רקע
בן־ציון יהושע
אבו-איברהים מירושלים

עֹד יֵשְבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָלִָם וְאִיש משְעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים

(זכריה ח:ד)


 

א    🔗

שקיעה ירושלמית־ארגמנית, הציפה את גגות השכונה אדומי־הרעפים, המגובבים במורדות ועליות. הבתים האפרפרים עמדו נטולי־סדר ומשמעת, כנסוכי־ליאות לא מוסברת ושלחו קמרונות קמרונות לאורך הדרך הצרה והתלולה, הרצופה חלוקי אבנים קטנות. ניצבו הבתים עטופי־סוד וכמו כפופים מעומס השנים. זעיר פה זעיר שם צצו בין אבני הגזית שיירי אזוב וירוקת, שהפיצו ריחות עובש וטחב. במעלה הרחוב, על ספסל אבן רחב, מלוטש ובוהק מחמת ישיבה מרובה, ישב חכם שלום הזקן בשילוב רגליים כשהוא שעוּן על מקלו. בידו ספר תהלים עתיק־יומין, צהוב מרוב שנים ושימוש, וכולו מתנודד למקצב הקריאה הרמה והמסולסלת. פניו חרושות הקמטים שדמו לקלף ישן, החטוטרת שלגבו ותרבושו האדום המונח בשיפולי מצחו, היו בבואה נאמנה למראה השכונה עתיקת־היומין על ערב־רב דמויותיה.

משהגעת נושם ונושף למעלה הרחוב וישבת לצדו של חכם שלום לפוש מן היגיעה שיגעת – לא ישלח אליך הזקן אף לא מבט קל שבקלים וימשיך בתלמודו השקדני. אולם משהגיע לסיומו של פרק, יפלוט בניגון והטעמה כממשיך בקריאה: “שמא יכבדני מר בסיגריה כלשהי?” – וכלום ניתן לסרב לחכם שלום? שאם תעשה כן ותסרב לו חלילה או שאין באותה שעה סיגריות באמתחתך, הרי שלא יהסס הזקן ויפלוט לעברך, בשטף ובנגינה, בליל של קללות עסיסיות, שאובות מפרשת “כי תבוא”, אגב רקיקה לצדדים, כדי להגביר רישומם של דברים. אולם משנענית למבוקשו, יטול את הסיגריה, יפוררנה באוגדלו ואצבעו ויפטם בטבק את מקטרתו מעוותת הצורה, יבעיר אותה במצית הקשור לחזייתו וישאף לקרבו מעשן המקטרת פעם ופעמיים בהנאה גדולה, כשהוא פולט במצמוץ עיניים שלשלות עשן.

חכם שלום יאנח כמנהג זקנים ויזרוק קבל עולם מפיו חסר השיניים: “וי על דאבדין ולא מתכחין!” אחר־כך ינמיך את משקפי הכסף הדקיקים, התקועים באפו האדמוני ויורידם לנחיריו, עד כי דיבורו ישמע מאנפף. אחר־כך, ילטוש עיניים לצדדים, כסוקר את סביבתו, יסגור את ספר התהלים שבידו, ינשקהו בדחילו ורחימו, כנשק אב את בן־זקוניו, ירחרח קמצוץ של טבק ריחני בפלבול עינים איטי וישאלך תוך שהוא מגלגל פיסת זקנו: “האם שמע מר על אבו־אברהים והאם יודע הוא מי האיש?” ובלא שיצפה למענה פיך יפתח בסיפור חייו של גר־הצדק אבו־אברהים, שהוא, חכם שלום, הכניסו בבריתו של אברהם אבינו. דבריו יקלחו במשך שעה ארוכה, תיאור ירדוף תיאור והכל בקצב ובסדר, שהרי מספר הוא, ללא ספק, את הדברים בפעם המאה, לפחות. יודע הוא ליפות ולרומם דברים כיד הדמיון הטובה עליו ולהעשיר את הארץ בחיות שלא היו ולא נבראו. אך אוי לך אם תטיל צל של ספק בדבריו, או תסיר לרגע את עיניך מעיניו החיות.


