הוריד את בנו מידיו. לרגע עמד משה על רגליו, תלה מבט תמוה ומוזר בסובב אותו, אך חיש נפל ארצה מתעלף.

“שפכו מים על פניו! הצילו אותו!” – זעקה האם. מכל עבר רצו הילדים ורוקנו את המימיות והבקבוקים על פניו. הוא פקח עיניו והביט בסובבים אותו כחתול שנשלף מבריכת מים והתיפח בבכי מר.

“פנו דרך! פנו דרך!” – זעקו הנערים – “דוקטור מוסא בא. ממש נס מן השמים. איזה נס!”. הכל נהגו כבוד בדוקטור מוסא, שהיה מכובד על הבריות. בני השכונה שנוהגים היו ללעוג לו שלא בפניו על אמונתו המשיחית נישקו את ידיו כל אימת שראוהו.

הדוקטור שחרד לגורלו של הנער, עבר כאן ולהפתעתו מצא את ההמון הגדול עומד מסביבו של הנער חסר האונים. הדוקטור חייך את חיוכו הטוב, ירד מעל סוסו וחיבק את הנער: “נו, נמצאה האבדה!” ולקהל שמסביבו אמר: "רבותי! אין אבדה זו סתם אבדה ואין מציאה זו סתם מציאה. אוצר זה שמצאתם היום אינו סתם נער. נפש גדולה מקננת בו. בזכות נערים שכמותו עולמנו עומד. ניצוץ נבואי מדליק את הנער. ראוי שנחלוק לו כבוד של ממש שמא מסתתר בו ניצוצו של משה רבנו עליו השלום.

חכם שאול, שידע ברגעים קשים לצאת בכבוד מן המיצר, קרב אל הנער, חיבקו במעושה ואמר בשמץ לגלוג: – מסתמא, ניצוץ נבואי יש בך מושון, אך אנא, במטותא ממך, היה אחד מאתנו. היה אדם. למד וחכם ויתברכו בך אביך ואמך.

שמע משה את דבריו המלהיבים של דוקטור מוסא הנערץ ואת מתק חיוכו של מורהו ורווח לו.

בעצם השבת העלה הדוקטור את הנער על סוסו, משך ברסן הסוס וקרא בקול גדול: “ככה יעשה לאיש אשר דוקטור מוסא חפץ ביקרו!”. המתח פג ונעלם. הכל חייכו וקראו אחרי הדוקטור: “ככה יעשה לאיש אשר דוקטור מוסא חפץ ביקרו!”

תהלוכת השמחה צעדה אט אט ונתקרבה לשכונה. הנערים קטפו פרחים ונתנום בידיו של חברם וחכם שאול עושה עצמו כלא רואה ולא שומע.

לא ארכה השעה והכבודה קרבה אל השכונה. ההמונים יצאו לחזות בשיירת האדם המוזרה, שבראשה צעד כלבו של משה וזנבו מטלטל מצד אל צד, אחריו צעד קוממיות דוקטור מוסא ומשך ברסן הסוס ואחריהם כל ההמונים הצועדים בשירה עליזה, הבוקעת ממעמקי הלב. משה היה מציץ מבין חרכי עיניו העצומות למחצה ומנפנף לכלבו לשלום.

מכונית שיטור בריטית שהופיעה בקול יבבה נעצרה בחריקת בלמים מול הצועדים. שני שוטרים בריטיים, גבוהים ומתוחים, שאלו את הדוקטור באנגלית: “האם זהו הנער שהלך לאיבוד אמש?”

– ג’נטלמנים יקרים – פנה אליהם דוקטור מוסא באנגלית אוקספורדית מהוקצעת ובקול שקט ובוטח – הנער לא הלך לאיבוד. הדור הזה הוא דור אובד והולך. הנער הוא דמות יוצא דופן בעולמנו. הוא עדיין מאמין שניתן לתקן את הרוח המעוותת של דורנו. על־כן הלך לפגוש את רוח האל השוכנת הרחק מטומאות בני־אדם. משמצא הנער את אלוהיו שב לביתו בכבוד גדול.

