א    🔗

“חכם חיים שומר בתי ישראל! אַי אַי אַי – בעוונותינו הרבים! וכי מה יעשה אדם ופרנסה אין לו אצל החיים?! יילך ויתפרנס מן המתים!” – אומר חכם חיים מול הערב המאפיר והדים ובני הדים רצים אצים במדרונות ומתגלגלים ומשיבים לו ב“כפרת עוונות” “כפרת עוונות”. מתאנח הסב ונושם קצובות ומעפיל לאיטו במעלה הדרך. הזיקנה מכבידה על נשמתו ומעיקה על נשימתו והדרך אל בית הקברות דרך של יסורים היא, נתיב של צער ויגון.

היו ימים והדרך היתה אצה לו. העצים, השיחים וגושי האבן חלפו על פניו במהרה וברוב חפזונם לא פרסו לו שלום ולא ברכוהו ברכת הדרך. עתה שהולך הוא לאיטו וריאותיו מתרוקנות ומתמלאות חליפות כמפּוח של נפחים, אין מראות הנוף חולפים קל מהרה על פניו אלא יסקרוהו אברים אברים, יביטו לקמטוטי מצחו, שהזמן חרש בו חריש עמוק של עתים וזמנים, ילגלגו לגבנון המכודר המצטמח בגבו ומעגיל כעינו של עולם. יחייכו המראות לזקנקנו הלבן, המנומר כתמי טבק חומים, ולגבות הסב הסבוכות המצלות אור עיניו ויברכוהו בשלום של קיימא ודלא ניידי. עודנו תוהה וּבוהה על אלה ועל אלה ולהקה – אחת מיני אלף מינים כאמור בספרים – של עטלפים, ספק יונקים ספק מעופפים, מרחפת מעליו סחור סחור כמלאכי חבלה שחורים. לרגע ינחתו עליו וישובו ויתרחקו ללא חשש וללא מורא, כאילו היה הזקן רסיס אבן נחה, או חופן עפר של בית החיים, אלא שחכם חיים אוהב חיים הוא ואלה ארוכי האצבע המנסים להיתלות בו לא יוכלו לו. לא, לא, לא יקטפוהו כפרי בשל. עדיין חפץ הוא לנשום חיים ולמשש אורו של יום.

זכר לימים טובים שהיו, יושב חכם חיים על זיז סלע, טומן מקלו המעוקל בין רגליו, הנדות אילך ואילך כמנהג זקנים, ושולף אט אט את בקבוק העאראק השקוף מכיסו המארך, חולץ בפלופ קולני את פקק השעם, מתבונן בתאווה בנוזל ועיניו האדומות יוצאות מחוריהן. מברך ברכת “שהכל נהייה בדברו” ויונק סם חיים. אט אט – וכי מה בוער? –פוקק את המכסה בקפידה יתרה, ממצמץ בשפתיו, מצטמרר בתוך מעילו העבה ופוטר עצמו בגיהוק קולני וב“בורא נפשות רבות”, ברכה שפטורים מלאמרה בבית קברות. הנוזל הלבן והשקוף מחלחל למעמקיו וחכם חיים מכניס מתחת ללשונו קומץ גרגרי טומבק, נושף אל הערב נשימה של שמחה, ועיניו המימיות זוכות לבוהק של געגועים. נאנח הזקן: “המזל… המזל… טפו על המזל. המזל נתן המזל לקח, יהי שמו מבורך. ומה עכשיו ומה מחר? בחייאת יתברך ויתעלה הכל אפס, עפר ואפר, רימה ותולעה. גדולים ומנופחים שבדור גאוותם מתפוגגת ומתפוררת כגרגרי עפר שמתחת לסולייתי”. הזקן מעפיל לדרכו, הצללים מתארכים לאין סוף והלילה קרב ורובץ על גבעות עולם, הבוהקות בלובן מצבותיהן. האפור והשחור בולעים את התכול בנגיסות של ארוחת ערב דשנה ורוח של ערבית ירושלמית צוננת ומקפיאה עורקים, מהלכת בין המצבות, מפריחה את האבק וחושפת כתובות קבר ומעניקה לטמונים יד ושם של ממש. באה הרוח להפיח במתים ניצוץ חיים ולשוב ולכסותם מחדש במעטה אבק קדומים. השמות הנחשפים לרגע בולטים בשחורם ומגלים לאור עולם שם שם ועברו, דמות דמות וזוהרה ואולי אף פגימותיה.

 

ב    🔗

– שלום מורי ורבי, חכם שלמה מערבי! לילה טוב למר! – משתחווה חכם חיים מול המצבה המבהיקה – מה אדבר ומה אצטדק. החורף ממשמש ובא ובשורתו בשופרות של רוח ואנו יגיעי הכוח, שהשנים מונחות על כתפינו ציבורים ציבורים, נחוש בואו קודם שיחושו בו באי עולם אחרים בכאבי מותן וגב ונתגעגע למשכן חם ולשינת לילה עריבה וממושכה.

שולף חכם חיים סחבה ממורטה, המצויה תדיר בכיסו, מלטף בה את מצבת הקבר, מתאנח ממעמקים: “אַי אַי אַי. זוכר רבנו שלמה? איזה יאהרצייט יפה היינו עושים. ממש חתונה. עופות מטוגנים וערימות ערימות של אורז צח כחלב והשומן נשפך על הזקן, כדברי נעים זמירות ישראל: “כשמן הטוב יורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מידותיו” והכל טומנים ידם בצלחת ושולפים מן הטוב הטוב ההוא, ואתה, מנוחתך עדן, ידעת מעדנים מהם ומשקה מהו. ומה עכשיו? זוכר אני – בכוסות של תה לא שתית תה, אלא לגמת עאראק מזוקק וטוב. ואתה מנוחתך בצל כנפי השכינה, מניף כוסך הגדולה אל על, פורס כנפיך על הציבור ואומר בנעימה וּבנגינה: “תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים” והקהל משיב ב”אמן" קולני. כוס שנייה אמרת: “שלא תוסיפו לדאבה עוד” והכל הנהנו בראשם, כוס שלישית הרמת ל“בבניין ירושלים תנוחמו” ודמעות זלגו מעינינו. כוס רביעית לא החסרת לעולם והוספת כלאחר יד “שתחיו ותזכרו אותו” והכל הקפידו לאמר: “כן יהי רצון”. ארבע כוסות, חִי חִי חֵי – כנגד ארבע כוסות של ליל הסדר. ואני, כפרת עפרך, הייתי צופה בך ושותה בעיני עת כל האורות של הלוקסים המאירים והנשמה שלי שמחה ומרקדת כבקדושה של שרפים, שלחכם שלמה מערבי יש שמחה בלב. רק למען כבודך, כרכתי את זרועי בזרועך ואתה הולך, במחילה, כמו ספינה בים סוער. פעם נוטה לשמאל ופעם לימין וצוחק וצוחק, חה חה חה. והבריות אומרות: רבנו שלמה צוחק למלאכים. ואני – יה ריבונו של עולם – נוהג הייתי בך אותה שעה מנהג של מתן בסתר ותוחב לכיסך הארוך, שבקפטן המפוספס, זוכר? – לירה אנגלית, ולירה אנגלית שווה היתה ממון רב… וכי מה היתה לירה בעיני באותם ימים? – כקליפת השום ממש, כעפרא דארעא. וכי מה חשוב כיצד באו אלי הלירות? בחיי התורה ובקברך הקדוש, שלא משל ישראל לקחתי. לירה של ממש הכנסתי לכיסך ועכשיו, בעוונותינו הרבים, חכם חיים שהיה זן ומפרנס לכל, הולך בסוף ימיו ומתפרנס מן המתים ואלו במחילה, ידם קמוצה. נתקיים בי הכתוב: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, כפרת עוונות, כפרת עוונות, אַי אַי אַי".