 

ב    🔗

אבו־אברהים – פתח חכם שלום וסיפר – ידוע ומפורסם היה בין תושבי ירושלים, היהודים והערבים כאחד, ושמע מעשיו ומעלליו אף מחוצה לה הגיעו. גברתן היה – גופו התמיר חסון כאלון וגרמיו כמטילי ברזל, גוו הזקוף עשוי היה פקעות של שרירים, ששימשו מעין מסגרת מוצקה לכרסו הקטנה־השרירנית. שפמו השחור והעבה, שנתלה ברוב חשיבות בקצה חוטמו הקשתי, הילך אימים מקצה אחד של פניו אל משנהו. משפצה פיו והשמיע קולו הרועם, אחה את השומעים שלא הכירוהו חלחלה ופלצות, דומה כאילו ניצב לפניהם אשמדי בכבודו ובעצמו. על אומץ לבו ומעללי גבורתו צצו אגדות כיד הדמיון הטובה: האחד יספר כי ראהו משמיד בפגיון שבידו ברדלס אימים; השני סיפר כי ראהו תופס ביד אמונה צפע אימתני, שהטיל מוראו על תושבי השכונה. אך בדבר אחד היו הכל תמימי דעים והוא – כוחו הרב של אבו־אברהים. אם כרע חמור תחת משאו, או עגלה נתהפכה על צידה, או נשבר צירה מכובד מטענה, הופיע אבו־אברהים, חפת שרווליו, כיווץ גופו כנמר העט לטרף, החמיר פניו וכהרף עין עשה מעשה שמניין אנשים לא עלה בידו לעשותו. תגרה כי פרצה בשכונה (והרי אלה דברים שבכל יום) – אין לך קל מזה! – כמתחת לפני האדמה הופיע ונזדקר אביר התגרה, הלוא הוא אבו־אברהים, הנחית מכת אגרוף מהממת בקלסתרו של אותו עז־פנים. זה נשתטח ארצה ושכב שרוע בפישוט רגליים וידיים ואלמלא לבם הרך של אחינו בני ישראל, רחמנים בני רחמנים, שכיבדוהו במקלחת של צוננין, עתיד היה אותו ברנש לשכב שם עד שיבוא אליהו הנביא זכור לטוב ויקבץ עצמותיו בתחיית המתים. משעשה אבו־אברהים את המוטל עליו, ניער כפות ידיו, חייך במתיקות מתוך שפמו העב, שילב ידיו מאחורי גבו כמנהג המזרח ואגב כך גלגל להנאתו בחרוזי הענבר הגדולים שבידו.

משנתקלת בו בפעם הראשונה נתכרכמו פניך למראהו הנורא, אך מששהית במחיצתו שעה ארוכה והבחנת בעיניו השוחקות, הטית אוזן לאמרות הכנף השגורות על פיו ולהלצותיו המפולפלות, מיד קנה לבך והפכת למוקירו, כי טוב־לב היה אבו־אברהים ודעתו בדוחה עליו.

רואה אני אותך עומד ומקשה: “מה היה לגבר שבגברים, לאבו־אברהים כי עזב דת אבותיו ונתיהד?” – פרץ לפתע חכם שלום, תוך שהוא מוצץ מן המקטרת שבפיו ובוחן את תגובתי, משהנחתי את דעתו הוסיף ואמר – אם כן, הסכת ושמע:

חנווני היה מוסטפה (כן, כך נקרא אבו־אברהים קודם שנתיהד). בין סימטאותיה המעופשות והמעוקלות של השכונה הקים את חנותו המפוארת – אותה חנות רחבת־ידיים, שלאורך קירותיה המקומרים עמדו כחיילים הערוכים במסדר טורים ארוכים של שקים, השופעים מטוב הארץ – אגוזי־הודו גמלוניים ועסיסי תוכן, תבליני פרס והמזרח שהפיצו בחלל האויר ניחוחות מגרים וצבטו בחריפותם את אפו של הנכנס בשערי החנות. מקום רב חשיבות הועיד מוסטפה לסמי מרפא ולתרופות־אליל, כדי להשביע רוחות רעות, ולבשמים מיוחדים שזורים על האיש כנגד עין רעה ויתר מרעין בישין. זוכר אני כאילו היה זה רק עתה כיצד מעל האצטבות הגבוהות השקיפו פוחלצי־חיות אימתניות פרי צידו של מוסטפה. אלו שלחו מבטם לעבר הכניסה, שעשוייה היתה מהמוני חרוזים צבעוניים. על המזוזות נקבעו שתי פרסות ברזל ענקיות כסגולה נגד עין רעה. בחלקה השני של החנות עמדו טורים ארוכים של שקי קמח, חיטה שעורה, דורה ומספוא –מבחר שהעמיד בצל כל אותם תגרנים, שעסקו ברוכלות בקרנות הסימטאות האפלות למחצה.