– אני חושב שנצטרך לעצור את הייצור הזה – גלגל בלשונו הכבדה סמל המשטרה – יש לבדוק יצורים מסוכנים אלה ואולי לאשפזם. בגללו גייסנו אתמול כוחות משטרה מוגברים שעלו לממשלת הוד מלכותו בממון רב.

– ג’נטלמנים צעירים – אמר הדוקטור בשמץ רוגזה – אמרו־נא להוד מלכותו של מפקדכם, שדוקטור מוסא ציווה עליכם לשוב חזרה לבסיסכם ולא לבלבל את דעתן של הבריות. האחריות מוטלת אפוא עלי. היו שלום ג’נטלמנים.

דבריו שנאמרו בתוקף, אך עם זאת בנימוס מלוטש, עשו את שלהם. השוטרים שבו למכוניתם ועזבו את המקום במהירות. השיירה קרבה אל מרכז השכונה ונתפזרה.

 

י"א    🔗

משה חזר אל חיק משפחתו ואל התלמוד־תורה כמקודם. חבריו עמדו בפני חידה כמוסה שקיננה בלבותיהם ושעוררה ביניהם לעתים מחלוקת: האם משה נביא או משוגע?

משה ציפה כדרכו בסתר לבו לישועה האמיתית, שאותה יוכל להביא בכוח דבקותו במשימה שהציב לעצמו. הוא ציפה ליום בו יפליג אל אחת הארצות שמעבר לים שם ילמד את מלאכת הרפואה ואז הספקנים והלגלגנים יפקחו עיניים תמהות ויאמרו זה לזה: “אין נביא בעירו”. בכוח רפואת הגוף ירפא הוא את נפשותיהן של הבריות. מתוך חלוקו הלבן והמגוהץ יציץ לעבר חבריו ויאמר: “לא רבותי. לא משוגע היה הנער, אלא בעל שאר רוח”.

ועד אז היה ממשיך ללכת אל הר־סיני שלו. מעתה בבטחון וללא חשש מעין זרים. הזין עיניו במראות היום הדועך באש השקיעה והתבונן בלילה החדש, שירחו עולה מהרי מואב ומכסה את ירושלים שלו על בתיה, מגדליה וצריחיה ברצי כסף מכסיפים וההרים משנים כסות יומם לכסות לילה. קמטי ההר לובשים חשיכה והלילה האפור נותן את קולותיו העצובים במשבי־רוח שורקניים וביללות תן נוגות כמתפלל ומתחנן: “הבו לי זריחה חדשה!” והיה שב אל בית הכנסת השרוי בחשיכה כבדה ורק אורו הקלוש של נר התמיד שופך אורו החווריין על קירות בית הכנסת הגבוהים ובהסתר היה נוטל את ספר הזוהר הקדוש וספרי קבלה אחרים ושוחה בזרמיהם על עולם נורא־הוד, שלשעריו יבואו יחידי סגולה.

 

י"ב    🔗

כלבי בית מפונקים סופם שהם מתים ועל אחת כמה וכמה כלבי רחוב, שאינם זוכים לאריכות ימים בשל כמה צרות שנתחוללו על ראשם. רעב שפקד אותם, מחלות שפגעו בהם ועיקר העיקרים ידם המזיקה של תינוקות של בית רבן, שלא נתקררה דעתם עד שהטילו בהם מום והמיתום.

אותם ילדים, שכבר הקיזו לא אחת את דמו של משה בחבטות ובסקילות ולא עלה בידם ליטול את נשמתו, היטיבו לעשות בכלבו.

באחד הימים, מששב משה מן התלמוד תורה, אץ כדרכו אל מחסן העצים לפגוש את כלבו, אלא שהפעם, שלא כרגיל, לא כשכש הכלב בזנבו ואף לא אץ אל בעליו. על שלט בכתב יד עילג ומשובש מצא משה כתוב מפורש: “מושון, מושון! כלבך יקירך ישמח לפגוש אותך ליד עץ החרוב, שבאמצע החצר”, לבו של משה ניבא לו רעות. הוא רץ כחץ מקשת ותוך דקות אחדות הגיע אל עץ החרוב.