המצבה הכבדה והממורקה אינה משיבה לשיגו ולשיחו של חכם חיים ולא כלום ושמא אוזניו הכבדות מן הזקנה לקויות הן ובלתי מגיבות. מסתכל חכם חיים בבבואתו שלו, הנשקפת מן המצבה ומחייך את חיוכו הדימוני מאותם איי שיניים צהובות גדולות, שנותרו עדיין לפליטה בתוך פיו: גם מצבה יפה ושקופה זו – מגחך הזקן – אני הקימותי ויקחני האופל אם הבריות יטריחו עצמן להניח אבן זעירה על קברי. אבן זעירה ותו לא. אולם מה אני ומה חיי? כקש אני לפני אש וכעצים יבשים לפני האוּר, הבל הבלים שאין בו ממש – עפר ואפר, רימה ותולעה. אולם, בניך – חכם שלמה מערבי! – בניך עומדים על משמר ארצך! נערים שחלב אמם על שפתם ימצאו משכן קבר, וי על ארצך, וי על נחלתך! מי יעמוד לנו בעתות בצרה, אה?! אנא היה לנו מליץ טוב חכם שלמה“. נוטל חכם חיים את הסחבה המאובקת מעל מצבת הקבר ומקנח בה דמעה יתומה שהתדרדרה מזווית עינו ושטה לה בין החריצים החורשים את פניו הקמוטים. שטה הדמעה ונסתפגה ברצונה ושלא ברצונה באבק קברו של חכם שלמה מערבי. בפלופ שב ושולף הוא את פקק הבקבוק ומערה אל גרונו לגימה נוספת של סם חיים, מתאנח ממעמקים ופורץ בצחוק. סתם צחוק. צחוק קר הסוטר כמשב רוח של ערבית בבית קברות והצחוק מתגלגל ושב במפתיע בהדהודים שלא מעלמא הדין וטופח על פניו: חה. חה. חה. חכם שלמה. כל העולם שיחר על פתחך ולא זכה לראותך ואני הדל והאביון, סתם אחד חכם חיים, זוכה להתרפק עליך ערב ערב ולעטוף פני באבק קברך, לרחוץ פני בשטף הזכרונות. חה. חה. חה. תאמר זכות נתגלגלה בידי. תאמר אין דומה התרפקות על קבר כמפגש עיניים. כהחלפת מבטים. אני כפרת עפרך. כל עוד הנשמה בקרבי אזכור. שעת מנחה. תענית ציבור. בית הכנסת של המכוונים, אותם מקובלים שכל ימיהם שרויים בארבע אמות של קבלה וסיגוף, הבית מלא מפה לפה. עששיות השמן משתלשלות מן הקימור הגבוה והקר ומפיצות ריחות של שמן שרוף ומשכר והבית שרוי באור לא אור. צלליות מארכות מרצדות תדיר על הקירות הגבוהים והחשופים של מקדש מעט זה וההמון הגדול תולה עיניו בך, בחכם שלמה מערבי ראש המכוונים, העומד זקוף מלוא קומתך הצנומה והארוכה בקפטנך הלבן ובתרבושך האדום המלופף בד משי צחור ונראה ככוהן גדול ביום הכיפורים ב”סדר היום". שפתיך נעות וקולך לא יישמע. וזקנך הצח והמארך נד בדביקות במקצב שפתותיך, והציבור ששפתיו לבנות ומבוקעות מחמת הצום תולה יהבו בלחש שפתותיך, חכם שלמה, כמו הכל תלוי על בלימת שפתותיך הנעות, נעות, נעות כמשק גלגלי רכבת העושה דרכה השמימה. ולפתע בתוך השקט הנורא פורץ חכם שלמה בזעקה אדירה והציבור נאלם דום: “יענך ה' ביום צרה” והקהל מחרה ומהדהד בזעקה אדירה: “יענך ה' ביום צרה”. ומן הקימור שב ומהדהד כאלף פעמונים “יענך ה' ביום צרה”. פותח רבנו את ההיכל והשקט שב ושולט בכל. העיניים יוצאות מחוריהן ורק שיעול עקשן של זקנים קוטע את הדממה כמבשר: לא עת קץ. לא עת קץ.

צבאות הרשע – מכריז חכם שלמה בקול שקט, קול שזעקתו גדולה מדממתו – קרבים לשערי ארצנו. חילות הגרמני ימח שמם וזכרם קרבים אך אינם באים. בחלומי – אומר רבנו – והנה נשר גדל מידות שחור מראה, מקורו כפוף בתבנית קרס וצפורניו הכפופות ונוטפות דם, עט ממרומים לעבר יונה קטנה וצחורה, גוזל רך בן יומו, המצייץ ציוצים של אבדן תקווה ויחול גם יחד. בגבור הציוץ ירחק הנשר ובהחלשו יכּוֹן הנשר לקראת הזינוק האחרון ממנו אין מנוס. והתוֹר החפץ חיים פוצה פיו בציוצי זעקה, ההולכים מסוף העולם ועד סופו, והנשר לא יכול לעמוד בפני זעקה איומה ונוראה זו והוא מעלה אברתו, דואה ונישא מאחורי האופק אל מעמקי השאול. פקחתי עיני – לוחש רבנו והקול מהדהד בין הקימורים ומכה בלבבות – וידעתי: תפילת עם ישראל, שנמשל ליונה, לא תפילת שווא היא. ציוץ היונה הדביר את הנשר. אנא ה‘, בקדושת תפילתנו, ברמזי כוונותינו לשמו יתברך, ימוטו כל מוסדי ארץ. תיפול עליהם אימתה ופחד ובגדול זרועך ידמו כאבן. עד יעבור ה’, עד יעבור עם זו קנית…

מה אומר לך חכם שלמה ומה אדבר – מתאנח חכם חיים ותוקע עיניו באורותיה המרוחקים והמרצדים של ירושלים – דבריך נכנסו כשמן לעצמות. אנחת רווחה פתאומית חלפה על פני הציבור. דמעות גיל בצבצו בעיניים והבריות השתחררו מעקתן. ועתה, בעוונותינו הרבים, אין מי שיפתח שערי היכלות, יקונן ויבקש רחמים… אין מי שידאג לכלל. אתה שרוי כאן, הרחק מירושלים והכל לבם אחר בצעם – רבנו, תפקידך לא תם. אנא הייה לנו מליץ טוב ובקש רחמים על כלל עם ישראל ובמטותא ממך, בפינה קטנה של לבך הרחב שים־נא את זכרי שלי, של אחד חכם חיים מירושלים, ובקש למעני חופן בריאות וחופן של ממון ואולי אזכה לגמור חיי בין הבריות ולא כאן רחוק וגלמוד בין מתי ישראל. ועתה מה נותר לי – מוות, שעמום, ריח של בית קברות, תבל ריקה מאדם, הטבק תם, טפו.