מוסטפה החייכני והדשן, שפע אמרי־שפר, לבש מחלצות, שעשויות היו תמיד בקפידה יתירה, נעליו השחורות והממורקות בהקו ושפמו הפיק ריחות בשמים מחמת שמני ניחוח שזלף עליו – כל אלו שיוו למוסטפה מראה מכובד. חנותו המלאה מזן אל זן, נימוסיו הנאים, משליו ופתגמיו, סיפוריו ויחסו ללקוחותיו עשו להם כנפיים בשכונה ובכפרים הערביים הסמוכים ומבוקר ועד לשעות הערב המאוחרות מלאה היתה החנות לקוחות. בין לקוחותיו הרבים הייתי אף אני, חכם שלום, ובתי רחל נשמתה עדן! אה! מה יפה ותמירה היתה – עיניה השחורות והשובבניות העידו על נשמה זכה ופקחות יתירה. מאז מות אמה, שינעים האל מנוחתה בגן עדן, כיבדה רחל את הבית והכינה תבשילים ערבים לחיך ונעימים לעין, שריחם המהנה למרחקים הגיע. קניות של יומיום עשתה רחל בחנותו של מוסטפה, שנהג בה מנהג אצילים, סייע בידה בכול מכול ולא אחת, כשהפרוטה לא היתה מצויה (ובעוונותינו הרבים, לא זכינו שכיסינו יהיו מלאים) נהג מוסטפה להקיף לה ומעולם לא נהג בה מנהג מלווה. זוכרני את אנחותיו של מוסטפה שעה שעברתי את סף חנותו: “אה! – היה נאנח מעומק הלב – מה יעלת חן היא בתך. לו דת אבותי לא עמדה לי למכשול, נושא הייתי אותה לאשה כדת וכדין ולך, אביה, שוקל הייתי מוהר ביד רחבה!” מששמעתי דבריו אלה של מוסטפה נוהג הייתי להגיב במנוד ראש ובחיוך של ענווה על שפתי, ואולם בליבי הרהרתי: “הבל הבלים ורעות רוח – תיפח רוחו של נאפן זה!”


 

ג    🔗

חלפו שנים אחדות מאז בא מוסטפה אל שכונתנו. היה זה ערב סגרירי, ורוח מבשרת סערה, יללה ומילאה את הלב חרדה, כשלפתע שמעתי נקישות בדלת. קמתי מעל תלמודי והלכתי להקביל את פני האורח. להפתעתי הרבה עמד מוסטפה בפתח וכדרכו, לבוש חגיגית וכולו ריחות בשמים. קיבלתיו בסבר פנים יפות והסיבונו על הספה הרחבה שבביתי, עישנו נארגילות ניחוחות ונתכבדנו בספלי סאחלאב ריחני ומהביל, שהגישה בתי רחל.

הפר מוסטפה את הדממה שנשתררה בחלל החדר ופתח כחוכך בדעתו: “חכם שלום – בקשה לי אליך ואל־נא תשיב את פני ריקם. במאמצים רבים עלה לי ביקורי זה אצלך, רבות הרהרתי קודם שהחלטתי לפנות אליך – רצוני להתיהד!” – לשמע בקשתו המוזרה והבלתי־צפויה של מוסטפה פקחתי עליו זוג עיניים תמהות, אך מוסטפה פירנס תמיהתי בתנופת יד ואמר: “אכן, מעטים הם בני האיסלם הנוטשים דת אבותם ומתיהדים ועל אחת כמה וכמה כשהפרוטה מצויה בכיסם. ואולם, בשנים האחרונות שעשיתי בשכונה עקבתי אחר מנהגיכם ותפילותיכם ועז רצוני לקשור גורלי בדת משה וישראל… שכרתי לי מלמד בלשון הקודש וערב ערב אני הוגה בתנ”ך. אנא! – פנה אלי בתחנונים – הייה לי מליץ טוב ויהד אותי!…"

לשמע דבריו השוטפים של מוסטפה, שנאמרו בהחלטיות רבה, ניתק הדיבר מפי והוכיתי בתמהון. לרגע הרהרתי: הכיצד ייתכן הדבר שבן למשפחה מוסלמית עתירת נכסים, הידועה בקנאותה הדתית, ילך ויתיהד? אף־על־פי־כן קיימתי את דברי חז"ל (ביבמות מז): “גר שבא להתגייר בזמן הזה אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפים ויסורין באין עליהם?” אף הוספתי ואמרתי לו: “בטוחני, שבני משפחתך יעמדו לך למכשול ויתנכלו לך לכשיגיעו הדברים לאזנם. ואם בכל זאת איתנה דעתך, שומה עליך לבוא לביתי ערב־ערב, במשך שנה שלימה, וּבפרק זמן זה חייב אתה להוסיף ולשקוד על לימודיך, ואם בתום השנה לא תשנה דעתך, הרטי שמבטיחך אני, חכם שלום, להכניסך בבריתו של אברהם אבינו!” מוסטפה נשתתק, נגס לרגע בצפורניו, לאחר מכן קם ממקומו, כרע על ברכיו ונשק בחום את ידי והבטיח לקיים את דרישתי.