השניים נפגשו. הם תקעו עיניים מזוגגות זה בזה. הנער החוזר מבית רבו והכלב שחבל נכרך על צווארו ונתלה פקוח עיניים ומשורבב לשון על עץ החרוב הזקן והרחימאי שבטבור החצר. הכלב היטלטל במשובה, כבן זקונים חביב בגן שעשועים, אחת לכאן ואחת לכאן ועיניו המזוגגות פקוחות ומביטות ברוֹך של חוּם חמים.

עמד משה חסר אונים וראה את הנפש היקרה האחת, שידעה מעולם מיטלטלת מצד לצד כמטוטלת אורלוגין הבאה לבשר על קץ כל בשר. משה עמד נטוע על מקומו. ממאן היה לזעוק, שאז יעיד על עצמו שכלבו אמנם מת! וממאן היה לשתוק, שלבו הנוקש הלומות הלומות יתנפץ כבועת סבון שמפריחים ילדים. השתיקה והזעקה חברו עליו וטלטלוהו לכאן ולכאן. תקועות היו עיניו באותו גמלוני צנום, המיטלטל בין העפאים, המשמשים מסגרת ירוקה לתכלת השמים.

מבול האבנים שניתך עליו ועל כלבו, קול הצחוק ושמחת המשובה של עשרות הילדים שעמדו וצחקו לאידו הרתיעוהו. הוא פקח עיניו בבעתה וידע כי כאן בצל עץ החרוב יקום גל אבנים לכלבו. זהו סוף כל בשר. זהו תחילת הקץ. העולם עומד על סף כליונו. העולם נתכסה בגל אבנים קטן מתחת לעץ חרוב…

הוא רץ. הוא אץ. הוא לא ידע לאן ולהיכן, הערב ירד עליו בכל כבדו. הוא רץ בינות קוצים וברקנים שחדרו לבשרו, הוא נתקל בזיזי סלע ובחלוקי אבנים שהקיזו את דמו. זרזיפי הדם, שקלחו טיפין טיפין מרגליו הפצועות עוררו בו חדווה של קץ. נושם ומתנשף בכבדות השתרע מתחת לתאנתו שבמרומי הר סיני שלו. רוח של ערבית טפחה על פניו הלוהטים ולא הפיסה את להטו. ההרים, הגבעות, עדרי הצאן וילל חלילי הרועים סובבוהו סחור סחור ונתערבבו בתוך מראות מכוערים של ילדים העומדים וצוחקים ומיידים אבנים. מיידים וצוחקים וכלב חום ומצומק מיטלטל לכאן ולכאן. עיניו החכמות של כלבו חסרו לו והוא טבע בתוך הבדידות הגדולה, בתוך השקט והדממה שמעבר להם כליון הנפש. הוא נותר ללא בבואתו. צלו נכחד והוא נותר כצל. אינו יודע איך וכיצד מצא עצמו באישון לילה יושב במיטתו, הוגה והוזה בסערת היום.

 

י"ג    🔗

נוהג הוא בתלמוד תורה, שבימים כתיקנם לומדים מן השעה השביעית בבוקר עד לשעת מנחה ורק הפסקת צהריים קצרה מפרידה בין חלקו הראשון של יום למשנהו, אולם משבא ראש חודש, חגגוהו כחג של ממש גם בבית גם בתלמוד־תורה. בבית – הכינו האמהות מטעמים מיוחדים לכבוד ראש חודש וביום זה לא שלחו ידן בכביסה ובתפירה ובבית־הספר – למדו לשמחתם של הילדים חצי יום בלבד.

לא פחות מחודש ימים, המתינו וציפו הילדים בקוצר־רוח לבואו של ראש חודש חדש, שבו ניתנה להם אפשרות לפרוק עול ולשחק כאוות נפשם במשך חצי יום.