 

ג    🔗

זוכר אתה רבנו את פורטונה שלי עליה השלום – רוני עקרה לא ילדה! – ואתה ברוב חכמתך הצמחת לנו ישועה. קמיעותיך היו קמיעות של אש ושרפים, סמאל נסתמה ונתמזל מזלה של פורטונה שלי ובטנה – ערימת חטים סוגה בשושנים. ואני שנפשי יצאה לבן זכר, מדי לילה טמנתי את ראשי בחיקה של פורטונה והקשבתי לפעימותיו ברוב רטט, חשתי בתזוזותיו ובשיוטיו במעי אמו וברוב אושרי הצפתי את בטנה של פורטונה שלי במטר נשיקות של אש ואושר. דמעות של גיל שטפו כנחלים את בטנה. יה ריבונו של עולם, לא אשכח כיצד שאלתני פעם לפני הריונה: – מה לך חכם חיים – למה נפלו פניך?! – ואתה הרי ידעת, ומי בשכונה לא ידע, שפנינו לגירושין – הגענו לסוף הדרך – געיתי בפניך כילד. נפשי יוצאת לילדים. יהיו זכרים או נקבות מילא, אך נפשי יוצאת לקול פעייה של תינוק לניחוח הראשוניות הנודף ממנו, ריחות ביכורים. עשר שנים היינו מיחלים ומצפים ולא זוכים לפרי בטן. אמרתי לפורטונה: עשר שנים חביּבתי, עשר שנים, חלפו ולא זכינו! ומה יהיה על מצוות פריה ורביה? ומה יהיה על ה“קדיש”? ומה יהיה על אהבת האב? אמרה לי: חכם חיים, גרשני ואין בלבי עליך ולא כלום. תרצה, קח אשה אחרת על פני והייתי לה לאם ולאחות גם יחד, תרצה נקח יתום קטן ונאמצהו כבן. משבאנו אליך אל מקום שבתך בבית הכנסת של המכוונים, ופנינו מפוחמים כשולי הקדירה. לבנו דווי וסחוף, הולם ומקיש כמאה תופים של כושים, חפצים זה בזו וזו בזה ורואים לפנינו רק נתיב אחד, נתיב של פרידה וניתוק. ואתה מציץ בנו ממרום שבתך, משפיל את משקפי הכסף, אשר בקצה אפך האדום, ומציץ בנו בעיני קונדס קטנות וחכמות. צוחק צחוקים צחוקים של בשורות ונחמות. תפסתי את ידה של פורטונה בחוזקה וצחקנו. היא, המרוחמת, הסתכלה בי ואני הסתכלתי בה. ספק מאמינים ספק חולמים. תחילה חייכנו זה לזה ואחר כך צחקנו זה לזה וקול הצחוק התגלגל בבית הכנסת הריק ונישא אל מרומי הקימור ושב והכה על ליבותינו. דומה היה עלי שכל מלאכיו יתברך באו חבורות חבורות ונסחפו בצחוקה של שרה אמנו עליה השלום… צחוק שהוליד את יצחק אבינו.

אתה, ששבילי רקיע נהירים לך, הצצת בשבילים, בבקעות, בהרים ובגאיות הפרושים על כף ידה של פורטונה שלי וקבעת: לא אחד… לא שניים… שלושה צאצאים. כלום יש עלי לספר את פרשת שמחתי עם כל צאצא שבא לאוויר העולם? והרי אתה רבנו, שותף היית לכל שמחה משמחתנו ואת סנדקאות הבכור שמרתי לך ובשעה שאחזת בו על ברכך ייחלתי בסתר לבי שמגע ידיך הטובות יקרין ברך הנולד אות של חכמה ודעת ואמנם לימים האיר המזל פניו לאבנר בכורי שהיה לרופא, לדוקטור של ממש, העוסק בדיני חיים ומתים. בנו של חכם חיים שומר בית הקברות היה לדוקטור, חה. חה. חה. בחינת אתה רבנו מרפא לנפש והוא מרפא לגוף. אלא שרפואתו היתה לגויים מעבר לים, הרחק מעפרה של ארץ ישראל. לשני קראנו זכאי, אך כשמו כן הוא. חייב ולא זכאי, רשע ולא צדיק. מאז בואו לאוויר העולם העכיר את חיינו במחלות שתקפוהו. הרבה ממון השקענו בריפויו ואין הבור מלא. לימים הלך זכאי ועסק בדיני חייבים, אדווֹקאטוס העורך דינן של הבריות ומשעמד על רגליו נתן גט לאביו. עורכי דין בימינו גם זאת יודעים. התקיים בנו: “בנך ועבדך לפי ערך מזלך”. אמרנו: “יבוא השלישי ויכריע ביניהם” ולוואי ולא הייתי זוכה לשלישי והיה נמק בטרם יכנס לרחם אמו. ארורה השעה שהרהרנו בהיוולדו. אך אתה ציווית שלושה – וציפינו לשלושה. אוי לחיי, וי לראשי. השלישי שהבטחת, אמנם בא ומבלי שראה אור עולם בעצמו, בא ונטל עמו את אמו הורתו, את פורטונה שלי, שהייתי מציף את בטנה העגלגלה בנשיקות אין סוף, במטרות של אהבה, ערגה ויחול. נטל אותה השלישי והשבית את שמחת חיי לנצח נצחים. כלום לא על כך שנית פעם בדרשת השבת שלך משם רבי אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות. וכאן ברוב חכמתך הוספת משלך: מה מגרש כך – קל וחומר מי שנתאלמן… חכם שלמה יקירי, היא הלכה פורטונה, הלכה ונטלה עמה את מזלי. המזל נתן והמזל לקח. יהי שמו מבורך. ואני כאן בבית קברות ירושלמי שומר על קברה ככלב נאמן ואני בודד והרוח מקישה בעצמותי כבדלת מטולאה ביום סגריר וקורעת את בשרי ושערות גופי מזדקרות כמסמרים. פרנסה, אומרים פרנסה. חכם חיים מתפרנס מן המתים ואלו אין עמם מידה של חום וחמימות. רק קור, ללא טיפה של עתיד והרבה הרבה זכרונות של עבר־עפר.

קרובים נעשו רחוקים, מה היה נגרע מחלקם של בנַי? שעה שהתאמצתי אני לקרוא בסידור, היה כל העולם רץ אחריהם וטופח על כתפיהם ומהלל את כשרונם ומרעיף עליהם ממון ואהבה ואומר: “אשריכם אבות שככה לכם בנים” ואלו – כתרנגולות על ביציהן – מחממים את הממון, שבא להם בעמל אבות, ומתביישים בזקן שלהם. אוי להם לבנים שהגלו את אביהם מעל שולחנם. מנהג מגונה נקוט בידיהן של האשכנזיות הבוררות להן את מיטב בנינו כדי לקיים את מה שנאמר: “בניך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידיך”. יה ריבונו של עולם, הכלות היו פעם כבנות. באיזו יראת כבוד נהגו כלפי הורי הבעל. ירחם ה' על נשמתה של פורטונה שלי כמה כבוד ויקר הרעיפה על אבי ואמי זכרונם לברכה. הדורות, בעוונותינו הרבים, הולכים ופוחתים כדי כך שכל מאוויהם לראות את אביהם מת בתחום בית הקברות ולהיות פטורים מאותה טירחה שמטריחים המתים.