ואכן, מוסטפה הגברתן, האימתני והתוסס, שקד במשך שנה תמימה על לימודיו, שנה פרקי שולחן ערוך, מצוות עשה ולא תעשה, בשקידה שאין למעלה הימנה. מוסטפה עמד במבחן ובתום שנה עמדתי אף אני בדיבורי והכנסתיו בבריתו של אברהם אבינו עליו־השלום ושמו נקרא בישראל: אברהם בן־אברהם, אך בפיות בני השכונה נקרא אבו־אברהים!


 

ד    🔗

משפחתו, שאליה הגיע דבר התיהדותו, ראתה במעשהו חרפה וקלון ובאחד הלילות תקפוהו קרובי משפחתו ו“כיבדוהו” בדקירות סכין, שרישומן ניכר בו ימים רבים. משנפצע הבאתיו לביתי ובמשך ימים אחדים טיפלה בו בתי רחל, היא החליפה תחבושותיו ודאגה לכלכלתו במסירות נפש, שלא על מנת לקבל פרס.

אכן, תמים הייתי. מאוחר יותר עמדתי על סיבת התיהדותו של אבו־אברהים. באחד הערבים שב והופיע בביתי. ובהסיבנו על כוס תה גולל לפני את משאלת לבו – לשאת את בתי רחל לאשה. אודה על האמת, לא יכולתי לסרב לאבו־אברהים. כלום לא שנינו: “ואת הנפש אשר עשו – אלו הגרים שגיירו; ללמדך, שכל מי שהוא מקרב את הגוי ומגיירו, כאילו בראו. אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים” (בראשית רבה, לט). נוסף על כך נתברך בכמה וכמה מעלות טובות: ממון ובריאות הגוף וקומה זקופה וכיו"ב. אף־על־פי־כן, אמרתי לאבו־אברהים: “נשאל את פי הנערה!” רחל בתי הסמיקה, ליכסנה מבטה לעברי ומשראתה אותי מחייך, הנידה ראשה לאותה הסכמה. התנאים סודרו, המוהר נשקל לידי בעין יפה ולאחר זמן קצר נערכה החופה, והסעודה – כיד המלך. מעולם לא זכתה השכונה לחתונה כזו.

בכניסה לשכונה, על גבעה רמה, בנה אבו־אברהים את ביתו, בית יהודי. חייו שימשו דוגמה וסמל לרבים. תמיד עליז היה ושמח, אך כאב אחד צרב את לבו, כאבו של בן מנודה. את קולר נידויו נוהג היה אבו־אברהים לתלות בחג’י ניסן המומר, שעשה פומבי להתיהדותו של אבו אברהים. בכל יום ששי בשבוע פקד חג’י ניסן, שזכה לכינויו לאחר שעלה לרגל למכה, מסגדים בסביבות ירושלים, כינס סביבו מאמינים מוסלמים קנאים, חסידי המופתי, והסיתם באבו־אברהים, שמכר אמונתו ליהדות. בשכר הסתתו קיבל חג’י ניסן מן הכפריים ירקות ופירות לקיים נפשו. ההסתה הפראית וזכר התקפתם הקנאית של בני משפחתו הביאו את אבו־אברהים ללמד ידיו לקרב ולהיות נכון ליום פקודה.