ביום ראש חודש ניסן ציפו הילדים, כרגיל, לשעת היציאה מבין כתלי בית־הספר השוכן במרומי הקומה השניה כשרק מרפסת צרה וארוכה מחברת בין חדרי הכיתות. משנשמע גונג צלצוליו של השמש מורי יחיא פרצו ההמונים מבעד לפתח החוצה, לבל יפסידו חלילה נטף קל שבקלים מזמנם החופשי. שטף אדם זה, דמה לזרמי מים המופיעים במפתיע במדבר החרב וממלאים בהמונם את הסביבה וגורפים עמם אבנים מתגלגלות, זרמי עפר וחול. הנערים ניסו לפלס דרך במיצר, אלא שלא עלה בידם. מעקה הברזל הארוך והחלוד, שעמד מזה שנים רבות לאורך המרפסת הארוכה לא עמד עוד מול לחץ הילדים, נשמט ונפל מטה והילדים נשמטו ונפלו בזה אחר זה אל התהום הפעורה. איש לא יכול לעצור בעד גשם הזלעפות הממטיר ילדים ממרומים. כל התפרצות נוספת מן הכיתות רק הוסיפה נופלים ופגועים.

בניין התלמוד תורה נתמלא זעקות כאב ודם. חכם שאול וחבר מוריו השקיפו ממרומי המרפסת הקרועה, טפחו על ראשם ומרטו את זקנם. הורים הופיעו מכל עבר וחיפשו את ילדיהם. והזעקה רבה ומרה. עשרות ילדים מפוצחי־ראש ונקועי־ידיים ורגליים פזורים היו על הרצפה. גורלם של הראשונים מר היה פי כמה מגורלם של האחרונים שנפלו על מרבד של בשר ודם. הראשונים נפלו על רצפת האבן או על עוקציה של גדר הברזל שנשמטה. משה נמנה על הראשונים.

אמבולנסים קרבו למקום בקול יללה, נטלו את הפצועים והובילום לבית החולים “הדסה” שבמרומי הר־הצופים. התלמידים הנותרים לוקטו ע"י מוריהם והובלו לבית־הכנסת הגדול שבטבור השכונה. כאן קראו הכל בדביקות פרקי תהלים וביקשו רפואה ומזור לחבריהם.

 

י"ד    🔗

למחרת בבוקר כינס חכם שאול את תלמידי בית־הספר על כתותיהם ודגליהם במרכז החצר הענקית, לא הרחק ממעקה הברזל המעוקם, שעמד עדיין מיותם וכתמי דם יבש שינו פה ושם את צבעו החלוד.

חכם שאול עמד לפני ההמון ובכה. הכל שלפו מכיסיהם ממחטות וקינחו את דמעתם, שהפכה עד מהרה לגניחה וליללה מרים.

– הסו ילדים! – אמר חכם שאול בקול חנוק – נתיתמנו. חברכם ותלמידנו היקר משה בן עמרם הלוי, הקרוי בפיותיכם מושון, הלך לעולמו ועוד עשרים וששה מחבריכם עדיין רתוקים למטותיהם בבית־חולים. בקול דממה ובשקט מוחלט נצעד בהלוויתו של תלמידנו וחברנו.

בקשתו של חכם שאול מיותרת היתה לחלוטין. הנערים הילכו כצלליות. הם צעדו טורים טורים ונצטרפו אל ההלוויה.

מקוננות השכונה, אותן נשים בוכריות כרסתניות הלבושות שמלות משי צבעוניות רחבות, ולראשיהן מטפחות שחורות הכו ב“דויירה”, אותו תוף דמוי כברה שמסביבו גלגלי נחושת, ויללו חרוזי־אבל בהן סופר על נער קטן מלא תקווה ואמונה, שלא נשא אשה ולא הוליד ילדים ובאמצע שנותיו הלך לעולמו. אוי לגורלו. אוי לגורל הוריו. אוי לעולם. אוי לילדים שלא הוליד ושלא יוליד.