אלכה לי. למה להתלונן? מצבם של שוכני קבר גרוע משלי. אני זוכה עדיין למלא את ריאותי הסדוקות באווירו של עולם. יהיה עולם זה רע או טוב, אך טוב הוא פי כמה מאותן תולעים מצחינות המלחכות עפרכם… הייה שלום חכם שלמה. אלך ואתרפק קצת על קברה של פורטונה שלי ואם לא יקחני האל עד מחר, אשוב ואפרוש לך שלומות. חביבה עלי שיחת זקנים שמרגיעה היא ומשחררת. אַי אַי אַי פורטונה פורטונה…

 

ד    🔗

תולה חכם חיים את משקפי הכסף הקטנים (שריד מימים טובים) על קצה חוטמו העב, שנתאדם מן הקור, תוקע ראשו בכובע־גרב צבאי מהוהה מרוב ימים, עוטף גווֹ בצעיף הצמר הגס, מכניס ידיו לתוך שרווליו ופוסע אט אט אל קברה של פורטונה. קשה היא הדרך לחכם חיים וכל מכשול בדרכו מכשול של ממש הוא. רגלי הזקן הנגררות אינן יכולות לעמוד אף בפני פיסת אבן זעירה הנקרית בדרכו ונפל אפיים ארצה, נשכב על ציוּן הקבר וקילל עולם ומלואו. טפח על בגדיו המאובקים והתאנח. לאחר רגע קט, שלף את הסחבה, המצויה תדיר בכיסו, וקינח את שכבת האבק שכיסתה את המצבה. הציץ בעד משקפי הכסף כדי שיידע על מי שפך וישפוך זעמו. משהבחין בכתוב על מצע האבן הקר, החלו דמיו גועשים ומציפים את פניו:

– אי לטיפה לטיפה, בת נעוות המרדות. גם בקבר לא תמצאי מנוח. אני לקברה של פורטונה רעייתי חפצתי ללכת ואת לטיפה, בת זנונים, פוסקת רגליך ומכשילה גּברים, המבקשים להזיל דמעה על קבר אהובת לבם, כמו נהיר לך הכתוב: בין רגליה כרע נפל, שכב, בין רגליה כרע נפל. באשר כרע, שם נפל שדוד. לטיפה לטיפה, מרשעת את! לא לילדיך חשפת שד. בשמלות מלמלה שקופות בלבלת דעתנו. כשרים שבילדי ישראל נפלו ברשתך ועתה גם תטמני פחים.

קם הזקן, התישב בשיכול רגלים, והניח מטהו על קברה של לטיפה. מצץ מן הבקבוק לגימה נוספת, שהזדרזפה למעמקיו וחידדה את חושיו ופרץ בצחוק של יחום, שהיה בו יותר מן הכמיהה למצע חם מאשר אהבת בשרים.

– לילותיך יא לטיפה קודש היו לאהבים. נאה שבקדשות ירושלים היית – וכמה כאלו היו? אפס אפסים. ואני, בימי עלומי, בטרם נשאתי את פורטונה שלי, ידעתי טעמן של ריבות מאיסטנבול ומדמשק. לא משל ישראל נטלתי, אך את, את ידעת את סוד האהבה ואני הדל ממעש, מאז מותה של פורטונה, עליה השלום והמנוחה, הציקני יצרי – וכי כמה שנים אשב ואקונן על יתמותי. והיצר הרע מלומד מלחמה מנעוריו מסית את האדם בעולם הזה ומעיד עליו לעולם הבא ולא בכדי נקרא רע. וכי מה יעשה אדם שאינו אדון ליצרו? ערב אחד, ודאי זכור לך, הקדמתי והלכתי שלא כדרכי לבית המרחץ. נתתי לבלן לקלף מעלי את הזוהמה, פני האדימו מן האדים המהבילים וגופי נדף ריחות סבון ריחני שקניתי. רק למענך לבשתי את בגדי השבת אשר לי ועמדתי כילד מבוייש בפתח ביתך וחיכיתי לשמוע מפיך מלה של נועם ולחוש במגע מרפרף של ידיך ואת, יקחך האופל, פתחת את דלתך לחצאין והטחת עלי קיטון של חרפות:

– יקח אותך האל – צייצת והלהטת את יצרי – מה לשומר בית קברות בביתי? לך והרחק מכאן את המוות – זעקת וריחות בשׂמייך שכרו את חוֹשַי. ואני עמדתי מבוייש, כילד נכלם, וחששתי מפני הבריות שיתקהלו ויגלוני בחברתך ויחשיכו עלי את עולמי ויטלו ממני אותה משרה זעומה שבידי. נפנפתי לך בלירה אנגלית ולירה אנגלית ממון רב היתה באותם ימים. ראית לירה אנגלית ומבטך נתרכך. צחקתי לפנייך כילד רך המיחל למבט טוב ואת הצרדת והפחת על פני עשן סמיך מן הסיגריה התקועה בזווית פיך ובעיוות קול אמרת: זקן. זקן. עוד מעט תמות. למה אתה צוחק? איזו בשורה של מוות הבאת הנה – שלי או שלך? זקן מטופש עם זקן מטופש – אמרת ושנינו צחקנו. את צחקת בלגלוג ואני בערגה של זקן, הצופה בחמדת הנעורים, – לא! חביבה ונעימה – המתקתי קולי כחלב וכדבש יחדיו – לא בת נדיבים יקרה. אנא תני לי לעבור את סף ביתך ולשוחח עמך על החיים ולא על המתים, שהרי חי וקיים אני. שמי חיים ואוהב חיים אני. מי כמוך לטיפה, שהכל מדברים בשבחך. אנא פתחי לי דלתך. המשפט האחרון קומם אותך וזעקת – שקרן. נואף זקן. הראה לי צבוע אחד המדבר בשבחי ואתן לך מלוא ביתי כסף וזהב. וכי מה יש לשבח זונה אכולה שכמוני, שמלבד שכבת צבע וצפורניים ארוכות אדומות, הנתקעות עדיין בבשר החיים, לא נשאר לי ולא כלום. אתה – אמרת לי בעגמומיות ובהמתק קול – אתה שליח של שחור הזקן, הצופה בי בחלומי מן הצוק של בית הקברות ושולח את כלביו אחרי כדי לתפסני, ואני זועקת ורצה, צועקת ורצה מבלי לדעת לאן כדי למצוא מקלט והדרך תמיד מובילה לבית קברות ו“ההוא” עומד על הרכס של בית הקברות ומביט מלמעלה, גדול ושמן, וזקנו שחור וגדול. אתה שומע – “ההוא” עומד על הצוק, ידיו על מתניו וצוחק. ואני מתעוררת בבהלה ללא נשמה כמעט. חלום זה חלמתי הרבה פעמים ומשום כך אוהבת אני את החיים – אמרת ונשתתקת.

לא אשכח איך פייסתי אותך. כמו אב ממש ליטפתי את שערך השחור, שחוטים של כסף התגנבו בו זעיר פה זעיר פה. רוח שובבות מילאה את לבי אותו יום והרגעתי אותך, שאין מה להתירא מבית הקברות: באמת, מה יש להיבהל? – אמרתי בבידוח הדעת – בית הקברות מלא אנשים, גדולים וקטנים, זכרים ונקבות וכולם צדיקים גמורים, כך לפחות כתוב על כל המצבות. שנינו צחקנו, ואת אמרת שאני זקוק לשיניים חדשות כי צחוקי נפגם בשל שיני הפגומות. ישבתי על הספה החורקת ואת שכבת לצדי במלמלה השקופה שלך וחזיתי ברמ"ח אבריך, אחד לאחד, ונהניתי ממעשה הבורא. את צחקת ושאלת: “עד מתי תביט? – עת לעשות!” הבטתי והבטתי בך חסר אונים ואת הנחת ראשך על ברכי הנדות ופרצת בבכי, המהדהד באוזני עד עתה. בכי של זונה שקופחה על־ידי החיים. אתה יודע חכם חיים – אמרת לי – אלי באים רק צעירים. למענם אני חייה. אני אוהבת צעירים כי הם מזכירים לי שזה עוד לא הסוף. אתה יושב כאן באפס מעשה ומזכיר לי את הסוף. אתה מבין, את הסוף. כשקמתי ללכת, הסתכלת בבוז על חוסר האונים שלי והחזרת לי את הלירה, ואמרת: אתה לא בשביל זונות. אתה גמוּר. לך ותקנה לך משהו בלירה שלך ואולי תקרא פעם משהו למעני בבית הכנסת. סתם משהו שיהיה לי טוב ושאני לא אמות אתה שומע – אני לא רוצה למות. אתה יודע, אומרים שזונות לא מאריכות ימים ואני עוד רוצה לחיות ואולי פעם להיות אמא. אל תשים לב, לא. לא אהיה. זו שטות. אני לא אהיה, אבל אני אוהבת ילדים.