אבו־אברהים, שלא נטר טינה לאיש, לא יכול להיגמל מן השנאה הארסית שרחש לחג’י ניסן המומר, אותו שחיף עצמות, שדמה לצלו של מת בתוך בגדיו הרחבים, התלויים על גופו כבלויי סחבות. מיום שנתאסלם עשה מעשיו להכעיס ועורר ריב ומדנים בכל עת מצוא. ואם בשנאה עסקינן, הרי ששנאתם שנאה הדדית היתה: מדי יום ביומו, כחוק בל יעבור, עמד חג’י ניסן מול פתח חנותו של אבו־אברהים, חירף וגידף מערכות אלוהים ואדם. משפקעה סבלנותו של אבו־אברהים היה נוטל ומניף את חג’י ניסן בכותנתו ומגביהו אל־על, כאילו הרים עכברוש מפרפר בזנבו, וטלטלו חזור וטלטל כמטוטלת של אורלוגין. משביקש חג’י ניסן מחילה על מעשיו הנלוזים, הוטל ארצה ככלי אין חפץ בו. משנתאושש הבטיח חגיגית לאבו־אברהים, תוך משיכת אצבעו על צוארו, שסופו של אבו־אברהים מר ונמהר יהיה. השנאה לחג’י ניסן, המומר להכעיס, היתה כללית, כי רודף בצע היה ומצעירותו כל התנהגותו היתה מדרש פליאה. מפעם לפעם היה עוטה עליו פרווה שחורה ועל פניו שם מסכת אימים, שהפכתהו למפלצת, ותוך כרכור והשמעת יללות סובב בלילות בשכונה החשוכה והטיל חיתתו על בנות השכונה החוזרות מן המרחץ. תביעותיו מפרנסי השכונה גברו והלכו ולשיא דרישותיו הגיע בבקשו לשאת לאשה אחת מיעלות החן של השכונה, את בתי רחל, בתו של חכם שלום. כיוון שתביעתו זו האחרונה עוררה אך גיחוך, הלך ומכר נפשו לאיסלאם, אך מתוך תאוות נקם לא נטש את השכונה, כי מטרה אחת שם לעצמו והיא – להלשין על אנשי השכונה בפני השלטונות ואנשי כנופיות, שכן כל כוחו הצטבר בלשונו. הכל נידוהו והחרימוהו אך לא שלחו בו יד להרע, מחשש לנקמה מצד השלטונות ואנשי כנופיות עויינים, שפרשו חסותם על חג’י ניסן. רבים אף לא קראוהו בשמו וכינוהו “המומר להכעיס…”.

כאן נשתתק חכם שלום הזקן, כשהוא מוחה דמעה חמה שנתגלגלה בין קמטיי פניו שלף שעונו מחזייתו הדהויה והכריז: “שעת תפילת “מעריב” הגיעה!” – הפצרתי בזקן להמשיך בסיפור המעשה ולאחר הפצרות מרובות, פיטם את מקטרתו מחדש שאף לקירבו שאיפה נוספת מן המקטרת שכבתה זה כבר והמשיך:

מיוחד במינו היה האיש אבו־אברהים. חיצוניותו מחוספסת, אך בעל נפש חמה ונדיבה. יהודה היה יותר מן היהודים עצמם. יד הנקם לא פסחה עליו: במאורעות תרפ"ט חטפו פורעים אותו ואת בני ביתו ועקבותם נעלמו לעד. שמועות עקשניות סיפרו שהומתו בכדורי מרצחים, אך מי נביא ויידע.

על גדר ביתו הוסיפו בני העוולה באדום כמה מלים שמשמעותן רבה: “דין מוחמד בסַיף”. כן, זו אמונתם, אך אמונתנו שלנו היא אמונת הספרא.

מה אומר ומה אדבר: אבו־אברהים, בתי רחל ונכדי לא זכו לקבר ישראל, אך זכרם שמור יפה בלב בני השכונה ואני הייתי להם מצבה חיה ומספרת.

אשר לאותו בן עוולה, חג’י ניסן המומר. מותו ללא עת של אבו אברהים הגביר את השנאה הכללית לחג’י ניסן. ראה כמה צדקו חז"ל כשאמרו: “ישראל אפילו חוטא – ישראל הוא”. מותו חג’י ניסן בלתי צפוי היה. בליל כיפור, שעה שבקעה למרומים תפילת “כל נדרי”, פלחה את השכונה צעקה קורעת לב ממרתפו של חג’י ניסן: “אני יהודי, אני יהודי” – זעק עד שנשתתק. באי בית־הכנסת שהלכו למקום לשמע צעקותיו, מצאוהו תלוי על חבל במפתן הבית, ללא רוח חיים…

*

התרומם חכם שלום לאיטו מעל מושב האבן, עטף גופו בצעיף צמר גס, הציץ אל השמים זרועי הכוכבים ופלט כדרכו: “וי על דאבדין ולא משתכחין”, והתנהל לאטו במורד הדרך, לעבר הבתים שנבלעו באפילה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47255 יצירות מאת 2632 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19716 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!