תלמידי בית היתומים קראו בניגון צובט: יושב בסתר עליון. בצל שדי יתלונן. אומר לה' מחסי ומצודתי. אלוהי אבטח בו. כי הוא יצילך מפח יקוש מדבר הוות. באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה. צינה וסוחרה אמיתו. לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם".

ליד כל בית כנסת נעצרה ההלוויה, תלמידי חכמים ספדו והאב עמרם אמר קדיש. אהרן, שאחז את ידיה הרועדות של מרים הקטנה, נראה אותה שעה גדול ורציני ושגיונות הילדות נעלמו ממנו. מעין דמעותיה של האם יבש.

ערבים וערביות יצאו בהמוניהם מפתח בתיהם והשקיפו לעבר ההלוויה ההמונית, הצועדת לעבר הר־הזיתים.

משהורדה הגופה הזעירה אל הבור, הרכיב חכם שאול את משקפי הכסף הקטנים על קצה חוטמו, שילב ידיו על כרסו, הרכין ראשו ואמר: “משה משה. אני, חכם שאול, מבקש את סליחתך אם ציערתיך בשל שנאת חינם”. התלמידים פקחו עיניים תמהות לעבר מורם שהמשיך ואמר: נוחה בשלום מושון חביבנו. אכן, נתגלגל בך ניצוץ נשמתו של משה רבנו עליו השלום ואנו לא ידענו לשמור על סוד קדושתו“. בעוד ההמונים עומד קשוּבים נשמעו שעטות פרסות. ד”ר מוסא קרב על סוסו, תלתליו הכסופים התבדרו ברוח ודמו למפרשים המשיטים ספינה אל חוף מבטחים.

הוא ירד בחופזה מעל סוסו וקשרו לעץ זית סמוך. חכם שאול נשתתק. הכל נשתתקו. ד"ר מוסא הניח ימינו על לוח לבו, עצם עיניו התנשף ואמר:

“הנער משה, משיח אלוהים היה. משיח שקם בדורם של גוג ומגוג. חטאי הדור הם שהרגוהו. האין סמלי הדבר, שגופתו הזעירה של משה תיטמן כאן, בהר הזיתים, לא הרחק מקברו של זכריה בן יהוידע הכהן, שנהרג בחטאי דורו. אנא אחים, סורו מדרככם הרעה. שובו אל ה' אלוהיכם. אהבו את האדם ולעולם אל תחפשו את מומכם שלכם בגוף חברכם. כזו היתה דרכו של משה איש האלוהים. מי יידע – אמר הדוקטור בהשפל קול – אם לא לגאול את עולמנו המשוסע והמסוכסך בא הנער. מה צר שהלך בטרם זמן”.

שמי סוף חורף הלכו ונתמלאו עבים שחורות וזרזיפי מטר נשמטו ארצה. “גם שמים לבשו קדרות ומלאכיך בורא עולם נותנים עינם בדמעה”. – קונן דוקטור מוסא, שזקנו העבות והצחור יורד על פי מידותיו ומשווה לו מראה של נביא קדום.

אדמת הקבר התחוחה נסתפגה בטיפות מים והארץ העלתה ריחות של קטורת־אדמה, אותו ריח של ראשוניות הנישא מאדמה צמאה, שזכתה ללחלוחית. הטיפות היו לקילוחים והקילוחים למטר זועף. הכל נסו על נפשם וירדו בחיפזון במדרון. רק דוקטור מוסא עמד על עומדו, הרוח מנפנפת בשערו הכסוף, המים מלחלחים בגדיו – וה“תוֹאר” משמיע נגוניו הצובטים וקולו מרחף בעצב בין המצבות:

"וכוהניה אלביש ישע

וחסידיה רנן ירננו.

שם אצמיח קרן לדוד,

ערכתי נר למשיחי.

אויביו אלביש בושת

ועליו יציץ נזרו".

ערפל כבד כיסה את ירושלים, על בתיה, מגדליה וחומותיה. הערפל ניתנשא כגשר על פני עמק יהושפט, קרב אל הר הזיתים ובלע את מצבותיו.

מראהו של ד"ר מוסא נמוג ורק קולו היה מהדהד ונישא מאי שם.