נשקת את ידיי ואמרת: תברך אותי אבא. אבא! – קראת לי והחרבת עלי את עולמי. יצרי דוכא עד עפר. הייתי לקדוש שמנשקים את ידיו. קדושים שמנשקים את ידם אינם רשאים לנשק ולחבוק את חשוקותיהם ולגהור עליהן בחמדה. הנחתי כפות ידי הפרושות על שערך השחור והגולש וברכתי את עצמי באהבתך. הלכתי לי לדרכי והלירה שבכיסי היתה אות לעלבוני ולזקנתי.

הלכתי בדרכים ולא ידעתי לאן. ציפיתי שרגלי ישאוני למקום שלבי חפץ. מצאתי עצמי ברחוב יפו של בין ערביים. רחוב יפו שצלליות ארוכות ארוכות מתמשכות על פניו ומסמאות את עיני הבריות, כדי שלא יבחינו ביום הגווע. הרחוב המה אדם, עגלות ומכוניות. בליל של קולות וריחות המזנקים עליך מכל עבר, דוחקים בך ומטלטלים אותך לכאן ולכאן. בליל ריחות של צלי נחרך בשיפודים, המתמזג בדלק שרוף שנפלט ממכוניות ובתווך ריחות בושם של נשים מפורכסות המכוסות מיני בשמים חריפים, כי אדם נברא מאדמה וחווה נבראת מעצם. נחמה מצאתי בריחות הקפה שעלו מן הארובה השרופה של מטחנות הקפה. פורטונה היתה עושה קפה טוב וריחני. קולות הרחוב כמעט והטריפו עלי את דעתי. מצחצחי הנעליים היחפים הקישו על ארגזיהם וזעקו בקולות בקשה “מצחצח נעלים”. נערים דולפי חוטם זעקו כותרות ושמחו על הרוגים ופצועים, שפרנסתם מהם. כעסתי על אותם מעמידי פנים, שעיכבו בעד הילדים האצים, הציצו בכותרות והמשיכו בדרכם מבלי שקנו עתון. אישרתי במבט עיניי את הקללות שהרעיפו הילדים על ראשם. כל בעל ארנק תפוח בימינו נתברך במכונית ממורקת ויפה והוא צופר בצופריו ומפריח עשן בפני הבריות לצורך ושלא לצורך ומקהיל עליו את עיני הבריות, שיראוהו בשמחת גלגליו ובטרטור מנועיו. לבליל הקולות נתלוו קולותיהם של הסודנים השחומים והגבוהים, הלבושים בלבן ומוכרים בוטנים וערמונים חמים ויפים, שריחם נישא למרחקים והרוכל הזקן והזבלגן ממחנה יהודה שר בקולו הנוגה שהתגלגל על פני רחוב יפו: “שערין בנאת בחצי גרש” (שער בנות בחצי גרוש) והילדים מתקהלים עליו מכל עבר והוא פותח את קופסת הפח הגדולה שדמתה בעיניהם לקופסת קסמים ושלף למענם אותו מעדן סוכר צבעוני, דמוי צמר גפן. בעיניים קנאתיות הביט בו מוכר ה“סוס”, שנשא על כרסו כד חרס ענק המכיל משקה שחור ומרווה. הקיש בצלחות הנחושת וציפה לשווא ללקוחות. כל העולם הלך לדרכו ואני כך, לבוש בגדי השבת שלי ביום חול, ובכיסי לירה אנגלית בעלבונה, שיותר משהיתה לירה היתה סמל לאבדני.

הלכתי לאורך רחוב יפו, תוקע מבטים בחמדת הבשרים שחלפה לנגד עיניי ומונה אותן אחת לאחת בחרוזי התפילה הצהובים שגלגלתי בין אצבעותי מאחורי גבי. המוסלמים והנוצרים מונים את פסוקיהם בחרוזי תפילה וחכם חיים, עם לירה עלובה בכיסו, הולך ומונה את ערגתו ואת כמיהתו למשהו סתמי המרחף בחלל עולמו ואינו יודע מהו. מביט ומביט ונושם את מגוון הריחות והקולות ומצפה למשש משהו מחן העולם ואלו משרואות את עיניך התובעניות, שריד שנותר עדיין בגופך, פותחות את ארנקיהן במקום את לבן ותוקעות לידיך מיל חום לחמם את נפשך. אתה נכסף לחום ואלו מושיטות מתכת קרה ושחוקה ובכיסך לירה אנגלית שלימה.

לפתע כמו אחזני הבולמוס, הרחבתי צעדי ואצתי בכל כוחי אל העיר שבין החומות, נכנסתי לבין החומות וחפץ הייתי לפרוץ מתוך עורי, ואולי מתוך לבי, שזעק. עברתי בחופזה בסימטאות המקוּרוֹת והחשוכות למחצה, הסוגרות עליך כבקופסה באור ולא אור. התבלינים, שטפחו על חוטמי, הריצוני ודחקו בי אל אותו כותל גדול ופצוע. עמדתי מגומד ודק, כשטר של לירה, והטחתי ראשי בכותל וביקשתי מחילה וסליחה על מעשי הנלוזים. פרטתי את הלירה לאלף מיל וחילקתיה לכל מי שנזדמן בדרכי – ועניי הכותל רבים הם מכדי שלירה אנגלית אחת תענה על כל צרכיהם – משתמה הפרוטה האחרונה של לירת האתנן, נתרחב לבי, המועקה נמוגה, חשתי בפורקן ואצתי רגוע ושמח לתפילת מעריב.

ממש מכאן, מראש הצוק, עמדתי לימים והשקפתי אל הלווייתך לטיפה, העולה במעלה הדרך ורק תשעה מלווים של חברה קדישא מובילים את הארון. שמעתים בשיגם וּבשיחם ובקלות הראש של מעשיהם, התבדחו וגיחכו, שהרי לא בכל יום מובילים הם נפקנית לקבורה. אצתי מן הרכס אליך כדי להיות העשירי למניין ולעודדם לומר “אשת חיל מי ימצא”, כמנהג ישראל. האמיני לי, לטיפה, ה“קדיש” שאמרתי אחרייך פרץ ממעמקי לבי והוא הלך והתגלגל בהרים המזדקרים וחיפש תיקון לנשמתך האומללה.

נזכרתי איך אמרת אז: אתה זקן ועוד מעט תמות. מאז חלפו כמה שנים, ואני יושב היום על קברך וממתין וזה מכבר בא “שחור הזקן” ודפק על פתחך ונשאך על כפיים, פן תיגוף באבן רגלך. ואת טמונה כאן ונותנת לפני עיוור מכשול. הוי לטיפה לטיפה, כפרת עוונות. כפרת עוונות.

אלכה לי. אקומה ואלך אל פורטונה שלי – אמר חכם חיים והוסיף בקריצה ערמומית – אך כדאי שאנקה את אבק קברך שדבק בי, שהרי בארבע מידות שמנו בנשים נמצא שהן גם קנאיות. זאת פורטונה, כדרכן של נשים מעולם, לא על נקלה תסלח לי. זכורים לי עדיין מבטיה הנוזפים מעל משקפיה הגדולים התקועים בקצה חוטמה ואני מאז ומתמיד למראה גביניה הדוקרניים, המזדקרים כחרבות, התכווצתי כעובר בבטן אמו. התכווצתי וחיפשתי מקלט…

 

ה    🔗

הקור, הקור – התאנח הזקן – מחלחל בעצמות. איך שוררנו בימי נעורינו: “והמלך דוד זקן בא בימים. ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו. ויאמרו לו עבדיו: יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה – – – ושכבה בחיקך וחם לאדוני מלך”. זכה נעים זמירות מה שלא זכיתי אני. זה ערשו חם וריחות של נעורים בוקעים ממנו ומפיצים ריחות של תנור לוהט ואני, שאינני מלך, לא שפר חלקי ולא זכיתי למעדני עולם. וערשי מהו? שמים זרועי כוכב ובור קבר עמוק עמוק, המחפש את טרפו. אנומה כאן מעט בבור זה. פורטונה שלי לא תברח. או גביניה, גביניה. הקור מצמית. בררר.

הציץ הזקן ממעמקי מלונתו החמימה אל הירח החיוור, המסתתר לרגע מאחורי קרע ענן ושב ומציץ בו, כמהתל. והעננים עגלגלים ותפוחים ומזכירים מראות דשנים של נשים צחורות ובשרניות. נשים. נחירותיו של חכם חיים בקעו מן הקבר כמשופרו של אליהו וחיפשו את גאולתן, נישאו מעלה מעלה מבור הקבר והתגלגלו במדרונות ונעלמו כלעומת שבאו.

משהדרדרו רגבים אחדים מן הדפנות ונשמטו על בגדיו ורסיסי עפר אחדים הזדווגו עם זקנו ועם שמורותיו, קם הזקן והתישב. סתם התישב בתוך הבור ותקע מבטו בירח המהתל, המציץ כדרכו אל החלונות ואל העננים שלא היו עוד עננים. יה ירח – אומר חכם חיים – אתה מתגלגל ומביט ויודע הכול. ראה מה שפר גורלם של שוכני קבר – אני עומד בחוץ והקור מצמית אותי. אני מסתתר בבור קבר והחום – חום החיים – שב ומציף אותי. משל למה הדבר דומה? לילדים שבחייהם מהלכים ערומים ובמותם הלבישום תכריכים נאים. יה חכם חיים – מתאנח הזקן כלפי ירחו וכלפי עצמו – מי פילל ומי מילל שאתה חכם חיים איש מכובד על הבריות, המתפרנס ברווח ולא בצמצום – באמת שלא משל ישראל לקחתי – שאתה הטוב והמיטיב תקבר חיים באחריתך. מי יגלה עפר מעיניהם של אבנר וזכאי בנַי שיראו לאן הגיע אביהם בחייו. הם שוכבים על מצעי פוך בחיק נשותיהם ואני, יקחני האופל, שוכן בבור אופל. כן, היו ימים ואת מנת החום שנזקק לו גווי מצאתי מלוא חופניים באותו בית קומות ירושלמי, שתקרתו מתנשאת בעגלגלות ורחבות. בחוץ ניתך גשם זלעפות והבית פנימה הוצף חוֹם טוב מן הזרדים המתנפצים בזהרורים ומפיצים את ריחם המשכר. הלחיים ורודות ופורטונה שלי, בשרנית וגאה, לבושה ללא רבב וסינרה האדמדם מתעגל על בטנה ומקנה לה סמכות של אמהות. מוזגת היא מן הסמובאר הכרסתן אל הספלים הגדולים והקעורים תה חם ומהביל, והחום נבלע בכפות ידיך הגדולות, הלופתות בחוזקה בספל הפרחוני, והעיניים בורקות כאלפי גיצים כל אימת שהנוזל החם והמתוק נשטף פנימה. פורטונה מביטה בי בערגה ואני שב ומביט בה באם הבנים במבט של כמיהה ויחול ושנינו מדדים אל המיטה הגדולה והרחבה, שכדורי נחושת בוהקים מעטרים את ארבע קרנותיה, ומשתטחים בין הסדינים הצחורים, ופורטונה נצמדת אל גווי, נאנחת לרגע על יסורי גווה, אך שבה ושוכחת הכל, הכל. שנינו לוהטים. ואני, חכם חיים, איני חושב על אתמול וגם איני חושב על מחר. והיום?! לא נותר לי בעולמי אלא ריחו של בית קברות. מוות. שעמום ומטר של רגבים המציפים את גווי ומחשבות חמות על יום אתמול כי יעבור. הטבק תם. השיעול… השיעול… לא לא לא אוכל עוד. הנשימה… הנשימה נקטעת והריאות ספוגות אבק. זה גורלם המר של יורדי בור. אקום ואלך אל הקור המצמית ואמלא את ריאותי אוויר צח.

 

ו    🔗

חכם חיים התלבט שעה קלה בין אוויר צח ובין אבק קבר ולפתע נקטעה דממת בית הקברות, שהיה אמוּן עליה, בקולות מן העולם הזה. קולות טרטור מאותות הזמן, שבאו והשביתו את שלוותו. מכונית קטנה נתאנחה ונשפה וטיפסה במעלה הדרך והבליחה אל השמים החשוכים קרני אור ארוכות. חכם חיים נעמד בתוך החפירה ורק ראשו נשקף החוצה אל קור הלילה – מעין פשרה בין אוויר צח ובין אבק קבר – ניצב הזקן כחייל בעמדת קרב, שילח כלפי העולם את מקלו ובחן אותו רעש הבא להטריד את לילו. וכי בכל יום מתגלגלת לידיך הזדמנות שכזו לפגוש בבית החיים מאן דהו מן העולם שמחוץ לגדר. פקיחת עין בבתי קברות בימינו חשובה מאד. מאז חדלו לקבור ממון, מעטו שודדי קברים, אך יש ומביאים באישון לילה תינוק שלא נמצאו לו הורים ראויים או עניים מתים, שלא זכו בימי חייהם לדירה נאה ופולשים עתה לקברות עשירים המצפים לבעליהם, הרוֹוים עדיין נחת מן החיים. הניף הזקן את מקלו המעוקל לתוך הלילה והצריד לעבר המכונית יבבות צרודות.

המכונית הקטנה – מודל עתיק יומין – נעצרה בשארית כוחותיה. ראש אשה הציץ מבעד לחלון הרכב ובחן את מקור הקול. משראתה הנהגת את הראש המכורבל, היוצא מבור הקבר, פרצה בזעקת אימים היסטרית שהקפיאה את חכם חיים על עומדו.

לאחר הזעקה באה שתיקה גדולה. חכם חיים התעשת ויצא מן הבור, התעטף היטב בצעיף הצמר מחמת הקור ודידה עם מקלו לקראת המכונית, שאורותיה עדיין דלקו. לאור הפנסים מצא להפתעתו אשה שכובה לצד המכונית בעילפון ופניה חבוטים. הזקן הנדהם גחן על פניה, שלף מכיסו את בקבוקו ויצק על מצחה מעט מסם החיים שבבקבוק ועיסה את מצחה. היא פקחה את עיניה הכחולות המימיות ושאלה בבהלה:

– מי זה? מה אתה עושה לי?

– אל תפחדי בתי. זה אני חכם חיים שומר המקום. מצאתיך מעולפת. כמעט נפשי פרחה. לגמי טיפה מן המשקה הזה. זהו סם החיים. זהו עאראק. הוא יעוררך ויתן בך רוח חדשה.

האשה קמה ממקומה, ניערה את האבק שדבק בבגדיה, אצה אל המכונית ושבה כשהיא מטלטלת בידה האחת ילקוט בית־ספר אדום ובידה השניה החזיקה אגרטל קטן ובו ששה סחלבים סגלגלים ארגמניים ונעמדה במבט עגום מול פניו הכמושים של חכם חיים, שבהקו לאור הירח.

– אתה חושב שאני מטורפת?! נכון?! אני לא מטורפת. אתה שומע, אני לא מטורפת. לא מטורפת. אני אמה של סיגלית כהן מחלקה י"ח, טור שש – לחשה אל הלילה. סיגלית פרח נאה היתה, פרח שנקטף מגן ביתי. היא היתה בת שלוש בלבד.

– באמת גברת כהן למה? למה תטריחי עצמך בשעת לילה זו? – שאל בצרידות מתכתית ושלח אל הלילה שיעול עמוק ויבש של זקנים שנס ליחם. – כשומר בית קברות ותיק ומנוסה, רגיל אני למחזות אנוש ומבין אני למועקתה של אם. בני אדם אינם מרבים לבקר בבתי־קברות ביום, על אחת כמה וכמה שאינם מבקרים ביחידות בביקור לילי.

היה שקט וקר. הזקן עמד כפוּף ושעוּן על מקלו וציפה לשמוע מפיה דברים ואולי דברי הסבר לתמיתהו. משחלף זמן והשתיקה הלכה וכבדה, נתאנח הזקן צרודות ופלט:

– למה גברת כהן למה? למה תטריחי עצמך בשעת לילה זו? – שאל ושלח אל הלילה שיעול עמוק של זקנים.

– חכם חיים – מתיפחת האם – אינני מטורפת. אתה שומע אינני מטורפת. אני לא מטורפת. מחר תיפתח שנת לימודים חדשה. עמדתי מול פתח החנות למוצרי עור וראיתי המוני הורים. כולם קנו ילקוטים חדשים לבני השש שלהם. הם יצאו בעד הפתח וילקוטים חדשים בידיהם. גם אני קניתי ילקוט לבת השש שלי וגם ששה סחלבים ארגמניים יפים קניתי לבת השש שלי. היא אהבה אותם ואני אהבתי אותה. קניתי לה מחברת חדשה, צבעים וקלמר. אינני מטורפת, לא, אינני מטורפת. כל ילדי ישראל הולכים מחר לבית־ספר ומה תגיד סיגלית שלי אם לא אקנה לה ילקוט וצבעים כמו לכל הילדים. והיא היתה ילדה יפה כפרח ונבונה.

יום אחד אמרה לי בבית חולים: אמא, לי תקני רק ילקוט אדום. את מבטיחה? קניתי לה ילקוט אדום. ילדים אוהבים צבע אדום ואני אוהבת ילדים.

חכם חיים נשתתק, נשען על דפנות המכונית ונתן לדמעתו לפרוץ ולחלחל בין חריצי פניו. אעפ"י שבילה ימים רבים בבית קברות, לב רגיש עדיין פיעם בקרבו. הוא שלף את הסחבה המאובקת, המצויה תדיר בכיסו, קינח את פניו כמחפש את זהותו שלו.

יודעת את גברת כהן, כל המתים חביבים עלי, אך יותר מכל אוהב אני את הקטנים שבהם. הטוהר והזוך, שמילאו אותם בחייהם הקצרים שבים תמיד ומרטיטים את לבי. אוהב אני צדיקים גמורים אולי משום שלא הייתי כזה מעולם ואף לא ראיתי רבים כאלה בחיי. הם, הקטנים והגדולים הטמונים כאן, חיים – אנו המתים ולא לשווא קרוי מקום זה בית החיים. כאן מוצאים מרגוע כל חושקי החיים ואף העייפים מתלאות החיים. גם אני אוהב חיים ושמי חיים.

ילדים אוהבים לשמוע אגדות. לא אחת יושב אני בחלקה זו של ילדים, מוקף קברים קטנים, ומספר סיפורים יפים ששמעתי בילדותי על מלכים אדירים ועל עושי נפלאות שידעו להחיות מתים. הם אוהבים סיפורים אלה כשם שעניים אוהבים סיפורים על עושר דמיוני. סיפורי מלאים תקווה ואמונה ואני בטוח שהם נהנים מסיפורי. הרבה בתי־כנסת בירושלים מברכים במוצאי שבתות על בשמים, שגידלתי כאן לצד הקברים הקטנים. בשמים של מוצאי שבת יש בהם כדי להעניק נשמה יתירה. לכי חביבה, לכי לשלום, אני אשמור על סיגלית שלך.

השניים – הזקן והאם – ירדו לאיטם בשביל והביטו על ירושלים השרויה בחשיכה ורק פנסיה מהבהבים ככוכבים זעירים ואין יודע היכן תחומם של אלו והיכן תחומם של אלו. שתוקים ובוהים הקשיבו השניים לתפילת צרצרים ולקולות לילה מרוחקים. מאחוריהם הותירו קבר קטן ומעליו ילקוט אדום וששה סחלבים סגלגלים ארגמניים והד רחוק של ילדה בת שש היושבת על ספסל לימודים ולומדת. ואינה לומדת. תורה.

– את יודעת – קרע חכם חיים את השתיקה הכבדה והמהורהרת – יש בני אדם הסבורים שדעתן של אימהות שכמותך נטרפה. האמנם טרופות דעת הן על בואן באישון לילה לבית קברות כדי לפרוע חוב ישן נושן. באמת התורה, שאינך מטורפת. את אם של ממש. מנסיוני למדתי כי התנהגותה של אם אינה נמדדת בשכל הישר.

מששבו ועלו אל הרכס, רוח חדשה החלה פועמת בלבה, רוח של שמחה מוזרה דבקה באם מבלי דעת על מה ולמה. היא שילבה את ידה הצחורה בזרועו של הזקן כשומרת על צעדיו:

“אתה חכם חיים כמו מלאך. מלאך זקן שאוהב ילדים. הזקנים הם כמו ילדים. תשמור טוב על הילדים. הם פוחדים מן החושך. סיגלית שלי ישנה תמיד כשאור דולק בחדרה. וכאן חשוך”.

פסעו השניים דוממים. חכם חיים הביט בחמדה אל זרועותיה המלבינות של האם, שהתמזגו בלובן המצבות. רוצה היה לחוש באצבעותיו בידה המבהיקה, אך מתירא היה מתגוּבתה.

– אמרת קודם, שהבריות חושבות שאמהות מסוגי מטורפות הן – אבל אני לא מטורפת. לא מטורפת. לא כולם יודעים את סודי כמוך. אני חיה באותו עולם של אורות מנצנצים הנשקף מכאן, אולם אני טמונה כאן עמוק לצדה של סיגלית שמלאו לה שש. מצבתה שלה היא גם מצבה חיה שלי. אני שם ואני גם כאן. ככה, חיה אני בין שני עולמות. לבי כאן ואני שם באורות. אני הנציגה של סיגלית אצל החיים.

– גברת כהן, האם אין לך בית, בעל וילדים? – שאל הזקן.

– בית שאין בו אורה איננו בית. ילדים הם אורו וחומו של בית. סיגלית היתה אחת ויחידה. לאחר לידתה שבאה ביסורים קשים ובטרם זמן, כרתו לי את הרחם הדלוקה כדי להשאירני בחיים. אותם תמימים בלבן, מאמינים הם בחיי הגוף, בנשימה מסודרת, בדופק קצוב, אולם שוכחים הם כי גוף, ויהיה המושלם בבריאותו, איננו גוף אם כלו בו התקוות והציפיות. בני אדם באים לעולם לא למען תאוות היצרים שלהם. הם באים כדי להוביל הלאה את האנושות לעוד דור ועוד דור ואיני מדברת על דורות טובים או רעים. היצר והתאווה הם כלי שרת לחיים, הם רכבת, המובילה את החיים מדור לדור. זו נסיעה ממושכת מן העבר אל העתיד הלא ידוע. פגיעה באותו רצף של המשכיות היא פגיעה בתשוקת האמהות. משהלכה לה סיגלית שלי ניתק אצלי הרצף ועל כן אני כאן ותקועה באתמול רחוק. זהו מקומם של המנתקים את השלשלת.

– ובעלך? – לחש הזקן.

– ובעלי – גיחכה בהביטה נכחה כאילו אין איש ניצב לידה – הוא מאמין שאני מטורפת. אתה שומע, הוא מאמין שאני מטורפת. מרגע שהילדה הלכה הוא לא רצה לשמוע על קיומה. הוא הגיוני. אתה שומע – הגיוני. אני מטורפת. הוא החדיר היטב היטב לראשי, שאני מטורפת. אני יודעת שאני לא מטורפת ועל כן אני לא מטורפת. זכרה של סיגלית החי בי הוא גם האות לכך שאני לא מטורפת. אתה שומע, אינני מטורפת.

בית הקברות נתמלא בקולה. היא פרצה בזעקות אימים: “מטורפת. לא מטורפת”. לרגע פרצה בצחוק מתגלגל ושבה וקראה: “מטורפת. לא מטורפת. חה חה חה. גברת כהן משיכון הוותיקים מטורפת”. היא שבה וזעקה זעקות אימים, ללא מובן ופשר. היא סתרה שערה ורצה בין המצבות בזעקות מקפיאות דם והכריזה ושבה והכריזה: בעלי אומר שאני מטורפת. הוא אומר שאני מטורפת. מטורפת. חה חה חה. גברת כהן מטורפת. בשיכון הוותיקים יתפוצצו. אני מטורפת.

חכם חיים דידה בשארית כוחותיו אחריה וניסה להדביקה אך לשווא. חושש היה שמא תשלח יד בנפשה והבריות יאמרו: חכם חיים מביא נשים לבית הקברות ומוציא נשמתן. חכם חיים מוציא נשמות.

קולה של האם הלך ודעך, רק בכיה העמוק והמתאנח המשיך להדהד בין המצבות ולנקר את הלילה הסהור והמכוכב בזעקת האמהוּת.

ליד קברה של סיגלית מצאה רכונה על הקבר הזעיר, מלטפת בנים ולא נים את הילקוט הקטן וממלמלת. פניה שרוטים ובגדיה קרועים. חזה הגלוי נשקף בתביעה אל הלילה ובכיה העמוק הרטיט את שדיה הלבנות הזקורות אל החשיכה. חכם חיים התקרב אליה חרש, שלף מעל כתפו את צעיף הצמר העבה והגס וכיסה את כתפיה החשוּפות, שנבלעו בחשיכת הצעיף. נעמד בדומיה לצדה והקשיב לגניחותיה ההולכות ודועכות.

– גברת כהן. תשתי לגימה מן הבקבוק. זהו הבקבוק המשמר אותי. זהו סם החיים. – ילדים! ילדים! – גיחך הזקן והשתעל בכבדות – וכי מה הם ילדים? פורטונה שלי, עליה השלום והברכה, הלכה לעולמה בלידתה. בן רחמה הוא שהעבירה מן העולם. היא הלכה ונטלה עמה את אורי ואת ישעי. בני זנחוני לאנחות. בני אבנר לא היה לי לנר. בני זכאי – אינו זכאי. ילדים! ילדים! – אומרים אנשים. אעפ"י כן, חפצים אנו בהם ומיטב אהבתנו משוקעת בהם, כדי שיטלו אותה אהבה וילכו ויפקידוה בידי הדור הבא, וזה הולך ומעבירו לדור שבא אחריו. כך אמרת ויפה דרשת. דרכה של אהבה שנוטה אל החדש, אל ההמשך. אין פניה של אהבה אל האתמול והורים, משמע: אתמול שפג תוקפו ונס ליחו.

היא שתקה. ספק מקשיבה ספק מרחפת. עיניה הכחולות היו מזוגגות. משקיפות אל האפס ואל האין. משקיפות. כך סתם. הוא השתעל בחוזקה והמשיך – ספק מדבר אליה ספק מדבר אל עצמו – כל הטוּב, שאנו משקיעים בילדינו, הוא גם הטוב שחפצים היינו שאבותינו ישקיעו בנו ולא זכינו.

שלפה גברת כהן שתי סיגריות מתיקה, הושיטה אחת לזקן ואת השניה תחבה לזווית פיה. הצית הזקן אש במצית העתיק שלו והשניים תימרו אל הלילה עיגולים עיגולים של עשן ריחני.

– אנא, שתי לגימה נוספת מן השקוף השקוף הזה. זהו סם חיים, שברא הקדוש ברוך הוא בערב שבת בין השמשות – אמר כדי לבדר את רוחה.

היא לגמה במבט קפוא והפריחה לחלל עשן רווי אנחה.

ליטף חכם חיים, ספק בחמלה, ספק משמץ של יצר שניעור בו, את שערה השחור הגולש בידיו המגוידות והכמושות שרעדו לאיטן. היא הביטה בו באדישות בוהה. רק דפיקות לבה נתנו בה עדיין אותות לחיי גוף.

התאנח חכם חיים ואמר אל הלילה: אמרתי לעת ערב אלך אל פורטונה שלי, אם הבנים. לא. מוטב אשב כאן לצדך. היא סבלנית פורטונה שלי. שעתה בידה ותמתין לי עד מחר. מחר בלי נדר אם לא ימנעני בוראי, אלך ואתרפק על קברה.

ישבו השניים דוממים. הביטו זה בזה ואולי לא הביטו באיש. רק בהו ותקעו מבטים אל אי שם סתמי שבין שמים וארץ. נשמו את הלילה ותימרו עשן סיגריות. הזקן עצם עיניים.

 

ז    🔗

משנשמע ממרחקים קול הגבר, המבשר על בוקר חדש, קמה אט אט ממקום רבצה, הסירה מעליה את צעיף הצמר העבה והגס, שרבץ ברישול על כתפיה, והניחה אותו בחשאי על כתפיו הכמושות של הזקן, שהתכדר כעובר במעי אמו ונחירותיו התובעניות התגלגלו אל הבוקר החדש, שעמד על פתחה של ירושלים השרויה בצינה לחה.

תחבה אצבעותיה באקראי בתוך שערה הסתור, סילקה שרידי עלים שדבקו בהן, ובהיסח הדעת ניסתה לאחות קרעי שמלתה, שגילו את שדיה הצחורות ואת כתפיה החשופות. ליטפה באדישות את כתמי הדם הקרוש שכיסו את פניה, פתחה את ארנקה והשליכה על ברכיו של השומר הרדום שטר של לירה אחת והתנהלה לאטה אל מכוניתה.

רגע אחד עוד עמדה כאנדרטה ושילחה מבט סתמי וקר אל בית הקברות השרוי בדמדומי שחרית ואל חכם חיים השרוי בשינה, התניעה את מכוניתה הקשישה והפריחה אל בית הקברות מסך עשן כבד.

משפקח הזקן את עיניו, תר מסביבו ולא ראה איש. הציץ בשטר בן הלירה, המונח בין ברכיו, גיחך בחוסר אונים, התכדר ועצם את עיניו.

אור של שחרית מוקדמת דבק בחלונותיה של ירושלים.